מאת המביא לבית הדפוס

כשהייתי בכפר־מירון על קברו של ר' שמעון בן יוחאי לנתי בחצר תחת כפת־הרקיע. כל החצר המוקפת בגדר של שׂיחי־צבר ועצי־שיטה, היתה מלאה אנשים, שבאו לכבודו של הקדוש מכל כנפות ארץ־ישראל וישנו עתה שנת־ישרים על האדמה או על מצע קש או ענפים. בין המאושרים ביותר הייתי אני, שהקדמתי לבוא לחצר־הלינה וקבלתי בשותפות עם פרוש אחד מטבריה מזרן קרוע וכר. הפרוש שכני מצץ בלי הרף את מקטרתו, הביט אל השמים, שהיו באמת יפים להפליא בצבעם הכחול, הטהור מכל כתם, ובעמקם. זה היה בל“ג בעומר, י”ח אייר, והלבנה אחרה לצאת. אך כוכבים לרבבות הגיהו ונצנצו, התנפלו למטה והסתובבו ברדתם ברקוד של אש. ליל התקדש חג! להרדם לא יכולתי בשום אופן, כן מחמת יללת השועלים, שנשאה בלי הרף מן ההרים והמגרשים הקרובים, וכן מחמת הפרעושים והפשפשים, במחילה, שהמזרן היה מלא מהם, וכן גם משום יפי־הלילה, שהיה עז ועדין כאחד, רך ומבושם כל מיני בשמים וריחות. קולות בודדים של תפלות ותחנונים ושל שירי הודיה וצהלה הגיעו לפרקים ממקום הקבר הקדוש, והפרוש, שכני לשעמום, היה מצטרף אליהם ונוהם מתוך חטמו נהימה חשאית וקטועה. עד מהרה השתתק הכל. רק הרחק־הרחק נער חמור בקול־יבבה נוראה, צפור־לילה צפצפה בין ענפי־השיטות ושתי תרנגולות עברו פתאום בפשוק־כנפים, כשהן מקעקעות פחדים, ונעלמו בצל בפנה רחוקה של החצר. שכני נאנח פתאום עמוקות, הסב אלי את פניו והציע לפני ללכת קצת לטיל, אחרי שבין כך ובין כך אין אנו יכולים לישון, ואולי יועיל הטיול. אני נעניתי לו ובדרך ספר לי, שהצל של מכרו המנוח בן־עירו, שהיום מלאה שנה למותו, נגרר אחריו כל היום ואינו נותן לו מרגוע, ומסבה זו נדדה שנתו. הלבנה הפגומה במקצת, שהתחילה להציץ מאחורי החרמון, הכסיפה פה ושם את בתי־החומר הקטנים ואת עצי התאנה והזית. שצמחו בחצרות המרובעות, המוקפות כתלי־טיט נמוכים. החורים והפרצים, שהשחירו בכתלי־הבתים והחצרות ושמשו חלונות ופתחים, ההעדר הגמור של ארובות־עשן, צריפי הטיט והחומר לשמירת הזבל, שהיו פזורים בכל מרחב הכפר, וביחוד כתלי־החומר של החצרות, דמו יותר לחרבותיו של איזה מבצר עתיק מלכפר מרובה באוכלוסין. לוית־מסתורין להכפר הנרדם הוסיף עוד ספורו של הפרוש, שצלצל באופן מיוחד בדממת־הלילה: מכרו המנוח טבע בירדן ואין איש יודע את הסבה הנכונה למותו. הוא נסע בסירה עם שני דייגים מטבריה, ולפי דבריהם, קפץ פתאום המימה וצלל כעופרת. לפי דברי הדייגים, היה שמח מאד לפני מותו וכל העת לא חלפה בת־צחוק מעל שפתיו. ולפיכך סבור הוא, הפרוש, שאך במקרה נפל המימה: היתכן, שאדם מתעתד לאבד עצמו לדעת יהיה במצב רוח צוֹהל? אבל מצד אחר היה האיש מוזר בדרכיו והיה עובר משמחה לעצבות עשר פעמים ביום. וגם עלייתו לארץ־ישראל אינה מובנת כלל וכלל. כי מה היה חסר בעירו? – הרי היה בן אבות אמידים ומשכיל מצוין! אלא אם כן חזרה הקושיה למקומה: איך אפשר שאדם כזה ימאס בחיים ויבחר במות? השאלה על סבת מותו של אדם זה לא נתנה מנוח להפרוש. אמנם, בכיס בגדו של המנוח נמצא קונטרס קטן כתוב מכל צד, אך ממנו אי־אפשר היה להציל דבר ברור.

הפרוש נשתתק והוריד את ראשו. הגורן, כלומר, צבור גדול של ערמות דגן וחטים, שנמצא בקצה הכפר, היה מוצף כולו אור־הלבנה. הספור ענין אותי ושאלתי את הפרוש אם אפשר לי לראות את הקונטרס. הוא השיבני, שהקונטרס שמור עמו בטבריה בבית־המדרש, ששם הוא לומד, והריהו מוכן להראותו לי בחפץ־לב.

כעבור איזה זמן הייתי בטבריה לרגלי עניני והתראיתי עם הפרוש. הקונטרס, שנתן לי, הכיל גליונות אחדים בתבנית יומן. ואף־על־פי שבכמה מקומות היו האותיות מחוקות ומקולקלות על־ידי המים, כי הוא נמצא בכיסו של הנטבע בשעת־האסון, – אף־על־פי־כן יכולתי לקראן בלי עמל רב. החלטתי להציב יד למחבר האומלל ולהוציא את רשימותיו לאור־עולם. אולי ימצאו כאלה, שללבם תגדנה רשימות אלו דבר־מה.

ג' מרחשון.

ברי, שצריך לקום. ודאי עתה השעה החמישית. אולם מצד אחר מה יש למהר? העבודה מתחילה בשבע. מדירתי עד הפרדס מהלך ארבעים רגע וללבוש את בגדי אספיק ברבע שעה. נמצא, שיש לי עוד שעה שלמה של פנאי. והצפור הקטנה מתדפקת בחלון כתמול שלשום. מי זה קשר את הסרט האדום ברגלה השמאלית?

ואולי לקום מיד? הן היום – היום הראשון לעבודתי בפרדס החדש. איזו הבעה חגיגית שכנה על פני הזקן כשבשר לי, שהשיג בשבילנו עבודה בפרדס זה, שעד היום לא עבד בו אף יהודי אחד. וכי דבר קטן היא? כבוש־העבודה! ופני ר' פנחס קרנו.

כן צריך לקום! ואני קופץ מספסל־העץ, מטתי, כביכול, על רצפת־האבן הקרה. בלילה הרצפה מתקררת וביום היא מתחממת ביותר, ועל־כן גם ביום וגם בלילה לא נעים לעמוד עליה ברגלים יחפות. אני מתנכל להעמיד את רגלי על אותן האבנים, שהן מוחמות מקרני־השמש הנופלות עליהן, אך גם הן קרות עדיין, אולם כרגע – ואני כבר לבוש. חה חה… ואני הקדשתי במחשבתי רבע שעה להתלבושת שלי… למכנסי־הבד ולחולצה הקרועה! הן אלה כל בגדי!

וקיתון־המים עומד על אדן־החלון מוכן ומזומן לי. רחל’ה הטובה שלי! יודעת היא, שקצת ביישן אני ואיני רוצה לעבור דרך חדרה בבוקר, ועל כן היא מכינה לי את הקיתון על החלון. נחמד! הריני עושה קפיצה אחת דרך החלון – ואני בחוץ. המים הקרים, שאני שופך על ראשי ועל פני מן הקיתון, משיבים את נפשי. לפני החלון נקוית שלולית קטנה ומכרכוב הגג קופצת למטה צפור קטנה, בכוונה לשתות קצת. רבונו של עולם! עוד הפעם זו שהסרט האדום ברגלה. מי זה קשר אותו לרגלה?

ואני משתוחח לצוד את הצפור, כדי לפתח את העניבה. אולם הטפשה הקטנה נבהלה ממני ופרחה לה. מילא, יהא בפעם אחרת. בעל־כרחך לא אשחררך מן העניבה, ובפרט כשאַת מתחמקת. הן לא ארדוף אחריך בפנים רטובים! – ואני מטפס שנית על החלון, קופץ לתוך חדרי ומנגב את פני באלונטית. אמנם, פועלי ארץ־ישראל חזקה להם לנגב את פניהם בכנפי־חולצותיהם; אבל אני לא הגעתי עוד למדרגה גבוהה כזו: עוד יש לי אלונטית. ובשעה שאני מנגב את פני אני עומד לפני החלון ונשקף אל הרי־אפרים. רבונו של עולם כמה יפה עולמך בשעת הבוקר!

ד' מרחשון.

עוד פרוסת־הלחם הטלולה בציר של זיתים בין שני – ואל חלוני הפתוח נגש הזקן, כשהוא מברכני בברכת הבוקר. בידו – מטפחת אדומה, שבה צרורה ארוחת־הצהרים שלו. הוא מניח אותה על השלחן הסמוך לחלון, מסתכל בי בפנים שוחקות ושואל:

– ובכן, היך ישנת הלילה?

– טוב מאד! עיפתי אתמול כדאיבעי.

– ומה הפלא! – לחפור בורות אין זה דבר קל, ובפרט כשהערביים מתחילים להתחרות. רואים הם פועל חדש – והם מתחילים להזדרז כדי ליגעו או לביישו. כך הם נוהגים… אך אתה אל תשים לב: כך הוא רק בימים הראשונים.

אני ממהר לגמור את סעודתי, לוקח בידי את סלי והולך יחד עם הזקן. רעננוּת־הבוקר שפוכה על הכל. הכתלים הלבנים, המוּפנים לצד השמש, מופזים־אדמומים מנוגה, והתריסים עוד חצים פתוחים וחצים סגורים כילדים רכים, שזה אך הקיצו משנתם ולחים האחת עדיין מאדמת ועל עפעפיהם המורמים בכבדות, לאט־לאט, עוד מעיקים חבלי־שנה. כלב שחור ועצום־עין אחת רובץ על־יד הבאר ועינו הפקוחה מוּרמת כלפי מעלה, כאילו רוצה הוא להוכח על־פי מצב השמש, אם באמת כבר הגיעה השעה לנוח מעבודת־הלילה – שמירת־המושבה – ולנמנם קצת. ביחוד מבלבל את מחשבותיו, כנראה הערבי הזקן, העומד על־יד חמור טעון־סלים ומכריז בקולי־קולות על קשואיו ואבטיחיו. הלשלום הוא או למלחמה? –. אך הנה יוצאות נשי־המושבה מפתחי־בתיהן, מתקבצות מסביב לערבי – והכלב נרגע לגמרי: אין זה עסקי עוד… והרי הוא מתהפך על צדו בהחלטה גמורה להרדם – ויעבור עליו מה. בדרכנו נלוים אלינו פועלים ופועלות ההולכים לעבודה. ברכות בוקר וצחוק־בוקר. פעמון המושבה מצלצל ומזרז: אחת ושתים, אחת ושתים, לעבודה!

באחד מן המשעולים אנו, כלומר הזקן ואני, נשארים לבדנו. הפרדס, שאליו אנו שמים פעמינו, הוא הרחוק ביותר מן המושבה ומלבד המשגיח עובדים בו רק שני יהודים: אני ור' פנחס. בעל־הפרדס הוא יהודי עשיר, שפשט את הרגל ברוסיה ובא לארץ־ישראל. מהיכא תיתי: אין בלבי כלום על שפשט את הרגל ברוסיה וקנה לו פרדס בארץ־ישראל, על חוף נחל־קדומים. “נחל קדומים, נחל קישון”. קישון? לאו דוקא! שם הנחל איננו דוקא קישון, אבל זה לא כלום…

ואנו הולכים במשעול הלוך ועלה, הלוך והתרומם. יפה היא אלהי־ישראל, יפה היא ארצך בשעת־הבוקר! הנה הרי־יהודה והנה הרי־אפרים… הרי סלעים שוממים עטופים באדים… והטל גדול הוא היום! על הכל טל: על אדמת־החומר מתחת לרגלינו ועל השדמות המשתרעות הרחק־הרחק מזה ועל העצים המוריקים והשוחקים ועל הלטאות ועל החסילים המנתּרים מסביבנו. טל, טל…

אנו נגשים אל הפרדס. השומר הערבי יושב בפתח ומקטיר את מקטרתו, אשתו הצעירה מטפלת בכבשה כשהיא קושרת לה בצוארה פתיל תכלת. בבטחה הם עושים את מעשיהם.

ח' מרחשון.

לעת־עתה עדיין אני נהנה מעבודתי. בפרדס נמצאים שנינו לבדנו ורק לפעמים רחוקות נגש אלינו המשגיח. עבודתי עתה אינה חפירת שיחין וגומות מסביב לאילנות, כקודם, אלא קשירת־האילנות. כדי שלא ישתברו האילנות ברוחות־החורף מקשרים אותם בחבלים להדקרים התקועים באדמה. גם עבודה זו, אף־על־פי שאינה דורשת סמיכה לרבנות או דיפלום של אוניברסיטה, צריכה להעשות יפה, יפה. כך אומר המשגיח שלנוּ כשהוא נגש אלינו. המשגיח שלנו הוא מי שהיה סרדיוט בצבא־רוסיה והוא בעל־שפם ובעל־קומה. את הסטודנטים ובחורי־הישיבה אינו סובל. גם הזקן ר' פנחס נחשב בעיניו לסטודנט על שהוא מתרועע עם הצעירים. אילו היה יכול – כך אומר המשגיח שלנו, – לא היה נותן אף דריסת־הרגל לכל אלה המפונקים. אגב: הוא עצמו אינו עובד כלל ורק מסלסל בשפמו. אומרים, שנתן עינו בבתו של ראש־הועד, נערה חורת ורזה, אבל בעלת־נדוניה.

כשהמשגיח נגש אלי אני מתחיל לשרוק. כך דרכי כשאני רוצה להפטר מאיזו מחשבה רעה. וכשהמשגיח נגש אלי מתעוררת בקרבי תמיד מחשבה רעה: לאחוז בשפמו הצהוב ולומר לו: “סרדיוט שכמותך, מה מקומך בכאן?” – כשאני מתחיל לשרוק סר המשגיח מעלי ורק מסנן הוא מבין שפתיו: “ראית בן־אדם, שישרוק תמיד? כשאומרים משוגע – אַשר!…”

משוגע – זה אנכי: כך קראו לי במושבה אחת בגליל־העליון. שונא ישראל – זה אנכי: כך קראו לי במושבה אחת בגליל התחתון. עצבני ובעל־הזיה – זה אנכי: כך אמר הזקן ר' פנחס, האוהב אותי מאד. הזקן ר' פנחס הוא איש טוב להלל, אבל על כתפיו אינו מעיק סבל שנות־האלפים החיות בלבי…

י"ב מרחשון.

היום היתה לי שיחה ארוכה עם ר' פנחס. עבדנו בשורה אחת ויכולנו לדבר. באמת לא היתה לי שום תשוקה לדבר: העבודה נתחבבה עלי ואיני מרגיש שום שעמום. וכי באמת אני עובד? – ידי מקשרות את האילנות ואני חפשי לנפשי. כלום אני מרגיש אי־אלה עבותים? – נעים מאד לעבוד כך. אך ר' פנחס אומר את ההפך. הוא אומר, כי את כל עונג העבודה אתה מרגיש רק כשאתה משתתף בה לא בגופך, אלא גם בנפשך, בכל נפשך. מילא בכן, יהא כדבריו. כלום לריב עמו אני צריך? הרי לכל אחד ואחד יש טבעו שלו. אני אוהב דוקא לעבוד באופן שמוחי יהא חפשי לגמרי. למשל: מסביבי מנתרות צפרים קטנות גבוהות־רגל וארוכות־זנב, צפרי־ים, לפי דברי ר' פנחס, ולמה איני רשאי לשוטט עמהן קצת באותם הימים והארצות, שמשם באו? – בצנורות־האבן, העוברים לרוחב הפרדס ולארכו, מפכים ומקלחים מים והכבשה הקטנה, – זו שלפני שבוע קשרה לה אשת השומר פתיל תכלת בצוארה, – כבשה קטנה זו משתוחחת על־גבי החריץ ושותה – והנה אני נזכר ב“כאַיל תּערג על אפיקי־מים” ובקרבי מתעורר חפץ עז לרדוף אחרי צבאים בהרי־יהודה. ואני אמנם רודף אחריהם. ידי מקשרות את האילנות ואני בעצמי רודף אחר הצבאים. ר' פנחס אומר, שזה לא טוב, שבאופן כזה לא אתמכר לעבודה לעולם, שבאופן כזה לא יצא ממני פועל טוב. אי לך, ר' פנחס! וכי מעט פועלים טובים יש בעולם בלעדי?

אולם השיחה, שהיתה לי אתמול עם ר' פנחס, נסַבָּה על ציר אחר. אני עמדתי וקשרתי את האילנות ור' פנחס היה שר אותה שעה. כך טבעו של ר' פנחס לשיר בשעת־עבודתו; וכשהוא שר הריהו מתלהב ועיניו מבריקות והוא כולו מתמלא חדוה ועוז. יקר לי מאד ר' פנחס ברגעים אלה. זקן בן חמשים ויותר, שמתלהב כל־כך, לא דבר קטן הוא. אבל אליה וקוץ בה: הזקן, כשהוא מתלהב לבו מתמלא רחמים עלי; הוא נגש אלי ושואל:

– לוי, למה אתה עצוב? הביטה: הן העולם כה יפה, העבודה כה נעימה. ממעל לראשינו שמים שלנו ומתחת לרגלינו אדמה שלנו. והשמים מרעיפים נוגה ותכלת, והארץ מוציאה עץ ודשא. לוי! כלום יש נחת רוח גדולה מזו: לעבוד בפרדס של עברי בארץ העברים?

אני שותק ור' פנחס נועץ בי מבט של חמלה. אחרי־כך הוא מניח את ידו על כתפי ונאנח אנחה עמוקה:

– מה זה יהיה סוף־סוף? מה זה יהיה, לוי? תמיד אתה שקוע בהזיותיך, תמיד אתה מרחף בעולם־הדמיונות, בה בשעה שהמציאות היא כל־כך עשירה בתקוות, בחדשות ונצורות. האומנם טחו עיניך מראות את המתרקם עתה בעולמנו? איך לא תכלם להתבודד בקרן־זוית. ברשות־היחיד שלך, בה בשעה שרשות־הרבים שלנו מרגשת צורך כל כך גדול בכחות צעירים כמוך?

ר' פנחס הצנוע והפקח אינו נמנע מלהשתמש לפעמים במליצה יפה. עובדה זו, שהוא מרבה לנאום באספות שונות, השפיעה על אופן־דבורו. אין בלבי כלום על זה, אך אני מצדי עונה לו הפעם גם כן גבוהה גבוהה:

– ומה לעשות, ר' פנחס, אם חזון־חיי הוא אחר לגמרי מחזון־הרבים ואם חלומי לא חלומם ומשאת־נפשי לא משאת נפשם? הן אתם חולמים על גימנסיות ואוניברסיטאות ועל מרכולת גדולה ועל בתי־נתיבות נהדרים ומחסנים עצומים, ולי אין כל זה נוגע כלל? מה לי לעשות אם איזה גחל, ודוקא חרב, ודוקא שומם, מדבר ללבי הרבה יותר מאלף גימנסיות ואוניברסיטאות? מה לי לעשות, ר' פנחס, אם בכל נפשי ובכל לבי אני מתגעגע על הימים המאושרים והנוראים, שבהם היו עוד הלבנון והחרמון מעונות אריות ונמרים? בת־קול נסתרת קוראת לי בלי־הרף מתהומות־העבר ומשעבדתני לה ואיני יכול להלחם בה…

ר' פנחס מפסיקני ואומר:

– אבל, איך שיהיה, הרי צריך אתה להתגבר על מיחוש זה. האומנם רוצה אתה באמת ובלב תמים, שאותם החיים הבריאים, המציאותיים, שאנו רוצים ליצור כאן בשביל כולנו, בשביל הרבים, יחרבו, יאבדו ויפנו מקום להחיים הדמיוניים, החולניים, שאתה רוקם רק בשבילך, בשביל היחיד?

אני צוחק לדבריו האחרונים של ר' פנחס ומרגיעו:

– אל תירא, ר' פנחס! אני יחיד ואתם רבים, יחיד ורבים – רבים עדיפים. היה בטוח: אני את רשות־הרבים לא אחריב, אבל הרבים ודאי שהם מחריבים את עולמי.

–??

– כלום אתה חושב, כי נקל לי להביט ולראות איך אנשי־מעשה שונים מחללים את הוד־החורבן, את קדושת יגונו? אותו חורבן, שהוא מזין את נפשי הרבה יותר מבנינכם… כלום אתה חושב שנקל לי לראות, איך אתם שמים את השקוץ השומם, את חולי־החולין, בקדשי־קדשים שלי?

– כיצד? וכי העבודה הלאומית הגדולה, שאנו עובדים כאן כולנו, היא בעיניך לא כלום? ובמה אנו מחללים את הוד־החורבן?

– במה שאתם בונים… אבל אתה אינך רוצה להבין את רוחי. הן חי אני את חיי שלי… ואולי באמת אני חולה…

המשגיח נגש אלינו כשהוא מסלסל בשפמו הצהוב. בבת־צחוק ארסית הוא פונה אלינו:

– כנראה, נמשכתם בשיחה מעניינת מאד, עד שגם לא שמעתם בצלצול־הפעמון. כבר הגיעה השעה ללכת.

אנו לוקחים את המספרים, מוציאים את החבלים מבור־המים שבו הם נשרים, ונושאים אותם אל המטמורה. בברכה הגדולה שבחצר הפרדס אני רוחץ את ידי ופני ומנגב אותם בחולצתי, כבר הייתי לפועל ארצי־ישראלי גמור.

בדרכנו הביתה אנו שותקים.

כשאני שב הביתה לפנות ערב, אני קודם כל רוחץ את פני ולובש חולצה נקיה. אחר־כך אני מסיר את המחצלת מספסל־משכבי, נושא אותה החוצה ושוטחה סמוך לכותל הפונה לצד־מערב. על מחצלת זו אני משתטח נשען אל הכותל ומביט אל המערב. עד שנראה הכוכב הראשון אני מביט מערבה.

הקיץ חלף הלך לו וימות־הגשמים הולכים וקרובים. אמנם, ביום עוד חם מאד, אך רוחות חזקות כבר התחילו מנשבות. נדמה לי, שהמשנה עתים ומחליף זמנים שלח בכוונה את רוחותיו ארצה להוליד שאון ולהעלות אבק, ולא יראו פניו בחוללו תמורות. אולם אני רואה לפעמים את פניו. ביחוד עם שקיעת־החמה כשאני יושב על המחצלת ומביט מערבה.

איים, איים קטנים פזורים לאורך כל המערב. ירוקים־אפלולים וגידי שלהבת כחלחלה, כהה, מתפתלים ומתפצלים עליהם: נהרות־דם השוטפים בין הרי־חושך. רוכב־ערבות נשא מעל להם והאיים מזדעזעים מטיסתו הכבירה. באויר רשרוש־צפיה. צמרות־הבכאים נדות בלאט… ערב כזה היה בודאי הערב שלפני החורבן. ירושלים ירושלים, הקיץ הקץ!

הגבורים ואנשי־המלחמה על החומה ובעיר – שממה. הדלתות סגורות על מסגר ובעד פרצי־הכתלים מתגלים לפעמים פנים נעוים מכאב וחרדת־צפיה. וכשהם פונים למעלה – והנה איים ירוקים־אפלולים וגידי־שלהבת מתפתלים ומתפצלים עליהם: נהרות־דם בין הרי־חושך. חמור משולח, שאבד לו בעליו, תועה ברחוב הריק. הרוח המנשבת מניעה הנה והנה את השק הנפשל מגבו. אך הנה מפנת־הסמטה משחיר לפתאום ראש־שעיר. גוף גבוה, כפוף וחגור־שק מתעקל כנחש. מפנת־הסמטה חודר לפתאום קול מבהיל:

– קץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך!

והרוח נושא את הקול ומטלטלו על פני הרחובות השוממים. החמור המשולח נעצר רגע ואחר־כך הוא מתחיל לרוץ במהירות כשהוא נוער בקול. וכי מצא את בעליו? בודאי זהו איזה כפרי, שיצא מדעתו מבלהות מלחמה ועתה הוא מסובב בחוצות־ירושלים ומטיל אימה על הנשים בצעקותיו. החמור ובעלו נפגשים בסמטה, אך כבר הם זרים זה לזה. אין בעל ואין חמור, אין אדמה לחרוש ואין עמרים להוביל.. הקץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך…

ט"ו מרחשון.

אתמול, כשישבתי על המחצלת והסתכלתי בשקיעת־החמה נגשה אלי רחל’ה בעלת דירתי ואביגיל על ידיה. רחל’ה הקטנה מתגעגעת על בעלה העובד בגליל והיא אוהבת כששואלים לשלומו. אני מציע לה מקום על המחצלת, לוקח את אביגיל על ברכי ואומר לרחל:

– מה כותב לוי?

לוי הוא שם־בעלה ולוי גם שמי שלי, ולי יש קורת־רוח כשאני שומע, איך היא מוציאה מפיה את השם לוי בחבה יתרה.

– לוי כותב, כי לחנוכה אולי ישוב הנה. הוא דורש בשלומך ושואל, אם עדיין אתה שונא־ישראל כמקודם.

היא צוחקת ומגלה שני טורי שנים קטנות, לבנות, חדות, טורפות. אך עיניה טובות מאד. – “שונא ישראל” – כך מכנה אותי לוי. על שום מה? על שום שאיני שמח בבנין אה“ק תובב”א. לוי אומר, שהוא בטוח, שאני רוצה, שארץ־ישראל תשאר בחורבנה. ר' פנחס

נסה, אמנם, להוכיח לו, שאני רק קצת עצבני, בעל־הזיה, אבל לא הצליח: לוי באחת, שאני שונא־ישראל. רחל צוחקת ואני צוחק עמה. גם אביגיל הקטנה צוחקת והיא ממלמלת לי בלשונה, בלשונה העברית. הילדותית, הקטועה, החביבה עלי כל־כך:

– דוֹד לוי, דוד לוי, אני רוצה פּוּזָהָ!

“פוּזה” בלשונה של אביגיל זהו תפוח־זהב. בכל ערב וערב אני מביא לה מהפרדס תפוח־זהב. גם הפעם תפוח־הזהב כבר ממתין לה בכיסי. אני נותנו לה, אבל ידיה הקטנות צרות מהכילו והיא כופפת את ראשה ותומכת את התפוח בסנטרה. אמה צוחקת ומלמדת אותה הלכות דרך ארץ:

– ומה, אביגיליה, צריך לומר לדוד כשהוא נותן פוּזה?

– ני הבתךָ – פונה אלי איבגיל ומרימה את סנטרה מתפוח־הזהב. זה האחרון נופל מידיה אל המחצלת, עיניה תועות וכאובדת עצות היא משנה ומשלשת בקול־בוכים: – ניהבתך…

שחוק גדול, עליז, בלתי־רגיל אצלי, פורץ מפי. אני מרים את התפוח ומניחו בחיקה. פני הקטנה נוהרים. היא אוחזת בחטמי ואומרת עוד פעם:

– ניהבתך…

“ניהבתך” בלשונה של אביגיל: אני אוהבת אותך. אני מצדי גם־כן אוחז בחטמה, מנשק לה ואומר:

– גם ניהבךָ, גם ניהבך, אביגיליה…

ואולי באמת טעה בעל־החמור, הכפרי המשוגע, בסמטה השוממה? אולי באמת עוד לא הקיץ הקץ ועוד תהיה אדמה לחרוש ועמרים להוביל? – הן אביגיל ממלמלת לי “ניהבתך” בלשונה הילדותית הקטועה, החביבה, העברית…

ט"ו מרחשון, בלילה.

איני יכול לישון. כגלי־אביב שטפוני פתאום הזכרונות, כגלי־אביב, שזה רק השתחררו מרתוקותיהם, והריני עתה מטולטל ונזרק ביניהם, משול לכפיס־עץ, הנסער על־ידי שטף־משברים. הן זה זמן מרֻבּה, שלא בקרוני זכרונות אלה, – ולמה זה חנו עלי הלילה מחנה רב ועצום וקראו עלי מלחמה? – האומנם רחל ואביגיל היו לי כרוח־אביב, שנשב פתאום על כפור־לבבי ופרץ בו פרץ? דומם ושותק התעלם הנהר תחת מכסה קרחו, אך האביב כבר ארב לו מסתרי ערפלים חמים, ופתאום – נאקת־דרור, וגלים איתינם מתרוממים, משתערים, מתנפצים ומשתפכים לכל עבר, והנהר המתחדש אינו מכיר את עצמו: מאין כל אלה? – אז יש שהגלים עוקרים בעצמת־זרמתם מקרקע־הנהר צמחים ועשבים שונים והנהר לא יכיר, כי לו הם ומקרקעיתו נתשו זה עתה, והריהו מתפלא ותוהה: מאין כל אלה?

מאין כל אלה? מאין המכאוב הנושך, הלוחץ את לבי כבצבת, ומאין העדנים המלטפים הרועפים על נפש כרביבים על פרח צמא? האומנם עמוק־עמוק במחבואי נפשי קננה ימים ושנים אותה תמונה קוסמת, ושטף־הזכרונות נתק אותה משם והעלה אותה למעלה? – מרים, מרים!… ואני כבר אמרתי, כי מתּ לי, כי מתּ…

…מה מצוחצחים, מה מתנוצצים הכוכבים בליל הזה! ורוח נושא־חדשות דורך על במתי ארץ. חם לי, חם לי; עוד מעט ואחנק. אני מוציא את ראשי מבעד החלון ושואף בכל כחי את רוח־הלילה הקריר.

…הבית הקטן אשר מנגד חלוני מלבין מאד בחשכת־הלילה. ממעל לו, באין־סוף של השחק, קפאו כוכבים כמקשיבים רב־קשב. מסביב לו מרשרשת החטה המקפת אותו מכל עבריו. שם יושב אברהם הקרליני ובנו הקטן. משנתאלמן עזב את ההוראה, שבה עסק ברוסיה, ועלה לארץ־ישראל. בדי עמל קנה לו חלקה קטנה ויזרענה חטים ועתה הוא מצפה לגשמים. מה מצפה הוא לגשמים! הוא אומר, שהצמאון של האדמה נמסר גם לו והרי הוא מרגיש יבושת בגרונו. חבריו לועגים לו וקוראים לו “בעל־הצמאון”. אבל הוא אינו פוסק מלדבר על צמאון־האדמה, כאילו יש בינו ובין האדמה איזו קרבה טמירה; אברהם זה, שעד השנה השלשים וחמש לחייו לא יכול להבדיל בין דגן לחטה! חוששני, שהוא מתפלל עתה בחשכת אהלו לגשמי־ברכה, שישברו את צמאון־אדמתו. חרש, חרש מרשרשת החטה. הכוכבים קפאו כמקשיבים רב קשב.

התבשר, אברהם! התבשרו, שדות וכרים! רוח נושא־חדשות דורך על במתי ארץ. מים באה העננה והרי היא משוטטת על פני השמים, מתרחבת ומתפשטת ובולעת פעם בפעם כוכב ומשנהו. הנה עמדה לנוח ממעל לתומר הזקן, עמדה לנוח וקפאה, ובאמצעיתה קרע קרע כוכב־זהב קטן. בהתגנב עשה את מעשהו והריהו מסתכל הסתכלות של שובבות במחבואי התומר. רוח נושא חדשות… מן האדמה הנקשה מתנשא אבק דק. עוד מעט ותאתינה תמורות. התבשרו, שדות וכרים: עוד מעט קט ירעם הרעם וברקים יבריקו. יתפלצו מוסדות־שמים וגשמי־ברכות מקוּוים ורצויים ינתנו בצהלת־גיל וברחבות־בטחון. כאורחים מכובדים, שזה כבר צפו להם – והרי כרכרתם מתגלגלת עד שער הבית בקול־שוט וקול רעש־אופן. אז תשתו לרויה שדות וכרים. תשגשג החטה ויפרח הדגן וגרונו של אברהם הקרליני לא יחר עוד מצמא. יחיה כל אשר חיים בו.

חיים! האמנם בי אין עוד חיים? האמנם לעץ יבש הייתי, שבין אילנות פורחים לא יכירנו מקומו וחלום־לבלובם זר הוא לו ואת שאון־אביבם לא יבין? חיים! אך הן אלפי קולות צועקים אֵלי מנבכי נשמתי; ומה הם קולות אלו, אם לא הדי החיים? חיים שלפני־אלפי־שנים, חיים שלפני מאות־דורות וחיים של עתידים רחוקים, שאולי לעולם לא יגיחו מחיק־הנצח…

חיים!… גם אני חפץ חיים, גם אני משתוקק לחיים. הבו, הבו לי חיים! אך עיפה נפשי מן השקוץ השומם, משקוץ־החולין, כי ממקור החגים אנכי! הוי, למה שמתם אפר־חולין על החגים הגדולים, על החיים הקדושים?!

“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”… כהנים בממלכת־החיים, כהנים על משתה־החיים, על המשתה הקדוש! הוי, למה

החלפתם את המשתה הנפלא, את המשתה הקדוש, בארוחת־צהרים ובארוחת־ערב?

––– חם לי, חם לי עד להחנק. אני קופץ דרך החלון החוצה ובדממת־הלילה אני רץ אל הגבעה הקטנה שעל גבול המושבה. על הגבול בין המושבה העברית ובין הכפר הערבי מתנוססת גבעה ועליה צומח דקל. הגבעה פתוחה מכל עבריה ובודאי הרוח שם יותר חזקה ואולי תשובב את נפשי. אני שוכב מתחת לדקל וכובש את פני בקרקע. רוח קריר מלטף את צוארי הגלוי, אך חום פנימי מלהט אותי. מי זאת עולה מן השדות, מי זאת הנשקפת כיעלת־סלעים נבהלה?

מרים, מרים… מאין אַתּ באה? מרים, מרים, אל תגעי בי… הן לנצח נפרדנו… אַתּ בת־האדמה ואני אוהב לרחף ממעל לה… למה באת פתאום לקרוע. את הגלד, שנקרם על הפצע? האמנם רק לרגע? שואלת אַת, אם עודני אוהב אותך? אל תשאלי ואל תנסי… בדרך הרחוקה, הרחוקה מאד השלכתי את כל שלשלאותי…

למה את צוחקת? וכי אינך מאמינה? אך איך זה באת דרך הכפר הערבי? עברת דרך השדות? – ראשך מלא טל, קווצותיך – רסיסי־לילה… למה אַת צוחקת? האמנם טעיתי? האמנם אַתּ השולמית? שולמית אחותי, רעיתי… אך הלא כל־כך דומה אַתּ למרים, לאותה הנערה הצפונית, שאהבתי לפנים. לפנים? אבל רחוקה היתה ממני והגיגי זר לה… שולמית, שולמית! הן את קרובה לי יותר! אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי… שולמית מ“שיר־השירים”, שולמית מלפני אלפי־שנים…

למה את צוחקת? מחר חג? בכרמי עין־גדי? נצא במחולות. מצא, נצא… האח, מה לוהטת החמה, מה עמוקים וטהורים השמים – ורוח אין… הרחק, הרחק מבריק ים־המלח בשמחת־נצח ובאֵלם־מות… אך מה לנו ולים המות – ובקרבנו חיים! נצא במחולות, אחותי כלה שולמית אחותי!

מה לוהטת החמה! לא ינועו הגפנים והאשכולות הכבדים מתפלשים בחול עיפים מחום ומשפעת־עסיס, אך הנה אלפי צפרות־כרמים שזופות־גב וצחורות־כנף מנתרות בין הגפנים ומשיבות רוח… הכרתין, הכרתין, את בנות־יהודה היוצאות במחולות בכרמי עין־ גדי! מה לוהטים פניהן השזופים, מה מבריקות שמלותיהן הצחורות!

בואי, בואי השולמית! אל תביטי שחיור אני, אל תראיני שצנוע אנכי. שוּרי מסביב: לא ינוע זלזל, לא ירעד אשכול ופרחי־גיף התעלפו; אך באלפי פיפיות שותה כל ענב וכל פרח את לשד־החיים את עסיס־השמש. וכי לא תשמעי מתוך הדממה משק זרמי־פלא מתאחדים באש אהבה?

מה לוהטת החמה! אך למה זה תתחמקי? האמנם לא אַתּ השולמית? מרים, מרים! מה תשאלי ממני? הן כבר נפרדנו, נפרדנו לעד…

אל תקלליני… אני אוהב אחרת, אני אוהב את השולמית וכבר ארסתיה לי, זה אלפי שנה אני אוהב אותה, ואת לי זרה, לא תביני הגיגי… בין שלגי־צפון עלית ותשגשגי, ואני הן תומר אני, דקל־מדבר…

מרים, מרים… את הולכת? וגם השולמית התחמקה… למה שממו פתאום כרמי עין־גדי? מה בוערים השמים…

נטפי־הגשם, שחדרו מבעד לכפות־התומר ונפלו על ראשי, העירוני מנמנומי הקטוע והשיבו לי את רוחי. תעתועי־דמיוני נפזרו כלעומת שבאו, אך ברטט כמוס האזנתי לשריקת־הרוח – ולא הבינותיה. השמים חשכים ומעוננים וכוכב בל יגיה. הרחק, הרחק מתבלטים פאתי־קדים בחורון עכור ודלוח. מה תשתוחחו, השדות, לפני עלות שחר ומה תהמו? שתו טל, שתו טל! שעה קרירה ואפלולה, אך נודפים ריחות חריפים, ריחות בשמים ודשאים. רועד מקור ורטוב מגשם אני שב לחדרי. החטה מסביב לביתו של הקרליני רועשת בהודיה סתומה. אני מתנפל על ספסל־העץ עיף עד מות. כאילו שבתי מדרך רחוקה, מהלך ימים ושנים…

י"ח מרחשון.

זה היום השני, שאני יושב בחדרי בלי לצאת ממנו. אתמול קדחתי באופן אכזרי וגם היום עדיין אני מרגיש חולשה גדולה ורטט־קור בכל אברי. מנשים תבורך רחל’ה ומגברים – ר' פנחס. זקן זה ישב על־ידי אתמול כמעט כל הלילה, למרות כל הפצרותי שילך לנוח. אני מתירא, שמא סוף־סוף אצטרך לההפך ל“פועל טוב” מתוך הכרת־תודה לזקן זה. הריהו אומר, שאני בעל־הזיה אני – והוא עצמו? כסבור אני, שהוא “בעל־חלומות” יותר ממני. מילא, אם אני הוזה הלא ברי לי יחד עם זה, שהזיותי לא תהיינה למציאות. והוא הן מאמין באמונה שלמה, כי חלומותיו יקומו. הה, הה! הן על צד האמת אני יותר מעשי, יותר בעל־חשבון ממנו ומן הדומים לו. פשוט: אם בין כה וכה אין תקוה לעולמותי שיבּנוּ, למה זה לא אקשטם ואפארם על הצד היותר טוב? אם בין כה וכה אין המעוף פוגש שום מעצור במציאות מפני שאין לו שום יחס, שום קרבה למציאות, למה זה לא יהיה רם ונעלה כמה שאפשר? – הה, הה! ר' פנחס אומר, שאני בעל־הזיה, וסוף־סוף איני אלא איש־מעשה, בעל־חשבון פשוט ולא יותר…

ואולם למה השקר הזה ולמה התרמית הלזו, שאני מרמה את עצמי? כנראה, במעמקי־נפשי מתעלמת איזו הכרת־אשמה, אשמה לפני ר' פנחס ואולי עוד לפני מישהו, והכרת־אשמה זו היא היא שמסיתה אותי, בלי שאכיר בזה בעצמי, להתיחס בספקנות כל־כך גדולה ובאי־אמון גדול כל־כך לחלומותיו של ר' פנחס וחבריו. לא! הן יותר ממה שאיני מאמין בחלומותיו של ר' פנחס, איני רוצה בפתרונם! לוי אומר, שאני שונא־ישראל מכיון שאיני שואף להפרחתה של תרבות עברית־אנושית על אדמת־ישראל. תמים שכמותו! מה לי לעשות, אם למרות כל חפצי אינו יכול לחשוב, שמחסנים עצומים ובתי־נתיבות נהדרים ואוניברסיטאות מהוללות ובתי־נכאת משוכללים יעשו את החיים יותר מאושרים, יותר מזהירים, יותר חגיגיים… והן זהו הפתרון המבריק ביותר, שהחולמים שלנו בודים לחלומם… יפו בתור המבורג וירושלים בתור ברלין… יותר אין דמיונם משיג… הה, מה שנאתי את האמבורג וברלין! מה שנאתי גם אתכם, קצוצי־הכנפים ושקועי הבצה!

מה שנאתי אתכם!… עוד הפעם שקר. כלום איני אוהב כנפשי גם את ר' פנחס וגם את לוי, בעלה של רחל’ה? והאומנם ר' פנחס ולוי הם קצוצי־כנפים ושקועים בבצה? ר' פנחס, העובד עבודה קשה לעת זקנתו בשבח והודיה לבורא־עולם, בגילה אמתית ובחדות־יצירה? לוי, שעזב את שתי המרגליות, את רחל’ה ואביגיל, והלך הגלילה “לכבוש את העבודה”? אבל אפשר שגם הם לא כל־כך רחוקים ממני? אפשר שמשאת־נפשם לא רחוקה ממשאת־נפשי ורק מפני ששפת־האדם היא עניה ודלה כל־כך הם מבטאים את כל עושר־חלומם, את כל זהרו וברקו, במלות שכיחות, במלות מאוסות מחמת שמוש, אבל רגילות ונוחות להתבטא. אולי העיקר גם אצלי וגם אצלכם הוא אחד, ורק לבטא אותו במלואו אינכם יכולים… כמוכם כמוני בעלי דמיון; אחים אנחנו…

…דלת חדרי נפתחה וראשה של רחל’ה נראה בפתח.

– לוי, רוצה אתה לאכול?

– אדרבה!

– ולמה אינך מגיד?

– ולמה לי להגיד כשאַת שואלת תחלה?

– ולמה אינך הולך לטייל קצת?

– ישנתי – אני מכחש לה.

– טוב. החזיקה קצת את אביגיל ואביא לך את המרק, שבשלתי בשבילך… אבל ראה, אל תרדם שנית!

רחל’ה צוחקת. היא אינה מאמינה לי שישנתי, וכמדומני, חושדת קצת, שאיני שלם ברוחי.

אחר הארוחה אני הולך לטייל על־פי פקודתה הנמרצה של רחל’ה. איני יכול למרות את פיה. השמש מבריקה ומחממת, אך אחרי הגשם, שירד כל הלילה, אין החום מעיק כלל וכלל. הליכתי במתינות, עקב בצד אגודל, וצריך אני להודות על האמת, שטיולי זה מהנה אותי מאד. על־יד חלקתו של ר' אברהם הקרליני מתעכב אני לרגע. הוא עומד בפתח־ביתו ומסתכל בחטה בעינים מרוכזות; אין זאת, כי הוא רואה, כיצד היא משגשגת.

– הצמאון נשבר? – שואל אני בצחוק.

– נשבר – משיב הוא לי בצחוק קל. אך פניו מתרכזים שינת והוא מקשיב רב־קשב. איזו דאגה מעיקה על לבו.

– וכי מה אתה מאזין כל כך, ר' אברהם? – אני מוסיף שאלה.

הוא מרמז לי לדלג על הרשת של חוטי הברזל הגודרת את חלקתו ולגשת אליו. סמוך לכותל על כר־תבן שוכב בנו היחיד וישן. נשימתו כבדה וזעה מכסה את מצחו. הקרליני מספר לי בלחש:

– הוא חולה זה ימים אחדים ובי האָשם. בלילה פתחתי את החלון כדי לשמוע את משק הגשם הראשון, אבל אז נשב רוח גדול וחזק ובני הצטנן… אילו ידעת, כמה צפיתי לגשם! המשק של הגשם הראשון כאילו נסך עלי שכרון וכשהוצאתי את ראשי מן החלון וראשי נרטב מן הנטפים הראשונים, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי גם את בני. הוא רפה מטבעו, ואני הסבותי במחלתו…

אני מנחמו שנית ואומר לו, כי מחלה זו הבל־הבלים היא: ילך לו אל הפרדס, ששם הוא עובד בתור שכיר־יום, ואל ידאג. כשישוב יקנה חלב, ירתיחהו וישקה את בנו. זוהי תרופה בדוקה. איך נהפכתי פתאום לרופא – איני יודע, אך אברהם הסכים לי: צריך אמנם ללכת.

– אם לא אעבוד – אומר הוא בצחוק עצור – לא ארויח ואם לא ארויח, לא יהיה במה לקנות חלב.

מתוך הצחוק העצור והביישני, המרחף על פניו של אברהם. אני מבין, שכיסו ריק, אך גם לי אין פרוטה לפורטה. שנינו יוצאים בחשאי אל הרחוב, אברהם לפרדסו ואני כדי לקיים מצות־טיול. אטייל שעה קלה ואחר־כך אשוב אל בנו של אברהם. על פקודתה של רחל’ה אי־אפשר לי לעבור. אברהם נפרד ממני, נעלם באחד מן המשעולים ואני הולך ישר בדרך העוברת בין שדות־הקמה. מנוחה עמוקה ממלאת את נפשי. היום בהיר מאד. השמים גבוהים וטהורים ותכלתם רכה, מלטפת, כאילו רותה גם היא מן הגשם. הכרים הירוקים מוצפים נגוהות וצפצוף־צפרים. פה ושם על הגבעולים השעירים של השבלים ובגביעי־הפרחים מתנוצצים אגלי־מטר, – שרידים ופליטים, שמצאו להם סתרה בצל מקרני השמש. האבנים הגדולות, המלבינות פה ושם על־יד הדרך, מרוחצות למשעי. עוברים שני בידואים מזוינים, רוכבים על חמורים רזים ונמוכים. החמורים בודאי גנובים או גזולים – עוברת מחשבה במוחי – והבידואים מקיימים מצות־עשה “על חרבך תחיה”. עד מהרה הם נעלמים מעיני, אך קצוֹת הסודרים השחורים, המכסים את ראשיהם, עדיין רוטטים באויר המזוקק. הם ממהרים לאהליהם, כדי לישון שנת־צהרים. בצהרים, כשכל העולם עיף משובע, מעסיס ומאורה, טוב לנמנם קצת. נשיהן השזופות תשבנה על־יד האוהל ותטוינה את יריעות־העזים. אולי תרצינה לשיר, אבל לא תשרנה: הגברים ישנים ואסור להפריע את מנוחתם. לפנות ערב תשימנה את נדיהן על ראשיהן ותלכנה לשאוב מים. לפנות ערב יקומו הגברים משנתם, יתפללו תפלת־מנחה בכריעת־ברך, אחר ישחטו שה או אַיל ויצאו במחולות על פני הערבה. עוד הלילה גדול! כשהנשים והטף כבר ישקעו בשנה, יפשטו הם על־פני השדות לקצור קציר־זרים.. עוד הלילה גדול!…

מתוך מחשבות והרהורים אלה אני נתקל באבן. האבן גדולה, רחבה, והיא נחה באמצע השדה מוקפת שבלים מכל עבריה. כנראה, סרתי קצת מן המשעול כששקעתי במחשבות ונכנסתי לתוך הקמה. טעותי זו נעימה לי, כי פתאום אני מרגיש את עצמי מובדל ומופרש מכל העולם הגדול, סגור בקמה מכל עברים. מה־עמוקים שמי־התכלת ממעל לראשי! ומסביב לי שבלים… וכל העולם הגדול נמוג והלום… האומנם אשב פה על האבן וארדם תרדמה עמוקה וכבדה, כחוני המעגל בשעתו, ומקץ שבעים שנה אפקח את עיני? הה, כמה אני מתירא, שמא מקץ שבעים שנה, כשאפקח את עיני, – יתאבכו תמרות־עשן מבתי־חרושת רועשים ויקדירו את תכלת־השמים, ולא יראה ולא ימצא במקום הזה בידואי חי על חרבו וקדר יושב־אוהל, ואני עם שנות האלפים החיים בקרבי, עם היגון הקדוש של החורבן ועם הגעגועים הקדושים למרחב – אנה אני בא? מקץ שבעים שנה אקיץ משנתי ואשפשף את עיני ולא אכיר את מקומי… הה, מה ירא אני, כי ימים באים וחי האדם את חייו יום־יום, ויום ליום לא יביע אומר, ויום ליום לא יהיה קשור ומרותק… כי מלוע־הנצח יושלך יום אחר יום, יגיח לילה אחרי לילה, ככפתורים ההם או כמטילי־הברזל הללו, המושלכים מלועי המכונות הענקיות או התנורים הענקיות – ומה קשר יש בין כפתור למשנהו, בין מטיל־ברזל לחברו? הה, אנה אני בא אז עם השלשלת הארוכה של יובלים ותקופות, הנגררת מלפני ומאחרי, המקפת אותי כתנור של עכנאי, – השלשלת הלזו, שכבר נחרתה עמוק עמוק בישוּתי והיתה לנפש מנפשי? מה מוזר, מה אי מובן יהיה צלצול שלשלת זו באזני הדורות הבאים, שאך מטבּעות בודדות יהיה להם מושג. אבל לא משלשלת. – "מה זה נגרר מאחרי האיש הזה ומלפניו? האם לא מאיזה כוכב נפל? או אולי משוגע הוא? איש בן סוף המאה העשרים – ושלשלת מלפניו ומאחריו!… חה חה! אפשר שיחשבו אותי למין חיה משונה, שמונהגת בשלשלת לראוה ושברחה מאדונה… בודאי יקיימו מצות השבת־אבדה וישימוני בכלוב בביבר הגדול שביפו או בהאמבורג… אחת היא: יפו או האמבורג… כל הארץ תהיה כלוב אחד גדול…

מי יתנני במדבר!…

־־־־־־־־־־־־־־־

בעד האשנב בביתו של הקרליני נשקפתי לרוחב הרחוב להחלון שמנגדו בדירתה של רחל’ה ובשפת רמזים שוחחתי עם אביגיל, שעמדה על אדן החלון כשאמה סומכת אותה ומחזיקה בה. החולה הקטן, בנו של אברהם, הרגיש את עצמו בטוב ופעם בפעם התרומם מעל יצועו והתחיל מתופף בשמשיות, לשמחת־לבה של אביגיל, שקט ודממה שררו מסביב ונגוהות־השקיעה רעדו על שמשיות־החלון שמנגד ונפלו חליפות על פני האם והבת. שתיהן היו יפות מאד באותה שעה, אך פניה של רחל’ה הביעו קורת־רוח מיוחדת, כל היום עבדה בזעת־אפים, בשלה, תפרה, נכּשה את גנתה הקטנה, ובכל זאת עלה בידה לפנות ערב לשטוף גם את הרצפה. חדרה הקטן הבריק כעת בנקיונו והרהיטים שלו, פשוטי כלי־עץ, סמאו את העינים בלבנוניתם. הקבע שבחיים והאושר שבקבע זה הציצו פתאום אלי מתוך הכתלים המסוידים של דירת־רחל’ה, שברגע זה רצדו עליהם זהרורי בין־השמשות. אך הרגשה זו נמשכה רק רגע. הן סוף־כל־סוף הקבע האמתי, הנצחי, חי רק בארעי, בחפשי, בבלתי־קשור… הן סוף סוף יכבו הזהרורים על הכתלים וגם הסיד שעליהם ישחיר, ואלה המרותקים לארבעת הכתלים הללו הן לא ילכו לבקש להם זהרורים חדשים כי על־כן מרותקים הם… ואני, שאין לי חיי־קבע, אני דוקא אלך לבקשם ואולי גם אמצאם… אלך, אלך…

ואביגיל מתחלת פתאום לקפץ על אדן החלון, כי על־כן התרוממו ברחוב תמרות־אבק ונשמעה געית־פרות. הנה שבות הן מן המרעה ואחריהן נסחב גם אַוז, שמחוסר חברה נטפל אל העדר. וכמאסף להמחנה פוסע במרוצה אברהם הקרליני. הוא נכנס הביתה במהירות ובפנים חרדים ושואלים. אך כשראה את בנו עומד ומתופף בשמשיות־ החלון נראתה בת־צחוק חשאית על שפתיו. בלי לדבר דבר הוציא מן הסל בקבוק־חלב ועמד בקרן זוית להתפלל תפלת מנחה. רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.

סוף מרחשון.

בהוטל־איצקוביץ שאון והמולה כמו תמיד בשעה זו, שעת ארוחת־הערב. הוטל־איצקוביץ – זהו בית־המזון של הפועלים, זהו הקלוב של הפועלים, זוהי הבורסה של הפועלים. על שם מה נקרא בית זה הוטל? על שם כרים אחדים מלוכלכים ומזרנים אחדים קרועים ופרומים, שמתגוללים באכסדרה ומשמשים מקום־לינה להרבה מן ה“לוחמים הצעירים”. בשם נאה זה הכתיר את הפועלים מר איצקוביץ עצמו, עוזר־חייקיל איצקוביץ, בעל־ההוטל. עוזר־חייקיל איצקוביץ הריהו אברך צעיר בעל פנים ירוקים וקלושים ועינים תרוטות וזקן של תיש, והוא חבר נאמן לאגודות־הפועלים. לבתו קרא בשם דרוֹריה, זכר לדרור, ואת אשתו המרושלת, הלאה, שאצבעות־ידיה מגרדות בשערותיה הסבוכות, הוא נוהג לכנות “מדם” סימן של חבה ואמאַנסיפאַציה. “הלוחמים הצעירים” מתנהגים כאן כבני־בית, מטפלים בעצמם בתנור, עוזרים להכין את המחם הגדול ונותנים עצות טובות שלא לקמץ בשמן וחומץ, כשהדבר נוגע למאכלי־הירק המשונים, שמרת איצקוביץ מכינה בשבילם. ליצני־המקום מספרים, כי בלילה בלילה בת־קול יוצאת מן האכסדרה ומנהמת כיונה. בת־קול זו שייכת ל“הלוחמים הצעירים”, הלומדים טכסיסי־מלחמה, והרי הם עורכים תגרות של דוגמה. כאן התם שואל: במי? – וליצני־המקום פורצים בשחוק גדול: בפרעושים ובפשפשים. והמהדרים מוסיפים, שהחבר איצקוביץ מגדל ומטפח את החיות הקטנות, הפרות ורבות בכריו ומזרניו עד אין ספור, במטרה אידיאלית: ללמד את בני יהודה קרב.

הוטל משובח זה עומד בתוך חצר מרווחת, שפה ושם צומחים בה איקאַליפטוסים ענפים. הקדחנים, כלומר החולים בקדחת, יש להם חזקה מיוחדת על אילנות אלו והרי הם מוציאים את כריהם הקרועים ומשתטחים להנאתם מתחת לעצים. אולם בּרלה החדרתי עמד והתקין לו מקרשים כעין מטה מתחת לאילן הסמוך לפתח, ובין שהוא קודח ובין שהוא בריא, מכיון שאכל את ארוחת־הערב הריהו עולה על מטתו זו ומי יאמר לו מה תעשה? כך כבש לו קטן אשמאי זה אילן שלם, ורק בטוב לבו עליו הוא מזמין את חבריו להסב עמו יחד, ואז המטה נשברת פעם בפעם מכובד־המשא, היושבים על המטה נופלים ארצה בפשוט ידים ורגליים, בצחוק וקללה, בהוטל עוברת הרנה: מטתו של ברלה נשברה, – והפועלים מתכנסים בחפזון מסביב למקום ההרס, וכרגע – והנה על ערמת הגופות, המתפלשים על האדמה נערמים עוד כהמה וכהמה, ולצחוק ולקללות אין סוף, – עד שיוצא החבר איצקוביץ ומכריז: רבותי, מפרדסו של פלוני באי לשכור פועלים!

גם אני יושב היום בהוטל־איצקוביץ ומצפה לנותן־עבודה. בפרדס שעל חוף־הנחל נגמרה זה ימים אחדים קשירת־האילנות וחפירת־השיחים ואני הולך בטל. ארוחת־הערב גמרתי זה כבר ו“נותני־עבודה” אינם. לא הועילה הפעם התקנה של עוזר־חייקיל. מאפס מעשה אני שותה חמים כוס אחר כוס ונכנס בשיחה עם שכני. מימיני יושב ברל’ה החדרתי ומשמאלי – נחמה תוגרית. והרי הם חומרים להם לצון ומדיינים בקלות־ראש. ברלה החדרתי הוא כבן תשע־עשרה והורתו ולידתו בקדושה, בארץ־ישראל, בחדרה. כשהיה עוד יונק מתה עליו אמו מן הקדחת הצהובה, שממנה מתה גם אחותו ושנים משלשת אחיו. אחיו הבכור הוא עתה מורה בטבריה ואביו נדד למדינת־הים, ששם הוא עוסק בחייטות. גם ברלה מהרהר על אמריקה בערב, בערב, כשהוא שוכב על מטתו מתחת האיקאַליפטוס. אבל – מצטדק הוא – קשה לו לתאר לעצמו, איך יוכל לעבוד שם ב“שאפ”. “הוּרגלתי לאויר צח ותפוחי־זהב – קורא ברלה מנהמת־לבו. – ושם, כנשמע, אויר אינו במציאות כלל ותפוחי־זהב ביוקר גדול!…” ברי לי, שברל’ה ישאר בארץ־ישראל. ומדי הביטי אל גוף קטן זה, בעל הראש הגדול והרגלים העקומות, עקבות הקדחת הצהובה, שגם ברלה, כשאר בני־משפחתו, לא ניצל ממנה, לבי מתמלא רחמים ותמיהה. בלי השגחת־אב ואהבת־אם עברה עליו ילדותו, ממושבה למושבה הוא נודד כל ימי־חייו המעטים והרעים, ועם זה רוחו תמיד עלץ בקרבו ובבטחה יתרה הוא מתהלך בארץ. בתור יתום ועזוב, וכן גם בתור בנו של מי שהיה אכר, נפלה לטוב משאר הפועלים ותמיד יש לו עבודה. האכרים של מוֹשבות־יהודה כבר הורגלו אליו והרי הוא משמשם גם עגלון, גם חורש, גם קוטף פירות, ומוניטין יצאו לו בתור עובד חרוץ ונאמן. – “חבל שהוא מתרועע עם האפיקורסים” מנידים ראשם האכרים הרחמנים; והלזה נכרך דוקא אחר האפיקורסים ומטתו שמתחת האיקאַליפטוס משמשת מקום־ועד לשובבים ביותר שבהם. – עתה יושב ברל’ה בהרחבת־הדעת על־יד השולחן, כשכּל מעייניו בקערת־הדייסה אשר לפניו, אך מזמן לזמן הוא פונה לנחמה תוגרית ומספר לה, איך הוליך שולל את בת ראש־הועד של מושבה דנן. בתו של ראש־הועד יש לה חולשה לסופרים, והרי ברל’ה שלנו אינו חס על עמלו ומשיג לו ביגיעה מרובה שפם וזקן מלאכותיים וכן גם מלבוש חדש, ולפנות ערב בשעת־הטיול הוא נגש לבתו של ראש־הועד ומציג את עצמו לפניה: פלוני אלמוני, סופר עברי, וכו‘, וכו’… כאן מתחיל ברל’ה לצפצף בקול דק, מתכוון לחקות את קולה של אותה עלמה המכבדת סופרים, – ונחמה תוגרית משתפכת בצחוק ילדותי.

נחמה תוגרית היא כבת עשרים ושלש ובאה לכאן לפני כמה חדשים מן המושבה הדרומית, ששם אביה משמש שוחט. אביה זקן, אמה חולה, המשפחה גדולה והפרנסה מועטת, ונחמה גמרה שלא לנפול למשא על הוריה, – וזה כשתי שנים ויותר, שהיא עובדת כשכירת־יום. מתחלה התעסקה במלאכות קלות ונקיות, כגון קטיפת־פירות ואריזתם וכדומה. אבל משעזבה את מקום־מושבם של אבותיה התחילה לעבוד כל עבודה קשה באיזו התמרמרות פנימית וקשיות־עורף מיוחדת. אך יחד עם זה מדי ערב בערב, אחר גמר־עבודתה, היא לובשת בגדים נקיים וקולעת יפה־יפה את צמתה הארוכה והעבה, פניה לא־יפים ונעשו מגושמים מחום ומרוח, אך עיניה צוחקות תמיד צחוק של עצב מסותר וטוּב־לב גלוי ושכל מיושב ומתון. ברל’ה מרגיש אליה, כנראה, חבה יתרה והרבה הלצות וחדודים כבר עלו בחלקו מאותו ערב, שבו נכנס להוטל בגאוה מיוחדת וספר, כי חולצה חדשה זו, שהוא לובש עתה לתפארה, תפורה לו בידי נחמה, – מזכרת־תודה על שלמד אותה לעקור את האינג’יל¹.

מעבר השולחן הגדול העומד מול הפתח מגיעה מנגינת־כנור. הלפרין העובד ביקב, זה הבחור הגנדרן, הזקוף והרך, בעל הבלורית המסולסלת והעיניים הכחולות והצוחקות, ממש אינו יכול לחיות בלי קונצרטים. כך אומרת מדם איצקוביץ. ואולם כשהיא אומרת “קונצרט” הרי היא מתכוונת לא רק לנגינה, אלא לכל מעשה־נערות, השתובבות והתהוללות. יוצאים במחול – הרי זה קונצרט בשביל מדם איצקוביץ, מחלקים מהלומות איש לחברו מתוך צחוק וליצנות – שוב קונצרט. וכשנשברת המטה של ברל’ה החדרתי ובחצר מתחת האיקאַליפטוס מתגברים השאון וההמולה, הרי זה קונצרט לעילא ולעילא. ומדם איצקוביץ אומרת, כי מקונצרטים הללו תצא סוף־סוף מדעתה, או תשליך אחרי גוה את עסק ההוטל. ואולם הערב קונצרט אמתי. למושבה בא בחור עיור מ“חנוּך־עורים” שבירושלים, והלפרין, שיש לו חוש־ריח מיוחד לדברים כמו אלה, בדק ומצא, שהוא מנגן בכנור, והביאהו להוטל. כאן כבד איתו בכוס יין, ב“היין שלי, שאני, הלפרין, שותה ביקב שלי”, – והקונצרט התחיל. הבחור העיור מנגן בכנורו והלפרין עונה בקול. אולם לאט־לאט משתתק קולו של הלפרין והכנור לבדו הוגה נכאים. בחדר הגדול והמרופש שורר חצי־אופל. המנורה התלויה בספון מפיצה עשן וצחנה, אך הצלילים הבוכים והמבקשים רחמים כובשים את החדר ומעיקים על הלבבות. גם ברל’ה וגם נחמה, גם הלפרין הגנדרן והרך וגם היהודי האדמוני מביסאראביה בעל הפנים המגושמים והעורף הרחב והחזק כולם מקשיבים רב קשב. מעיני נפל איזה קרום ובשעה שאזני עשויות כאפרכסת הריני מרגיש, איך נתחדד חוש־הראיה שלי. אני רואה, שעיני נחמה, המורדות, לכאורה, ארצה, נטויות כלפי הלפרין בתחינה לוהטת ובחוסר תקוה; כי ברל’ה ממשמש בידו את חולצתו ומבקש עליה את אצבעותיה של נחמה; כי אותו ביסאראבי מגושם נזכר ברגע זה לא בביסאראביה שלו וה“מאמליגה” שאכל שם, אלא דוקא בכותל המערבי, שאותו בקר תיכף לבואו ירושלימה ושאת אבניו הרטיב בדמעות גדולות, מלוחות ושתקניות. גם העלם הרזה מפולטאבה, שכותב שירי־ציון ברוסית ושאינו מניח מידיו את שיריו של ביאַליק, אף־על־פי שאך זה לא כבר התחיל ללמוד עברית, – גם עלם זה הניח עתה הצדה את “המתמיד” ו“בעיר־ההרגה” ושקע בדמיונות. רעיון אחד מרירי מעיק על לבו של עלם משורר זה ופעם אחת גלהו לי: “אני באתי לכאן בשאיפתי לדרור ולצדק. עיפה נפשי מאויר־החנק ואמצתי את כחותי ועליתי הנה. הייתי תמיד בטוח, כי ריח־השדה ויושר־לב־האדם כרוכים זה בזה. ובשאיפתי לשדה ולשמש, לטל ולמרחב, חלמתי יחד עם זה על הצדק הגדול, על חזון־נביאינו. אך פה הייתי עד־ראיה למחזה אחר, שהכאיב לי מאד. בצהרי־קיץ נקריתי פעם אחת על חוף־הירדן בכפר ערבי, שעלה לנו למקנה. בתי־החומר עמדו שוממים, כי תושבי הכפר עקרו את דירתם למקום אחר. והנה אני רואה נער ערבי בוכה. על מה ולמה? הנער מראה לי על גל של אבנים: זהו קבר אביו. הנער עזב את הכפר יחד עם משפחתו זה ימים אחדים ושכח להפרד מעל קבר אביו – והנה עתה שב לקחת ממנו את ברכת־הפרידה. הנער בכה עוד זמן־מה על גל האבנים והלך לו. אך את קול בכיו הקטוע בצהרי־הקיץ הדוממים אני שומע בלי הרף…” – האומנם גם בקינת “אלי ציון”, שהעור מקונן בכנורו, מאזין העלם המשורר את בכי הנער הערבי?

והבחור העיור מפליא לעשות, עובר מ“אלי־ציון” ל“תקון־חצות” של התימנים, אחר־כך לתפלה ערבית ממושכת ומלאת־געגועים וממנה – לשיר ספרדי עצוב וקודר, מלא טרוניות על הגלות השחורה ועל ה“גואל צדק”, אשר אחרו פעמיו. המנורה התלויה בספון מעלה עשן וצחנה, אך מבעד לחלונות הפתוחים נשקפים כוכבים כשהם מציצים מבין סבכי האיקאַליפטוסים ומבטיהם הקרים, הנצחיים, מזכירים משום מה דמעות רותחות, הנופלות על חול־המדבר בלילות־ירח. “ביער בערב תלינו אורחות דדנים”… נושב רוח־לילה משובב נפש ומביא על כנפיו את בשמי־השטה ואת ריחות תפוחי־הזהב. וערבות רחוקות, חפשיות ואין־סופיות, ולילות קרירים, רעננים וטלולים נדחקים לתוך החלל הצר והמזוהם של הוטל־איצקוביץ, מרחיקים את הכתלים המרופשים ומתיזים את התקרה הנמוכה – והעלם המשורר מפולטאבה צוחק מעונג־עולמים נאדרי, כי על־כן נוכח פתאום, כי ריח־השדה ויושר־לב האדם אמנם אחוזים זה בזה. הצדק הנצחי בא ביעף מאותן הערבות האין־סופיות, החבויות בטליתותיהם של לילות קרירים, רעננים וטלולים, נסך בחצי־האופל של הוטל־איצקוביץ משהו מזיו־צחוקו, צחוק־עדנה ורחמים, הסיר את התבלול מעל עיני העיור, הטה את לב הלפרין לנחמה, וברל’ה התחיל מרגיש, מדי נגעו בחולצתו, לטיפת אצבעות חמות, אצבעותיה של נחמה. רק היהודי המגושם מביסאראביה לא ידע נוחם: הה, מה התעללו הפורעים באשתו המנוחה, הה, מה הרוס ועזוב הכותל המערבי… והיהודי הביסאראבי כובש את פניו בשרוול־מעילו, אך אינו יכול להתאפק, וגניחות מוזרות, כאותן של שור־פר המובל לשחיטה, פורצות מגרונו…

העיור מפסיק את נגינתו, הערבות האין־סופיות והלילות הרעננים והטלולים עוזבים ברשרוש קל את הוטל־איצקוביץ והחבר עוזר־חייקיל נדחק לתוך החדר ומבשר בשמחה, כי זה עתה בא בדיליז’אנס בנימין מדרשי, הסופר הידוע בנימין מדרשי. השומעים מתנערים מעט מעט מן הקסם, אשר נסכה עליהם מנגינת העיור, קמים בעצלתים ממקומותיהם כשהם סוחבים ברגליהם את סחבות־העור הנקראות בפיהם משום מה בשם “נעליים”. החדר מתרוקן לאט־לאט. רק היהודי הביסאראבי עוד גונח קטועות בפנה והמנגן העיור כאובד עצות פותח וסוגר את נרתיק־הכנור, פותחו וסוגרו חליפות כשגבות־עיניו הקמות מזדעזעות מצער ועלבון. הלפרין, כנזכר באיזה דבר, מנתר ממקומו, יוצא למטבח ושב כרגע עם קערת תפוחי־אדמה וכוס־חמים, שהוא מגיש להעיור. נחמה שישבה כקפואה במבט מתוח על פני העיור, מעיפה להלפרין צחוק תודה חשאית, קמה ממקומה ויוצאת החוצה.

ד' כסלו.

“שמוני נוטרה את הכרמים”. קרי: נוטר את הפרדס. חלה השומר של הפרדס שעל חוף־הירקון ונתמניתי אני במקומו עד שיבריא. עם שקיעת־חמה אני בא לפרדס ועם זריחתה הנני שב לחדרי. נמצא שאני חפשי כל היום, מלבד שעות אחדות, שגוזלת ממני השׁנה.

והלילות קרירים ורוחות מנשבות. אין נפש חיה מסביב ולבדי אני מסתובב במשעולים הצרים בין שדרות האילנות. הלילות חולפים מהר, בלי שארגיש בהם, אף אם ארוכים הם. יותר ויותר אני מסתבך ברשת דמיוני, יותר ויותר אני מתמכר למחשבות זרות ואויריות, יותר ויותר אני נוכח מיום ליום ומשעה לשעה, כי מקומי לא יכירני פה. צריך יהיה לצעוד צעד החלטי, הכא או התם.

ז' כסלו.

ר' פנחס שותק ומחכה. כולו צפיה. וכי מקוה הוא, שהאי גברא רבא, כמר בנימין מדרשי, יביא שנוי בהלך־נפשי? על אדן החלון הפתוח הוא יושב ומביט אל שנינו. רק לפעמים יתרומם ממקומו, יוציא את ראשו מן החלון וישאף לרויה את הריח הנפלא של הפרדס. בחדר כמעט חושך. נר־החלב הבוער על השלחן אינו מספיק לפזר את האפלה. בכסא היחידי שבחדר זה כבדתי את האורח ואני ישבתי את עצמי בדוחק על ארגז הפחים, שאחרי שנתרוקן מן הנפט שהשתמר בו התחיל לשמש לי תנור ובשעת־הדחק – למלא גם תפקיד של כסא. חדר זה, שבו זכיתי לקבל פני תלמיד־חכם, הריהו חדר־המכונה, מכונת המנוֹע המשמש להשקאת הפרדס. יותר ממחצית החדר מלאה מחית־הברזל הגדולה, המנמנמת עתה על גלגליה ואופניה. רצועות ופסים של עור נמשכים לרוחב ולאורך ועליהן תלויים ומתיבשים כלי־לבן של המכונאי. מן הזויות מציצים פחי־נפט, חביות של שמן־משחה ושברי כלי־עץ וכלי־חרס ממולאים במסמרים, ווים ויתדות. על רצפת־העפר מתגוללים בלויי־חבלים, קרעי־ניר וקליפות של תפוחי־זהב. אי־סדרים ועזובה. משעה שהגשמים התחילו לרדת תכופים אין צורך בעבודת־המכונה, והילכך אין מי שיציץ עתה לתוך חור זה ויפקח על הסדר. רק אני לבדי מסתתר כאן לפעמים מסער וגשם ומקבל פה את אורחי.

– ובכן – ממשיך מדרשי את שיחתו, – ובכן רוצה אתה להפוך את הקערה על פיה ואינך שם לב, כי מציאותה של הקערה עצמה היא מופרכת (מדרשי צוחק בנעימות, נהנה מחדודו). רוצה אתה לסתור את הבנין, שעוד לא נבנה. זה לא מן ההגיון – ומדרשי מחייך שוב בנעימות – צריך לבנות את הבנין תחלה, כדי שתהיה היכולת להרסו אחרי כן. צריך לברוא את הערכים תחלה, כדי לאַפשר את שנוי־הערכים.

ומבעד החלון נשקף הלילה, לילה אפל וריחני, קריר וקורא למרחב. רשרוש אילנות, המיה רחוקה של הים, צפצוף־צפרים קטוע. שלהבת נר־החלב רועדת מתעופות־הרוח וכלי־הלבן מתנועעים לאט על הרצועות השחורות של המכונה בתנועה מדודה, שקולה ומתאמת לקולו הבטוח של מדרשי. מדרשי הוא בן־עירו ושאר־בשרו של ר' פנחס, ורק הודות לידידותו של זה האחרון זכיתי לבקורו של הסופר הנודע. אבל, כנראה, מרגיש הוא עתה קורת־רוח מיוחדת: כשישוב לעירו הגדולה, שבה הוא יושב בתמידות, יספר ליודעיו וחושבי־שמו, היך בלה לילה אחד בקרן־זוית מזוהמת בחברת טפוס אחד מוזר, קצת מעורב־בדעת, משוגע לדבר אחד. “והרי טפוס זה עצמו־יסיים הסופר הנכבד את ספורו – והרי טפוס זה עצמו יוכיח, כי חיינו אינם אגם עומד כלל, כי עשירים הם במהלכים שונים, החל מן היותר מעשיים וכלה בהכי־מיסטיים”. כאן יביא מר מדרשי ציטאטה מקאנט ושלייערמאכר, פסוק מרנ"ק ושני חרוזים של משורר צעיר, יחליק את זקנו השחור והמחודד ויוסיף באנחה, שהמלאכה שלו מרובה מאד: צריך הוא לגמור את המונוגראפיה החדשה שלו על הכחות היצירתיים הצעירים שבארץ־ישראל.

מדרשי, מדרשי! וכי למה אתה סבור, שצריך להעמיד את הקערה כדי להפכה אחר־כך על פניה, שצריך לקומם את הבנין כדי לסתרו אחר־כך, שצריך לברוא ערכים כדי לבטלם? לדידי אין צורך כלל להקים בנינים, שיהא צורך לסתרם אחר־כך, אין צורך ליצור לכתחלה ערכים, שנצטרך לבטלם לבסוף… אדוני הנכבד, מר מדרשי, וכי כך מדברים בשם ההגיון?

אדוני הנכבד מאד, מר בנימין מדרשי! למה זה עמדת באמצע? למה הפסקת את פרשת הראיות וההוכחות? הרי יכולת להמשיכן עד אין סוף, לחזקן ולסייע להן באלפי מראי־מקומות של אלפי פילוסופים והיסטוריונים ולגמור אחר־כך בטון של הנאה ובטחון: אין אנו יכולים לפסוח ולדלג על הסולם ההיסטורי: מעלה אחר מעלה, מדרגה אחר מדרגה! כך נהוג גם אצלם, אצל המתוקנים שבהם!"

אדוני הנעלה, מר בנימין מדרשי! אולי תסטור פתאום על מצחך תקפוץ לרגע ממהותך ותשליך הלאה, הלאה את קופת הרוכלים אשר לך? הן אני יודע, שקופת־רוכלים קטנה תלויה על כתפיך, זעיר־אנפין של ארונות הברזל הגדולים אשר להן, לאומות־העולם, ובקופה קטנה זו, שהיא מחולקת לכמה וכמה תאים פעוטים ומחלקות זעירות, אתה כונס ומשמר את עשרנו, כביכול, את עשרה וחסנה של כנסת־ישראל. כאן, בתא זה מצד ימין, נשמר הזרם א' ובמחלקה ההיא מצד שמאל קיים ועומד הזרם ב‘, וזרמים אלו, א’ וב', שלנו מתאימים לזרמים פלוני ואלמוני שלהן, של אומות־העולם. אני כורע ברך, מר מדרשי, לפני הדר־הוד־דייקנותך! אני בטל ומבוטל כנגד הלמדנות והשקדנות שלך! מה בולטים, מה מדויקים המספרים, שבהם אתה מסמן כל תא ותא, כל מחלקה ומחלקה של קופת־הרוכלים שלך! סימן מובהק לבהירות־מחשבתך.

ואולם אני שותק כדג ומהרהר את הרהורי בחשאי בלי להביעם. ומדרשי מחייך בנעימות ומוסיף לחרוז את מרגליותיו זו אחר זו בנחת ובהדרגה.

– אומר אתה – הוא פונה אלי – שהקולטורה המודרנית פשטה את הרגל, שכח־החיים הולך הלוך וחרוב אצל האדם המודרני ושצריך לחזר אחר מעינים חדשים. כידוע לך, חזיון זה של מרידה בקולטורה והעלאת־חיי־הטבע, חזיון זה לא חדש הוא אצלם, חה חה חה… אבל אצלנו אין עוד מקום לו. יודע אתה, אימתי הייתי שמח להקשר שאתה קושר על המקובל והמקודש? אילו כבר היה לנו אותו המקובל והמקודש! הן העיקר בחיים הרוחניים של עם ועם הם לא הרעיונות החדשים והשאיפות החדשות כשהם לעצמם, אלא המלחמה שבין חדש וישן, החכוכים והנגודים בין מחשבה למחשבה… אתה מבין? הודות לחכוכים ונגודים אלו מתפרצים ומתגלים זרמים חדשים והרי זהו העיקר! רק בזה תלויה הפראתה ושכלולה של הנשמה הלאומית! (כאן המדרשי מקמט קצת את גבות־עיניו): אדרבה! – הוא מרים את קולו בגנדרנות ובהנאה למפרע על חשבון החדוד העתיד לבוא – אדרבה! – היה אתה בעוזרינו עכשיו, סייע לנו לבנות את היכל־הקולטורה לתלפיות, ואז – מדה כנגד מדה! – אהיה אני הראשון, שאתמוך בך במלחמתך נגד היכל זה! חה חה, אני אבנה ואני אסתור… (פני מדרשי מתקדרים פתאום): כן, כן! כך נעשית היסטוריה! חוק־ברזל… צריך לחלות תחלה, כדי שיהיה צורך ללכת למעינות־הרפואה…

מדרשי חוגג את נצחונו. מדרשי קם מקומו כשהוא מלא קורת־רוח מן הרעיון שהביע זה עתה. ואולם כאן אני מפסיק את שתיקתי.

– וכי למה, מר מדרשי, לחלות? וכי למה לי להשתתף ביצירתו של איזה דבר, אם ידוע לי למפרע, כי מלחמה לי עם אותו דבר? כלום רק מיראה, שמא יחסר בקולקציה ההיסטורית שלנו ערך זה או אחר, שנמצא בקולקציה שלהן, של אומות־העולם? האומנם סבור אתה, שהלך־נפשה של אומה שלמה הוא הלך נפשו של קולקציונר? כלום אינך יודע, כי יש כח מקורי, הנקרא כח־היצירה, וכי חקוי יאה רק לקופים ולעבדים? כן! (כאן נכנסה בי אותה רוח־שטות, שעלתה לי אחר־כך בהרבה בושה וכאב): כן! אנו ניצור ערכים חדשים, שלא נצטרך לבטלם אחר־כך ושאחדים עוד לא שערום! כן, אנכי, הבחור החולני לוי, בן אמתך שרה, מתקומם בכל שארית דם־לבי נגד כל המהלך ההוא, שדלח את מעין־היצירה הטהור וחלל את המסתורים הקדושים של החיים ונסך ענן־שעמום על הרוחות הלוהטים ביותר ועל הלבבות הערים ביותר, על בחירי המין האנושי! אך לא עלינו, לא על עם ישראל תחול אשמה זו! אפשר שדוקא אלו, שכל־כך עלו לכאורה את רגש הנוי וההנאה, עד שגם אנו מתחילים עתה לכרוע ברך לפני ההרגשה העמוקה של הטבע, שהיתה, כביכול, נטועה בהם, דוקא אלו היו מקור האסון ומהם נפתחה הרעה. אפשר, שכלובי הברזל והאבן, שבהם אנו נחנקים עתה, הם תוצאה ישרה מגושי הברונזה והשיש, מן הפסלים והמסכות, שאליהם רצו לרתק את הרוח האלהי, את נשמת העולם! אפשר, שאלה, שהורידו את האלהים משמים ארצה, היו הראשונים, שחללו את רוממותו של הבלתי־נתפש, שמרדו בקדושת־המרחב ובגאון אין־הסוף, שהמירו ביופי רגעי, מוחש, חולף, את היופי האין־סופי, הנאצל, הנצחי… כן, אנכי, הבחור החולני לוי, בן אמתך שרה, רוצה שעם־ישראל יגיד שנית מלה חדשה, ישא שנית נס לגויים!…

גל של רוח חזק התפרץ החדרה. שלהבת־הנר התרוממה. נפלה ועוד מעט ודעכה. אני מפסיק את שטף־מלי וכאב מוזר, עוקץ ומדכא תוקפני בכל עוז. אני מוריד את עיני ואיני יכול להרימן מבושה. אני מצפה למלה חדשה! אני מדבר על נס לגויים! אני מדבר בשם עם ישראל, כאילו המשעול הצר, הבלתי־נראה לאחרים, המשעול שלי, הוא דרך לעבור גאולים… כאילו לא ידעתי, שמשעול זה הוא רק שלי, רק ליחידים, ואין לזר חלק בו, גם לזר הטוב ביותר, גם לר' פנחס… הה! מה עמוק הצער הבוער עתה בעיניו של ר' פנחס, שהן שלוות וצוחקות תמיד!…

– ובכן – פונה אלי ר' פנחס וקולו עיף ורצוץ לא כרגיל, עיף ואטי – ובכן צריכים אנו לשבת בחבוק־ידים ושלא לעשות דבר: לא לסלול מסלות ולא לבנות בתים, לא לחרוש שדות ולא לנטוע כרמים. צריכים אנו לשבת ולחכות עד שיקום נביא חדש ויגיד את המלה החדשה, והדוויים והסגופים, הנענים והנדכאים, מחוסרי־הלחם ומחוסרי־האויר יזינו את נפשם הלאה ואת גופם הרצוץ בהוד־החורבן ובגעגועים למרחב?

זרם של רוח חזק כבה את הנר ובחדר השתרר חושך. אך נדמה לי, שדמעה נשרה מעיניו של ר' פנחס ונתגלגלה על זקנו. האומנם רק נדמה לי כך? – האילנות לא רשרשו כי אם רעשו, ובאופל הובלט שאונם עוד יותר. אני נגש אל ר' פנחס ולוחץ את ידו. מדי דברו על ישראל הדוה והסוחף, המתבוסס באשפתות, הוא משיב אותי שנית לעמק הבכא, לאותו העולם הממשי, שממנו נתּשתי, – ולבי שותת דם… מה אומר ומה אדבר?

אני מצית גפרור ומדליק שנית את הנר. מדרשי ירא פן יעצרנו הגשם, והירהו מאיץ בר' פנחס ללכת. אני מלַוֵּם עד שער־הפרדס.

רק סגרתי את השער – עברתי לאורך הפרדס וישבתי על הדשא על שפת־הנחל. יותר נכון: נפלתי על הדשא ואהדקנו תחתי בכח, כאילו רציתי לרתק את עצמי למקום ישיבתי. מימיני ומשמאלי התנענעו בשאון הערבים ואני לחצתי בשתי ידי את ענפיהן הגמישים והגשתים אלי וכסיתי בהם את פני. ומדי כסותי את פני הדקתי את מצחי בחזקה: מחיצה רציתי לעשות בין עולמי שלי ובין העולם

אשר מסביב לי. אל יפריע שום דבר! לא נשיבות־הרוח ולא הפחד מפני “סך־הכל”, לא קריצות־הכוכבים ולא היראה מפני הבהירות! אעשה את חשבון־נפשי, חשבון ברור ובהיר; אגיע עד “סך־הכל”…

שלשה שהלכו בדרך ועסקו בתורה… שלשה שישבו בחדר אחד והתפלפלו… האחד מעבר מזה, השני מעבר מזה – והשלישי? לא! השלישי לא התפלפל. הוא ישב דומם על אדן־החלון ושאף לרויה את ריחות־הלילה… השלישי… מי הוא השלישי? מי חכם ויגיד לי?

אני מוסיף ללחוץ את מצחי ביתר עוז, אך החשבון מסתבך יותר ויותר. בנימין מדרשי אוחז פתאום בידי ואנו רוקדים שנינו רקוד מוזר, ור' פנחס יושב על אדן־החלון, שואף לרויה את ריחות־הלילה ומתכונן למחות בידו הכחושה, הדקה והבטוחה דמעה גדולה ומבריקה שנתגלגלה על שיבת־זקנו. אני והמדרשי מרקדים כאחוזי־תמהון בחדר האפל למחצה – ופתאום אנו נהדפים איש מעל אחיו, מתרחקים זה מזה מרחק רב, ובחלל האפל, בתוך, מבריקה הדמעה הגדולה על זקנו של ר' פנחס. ר' פנחס עומד בתוך, בתוך העלטה, ר' פנחס נשאר לבדו, ר' פנחס נשאר…

כן… בתוך עומד ר' פנחס, במרכז. גם אני וגם המדרשי נמצאים כבר מחוץ למעגל, פגרים מתים… אל תגע בנו, ר' פנחס, פן תטמא! הן כהן אתה, כהן לעמך ולאלהיך! האחד הוא חלל־הספר, מחוסר־חיים מלכתחילה, והשני.. להשני אירעה תקלה קטנה: הוא תעה… תעה בזמן…

חה חה!… איזו מחשבה מוזרה… ואולי כלל לא מוזרה? הן כשם שאפשר לתעות במקום אפשר לתעות גם בזמן… אפשרי ששגגה יצאה מלפני השליט ונשמתי, שהיתה מיועדת מלכתחילה לזמן מוקדם, נדחתה יציאתה לאור־העולם לזמן מאוחר, והרי היא מתיפחת בחשאי, מתמוגגת בבדידותה ומתגעגעת ועורגת לשירה הכמוסה, השייכת לאותו זמן מוקדם…

…והעלטה מסביב גדולה… נר־החלב כבה מתעופות־הרוח ובתוך עומד השלישי… “וגר יהיה זרעך בארץ להם, בארץ להם…” בוכה הוא בחשאי, בלי קול. ודמעה גדולה, מבריקה נושרת מעינו של ר' פנחס על ראשי הכואב, הנלחץ בין שני מטילי ברזל… אך מקרן־הזוית מביטה עלי עין זועפת וקודרת. לוי, בעלה של רחל’ה, מעיף עלי מבטים מלאים חימה עצורה. הנה הוא עומד על יד האורוה ובקלשון אשר בידו הוא מרים פעם בפעם ערמת־זבל וטוענה על העגלה כשהוא סוקר לפרקים לעבר ההרים, הרי הגליל. בידו השניה חרב קהה ורובה ממולא. המלחמה קשה – הוא רוטן בחשאי – ובן־אדם זה בא בהאסתיטיקה שלו. ספוק לשאיפותיו הפיוטיות הוא מבקש כאן, בשעה שמערמת־הזבל אורבים לנו נחשים ועקרבים ומעבר להרים דורך אויב קשתו. שאיפות פיוטיות יש לו לבן־אדם זה – פונה הוא פתאום לחבריו וצוחק צחוק ארסי. – טענות פיוטיות יש לו על אדמה זו, ובכן אל תגעו בה אחים, אל תגעו באדמה! היא צריכה להשאר שממה, לבל יחוּלל הוד־החורבן!… הה, הה! האדמה הזאת לא לנו היא, כי אם ללוי בן שרה התועה בזמן! קודש היא ללוי ולשאיפותיו הפיוטיות!" – ומדי דברו הוא מרים מלא הקומץ זבל ומשליך בפני. אני נאנק מכאב ומחרפה – ונתר ממקומי… ענפי־ערבים, שהוצאתי פתאום מידי, מצליפים על פני.

עברה נאקה כבירה במעבה־הפרדס ויחרד מקצה אל קצה. בצהלה מחרידה השתקשקו צמרות וצפצפות בחשכה העבה. אף כוכב אחד לא הגיה בשמים, שהפכו עננה אחת שחורה, שחורה כליל, בלי רבב כחול וכתם־תכלת. גלי־קדומים פצחו רנה…

לוי היקר ור' פנחס הנפלא! עפר אני תחת כפות רגליכם, עפר ואפר! חימה אין לי גם על קומץ הזבל, שהשלכת בפני, לוי חברי, וכשלהבת־יה יוקדת בלבי דמעתך הקדושה, ר' פנחס אלופי! עוד מעט ואלך לי, אלך לי, אבל ברגע זה שׂטו ממני ועבורו… גלי־קדומים פצחו רנה…

מה מקיפה אותי העלטה מכל עברים! מה עבה היא, מה מוצקה וסוככת! אין בה פרץ ואין בה מקום־תורפה ואיש לא יחדור לתוכה. ובתוך העלטה אנכי ונחל־הקדומים, אנכי וצללי־הקדומים.

אני נכנס לתוך הדוגית הקטנה, דוחף אותה מן החוף וחותר אל לב־הנחל. את מעילי אני מסיר ועוטף בו את רובי, כדי שלא ירטב מן הגשם הממשמש ובא. חשכת־הלילה לי סתרה ושאון־הרוח מחריש את משק־משוטי.

בלאט, בלאט… תולעת־יוחנא מבריקה לרגע כשביב בין הערבות. המשוט נתקל באבן מתחת למים. גלים מרצדים באופל.

– מי אתה? – הומה הירקון ואופף אותי מכל עבר במרגלי־ חרש – גלים מתפרצים ולא־נראים. – מה לך פה, באישון לילה ואפלה?

– באתי לקחת שמץ מימים מכוסים במשאון, באתי לשלוח ברכה לעתידים רחוקים וגנוזים.

נעצר לרגע משק צמרות וצפצפות. האופל הקשיב רב קשב. אך פתאום נסרה שנית בחלל העולם שריקה־ עצורה־למחצה וגל כבד בקש להתפרץ לתוך סירתי, אך התנפץ אל כתליה ורסיסיו הרטיבו את פני.

– את שפתך לא אבין – רטן הירקון באי־אמון – ואיך אבטח בך? זה שנות־אלף אני מזיל את מימי לים הגדול ואין אשר ירגיז את מנוחתי. רק בצהרי־שרב יש אשר רועה ועדרו יתלוננו בצל ערבותי, או אילה עיפה תשבר צמאונה במימי. ואולם הנה באתם אתם, אשר לא ידעתי, ותחרשו מזמות. בגלי הרוים מדם גבורים וטהורים אתם משקים שדות ופרדסים. הפרעתם גאון־בדידותי וקדושת־שממותי חללתם..

לעג קודר צלל כמענה, ואולם הלועג לא נראה. אך הכרתי את לוי הגלילי בתקיפות־קולו, בדם לעגו:

– הקדושים והטהורים הם אַחי, ופרדסים וכרמים אלה נרטבים בזעתי. זעתי וחלבי שלי ודמם שלהם במאזנים ישאו יחד! הירקון, הירקון! האומנם לוי המשוגע אצל גם עליך משגעונו?

אני שומע את חרפתי דומם וחרש אני לואט לירקון:

– סלח לו, ללוי הגלילי, סלח לו על ארשת שפתיו. יגוננו הגדול מוזר לו, יגונם של שרידי־קדומים, יחידי עולם. ימי חייו כשלשים שנה וימי חיינו כה ארוכים! חיי שנות־אלפים, חיי מאות דורות…

והירקון כמתפייס מלטף את סירתי בזרועות לחות ובטוחות, זרועות ישיש כביר־נסיון, מרגלי־החרש, הגלים הפזיזים, עברו, התחמקו וסירתי נשאת קל מהרה על חלקת־המים. הרוח נחבא לרגע ונהמת־הירקון נהפכה ללחש קטוע:

– הן בקדרות שממותי נזונו נביאים וחוזים; משוררים ינקו את הדר־גאון־אבלי והערו אותו בנגינות אפלות ולוהטות. והנה באו הם, בני אדם אשר לא ידעתי, וחרשו מזמות. בשטף־גלי הם חושבים להניע את גלגלי־טחנותיהם ולשבור רעב. לא רעב לחזון ומשאת־נפש, כי אם רעב ללחם!

ושנית ממעבה הערבים המשתוחחות על החוף בוקע לעג עז וזועם:

– “רעב ללחם”?… כן, רעב ללחם! ללחם שזרענו בדמעה ללחם שרִוינו בחלבנו. לא לחם־נדבה ולא לחם־חמס! החזון ומשאת־הנפש יצמחו יחד עם השבולת, השבולת טפוּחת־עמלנו, השבולת מרוּות־דמענו…

הורמה והומכה חיש קל שלשלת־אש, כאילו מכשף לא־נראה נתן אות בשרביטו ורעם־איתנים נחת מלמעלה, בקע מתהום. ההיתה זאת הודאה או אזהרת־איוּם ללעגו של לוי? אך הנה הואר שנית העולם האפל בלהב־כשפים, נחשפו בקעות עמוקות על ברקניהם וצוריהם, הוצתו גבעות חול לבנות ושוממות, עדרי־תנים גלשו ממרומי האופל ביללה מבהילה. נגלתה והשתלהבה עד ארגיע השממה האלמת אשר מסביב ולעג־קצפו של לוי היה כלא היה. בתוך האפלה העבה והכבדה המלאתי תשואות ונצורות, נשאתי קל כרוח. תעיתי לירחי־קדם, לדורות עבר רחוק, לזמן לוטה בערפלי־כלח, שממנו נסחתי…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

זמן מרובה ישבתי בסירתי מתחת הגשר עד אשר שכךְ הגשם כמעט קט. בוקר חיור וכהה פגשני בפרדס. זרמי־מים שטפו מכל בד ובד, יצאו מגדות תעלות המלט ונקוו בכל שקערורית וגומה. היה קודר ומעונן ונשב רוח קר. אך ממעבה הסבכים הגיע צפצוף־צפרים מעירות־שחר.

ט' כסליו.

ימות־הגשמים באמת. וקור. ורוח. תפוחי־הזהב נופלים, נושרים בלי הרף ועוד מעט והוצע בהם כל הפרדס. מבעד האשנב של חדר־המכונה אני מביט אל עמודי המים המקלחים משמים ארצה בשצף־קצף, עמודי המים מדי נפלם מתנפצים ומתפוצצים לכל עבר ונד גבוה ורוֹטט של אבק־רסיסים מתנועע ועומד בחלל־העולם הדלוח. העבודה בפרדס פסקה ואין אני רואה מסביבי נפש חיה. טוב לשכב על המחצלת, בחצי־האופל של החדר ולהרהר באין מפריע. מי יבוא לבקרני ביום סגריר כזה?

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

אחרי הצהרים נכנס אלי ר' פנחס וברל’ה החדרתי, סנדליהם היו מוקפים שכבה עבה של חומר ורפש. “החמרה התרככה – גונח ברל’ה – ופשוט, אי־אפשר ללכת”. תוך כדי דבורו הוא נשען במזוזת הפתח, מרים זו אחר זו את רגליו ומנידן בכל כחו. הנעלים עפות אל זוית־החדר – וברל’ה נהנה ומחכך את ידיו. “כדי שלא לטנף את הארמון שלך” – הוא מבאר לי ומשתטח על המחצלת, שעליה אני שוכב, ר' פנחס עומד עוד בפתח, שוחק למעשהו של ברל’ה ומגרד את נעליו במפתן. כלו רטוב ואגלי־מים מטפטפים מכובעו ומזקנו.

– גשמים! – מתאנח ר' פנחס, כשהוא נגש אלי – “השפעת עלינו רוב טובה!” – אבל אין רע בלי טוב! ברל’ה אסף היום כברה מלאה כמהין ופטריות והכין ארוחה… אין דוגמתה! צר, שלא היית באותו מעמד.

– וכי מה? – עונה ברל’ה אף הוא חלקו בקול של הכרת ערך־עצמו – כלום אני מדם איצקוביץ? כשהייתי מבשל במטבח בגליל היו הכל מלקקים את האצבעות! הרי אף כאן אני צווח ככרוכיה: היו אנשים ועשו לכם מטבח! אני אבשל, אני, ברל, אבשל! אבל אין שומע… אין כן אנשים ביהודה שלכם!

כאן ברל’ה מניע תנועה בידו מלמעלה למטה, תנועת בטול: “אין כאן אנשים ביהודה שלכם!” – אולם אני מקנא את קנאַת יהודה:

– אתה תבשל? – אני פונה אליו – ופתאום יעבור עליך הרוח והלכת לאמריקה. ולפנות ערב יבואו להמטבח – ואין ברל’ה ואין ארוחה. שואל אני אותך: מה יהיה אז?

– אי משום הא לא איכפת! ראשית, הרי איני חושב כלל להשאר במטבח לעולם ועד. כלום זו עבודה בשבילי? אני רק אלמד אחת מן הנערות – נאמר, למשל, את נחמה תוגרית – כיצד צריך לבשל בשביל פועלים – וחלס… בשביל נערה זה עסק. נקח, למשל, את נחמה תוגרית, וכי עבודת־שדה הולמתה? הן עוד מעט תכרע תחת עולה! אבל במטבח ענין אחר לגמרי, ואני גם־כן יכול לעזור לה קצת. אבל זה לא חשוב. שנית, מי יודע מתי אסע לאמריקה. אה, אגיד לך את האמת: מתעצל אני לנסוע לאמריקה! ושלישית – וזהו העיקר: הן ר' פנחס ואנכי עומדים לארוס בשותפות גן־ירק. בשביל זה הן באנו אליך.

– כלומר?

ר' פנחס מסביר לי והוא כאילו מתנצל ומתלוצץ גם יחד: רעיון זה עלה על דעתם בימים אלו. הן בחורף יש הרבה ימות־בטלה, ימים שבהם יורדים גשמים. וברל’ה טוען, כי לאכול צריך גם בימים שאין עבודה. אדרבה, לפי דבריו, התאבון מתגבר אצלו כשהוא הולך בטל ולפיכך צריך למצוא איזה עסק מן הצד, “עזר כנגד”… מילא, עסק מן הצד – מדוע לא? גוברין יהודאין! והואיל והאברך האודיסאי אינו מעבד בין כך ובין כך את חלקתו, החליטו, הוא וברל, לקחת חלקה זו באריסות ולזרוע בה ירקות. ברל הוא מומחה לירקות והוא מבטיח הרים וגבעות. מילא, ינסו. ובכן – אולי גם אתה רוצה להשתתף?

ברל’ה קם ממקומו, תוחב את ידיו בכיסי־מכנסיו, מבליט את כרסו הנפוחה, עקבות הקדחת הצהובה, ופוסע לאורך החדר בהרחבת הדעת. מכיון שהוא עומד להעשות אריס, בעל־אחוזה, כביכול, זחה עליו דעתו והרי הוא נוהג מנהג בעל בעמיו:

– ובכן – הוא פונה אלי, ־ רוצה אתה, לוי, בעסק של זהב? הרי לך עסק של זהב! ליהוי ידוע לך, שהירקות של ר' פנחס וברל החדרתי יֵצאו להם מוניטין בכל המושבה! לא ירקות אלא זהב! זהב־אופיר, “שאר ירקות”!

הצחוק חונק אותי. צוחק גם ר' פנחס ואחרון אחרון חביב – ברל’ה בעצמו. ומדי צחקו הוא רוקע ברגליו היחפות מרוב הנאה. אני צוחק ואיני יודע בעצמי על מה. אם על עסק הזהב של ברל’ה, או על השבחים, שהוא מפזר לירקות שעוד לא נזרעו. או על הזווּג של השותפים: ברל’ה החדרתי ור' פנחס. נמצא שרק אני חסר. צריך גם אני לתקוע כף – והכל יבוא על מקומו בשלום…

אני חש פתאום, שפניו של ר' פנחס משתנים. בעיניו מוּצתה אש הצער, האש הידועה לי מכבר: בכלל אני מרגיש בזמן האחרון, שהבטחון העליז של ר' פנחס מפנה לפעמים לא־רחוקות את מקומו להתעמקות שבעצב. ואולם ברגע זה אותו שנוי שבנפשו של הזקן בולט ביותר ואני רואה חובה לעצמי לפייסו ולעודדו:

– נו, ר' פנחס, מילא! שותפות? תהא שותפות! אלא שאיני יודע עוד אם אשאר במושבה זמן מרובה. אפשר שבקרוב ארתום את מרכבתי ואסע.

– כיצד?

– פשוט: אשא את רגלי ואלך. אפשר. אך עוד נדבר בזה. לעת־עתה ארתיח מים ונשתה טה. יפה טה בימות הגשמים.

– יפה דרשת, לוי, יפה דרשת! – מסכים ברל’ה – ואחרי הפטריות שאכלנו אני מרגיש, אמנם, צמאון נורא. אתה הבעירה אש והצג את הקומקום ואני אָרוץ לקטוף לימון, בלי לימון איני יכול לשתות טה. הרגל!

אני מדליק את מכונת הספירט ונוגה־שלהבתה נופל על המחצלת ועל פניו של ר' פנחס היושב עליה. אמנם, זקן האיש ואני כאילו לא חשתי בזה עד כה. בזקן הרחב רבו כמו רבו נימי־הכסף ומתחת לעינים – שני חריצים, בדמות חצאי־עגול, עמוקים מאד. המצח הגבוה מקומט כולו ורק העיניים, עיני־התכלת, לא שונו. שלהבת בתוך שלהבת. מאחרי השלהבת החיצונית, הפזיזה ועם זה עיפה הבלתי־תפושה ועם זה כבדה, חבויה ורוטטת שלהבת שניה צעירה וחדשה לגמרי, צעירה ובוטחת ופורחת. לא שונו העינים, כאז כן עתה נדמה לי, מדי הסתכלי בעינים אלו, שכשיזקין ר' פנחס יוציא מנרתיקה את זו השלהבת השניה ושנית יתלקח כולו באש־נוער ושנית יפרח. מי הוא זה ר' פנחס?

מענין, שאין איש מבני־המושבה שואל את ר' פנחס לתולדותיו, אף־על־פי שזה שנים אחדות מתהלך האיש הזה ביניהם. מספרים, אמנם, שהוא מגולי־מוסקבה ושהיה לפנים איש עשיר, אבל חזר הגלגל וירד מנכסיו ועלה לארץ־ישראל וקנה לו אחוזה בשארית־כספו, ואחר כך מסר אותה אחוזה גופה לחברה של פועלים. כאן פלוגתא של שתי גירסאות. על־פי הגירסא האחת מסר את אחוזתו לחברת־הפועלים לאחר מיתתה של אשתו ועל פי הנוסחה השניה קרה זה קודם מיתתה, ומסבה זו הורע מצבו החמרי. אך דבר ברור אין איש יודע. ולא מפני שר' פנחס הוא מבעלי־הסודות ומן האוהבים להסתיר דבר. להפך. דוקא משום שהוא תמים־נפש וגלוי־לב עד מאד אינו מעורר התענינות בעברו. ממש כחידה בעיני אותו הכשרון הנפלא של ר' פנחס להרצות ולראות את הכל, גם את הדברים הבלתי רגילים הבלתי־שכיחים, באופן כל־כך רגיל, בפשטות כל־כך גמורה, עד שלכל הסובבים אותו הוא נראה גם־כן כרגיל, כפשוט, ודרך־חייו כמצויה ביותר. אני זכיתי לתשומת־לב מיוחדת מצדו של ר' פנחס וזכיתי לראות גם את השלהבת הפלאית של עיניו. ופעם בפעם מדי הפגשי עמו אני מסתכל בעיניו. האיש מזדקן, אך עיניו אינן משתנות. השלהבת הצעירה עוד צעירה היא וחדשה, חבויה. עוד מעט ור' פנחס יוציא מנרתיקה את זו החבויה, ואז אולי יהיה הפלא. מי הוא ר' פנחס?

מכונת־הספירט סואנת. המים בקומקום מבעבעים. בשמשיות־האשנב דופק גשם קטוע. בחדר אפלולית. אני מטפל בזוית, בארגזו של המכונאי, אולי אמצא שם כוס או קערה, ר' פנחס יושב על המחצלת כבראשונה וסח בלאט:

– ובנוגע להאריסות שלנו רק לשוא תשחק, לוי. ראשית קרוב לודאי, שעשה נעשה וגם יכול נוכל. אך מלבד זה הן מה טוב שלברל’ה יתוסף עוד איזה דבר, שיקשרנו לכאן. הן אביו קורא לו לבוא לאמריקה והנער – נער. וצר לי מאד אם ילך מכאן… יליד־הארץ.. ובנוגע לך… אגיד לך את האמת: נואשתי. אמנם, גם אתה אינך אשם. אך בכל זאת צר לי: הן אהבתיך… מתי תסתלק?

כאילו ברק לוהט עיור פתאום את עיני. “תסתלק?” היכן לקח את המלה הדרושה הזאת? הן זה ימים ושנים אני מחפש את המלה הדרושה, ופתאום: “תסתלק”. אני מפנה את לבי לעבר המדַבר ומביט עליו בתמהון. בודאי הביעו פני ברגע זה עוד יותר מתמהון, לא לחנם התרומם ר' פנחס ממקומו ונגש אלי:

– מה, לוי, מה אתה מסתכל בי כל־כך? כלום אתה חושב באמת. ששמתי מבטחי בבנימין מדרשי? ידעתי שהוא לא יחזירך למוטב; ידעתי. “חוסר חוש צבורי” וכו‘, וכו’, אבל כל זה רק מלים. החסרון הוא יותר עמוק, הרבה יותר עמוק.

– איזה?

– חיי־אויר, חיי־בלימה של מאות דורות הטביעו את חותמם… חוסר חוש־הקרקע, חוש־המקום, הוליד את חוסר חוש־הזמן… היוצא מזה: אויריות שבאויריות, בלימה שבבלימה… ונוסף לכל אלה אתה עוד משורר, כח דמיון מופרז, געגועים חולניים ליופי, אהבה חולנית לטבע…

– געגועים חולניים? אהבה חולנית?

– בודאי! אתה מתגעגע על גבורי־קדומים ועיניך טחו מראות גבורים כלוי הגלילי, לוי, בעלה של רחל. אתה אוהב את ההרים השוממים וירא מפני מחרשת־קיטור כמפני המות. מחרשת קיטור, שתשדד את האדמה השוממה, תרכך רגביה ותפריא אותה. אתה ירא מפני החולין שבחיים ואינך משתדל לקדשם בשאר־הרוח שלך, אלא בורח מפניהם! לא איש־מלחמה אתה, לוי, ולא איש־הרוח! אנשי־הרוח נלחמים! איש־האויר אתה: תולה ומרפרף…

אני מציץ בעיניו של ר' פנחס וקורא בהן. ה“חול” הזקן עלה על המוקד ומאפרו יצא לאור־עולם “חול” צעיר ורענן. האש החיצונית. הפזיזה, שעם זה היא גם עיפה, של עיני־התכלת נעלמה ופנתה את מקומה לאש השניה, הפנימית, התקיפה, הצעירה והבהירה. הלחיים ששוּפו מתאדמות והקומה הכפופה מזדקפת. הוא שם את ידו על שכמי ברוך ובפיוס וממשיך:

– אך אל תחשוב, לוי, חס ושלום, שיש לי תרעומת עליך. יקר לי אתה, יקר עד מאד… וצר! צר שאתה הולך ממחננו הקטן… הן סוף־סוף תלך מאתנו, זה ברי לי.

קולו של ברל’ה מפסיק את שיחתנו. הרי הוא עומד אצל החלון בחוץ ופורק את משאו על אדן־החלון. תפוח אחרי תפוח הוא מוציא מכיסי מכנסיו, עד שנדמה לי רגע, שאין קרקעית לכיסים הללו. סוף סוף הוא מטפס בעצמו על החלון וקופץ החדרה. בידו מתנוסס לתפארה לימון ירוק.

– הוי, לוי – הוא פותח ואומר – וכי כך נוהגים בני־אדם הגונים? כמעט שטבעתי בשלוליות עד שמצאתי עץ־לימונים. איך זה בן אדם הגון מסתיר את הלימונים שלו בקצה הפרדס? אבל נקמתי ממנו, מן הפרדסן היפה שלך. את האמת צריך לאמר: תפוחי־זהב נאים וחמודים! אבל ראה… בר־נש שכמותך! הן הטה כבר רותח. עוד מעט וכל המים יעלו באד!

אני ממהר להסיר את הקומקום מעל המכונה, אך קולו של ברל’ה עדיין הולך ומנסר בחלל־החדר:

– אני גווע מצמא ובר־נש זה שוכח להסיר מעל האש את המים בזמנם! כלום שכחת מקרא מפורש: “לכל זמן ועת לכל חפץ”?

מר, מר! גם ברל’ה מוכיח אשמתי על פני ובמקרא מפורש: “לכל זמן ועת לכל חפץ”… “חוסר חוש הזמן”… איך, איך? “חוסר חוש הזמן”… נאה דרש הזקן, נאה דרש… אבל, סליחה! וכי לא מפי שמע הזקן את זה? וכי לא הסתתר אז בין הענפים, בלילה ההוא לפני ימים אחדים, על חוף־הירקון? וכי לא בעצמי אמרתי אז, שאני תועה בזמן? חה חה… איזו הזדמנות נעימה…

הטה מעלה הבל בכוס הדלוחה שבה כבדתי את הזקן, ובשתי קערות החרס, שמהן שותים אנו, אני וברל. האפלולית. בהדר מתגבות והגשם בחוץ מוסיף אונים. כולנו שותקים ומשום מה מתבלטים לפני מתוך העלטה גדרות ארוכות וגבוהות, שחורות ורקובות מגשם. בקצה עיר גדולה והומיה, רחוקה־רחוקה… בגדרות הללו מוקפות חצרות רחבת־ידים, שבהן כלוא הבקר הנועד לשחיטה. גשם. קור. ערפל עבה לואט את החצרות רחבות הידים, אך מבעד הערפל מסתמנים סמלי יצורים מתנועעים. אלה הם בני־הבקר, המשוטטים, לפני השחיטה, ומלחכים את שרידי העשב הצץ מבין האבנים. אמנם לפני השחיטה, אך עשב הוא עשב. בפעם האחרונה, בעבי־הערפל. ממרחק, ממעבה־הקריה, בוקע, קטוע ומרוסק, שאון החיים הדורסים…

אני מרים את ראשי והריח החריף של תפוחי־הזהב מבער את צללי הגדרות השחורות והרקובות… הגשם שכך מעט וקו־זהב של השמש השוקעת התעקל על הכותל. ברל’ה הזכיר לזקן, שצריך לסור אל האברך האודיסאי ולדבר על גן־הירק – שניהם קמו ללכת.

…עוד זמן מרובה עקבתי אחר השנים ההולכים, שני האריסים החדשים. כשהגיעו לראש־הגבעה נעצרו רגע בלכתם והרימו ראשיהם למעלה. השמים היו כלם מקודרי־עננים, כחולים אפלים, ורק בפאת־מערב להטה רצועה דקה. הזקן הגבוה והנער שפל־הקומה עמדו יחד צפופים והביטו אל על. נחשו בודאי, אם יטהרו השמים עד מחר ואם אפשר יהיה לעבוד. דומה, כאילו נגעו ראשיהם בחשכת־העב, שכסתה את כל הרקיע. אך הנה נתקו ראשיהם מחשרת־העב וינועו. הלכו הלאה הלוך והתרחק מחשרת־העב. הלוך ובקוע אל הערפל, שהשתרע למטה. סגרתי את השער ונשארתי לבדי.

שבת־חנוכה.

זה כבר לא היתה לי חביבה שמש זו, המאירה למושבתי הקטנה כבימים אלה. רחל’ה אומרת, שבודאי לא עלו הלביבות יפה בחנוכה של שנה זו, ועל־כן אני עצוב. לוי מכה בידו החזקה על שכמי ואומר: “בן־אדם שכמותו! הגליל מגדל שנית גבורים – והוא הולך קדורנית”! – ואולם אין איש רואה, שעצוב אני בשל החמה הברה והנעימה, המאירה למושבתי הקטנה במשך כל ימי החנוכה. שמש שוקטת ומפרה ואורה ישתפך לנזילת ריחות ובשמים ולנשיבת רוח צח מעבר היום. לאורה מזדככים האדים הכחולים על הרי־יהודה נעשים קרעים קרעים ומתנדפים, ובין קרע למשנהו מלבינים ומשחירים סלעים וכפים, שעליהם תלויים בנס כפרים קטנים, שלוים ומתנמנמים. צר לי להפרד ממושבתי הקטנה!

צר לי! האפרוחים הקטנים של רחל’ה יוצאים בחבורה לאמצע הבקעה, במקום שם צומח יער שלם של קוצים, וממתיקים סוד. החמור של ברל’ה החדרתי, זה החמור הקטן, שקודם היה שייך להאברך האודיסאי, נגרר אחריהם והרי הוא נוער להנאתו ומפחיד את חבריו הקטנים. אפשר, שטפש זה נתכוון רק להראות לפעוטות הללו, עד כמה כחו גדול, ולא רצה כלל להטיל עליהם אימה; אך הפחדנים הקטנים התפזרו בבהלה מי בכה ומי בכה, עד שמצאו את אמם התרנגולת החשובה ונכרכו מסביב לה. תמהני, מאין נגלתה פתאום תרנגולת זו, שקודם לא ראיתיה. טובל באורה ובחום אני מהלך לי בבקעה וקולט כל קרן אור הנופלת עליה, כאילו יחד עם זה אני סופג גם חלק מן הבקעה, בטרם אפרד ממנה. פתאום אני מרגיש מאחורי דחיפת־רגל ובעודני מסב את ראשי לראות מי הדוחף, אני שומע את צחוקו של ברל’ה:

– ישב נא, אדון לוי, ישב קצת… מה שלומו? ולמה אין רואים אותו? ומה נשמע בעולם־הספרות?

ברל’ה מדבר זה בקול דק, מצפצף, והרי הוא מתכוון בזה לחקות את קולה של בת ראש־המושבה, זו שיש לה חולשה מיוחדת לסופרים ודברי־ספרות. אני יושב על ידו, על העביה הקרועה שלו השטוחה על גבי הקוצים, ושואל לשלומו ולשלום ר' פנחס. זה ימים רבים, אשר לא ראיתים, מיום שבאו אלי לקחת עמי דברים על דבר האריסות. איני יודע משום מה, אך מיום ליום התחלתי מרגיש את עצמי יותר ויותר זר להאנשים הסובבים אותי, ובה במדה התחלתי משתמט יותר ויותר מפגישות ומשיחות גם עם אלה, שהוקרתים ואהבתים.

בלילה שמרתי את הפרדס וביום ישנתי, או שוטטתי מסביב למושבה בקרבת הכפרים הערביים. ברם, משבא לוי הגלילי הופרעה מנוחתי. הוא ורחל ואביגיל, שלשתם יחד, בקרוני במקלטי, וכולם קול אחד, לרבות גם את אביגיל, העתירו עלי דברים לבוא אליהם בחנוכה ולאכול עמהם לביבות. לוי נוכח לדעת, שסוף־סוף איני מסוכן כלל לרעיון־הישוב: “בן־אדם מעורב קצת בדעתו, ואולם בשקט דרכו”… לדעה זו בא לוי אחרי מחשבות רבות, ודעה זו גלה לי בתום־לב ובאמוץ ידידות בערב שקט של חנוכה, עת דעכו אורות־שמש אחרונים מעבר לגני־שקדים. אני שחקתי קטועות ונשקתי לאביגיל ואולם קטנה זו התחילה להתנכר לי קצת. אחרי שרחל, על־פי בקשתו של לוי, התחילה לעסוק, כראוי לאכרה אמתית בגידול עופות, כבר היה לאביגיל עם מי לבלות את הזמן גם בלעדי. האפרוחים עניינו אותה יותר ממני ואני הרגשתי בלב עצב עוקץ. בלילה ההוא הודעתי להפרדסן, שאני מתפטר ממשרתי. החלטתי לעזוב את המושבה מיד אחרי חנוכה.

השמש מחממת את גבי ואני נושא את עיני לשמים הכחולים להפליא ושומע לדברי ברל’ה. האריסות? מה שייך! זה יהיה עסק של זהב! עוד תתחרט, לוי, עוד תתחרט על שלא רצית להשתתף. ומה? אמת הדבר, שאתה עוזב את המושבה? אַי לוי, לוי, פחז כמים! חכה עד הפסח, אז נלך שנינו הגלילה.

וברל’ה מספר לי, שהאברך האודיסאי מסר לו גם את חמורו והרי זה יוכל לשמש לטיולנו! זהו רעיון נפלא! ובגליל, רחימאי, יש מה לראות בחודש־האביב! מפל־המים אצל מתולה – לא יזכה לשמוע שופרו של משיח, אם לא ילך השנה לראות מפל־מים זה! בנוגע לאמריקה – הבל הבלים! "כאשר אבדתי אבדתי'': כאשר אכלתי עד כאן תפוחי זהב אוכלם אף להבא! וברל’ה שוחק. ואגב אורחא הוא מגלה לי, שהוא מקוה לחשוף בחורף זה מכסף־משכורתו כנפוליון שלם, ואז יוכל להציע גם לנחמה תוגרית להשתתף בטיול. רחימאי, זה יהיה טיול, שלא טילו אבותינו!

אני שומע דבריו של ברל’ה, אבל אינם נכנסים עתה ללבי, כאילו נסחתי עם כל שרשי נפשי מן העולם הסובב אותי. ברל’ה מכיר בפני, שאני רחוק הפעם ממנו, והוא פוסק מלדבר. הוא צחוק צחוק בישני ועוצם את עיניו ובעוד רגעים אחדים כבר נשמעת נחרתו. כרסו הנפוחה מתבלטת ורגליו היחפות, העבות, כאילו מעידות על הפשטות והסבלנות, על אי־ההתלוננות ואי־ההתמרמרות של בעליהן. אך הצחוק הבּישני עוד מרחף על שפתיו ואני מרגיש, שלבי נצרב פתאום מלהט המלה ואהבה…

השמים כחולים, חמים ורכים להפליא, ומסביב מנוחה, מנוחת־שבת. חמורו של ברל’ה נוער לפעמים בחלל־העולם המוצף באורה – ועוד הפעם דממה בּכּל. פני מוסבים אל עבר הרי־אפרים ולנגדי מלבינים ממרחק שרידי־המבצר הקדמון. אפשר שעוד הלילה אלין בין כתליו ההרוסים למחצה, וזאת תהיה התחנה הראשונה על דרכי. אחר אשים את פני להרי שומרון, להרי עיבל וגריזים, ואשמע מה ידבר לי שם אדוני מאבני מזבחות הרוסים. אתאר את ארץ שומרון ואלך נגבה, ליהודה. אתע בגאון־הירדן ואולי עוד אמצא עקבות פריצי־חיות ועופות. אלין ביריחו בחביון־תמרים ואשמע בליל־ירח קול שופרות קדומים והרס חומות נופלות תחתן; אחר אשוטט על חוף ים־המלח, אשר אֵררוֹ אלהים, משם אשים דרכי לאורך שפת־הירדן עד הסוף…

אורחת־חסידות נשאָה במרום, עברה מעל לראשי ושמה פניה לעבר הרי־אפרים. אחת ירדה על צמרת עץ־החרובים, האילן הזקן והסדוק, הצומח בקצה־הבקעה, וחברותיה טסו הלאה; אולם כרגע עזבה גם היא את האילן ונצטרפה לחבורה. חמורו של ברל’ה נתקנא כנראה, בצפרים החפשיות והתחיל נוער בעצב וגעגועים. לאחר שנשתתק הרים את רגליו והלך לו בראש מורד. חשב בוודאי, כי טוב לצאת מאפיטרופסותו של ברל’ה ולחיות חיי־חורין, כראוי לחי המכבד את עצמו, ואולם תוך כדי הליכה שכח את געגועיו והתחיל מנקר בערמת־זבל הצבורה באמצע הבקעה ולחטט בה לתאָבון… האפרוחים, כנראה, כבר התרגלו בו ולא ברחו עוד מדי קרבו אליהם. ועל הכל היתה שרויה מנוחה של שבת, מנוחה שטופת נגוהות וחמימות.

המנוחה והנגוהות הרגיעו והאירו גם את נפשי, והמעשה, אשר אני אומר לעשות, המעשה, אשר אני צריך לעשות, נתחוור לי בכל בהירותו. טסה צפור בכלוב־האויר – איזו תמיהה יש בכאן? אלא כשצפור זו תושם בכלוב, אז הענין נעשה תמוה קצת… מלבלב השקד, משגשגת החטה והקוצים בבקעה שותים טל גם הם וצומחים על־פי דרכם. אפשר שקוצים אלו נהנים מן האור לא פחות מן התמר הגא ומן השקד הענוג. נניח, שאנכי רק קוץ, קוץ בכרם־ישראל, כמו שאמר פעם לוי בצחוק: אבל כלום אין לי רשות לצמוח על־פי דרכי? הן כל־כך בהיר ומובן הכל לאור השמש הבהירה והגלויה!

כן… אפשר שהקוץ, כשהוא מכה שורש למטה, הוא מזיק לצמחים אחרים מועילים יותר, הוא מזיק להגפנים הצנועות והנדיבות, מזיק לחטה ולדגן. אבל כלום אין לקוץ זה כשהוא לעצמו זכות־קיום כזו של שאר הצמחים? ופעמים הרי הקוץ מתאים יותר למקומו מאיזה צמח אחר העולה עליו ביפיו ותועלתו… נדמה לי, כי לאדמה זו, אדמת הרים ובקעות שוממים, אנכי, הקוץ, מתאים יותר מן הגפן הצנועה והנדיבה, מר' פנחס, ומן התמר הגא והחסון – מלוי.. אולי דוקא אני משלים כאן את התמונה, תמונת השממון והחורבן העולמי, והם רק מפריעים את שלמותה ופוגמים בהרמוניה שלה?… אולי תעודתה של ארץ זו – להשאר סמל השממון והחורבן ולהפליא ולהפריא לבבות בגאון חורבנה וצער שוממותה?… אפשר שבתוך השאון הדורס של החולין, שממלאים את הכל, מכתירים את הכל ומחנקים את הכל, צריכה להשאר פנה חבויה זו, נהדרת־ההרס וענוגת־האלמנות, – פנה חבויה זו, שתדבר ללב חוזים ושרים על יופי לא מעולם זה, יופי נערץ וקדוש, יופי קודר ואלם, יופי של געגועים בלתי־מרווים וחלומות, אשר לעד לא יקומו…

הן כל כך בהיר ומובן הכל לאור השמש הגלויה והבהירה! הן כל כך בהיר ומובן המעשה, אשר אני אומר לעשות, אשר אני צריך לעשות… “אעברה נא את הארץ”… אמהר נא לעברה עד עוד לא חדלה להיות בשבילי “הארץ” ולא ארץ סתם, ארץ כאחת הארצות, נקודה אחת במפה העולמית הרחבה, נקודה אחת בין רבבות נקודות דומות לה, עוד נטף של חולין אחד בים־החולין… אעברה נא את הארץ, ונפשי הערטילאית, הרועדת מקור, תלבש כתנות־אור, אור לא מעולם זה, אור הגנוז… ואור גנוז זה אמוץ, אינק בכל כח שפתי החרוכות עד אשר אשכר לנצח. עד אשר אֵאכל כולי ואֵהפך לקומץ־אפר על שפת איזה נחל חרב, נחל־קדומים… אז לא אפריע עוד בעד שגשוגם הבוטח והאטי של גפנים צנועות ונדיבות ושל תמרים גאים וחסונים… הן סוף סוף הם אולי באמת יותר מועילים ויותר נחוצים, אם לא לי – לאחרים, למרובים…

קומץ־אפר על שפת נחל חרב, נחל־קדומים… ואולם טוב טוב יהיה, אם איזה זרם אביבי יגרוף את קומץ־אפרי אל הים ולא יהיה לזיבול שדות, ולא יהיה מרמס לרגל בנימין מדרשי..

הבית של ר' פנחס התנוסס על ראש גבעה קטנה וחלונות לו מכל צד. באמת היה זה חדר אחד בנוי מקרשים, שהפרוץ היה בהם מרובה על העומד, אבל לעומת זה התגאה ר' פנחס בארבעת החלונות שהיו לחדרו ונהנה מזה הנאה מרובה. “אני יכול – היה אומר – להביט אל ארבע רוחות השמים ברגע אחד, בלי שאצא מחדרי החוצה ועולם־יה תמיד גלוי לפני”. בחדר היה שולחן, מטה של ארגזים, ספסל של עץ ומחצלת־קנים פרושה על הרצפה. על המחצלת בזוית השחירה ערמת־ספרים. היום, לכבוד־שבת, היה השולחן מכוסה מפה לבנה ומנורות־נחושת מצוחצחות הבהיקו עליה; כך ר' פנחס נוהג מימים ימימה, זכר לאשתו המנוחה. לא חסר על השולחן גם כד־מים ובקבוק יין חמוץ, סגולה לקדחת. השיחה היתה קודם שוטפת ועליזה במובן ידוע, אך משהתחילה השמש לערוב נעשתה יותר חרישית, כמתביישת מפני היופי הנעלה והצנוע, שהשקיף מבעד לחלונות. לוי ישב על אדן החלון והחזיק על ידיו את אביגיל, כשעיניו רתוקות להרי־יהודה. ברל’ה יצא לרגע החוצה והתחיל מטפל שם בחמורו, שקוץ ננעץ ברגלו, ור' פנחס ישב על מטתו עמי יחד וקנטר אותי קנטור של חבה על שאני מתחמק ממנו.

– ובכן – הוא ממשיך את דבריו וטופח בידו על שכמי – ובכן רק נס מן השמים היה שטילתי עם לוי בבקעה ונתקלתי בך, ואילמלא כן, היית הולך הגלילה אף בלי לקחת ממני את ברכת־הפרידה? וכי כך אתה משלם לי על שלמדתיך את תורת־האכרות על רגל אחת ועשיתיך לפועל משובה? הוי, הוי, לוי, לא פללתי ממך…

ר' פנחס מחייך. האש העיפה והבלתי־תפושה, האש החיצונית של עיניו, שוחקת שחוק־הנאה, שחוק של שבת, ומפיקה ידידות מרובה; אך השלהבת הפנימית שלהן, החבויה, הבהירה והפורחת לוחשת לי בדממה, לבל ישמע זר, לוחשת בעדינות, לבל יכאב לי, שבאמת הדבר יוצא קצת מידי פשוטו: ובכן, לוי, אתה מתחמק ממני? ובכן אולי הצדק עמי, עם בא־כחם של הרבים, של המעונים והנרדפים, ולא עמך, עם היחיד, קרבן השאיפה החולנית ליופי חולני?…

ר' פנחס מחייך וחיוכו הידידותי והמחמם משתפך עם בת־צחוקה הענוג והעצוב של השקיעה. החלונות פתוחים ומתנועעים בלאט לרוח ערבים קלילה וזהרורי־השמש השוקעה רוטטים על הזגוגיות בחליפות גונים אורירים ועמוקים, מתבהרים ומתעלמים, מגלים טפח ומכסים טפחים. יד הכלילית מרפרפת על השטח השעיר של כותל־הקרשים הבלתי־מהוקצעים ורושמת עליהם סימנים ואותיות בלתי תפושים, מנחמים ומעציבים כאחד. הקרשים השעירים, הבלתי־מהוקצעים, השחירו־הצהיבו־האדימו כזהב ישן־נושן, אך שערותיהם הדקיקות והסומרות כאילו התנכרו ללטיפות היד החכלילית והזכירו אהלים ארעיים על שדה־קרב, הזכירו אנשי חיל מרי־נפש וקשי־עורף, שלטיפות ונשיקות אינן הולמות אותם, שהשמש הרכה והחמה זה כבר, זה כבר מאחוריהם ולפניהם – הלילה הארוך והקר… היד החכלילית צנחה ארצה, גהרה על ערמת־הספרים, לטפה אותם והתחבאה ביניהם ופתאום צמחה וגדלה, טסה טיסה על התקרה, נתעכבה רגע מעל לפתח, מעל לראשו של ברל’ה, – ונעלמה דרך החלון. ובעד החלון השקיפו הרי־אפרים, שכבר היו עטופים בטלית כחולה של ערפלים, ערפלים מטוללים וכבדים, שרק זעיר שם, זעיר שם יקד ביניהם איזה צוק חכלילי, כלשון משוּאה רחוקה…

על הרצפה השתטח פתאום צל ארוך. בחלון נראה ראשו של אברהם הקרליני. הוא אמר שלום והתחיל בזמזום חרישי את זמירות־השבת, כשהוא מסתכל לתוך החדר פנימה ומחייך את חיוכו התמידי, התמים והעצוב. מן החוץ, מאחורי החלון, הגיע קולו של ברל’ה. הקרליני הפנה אליו את ראשו וביניהם התחילה שיחה נמרצה על תבואות־השנה, על האריסות של ברל’ה, על החטה של ר' אברהם. השמש ירדה, כריכות־הספרים בזוית, שנראו קודם חכליליות־ענוגות השחירו ונזדקנו פתאום. לוי קם ממקומו: צריך להתכונן לאספת־העם הגדולה שתהיה הלילה.

יום א‘, ד’ טבת.

…צפצפו רבבות צפרים, שרו שירות מופלאות ומושכות, רכות ועמוקות כחכליל בין־ערבים על פלגי־אביב בגאיות עזובות. בגאיות העזובות אני הולך יחידי, הולך מערבה ועל משקוף־האש שעל שערי־המערב הדולקים יושבת מרים ושוחקת לאטה, שוחקת ובוכה, בוכה ורומזה, שאגש אליה. כבר רוצה אני לגשת, אך רשרוש קטוע בין הגפנים מכריחני לרדת מסוכתי, סוכת־הנוטרים, ולהודע פשר דבר. מדומני, שזה עתה עוד יקד המערב ברבבות שלהבות, – וכבר אתא לילה, לילה בהיר בשחקים, אחרי חצות. אני רץ זמן־מרובה בין הרי־יהודה ורגלי כבר כושלות – ואיה מרגוע? לרגלי גבעת־חול עגולה עומדים שועלים בצבור ו“מחדשים את הלבנה”; אך הנה הם רואים אותי ומתחילים לרדוף אחרי וצלליהם הארוכים נאחזים בשולי בגדי, מתלבטים בין רגלי ומטפסים עלי. אני ממהר להכנס לאוהל של בידואים, העומד בודד בבקעה בין ההרים ואור של אבוקה משתקף פה ושם מבעד ליריעותיו השחורות, יריעות־העזים. בידואים אחדים נמנמו בפנים האוהל, כשהם יושבים על רצפת־האדמה בלי נוע וראשיהם מורדים למטה כמאובנים. רק אחד נגש אלי, משש את כיסי־בגדי, וכשנוכח, שאין שם כלום, הריהו לוחש איזה סוד לחבריו, אף כי אלה האחרונים מוסיפים לשבת כקודם כפופי־ראש ומאובנים, בלי להתנועע תנועה כל שהיא. אני רועד מפחד, אך אחי שמואל, שמת קודם שהיה ל“בר־מצוה”, עומד על יד ימיני ומעודדני בבת־הצחוק הטובה שעל שפתיו. הוא לבוש תכריכים והם נקיים וטהורים ומצחו הלבן מבהיק מבין שערות־הזהב המכתירות אותו. הבידואי עדיין מתלחש עם הישֵנים – ושמואל אחי אוחז בידי, ואנו משתמטים מן האוהל ונמלטים משבינוּ. אנו רצים בכל כוחותינו, קופצים על משוכות־צבר, מגמאים גבעות ובקעות, טובלים בזהרורי הלבנה וצוללים בשפעת־צללים, מנערים רסיסי־טל מעשבים ופרחים – והנה אנו נצבים על יד סוכתי. שמואל אחי רוצה לשוב אל סוכתו שלו (אף הוא כנראה, נוטר־כרם – חולפת מחשבה במוחי, אך משום מה איני שואל, היכן נמצא כרמו), אבל אני מבקשו להשאר ללון עמי והוא נשמע לי. הוא לוקח את השמיכה, מקפלה ושם אותה ככר מתחת לראשו, אחר־כך אני לוקח את התנ“ך, עם מלבי”ם, ורוצה ללמוד עמו יחד, אך הוא שואלני, אם אין לי עוד תנ“ך, כי אינו יכול להתרכז אם הוא לומד בשנַים מתוך ספר אחד. אז אני שואל אותו, אם אינו רוצה להשתמט לגמרי מן הלמוד וגם זעפתי קצת על שהוא, אחי וחברי (הוא בן שתים עשרה שנה, ואני בן שלש עשרה ומחצה), שאני כל כך אוהבו, מתרשל בלמוד התנ”ך. אולם הוא נשבע לי, שילמוד אחר־כך בפני עצמו, עתה יסתכל ביהושע בן־נון הנשקף אליו מן הלבנה. הוא נשבע – ועל שפתיו מרחפת בת־הצחוק התמידית שלוֹ, המגלה טפח ומכסה טפחים, הרחמנית והסלחנית. ולי כל כך צר, שבגללי צריך היה לשאת את שם ה' על שפתיו. אז אני אומר לו: שכב־נא אתה על כרי ויהיה רך לראשך, ואני אשכב על השמיכה, ומדי דברי אני חש מכאוב וגעגועים אשר לא יתוארו, כי יודע אנכי, ששמואל אחי מת. אבל הוא צוחק כבראשונה ואינו מסכים להחליפין, מתחת לראשו – השמיכה המקופלת ותחת גופו העטוף לבנים – רצפת הקרשים. ביראת־כבוד ובאהבת־אין־סוף אני מביט ומתבונן בפניו המוארים, זוכר נשכחות – וכבר יש בידי המפתח, הפתרון של חידה נפלאה. אך פתאום מתחמק שמואל אחי, מחבק את ברל’ה החדרתי ושניהם רצים כחץ על כר נרחב, ירקרק ומכוסה פרחים מאליפים, ולפניהם רץ חמור קטן, חמורו של ברל’ה, כמורה דרך. זולף אור של לפנות שחר, אור חור ומופלא ברכותו וסודיותו, וחרש הומים אפיקי מים ואילות עומדות על גדות האפיקים, כשעיניהן הגדולות והנוגות פקוחות לרוחה וסופגוֹת את אור העולם החיור והמופלא. אך הנה הפרחים הולכים וכובשים את כל הכר, משתטחים על האפיקים ומעלימים אותם מן העין – והכל נסתר. רק הצפרים עוד שרות שירות מופלאות והלב עורג וכואב מאהבה ומרחמים ומעונג־עולמים. וזמרת־הצפרים הולכת ומתפשטת, הולכת ונעשית עדינה ורכה, ואני שומע מתוך הזמרה את קול צחוקם המאושר והעמוק של שמואל אחי וברל’ה החדרתי, שזרי פרחים עונדים את ראשם, והם מנחמים אותי וקוראים לי, ואני מתאמץ לפקוח את עיני ולגולל את המשא הכבד המעיק על גוי. עוד רגע, עוד רגע ואגוללנו… ואיקץ.

במשקע הכותל מנגדי, ישבה צפור וצפצפה מדי הניעה בראשה הקטן והנידה בכנפיה. האבנים השחורות של הצריח התיכוני שבמרכז המבצר החרב היו מאדמות מקרני־השמש, שנפלו עליהן ממעלה, מפרצי־הגג. רתוקות־החלום נתקו, אך כשפיו עוד לא נדפו. עוד זמן מרובה שכבתי בין כתלי המבצר הישן, התחנה הראשונה שעל דרכי האחרונה, והרהרתי בפלאי־חלומי. הן אתמול בלילה, כשעזבתי את האספה בלי שנפרדתי אפילו מחברי, הרגשתי את עצמי כה אשם וכה בודד. הן כה עיף ורצוּץ שכבתי לישון בחורבת המבצר – והנה בקרני חלומי הזך, נשב עלי באהבה נפלאה שלא מעולם זה ונחמני והחלימני, כאילו התרחצתי בטל והיתה לי עדנה. געגועי־ילדות זכים ויגוני נעורים מתוקים שבו לי רגע אחד…

הכתלים השחורים של המבצר החרב הוארו יותר ויותר. קמתי מן הרצפה ויצאתי החוצה. ירדתי אל הנחל, רחצתי את פני ונשקפתי אל עבר־דרכי. השמש עוד לא להטה ואורה היה חכליל וצעיר, ועמק־השרון קרן כולו כאילו היה מרוקם בפרחים לבנים. כשקרבתי ראיתי, שזוהי שכבת־טל עבה המכסה את שדות־הבר.

נכנסתי שנית אל המבצר, לקחתי את תרמילי ואוציא פת־קיבר ותאנים לסעוד את לבי בטרם אלך; ישבתי על שפת הנחל בצל סלע.

אך אכלי לא ערב לי. מאורעות ליל אתמול צפו לפני והדריכוני מנוחה…

…כוכבים קרצו, נפלו טללים ובחלל הלילה המבושם צלל קולו של לוי, כביר אמונה ובטחון: “עוד לפנות ערב, כשהבטתי אל הרי־יהודה המאדמים, שמעתי את דמי החשמונאים הצועקים אלינו… מה יפה המלחמה ומה נהדר הנצחון!”

כוכבים קרצו, טללים רעפו ונלבבת היתה הקריאה לקרב. אך מה מבטיח הנצחון? מה נתן הנצחון המדומה לכל אלה המנצחים המדומים במלא תבל רבתי? חי אני, אם לא בעצמם בנו להם בתי־כלא להחנק בהם… חי אני, שאך זהו יתרון המנצח על המנוצח: בתי־כלאו הם עוד יותר מוצקים וכבליו יותר כבדים…

אני לועס בלי חמדה את לחמי ותאני ומתאמץ לשוא להשקיט את התולעת המסותרת המוצצת את לבי… אני מרגיש שוב את עצמי כבורח מן המחנה, כאשם וחוטא לפני לוי, לפני ר' פנחס, לפני הכל…

הכוכבים זרחו, הזהירו בזוהר השלו של בינת־עולמים ור' פנחס נשא גם הוא את נאומו. הוא דבר על דמעות־עשוקים, על דם נקי הנגר כמים ארצה, על ענויי־נפש, שכל ענויי־הגוף כאין נגדם, ועל האושר הגדול למחות דמעה, ולו רק דמעה אחת… היכן הוא המשורר החיור מפולטבה? הוא בכה על עלבון הצדק גם כאן…

צריחה חריקה – ומאחרי המבצר נגלה פתאום נשר, מאביר בדד במרחב־התכלת המזהיר. אני נזכר פתאום, שצריך אני למהר, למהר, כדי שלא אחזור ואשוב… התולעת המסותרת? זוהי, פשוט, געגועים לאנשים חביבים, לרעים אהובים ולא יותר… הן סוף־סוף האנשים האלה קרובים לי גם ברוח.. לוי – ניצוץ מיוחנן איש גוש־חלב חי בו, והוא שואף לקרב ולרטט־סכנה, אף־על־פי שהוא אומר, שאך ליסד חוות פועלים הוא שואף… ר' פנחס חולם על יעוד הנביאים, על הטוב והצדק העולמי, אך גם הוא כלוי אינו יכול לבטא את חלומו… רק ינסו להלביש את חלומם עור ובשר – והנה דייסא לשבעה ויין לרויה, ואולי גם איזה בית־נכאת ואולי גם כלי־תותח…

חה חה… רק תתיסדנה החוות, יתבצרו הישובים, תרבינה הערים – וכל החולמים עד אחד, עד אחד, גם לוי וגם ר' פנחס בכלל, יגורשו ממנו, אף כאן כמו בכל מקום…

אני שולח את פתותי־לחמי על פני המים, מנער את בגדי וקם. הרחק, הרחק מוריקים הפרדסים והכרמים, מלבינים האוהלים השלוים, כמו בכל מקום, בכל מקום… אני אומר להם שלום בפעם האחרונה, פונה עליהם עורף ושם את פני לעבר הרי־שומרון השוממים.והמעורפלים…

תרע“א – תרע”ב.