רקע
דוד שמעוני
גַעֲגוּעִים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ו

החבורה שתקה. הבידואי מהרי חורן מזוין ברובה אנגלי ומקושט בטלית חדשה הקטיר את מקטרתו בהנאה מרֻבה והסתכל בעיון בכתובת־הקעקע אשר על ידיו. הערבי הזקן סכך על ראשו בשמשיה שהחזיק בידו, ואת רגליו היחפות הניע בלי הרף לשני צדי הסוסה, אך הסוסה השחורה לא שמה לב לדפיקותיו ותוסף להתנהל בלאט בדרך העולה הרה. השביל הצר מתפתל בין אבנים, נמחק לרגעים בפלגי ההרים ועולה שנית מן המים. נטפים מבריקים מוסיפים עוד איזה רגעים לטפטף מהפרסות שנתקו מן המים, ונדמה, כאילו הבהמות חוצבות פנינים מהאבנים השחורות. מוּקפת חומת הרים מוריקים רבצה הכנרת בבקעה, שלוה ומוצפת־קרנים כשקוי־זהב אפלולי בקערת אזמרגדין. צפרים לבנות־כנף נשאו מעל למקוה־המים הגדול. דממת צהרים תקפה את הכל. הבחור החתן מטבריה שנסע לצפת אל כלתו לימי הפסח ישב על חמורו, כששתי רגליו מורדות לצד אחד, ונמנם. המוּכר1, צפתי גבה־קומה ורחב־כתפים הלך רגלי, כמאסף לכל השיירה, שקוע במחשבות. אחרי השיחה עם הבחור ששב מאמריקה כמעט שהחליט ללכת להתם. קצה נפשו בעבודתו הקשה. ומה הגמול? פת חרבה בצפת המרוּפשה. אותו הבחור ששב מאמריקה רכב לימינו על פרדה סרבנית וסנן חרש מבין שפתיו דברי גדופים כלפי בהמתו וכלפי הדרך הכבדה, אולם את עיניו לא הסיר אף רגע מעטרת הכסף אשר על ראש החרמון. זה עשר שנים אשר לא ראה אותו, את החרמון. עשר שנים רצופות שהה בנכר.

הדרך נעשתה קשה יותר ויותר. החוֹם הציק מאד. אף עב קטנה לא נראתה בשמי־התכלת הצחים, אף זעזוע קל לא הרגש באויר. רק פלגים שקשקו והמו בין ערוגות אבנים, פלגי־הרים טהורים, אפיקי־אביב שואנים. בקר וצאן גוחנים על האפיקים, שותים בצמא את המים הזכים, כשהרועה הקטן, לבוש טלית ארכּה, שוכב לו פרקדן על מצע אבנים ומביט אל השמים. הבהמות שעליהן רכבנו עמדו כפעם בפעם על יד המעינות וכפפו את ראשיהן אל המים, כאילו התכונו לשתות, – תואנה היתה זאת להן, להנפש רצו ובמים לא נגעו. ביחוד הקשתה את ערפה הפרדה של הבחור האמריקאי. אותו בחור כבר הסיר מעל כתפיו את מעילו ואת חזיתו ונשאר רק בחלוקו הלבן, שגם הוא כבר היה רטוב מזעה. פניו המגלחים למשעי להטו מחום ועיניו הגדולות והיפות, עינים שחורות של ספרדי טפוסי, הבריקו מכעס. הוא התרגז והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו.

– הנה לכם ארץ ישראל, ארץ ישמעאל – הוא פונה אלי בזרגון נלעג, אשר למד לדעת בגיטו הניויורקית: השד הסיתני לעלות הנה. עשר שנים חייתי באמריקה ולא ידעתי רע, ופתאום – הרי לך ארץ ישראל! חפצתי לראות את אבי זקני היושב בצפת – יליד צפת אנכי – ושכחתי, כי יש לי עסק עם ארץ ישראל. ח, ח… באמריקה מהלך כזה שמטבריה לצפת עוברים בעשרים רגע ופה… שש שעות רצופות התנועע והתנועע על גב פרדה ארורה, יקחנה אפל! וצפת בעצמה, זו עיר הקבצנים והמנוּולים… ממש ניו־יורק, בדמותה כצלמה…

הוא מצליף את שוטו על גב הפרדה, שעמדה לשמוע תוכחתו. זו נתקת ממקומה בכח, והבחור כמעט שנפל ארצה. קצפו מתגבר והוא ממשיך את דבריו ביתר רוגז:

– איזה משוגע ירכב, למשל, באמריקה בשעת־חום כזו? לפנות ערב טיֵל די חפצך, אבל בצהרים? שם בצהרים עובדים, עובדים אמנם כמה שנאמר, אבל מרויחים יפה, אין מה להתאונן… הן בלילה אי־אפשר לנסוע לצפת המרופשה! לסטים יתנפלו עליך, יקחו את כל אשר לך ובתור הוספה עוד יהרגוך נפש… ארץ י–ש–ר–א–ל…

את המלים האחרונות הוא מתאמץ להטעים עד כמה שאפשר בקול מביע בוז ודראון. אבל חמתו עוד לא שככה.

– נקח, למשל, את הפרדות. האם באמריקה תּראה ותמצא חיה סרוחה זו, ולו גם יתנו בעדה מלוֹא חבית זהב? שם טְרַם ורק טרם. טרם על האדמה, טרם מתחת לאדמה וטרם ממעל לאדמה. סע כאות נפשך והכל בחצי חנם. רק משוגע יוכל לעלות מאמריקה לארץ ישראל! אמנם גם הוא עוד ישוב לאמריקה… עוד לא יצא מדעתו, כדי להשאר בפלשתינה עכורה זו.

והדרך מטפסת ומתרוממת בין כפי בראשית, מעפילה לעלות על כתלי סלעים זקופים וגולשה פתאום אל העמק, טובלת בנחל מהיר־גלים ומשם היא עושה שנית קפיצה למעלה, כמו בכונה להר­גיז את הבחור האמריקאי. קול תלונותיו מתערב ומתבולל בצלילים אחרים, צלילים טמירים ואדירים, צלילי שירת האביב בהרי הגליל. באדרת ירקרקת התעטפו ההרים, התקשטו בפרחי שלל צבעים, ויבלי מים שלחו מסתרי־נקרותיהם לבשר לכל עובר ושב, כי בא האביב. עטרת החרמון התנוצצה מרחוק ברבבות זהרורים ונגוֹהות מבעד לערפל דק, שקוף. עננות לבנות הכתירו אותה לרגעים, והיא נראתה ככפת כסף ממורטה במשבצת חבצלות. אך עוברות העננות ונמוגות, משבצת החבצלות תאבד מעין רואה, ועטרת הכסף בולטת ומברקת על פני תכלת רקיע־אין־סוף.

אך הנה החלה השמש לבוא. הדממה התעמקה. בכו ורנו הפלגים, והמיתם ספּרה, כי חיים כבירים ורעננים מפכּים בכל ומכּל, כי מלאה כל האדמה געגועים נשאים ונשגבים, געגועי פריחה ותנובה. קרני שקיעה נחו על סלעי ההרים המטפסים זה על זה וכסוּ בחכליל ענוֹג את העשבים הגבוהים, שעלו מבקיעיהם. נשרים, נחפזים לקניהם, נשׂאו מעל לכּפים, נשׂאו וצרחו; שרקו עדרים בין המשאבים, הריעו חלילי הרועים. וההרים קלטו את תערובת הקולות, והר להר מסרה בהד ממשך ועמוּם… הדרך התלה בנו: הנה תבוא במצר בין שני כתלי צורים ושפעת צל תכתירנו וקרה נושמת עלינו, והנה תתרחב ונמשכה במישור על פני רצפת אבנים, ושמש שוקעת חוננת אותנו שנית בחסד קרניה. המערב לוהט מעל לחרבות מבצר עתיק. מן השער, שנשארו ממנו לפלטה רק שני עמודים גבוהים, זורם פלג שוטף. על הגלים השחורים, המבריקים כזפת, שוחה קשקשת נבובה של נחש. הבידואי מחורן מוציא מכיסו חליל אגמון, שם אותו בפיו ומוציא המון צלילים פראים מלאי גבורה וחדוה. ופתאום פותח הבחור האמריקאי־הצפתי בשירה הומיה ומתחננת, סוערה ומתפרצת, חציה ערבית וחציה עברית כמרבית שירי הספרדים. הבידואי מחורן שבע רצון מאד, וּמלא התפעלות הוא יורה מקנה־רובו. רעם היריה מתגלגל בין ההרים ומתמזג עם יללת תנים נבהלים. הבחור מפסיק את שירו, שם בי את עיניו ואומר:

– חי נפשי! אלף אמריקות בעד גליל אחד! לו ידעת, מה שונא אני את אמריקה זו, איך היתה לי לתועבה, איך אני ממאסה! אלף אלפי מפּלות עליה! עיני כהו מעשן ארובותיה, אזני חרשו משאון מכונותיה, ובתוך אלפי רבבות יושביה כמעט שיצאתי מדעתי מבדידות ומעצב… לו ידעת, כמה כאב לבי, מדי זכרי את בית אבי, אה צפת שלי…

פי פעור מתמהון למשמע אזני, אך הבחור כבר ממשיך שנית את שירתו והבידואי מרעים שוב מקנה־רובו, עד כי היו ההרים לחרדת אלהים. ה“מוּכר” מתנער ממחשבותיו הנוגות ומצטרף לה“פנטזי”2 במחיאות־כפים. החתן מטבריה שוחק מהנאה. אך הנה נחל עמק חוצה את דרכנו. נחוץ למצוא נתיבה אחרת. הערבי הזקן משתמש בהזדמנות זו, יורד מעל סוסו, רוחץ את ידיו ואת רגליו, כורע על ברכיו ומתפלל בלחש. האמריקאי־הצפתי, נגש אלי ושואל בקול שיש בו גם חרטה, גם תקוה:

– שמע נא, מה דעתך, האוכל למצוא כעת איזו פרנסה בארץ ישראל? לו ידעת, לו רק ידעת… הן זה לא כבר דברתי בגנותה על ארצנו, והכל מכאב לב… הן היא הקיאה אותי מקרבה… מחוסר לחם, פשוט מחוסר לחם אולצתי לנוד עשר שנים תמימות בנכר, בין אנשים זרים לי, בתוך חיים זרים לי. אמנם פרנסה היתה לי שם, אבל לא יכלתי להתגבר על געגועי לבית־אבי… בית־אב… הנך מבין? בית־אב…

הערבי הזקן עוד כורע על שפת הנחל ושפתיו נעות. החתן מטבריה מתנועע אצל עץ חרובים, הצומח מנקיק סלע וממלמל חרש את תפלת המנחה. המערב הולך ודועך והאמריקאי עומד בלי ניד ומביט אל ההרים העטופים צל… כאילו הוא מחכה מהם לתשובה, אם לא תקיאנו שנית מקרבה ארץ מולדתו…


  1. מוּכר – המשכיר את בהמותיו לנוסעים ומלוה אותם בדרכם.  ↩

  2. פנטזי – הילולא, חינגא.  ↩

המלצות קוראים
תגיות