רקע
דוד שחם
האפשרות האחרת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כמה פעמים כבר החלטתי שלא לנסוע במכונית כשאני רוצה להגיע לחלק ההוא של העיר! סיכוי למצוא חנייה כמעט שאין לי. לעומת זאת – חשש להיתקע בפקק מורט־עצבים קיים תמיד. והמכונית הזו, במקום להיות כלי־שרת, הריהי נעשית יצור המשעבד את בעליו, תלוי לו כריחיים על צווארו. מעט הטירחה שבנסיעה באוטובוס, או הבזבוז שבנסיעה במונית, שקולים תמיד כנגד מפח הנפש שבנהיגה העצמית המתמשכת הזו. בסיבובי סחור־סחור שאין להם סוף, בסימטאות הצרות האלו, בחיפוש אחרי פינה כלשהי שאפשר להיפטר בה מן המכונית הארורה הזו.


והנה – שוב! שוב אני כאן במכונית. שוב מיצר על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי, או, להיפך, על מה שיכולתי שלא לעשות – ועשיתי. והמכוניות האחרות, החונות כאן, מתגרות בי באכזריות שאין עימה פשרות, שאין עימה סליחה. אני פונה לתוך איזו סימטה, מקווה למצוא, כי מי שאחראי לסדר הדברים טרח להשאיר בשבילי איזה מירווח קטן, איזה קטע מדריכה שאינו תפוס, אות לאיזו תשומת־לב מיוחדת לי, לשייכות כלשהי שאני רשאי להשתייך לסדר זה, לידיעה הפעוטה ביותר, שגם אני קיים וגם לי מגיעה איזו פינה להעמיד בה את המכונית שלי. ושוב אני מגלה כי – לא כלום! איני שייך לכלום. כאילו איני קיים. שום מקום אינו מחכה לי. לא הביאו אותי בשום חשבון. איש לא קיבל על עצמו את האחריות לדאוג שצרכי שלי יבואו על סיפוקם.


כעבור זמן־מה של סיבובי־סרק איני יודע מה מכעיסני יותר – האיחור שאני עלול לאחר מחמת בזבוז הזמן שבחיפוש מקום חנייה, עצם הטירדה שבחיפוש זה או רגש אין האונים של הנעלב, שאינו יכול להחזיר לעולביו מידה כנגד מידה.


בסופו של דבר נמצא לי תמיד איזה מקום. הענין שלשמו הטרחתי את עצמי מסתדר או שאיננו מסתדר ואילו כעס אין האונים שפיעפע בי נשכח, כאילו אינו מצטרף לכלום. אבל אין בליבי ספק שאין הדבר כך. אי־שם מנהל מישהו חשבון. כל הכעסים הקטנים האלה מצטרפים זה לזה ויום אחד וודאי תיווצר מהם איזו מאסה קריטית, העשוייה להוליד את ריאקצית השרשרת, אשר תהפוך אותי לפיטרייה רדיואקטיבית.


לפעמים אני צריך להרחיק מרחק רב מן המקום שאליו ביקשתי לנסוע, עד שנמצא לי מקום חנייה. ואז, כאשר אני הולך ברגל את כברת הדרך הארוכה, לפעמים בחצי־ריצה, כדי להחזיר לעצמי את הזמן שהלך לאיבוד, אני מבקש שלא אתקל בדרכי במקום חנייה ריק, שנתפנה בינתיים. אולם לעתים קרובות אין בקשתי נענית ועל מפח הנפש של הכשלון מתווסף הכאב על השמחה לאידי, המתגלית בתוספת התעללות זו שהדברים מתעללים בי.


הפעם ארכו החיפושים מן הרגיל (אף כי כך נדמה לי תמיד בשעת־מעשה) ובסופו של דבר לא נמצא לי מקום אלא באיזו סימטה מרוחקת ורק בעזרת פירוש לקולא שפירשתי את הזכות שהחוק מניח לי לחנות במקום. וכך מצאתי עצמי הולך ברגל מרחק גדול מן הרגיל, כשהזמן שנותר לי קצר מן הרגיל.


אבל פתאום נמשכה עיני אל מכונית ישנה אחת, שחנתה בשורה הארוכה והמכעיסה שעברתי עליה מקודם מבלי להשגיח בה.


ככל הנראה לעיין עומדת היא כאן כבר זמן ממושך. אבק רב מכסה אותה. דומה שזנחוה כאן, שכן בשניים מצמיגיה אזל האוויר לחלוטין והיא נראית כאילו קפאה כך בתנועת כריעה של מי שנפצע אנושות והוא מט לגווע.


מכונית כזו היתה לי בשכבר הימים, אולי לפני עשור שלם. ואולי זו היא עצמה? – לא ייתכן. זו שכאן צבעה אחר. על כל פנים מדוע אני צריך דווקא לחשוב כי זו היא? מתוך כמה עשרות (ואולי מאות) המכוניות הדומות לה, חייבת זו דווקא להיות היא? עצרתי בהילוכי לבחון את המספר המורכב מאחוריה, אלא שזה נעדר. סבבתי ובאתי מלפניה, לחפש את מספרה. פרצופה ניבט בי כמין שלד. שני חורים אפלים נפערו במקום שבו היו הפנסים. מקום החוטם היה שקוע במקצת. כמין שלד. שלד של מת.

. ואז ראיתי את מספרה. כן, זו היא! 29־183!


זו היא, מונחת כאן לפני, לאחר מיתה.


כמו יכולתי להציץ בשלד שלי עצמי לאחר מיתה. כמו נפרדתי מעל פלג של עצמי וכל פלג הלך בדרכו, עד שהנה חזרו השניים ונפגשו. כמו לו יכולתי לפגוש בי עצמי באחת מן האפשרויות האחרות שהיו לפני ולא מוצו, בברירות הקודמות שלי.


כל אדם יש לו הרבה נקודות־צומת בחייו, נקודות שבהן יש לפניו כאילו ברירה בין כמה אפשרויות. אבל מה יש בידו, לאמיתו של דבר? – כרטיס להגרלה, שאת מועדה אין הוא יודע, חוקיה נעלמים ממנו ותוצאותיה אינן מתפרסמות אלא לאחר זמן. ברירה יש בידו? ברירה, משמע בחירה? – שטויות! עלבון לפירוש המילים!


כלומר, אין ספק שהוא נוהג כמי שהבחירה בידו. הוא אוחז בזה ומניח ידו מזה. פוסע בדרך זו ונמנע מדרך זו. פעולות, פעולות! גישושים של סומא. אשליות של בחירה בין אפשרויות שיש לו, כביכול, לרצות בתוצאה זו ולא בתוצאה זו. למעשה אינו יודע אפילו כל מה שקרה סביבו, אפילו כל מה שקרה בו, עד לרגע זה. למעשה אין לו אפילו מושג שלם של העובדות, שעל סמכן הוא בורר ושופט כאילו, מחליט מה רצוי לו ומה אינו רצוי לו. וודאי שאין לו אפילו מושג קלוש, חוץ מכמה ניחושים בעלמא, של התוצאות העשויות לצמוח מבחירתו. ועדיין הוא סבור שיש ברירה בידו, שהוא שוקל ובוחן את כל האפשרויות ומגיע בסופו־של־דבר לידי בחירה!


מכל סימני הטמטום האנושי, סימן זה הוא, אולי, המרגיז והמשפיל שבכולם. באשר הוא תקוע דווקא בתחום העליון, לכאורה, של השכל השופט, של הכושר לראות את הנולד, של החכמה – שאיננה! – לחזות מראש את מהלך הדברים, לנבא.


אומר אדם לעצמו – עד הנה שבתי וראיתי שמעשה פלוני מביא לידי תוצאה אלמונית. משמע, אם רצוני בתוצאה זו, פשוט בתכלית הפשטות, חד וחלק, קב ונקי – אני עושה מעשה פלוני והתוצאה באה במוכרח. קוף הניסויים מניח כיסא על כיסא, מטפס ועומד על הכיסא העליון וידו משיגה את הבננה.


אם שכלו רב יותר, הריהו מסבך נוסחה פשוטה זו בעוד כמה וכמה סייגים. מעשה פלוני, כאשר הוא נתון בשרשרת של מעשים אלה ואלה ובנסיבות אלו ואלו – יביא לידי תוצאה אלמונית. ובכן, הבה נתבונן בשלשלת כולה ונשקול היטב את הנסיבות כולן. הכל מתאים? יפה. פעל!


טררראח! הקוף על הריצפה. הבננה אינה בידו.


מה קרה? היכן חל הקלקול בחישובים. היכן היתה הטעות?


אולי היתה רגל אחת של הכיסא רעועה. אולי הנגר, שהתקין כיסא זה, הסיח בשעת־מעשה את דעתו מן העבודה ומה שנראה כמפולת־פתאום חסרת־פשר לא היה אלא תוצאה מוכרחת של רשלנותו (שלא היתה ידועה, אין צריך לומר, לקוף). אולי התמוטטה התקרה כולה ממש ברגע שידו של הקוף הגיעה עד הבננה. וגם כאן שלל האפשרויות מעייף את הדמיון. טעות בחישובי המהנדס. מעילה של הקבלן. מעשה־מירמה של סוחר המלט. פעולת טרמיטים על קורות העץ התומכות בתקרה. כירסום איטי ושקט מבפנים, בעוד הקליפה עומדת במלוא חוסנה. מפולת־פתאום לכאורה, שהגיעה לגמר בישולה ברגע זה, אך הוכנה זמן רב קודם לכן.


כל אלו – ורבות אחרות שאנחנו עשויים להעלות בדעתנו – אלו עובדות שכבר היו קיימות בשעת מעשה, כלומר באותו רגע שבו העמיד הקוף כיסא על גבי כיסא, כדי להגיע אל הבננה, בידעו (קוף אינטליגנטי שכמותו!) שכך תגבה קומתו מעל הקומה שהוענקה לו מן הטבע וידו תגיע אל הבננה שתלה בשבילו עורך הניסויים למעלה מהישג ידו.


כלומר אילו היה הקוף חכם יותר (וזהיר!) יכול לבדוק מקודם היטב את חוסנם של הכסאות, את יציבותה של התקרה, את כל הגורמים העשויים להשפיע על סיכויי הצלחתו במבצע הבננה שלו. חקירות ובדיקות יסודיות עשויות למנוע תאונות ולהבטיח שכאשר יש לנו ברירה ואנו בוחרים באפשרות כלשהי, אנו בוחרים באפשרות הנכונה, כלומר בזו, שבדרך הנסיון האנושי והכושר שלנו להקיש ממנו היקשים ולהסיק מסקנות, אנו בטוחים שתביא את התוצאה הראוייה לנו.


יפה. ומה בדבר אותן עובדות, המשפיעות על תוצאות מעשינו אבל אין בידינו לעמוד עליהן בשעת מעשה, לא מחמת חוסר תשומת־לב, העדר מחשבה או אפילו קוצר המשיג, אלא משום הסיבה הפשוטה שאותה שעה לא היו קיימות עדיין?


הקוף מניח כיסא על כיסא. מטפס על האחד. מטפס על האחר. זוקף קומתו, ידו מגיעה כמעט עד הבננה ופתאום עף מבעד לחלון כדור שנבעט ברגלי נער שובב, המשחק בחצר, פוגע במגדל הכסאות וממוטטו.


אמת. קוף זהיר אינו מקים מגדל של כסאות, שעה שילדים משחקים בחצר בכדור. מן הנסיון – שלו או של אחרים – היה עליו לדעת שכדור תועה עשוי להתעופף מבעד לחלון ולהפילו.


יפה. נניח עכשיו שניקרה לחדר חתלתול בורח מפני כלב ובדרך מרוצתו נתקל במגדל הכסאות ומפילו. דבר זה לא יכול הקוף לצפות מראש בשום פנים ואופן. בזמן שהתחיל בטיפוס על המגדל שהקים לא היה החתלתול – כל שכן הכלב! – בתחום ראייתו.


ואולי פרצה סופה עזה, סופת פתע, שהפתיעה אפילו את השירות המיטיאורולוגי? אולי רעידת־אדמה?


רשימת הדברים, העשויים להתארע ולשבש את חישוביו של הקוף הנבון, ארוכה.


ועדיין לא הבאנו בחשבון את הקאפריזות של עורך הניסוי, העשוי למשוך את הבננה ממקומה, דווקא ברגע שידו של הקוף עומדת להשיגה. אולי דרוש לו הדבר למטרות הניסוי. אולי יש בו מקווי האופי של הסאדיסט.


ועדיין לא עסקנו בבננה עצמה. הרי ייתכן שכבר הרקיבה, או שמלכתחילה לא היתה בננה של ממש, כי אם מעשה־חיקוי מגבס צבוע. אין ספק שאפילו קוף לא היה מטריח עצמו בגללה.


וכל אלה אמורים בקוף, שני כסאות ובננה. עצמים פשוטים. מעשים פשוטים. בחירות מעטות.


ומה בדבר הברירות העומדות בפנינו כמעט יום־יום, שעה־שעה, והן מתמשכות מתוך שורות ארוכות של מעשים ואירועים, שרק אפס קציהם ידוע לנו ומרביתם אינה עשוייה להיוודע לנו גם לאחר חקירות ארוכות ומורכבות? ומה בדבר כל המאורעות שטרם נתארעו ואין בידנו לדעת כיצד הם מבשילים ומגיעים לפרקם וכאשר יתארעו הם עשויים לגעת בנו, להשפיע על תוצאות מעשינו, אף לחרוץ את גורלנו? ומה בדבר החשש המתגנב לליבנו, שאי־שם יש מי, שכדרך החוקר בקופו הוא משטה בנו ומשמיט מתחת ידנו את הבננות שאנו עומדים להגיע אליהן במאמצים מרובים כל־כך, לשם ניסוי, או שעשוע, או התעללות, או מי יודע לשם מה?


הוא אשר אמרתי. בחירה של סומים, גישושים באפילה!


בחירה ממש, בחירה כזו, שבה אנו יודעים ממש מה צפון לנו בכל אחת מן האפשרויות הנתונות לנו, בחירה כזו אין בידנו.


יכולים אנו להתפתל ככל שנרצה, לשקול היטב כל צעד, לנתח את כל התוצאות האפשריות של כל מעשה, לכלכל את מעשינו בזהירות מופלגת, לא לעשות כלום עד שלא נהיה בטוחים עד גמירה שמכלל האפשרויות והבחירות שניתנו לנו, תיאורטית ומעשית, בחרנו בטובה ביותר. בסופו של דבר מה אנחנו יודעים? – איננו יודעים כלום!


כלומר, לאחר זמן, יודעים אנו פחות או יותר כיצד התגלגלו הדברים בדרך שהלכנו בה. האם יש לנו אפשרות כלשהי לדעת כיצד יכלו להתגלגל לו הלכנו בדרך האחרת, לו בחרנו באפשרות האחרת שהיתה בידנו?


לא. כמובן שלא.


מפליא עד כמה שאנו מסוגלים לשמור על שלוות הנפש. הרי אילולא האדישות ואטימות המוח וקהות הרגש היתה דעתנו מוכרחה, במוקדם או במאוחר, להיטרף מחמת הספקות המכרסמים בנו.


אילו יכולנו, לפעמים, כמעשה־חסד מיוחד הניתן לנו מאת הבריאה האלוהית – או אפילו השטן עצמו, המבקש לקנות לעצמו נפשות! – להציץ מפעם לפעם, הצצה קצרה אפילו, חטופה, מרפרפת, להעיף מבט בכמה מאותן אפשרויות אחרות, שהינחנו – במתכוון או שלא במתכוון, מתוך כניעה לגורל או מחמת היסח הדעת – אילו יכולנו!


או, אולי זהו חסד הבריאה, שאיננו יכולים, שבחירה, מרגע שנשמטה מידינו, שוב אינה חוזרת עולמית. אולי היתה שלימות הנפש שלנו נתונה בסכנה גדולה יותר, לו ניתן לנו להציץ מפעם לפעם אל האפשרויות האחרות, להתמכר לייסורי החרטה? אולי היה הסבל גדול פי כמה, לו יכולנו לשוב מפעם לפעם על עקבותינו ולנסות דרך אחרת, רק כדי לתת לספק לחזור ולכרסם בנו, שמא, לו המשכנו בדרך, שהחילונו בה מקודם אך זנחנו אותה, היו הדברים מתגלגלים בדרך טובה יותר?


וכך נדונים אנו עולמית לבחור, בחירות שיש בהן וויתור, מבלי לדעת אם וויתורים אלה, שנכפו עלינו על ידי עצם הצורך לבחור, היו הטובים ביותר.


אילו אהב אותנו אלוהים, היה מרשה לנו שלא לוותר על שום דבר. יכולנו להמשיך אז את מהלך הדברים בכל המסלולים האפשריים, לצפות בתוצאותיהן של כל הברירות האפשריות ובשעת רצון, כאשר נדע כבר היטב לאן עשוי הכל להתגלגל – לוותר למפרע על כל אלו שאינן נוחות לנו. הנה זהו סדר הדברים הטוב והרחום!


האמנם?


הנה מונחת לנגד עיני – בהשאלה, כמובן – אחת מן האפשרויות האחרות שהיו לי בשעתן. האם אני יכול לרוות נחת מן הידיעה שהוויתור עליה, ככל הנראה לעיין, היה בו מן התבונה? ברור שלולא נפטרתי ממכונית זו, כל עוד היתה בה מידה של חיות, היתה גורמת לי הרבה מפח־נפש ומסרבת לי דווקא ברגעים שהייתי חייב לסמוך על נאמנותה. וודאי היה עלי להשקיע בה סכומים גדולים בתיקונים, בעוד היא מבלה את מרבית ימיה במוסכים. בסופו של דבר היתה נופחת את נפשה באיזו סימטה ואני הייתי מיצר על הממון והזמן שביזבזתי בנסיונות הסרק לדחות את הבלתי־נמנע ואף ניחם על שלא נפטרתי ממנה קודם לכן, בעוד יש מי המוכן לשלם סכום כלשהו תמורתה.


אבל, בעודה מונחת כאן לפני ומבט המוות נשקף מחורי פנסיה, חשתי כאילו משהו מתוכי, מתוך־תוכי, מת לעיני.


הנה בחירה שנסתיימה במוות. אבל כלום יש בחירה שאינה מסתיימת בו, שאינה שייכת לו?


כל הברירות סופן מוות. כל מה שאנחנו יכולים לעשות, הרי זה לנחש – ובלא ראיות מספיקות במרבית המקרים – מהי הבחירה הרחוקה מן המוות יותר מן האחרות. אנו יכולים להתפתל ולהיאבק ולהשתדל בכל מאודנו להרחיק מאתנו את הבלתי־נמנע, אך לא לחסר כהוא־זה ממידת הבלתי־נמנעות שבו. ואף מלאכה־לחצאין זו אין אנו יכולים לעשות כהלכה. לעולם לא נדע היכן אורב לנו המקרה. האם אנחנו יכולים להתחמק ממנו על ידי כך שנקדים צאתנו או נאחר? נפנה1 שמאלה או ימינה? נלך בדרך שאנו מורגלים בה, או נבחר בדרך חדשה? נשנה ממנהגנו או נדבוק בו? כל החלטה – פעוטה וחסרת חשיבות ככל שתהיה – שאנו מקבלים כדי לרחק ממנו, עשוייה דווקא להיות זו המקרבת אותנו אליו. שום דבר אינו ידוע לנו. שום החלטה אין בה וודאות. בכל אחד ממעשינו מתערב הוא, המוות. על כל דבר טבוע חותמו, כעל מכונית ישנה זו. לפעמים עודנו סמוי – כאילו נכתב בדיו סתרים – אבל גם בעצימת עיניים אי אפשר שלא להשגיח בו, שלא לחוש אותו. כן, בכל האפשרויות המונחות לפנינו, בכל הבחירות הניתנות לנו, אין אף אחת שאיננה מוות. דבר זה עשוי להתברר לנו ביתר־שאת, ביתר־כאב, אילו ניתן לנו לחיות את כולן, להתנסות בכולן, לראות איך כולן מגיעות, כל אחת בדרכה, כל אחת בשעתה, אליו – אל המוות. כאשר עימם מתה גם התקווה, נגוזה האשלייה, שאי־שם בחביוני הספק ישנה אולי אחת, שאיננה מוות. אם נחפש הרבה, אם נכוון את דעתנו ואת מעשינו כהלכה, אם נהיה ראויים לכך, אם ינוח עלינו חסד הבריאה, או סתם־כך אם תחול איזו טעות ונהיה ברי־מזל – נמצאנה. אבל כך תרד עלינו הוודאות המלאה, שאין עליה ערעור – כל המסלולים אינם, בסופו של דבר, אלא דרך אחת. הדרך אל המוות. תמהנה, אם הוא שבע־נחת מכך.



  1. “מפנה” במקור המודפס, צ“ל: נפנה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות