רוח קל הניד הנה והנה את מסגרות החלונות הגדולים, שבקצות אחדות מהן התנוצצו שברי זגוגיות. מעבר לחלונות התנועעו האילנות כמשתתפים בתפלה והשליכו צללים ארוכים על רצפת הא­בנים. לא בערו נרות על ה“עמוד” ולוטה בקורי עכביש השתלשלה מאמצע הספון מנורת הנחושת הגדולה, הטובלת באפלולית זכה. נשקפו מבעד לחלונות שמים כחולים־שחרחרים וכוכב כסף יחידי, שצף מעל לההרים, הרי שומרון. השוֹחט, לבוש חלוק לבן ארוך, עבר לפני התבה וקבל את השבת. בנגון חרישי ענו אחריו המת­פללים, שמעוט מספרם התבלט עוד יותר הודות לגודל האולם וגבהו. הם עמדו סמוכים לחלונות ופניהם מוּפנים לשדות האפלולים. לרגעים יעצמו את עיניהם כמו בכונה לחנק בסגירת עפעפיהם את המחשבות הזרות, המפריעות את תפלתם, אך בפקחם אותן, וכבר הן שנית מוסבות לעבר השדות, שלבנה חורה וגדולה שוטטה מעליהם ויישנה אותם בלטופי זהרוריה. משק כנפים חרישי התמזג עם קול המתפ­ללים, יונים וסיסים הסתובבו אצל הספון, כשכנפיהם מכספות מנגה הלבנה. צנועה ועדינה היתה אותה קבלת שבת, בלי להב נרות ורנת מזמורים. חורה וענוגה היתה שבת מלכּתא בחלל האפלולי של בית התפלה הרוה מריח השדה, ורכות ומנחמות היו הנשיקות אשר נשקה לעיפים וליגעים.

בגמר התפלה נגש אלי האכר מכרי, מי שהיה לפנים מורה ברומניה, ויחדו הלכנו לביתו. הננו עוברים דרך החורשה, הנטועה עצים שונים: שטים, ברושים ואקליפטוסים. שוכות נחרות חורקות תחת צעדינו ועשב טלול מרטיב את נעלינו. האויר זך ומבושם, חם ומלטף. הברושים הגבוהים בכותרת המחטים העבה ההולכה ומתרחבה למטה, עומדים זקופים כמגדלים ירוקים־אפלולים, שפה ושם יבקיעו מחרכיהם קוי כסף צנועים. האם לא רוחות החורשה חוגגות כעת בסתר המגדלים את חג המנוחה ומדליקות את נרות השבת? פרחי השטה מציצים מכל עבר ומזלפים את נרדם, כאילו יד נעלמה תלתה את הכדורים הצהבהבים הללו למכביר ומלאתם בבשמים משו­בחים לכבוד השבת. פרחים אדומים־כהים כדם, הצצים במחשופי החורשה ונראים כקערות דקות וריקות, שרק באמצעיתן נעוצים חוטים שחורים אחדים, מתרוממים על גבעוליהם הגבוהים כמו על ראשי אצבעות ושותים בצמא את נשיקות הלבנה, מחוירים ורועדים. עטלפים נתקים בהמון מהענפים למראה בגדינו הלבנים, מסתובבים מעל לראשינו ומתפזרים במשק כנפים בין האקליפטוסים הלבנבנים־כהים. שנית תקום דממה ואנחנו צועדים לאט, עקב בצד אגודל, וממשיכים את שיחתנו.

– כן, אומר בן־לויתי, – גדולה העזובה השוררת בבית־התפלה והרבה אנו מצטערים על זה, אך לעת עתה איננו יכולים להועיל, קצרה ידנו. שבע משפחות נשארנו כאן… מעט מהרבה… המנורה שבורה וכדי לתקנה נחוץ להובילה העירה, והעת יקרה, אין פנאי: אך גם אם יתקנוה, גם אז לא נוכל להעלותה. הן ראית, כל הזגוגיות שבורות והרוח המנשבת תכבנה כהרף עין. הרבה אנו מצטערים על זה, אך פקוח נפשות קודם. כל זית שאנו שותלים, כל גפן שאנו נוטעים הרי זה לדורי דורות. נכדינו ונינינו יהנו מפרים ולא יעזבו את קברות אבותם. כשירחב גבולנו – נתקן את בית התפלה, אך כעת אסור לנו לבטל. כל רגע ורגע יקר… בשנה זו, חוץ משבתות וימים טובים, לא בטלתי אף שעה אחת… לא, חצי יום בטלתי, אך לזה היתה סבה חשובה… כן, זה היה בעצם ימי הזריעה, כשהעת לא תסולא בפז. אבל על בטול זה איני מתחרט, זהו כבר ענין אחר לגמרי… אספר לך ותבין.

מבעד שדרות העצים התנוצצו אורים קטנים של בתי המושבה. לאכול לא חפצנו, בחורשה היה נעים מאד ולכן הוספנו לטייל. הפכנו את פנינו למעבה היער, במקום שם צמחו רק אקליפטוסים גבוהי קומה ומרובי ענפים. היער היה פה סבוך מאד וקשה היתה ההליכה. האילנות היו סמוכים זה לזה ורבים מהם עמדו באלכסון, עד כי נגעה צמרת בצמרת. לפני תריסר שנים ויותר בערך, השתרעה במקום זה בצה גדולה, וכדי ליבשה נטעו בה אילנות, אולם לנטעם בסדר אי אפשר היה, כי אדי־הקטב עשו את העבודה לקשה ומסוכנת ביותר, ואת השתילים היו נועצים פשוט בבצה, באשר מצאה יד. מכרי שתק רגעים אחדים, נאנח פתאום והתחיל מספר:

– כן, רוצה אני לבאר לך מפני מה בטלתי את חצי יום. זה היה לפני שלשה חדשים בערך. בבקר, בשעה החמישית, אני קם משנתי, חובש את חמורי ויורד אל העמק להביא מים מן המעין. שעה זו, שעת השחר, אני אוהב מאד והבאת מים מן המעין היא עבודתי החביבה עלי ביותר. המזרח חכליל ורענן כיין קר; רוח צחה נושבת; הכל פה ירוק וטלול ומחודש, ודממה מסביב. רק המעין זורם ושוקק בין חלוקי האבנים במורד. ההרים כאפודים גדולים משובצים בכל אבן יקרה. הנה משולש של אזמרגדים: אחים ירוקים; הנה רצועה אפורה־מכספת: גן הזיתים הכללי של מושבתנו; הנה מרובע לבן כשלג: שטח השקדים העומדים בנצתם. והנה שדות התורמוס, והנה הכרמים ועוד, ועוד… הכל, כמו על כף היד. והכל כה זך, כה רענן, כה מלא לח… בשעה זו עיני כאילו נפקחות ביותר ואני מיטיב לראות את שלומת עמלנו, את יד ה' הרחבה, השולחת לנו את ברכתה. בשעה זו, יש שנדמה לי, כי אני הנני כהן גדול משרת בקדש וההרים אפודים על חזי, על חזי הצנום הזה… ח, ח, ח… כן, לפעמים רוחי תמריא לעוף… הן יודע אתה, קצת פיטן אני מטבעי ומדבר לפעמים במליצות, אך לא זהו העיקר… שמע מה שהיה.

ינשופים מיבבים בין ענפי העצים. הערביים יושבי הכפרים הסמוכים מאמינים, כי אלה הם רוחות המתים, קרבנות הבצה, המבכים את אבדן חייהם. האכר מוסיף לספר:

– ובכן אני יורד לי אל העמק וחושב את מחשבותי ובפעם הזאת הן דוקא עצובות מאד. גם יפי הטבע לא יכל להמתיק את מרירותן. מרוסיה באו שמועות, שמועות נוראות… גזרה על גזרה, גרוש אחרי גרוש, טבח אחרי טבח… בשרי סמר מאימה ומכאב. אני כבר אצל המעין, אני כבר שואב את המים, אך בפעם זו איני חש אותו העונג, שהרגשתי תמיד; נפשי מרה לי. הן יודע אתה: פה כאב־העלבון גדול רב יותר מאשר שם. שם כבר נטמטמו החושים ואינם מרגישים. אך יחד עם כאב־העלבון נתעורר בלבי עוד רגש אחד, חזק ומכאיב יותר, רגש הנקמה… כן, זה היה רגש הנקמה. נדמה לי, שלו אוּנוּ לידי תריסרים אחדים מבני הארץ ההיא, כי אז שסעתים כשסע את בגדי… פשוט, התפללתי ברגע ההוא למקרה כזה; ושוה בנפשך: תפלתי נתקבלה.

– אני כבר מלאתי נאד אחד והנחתיו על גב החמור והייתי מוכן למלא את השני ופתאום אני שומע קול המון. בעוד רגעים אחדים ואני רואה קבוצת אנשים מתקרבה אלי. בראש הלך הערבי הרועה את עדרנו ואחריו התנהלו ששה רוסים. ביניהם היה גם כומר אחד ופקיד לבוש בגדי שרד. רוסית אני מבין מעט מזעיר – יליד רומניה אנכי – ורק בעמל רב הבנתי מדבריהם ורמיזותיהם, שהם הלכו מחיפה לנצרת ותעו בדרך. המתפללים הרבים, שהקדימו אותם, שכרו את כל הקרונות והם נאלצו ללכת ברגל. זה כמה שעות שהם נמצאים בדרך ואין להם כח ללכת הלאה. הם שואלים אותי, אם אין במושבתנו בית מלון, שיוכלו שם לנוח ולהחליף כח. מה תאמר לזה? ונפלא ביותר, שרגש הנקמה כמעט שעבר וחלף כליל מלבי… לא! רגש הנקמה נשאר בעצם תקפו, אך קבל צורה אחרת, אחרת לגמרי. האם בזאת אנקם מהם, שאירק בפניהם ואשט מהם? לא! במוחי נצנץ רעיון אחר…

שוכה יבשה נתקה מאילן ונפלה על רגלי. גחלת אש מבריקה – כוכב נופל – הסתובבה רגע באויר ונעלמה בין סבכי העצים. הנני צועד בדממה ושומע בשים לב.

– בלי חשוב הרבה אני רומז להם ללכת אחרי. רבע שעה – ואני כבר בביתי עם כל החבורה; אני מצוה להביא חלב, לחם, חמאה וביצים לתמהון אשתי ובני, שלא הסכינו כלל לסעודות שלמה כאלה. אני מכבד את אורחי ומפציר בהם לאכול בלי להתבייש. מדה זו, מדת הבישנות דוקא לא היתה בהם, אולם בזה עוד לא די. אני מכין תה, עושה קפה, מוציא מהמרתף בקבוק יין ישן, ששמרתי ליום שמחה ומכבד את האורחים ההגונים… הללו אוכלים ושותים ומטיבים את לבם, כאילו לא קרה דבר, כאילו לא נשפך דם אחי כמים שם… בארצם… בני הבכור מאיץ בי ללכת השדה: העת – עת הזריעה. כל רגע – זהב! אך אני שולחו אל השדה לבדו בהבטחה, שבעצמי אבוא אחרי הצהרים. רוח היא באנוש!…

אד עבה מסתיר את דרכנו. וילון לבנבן מתוח בין העצים, אותות בצה קרובה. אנחנו שבים למושבה והאכר ממשיך הלאה:

– הערלים שברו צמאונם ורעבונם וגם נחו קצת, ואני מציע להם ללכת לתור את המושבה. אני חובש את סוסי, מגהצו ומקשטו במיני קשורים וזוגים, יושב על האוכף מעשה בן־חורין ורוכב בראש החבורה המתנהלת אחרי. אני מוליך אותם לכל כרם ופרדס, מראה להם כל שדה וגן. ומטעים בקול: “עטטא יעווריי”¹, שתי המלים הרוסיות האלה ידעתי לאשרי ובטאתים בהטעמה מיוחדת. אנו באים אל ההרים המוריקים והפורים ואני אומר להם: “עטטא יעווריי”! הננו רואים את אחו, מקום מרעה עדרנו, ואני רומז להם וקורא: “עטטא יעווריי”! אל נכון לא כך היה צריך להגיד, יען כי הם שחקו; את הדקדוק הרוסי איני יודע, אך יחד עם זה ראיתי, כי הם מתמלאים אלינו רגשי כבוד וקנאה… כך טילנו כשתי שעות ובלי הרף הטעמתי להם, כי כל החיל הזה לנו הוא, ליהודים… בשעות ההן הרגשתי את עצמי לאזרח באזרחים ואותם לגרי גרים… וגם הם הרגישו בזה. וזה היה לי נעים מאד, נעים עד בלי סוף… נקמתי…

בקצה החורשה פגשוּנו בני מכרי הקטנים בתרועות גיל: הנה אבא! הנה אבא! לבנה גדולה וחורה שטה ממעל להמושבה ותצף באורה את בתי הסיד הלבנים. מהחלונות הפתוחים נשמעו זמירות שבת וצחוק נערות. ילדה בעלת צמת זהב ארוכה, לבושה שמלת בד לבנה ויחפת רגלים, עמדה באמצע הרחוב והביטה בעינים חולמות על העננים הקלות והעשנות, שהתאבכו ונדפו לרגעים כאד כסף באפ­לולית השמים העמוקים.