רקע
דוד שמעוני
בְּדֶרֶך אֶפְרָתָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ו

דלקו הפתילים הרבים בקערת השמן, ובהִדום לרגע תפילותיהם של עשרות לבבות נדכאים, נשמע רשרוש הלהב בחלל ה“אוהל” האטום וצפצוף צפרים מעבר לכתלים. מעבר לכתלים הבריקו בטללי בוֹקר שדמות ירושלים ובית לחם, זמזמו חרגולים, וחסידות גדולות, צחורות־גו ושחורות־כנף, התהלכו בבטחה בין השבלים המלאות. ב“אוהל” פנימה, מסביב לאבן הגבוהה והחלקה התפללו אנשים ונשים, נשקו את האבן הגבוהה והשותקה, נשכו ובכו. אחר מדדו אותה בחוט־שעוה ארך, שעבר מיד ליד, מתימנית דלה ושחורה ליהודי פולני בעל־כרס, מיוצא ארם־נהרים, בעל זקן שחור ומרובע, לאמריקני צעיר מגולח־שפם, מספרדית ענוגה ופורחת לתופרת ליטאית מוכת־שחפת. את החוט רטוב־הדמעות נתקו לחלקים, שמום בקערת השמן והדליקום.

הבקר הלך ואור, האהל התמלא יותר ויותר. יצאתי לפרוזדור לשאוף רוח. האויר הצח והזך הזדעזע מצלצלי פעמונים. הצלילים הגיעו מבית־לחם ומהרי ירושלים, מבתי התפלה של הנוצרים. פתאום הרגשתי על כתפי מגע יד. לפני עמד איש לבוש־קרעים ועל עיניו משקפים. על מגבעתו השחורה הלבינו נוצות, קרעי ניר וקש. מפיו נדף ריח חריף של יין ושכר.

– “הנך רואה: את הכל לקחו ממנו! הר־הזיתים כמעט כֻּלו להם הוא, ובבית־לחם אין לנו אף דריסת הרגל. וירושלים הקדושה מכל קודש – אוי מה היה לה! כדבר הנביא: טומאתה בשוליה… את הכל לקחו ממנו, בלתי קברה של רחל אמנו. נחמו, נחמו, עמי! עוד אמכם חיה!… העיקר, שתחיה האם, האם העבריה…”

נשר גדול־כנפים ועקום אף נחת מזוך התכלת, הסתובב מעל לכפת האוהל וימריא אל על, בדרך לבית לחם. נקודה אפורה־שחורה עוד הבהיקה רגע באויר השקוף ואבדה. סיס נבהל הציץ ממחבואו, מנקרת האילן הזקן אשר עם הקבר וצפצף בסרוגין. סיס שני ענה לו מבין הקמה. דבורים רקומות־כנפים התעופפו בין הפרחים.

– “עוד מעט ובשלה הקמה ולא ידינו עצבוּה; ישמע זמיר קוצרים וקוצרות ולא על שדותינו יפל… אנחנו רק נבכה, נבכה באוהל האפל”.

מעיני השכור נוזלות דמעות, נקוות בקמטי פניו המזיעים ונופלות על זקנו המסֻבּך.

– “בלילה, בלילה היא קמה מקברה ושמה לדרך פעמיה. ירושלימה תכונן צעדיה – טומאה… תט לבית לחם – טומאה… טומאה מסביב… מכאב לב היא בוכה ושבה לקברה. מדמעותיה ירוה הדגן ושגשגה החטה – בשבילם, בשבילם.”

אני רואה: ירח כסף שט על שדות. קופא הלילה על סודותיו, ליל זהרורים כחלחלים. במשעול הקמה הגבוהה צועדת בדממה אשה חורת. עיניה פתוחות לרוחה והיא כחולמת. נופלות דמעות־פנינים ומתמזגות עם טללי לילה… על הר ציון ששמם בוכים שועלים…

– “היא שבה לקברה, אך טרם יסתם הגולל תיצק לחש, כי לא תגע גם בה יד הטומאה. תפלתה החשאית קורעת את כל שבעת הרקיעים ומרעידה את כסא הכבוד.”

אני רואה: באוהל האפל נופלת על פניה אישה חורת. האבן הגבוהה מוטה הצדה ומשחיר חללו של הקבר. מבעד לאשנב מתגנ­בים קוי הלבנה ומצחצחים את חלקת האבן, משתטחים על קרקע הקבר ונופלים, רכים ומנחמים, על הגו הרך והגמיש הרועד מדמעות חנוקות.

– “נשמעת תפלתה החשאית, וקבר אמנו בידינו הוא עד היום. עלבונה ויסוריה של נשמה טהורה זו – מי יוכל לעמוד בפניהם? וכל עוד ידפוק לב עברי בחזה אם עבריה, לנו יהיה הקבר הזה. הטומאה לא תגע בו. בנשמתה של האם העבריה מתעלם עד היום ניצוץ של קדושה מנשמתה של רחל… העיקר, שלא ידעך הניצוץ… שתחיה האם, האם העבריה…”

מהאוהל נשמעה צעקת שבר: התופרת הליטאית, מוכת־השחפת, נפלה מתעלפת. על הדרך התאבכו תמרות אבק; עגלות וכרכרות הביאו מתפללים חדשים. גניחות־תחנונים וצלצלי פעמונים שוטטו נפרדים ומתחרים על מרחבי שדות…

המלצות קוראים
תגיות