רקע
דוד שחם
השקרן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

קשה מאד לכעוס עליו כשהוא משקר.


לא שהוא משקר בחן. שקר בחן הריהו, למשל, שקר שקל מאד לגלותו. בעצם, תוך כדי אמירתו נרמז כבר טיבו, לרוב אפילו בשובבות מסויימת, ולפיכך כמעט שאינו בגדר שקר, אלא מין אמת־בתחפושת. או שהוא שקר, שקשה מאד לגלותו, ולפיכך אף ייתכן שלא ייודע לעולם שהוא שקר ועל ידי כך ייעשה מין אמת חדשה. אבל הוא נהג לשקר כמובן־מאליו, כמעט בדרך־אגב, אפשר לומר בתום־לב. במבט ראשון נראו דבריו תמיד כדברי־אמת, אבל מעולם לא טרח להלבישם בלבוש־מגן. כשנתגלו, קיבל את הדבר בשלוות־נפש, בלי לנסות להסביר או ליישב או לתרץ את הסתירות. סתם התעלם מהן כאילו לא היו קיימות. כיוון שאינו נוקט עמדת התגוננות אי אפשר לבוא עמו לכלל ריב. וכיוון שאי אפשר לריב עמו – קשה לכעוס עליו.


כשגיליתי בפעם הראשונה שהוא משקר לי – נעלבתי. משום־מה נחרת בזכרוני שסיפר לי כי בשעתו למד בבית־ספר תיכון פלוני. אפילו סיפר כמה פרטים, שקישטו עובדה זו, בלי שתהיה להם חשיבות מיוחדת לעצם הסיפור. אבל בדרך־מקרה, לגמרי בדרך־מקרה, נודע לי מפי מישהו, שלאמיתו של דבר למד בבית־ספר תיכון אחר. לא היתה שום סיבה לכך שיספר לי שלמד דוקא בבית־ספר זה ולא אחר. לא היתה שום פרסטיז’ה מיוחדת לאותו בית־ספר שהתיימר ללמוד בו. למעשה לא היתה העובדה שיחשוב מישהו שלמד דווקא בו עשוייה להביא לו יתרון כלשהו. ואף־על־פי־כן שיקר ואמר שלמד בו.


מדרך הטבע שראיתי בעובדה, שהרשה לעצמו לספר לי דבר שקר – וככל הנראה לעין ללא שום צורך בדבר – פגיעה ביחסי הידידות שבינינו. אני אומר “ללא שום צורך בדבר”, כאילו מידת הפגיעה היתה קטנה יותר אילו היה השקר מיועד להפקת איזו טובת־הנאה. קרוב לודאי שלא. אבל, לפחות היה מקום לשקול – במאבק בין הידידות והאינטרס, עד היכן מגיעה זו ומהיכן מתחיל זה. וכמידת כבדו של האינטרס היכול להכריע את הידידות, כך מידת כבדה שלה. ואילו כאן, נראה כאילו משקלה של הידידות קל ביותר, אם הוא מוכן לשקר בצורה המעמידה אותה בסכנה, בלי שיהיה נאלץ לכך מאיזו סיבה שהיא. אני זוכר עדיין כמה ייגעתי את מחי בנסיון לחפש בכל־זאת איזו סיבה לשקר ההוא. כאילו אני עומד להגיע עד חקרו של איזה סוד או, לפחות, להשתחרר מטרדת־נפש שאינה נעימה, אם אצליח לגלות סיבה כזו. אבל ככל שהרביתי לחטט – מבלי, כמובן, שארהיב עוז לשאול את פיו במישרין – לא מצאתי. בסופו של דבר החלטתי לשכוח את המקרה.


לשכוח?


מאז אותו מקרה נולדה שאלה, הצפה ועולה, בין שמזמינים אותה ובין שלא – האם גם הפעם הוא משקר, או שהפעם אומר את האמת? ובכל פעם שעלתה שאלה זו ועמדה ביני ובינו, חשתי כאילו אני עצמי יש בי פגם.


כי, לאמיתו של דבר, אין לדעת מה גרוע ממה – אמירת שקר או פקפוק באמת. ולא רק על שום שפקפוק באמת הריהו כמין הודאה בקיומו של השקר, אלא שעצם החיפוש אחרי העובדות, שהימצאן מוכיח את השקר, אינו מעשה שיש בו יותר מיפי הנפש ומן הידידות מאשר השקר עצמו. הייתי מרחיק־לכת ואומר, כי אפילו זכירת אותן העובדות, העומדות בסתירה עם דברי השקר שאומרים לנו, זכירת אותן העובדות, שבלעדיהן אין השקר מתגלה, יש בה לפחות אותה מידה של כוונה שאינה מהוגנת, של פחיתות מוסרית, שיש בהצגתן של העובדות בצורה שיש בה כדי להטעות, כלומר באמירת־שקר. על־כל־פנים ודאי שידידות אין כאן. ועד שאני מתרעם עליו, שהידידות אינה מפריעה לו לשקר לי, ראוי שאתרעם על עצמי, שהידידות אינה מפריעה לי לפקפק באמיתות דבריו ולשלות מתוך זכרוני את העובדות המוכיחות את שקריו.


ולכן, כאשר מצאתי עצמי שואל, האם גם הפעם הוא משקר לי, הרגשתי כמי שנתפס בדבר שאינו מהוגן. וכאשר גיליתי, שכמה עובדות אינן מתיישבות יפה כל־כך עם מה שהוא מספר לי, מצאתי עצמי מוכן לעקם במקצת את העובדות, ובלבד שיתישבו היטב יותר עם דבריו. אמת, קשה לפעמים להבדיל בין עיקום עובדות ובין השקר עצמו. הגבול הוא רופף ומלא ספקות. אבל כאשר המטרה יפה, ברה ותמימה, בלתי אנוכית כל־כך, כשמירת הידידות – הרי שכל אדם נוטה ממילא להרחיק את קו הגבול החמקני הזה ממנו והלאה.


ובייחוד כשישנה בי תכונה זו, שכאשר אני מגלה שמספרים לי שקר, אני מוצא בעצמי את כל הסימנים, המופיעים כאשר אני עצמי משקר. אני חש שלחיי בוערות ותמה, אם אפשר לראות זאת בעין. פי מתייבש והלשון מחוספסת ועבה מאד, כאילו היא תופסת את כל חלל הפה ומתחככת בלוע ובבית הבליעה. לפעמים נדמה לי שהיא עשוייה אפילו להחניק אותי. כעין זרם חשמלי מוזר עובר בברכיים ומזכיר להן תחושה עמומה של כאב. האזניים מצלצלות, כאילו הן קשובות אל איזו מנגינה, ההולכת לאיבוד במרחקים. ואני כולי הולך ומתקטן, הולך ונספג אל תוך נקודה כלשהי במרכז, שהיא עצמה נעה ומתרחקת במהירות עצומה, מסתחררת מפני האפשרויות הבלתי־צפויות והמזעזעות הנפתחות בפניה. ואם אני רוצה לחזור אי־פעם מן הסחרור הזה, הרי זה במקום אחר ובזמן אחר בלבד.


אין ספק שגילוי השקר יש בו כיעור שאינו פחות מן הכיעור של השקר עצמו. מי שמגלה את השקר יש לו חלק בקיומו, שאינו נופל מחלקו של זה שהגה אותו מלכתחילה. ולכן אני מרגיש שראוי לאדם להתרחק מגילוי השקר ממש באותה מידה שראוי לו לרחק מן השקר עצמו.


אילו טרח לשקר בצורה, שהסתירה בין דבריו ובין העובדות לא תהיה בולטת כל־כך, היה מקל עלי הרבה את המלאכה! אבל דומני שטרחה כזו ממנו והלאה. להיפך, לפעמים נדמה לי שמשקר בכוונה ביד גסה ומגושמת, בחוסר תשומת־לב לפרטים חיוניים, על־כל־פנים בזלזול מלא בכוח הזכרון שלי, בכושר הצירוף של עובדות וסימנים. כאילו רוצה להעמיד בנסיון את הידידות שאני הוגה לו, לגלות את סף ההתמוטטות שלה – עד כמה אפשר לכופפה ולכופפה מבלי שתישבר.


אולי. איני יכול לדעת. הדבר היחיד שאני יודע – שמשקר. שקרים גדולים וקטנים. שקרים, שממבט ראשון דומה שעשויים להצמיח לו טובת־הנאה, אבל בעיון נוסף מתגלה שאין לו מהם שום תועלת. שקרים, שדומה כי אפשר לוותר עליהם, אבל לאחר מחשבה נכנס פקפוק, שמא יש איזו הנאה, ישרה או עקיפה, ממשית או מדומה, שעשוי להפיק מהם. למשל, כשמספר לפי תומו, שאתמול פגש את פלוני ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. פרטי פרטים, מה אמר הוא לפלוני ומה השיב לו. ולאחר כך מתגלה שלא פגש בפלוני כלל. או, אם פגש בו, לא היה זה אתמול כי אם לפני זמן רב. או, להיפך, שעתיד להיפגש עמו מחר בלבד. שום מידה של חיטוט אינה עשוייה להסביר לשם מה ראה צורך לספר לי סיפור זה. אבל זמן רב לאחר מכן משמש לו ענין השיחה עם פלוני יתד לתלות עליו סיפור אחר שמספר לי, כאילו עומדים להטיל עליו תפקיד חשוב כלשהו, שאגב, לכשיוטל עליו, יוכל בתוקף תפקידו זה לסייע לי הרבה בענין שאני מעוניין בו אותה שעה. יפה. אבל תוך־כדי־כך הוא שוכח, או מתעלם מכך בכוונה, שכבר ידוע לי שאותה פגישה עם פלוני לא נתקיימה כלל ועיקר, על־כל־פנים לא באותו זמן שאומר שנתקיימה, ולפיכך אינו יכול להשתמש בה כסיוע לסיפור זה שהוא מספר לי עכשיו. או, למשל, כשמספר לי שעבודה כלשהי שעשה זכתה לשבחים מרובים מצד זה או אחר וכיוון שכך עומדים להטיל עליו עבודה חדשה – גדולה וחשובה יותר, שלעומתה הקודמת מתגמדת ממש – וכשזו תוטל עליו, הרי שיוכל להוכיח לי את רגשי ידידותו בצורה שאין עמה פקפוק. וכל אלה, בזמן שיודע אני היטב שמימיו לא עשה אותה עבודה, שמספר לי עכשיו שזכתה בשבחים כאלה, או אם עשה אותה,לא זכתה בשום שבחים, כי אם להיפך מכן.


איני רוצה להלאות את הקורא במניין שקריו המרובים. ובייחוד, שאפילו מדי היזכרי בהם בלבד, אני מתמלא מבוכה ואף כעין רגש של אשם. אבל נראה שלא אוכל להימלט מרגש זה, שכן עכשיו אני עומד לספר את הקטע המביש ביותר שבסיפור. אם בפתיחתו אמרתי שקשה לכעוס עליו כשהוא משקר, הרי כאן צריך אני לספר כיצד הגעתי למצב, שלא זו בלבד שלא עלתה כלל שאלה של כעס, כי אם, לאמיתו־של־דבר, ואיני יכול שלא לגחך לעצמי, כשאני משתמש בביטוי זה המיוסד על המילה “אמת” – לאמיתו־של־דבר, גיליתי ששקריו מסוגלים לגרום לי הנאה מסויימת ואם אני מוכן להתאכזר אל עצמי, ראוי שאומר אפילו כי נעשו מעין־צורך בשבילי.


עד לאותו זמן עמדתי, כביכול, מחוץ למערכת שקריו. הייתי מעין שומע־חופשי בלבד, בלי שיוחד לי מעמד של נפש פועלת או, מוטב לומר, נפעלת. אבל מאותו זמן ואילך מצאתי את עצמי נגרר, בדרך סבילה ביותר, אמנם, אל תוך המקלעת של שקריו. ולמרבה הבושה והגנאי גיליתי שהדבר נוח לי. כגון, כשסיפר שאלמוני, שעמו נפגש אתמול (עובדה, שעד אותו זמן ודאי הייתי מתייחס אליה בספקנות גמורה) הרבה לדבר בשבחי. ולא סתם דברי־שבח, כי אם דברי תהילה ממש, שהחזרה עליהם בלבד מעלה סומק בלחיי. או כשציטט לי מדבריו של פלוני, שמתוכם ברור כשמש שהוא חושב עלי רוב־טוב, יותר מכך, שהוא מלא התפעלות, ממש מוקסם ממני. ועוד דברים רבים דומים, שהצד השווה שבהם, שגרמו לי כי ארגיש עצמי רם ונישא יותר.


אני מסתכל בשורות האחרונות שכתבתי ומגלה, כי במקום להשתמש במילה “שקרים”, כפי שנהגתי עד כאן, נשתרבב אל תוכן הביטוי הסתמי “דברים”. אין דבר העשוי להדגים היטב יותר, מעובדה צדדית ופחותת־ערך זו, את השינוי שהרגשתי כי הוא מתחולל בי.


תחילה רק בכך שמצאתי עצמי פחות שקוד להיזכר בעובדות, העשויות לעמוד בסתירה עם הדברים שסיפר לי. כביכול, לא הזמנתי אותן לעלות ולהתייצב בפני מתוך ערימת הגרוטאות שבה היו צבורות. וכשנתעקשו בכל־זאת לבצבץ ולהופיע לנגד עיני, עד למידה ששוב לא יכולתי להתעלם מהן, הצלחתי למצוא להן הסבר, המיישב פחות־או־יותר את הסתירה בינן ובין הסיפור שסיפר לי. וגם כאשר נעשה הדבר קשה ביותר, מחמת שהסתירה גלוייה מדי לעין, הצלחתי ברוב המקרים למצוא בכל־זאת צד של ספק, המאפשר הימנעות מחריצת משפט. הנחתי לשקרים שלו ליהנות מן הספק, כיוון שקיומם גרם לי הנאה. העובדה שהם קיימים רק מחמת הספק, או בחסדו, לא פגמה, משום־מה, בהנאתי. אינני יודע בדיוק כיצד, אבל דומה שמצאתי דרך להתעלם ממנה.


לאחר מכן שמתי לב, שגם באותם המקרים הקיצוניים, שאפילו הספק לא היה מסוגל לכסות את מערומיהן של העובדות, גם אז הצלחתי להסביר לעצמי, שסתירה כלשהי במערכת העובדות, ואפילו שקר גלוי ובולט הכלול בה, אינם יכולים למוטט את המערכת כולה. פעמים, כך אמרתי לעצמי, גם שורה של שקרים עשוייה להביא אל האמת. על־כל־פנים, אותו חלק של דבריו, הגורם לי שמחה, אינו חייב להיות שקר, הגם שכל מה שמוליך אליו, וכביכול מוכיח אותו, רצוף שקרים.


לאחר תקופת־מה, שבה שיתף אותי בשקריו בדרך סבילה בלבד, גיליתי שמפעם־לפעם גורר אותי להשתתפות יותר פעילה בהם. תחילה רק לעדות סיוע בלבד. כגון, שמסמיך סיפור־מעשה שסיפר לאירוע שהוא ואני שנינו קשורים בו. וגם זאת תחילה רק כדי להציב ציון של זמן ולא יותר. לאחר כך הפכה סמיכות הזמנים לכעין־הוכחה. לאחר זמן רב יותר נהג לייחד לי תפקידים קטנים, צדדיים בהחלט, בהשתלשלות הדברים שעליה בנה את שקריו. בסופו של דבר נעשיתי בהם נפש־פועלת, שותפת בכל, לו ולהישגיו, לו ולחלומותיו, לו ולמערכת־שקריו.


האם אמרתי אי־פעם שאני יודע שהוא משקר? האם הזמתי את דבריו, כשסיפר אותם במעמד אחרים והשתמש בי לחיזוקם ואימותם?


מעולם!


מדוע? מתוך מבוכה? – במידת־מה, כן. הזמת דברי־שקר הריהי מן הדברים, שאם אינך עושה אותם מיד, אם אתה מחמיץ את שעת הכושר הקצרה, שוב לא תמצא בעצמך כוח או רצון לעשותם לאחר זמן. בעצם אתה מחכה תמיד לשעת הכושר, אבל זו אינה חוזרת עולמית. אולם מבוכה בלבד אינה מספיקה. אולי מתוך חשש לאבד את ידידותו? מתוך ידיעה שהדבר חייב להביא לידי ניתוק יחסים? – אין ספק שגם מחמת כך. כל־ניתוק־יחסים, גם כשסיבתו נכוחה – יש בו מטעם הכשלון. ואם ארצה להרחיק ולהתאכזר אל עצמי, אומר שגם מתוך החשש שתאבד לי ההנאה שגורמים לי שקריו. בחינת – אינך יכול לקבל את הדברים במחציתם ולבור לך מהם רק מה שנוח לך. מי שאינו מוכן לקבל הכל, סופו מוצא עצמו ולא־כלום בידו.


כל אלה הסברים טובים, אבל אין בהם אלא משום תשובה חלקים לשאלה. ידיעת התשובה המלאה לא תיתכן, אם לא אספר כיצד צמח בי יחס של הערכה לאישיותו היוצרת, המבצבצת מבעד לשקרים ובעצם נוצרת מתוכם ועל ידם. ליחס זה יכולתי להגיע רק משהשתחררתי מן ההנחה שהוא משקר לשם איזו טובת־הנאה (שאותה הוא מצליח, אולי, להסתיר מפני, אך אם אחפש בשקידה ובסבלנות, סופי לגלותה) או מתוך רצון לגמול טובה ולגרום נחת (שאף זו מין טובת־הנאה). ליחס זה יכולתי להגיע רק משהבינותי שהחיים האלה שחי בעולם השקרים שלו – השקרים הקטנים והגדולים שלו – זו דרכו לחיות חיים של בחירה. האמת היא כבלים. האמת היא כפייה ושיעבוד. האמת היא הכרח. ואילו השקר – לפניו מרחב של אפשרויות, שלל־בחירות, מעוף של דמיונות. כאשר אדם משקר, הוא בוחר מן העושר הגדול של האפשרויות את הרצויה לו. הוא חפשי, הוא יוצר! ממש כשם שכל יצירה יש בה מיסוד השקר – כל כל שקר יש בו מיסוד היצירה. לא יצירה בעט ובמכחול, באבן או צלולואיד, כי אם בחומר החיים עצמם, בקורות האדם, במוצאותיו, במחשבותיו ובחלומותיו. יצירה שאין לה חוקים ואין לה גבולות, יצירת הרוח החופשית באמת.


וכך, כאשר שיתף אותי במערכת שקריו, הרגשתי שנותן בי אמון עד למידה כזו, שמכניס אותי אל קודש הקדשים שלו, אל עולם היצירה הפנימי שלו. הרגשתי שמשתף אותי ביצירה זו והייתי אסיר־תודה לו. יחד חיינו בעולם של רצון, בעולם של בחירה. הוא שיקר את שקריו ואני שיקרתי שאני מאמין לו. אפילו את העובדה שלא התאמץ במיוחד לחבר בשבילי שקרים “יפים”, שקרים שתפריהם עשויים כהלכה, אבניהם מונחות היטב זו על גבי זו וחוליותיהם אחוזות ומהודקות זו בזו, אפילו עובדה זו אפשר לתפוס כהבעת אמון בי. שכן על ידי כך יכולתי להראות לו כי אני מבין את היותו חי בעולם של חופש ובחירה ולא בעולם של כפייה, את היותו חי בעולם של יצירה. הוא האמין בי שלא אכזיב אותו, שאבין אותו ואטרח לגלות לו כי אני מבין אותו. וכך, מבעד לשקרים, יצרנו בינינו יחסים של יופי ואמת.


אמרתי מקודם שרק האמת היא הכרח ואילו השקר הוא שלל בחירות ואפשרויות. אבל אין ספק שבשלל האפשרויות – ולו רק כאחת מהן – נמצאת גם האמת. וכיוון שכך, הרי לא מן הנמנע שמתוך ברירה חופשית לגמרי, שאינה פוגעת בשום אופן ביצירה, יכול היוצר גם לבחור באמת. כך, על־כל־פנים, הרשיתי לעצמי לפעמים לרמז בדרך מעורפלת. השקר טוב ויפה, אבל אי־שם נמצאת לה גם איזו אמת ומוטב שנכיר בעובדה מעציבה זו. לאמיתו־של־דבר, האמנתי אפילו שבדרך זו אני מביע לו את רגשות הערכתי על כוחות היצירה הגלומים בו, שכן מהו שקר, אם אין באיזה מקום אמת?


איזו טעות!


בכל פעם שנהגתי כך, נתכנס אל תוך עצמו כחלזון אל השבלול. כאילו נפצע על ידי פצע קשה.


ואז הבינותי יום אחד, שגם הוא לא נמלט מן ההכרח, השולט גם בו. הוא מוכרח לשקר, גם כאשר יכול שלא לשקר, גם כאשר אין שום צורך בשקר. למעשה יצר עם מערכת השקרים שלו, שאותה בנה מתוך חירות גמורה, יחסים של הכרח, יחסים של חובה, כלומר יחסים של אמת. אין לו ברירה אלא להתעקש שהשקרים הם האמת, שאם לא כן יחזור להיות כפות לאמיתות הקטנות, המסכנות, המכוערות, שמהן ביקש לברוח. אבל, בעשותו כן, הריהו חוזר ונופל בידיה של אמת, שאינה פחות קטנה, מסכנה ומכוערת, הריהו נופל בידיו של ההכרח לשקר. רציתי שיבין דבר זה, כואב ככל שיהיה. אבל הוא לא רצה בשום פנים ואופן. הוא רצה ביופי השלם של היצירה שאין בה סתירות, שאינה מתפוררת ונסתרת ומתאפסת עם הזמן, יצירה שאין בה מוות.


וכך נעלם ממני ושוב איני מוסיף לראותו.


וחבל, כי שקריו היו נעימים כל־כך לאזני. הייתי רוצה לראותו פעם, לומר לו כי אני טעיתי, לשקר ולומר כי טעיתי ושוב לא להודות לעולם ששיקרתי לו. אבל אינני יודע היכן הוא נמצא כעת.


אולי כך יותר טוב.


המלצות קוראים
תגיות