רקע
דוד שמעוני
בָּעֲרָבָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ו

לבקש את שתי הפרדות אשר אבדו – שליחות זו נמסרה לי ולמשה יוסי. את הפרדות הללו קנה בעל הפרדס רק שלשום, ולכן סבור היה, כי בשובן ממרעה הלילה לא מצאו את חצרן ותתעינה. היתה השעה השביעית בבקר, אך כל הפועלים כבר נמצאו בפרדס וסעדו פת שחרית. רֻבּם ישבו על מחצלות, שהיו פרושות אצל הברכה, וחיקם שמש להם שלחן. האיסטניסים שבהם השכילו לעשות מעין שלחנות מארגזי העץ, שבהם אורזים את תפוחי הזהב, ולעסו את לחמם וזיתיהם מתוך הרחבת־הדעת. רוח־בקר משובב נפש הניע את עלי העצים החלקים והמבריקים. בתעלות־המלט הצרות שנמשכו מהברכה לאורך הפרדס ולרחבו עד הגומות החפורות מסביב לאילנות, פכּוּ וקלחו המים הצלולים. אני ומשה יוסי, שהקדמנו לבוא בעוד מועד, שכבנו לנוח אחרי הסעודה בצל שיח המוּז, זה שבארץ ישראל קוראים לו תאנת־חוה. מסביב לפרחים הסגלגלים שהאדימו־השחירו כמשי בין העפאים הארכּים והרחבים, התעופפו וזמזמו דבורים רקומות־כנפים. בענג רב הבטתי אל מעבה הפרדס, שהאילנות שם עתיקים וענפיהם מרוּבים וחשכת צל שרויה מסביב להם. לנוע ביום חם כזה בערבות החול לא היה נעים ביותר, אלא משה יוסי לא הראה כל סימן של אי־רצון. בשויון נפש הקטיר את מקטרתו והקשיב אל ההלצות, שהרבו הפועלים להתלוצץ עליו.

– משה יוסי! – קורא פועל אחד תוך כדי אכילה: – כשתלך לבקש את הפרדות, אל נא תסור דרך אגב אל בני רכב. היום קצר!

– משה יוסי! – מרים השני את קולו: השתדל נא אצל בני רכב, שימנוני שר־צבא. למענך יעשו הכל!

– הוי, בנים משחיתים, למה אתם מתהוללים? – פונה אליהם השלישי בקול ערמה: – הרי אפשר, שמשה יוסי יתקצף בנו ולא ישוב עוד אלינו לעולמים. הרי אפשר, שישאר אצל בני רכב, ואנה אנו באים?

החבורה צוחקת ומשה יוסי אף הוא צוחק לעומתה. פניו המקוּ­מטים, המכסים שערות שחורות קלושות, מתרחבים מתוך בת־צחוקו. משה יוסי הוא כבן שלשים ושבע, מהיר וזריז וקל התנועה, אלא שלפי דברי הבריות דעתו אינה שפויה כל צרכה. כמעט את כל ארץ ישראל כבר מדד בשעלו והוא מדבר ערבית כאחד הערביים, ולפיכך נמנו וגמרו, שרק הוא מסוּגל למצוא את האבדה, הוא ולא אחר. אני נספחתי ללוותו מטעם בעל הפרדס. וטעמו ונימוקו עמו: עדיין טירון אני בעבודה, וביטול־עבודתי אינו דומה לביטול־עבודתו של פועל בדוק ומנוסה. הוי בעל הפרדס שלנו! חפץ הוא ללמדני קצת הלכות דרך ארץ…

הפעמון הגדול של המושבה מצלצל בכל עוז והפועלים קמים ופונים לעבודתם. אני ומשה יוסי צונפים לראשינו מטפחות לבנות וקושרים אותן בפתילים שחורים, לוקחים בידינו את מקלות השקדים שלנו ושמים לדרך פעמינו. משעול צר ומצל נמשך ועובר בין שני טורי פרדסים, ואנו נתקלים פעם בפעם בפועלים נחפזים, שאחרו לבוא לעבודתם. מכונות השאיבה שורקות, החמורים נוערים והאויר מלא צהלת חיים ועבודה. לאט לאט מתרחב המשעול ושטח הכרמים מתגלה לעינינו. השמש מחממת ביתר עוז ואנו מרגישים בחום היום כראוי. הדרך עולה להר, ובעוד שעה קלה אנו רואים לפנינו את המושבה לארכה ולרחבה, כלה מבריקה ועוטה ירק. אך הנה אנו נכנסים ועוברים בין שני כתלים של קמת זהב מימין ומשמאל. האויר כאן חם ביותר והבל מחניק נודף מן הבר. חסידות גדולות מטַילות ארֻכות וקצרות על פני הקמה, שולחות חרטומיהן בכובד ראש ומחטטות בין השבלים, כשגופן מתנועע הנה והנה על רגליהן הארכּות. משה יוסי עומד רגע במקומו כמהרהר, ואחר כך הוא רומז לי להימין. השד לא יקח את הפרדות, ושם, מימין לדרכנו, יש גן תאנים השייך לאחד האפנדים, בעל הכפר הקרוב. עונת התאנים אמנם רחוקה עוד, אך משוכת־הצבר של הגן מצוינת בפירותיה הטובים ולא למותר יהיה להשקיט בהם את צמאוננו. אנו נגשים אל הגן ותולשים את הפירות בראשי מקלותינו, אחר כך אנו מגלגלים אותם בחול, כדי להסיר מעליהם את מחטיהם הדקים והמרבּים, פותחים את הקלפה ומוציאים את התוך האדום והחלקלק ובולעים אותו בבת אחת. משה יוסי אומר, שמאכל זה מחיה נפשות; והרי הוא יושב בהרחבה בצלם של ענפי תאנה המוטלים מעל להמשוכה ובולע לתיאבון את הפרות המתוקים והעסיסיים. רוח שטות נכנסה בי ואני משמיע למשה־יוסי, כי אם נשב כך להנאתנו לא נמצא לעולם את הפרדות האובדות, והוא, לגודל צערי, נשמע לי תיכף וקם, נכון ללכת. אנו צועדים שנית בחום היום ושנינו שותקים. מסביב משתר­עות שדמות־בר, מתנוססות גבעות קטנות, ושבילים מרֻבּים מתפתלים לנגד עינינו. על ראש גבעה נראית טחנה בודדת טובלת בזוֹהר, עומדת ומנמנמת על כנפיה השבורות. נבלת גמל מושלכת על אם הדרך ומעלה צחנה נוראה. זבובי מות לאלפים מסתובבים ומזמזמים ממעל לה. בקצה האופק נשקפים הרי יהודה, והם עוטים אד כחלחל־לבן. פסגותיהם הקרחות מבריקות פעם בכה ופעם בכה לזוהר היום, וה­כפרים הפזורים עליהם נראים כצבורי פטריות לבנות־כהות, הצומחות מתוך נקרות הסלעים.

השמש עומדת בחצי השמים. בנתיבה צרה, מוקפת שיחי צבר משני עבריה, אנו עוברים ונכנסים לכפר ערבי, לתוך צבּור של בתי־חמר קטנים הפזורים בלי סדר. הבתים המרופשים על חוריהם ופרציהם המשמשים דלתות וחלונות, טובלים בנגהות. כתלי־הטיט המבדילים בין חצר לחצר נראים כסוללות קטנות, וערמות־הזבל הגבוֹהות והמחֻדדות מתנוססות פה ושם כשרידי חרבות. על מפתני הבתים יושבות ערביות ופולות חלוקיהן, או בודקות אשה בראש חברתה. ילדים וילדות גוחנים על האדמה ומשתעשעים בצל הכתלים, שרמשים שונים זוחלים עליהם. על גג שטוח עומדת נערה צעירה ותולה לבנים בחבל המתוח בין שני כלונסאות. היא מסתכלת בנו זמן מה, שוחקת לעצמה ופתאום היא סופקת כף וממהרת לרדת החצרה. בקצה הכפר מתגלה לעינינו רצועת חול רחבה, המתנוצצה מרחוק. פה מתחילה הערבה. בדרכנו אנו פוגשים תמרים וזיתים בודדים, אולם גוברים אנו על יצרנו המסיתנו לשבת בצלם ולנוח, עוברים מהם והלאה ופונים אל אהלי הבידואים. הללו ידועים לגנבים מומחים, ובשכר מועט יש שהם משיבים את הגנבה לבעליה וגם מסייעים בידו למצאה, אם הם בעצמם לא השתתפו בה. משה יוסי יודע אותם היטב ומעורב עמהם, וכבר יצאו לו מוניטין בתור מומחה גדול בענינים אלה שבין בני המושבות ובין הבידוים. משה יוסי הולך כבן חיל בצעדים בטוחים ונכונים. ואולם אני חש עיפות וכובד בכל גופי. אני שואל את בן לויתי, אימתי נגיע לאותה המושבה העברית, אשר אמר לי בבוקר כי שם נאכל את ארוחת הצהרים. משה יוסי נרתע ממקומו: היאך שכח את הדבר והסיח לבו ממנו? הן אנחנו הולכים כעת בדרך אחרת לגמרי! דרך זו אמנם קצרה היא ביותר, אבל המושבה נמצאת בעבר אחר! אני מכון למשה יוסי מבט מלא תוכחה. משה יוסי מסתכל בי בבת־צחוק מפיקה טוב־לב והכרת־אשמה כאחד, מסתכל ואומר:

– אל תירא, אחויי1, כשנרעב נפגש בעוברי דרכים ונאכל מאשר להם.

תשובה זו לא הניחה את דעתי ואני מסנן מבין שפתי בכעס עשוי:

– ומה, אם, מעשה שטן, לא נפגש איש על דרכנו? הן נגוע ברעב!

– אי משום הא אין בכך כלום! מקובלני, אפשר לו לאדם לבלי לטעום טעם לחם כמה ימים, ואף על פי כן ישאר חי וקיים.

לשמע הנחומים האלה אני מרים אבן קטנה מהחול וזורקה למעלה, כלפי צפור חפה מפשע המסתובבת לתומה באויר. האבן החטיאה את המטרה, ואולם הצפור נבהלה ונעלמה בתכלת הרקיע. משה יוסי צוחק בקול וקורא בנגון החומש: “ויהיו בני ישראל במד­בר”… צחוקו ונגונו צוללים בתוך דממת הנגהות. שנינו משתתקים. אני שוקע במחשבות: “ויהיו בני ישראל במדבר”… במדבר… היכן למדתי זה? אימתי? כן, זה היה בעירה רחוקה רחוקה מכאן, ביום חרף קר, כשסופת שלג נהמה… במדבר… היכן הוא עכשיו רבי הזקן, שגם ידוע לא ידע מה זה מדבר? ומה היא העירה עכשיו? הקבורה היא בשלג גם כעת, ברגע זה?… מזכרונותי אלו מעורר אותי צלצול זוגים. סודרים צחורים רוטטים בלבן האויר. אורחת גמלים מתנהלת בערבה. חבל ארך נמשך מגמל לגמל ומחבר את כלם לשורה אחת לבל יתפרדו. על הגמל העובר בראש מתנדנד ערבי ישיש, ראשו מורד מטה, ונראה כאילו הוא מסתכל במטה העבה והארך, המונח על ברכיו. יתר בני השיירה פוסעים לצדי הגמלים ומתקנים פעם בפעם את כדי השמן הגדולים החבושים לדבשוֹת. כמאסף להאורחה רוכב על חמור עלם צעיר מזוין ברובה. רגליו הארכּות נגררות לצלעות החמור הגוץ ונוגעות בחול. ביתד אשר בידו הוא דוקר פעם בפעם את צוארו של החמור לשם זירוז, אך בין דקירה לדקירה הוא משתמש ביתד זו גופה לצורך עצמו ומחטט בה בראשו מתחת לכפיה. בעוד זמן מה נעלמה האורחה מעינינו, ושוב אנו נשארים שנינו לבדנו, ושוב אנו עזובים לנפשנו בחול הערבה. השמים הטהורים והעמֻקים רוחצים באש לבנה. מסביב דממת לאות ושכרון. לטאות וזיקיות מנתרות על החול ומתחממות לאש החמה. רגלי כושלות וראשי סחרחר מעיפות ומחום. משה יוסי אוחז פתאום בידי ומראה לי באצבעו:

– ראה, הנה גל סלעים שם ממולנו. הרואה אתה? שם הצל מרֻבּה מן החמה. נלך וננוח שם! אם כה ואם כה הרי נגיע להבידואים רק לאחרי שקיעת החמה. ננוח קצת. וכי מה נפסיד?

הצעתו מוצאת חן בעיני מאד מאד. באמצע השטח המבריק לנגדנו בלבנוניתו משחירה ערמה גדולה. תלים לבנים קטנים שתו סביב לה כשומרים. בין שתי אבנים גבוהות, הנוגעות זו בזו כטבלות ספר פתוח כשהוא מוּעמד, אני נופל על החול בלי כח ושואף בצמאון את צנת הצל. רק כפות רגלי נמצאות עדיין ברשות החמה, מעבר לצל. משה יוסי מביט מתוך געגועים אל קצה האופק ואומר בקול עצוב:

– אילו מצאתי בן־לויה כלבבי, כי אז הלכתי שנית לחפש את בני רכב… אך אפסו בחורים עברים אמיצי לב ובעלי אמונה. אפסו ואינם…

בני רכב – זהו מעין שגעון, שדבק במשה יוסי. מאמין הוא באמונה שלמה במציאותם של בני רכב וחבה יתרה נודעת להם ממנו. במסעותיו הרבים על פני ארץ ישראל חדר כבר פעמים אל המקומות הרחוקים ביותר מן הישוב, אך למחוז חפצו, למקום מושבם של בני רכב, לא הגיע מעולם. מסעותיו ותיוריו אלו הולידו כבר אגדות שונות בפי בני המושבות וליצני הדור מספרים, כי למשה יוֹסי יש זה כבר אחוזת שדה ובית, וגם אשה, על אדמת בני רכב. הן לא לחנם אינו רוצה להתאכר בגליל או ביהודה, אף כי היתה לו הזדמנות לזה לא פעם ושתים! הן לא לחנם אינו רוצה לשאת אשה, אף כי הציעו לפניו ענינים אחדים הגונים מאד! משה יוסי הריהו עכשיו כבן שלשים ושבע וכל מכיריו כבר נתיאשו ממנו. הוא נולד בעיר קטנה ברוסיה ונתן תקוות טובות בלב אביו השוחט, כי יהיה לרב וגדול בישראל, אך בהיותו כבן שבע עשרה יצא לתרבות רעה ונתפקר, ברח לארץ ישראל ונעשה פועל במושבות הגליל העליון, שזה לא כבר נוסדו. בעבודתו הראה בעת הראשונה חריצות מרֻבּה, אך אחרי־כן מאס בה והיה עוזבה לפעמים לרגלי טיוליו במקומות רחוקים. מאז כמעט שלא נשתנה במראהו ובהליכותיו ולא כלום. מחליטים, כי משה יוסי זה, שאנו רואים אותו עכשיו, הוא אותו משה יוסי שלפני חמש עשרה שנה. “נשמה של צועני שוכנת באיש הזה, – אומרים עליו האכרים במנוד־ראש. – וחבל! הן לא רבים כמותו משכילים ולמדנים, וגם בעבודה הוא זריז לכשירצה… ורק קללת אלהים דבקה בו ואינו יכול לשבת במקום אחד, מטורף!”…

מתוך תנומה ולאות מתמכרת הערבה העקרה לליטופי הזהר, מתוך הרגל ישן־נושן היא סובאת וסופגת אותם בלי תקוה להבּנות מהם ולהחיות זרע… בכל מלוא מעוף העין נמשכים מרחבים מוצפי אש לבנה, חלקים ושטוחים כמפה לבנה־אפורה, או חרושים וקמוטים וזרועי־אבנים, עקבות רוחות וסערות. הרקיע כלו כקערת כסף צרופה באש, אשר עוד מעט ונמוגה, עוד מעט ונתכה, והנה טפות כסף נמס מטפטפות ורועדות באויר, מטפטפות ורוטטות בחלל העולם בלי לנפול על החול. שבת שבתון. אני עוצם את עיני ומשאיר רק סדק צר בינות לעפעפים; ומבעד הסדק הצר הזה הנני צד את רטט טפות הזהר ומותח קו אחד ארוֹך עד קצה האופק – גשר זהב בין שני עולמות, הנגלה והנסתר. עוד מעט וחפצי נכון בידי; הגשר מתוח ואני טס טיסה גדולה מסוף הערבה ועד סופה. אך משה יוסי דוחפני פתאום ברגלי, נועץ בי את שתי עיניו העמוקות והמתנוצצות ואומר:

– שמע נא, אולי תלוה אתה אלי?

ברגע הראשון אינו יודע כלפי מה מכוּונים דבריו, אך תיכף אני תופס את מובנם ועונה לו מתוך נמנום:

– לך לעזאזל עם בני רכב שלך! רואה אתה בן־אדם רוצה לישון – ואתה בא בחלומותיך…

הנני מעפעף שנית בעיני ומתאוה למתוח שוב את גשר הזהב ביני ובין קצה האופק אך כל עמלי לשוא. אני מתרומם ונשען על ארכובותי, מתגרד בגבחתי ואומר בקול בוכים:

– משה יוסי, משה יוסי, למה עוררתני?

אני חפץ להתחיל באיזו שיחה כדי לפכּח את שעמומי, אך הכרת פניו עונה בו, כי נפשו משוטטת כעת בעולם הדמיונות. ברגעים כמו אלה אני מרגיש יראת־כבוד מיוחדת לבן־אדם מוזר זה, שלבו תמים וטהור כלב הילד ובת־צחוק נוגה מרחפת תמיד על שפתיו. הנני מפנה את ראשי לעבר אחד ומביט לפני. עדת נמלים, אשר לא יספרו מרוב, טורחות בפגרו של עקרב, זוחלות מתחתיו, מעפילות על גבו, מכתי­רות אותו מכל העברים וממתיקות סוד, איך להניע ענק זה ממקומו. הרחק הרחק מאתנו עפה צפור בודדה, עולה ויורדת במעופה וחולפת פתאום בקו ישר כחץ מקשת ואובדת מאחרי גבעות החול. תר אני ומבקש במרחבי־הזוהר עוד דבר מה, כדי להזין עיני בו – ואיני מוצא. לאט לאט נסגרות עיני מאליהן וגשר זהב מתמתח שוב ביני ובין האפק. לאוּת ועדנה רבה משתפכות בכל אברי ואני הולך הלוך וקל…

כשהקיצותי משנתי כבר החלה השמש לרדת. שורה ארכּה ודקה של עבים קלות שקופות השתרעה בקצה השמים ורבצה בלי נוע. משה יוסי שכב פרקדן והביט למרום. כשהרגיש ביקיצתי פנה אלי ואמר:

– מה, ישנת? ואני איני יכול לישון בשעה שמרחבים כאלה משתרעים לפני. מדי ראותי מרחבי ערבה מתעורר בלבי חפץ עז לנוד ולנוע בלי סוף. והריני בשעה זו כאיש עברו יין, כשכור מרוֹב חירות, כאילו כנפים צמחו לי פתאום. בפעם הראשונה עלה על לבי הרעיון ללכת לבקש את בני רכב, כששכבתי בעמק יזרעאל עם דמ­דומי ערב. הרגשתי אז, כי רוח פלאים צוררת אותי בכנפיה ונושאת אותי למרחקים לא ידועים ומגלה לפני שמים חדשים וארץ חדשה, אשר לא שערתים. הקרה לך המקרה, כי שתי הרגשות שונות אשה מרעותה מתרוצצות בלבך בבת אחת, בלי געת האחת בחברתה, ומתוך כך אתה תופס את שתיהן ויורד לכל עמקן? בשעה ההיא, כששכבתי עם דמדומי ערב בעמק יזרעאל, היתה דממה רבה מסביב. ומתוך הדממה גוּנב אלי מעבר להרים וימים שאון־כרכים הרוע­שים והומים כאחוזי־בעתה יומם ולילה. אך באותה שעה עצמה לקחה אזני שמץ גם משירה רעננה וחיה, המפכה במרחקים כמוסים, שירת שבט כביר כח ולב, נאמן למסרת אבות, שאין לו בתים וערים, אשר ירתקוהו כאזיקים; אשר מאומה אין לו והכל יש לו… באותה שעה מאסתי בחיי עיר וגמרתי ללכת לבקש את בני רכב…

– אבל מנין לך, שבני רכב חוננו בכל המעלות הטובות שהזכרת?

– כלום שכחת מה שענו לירמיהו הנביא, כשחפץ להשקותם יין? "לא נשתה יין, כי יונדב בן רכב צו עלינו לאמר: “לא תשתו יין, אתם ובניכם עד עולם; ובית לא תבנו, וזרע לא תזרעו, וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם, למען תחיו ימים רבים על פני האדמה, אשר אתם גרים שם; ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צִוָּנוּ”… המציר אתה לעצמך את אורח חייהם? יומם הם רועים את עדריהם, את צאנם ואת בקרם; תרים מקומות מרעה ויבלי מים למקנה, רוכבים על סוסים קלים ולומדים תכסיסי מלחמה לבלי להיות לחרפה בנפל עליהם צר ואויב; ובלילה הם מדליקים משואות ושׁרים את שיריהם, שירי האדם עלי אדמות: שירי החיים והמות, הזריחה והשקיעה, האהבה והתקוה, ועל כלם – שיר־גבורים כביר ומעודד לכבוד חופש האדם, חופש רוחו וגוו. את החיים הם מעריצים, כי על כן הם נהנים מזיום, וכלאי אבן וברזל אינם חוצצים בעדם ובעד התבל הנפלאה; רואים הם את הברק בהבריקו ואת השמש בצאתה ובבואה, ומתחקים על עקבות עננה, ומתבוננים איך משגשג העשב, ומתחרים במרוצת סופת נגב, בדאותם על סוּסיהם על פני הערבה. וגם את המות אינם יראים, כי רואים הם על כל מדרך כף רגלם, כי המות הוא רק מעבר, מעבר לחיים אחרים: לא יאבד כלה הדשא הנובל בחרבוני קיץ, בימות הגשמים יעלה מרקבונו יורש מקומו והכה שרש. “למען תחיו ימים רבים על פני האדמה” – אמר להם יהונדב אביהם. רק עם כזה, החי חיים כאלה, מסוגל לגדל משוררים וחוזים כבירים, אשר אמנם לא יחרשו הגיגי לבם בצפוֹרן שמיר על לוח סלע לזכרון לדור אחרון, כי על כן שירתם היא שירת המעין המתגבר, שירת הזמיר באביב, שיר הסערה במד­בר… שיר הלב המלא רגש, השר ואינו יודע מה הוא שר…

השמש כבר עמדה בשפולי המערב. שורת העבים השקופות התעגלה כקשת ובערה בשלל צבעים וּגונים. הערבה דממה משנה דומיה, דומית השתוממות וצפיה, והיתה כנעורה מחלום שכרונה שנסך עליה חום היום הבוער, והיא מחכה לפתרונו… הרחק הרחק מעל לגבעת החול מתעופפה צפור לבנה ומתדפקה בוילון הרקיע הלוהט… משה יוסי יושב נשען על הסלע, המשליך צל כָּחל על חכליל החול, ומסתכל בכליון־נפש במעוף הצפור; דומה כאילו הוא מקוה להבקיע יחד עמה מעבר לפרכת ולהכנס לפני ולפנים… הצפור נעלמת בלה­בות המערב ומשה יוסי פונה אלי בלחש עצב:

– הן תמיד, מדי דברי בבני־רכב לועגים לי שומעי ומוכיחים לי, שבני רכב אלה כבר אבדו וכלו מן העולם. טוב, נניח שאמת בפיהם. אבל העיקר הוא לנו לא בני רכב, כי אם אנחנו, אנחנו בעצמנו, החיים וקימים, הצריכים ללכת בדרכיהם… העיקר לנו לא בני רכב כי אם אורח חייהם. הן יכולים אנו להקים בני רכב חדשים, אנו בחורי־ישראל, שבלבנו מהבהב עוד ניצוץ קדמון מנשמתם של בני הדור ההוא, דור לביאי המדבר…


רוח ערב נושבת. אנו קמים, מחליצים עצמותינו ולוקחים מקלותינו בידינו. בעברנו אני מכה במקלי על הסלע. משה יוסי שוחק: “המן הסלע הזה תוציא לנו מים?”… המערב דועך. מרחוק נראים גלילי־עשן לבנים כהים מתאבכים באויר הכחול. עשן זה סימן הוא לתחנת לילה של הולכי־ארחות, ואנו מכוננים צעדנו לעבר המדורה.


  1. בערבית – אחי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות