רקע
דוד שמעוני
אֶל קִבְרוֹת הַגִבּוֹרִים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ו

שנית נראה לעיני הצבי הקטן, והפעם תחת עץ החרובים בעמק. מה חפצתי ממנו, מה היתה שאלתי מיצור נחמד זה, יפהפה וקל – חי נפשי, לא ידעתי בעצמי. זה יותר משעה, שאני רודף אחריו בהרים, טס כמשוגע מגבע לעמק, מבקעה לתל, ורגלי נגפות בחדודי האבנים. כתנתי האחת לעורי כבר נהפכה כלה קרעים וכלי עיף ויגע. חפץ מוזר: לתפוש צבי קטן זה בקרניו, לחבקו אל לבי ולשחק אתו. צבי מהרי יהודה, הצבי ישראל…

על אבן גדולה, לבנה וחלקה היוצאת דופן מהר זקוף ככותל ונתלית מעל להעמק, אני יושב לנוח. העמק כלו לפני, על צבורי סלעיו וחלוקי אבניו, חלוקי־אבנים קטנים, שחורים ולבנים שבהביטי אליהם מלמעלה נדמה לי, שהם סדורים בידי אדם, מעשה תשבץ. פרחים אדומים כדם, ענוגים ולוהטים מתנשאים פה ושם על גבעו­ליהם הגבוהים בין האבנים החרוכות, יפי חי ורוטט הבוקע ועולה מהשממה האבלה, אכולת השמש. ובקצה העמק צומח יחידי חרוב כביר שנים ומרובה דליות, מוקף מעבריו עמודי סלעים. הנה מדלג הצבי מסלע לסלע, מקפץ רגעים אחדים מסביב לחרוב ומסתתר שוב בין הענפים המצלים. דלג לך, קפץ לך, צבאי, על הרי־הריך, בעמקי־עמקיך! איני רוצה להרע לך, איני רוצה להרגיז עוד את מנוחתך. יחידי הלכתי בהרים לקברי גבורי, והנה אתה רועה על הגבעות תם וחפשי ועליז, ואראך פתאום כראות אח קטן ואהוב, וימשך לבי אחריך. אך יותר מדי, כנראה אני מעונה, יותר מדי זקן וכבד ועצוב ונכה רוח מהיות לאח לך… דלג לך, קפץ לך, יצור תם ויפהפה על הרי ישראל. אני אשים דרכי הלאה, לקברות גבורי.

והשמש צורב את ערפי ומכה על ראשי, ואני הולך עת מועטה בירכתי כותל האבנים, השומר על העמק, ופתאום אני נתקל במשעול צר. אני מעיף מבט־פרידה על הצבי הקטן ונעלם במשעול, אך איני יכול להתאפק ומפנה את ראשי עוד פעם לעבר העמק. הצבי מניע בקרניו הנה והנה. המגרש הוא יתוש קשה ערף המציק לו, או אולי הוא שולח לי אה ברכתו? – שלום, שלום, צבאי! ואני מנפנף לו במטפחתי, שככר לחם וחבילת בצל ירוק צרורים בה. שלום שלום! הדים רבים עונים לברכתי ואני צועד הלאה במשעול. דומני, שזוהי הדרך הנכונה.

עוד עם הנץ החמה יצאתי למודיעים, מולדת החשמונאים. לא אמרתי דבר לחברי, לא חפצתי שילוה אלי איש, חפצתי להיות שם יחידי וללכת יחידי. מולדת, מולדת! מדוע מכסה אוֹדם בושה את פני, בשעה שאיש מן הצד, ולו גם אח קרוב, קרוב, רואה אותי ברגעי התפרצות אהבתי, אהבת עדנה ורחמים, אליך האם השכולה, אשר הוד נעורים עוד לך בקמטיך, אליך, ענוגה ופראית, ענוגה כיעלת הסלעים ופראית כלביאת הישימון? מולדת, מולדת! מה פשר הקסם, אשר את נוסכת עלי, ממה נארגו הנימים, שבהם אני נאסר אליך? האומנם יגון שוממותך כה מושך, מושך את לבי, או אולי חלום עתידותיך, אשר בלילה על משכבי ארקום, או הד עברך הרחוק, הבוקע ועולה לנפשי מתהומות נשיה, מערוצי נחלים חרבים, מנקרות סלעים קודרים, מערפלי הרים וממעמקי קברים? או אולי נפשי הצמאה לאהבה וכולה אכולת־אהבה, לא מצאה עד עתה למי להנחיל את שפעת העדנה הרבה, אשר נצברה בה ימים ושנים, את געגועיה העצומים וחלומותיה העצובים והנשגבים, והנה נגלית אלי את, שוממה וענוגה כנפשי ורבת אונים וחתומת אונים כנפשי, וצמאה לאהבה וחסרת אהבה כנפשי, ואמשך אחריך?… ועת יקום חלום הזוהר ואת תתנערי מעפר שוממותיך, אשאר שנית עזוב ובודד ויתום, וסבל כל היגון הגדול יעבור שנית לכתפי, לכתפי, ואַת, כיתר העולם הגדול, תתנכרי לי, תתנכרי… מולדת מולדת! או אולי מצללי עברך נגלים לי גם צללי עברי, ושנית מפתחים את עליהם פרחי ילדותי החִורים, אשר בפנת טחב אפלה ינקו מאורך הגנוז ובתעלומות ערפליך חיו וישגשגו? מולדת, מולדת! האומנם מתעלם בחריצי מוֹחי קו דק שבדק, שעבר לי בירושה מדורי דורות, ועושה אותי שותף לך, שותף שלא מדעת, שותף בעל כרחי? הוי, הפלפול, הפלפול! תמיד הוא בעוכרי. הן לכאורה: הנך בן־חורין, חפשי לנפשך ולגופך, דלג על הרים, גלוש לעמקים, הזן עיניך בברק השמש, הרחב את חזך באויר ההרים המבריא ובמופלא אל תדרוש! ואתה, בן־אדם, מחטט ומחטט, מנקר ומנקר ומעלה חרס בידך… הוי, רגלי, אזרו עוז!

ואני מקפץ במשעול הצר מאבן לאבן, מצור לצור, וגאיות נפתחים מתחת לרגלי, וגבעות נתלות מעל לראשי, וסחבות העור הקשורות בחבלים לרגלי, זכר לנעלים, מתלבטות לכל קפיצה וקפיצה. יש אשר יתרופף החבל, והנעל, כביכול, תמעד למטה, אז אני משתוחח לעשות קשר של קיימא, ובהרימי את ראשי שנית והנה כל המראות אשר מסביב כחדשים לפני. מה הן הדמויות הקטנות, הנעות שם בעמק? אני חוגר כל כח ראיתי ומבדיל קבוצת חורשים המתנהלים אחרי מחרשותיהם הנתקלות, כנראה, בכל רגע באבנים. הוי, מה מניע שם אחד מהם בידו מלמעלה למטה? בודאי הוא מצליף בשוטו על גב חמור עקשן, שעיף מחם ועבודה ואינו רוצה בשום אופן לזוז ממקומו. והנה קרוב לי, לגמרי קרוב, בשקערורית ההר אשר ממולי, מעבר הבקעה מזה עומד רועה צעיר, עטוף עור כבשים שצמרו מלבר. הוא נשען על מטהו ומסתכל בי בסקרנות. עור כבשים ביום חם כזה! כנראה עוד לא פג מזכרונו הקור של הלילה ואפשר שבשקערורית ההר, באפלת צל, קר גם ברגע זה. כל רמ"ח אברי ננהים אחרי אותה קרירות נעימה שבשקערורית ההר אשר ממולי, אולם היום יום כסלו, יום קצר. האספיק לבא למודיעים לפני שקיעת החמה?

ואני הולך הלאה, אף כי איני יודע אל נכון איזוהי הדרך הישרה. המשעול? אבל פה הן מתפתלים משעולים לעשרות. רוח בין שני צבורי אבנים – והנה משעול. אך הנה הבריק מרחוק לפני ראי אפלולי מלוטש ורוחי עלץ בקרבי. הוגד לי מראש: כשתראה את הים, הים הגדול, וידעת כי לרגלי מודיעים הנך עומד. כאן היא הנקודה הגבוהה ביותר, שממנה אפשר לראות את הים, הרובץ הרחק, הרחק מזה, מהלך כמה שעות. אני מתרומם עוד מעט ורואה אהלי חמר פזורים בהרים וכוכים חצובים בסלעים. בודאי יש עוד כשעה וחצי עד שקיעת חמה. אלהים, היה בעזרי! ואני בתוך הכפר.

במבוא שער אבנים מקוּרה, על רצפת סלע־בראשית, ישבו זקני הכפר עטופים בטליתות שחורות ארוכות והמתיקו סוד על דבר המסים והארנוניות ועל דבר הרובה החדש, שהמציאו האינגליזים, ועל דבר הצבוע שנראה בהרים ונשא שה ואיל. ברכתים בשלום. החזירו לי שלום ופִנו לי מקום. נער קטן, כנראה בן בעל החצר, ישב לרגלי ומשש בהתענינות רבה את שרידי נעלי. מאין ולאן? אַ לקברות גבורי היהודים? שחד, השקה את האורח מים! והנער הקטן נעלם לרגע והופיע שנית וכד מים בידו. ומה נשמע שם מעבר להרים? אני מסתכל בבעלי שיחתי: גושים חסונים שנתזו מסלעי מודיעים עם ברק הים הגדול בעיניהם וקלוּת הצבאים בכל תנועותיהם. א, רבים הם הבאים בכל שנה להשתחוות עליהם. אבל באים הם כנופיות כנופיות ואוכלים ושותים וחוגגים. אז טועמים אנשי מודיעים מזמרת הארץ ושומעים מהנעשה בעולם יה. הן פה הם סגורים בהרים. אַ, אַ, האינגליזים! שדים הם ולא אנשים! איזה רובה המציאו, איזה רובה… שלשה צבועים בבת אחת אפשר להרוג בו. אבל השמש הולכת לרחוץ בים…

ומבלי דבר דבר כורעים כולם על ברכיהם, נועצים עיניהם בחודי ההרים המופזים, מורידים אותן שוב ושוקעים בתפלה חשאית. הנער הקטן מתלהב ביותר, קידותיו תכופות, גוו הגמיש והרזה רוטט, וידיו הצנומות נתחבות בלי משים בחבלים המקשרים את נעלי ומושכות אותם מתוך הסתערות פנימית לכאן ולכאן. לנער קטן זה בודאי כבר יש מושג מגן־עדנו של הנביא, והרי הוא מכיר אותו שם מעבר ההרים בקצות הים הגדול, ושומע את רננת ה“בחורות” בצריחת שלהבות שקיעה ורואה את לובן זקנו של הנביא המרטט ברפרוף עבים זכות, שרק בקצותיהן אחזה האש. אָ, איך הבחורות מרקדות שם! והנה הן גולשות כלן לתחתית ההרים להצטנן בגלי הים הגדול והנביא אחריהן וזקנו כלו נאפד שלהבה. האצבעות הדקות והעצבניוח של הנער ההוזה שורטות את בשר רגלי. אני ממהר לקום, משתחוה למתפללים והולך.

מקום הקברים? אין דבר! הן לא אפסיק את המתפללים… הנה שם מתנהלת על ההר כנופית נערות וכדים על ראשיהן. אשאל את פיהן ותגדנה. אל אלהים, מה נורא המקום אשר מסביב! כוּכים ומערות, שיחין ובורות מכוסים למחצה, לשליש ולרביע בטבלות אבנים. אין זאת כי המכבים הקטנים שחקו כאן במחבואים. מקום יותר טוב למשחק המחבואים עוד לא ראיתי מימי. יונתן! שמעון! יוחנן! אליעזר! חפשוני! וההרים מסביב שונים ומשלשים: חפשוני! ויונתן ושמעון ויוחנן ואליעזר מדלגים כצבאים מצור לצור, משתוחחים על ירכתי המערות והשיחין ומחפשים את יהודה. יהודה, יהודה אַיכה? וההרים שונים ומשלשים: איכה? ופתאום הוא נראה כשהוא מטפס ועולה מהבור על ידיו ורגליו ושוחק בקול. זהרי שקיעה מאדימים את הסלעים ורועדים על עברי פי פחת. הרועה שב עם העדר וכבשה קטנה שחורת־צמר, שזה עתה יצאה לאור עולם, בחצנו. הצעיר במכבים העתידים קופץ קפיצה למעלה, חוטף מידי הרועה את החליל, רץ לפני העדר ומחלל. אמא עומדת בפתח האוהל כשהיא מאהילה בידיה על עיניה, מבינה סוף סוף בשל מה כל הרעש, גוערת בשובבים וצוחקת. צללים כחולים נגררים מההרים. – – – והנה ימים באים וממצפוני המערות מתאבכות תמרות עשן ומתפרצות לשונות אש. והד הרים עונה להלמות פטישים איתנה, לצלצול חרבות ורמחים ושירי תהלות דוד. בפתח האוהל עומדת האם, והיא כבר זקנה ומקומטת פנים. ומבטה העיף והעצוב מתנכל לחדור לארץ הגדולה אשר מעבר להרים, אשר שם הדביר וההיכל ושם גם האויב, מנאץ אלהים צבאות. הוי, למה זה חפצים להשאירה שכולה? וכזוכרת נשכחות היא ממהרת לטעון על ראשה הכפוף את חמת המים וממהרת לעבר המדו­רות. בודאי כבר נחר גרונם מצמא ועשן והיא שוכחת להביא להם את המים בעתם. הה, הצרות התישו את כח זכרונה לגמרי… ובצעדים כושלים ומהירים מדדה הזקנה מאבן לאבן וצמידי הנחושת על צוארה וידיה השזופות מצלצלים לכל קפיצה וקפיצה. עופר האלים הקטן רץ אחריה. אינו יכול להשאר בלעדיה אף רגע…

רבונו של עולם! עד מתי לא אדע לשים מעצור לדמיוני? הנערות הערביות כבר נעלמו ואני איני יודע עוד את מקום הקב­רים. אל תתעצל, חביבי, שנס את מתניך וקפוץ קפיצה הגונה! עיפת? אם כן אל תשקע יותר מדי בחלומות לפנות ערב. ואני אמנם קופץ קפיצה אחת ושניה ושלישית והנני רואה שנית את הערביות הצעירות מסיבות על בור מכוסה אבן גדולה. הן מתלחשות ביניהן ושוחקות. מה, חביבות, וכי אינכן יכולות לגוֹל את האבן? הבה ואגול! ואני גולל את האבן מעל פי הבור, אשר בו נשמרים מי־הגשמים. ואולי חכיתן לרועה, שיבוא ויגול את האבן? וודאי, שהרועה נאה ממני. חזקה על בני מודיעים שהם יפים להלל, ואולם חכינה קצת ויבוא גם הוא. אני לא אפריע. רק הגד תגדנה לי, איה מקום הקברים – ואלך. ונערה גבהת קומה ועדינת פנים, גמישה כתמורה ועורת עינה האחת מבארת לי, איך ללכת. אני שומע ואיני יכול לגרוע את עיני מפניה. נדמה לי שגם עינה הסתומה מוסיפה לה לוית חן. הרוצה אני לשתות? אדרבה! היא מרימה את הכד בשתי ידיה, מרכינה אותו קצת לעבר פני ואני שותה את הנוזלים הקרים. – תן חובז1! מהמטפחת הלבנה אני מוציא את ככר הלחם הקטנה, פורסה לשנים ונותן לה את החצי יחד עם המטפחת. את היתר אני טומן בצלחת. ממרום הגבע שעליו אני מתנשא הנני רואה את המטפחת המלבינה על שערות העורב. אבל אני כבר שנית במורד. צעיף דם לואט את הכפים.

הנה הנם!

אצל הקברים שרידי בנין חצוב בסלע. השער כתות, נשארו ממנו רק שני עמודים. שרידי כתלים ועשב פרא משגשג עליהם. מאחרי הכותל אשר ממול הפתח צומח זית עתיק, רחב גזע ונבוב. אני יושב בשער וצד תוך הדממה הגדולה אשר מסביב שרידי שירי־קדם. הן פה אולי ישבה אם הלבאים והיניקה את גוריה. יהודה שכב בחיקה ולא יכול להרדם. שאון הים הגדול הגיע לאזניו וצוחת הנשרים והדי הגבעות. הפסגות כבר עדו חכליל וערפל פרוש בעמקים, אך עיני הילד עודן פקוחות ונעוצות במרחק. אמו מניעה אותו לאט לאט ושרה בדממה:


נוּמָה, נִשְׁרִי, נוּם,

יָשֵׁן כָּל הַיְּקוּם.

כְּבָר בְּגַּן וָכֶרֶם

נִפְסְקָה הָרִנָּה,

כְּבָר בַּיָּם הַגָּדוֹל

נִרְדְּמָה כָל סְפִינָה…

יָשֵׁן כָּל הַיְצוּר:

נֶשֶׁר עֲלֵי צוּר,

יַעֲלָה וַאֲרִי,

נוּמָה, נוּמָה, בְּרִי!

האם חולצה לו שד והוא אינו יונק, אזניו פתוחות ומקשיבות רב קשב. האם מוסיפה לשיר:


נוּמָה, נוּמָה, בַּר!

בָּא כְבָר לַיְלָה קַר…

יַחְלֹף לַיְלָה קַר,

יָנֵץ בֹּקֶר חָם,

יַזְהִיר, יַבְרִיק טַל,

יַאֲדִים גֶבַע רָם.

יָקִיץ כָּל הַיְצוּר:

נֶשֶׁר עֲלֵי צוּר,

יַעֲלָה וַאֲרִי,

וְגַם אַתָּה, בְּרִי!


גור אריה יהודה מזדעזע פעם בפעם, סוגר עיניו ופותחן שוב. האם משפילה קולה ולחש שירה כאוב מארץ:


נָם כְּבָר כָּל הַיְצוּר,

תַּם כְּבָר כָּל הַשִּׁיר,

עַתָּה הִנְּךָ גוּר,

תִּגְדַּל – תִּהְיֶה כְפִיר!

עַתָּה תִינַק שַׁד,

תִּגְדַּל – תַּחְלֹק עַד,

תִּגְדַל – תְּהִי אֲרִי!

עַתָּה נוּמָה, בְּרִי!


גור אריה יהודה נרדם והיא עוד יושבת על מקומה, יראה לזוע. אני ירא לזוע, פן אעירנו משנתו. גור אריה יהודה נרדם והנה ערישתו…

ועל האבן הגדולה המכסה את מערת הקברים מתפשות קרני שמש אחרונות ונאחזות באזוב העולה מסדקיה. כנראה לא יכלו לגולל את האבן הכבדה מעל פי המערה ורק העתיקוה קצת ממקומה. נשאר פרץ צר, אלכסוני בזוית ודרך הפרץ הזה אני יורד לתוך המערה. חשכת שאול בולעתני.


* *

איפה אני? אני משפשף את עיני בידי, אולם איני רואה כלום. אני מתאמץ לקום ובו ברגע הנני נאנק מכאב. ראשי נתקל באיזה דבר קשה, אל נכון אבן. הכאב החד משיב לי את עשתונותי וזכרוני שב אלי. כנראה נרדמתי על הקברים וישנתי עת רבה. אבל האומנם רעש התותחים ומפץ כלי הקלע נשמע לי בחלום? ופתאום והאויר העבה אשר במערה הזדעזע שנית כמו מירית עשרות רובים. ואחרי הרעש קול דממה דקה, החולף על פני הרכסים מצוק לצוק. ההד גוע לאט לאט ולאזני מגיע שאון מפל כדורי גומי המשלכים על הסלעים. הכדורים נופלים על הסלעים, נתרים מהם וחוזרים ונופלים חלילה. הנני עושה את אזני כאפרכסת ומבין את הכל: מתחוללת סופת הרים ומטרות עז נתכים ארצה. שלשלת אש משתרבבת מעל הזוית הפתוחה של המערה ומאירה כהרף עין את פנימיותה: שלשה קברים במשקעי הכתלים, תקרה נמוכה ופרוסת לחמי המתפלשת לרגלי. כנראה נפלה מצלחתי בשנתי. הנני רוצה להרימה, אבל שנית שורר חושך ואני מוכרח להצית גפרור. התקרה כלה מכוסה שרטוטי עט עופרת, חתימות ידם של המבקרים.

אך מה זה? זרם חשמלי כאילו עברני פתאום. המערה מתמלאה שלהבות אדומות, והנה היא מנתרת ומתמוטטת תחתי. אלפי גלגלים עברו ממעל לראשי במשק אימה ובחריקת זעם. אני נתר ממקומי, נאחז בזיז סלע וקופץ למעלה, ופתאום אני מרגיש על פני משק כנפים. צפצוף בעותים רועד באזני ואני רואה צפור קטנה, שנתרה מירכתי המערה. היא נסתרה פה, כנראה, מהסערה ונרדמה בקרן זוית, אך רעם האימים העירנה והנה מבקשת מוצא. עוד רגע והיא כבר מחוץ למערה ואני אחריה. אלי! הזית הצומח בין החרבות נאפד שלהבה, נר חנוכה גדול, נפלא־הוד, מעל קברות הגבורים. היוצר בכבודו ובעצמו הדליקהו. באש ברקו. אך מי זה מסתובב מסביב לו וצורח מרה? זוהי הצפור הקטנה, שכנתי במערה. בודאי נמצא קנה בנקרת האילן ובקן – אפרוחיה. כתמים אדומים רוטטים על שחור כנפיה, והיא כמוכת תמהון בוקעה כפעם בפעם לתוך השלהבת ונגלית שוב. אך הנה משתער שנית נפץ פרא, פריץ־אונים, מאלפי לועים, לועי תותחים נסתרים, ועל במות ההרים הרועשים דורכים לגיונות גבורים ופניהם לקבר מפקדם הגבור והטהור. הצפור השכולה כבר חדלה להסתובב ולצרוח; בודאי כבר עלתה על המוקד, אם על בניה; והזית עוד בוער באש ואינו אכּל. מטרות העז הנתכים עליו עוד מגדילים את השלהבה, ומכח השתערותם נתזים ניצוציה לכל עבר, מחול זיקים באפלת צלמות. אני מביט כמכושף על מגדל הפלדות המתנוסס בתוך ים העלטה, ואזני בוחנות מרחוק המיה עמומה בלתי־פוסקת, המנון הים הגדול לכבוד הגבורים והטהורים…

והגשם נתך בלי הרף, מזמזם ושורק באויר כמבשר נצורות, מתופף על אבנים בתרועת צהלה ומתרפק בבכיה עצורה, עמומה על רגבי עפר נמסים. אני פונה למעלה ומביט למטה. גוש חשך אחד בלי דמות ובלי גבול נע וזע בין השמים והארץ, והוא יוצק לחש ומתחנן וחורק שן בקצף יאוש והומה בהמית תקוה, המית פלגים באביב. רתוקות אש מזדקרות ומשתערות מנבכי מעמקיו, צוללות כרגע שנית בתהומותיו ונגלות שוב כנרות רחוקים, רחוקים הנדלקים וכבים חליפות. האם לא נרות חנוכה הם אלה, המהבהבים באפסי ארץ, במדברות תימן הצחיחים ובין שלגי צפון הקרים, בווייטשפיל עטופת הערפל ובגיטו ההומה של ניויורק, בעלית גג בפריז ובאוהל מט לנפל ביערות פוליסיה? משתלהבים לרגע בנגה זר, דמיוני, האבנים והברקנים הצומחים ביניהם, רוכסי ההרים וזויות העמקים, משתלהבים ונסוגים אחור כנסים מפחד פתאום. כאילו עשו בחשך זר מעשיהם, ופתאום הורם המסך ויוצגו לראוה. שוב אפלה סמויה מסביב, הזית כבר אכּל וכבה, הברקים חדלו רגע, ומתוך האפלה מגיעות לאזני יבבות שסועות וקטועות וקשקוש מטות בסלעים. הנה הם נעים שם בתוך האפלה נודדי העולם, תועים כעורים מסלע לסלע, מגששים בעלטה ומקשקשים במטותיהם, קשקוש עמום וחלש, חדוּר רפיון־רקבון ויאוש־חלודה. אך מדוע אני רועד כך, מדוע לוהט גופי כל כך? האח, מה רועשים ההרים מהלמות פעמיהם! הנה הם דורכים על במות ההרים, דוהרים, נאזרי־עז, לגיונות הגבורים ופניהם לקבר מפקדם הגבור והטהור… האם פור מתפוררה הארץ? האם נפתחים הקברים? הס! מי זה הקורא לי מתחת, מי זה השואג? נעור גור אריה יהודה… הנני! הנני!…


השמש עמדה בחצי השמים, אך קרניה לא חדרו למעבה התאנה, שתחתיה שכבתי. חברי ישבו על ידי ובפעם המאה חזרו על ספור המעשה, איך מצאוני ואיך נבהלו בראשונה ובאיזה עמל עלה בידם להשיב אלי את רוחי. אני שומע ומביט מסביבי. הכל כמקדם. הפסגות הקרחות, אשד שופשפוּ מהגשם, הבריקו כעת ביתר עוֹז לנוגה השמש. רק השמים נראו לי הפעם רעננים ומחודשים, ואותו הלוֹבן הצורב ומוגיע את העין, אשר יקד בם אתמול, הפך תכלת ענוגה ורכה. בקמטי הסלעים התנוצצו אגלי מים, והפרחים האדומים כדם, המת­פרצים מבין האבנים, התרוממו עוד יותר על גבעוליהם הדקים והגבוהים. הרחק־הרחק, עמוק־עמוק, באיזו בקעה נסתרה, פכּה ושוקק פלג צעיר. כנראה נולד אתמול בלילה והשמש עוד לא הספיקה ליבשו. אני מקשיב רב קשב להמיתו הכמוסה, ואזני בוחנת בה צלילים בודדים מאותה שירה רבתי, שנחתה אמש על נפשי. אך פטפוט חברי מעיר אותי פתאום מנמנומי הקל.

– נו, הגע בעצמך, איך היה לנו לא להבהל? הננו יורדים לתוך המערה ופתאום – אתה… הנך שוכב בלי ניד כהרוג, פניך למעלה והם חִורים כסיד וידך מכוסה בדם קרוש. איך לא להבהל? חשבנו, בודאי רצחוך בדרך והשליכוך לתוך המערה. אלא מאי? ברגע ההוא גם קצפנו עליך! בר־נש שכמותך!… הרי יודע אתה, כי כלנו מתכו­ננים ללכת למודיעים בחבורה ופתאום הוא פורש מן הצבור והולך לבדו… מילא בכן, אנו צועקים לבני חבורתנו שנפזרו זה בכה וזה בכה בקולי קולות, אולם עד שנתאספו הללו ועד שהוצאנוך מהמערה עבר זמן לא מועט. רק נס מן השמים היה, שאתמול ירד גשם ומים נמצאו בנקיקי האבנים די והותר. זרקנו עליך מים טהורים – והבחור פקח את עיניו. אַי יַ שיך יַ שיך! הן זה לא כבר חלית בקדחת ואינך נזהר. הרי לך לקח טוב!

חברי שוחקים ואנכי עמהם. רק דבר אחד אינם יכולים להבין: איך זה נפצעה ידי פצע עמוק כזה? האומנם נפלתי למערה? בודאי טעם הבחור מהמר המר הזה בטרם לכתו להשתחוות על קברות הגבורים… והם שוחקים שוב. אך מדוע עוד לא נראה הערבי עם החמור? הן החבורה הבטיחה לשלוח הנה חמור בשביל הבחור הנאה…

ושני חברים עולים על צוק גבוה להודע, אם לא נראו עוד עקבות החמור המובטח. עיפות משכרה וכבדה מרתקת את כל גופי ומעיקה על עיני כעופרת. הרחק־הרחק, עמוק־עמוק, מפכים ושוקקים פלגים צעירים…


  1. לחם בערבית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות