רקע
דוד שחם
חלומות (אינטרמצו)

לא תמיד שנאתי חלומות.


בהיותי ילד אהבתי חלומות. גם בהקיץ וגם בשנת. כי כזה אף זה יש לו יתרונותיו שלו.


בחלום־בהקיץ אין הבחירה מוגבלת. אדם יכול לדמות כל דבר שרוצה בו. הוא יכול להיות מצביא עוטה גלימת־נצחון, שהמוני־אדם מקבלים את פניו בכיכר העיר בתשואות־תודה. הוא יכול להיות נשיא חכם אפוף הערצה. הוא יכול להיות ממציא, שגילה זה עתה תגלית עוצרת־נשימה, מבלי שיצטרך אפילו לייגע את מוחו לחשוב מהי המצאה זו. הוא יכול כמובן להיות גם רופא נודע, סופר מפורסם, טייס, צייר, קברניט, שחקן, כדורגלן – כל מה שהא מתאווה.


לעומת זאת, כשחולם בהקיץ הוא יודע, גם אם מצליח לשדל ידיעה זו שלא תצוף ותעלה לפניו ברגעים שאינם מתאימים, מי הוא, לאמיתו של דבר. כל הפרעה קלה – גערה של ההורים, קריאה לארוחת ערב, דיבור של חבר – עשויים להחזיר אותו כהרף־עין מן העולם המופלא ששרוי בו לעולם האמת המצערת.


כנגד כך, כשהוא חולם בשנתו, יישותו שלו נעלמת כמעט לחלוטין. פעמים הוא מסוגל אפילו לראות את עצמו כגוף פועל, שהוא צופה בפעולותיו, כאילו היה אדם אחר. ותמיד, כל עוד הוא שרוי בעולם החלום, הרי הוא נתון בו כולו, בלא שנושא עמו כבודה כלשהי מן העולם הרגיל. קראתי אי־שם, שברגיל אין חלום נמשך יותר משניות מספר. אינני יודע כיצד הגיעו החוקרים הנכבדים למסקנה מרעישה כזו. דומני שחרצו משפטם לפי תנועותיהם הבלתי־מודעות של הישנים. על־כל־פנים, משך הזמן האמיתי של החלום אין בו חשיבות, כל עוד, כאשר אנחנו שרויים בעולמו, אנחנו מסוגלים להאמין כי הזמן אין לו שיעור והמקום אינו מקום והכל אפשר, הכל מותר, הכל נכון.


מכל מה שנאמר עד כאן עשוי להסתבר כי החלום־בשינה עדיף על החלום־בהקיץ. ולא כן. חסרונו העיקרי, שאין בו שום בחירה. האם חלם פעם מישהו בהקיץ חלום רע? אם כן, אין זאת אלא שטוב היה לו החלום הרע הזה. החלום־בשנת כולו שרירות, כולו רצון אחר, שאין לנו שליטה עליו ואין לנו אפילו מגע עמו ולעולם לא נוכל לבקש ממנו כלום. החלום יורד עלינו – או צץ מתוכנו – לפתע, בלי שנוכל להתכונן אליו מקודם, אין בידנו לקצוב לו את תכנו, את מהלכו. אם טוב או רע, אם מביא שמחה או צער, הנאה או כאב – הכל בחינת דבר המוטל עלינו ממקום אחר.


כיוון שגם החלומות בהקיץ וגם החלומות בשינה יש להם צדדי יתרון וצדדי חסרון משלהם, לא העדפתי את אלה על אלה ושניהם היו חביבים עלי.


אלא שבמרוצת השנים ניטל מעט־מעט טעמם של החלומות בהקיץ. בכל פעם שהנחתי לעצמי להתמכר אליהם, היתה באה הספקנות ומשליטה את הפכחון. לא היתה אפשרות להילחם באלה בעזרת כוח הרצון. ככל שנזקקתי לו יותר, היתה הידיעה, שאין אלה אלא חלומות, נעשית בהירה יותר, חותכת יותר ומשמידה את שארית הטעם שעוד היה בהם.


לא נותרו אלא החלומות־בשינה, הם וברכתם הבלתי־צפוייה, הם וקללת שרירותם. אולם גם הם, נחמתם מועטת. הטובים שבהם, אלה שמילאו אותי שמחה, כל עוד הייתי נתון בהם – באה היקיצה והשכיחה את טעמם. והרעים שבהם, לא עזרה היקיצה, והוודאות שאין בהם אמת, שבאה בעקבותיה, להשכיח את רגעי הסייוט, דכדוך הנפש ואבדן העצות, שבהם הייתי נתון, כאשר באו עלי.


מעט־מעט נתגלה לי גם, שבעוד החלומות הטובים אינם טובים בכל (ומשמעות קביעה זו אשתדל להבהיר להלן) הרי החלומות הרעים – רעים מכל־וכל. החלומות הטובים היה בהם תמיד איזה יסוד שאינו שלם. דברים מתחילים ואינם מסתיימים. דמויות נעלמות תוך כדי פעולתן. כאשר דמות כלשהי, שהופעתה צריכה לשמח אותי, משתתפת בהם, הריני יודע מי הדמות הזו, אלא שדווקא תווי הגוף שלה, או אפילו הפנים בלבד, אינם משתתפים כביכול. כלומר, הרי זו היא ולא היא בבת־אחת. וכאשר דבר־מה מענג קורה אותי, הריהו קורה ואינו קורה בבת־אחת. אם יש בי ידיעת קייומו, אני חסר את ההרגשה, ואם ישנה ההרגשה, הרי הידיעה מעומעמת ומטושטשת ביותר ולפעמים אפילו נערך מעין משחק־מחבואים בינה ובין היפוכה. אני יודע שהדברים נשמעים מעורפלים במקצת, אבל צריך לזכור שהם עוסקים בתחושות־חלום, שהן עצמן מעורפלות לעצמן.


ואילו החלומות הרעים, כאמור, רעים בשלימות. אם אני צריך לרוץ, בין שאני רודף או נרדף, הרגליים מסרבות להישמע לי. אני נעזר בידיים, אני זוחל על ארבע, אבל איני מגיע לשום מקום. אם נודע לי שנפש קרובה לי אבדה, הרי אין חשיבות לכך ששום פרט אינו מובהר, איני יודע איך ומתי, לא תמיד אני יודע מי הנפש ומה קרבתה – אבל עובדת האבידה ברורה, מוחשת, כואבת. ואם עומדים להוציא אותי להורג, אין שום חשיבות לטיב העבירה שעברתי, לסיבתו של פסק הדין, למיהותם של השופטים שהוציאוהו – הוודאות שהדבר עתיד לקרות בקרוב יורדת עלי בצורה המושלמת ביותר, אולי יותר וודאית, אם אפשר לומר כך, מכל וודאות אחרת שידעתי מעודי.


במשך הזמן נתגלה לי, שלא זו בלבד שאיני אוהב חלומות, אלא ניתן אפילו לומר שאני הוגה להם שנאה.


כאשר אני קם בבוקר אחרי לילה בלי חלומות, אני אומר לעצמי: הלילה ישנתי שינה טובה, היה זה לילה טוב. אני חש, שלו חלמתי בלילה, קרוב לוודאי שהיה זה חלום רע. כלומר, מעצם היותו חלום – יש בו מיסוד הרע. כביכול, מישהו אי־שם שונא אותי, מנצל לרעה את כוחי ומשלח בי את החלומות.


אילו יכולתי למנוע זאת ממנו!


יום אחד, או, בעצם, לילה אחד, גיליתי שאני יכול. כלומר, איני יכול למנוע אותי מלשלח בי את החלומות, אבל אני יכול לגזול ממנו, כביכול, את הנאתו, על ידי כך שאני נוטל את עוקצם של החלומות. ומהו עוקצם? – דבר זה כבר נרמז מקודם. בחלומות הרעים, הריהו באמונה שהם אמת. ובטובים – בידיעה שאני יודע לאחר מכן שאינם. ובכן, אם אדע, בשעת־מעשה, שאלה כאלה אינם אמת ואינם אלא חלומות בלבד – הרי שלא יוכלו לפגוע בי לא בהתרחשם ולא ביקיצה מהם.


אני זוכר עדיין כיצד הצלחתי בדבר בפעם הראשונה. היה זה אחד מאותם החלומות, שבהם עומדים להוציאני להורג. כדרך שתמיד מתרחשים הדברים, ככל שאני יכול לזכור, לא היתה להם כל סיבה. דומני שהצידוק היחיד למעשה היה בכוחם לעשותו. ניסיתי לבדוק מי ציווה על הוצאתי להורג ומדוע, אבל לא הצלחתי לגלות. שידלתי אותם, ביקשתי על נפשי, הוכחתי להם שחוש הצדק מתקומם כנגד הדבר שהם מבקשים לעשות. טענתי שאבידתי לא יהיה לה תחליף ושאם יעשו מעשה נמהר ונחפז, שוב לא יוכל המעוות לתקון. התחננתי שלפחות יתנו לי ארכה כלשהי – אבל ללא הועיל. כלומר, איש לא אמר לי במפורש שאין שומעים לי, איש לא הודיעני במילים שאין נענים לתחנוני. למעשה, איש לא אמר לי כלום. אבל ידעתי שכך הדבר והפחד והכאב נעשו גדולים ללא נשוא.


הרגשתי שהדבר עצמו קרב ובא. אינני יכול לזכור אם יועד לי מוות בתלייה, אל מות כיתת־יורים או בדרך אחרת. אבל מימי לא הייתי קרוב כל־כך אל הסוף ממש, כבאותו רגע. ואז מצאתי פתאום כוח לומר לעצמי: והרי כל זה אינו אלא חלום! הנה אוכל להקיץ והכל יחלוף כלא היה.


ואותו רגע, אמנם, הקיצותי.


ההרגשה היתה נפלאה. תחילה עצם השחרור מהפחד, מן הסוף המתקרב. לאחר כך – הידיעה שניצחתי אותו, שאני יכול להיפטר מעריצותו. כעת אוכל תמיד לצאת מכל חלום לרצוני. יהיה לי נוח בו? יגרום לי הנאה? – אדחה את רגע היקיצה ככל האפשר. יטריד אותי? יפגע בי? יכאיב לי? – אסתלק ממנו בבת־אחת וחסל!


הידיעה שחלום הנועם יסתיים וסופי להקיץ ממנו תפחית את הנאתי? – אין בכך כלום. הדבר שקול היטב כנגד הכושר להביא קץ מידי על חלום הבלהות. בסופו של דבר, היתרונות והחסרונות יבטלו אלה את אלה ואני אימצא אי־שם ליד קו האפס. לא גבוה מדי, אך גם לא עמוק מדי. וגם זה מעין־הישג, בזמן שאדם יודע שיכול להיות הרבה יותר גרוע.


האמנם?


עד מהרה למדתי מה מסוכן המשחק שפתחתי בו.


תחילה רק במשובה. כאשר הקיצותי מחלום נעים אל תוך עולם העצב, ניסיתי לחשוב שהיקיצה אינה אלא החלום הרע ולכשארצה אוכל להקיץ ממש אל תוך המצב המענג, שהייתי שרוי בו קודם. כל זה טוב ויפה. אבל אז, כאשר הבאתי על עצמי את היקיצה הצפוייה מתוך חלום אימים, התגנבה פתאם המחשבה שהמצב החדש, המרגיע ונוסך השלווה, שאני נמצא בו כעת, הוא עצמו אינו אלא החלום, טוב ונעים ככל שיהיה, והמציאות, שאל תוכה אני עתיד בזמן כלשהו להקיץ, הלא היא זו של חלום הבלהות, שבו הייתי שרוי מקודם!


וכאן עדיין לא נסתיימו הדברים. האם יכול להיות בי בטחון, שכל מה שאני עושה ברגע זה – כולל כתיבת שורות אלו – אינו חלום? והרי ייתכן שחיים אלה, הנראים לי מתמשכים והולכים, בקצב שונה ומשתנה על פני מרחבי־זמן ארוכים, אינם אלא הרף־עין של חלום קצר, שאני עתיד להקיץ מתוכו, אי־שם במקום אחר ובזמן אחר.


ויתר־על־כן. ייתכן שהיקיצה תהיה כמו מתוך סיוט מרגיז אל עולם של שלווה ורוגע. אבל ייתכן גם שאיקץ, כמו מתוך חלום נעים ומענג, אל מציאות רעה ואכזרית פי שבעים ושבעה מכל אשר ידעתי בחלום זה שאני שרוי בו.


מחשבות שדי בהן עצמן כדי להטריף את הדעת.


ובייחוד, אם נמשיך בהן הלאה והלאה. הנה, למשל, ייתכן שכל אותו קיום נפלא ורב־תוכן שאנו קיימים לעצמנו, אינו אלא פרט קטן ונעדר חשיבות בחלומו של מישהו. פרט היכול להתנדף כמו טעות אל תוך האין. ייתכן שכל העולם כולו אינו אלא חלום אחד מחלומותיו של אחד טמיר ונעלם. סיוט או חלום־של־עונג? – אין לדבר חשיבות, כל עוד הוא עשוי להיעלם ברגע אחד של יקיצה.


אין ספק שהשערה מעין זו עשויה לפתור הרבה מבעיות היקום, שאין אנו מסוגלים אפילו לתפסן. למשל, המרחב. היכן הוא נגמר? ואם אינו נגמר – מה פירוש אינו נגמר? והזמן? האם יש לו התחלה? ואם כן – מה היה לפניה? וכנ"ל – האם עשוי הזמן להסתיים? ומה פירוש להסתיים, כשמודבר בזמן?


מכלול ענקי של שאלות, שנדונו לכאורה להישאר ללא תשובות. והרי אין תשובות כי אין שאלות. כי הכל אין. כי הכל חלום. כשתבוא היקיצה יתברר כי אין ממש בכל הדברים שהטרידו אותנו. הממש הוא אחר לגמרי. עולם אחר. מחשבות אחרות. שאלות אחרות. פתרונות אחרים.


פתרון כזה יכול, אולי, להיות נוח, אילולא היה הוא עצמו בגדר שאלה חדשה. והרי עדיין איננו יודעים אם אנחנו שרויים בחלום, או שכבר הקצנו ממנו. או שאנחנו חולמים שזה חלום ונקיץ ממנו אל תוך חלום אחר, שעדיין אינו אלא חלום. ואין לדבר סוף, כי גם היקיצה ממנו עשוייה להיות אל תוך חלום אחר.


הנה אנחנו חוזרים לקו אחר, המוליך שוב לאין־סופיות, לחוסר־וודאות, לאבדן־עצות, לפקעת חדשה, שאינה פחות סבוכה, של שאלות מטרידות, שאין עליהן תשובה.


ובכן, לאן אנחנו הולכים מכאן? לאן נגיע, אם נגיע? האם יש מוצא?


או שגם בשאלות אלו אין ממש וגם דבר זה יתגלה לנו יום אחד, כאשר נקיץ מתוך החלום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!