כשראה את הכותרת בעתון נתחלחל.

הפעם, ידע, שוב לא ידחה את הדבר. הפעם, ידע, לא יוכל עוד להתחמק מן התביעה הגדולה, מן הציווי המפעם בו. הפעם יקרה המעשה הגדול, המעשה האחרון, הסופי.

סיפור המעשה היה כתוב בעתון בפרטי הפרטים. דומה שהכתב עשה עבודה יסודית ולא דילג על שום דבר. הכל כתוב כאן. אפילו היכן קנה הרוצח את האקדח ומתי. תולדות חייו, כמובן. ילדות. בית הספר. הכשלון בבחינות. העבודה. העבודות, בעצם. ענין האשה והילדים והבעיות עם ההורים שלה. הכל. המקומות שבהם נמצאו הנרצחים. באילו מצבים היו גופותיהם שכובות. הקרב האחרון עם השוטרים. מספר הכדורים שפילחו את גופו. והגילוי שרשימת הנרצחים אינה מקרית, שמותיהם כולם כתובים על דף נייר נקי ומסודר, בכתב־יד ברור וקריא, שהניח הרוצח בביתו לפני שיצא למסעו האחרון. אפילו סדר הרשימה יש בו משמעות, כי לפי סדר זה יבצע לאחר מכן את המעשים. והעובדה, שכל אחד מהנרצחים נמצא ברשימה זו מפני שהיה שנוא על הרוצח, כיוון שגרם לו עוול באחד הימים, ולו גם לפני זמן רב ביותר. באיזו שקדנות צירף את מעשי העוול שגרמו לו, שמר עליהם בזכרונו, טיפח אותם שלא יגוועו בשכחה, עד שבאה שעת הכושר לסלק את החשבון. כלומר, עד שיצר במו־ידיו את שעת הכושר, עד שהבשילה בקרבו ובא מועד המעשה. ואז קם ומצא את העוז והנה עכשיו הוא נמצא כבר מעבר משם לכל הדברים.

תמונתו של הרוצח הסתכלה בו מתוך העתון. ודאי איזו תמונת פספורט ישנה שנמצאה בביתו. אי־אפשר להכיר בה שהיה בעל כוחות־נפש כאלה. אולי בקושי מתוך איזה ניצוץ עקשני בעיניים. אבל ייתכן שדבר זה נדמה לו עכשיו, לאחר מעשה, אחרי שכבר יודע מיהו. אם היה נתקל בו ברחוב מקודם (ואולי, בצעם, כבר פגש בו באיזו הזדמנות – רעיון זה גרם לו התרגשות לא מעטה) ודאי היה סבור כי כמוהו ככל אדם. אין בכך כלום. הייחוד אינו חייב להצטייר על הפנים. הייחוד כולו פנימה.

הם שונאים אותו, את הרוצח, אין ספק שהם שונאים אותו. הם מרגישים כי איננו אחד מהם. כלומר, הוא אחד מהם, אבל – וזה הדבר המפחיד אותם כל־כך! – אין הוא מקבל על עצמו את חוקי המשחק שלהם. הוא מוכיח להם כי אפשר לחיות בתוכם לפי מערכת־חוקים אחרת לגמרי. עצם המחשבה על כך מטילה בהם חלחלה. כי עצם קיומו הוא אתגר לקטנות שלהם, לפחדים הפעוטים, לנוחיות המסכנה. הנה ישנו אחד ביניהם המעז לעשות את הדברים שהם לא יעזו כל חייהם. ומה בכך שאין הם משתוקקים לעשות את אשר העז הוא – האם יעזו לעשות את אשר הם משתוקקים?!

כן, הם שונאים אותו, מפחדים מפניו, קוראים לו משוגע, מטורף וכל מיני שמות־גנאי, אבל מרגישים שהוא גיבור. לכן הדפיסו את תמונתו בעתון והוציאו אותו מאלמוניותו המשעממת. הם יודעים – אולי, בעצם, חשים בלבד – כי בעוד הם מסתפקים בהמתנה מתמדת ומיגעת, המתשת את כוחות הנפש ושוחקת אותה עד דק, המתנה אומללה לדברים שיקרו אותם, לגורלם, הנה קם בהם אחד, שלא הסתפק בהמתנה מבישה זו, אלא עיצב בעצמו את הגורל. הדברים שעשה, הגם שאינם נאים לעצמם, בני־קיימא הם ושוב אי אפשר לשנותם עולמית. כוחו, משמע, חזק, לפחות בנידון זה, מכל כוח אחר שבעולם, ששוב לא יוכל להתערב במעשיו ולהשפיע על תוצאותיהם.

וגם הסוף היה הסוף הנכון. לאחר שביצע את תכניתו, לאחר שעשה את כל מעשיו עד תומם, קם ועשה את המעשה ההגיוני האחרון, השלם ביותר, הסופי ביותר, והוכיח להם כי לעולם לא יפול בידם, לעולם־לעולם לא יוכלו להגיע אליו. כעת הוא מרחף בעולם שאין להם שליטה בו. איש אינו יכול לשלול ממנו את המעשים שעשה. כולם שלו והוא כולו שלהם.

מיד כשגמר לקרוא את העתון הרגיש שהפעם יוכל גם הוא. עוד מעט אומץ וכוח־החלטה וגם הוא יוכל.

אלא שהמעשה שלו יהיה אחר לגמרי. הרי זה אבסורד לחשוב, שיש אנשים הראויים לשנאה יותר מן האחרים. הנחה שמישהו ראוי לשנאה, הרי זו הסכמה שיש בו גדלות כלשהי, ייחוד כלשהו. והרי כולם קטנים כל־כך ואומללים כל־כך, שאינם ראויים אפילו לרגשות השנאה. אולי לרחמים – וגם אז רק לרחמיו של מי שהוא גדול מהם ויכול לרחם.

אין ספק שיוכל לרחם עליהם. לא כדרך שהם גורסים רחמים. על פי דרכו המיוחדת. ירחם עליהם על ידי כך, שיגאל אותם מן הגורל הזה של ההיסחפות המתמדת במורד, של הדעיכה האיטית הזו, העתידה בין־כה־וכה להסתיים סיום הכרחי, בלתי־נמנע, במוות. הם יהיו בידיו והוא, ברחמיו המרובים, ימריא אתם אל הגבהים של הבחירה, של השחרור מן האימה, של החופש המלא, של הנצחון על המוות, הנצחון הנמצא רק במוות עצמו.

וכמו שאין איש ראוי לשנאה יותר מן האחרים, כך אין איש הראוי יותר מן האחרים לגאולה. שום איש אינו ראוי לשום דבר יותר מן האחרים וכיוון שכך יניח ביד המקרה – לגמרי ביד המקרה! – את בחירתם של אלה שיבואו עמו, שינשאו עמו אל ארץ הבחירה. כך ידגיש, יותר מבכל דרך אחרת, עד כמה הכל חסר־טעם. לא היה שום טעם בחייהם. ממש כשם שחיו יכלו גם שלא לחיות. לא יהיה שום טעם במותם. ממש כשם שמתו, יכלו גם שלא למות. משמע בזמן זה. שהרי ממילא ימותו בסופו של דבר ואין שום חשיבות לשאלה מתי. הכל יבוא במקרה. כלומר, מבחינתם במקרה. לא מבחינתו שלו. מבחינתו לא יהיה הדבר בגדר מקרה בשום פנים. הוא עצמו יחליט מתי ומרגע שיחליט לא יהיה שום כוח בעולם, שיוכל לשנות את מהלך הדברים.

התכנית כבר ברורה לו לפרטי הפרטים. בבוא הרגע יבחר לעצמו את המקום ההומה ביותר בעיר, בשעה שהצפיפות בו מרובה ביותר. תחילה חשב שיהיה זה ליד הכניסה לקולנוע, בין ההצגה הראשונה לשנייה, אבל לאחר מכן דחה רעיון זה מלפניו. שהרי אז איננו בוחר את הרגע לפי רצונו שלו בלבד. אחר, כביכול, מחליט במקומו מהו הרגע המדוייק. מקום מתאים יותר יהיה בתחנת האוטובוסים המרכזית או בתחנת הרכבת. כשיראה באחד המקומות המון צפוף, או סתם ברגע כלשהו שיעלה בדעתו, ייכנס אל תוך ההמון וישחרר בבת־אחת את מנופיהם של שני רימוני־יד החבויים בתוך כיסיו. שנייה אחת, שתיים ושלוש – וההתפוצצות תארע! ברור שהוא עצמו ייפגע קשה מכולם. אולי אפילו ירוטש עד לבלי הכר. אבל איזו חשיבות יש לכך? מספרם של ההרוגים יהיה גדול. הרי לשם כך, ולא רק לבטחון, שמא אחד לא יפעל, הוא זקוק לשני רימוני־יד ולא יסתפק באחד.

הם ייפגעו כולם ברגע בלתי־צפוי, כל אחד מבחינתו שלו. שהרי כל אחד היה בטוח שמצפה לו נסיעה לאיזה מחוץ־חפץ. נסיעה שהיא, כמובן, פרט קטן ובלתי־חשוב בנסיעה הגדולה למחוז־אי־החפץ. והנה הופיע מאן־דהו ובכוח רצונו והחלטתו כפה עליהם את הדרך האחרת, הדרך היחידה שהיא מוחלטת וסופית, שאינה פרט קטן, כי אם הכל. מי שיכול כך להופיע במרוצת חייהם של בני האדם, כך לחרוץ את גורלם, הרי, לרגע אחד, קצר, אבל גדול ומרעיש, יכול שיהיה אלוהים וגם לאחר מכן יתמיד להיות נצח.

לאחר שבא לידי החלטה שהוא יכול כבר לעשות את המעשה ירדה עליו שלווה. הלך ברחוב וחשב – האנשים האלה, הנקרים כעת בדרכו, האם הם יודעים מיהו? האם הם מסוגלים אפילו לנחש? ושמא יש ביניהם מי מבין אלה שיעמדו לידו בבוא הרגע?

נתמלא בתחושת יתרונו עליהם. לא על שום שהוא יודע דבר שאינם יודעים. רבים יודעים דברים שרבים אחרים אינם יודעים. כי אם על שום שלמעשה הוא נמצא כברת דרך יפה לפניהם, חי, בעצם, קדימה. רק בעוד זמן ידביקו אותו ויחיו במקום שחי בו עכשיו. המחשבה שבקרוב ידעו כולם שידע כבר לפניהם, הסבה לו נחת כפולה. הרגיש אפילו מעין רגש ידידות לכל אדם שנפגש לו – איש זה, ברגע זה, אינו נותן עליו את הדעת. מחר יינעץ בתודעתו בצפרניים של פלדה, ייעשה חלק כלשהו של אישיותו, צרור קטן מן המטען שהוא מטלטל עמו במרוצת דרכו. משמע בדרך כלשהי הריהו מקורב אליו כבר מעכשיו.

כעת יוכל ללכת הביתה לכתוב את מכתב ההסבר. בעצם אינו טעון אלא שיעלו אותו על הנייר. המכתב עצמו נכתב כבר לפרטי־פרטיו, מילה למילה, במחשבתו. נזכר שאין בידו תמונה טובה משל עצמו מן הזמן האחרון. יהיה זה מעשה־משובה, המעיד על צלילות הדעת, אם יכין בשביל העתונים תמונה טובה. קו־אופי נוסף, שיתן להם נושא פעוט וצדדי לענות בו, כדי להקל עליהם את ההתחמקות מן העיקר.

נכנס לצלמניה וביקש להצטלם. הצלם שאל אם רצונו בתמונת פספורט או בתמונה גדולה יותר. התענין במחיר ובחר בתמונה בגודל של גלוייה. ומדוע לא? – שתהיה בידם תמונה טובה ולא מטושטשת. הצלם הבטיח שיעשה תמונה יפה, כדי שיזמין העתקים נוספים, אם ימצא חן בעיניו. כשלא קיבל תשובה, ניגש להתעסק בזרקורים ובמצלמה.

עד שישב בכיסא וחיכה לצלם שיגמור את הכנותיו, היתה לו שהות לחשוב על הבעת הפנים הטובה ביותר. אין ספק שצריך שיהיה לו סבר של רצינות מהורהרת, אבל חשוב שלא תשרה עליו קדרות יתרה ואף לא שמץ של איום, או של מה שמקובל לכנות בשם הבעה של פושע או של מטורף. ממילא יהיו נוטים לייחס לו הבעה כזו, אבל צריך שידעו (גם אם לא יודו בכך) שאין שום קשר בין מעשה־פשע, שוודאי יש לו תמיד איזו תכלית קטנה ובלתי־נחשבת, ובין המעשה שלו, שאינו מיועד לשום תכלית, אם לא נראה תכלית בעצם המחשבה על השחרור הגדול של הנפש. אשר לטירוף, ממילא נתרגל שאומרים כי הוא מטורף וכבר לא איכפת לו. ניסה להעלות על פניו את ההבעה הרצוייה, אבל לא יכול לדעת אם מצליח בכך. היה שם ראי בחדר, אבל מזווית ישיבתו לא יכול לראות את עצמו. ניגש לראי באמתלה שרצונו להסתרק, אבל לפני שהספיק לתרגל את הבעת הפנים, הכריז הצלם בשביעת־רצון, שכעת הוא מוכן.

החזיר אותו אל הכיסא, ניגש אליו, הגביה כתף והנמיך את האחרת, משך את סנטרו קדימה והיטה את ראשו הצידה במקצת. הרטב את השפתיים, הורה לו. כך יפה. עוד קצת! יפה יפה. וכעת, חייך!

הרעיון שהוא צריך לחייך אל המצלמה נראה לו אווילי ביותר. בייחוד ברגע זה. נתעקש שלא להעלות חיוך על פניו. אבל מדוע אתה רציני כל־כך? שאל הצלם. חייך! התמונה תהיה טובה יותר אם תחייך, זה יתאים לך. כשראה שעדיין אינו מחייך, השמיע בשפתיו קולות מצמוץ, כדרך שעושים לילדים קטנים, המצטלמים את תמונותיהם הראשונות. לא יכול להתאפק עוד וחיוך נמלט מבין שפתיו. יופי, קרא הצלם והמצלמה השמיעה קול נקישה.

וכעת ננסה עוד כמה מצבים, אמר הצלם, מבלי שישנה את נימת העליצות בדבריו. טען שמספיקה לו תמונה אחת, אבל הצלם לא וויתר. אינך משלם יותר בעד המצבים הנוספים, הכל כלול במחיר. אני רוצה לבחור את התמונה המוצלחת ביותר מכל המצבים בשביל להכין לך את ההגדלה.

הושיב אותו פעם נוספת כשגופו נוטה מעט ימינה, פעם כשגופו פונה שמאלה ופעם כשגופו אמנם פונה קדימה אל מול המצלמה, אבל ראשו שמוט הצידה במקצת ועיניו שלוחות לנקודה דמיונית בחלל, הנמצאת מאחורי המצלמה.

כשנגמרו הצילומים שאל את הצלם מתי יהיו מוכנים. מחרתיים, השיב הצלם. אבל אני זקוק לצילום באופן דחוף, נתרעם, מיד עכשיו! לא אמרת שאצטרך לחכות יומיים. לא שאלת כמה זמן תצטרך לחכות, השיב בלי להתרגש. אחרי דין ודברים נוסף, הסכים לטפל בתמונות מיד תמורת תשלום נוסף, וביקש ממנו לחכות עד שיפתח את הנגטיב וידפיס כמה הדפסות נסיון.

ישב בחדר ההמתנה וחיכה. מן החדר הסמוך נשמע פכפוך מי הברז ומיני רשרושים אחרים, שקשה לעמוד על טיבם. על שולחן לידו ראה כמה עתוני־צילום. נטל אחד ודפדף בו מתוך פיזור־נפש. עבר על פני עמודים ובהם צילומים מפורטים של כל מיני מצלמות ואביזריהן, מלווים בהסברים טכניים ארוכים ומסובכים. גיחך בליבו על העיסוקים הקטנים, שבני האדם רואים צורך לעצמם לעסוק בהם, שעה שישנם דברים גדולים כל כך, העומדים באמת ברומו־של־עולם, שאינם נותנים אליהם את דעתם בכלל. נתקל בעמודים ובהם צילומי־עירום. לרגע קצר אחזה בו תאווה לשכב עוד פעם עם אשה – ולו רק עוד פעם אחת! – אבל לא הניח לרעיון זה להשתקע בו. כעת, כשכבר נמצא כולו בעולם אחר, אינו יכול להגות באהבת־בשרים. ואף־על־פי־כן היתה המחשבה מונחת בו כחרטה מאוחרת, כמו צער על דבר שלא היה מעולם. מי יודע, אילו היה מוצא בגופן של נשים אותה שכחה מבורכת, שכולם מדברים בה, אותו אבדן־חושים, הגורם לאדם שיחיה בשביל אותו הרגע כאילו אין אחריו ולא כלום, אולי היו כל הדברים מתגלגלים אז בדרך אחרת. אבל הוא אינו יכול שלא להיות עצמו בכל רגע ורגע מרגעי חייו. מעולם לא הלך לאיבוד מאצל עצמו, אם לומר כך. אפילו כשהיה נתון כולו, ברגעים של היספחות, לאשה אחת, תמיד הרגיש שהוא נמצא שם ויודע כל מה שיודע עד לכאב, עד לאימה. תמיד ראה את העתיד לבוא. את הימים שימשיך לבוא אצלה מתוך הרגשת־חובה, מתוך חולשה, או סתם מתוך תחושה עמומה שכך צריך. את הימים שירגיש שאהבתה אליו פגה, מתמסמסת, מתאפסת. את הזקנה הקופצת עליה ועליו. את הדרך הבלתי־נמנעת שבה הולכים כל הדברים כולם. את המוות ההולך ובא.

הלוואי ותהיינה שם בשעת מעשה נשים רבות, הרבה נשים. המעשה לא יהיה שלם, אם לא תהיינה שם נשים רבות באותו מעמד.

הצלם חזר מן החדר הסמוך, נושא עמו דף נייר ועליו מספר הדפסות־נסיון של הצילומים שערך. איזו מהן אתה רוצה שאגדיל בשבילך? שאל. כולן יצאו יפה מאד, הוסיף, כאילו יש בכך יותר שבח למצטלם מאשר לאמנות הצלם. לא חשוב, השיב בלי להסתכל בתמונות, הגדיל לי את התמונה הראשונה שצילמת. הרגיש צורך להראות לפטפטן זה שמבזבז עליו את זמנו ומתחילה לא היה צריך לצלמו אלא במצב אחד בלבד וכעת מוטב שיזדרז לסיים את מלאכתו ולא יוסיף להטרידו.

כעת נראו לו הרגעים, עד שחזר הצלם עם התמונה, ארוכים מאד. נמנע מדפדוף בעתוני הצילום. הרגיש כאילו הדבר עשוי להעמיד אותו בנסיון, שאינו רוצה לעמוד בו. ניסה לשרוק איזו מנגינה, אבל שכח אותה באמצע. מצא קטע עתון ישן, שהגיע הנה כעטיפה של משהו, וקרא בו כמה ידיעות שעבר זמנן. הזמן התמשך והתמשך. לבסוף לא התאפק ודפק על דלתו של חדר הפיתוח. ראשו של הצלם הציץ לרגע מבעד לפתח. אני כבר גומר, אמר, רציתי רק לרטש את הכתם שיש לך כאן, על יד העין השמאלית, אני כבר גומר!

הרעיון שהצלם מוטרד בגלל כתם קטן שיש לו ליד העין השמאלית, נראה לו אותו רגע בלתי־מהוגן. לבסוף יצא הצלם עם התמונה בידו. מצויין! מצויין! הכריז בגאווה מסחרית. שילם ולקח את הצילום מבלי להסתכל בו. אני שומר בשבילך את הנגטיבים, אמר הצלם, הם כולם טובים ואם תרצה הגדלות נוספות… יצא מן הצלמנייה בלי לשמוע את סוף דבריו ובלי לומר שלום. כעת צריך לשוב הביתה, לכתוב את המכתב, להניח אותו על השולחן, יחד עם התמונה, לקחת את הרימונים המונחים במחבוא ולצאת.

לפני שישב לכתוב את המכתב הסתכל בפעם הראשונה בתמונה. אילו לא הכיר את עצמו, לא היה שם לב לתמונה זו בשום אופן. הבעת־פנים רגילה ביותר. עינים רגילות, שאין בהן שום עמקות מיוחדת, שום עוז מיוחד, שום גדלות. עוד פרצוף אחד מרבים. לא חש התרוממות־רוח למראה התמונה. אין ספק שמי שיראה אותה בעתון יתמה – כך נראה אדם כמוהו?! האם זהו?!

פתאום חש הרגשת־תיעוב. כאילו כל אותן הידיים, שתמשמשנה מחר־מחרתיים את העתון שבו תימצא תמונתו, ממשמשות כעת בו עצמו. ועמה באה עליו נמיכות־רוח מטרידה. האם אינו עומד לעשות את המעשה למען בעלי ידיים משמשניות אלה? האם אינו מתכוון בעצם אלא למצוא חן בעיניהם, על פי דרכו המהופכת, כמובן? והרי לשם כך נזקק לתמונה – כדי שגם אחרי שכבר לא יהיה כאן, יוותר אחריו משהו שיש בו מעין־קיום, כלומר כדי להמשיך ולחיות במחיצתם של כל אלה שהא בז להם כל־כך, שהוא מבקש לרחק מהם על ידי מעשהו מרחק־אין־קץ! אילו היתה דרך כלשהי פשוט להיעלם ולהימחק מתוך כל זה. לא להסתיים, אלא להתבטל מן העיקר, לחזור למצב של לפני־היות. ובלי שצריך יהיה לעשות בשביל כך מעשה כלשהו. בלי שיהיה צורך לחשוב ולהרהר ולשקול ולהסס ולהיאבק ולהתחרט. בלי שיהיה צורך לבוא לידי סיכום, לידי החלטה.

אבל זוהי האכזריות העמוקה שבדברים. אדם יודע שהכל אינו כלום ושממילא כל שיעשה אין בו ממש והוא עתיד להתאפס מעצמו, כאילו לא היה. ואף־על־פי־כן, הוא חייב תמיד לקבל החלטות ולבחור בברירות, שברור לו כי בין־כך־ובין־כך כולן עתידות להגיע אי־שם שוב לאותו מקום.

התמונה היתה מונחת לפניו ומזכירה לו כי בכל מה שיעשה לא יוכל למחוק עובדה זו. גם כשלא יהיה כאן, הרי, בעצם, תמיד ימשיך להיות כאן. ואילו עכשיו, שעודנו כאן, הרי זה כאילו כבר איננו כאן. ואין שום הבדל בין הדברים, שום הבדל.

ואותם האנשים, שסבר כי יהיה להם לאלהים? אף כאן אין שום הבדל. אין מהם איש הראוי ליהרג יותר מן האחרים, כשם שאין איש מהם ראוי לחיות יותר מן האחרים. הכל אחת, ממילא. הוא שונא ואוהב את כולם במידה שווה. וכיוון שכולם חייבים מיתה במידה שווה – וזו אף תבוא עליהם איש־איש בעתו – הרי שראויים הם גם לחיים במידה שווה. הגורל שהוא עשוי להביא עליהם אינו מתקן שום חשבון תיקון סופי לא לכאן ולא לכאן.

בבת־אחת ניטל ממנו טעמם של כל הדברים. וכיוון שניטל טעם החיים, ניטל גם טעם המוות. פתאום נראה לו שהתמונה המונחת לפניו מיותרת. אין בה שום צורך. אין בה שום הישג. אין בה כלום.

בתנועות מהורהרות אבל במוח נעור וריק קרעו ידיו את התמונה לפיסות קטנות ופיזרו אותה על פני הרצפה.

עכשיו לא יהיה כלום.

עכשיו לא נותר אלא לחכות למוות באפס מעשה, עד שיבוא מעצמו.

כמו כולם.