הלילה ערכתי שוב ביקור ברובע ההוא.
בכל אחד מן הביקורים נדמה לי כי אני יכול לחוש בשינויים החלים ברחובות ובבניינים. האמנם נדמה לי בלבד, או שמא באמת חלים בהם כל השינויים האלה?
אני זוכר עדיין את הביקור הראשון.
רובע, מפני שגושי הבניינים רבועים כל־כך. רחובות ישרים, מצטלבים זה בזה בזוויות ישרות. כל ארבעה רחובות תוחמים גוש בניינים, שהוא כולו מקשה אחת ואין בו פסוקות בין בית לבית. בכל גוש כזה שורה ארוכה של פתחים ומעל כל פתח שלט ניאון צבעוני. כמה מהם גדולים ומתמשכים עד לראשו של הבניין, שכל חלונותיו באפילה (מוזר שלא עלתה במוחי השאלה, כלום גרים בני אדם שם למעלה). אורות השלט רוקדים ומפזזים וקורצים ומושכים את העיין אל קומת הקרקע ופתחיה. ואלה – כמה מהם קטנים ומצטנעים וכמה מהם גדולים ורחבים וכולם מבטיחים הנאות מרובות.
כי הרובע הוא מקדש ההנאות.
מוטב לומר מקדש ההבטחות. ההנאות מסותרות, רק ההבטחות גלויות לעין.
ככל שהעין יכולה לראות, רחוב אחרי רחוב של בתי משחק ומועדוני־עירום ובתי מרזח ומסבאות ואולמות גלידה. והכל טובל במין זוהר מרקד. דומני שאף היתה שם מין רכבת־שעשועים, שספסליה שלל צבעים ונורות צבעונין מתמשכות לאורך מסילתה. וקרקסים וגלגלי ענק וקוסמים ולהטוטרים ועושי־נפלאות וכופפי ברזל והמוני אנשים מטיילים ברחובות, לבושי מחלצות. והאוירה כמין חג, שבכל אלה משוך בו מהיכן שהוא חוט של עצב.
ככל שאני יכול לזכור לא נכנסתי לשום מקום מן המקומות, אף כי במעומעם רומץ בי איזה זכרון של מעין מסדרון מכוסה קטיפה אדומה, המוליך אל דלת דו־כנפית מתעופפת, היכולה להיפתח בתנופה גם פנימה וגם החוצה, וממנה מבוא לאיזה אולם, שגם הוא קטיפה אדומה ואפילה ושורות ארוכות של מושבים מרופדים (שדומני כי איש לא ישב בהם אותה שעה) והם פונים אל מול מסך של קטיפה אדומה, הסגור בשעה זו, שכן שום דבר אינו מתרחש – וככל הנראה לעין, אף אינו עתיד להתרחש בקרוב – על הבמה.
ואולי עוד למקום אחד או שניים, שאיני זוכר עתה מה הם ומדוע הייתי בהם ומה ראיתי בהם. חוץ מאשר ריקנות אפלולית. והרי הרחובות הומים מאנשים! והרי דומה שכולם באו הנה לא כדי לשוטט סתם ברחובות, כי אם לתור אחרי מקומות של הנאה ולהיכנס אליהם!
ייתכן שאני שומע איזו נגינה חרישית ועצלה, אבל גם בזאת אינני בטוח.
אני משתדל. אני משתדל מאד להעלות בזכרוני את כל התמונות מביקורי הראשון ברובע. אבל, משום־מה, הדבר אינו עולה בידי. על־כל־פנים בכל הנוגע למראות שבתוך הבניינים.
מראה הרחובות עצמם זכור לי היטב. רחובות שתי־וערב. רחובות השתי היו רחבים וארוכים. איני סבור שאי־פעם צעדתי באי־מהם לכל ארכו. רחובות הערב היו צרים יותר ומשהו אפלוליים יותר. גם בהם היו שלטי־ניאון, אלא שמספרם קטן יותר. סטייה קצרה לתוך אחד מרחובות הערב האלה, הוליכה אותי שוב לרחוב שתי חדש, רחב כקודמו ומואר כמותו. ושוב שורה ארוכה של מקומות עינוג ושלטי־ניאון, עד קצה המרחק שהעין יכולה לקלוט.
אבל יחד עם כך שכל רחוב דומה למשנהו, אי אפשר לראותו כהעתקה מדוייקת הימנו. השלטים אחרים והבניינים אחרים. גם דומים וגם אחרים.
רחוב אחד בלבד היה שונה מן האחרים.
ראשית, היה רחב במידה רבה אפילו מרחובות השתי הרחבים, שכן בו היתה נתונה מסילת הברזל של רכבת השעשועים הצבעונית. שנית, נתמכה הרגשת הרחבות גם בעובדה שרחוב זה היה תחום בבניינים רק מצידו האחד. צידו האחר פנה נוכח הים.
עובדה זו אני יכול לזכור היום רק בדרך ההיסק ולא בדרך החישה. באיזה אופן שהוא ידעתי כי זו הטיילת של שפת הים, וכיוון שכך, בדין שהים נמצא כאן. אבל אותו עצמו לא ראיתי, ודאי מחמת שהיה שרוי באפילה. אבל ככל שאני מרבה לחשוב בדבר אינני זוכר שום דבר המעיד על כך שבביקור ההוא יכולתי לעמוד על מציאותו של הים כאן. אינני זוכר גלים. אינני זוכר אוויר מלוח. אינני זוכר איוושת־מים, קריאות שחפים. אינני זוכר חולות.
אני זוכר ידיעה שכאן, בצד האפל, בצד שאיננו, נמצא הים, המשתרע למרחב הגדול והריק. וכאן, בצד המואר, בשלל שלטי הצבעונין, מתמשך, ככל שהעין יכולה לראות, עד לאין סוף – הרובע ההוא.
ועוד פרט חרות בזכרוני. אף כי הכל רבוע ברובע ההוא, הרי כל רחוב מרחובותיו – בין שהוא רחוב שתי ובין שהוא רחוב ערב – מגיע בסופו של דבר אל הטיילת. רחובות הערב מגיעים אליה כולם בדרך הטבע, שכן היא שייכת, לפי מקומה, לרחובות השתי. אבל כיוון שהיא נטוייה באלכסון, כמין קשת, פוגעים בה גם רחובות השתי, הארוכים והרחבים, כל אחד בבוא שעתו. האחרון שבהם (אם יש כזה) פוגש בה הרחק הרחק, בנקודה הנמצאת מעבר למה שהעין יכולה להשיג. אבל כדרך שהקשת נטוייה באלכסון הוא חייב לפגוש בה במקום כלשהו, אלא אם כן (וזו הנחה בלתי־סבירה בהחלט) הטיילת עושה מעבר לאופק מין תפנית פתאומית בכיוון הפוך.
פרט אחד, שאז, בביקורי הראשון, דומה שלא נתתי משום־מה את הדעת עליו, אבל ראוי לציינו, הוא היעדרם המוחלט של כלי רכב כלשהם ברובע ההוא. דבר זה צריך היה מן הסתם לעשות עלי גם אז רושם מוזר. אלא שכעת אינני מצליח להעלות בזכרוני אם בכלל שמתי אליו לב, או שסתם לא ייחדתי לו משמעות כלשהי. לאמיתו של דבר אני כמעט בטוח שיש לו דווקא משמעות מרובה, אבל ככל שאני מטריד את מחשבתי אינני מצליח לעמוד עליה.
אינני זוכר כיצד הגעתי לרובע ההוא, לא מה עשיתי עד אותו רגע שמצאתי את עצמי בו ולא להיכן הלכתי אחרי שביקורי נסתיים. אני זוכר היטב את התחושה שאחזה בי אז, כאילו עצם קיומו של הרובע, או עצם העובדה שאני נמצא בו, הריהו מין גילוי פרטי שלי, כאילו הוא מונח לנגד עיני לעינוגי שלי בלבד, או, מוטב לומר, כהבטחת־עינוג שניתנה לי בלבד. המוני הבריות שמסביב אינם אלא חלק מן התפאורה ואילו עצם היקום הוא בר־משמעות לי בלבד.
כבר נאמר כי אינני זוכר כיצד הגעתי לרובע ההוא ומתי ולהיכן יצאתי ממנו. אני יכול לומר אפילו יותר מכך. שהותי שם היתה כל־כולה נעדרת כל תחושת־זמן שהיא. לא זו בלבד, שאינני יכול לזכור כמה זמן ארך ביקורי, אם היה קצר או ארוך, אלא שהדברים שנתארעו – אם נתארעו – לא היה בהם סדר־זמנים כלל ועיקר. לא מוקדם ולא מאוחר, לא מקודם ולא לאחר־כך. הכל היה כאילו בבת־אחת.
כשאני מרבה לחשוב בדבר, אינני מצליח להעלות בזכרוני שום אירוע שנתארע בביקור הראשון ברובע ההוא.
אני זוכר תחושות של התענגות. אני זוכר התמכרות להבטחות, לסיכויים. אני זוכר שמחה על הדברים הצפויים, השתאות על ריבויים. אני חש תחושה של קושי בבחירה, שהיא, ככל בחירה, גם ויתור, כלומר מעשה שאין בו נחת. אבל איני זוכר, פשוט איני זוכר, שום מעשה שהוא ההנאה עצמה, העינוג המצופה, ההבטחה שנתמלאה.
למעשה, עם כל הפרטים הרבים, המאכלסים בצפיפות את זכרוני, איני זוכר את ביקורי הראשון ברובע ההוא אלא זכרון־שבעקיפין.
הדבר היחיד הזכור לי בוודאות הריהו החלום שחלמתי לאחר מכן – אולי זמן רב לאחר מכן – שאני נמצא שוב ברובע ההוא. כלומר, בחלום היה ברור למעלה מכל ספק שזהו ביקור־חוזר במקום שכבר הייתי בו פעם. המראות חזרו והעלו את עצמם בבהירות. מראות של מקומות שכבר הייתי בהם, תמונות שכבר חזיתי בהן, תחושות שכבר חשתי, דברים שכבר נתארעו.
אז, כאשר חלמתי את החלום ההוא, לא היה בו דבר שהיה עשוי לערער את בטחוני שאכן כבר ביקרתי מקודם במקום ההוא, שהביקור החוזר בו היה נושאו של החלום.
מאז חזרתי וביקרתי באותו רובע פעמים רבות – בחלומותי. ככל שאני חוזר לשם שוב ושוב אין מתארע דבר, אבל אני חש יותר ויותר בשינויים החלים ברובע עצמו. במרוצת הזמן חדלתי לדעת אם אלה ליקויי־זכרון, הבוגד בי מפעם לפעם, או שמא מלכתחילה לא היה הרובע קיים כלל ועיקר מחוץ לחלומי.
בעוד שבביקור הראשון הייתי בטוח כי הוא משתרע, גדול ורחב, למרחקים אין־גבול, הרי עכשיו, בביקורים המאוחרים, נראה לי כי הוא מתכווץ ומידותיו קטנות. עד כדי כך שנכנס בי ספק, אם מתחילה היה גדול ככל שנראה לי.
גם מספר המבקרים האחרים מצטמק והולך. שוב אין הצפיפות רבה כמקודם. ישנם אפילו ביקורים, שבהם נראה המקום כמעט שמם. פה ושם נראה איזה גבר לבדו. לבושו לרוב בלוי ומרופט ומבט בעיניו כשל אדם נרדף – ולא בלי אשמה. לא אחת הוא חומק ונעלם לתוך אחד מרחובות הערב, שהם עכשיו צרים כל־כך ואפלים כמעט לחלוטין.
משלטי הצבעונין של רחובות השתי – שגם הם צרים עכשיו במידה ניכרת – מבליח בקושי אור קלוש, הניגר שמנוני וכבד־תנועה, עד שפת האפילה העוטה הכל מסביב.
ולא זו בלבד שהרובע קטן יותר, גם הביקורים קצרים יותר. ככל שהביקורים הראשונים ברובע היו נעדרי תחושת־זמן, לא נסתברו לי כקצרים אף לא קצרים מדי. כעת אין בהם לפעמים אלא כדי שהיית־רגע, כדי העפת־עין בלבד.
אבל גם הרף עין דיו כדי שאחוש בשינויים המתמידים הללו.
ואין מקום בו אפשר לחוש בשינויים אלה יותר מאשר בטיילת עצמה. לא זו בלבד שרכבת השעשועים נעלמה ואף מן המסילה אין זכר, אלא שכעת כבו כאן כל האורות. בתי השעשועים שפנו אל הטיילת, שהיו הגדולים והנוצצים שבכולם, סגורים כעת. שני צידיה של הטיילת שרויים עתה באפילה במידה שווה. פה ושם בלבד מבצבץ איזה אור מן הרחובות שבצד, המעיד כי הרובע ההוא עודנו קיים.
אני בורח מן הטיילת אל תוך הרובע עצמו ומוצא כי, אף שפה ושם יש עדיין אור בשלטים, הפתחים עצמם נעולים. אינני יודע אם הגעתי הנה לאחר שעת הסגירה, או שהמקומות עצמם בטלו, אף כי טרם הסירו מעליהם את השלטים.
שוב איני זוכר מתי נכנסתי לאחרונה לאחד מבתי העינוג עצמם. ככל שאני יכול לזכור, תמיד אני נמצא בחוץ.
אבל התמונות מתמעטות ומיטשטשות. והאורות כבים.
אי־שם אני יודע שבקרוב יכבו כל האורות והחושך ימלא את הכל. אני מפחד.
מדמדם בי הרהור, שאפשר אולי לקרוא לו תקווה, שהרובע עודנו קיים במקום אחר ורק מחמת טעות בדרך אינני יכול שוב להגיע אליו. אם אחפש היטב אולי אמצא.
אבל העובדות מטפחות על פני. הריהו כאן. ואני נמצא בו שוב. אלא שהוא עצמו שוב אינו כשהיה.
בכל ביקור־חוזר תוקף אותי החשש שזהו ביקורי האחרון, לפני שהרובע כולו ייעטף באפילה. אני מחפש, אני מנסה להעלות בזכרוני את מראהו בביקורים הקודמים. אני מנסה להיזכר מדוע אז נתפסו לי ביקורים אלה כהנאה ולא כעינוי.
אבל שום דבר אינו עולה בידי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.