רקע
דוד שמעוני
בֶן־אַרְצִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ו

(מפנקסו של הולך־דרכים)

 

פרק ראשון / החוש הששי

גלגל־חמה זה רק התחיל מנסר ברקיע ודממת שינה שררה עוד באניה. הנני עומד על המכסה ועיני רתוקות לשרטוטיהם המעורפּלים של הרי הלבנון. כּתמים לבנים מזהירים פּה ושם על שיא ראשיהם, ואיני יכול להבחין, אם רצועות שלג הם, או קרעי אדים שׂבים, או אולי גושי אַבני־גיר. חברי הנאמן, הנער הקטן בן־השוחט, שהשכּים לקום יחד עמי, עמד לימיני ולא יכול להסיר את מבּטיו מהרכסים העטופים אדים כּחולים. אל נכון חפּשו בהם עיניו הטהורות והעמוקות את שרידי הארזים המיוחסים, שמהם לקח החכם בּאָדם לבנין בּית־המקדש, ומאשר לא מצא את מבוקשו, התעצב אל לבו ופניו הענוגים והרצינים, פּני ילד עברי פקח, היו נוגים, כאילו רק זה רמוהו. פּתאום פנה אלי בשאלה:

– האומנם זהו הלבנון האמתּי אשר בתנ"ך?

אָנכי עניתי “הן”, ופני הנער התקדרו עוד יותר. כנראה, כּבּיתי בתשובתי זאת את זיק־תּקותו האחרון: זהו אָמנם הלבנון האמתּי ויערות ארזיו נגדעו. אולם כעבור רגע הפנה אלי שנית את פּניו והם כבר צוהלים:

– אבל הן אפשר, שמהעבר השני צומחים עוד ארזים, הלא כן?

– אפשר! – עניתי.

הנער התעמק במחשבות ופניו הרעים לא היו לו. חסון ונוהר השתּרע הים, המתעורר מחלומות הלילה והזיותיו. היתה חלקתו חכלילית למלוא מעוף העין, ורק שם, הרחק־הרחק, על־יד האופק, היתה כחולה־אפלולית, כאילו צללי הלילה מצאו להם מפלט שם, בנוסם מעמוד השחר. בקצף, שהעלתה מכונת האניה, רעדו כל אַבני־חן, זוהר ענוג השתפּך בּלובן תּלתּלי הגלים, ורוח־בוקר בא עליז וצח ויזרע זרע ברקות בשדמה הכחולה־ורודה, שגבולותיה אָבדו באין־סוף. הספינה טסה קלה ומהירה, כּאילו דלקה אחרי צללי הלילה, אַך קרוב לא קרבה אליהם, והמרחב החכלילי השתּרע כּבתּחילה למלוא מעוף העין, ואחריו, כבתחילה, היה הים כחול־אפלולי: העלה הבוקר מסתרי מחבואיו אונים כבירים והתעודדות עצומה, ולא יכלה האניה לבלי שוט למרחקים, לבלי רדוף, וּדְאוֹת, ולוא גם ידעה לבטח, כי לנצח לא תשיג את הגבול, שעברוהו הצללים ויתבצרו בו. יותר ויותר הסתמן הלבנון בצוקיו ורכסיו וכתמיו הלבנים, וכבר אני רואה, כי הכתמים הלבנים הם חלקות־שלג העונדות את ראשו פּה ושם, כקרעי עטרת־כסף, ששליט מורד מכסאו שמרם וצפנם לזכרון ימים רחוקים וגדולים. הלבנון! סמל הגאון וההדר, סמל העוז והנצח היית לי בשחר ילדותי ובבוקר נעורי. מצמרות ארזיך האַדירים סקרתּי את מרחבי ארצי, וארא את הים הגדול, השר לה את המנוני גבורתו, ואת שדמותיה הפּוריות המשתּרעות כשטיחי־זהב; את הריה המכוסים כרמים ואת יערות זיתיה ותמריה, את מבצריה המפחידים, את אפיקיה העליזים, את נאות־שלומה הטובעים בירק ואת עריה השוקקות כמשק גבים. הלבנון! יחד עם חירם מלך צור כרתּי מיערך ארזים לבנין ההיכל והדביר, יחד עם גייסות אַשור לנתּי בעבי סבכיך בלילות־אפלה הומים, יחד עם חבר רעים נלחמתי בפריצי החיות, שהתגנבו מסתרי חרשיך להשחית את צאן מרעיתנו, יחד עם נזירים ומתבודדים התיחדתּי בנקרותיך ויחד עם אריות ונמרים שחרתּי לטרף בלילות־ירח, עת צלמי ארזים התפּתּלו עם זהרורי הלבנה ואפיקים לבני־כנף התעופפו מפּסגות שלג לתהומות אפלים. הלבנון! רחוק וקרוב היית לי אָז, בהלו נר אלהים על ראשי, ועתה… כה קרוב וכה רחוק לי הנך, כה רחוק! והנה עומד לימיני הנער העברי, צל ילדותי, כולו חולם וכולו רועד מאהבה וממכאוב, ואהבתו ומכאובו נמסרים גם לי, וילדות חיי עמי עוברות לפני בחזון, ובלבי מְחוץ־החיים מתעוררים משנה אהבה ומכאוב משנה…

הבוקר הלך ואור וקרני השמש העליזות רצו על מכסה האניה רצוא ושוב, התכנסו בזוית רחוקה, ופתאום התפרצו משם, התפּזרו על הרצפּה לעברים שונים, הסתכלו בסירות ההצלה, הקשורות בחבלים לתרני האניה ולצדדיה, התנפּלו פתאום המימה ויתנפּצו אל הקצף הלבן, ובדרך לא־נראה עלו שנית על המכסה וירצדו על פּניו החיורים של חברי הקטן ויאַלצוהו לעצום עד מחציתן את עיניו השחורות והרציניות, שלא יכלו לקבל את שפעת הזוהר. החיים באניה התחדשו שנית בכל תּקפּם אחרי הפסקה בת שמונה שעות. עבר המלצר לבוש בגדי־בד לבנים, נושא כל טוב אל המחלקה הראשונה, ויצאָה בשמלת־בוקר המחוללת מאתּונה, שראשית דרכה היתה לסמירנה, אַך מרוב חבה להקונסטיטוציה הטורקית לא יכלה ולא חפצה לעזוב את הפּרשים הסאלוניקיים, גבורי המהפּכה, שנסעו באניה ליפו. מעט־מעט החלו להֵראות על המכסה גם יושבי חושך וצלמות, דרי המדור התּחתּון, שכבר הספיקו לשתות חמים ולסעוד את לבם, וכעת יצאו לשאוף רוח צח. העיר ביירות הלכה ובלטה מתוך אדי־הבוקר, הלכה והתבהרה מרגע לרגע, כאילו היתה הולכת ונבנית, הולכת ונוצרת עכשיו ביד־פּלאים ומתעשרת מרגע לרגע במגדלים ופרדסים חדשים, בשרטוטים וגונים מפתיעים, אשר לא שערום עוד לפני רגע אחד. כעבור איזה זמן השליכה האניה את עוגנה בריחוק הגון מהחוף. סירות קטנות וגדולות, במפרשים ובלי מפרשים, מוצעות בשטיחי־צבעונין, קרבו אל האניה. כרגע התמלאָה מלחים ערביים, שהציעו את שירותם לנוסעים בקולי־קולות ובכל מיני תנועות. סטודנט יהודי, שהיו לו לזרא הפצרותיו של אחד המלחים, החל לחרף אותו. אָז התנפּל עליו הערבי באגרופיו, ובין הנוסעים היהודים קמה מהומה ומבוכה. אַך בו ברגע נשמע קול צלצול:

– י סעד, מה אַתּה עושה? ה' עמך!

הערבי הפנה את ראשו ותיכף נראתה על שפתיו בת־צחוק של קורת־רוח. המדבר היה עלם עברי צעיר בעל עיני־תכלת ושערות־ערמונים, דל־פּנים וחיור. בגדיו היו בלים וקרועים ולראשו מגבעת־תּבן רחבת־שולים לסתרה מהשמש. הוא עלה על האניה לפגוש את אחד ממיודעיו. הערבי נגש אליו ויושט לו את ידו בחבּה ושמחה:

– י בן־ארצי! מה שלומך, חביבי?

את המלים האלה בּטא הערבי בעברית, והנוסעים היהודים שעמדו מסביב התפּלאו למשמע אָזנם, אַך העלם הגואל באר להם, כי סעד – זה שמו של הערבי – עבד אתו יחד במושבה אחת שבגליל ושם למד לשמוע ולדבר קצת עברית. “לחרף אותו – פּנה פתאום אל הבחור מחולל התּגרה – לא היית צריך. הוא אינו מחונך ואינו מנומס, אַך גם הוא מבקש את לחם־חוקו ונעלב מגדופים”. קולו היה רך ורציני כאחד ופניו טובים וזועפים, והסטודנט המסכן מהר לשטות1 מעליו, כשהוא ממלמל איזו התנצלות. בהודע לי מפּי העלם, שהוא פועל מהגליל, שאַלתּיו לשלום אחדים מקרובי. הוא קראַני לשבת בסירתו ושם הונח היסוד לידידותי עם בן־אַרצי.


– – – כּן… שמו בן־אַרצי… הוא איש עברי מארץ העברים ושם עברי לו. את אַויר אַרצו הוא נושם ואת אַדמת אַרצו הוא עובד… אַרצוֹ… אַרצוֹ…

קטועות ומרוסקות יוצאות המלים מפּיו; פניו החיורים ממחלת הקדחת, המדריכה אותו ומוצצת את כחו, מתלהבים; בעיניו התכולות מתלקח זוהר נפלא, רחוק־רחוק, כאילו בחלום לילה הוא חוזה את אשר הוא חוזה ומדבר את אשר הוא מדבר. בבית־הקפה הערבי, שבו אנחנו יושבים, כלומר, בגנה הקטנה שגדר סביב לה ותקרת־בד מעליה, שאון והמולה. על ההדומים הקטנים, הסמוכים לשלחנות נמוכים, יושבים ערביים, כושים, טורקים, שותים קפה ומעשנים, מגרגרים וצועקים, מתלוצצים ומשחקים בעצמות. הגראמופון מוציא מתוך בטנו נגונים מזרחיים, עצובים וצוהלים כאחד, מונוטוניים ומושכים את הלב. הלילה, ליל־סוריה נפלא, המשובץ כוכבים ורוה ריחות בשמים, קולט אל קרבו את כל הקולות וההדים, מרכּך אותם ונשאר בעצמו דומם ושלו, סודי ואָפל. לרגעים תּדום ההמולה בגנה הקטנה, האורחים משתּתּקים לרגע, כאילו נסך עליהם הלילה את כּשפיו, והם מקשיבים רב קשב. תשמע שעטת כּרכּרה מרקדה ברחוב רחוק, ונגינה ערבה־עצובה, מלאתי כליון־נפש והתלהבות, תבוא ביעף על כנפי הלילה, ונפסקה. תּשתּרר דממה שלמה, רק המים מבעבּעים בצלוחיות הנרגילות וגחלי־האש לוחשות ומפעפעות בקערות־הבּדיל הקטנות. אָז משתּתּק גם בן־שיחתי ונועץ את עיניו הקורנות בלילה, כאילו מאוצרותיו הצפונים הוא דולה פלגי־זוהר לעיניו ומחזות־זיו ללבבו. אַך פּתאום, כמו על־פּי איזה אות, מתחדש השאון עוד ביתר עוז, ההדומים ניתּקים ברעש, כאילו יושביהם מנערים מעליהם את חבלי הכשפים, שהלילה אסרם בהם, הצחוק והגרגור מתגברים, ועל כל ההמולה מנצח כּושי צעיר, המוציא מחליל־אגמון, מעשה־ידיו, צלילים פּראים ושורטים. מתנער אָז גם בן־ארצי כמתוך תרדמה, מתבונן בי בצחוק פּלאי כזוכר נשכחות, ופתאום הוא מתלהב שוב, ושוב פּורט על נימי ליבי לחשו הסוער, ונדמה לי, כי כזוהר עיניו כּן גם לחשו נובע ממקורות רחוקים, רחוקים…

– כּן… שמי כעת בּן־אַרצי. יש לי ארץ, יש לי מולדת. כל ימי חסר לי החוש הששי, חוש המולדת, ופה מצאתיו, בארצי, ארץ־ישראל, ועתה לא יקחוהו ממני כל מלכי מזרח ומערב. אני מרגיש כאן מה שלא הרגשתי מימי: מולדת. יש לי קרקע תחת רגלי, קרקע משלי… יש לי חלומות בלבבי, חלומות משלי… ואם תבוא המציאות ותטפּח על פּני אלף פּעמים ביום – אשחק לה! כי על כן המציאות האמתית היא זו אשר בלבבי…

אני נזהר לבלי הכאיב לו ומרמז לו על המעצורים והמכשולים השונים, החוסמים את הדרך בעד המעפּילים, אַך הוא גם שמוע לא יאבה. מה? מעצורים ומכשולים? וכי אפשר לעבודת יצירה, תהיה איזו שתהיה, בלעדיהם? ופה הן עם שלם צריך ליצור את עצמו מחדש, עם, אשר בחשכת נדודיו אָבד לו חוש־החיים ההכרחי ביותר, חוש המולדת, זה החוש, שתּוכו רצוף אהבה עמוקה ומסתּורית לחיים ולנותן־החיים, לפריחה ולמפריח, לאור ולמאיר! זה החוש של שמירה עצמית, של החפץ להתקיים. האם אין הנמר מתגעגע עד מות על מדברו, אם במקרה הגלוהו ממנו? היתּן התּמר את פּריו בין קרחי הצפון? האם האָדם איננו עץ השדה, פּרח מפּרחי אדמה?

הלילה משקיף ומקשיב, אָפל ורך כקטיפה שחורה. כמנורות־זהב קטנות נוצצים ורועדים הכוכבים בכּפּה השחורה־כחלחלה. מן הים מגיעה המיה תכופה ועמומה ולחלוחית חריפה ומגרה. אני פולג על בן־שיחתי ומראהו, עד כמה הנחותיו ותקוותיו משוללות יסוד היסטורי־מדעי. הוא מקשיב רגע בשים־לב, אַך פּתאם הוא משסעני בדברי, גוחן אלי ולואט:

– זה אולי אמת, יסוד מדעי אולי אין לדברי, ולא לזה אני מתכוון. באמת כחי לא גדול כלל בתיאוריות, ואם אני נמשך לפעמים אחרי הטון המדעי, אני בעצמי שוחק אָז בקרבי. אַך יש לי דבר, היקר בעיני אלף פעמים מכל המדעים שבעולם, יש לי דבר הסמוי מן העין ומן המדע: יש לי אמונה… אני מאמין.

הוא ממשיך שוב אחרי הפסקה קטנה וקולו רוטט:

– אני מאמין בנצחון הטוב והצדק, בנצחון יעודי נביאינו ושגשוג עמנו על אדמת אבותיו. חברי קוראים לי בעל־מסתורין, בעל דמיונות וכדומה, ואני אינני מתנגד להם. אין לי במה להוכיח את אמתות אמונתי, אַך לי מוזר כל ספק, לי ברי כל זה כזריחת השמש ביום, כלבלוב הצמחים בּאָביב, כמשק מפּלי־המים בהרי הגליל. בלבי שוקק מעין־חיים כביר, ואני יודע, כי מעמי הוא לי, ממקור מולדתי. רבבות מעינות־חיים הסמויים מן העין מפכּים בנשמת עמנו, וכח החיים הגדול הזה ידחפנו סוף־סוף לאותה הנקודה, שבה צפונה האפשרות היותר גדולה לצמיחתו ופריחתו. בזה, כי הנקודה הזאת היא ארצנו, אני בטוח, כמו שאני בטוח, כי כעת לילה. איני יכול בשום אופן להוכיח את ההגיון שבאמונתי, כי אולי באמת אין לה הגיון; איני אומר לאיש: “קבּל דעתּי!” אַך כשאני לעצמי אין לי בנדון זה כל פּקפּוק וכל שמא. הרבה, הרבה תעיתי במרחבי תבל, עד אשר גרפני זרם החיים לארצי, ואבין, כי זה דחפני אינסטינקט החיים שבי למקום, ששם מתגלים לפני האפקים הרחבים ביותר. כל ציץ וכל פּרח, כל הר ועמק, כל סלע ודרדר, כל מעין ונחל אשר בה מאַשר ומאַמת לי בכל יום ובכל שעה את אמונת לבבי, את בטחון נפשי…

בית־הקפה התרוקן ממבקריו. העששיות כבו, ואנחנו קמים ויוצאים. אנו מטיילים עת רבה, מחרישים ושקועים איש־איש במחשבותיו ולבסוף אנו רואים, שנמצאים אנחנו מחוץ לעיר, במגרש ריק ואפל.

ממרחק נוצצה והתנועעה שלהבת גדולה ותמרות־עשן התאַבּכו ועלו השמימה. קרבנו ונראה אהלי בידואים. מסביב למדורות ישבו והתחממו הרועים השומרים על הצאן, עטופים בטליות רחבות ומזוינים ברובים ומקלות־חובלים. בן־אַרצי נגש אליהם ויברכם. הם ענוהו לשלום, הסתכלו בנו רגע ויבקשונו לשבת. האש גדלה ושקעה חליפות, וצבּורים צפופים של צאן הוארו לרגע ושנית אָבדו בחושך, ויהי כאילו עלו פתאום שרטונים דמיוניים מים האפלה וצללו תיכף במצולות הלילה. גמלים גבוהים, לבנים וחומים, נגשו לפעמים אל המדורה, כשרגליהם הקדומות מסובכות בחבלים, ויטילו צללים ענקיים על השטח המואָר. הרועים המשיכו את רנתם־תּפלתם, שהפסיקוה בגשתנו אליהם. בן־לויתי הרים את ראשו אל על, אל הכוכבים, וישתוק, ואני שקעתי במחשבות, שנושאָן היה הוא, חברי הפּלאי. אמונה לוהטת כזו, אמונה־אינסטינקט, – איפה אפשר לראותה כעת? ואמונה זו של חברי מה טהורה היא, למרות כל להבה, מאי־סבלנות, מקנאָה ושנאָה! מה האיש הזה אשר לפני? חוזה חזיונות? איש שדמיונו הכּבּיר שולט בשכלו? או אולי חונן בהרגשה דקה מן הדקה, והוא רואה את אשר לא יֵראה לעין אחרת?

פּתאום אני שומע את קולו הצלול והצוחק:

– “הבּט־נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספּור אותם”… יודע אתה? אפשר, כי בדבר ה' לאברהם את הדברים האלה, היה גם כן לילה כזה, ואברהם גם הוא כמונו עמד לבדד במגרש רחב־ידים, ריק ואָפל, והביט השמימה. מי יודע? אולי נשמע בקרוב גם אנחנו את קול אלהים מתהלך מתוך האפלה…

הוא שוחק שחוק רך ועדין ושם על שכמי את ידו הגדולה. עיניו נטויות שוב השמימה ומפּיו רועף לחש לוהט, מלא אהבה וגעגועים:

– הוי, לוא ידעת, עד כמה אני מתגעגע לגליל שלי! שני חדשים שכבתי בבית־החולים אשר בבירות, וזה רק ימים אחדים, שעזבתי את ערש־דויי, אולם לא עבר אַף יום אחד, שלא אזכור את גלילי הנפלא. היכול אַתּה לתאר בנפשך את התּבור והחרמון בלילה כזה? ובעמק יזרעאל תועים כעת ערפּלים לבנבנים, כאילו מצנורות כמוסים נוהרים נחלי חלב להיניק ולהפרות את העמק ברוך ה'. כבר מדותי בשעלי את הגליל ועיני לא שבעה ועיני עוד משתוקקה. הזוכר אתה את יוחנן מגוש־חלב? עוזו ותומו – הנה סמל הגליל! פּראיות ורוך, דמיון ועוז, חלום ופטיש – הרי הגליל! בין אבני־גירו עולים הענוגים שבפּרחים, ומנקרותיו האפלות מפכּים הזכּים שבמעינות…

הוא מתלהב מזכרונותיו ולשון־מליצות לו. אַך הנה נראה שנית על שפתיו הצחוק וקולו שנית שלו ורך:

– בעוד ימים אחדים אָשוב אל מעדרי ואל מחרשתי. אם לא תּתקפני שוב הקדחת, אלך גם לעמק הירדן. לטוס בלילה כזה על שפת הירדן על סוסה ערבית לא רע כלל וכלל… אַך הנה כבר יוצאת הלבנה!

הרועים הבידואים נמנמו, כשהם משתוחחים אל המדורה, שכבר התחילה דועכת. כבר היתה השעה השלישית בלילה והמגל הצר של הלבנה הכסיף קצת את הכּכּר. גמל אחד לבן עמד לבדד הרחק מהמדורה, עמד בלי ניד ותנועה, עד כי נדמה, שהוא רתוק אל האדמה. הוא הקשיב רב קשב ועיניו הישירו למזרח, כאילו שאַל בלי מלים:

– שומר, מה מלילה? שומר, מה מליל?

 

פרק שני / שאָר־ישוב


כשיצאתי מיפו, הייתי כל־כך מרוגז, עד כי גם לא התבוננתי אל השנוי אשר בא במזג־האויר. האם דבר קטן הוא זה? כעשרים איש עזבו את הארץ וביניהם גם צעירים אחדים ממכרי, שנתנו תקוות בלבי, כי יהיו בקרב הימים לפועלים חרוצים. הם אָמנם לא חדלו לשיר על מכסה הספינה את “התּקוה”, אַך בלבי לא היתה התקוה גדולה ביותר, וגם לא האמנתי להבטחותיהם, כי בקרוב ישובו. בצער כבוּש הלכתי מן הנמל ומרוב רוגז לא השגחתי בשנוי, שבא במזג־האויר. אַך כשעמודי־חול התחילו פתאום רודפים זה את זה באויר וממלאים את פּי ועיני אָבק וחצץ, נשאתי עיני לשמים ואראה, כי כולם מכוסים עננים. נשבה רוח חזקה ועל ההרים היה פרוש ערפל. המושבה היתה עוד רחוקה ממני כמהלך שעה וחצי, ומסביב לי השתרעו רק מרחבי שדות וכרים, תלים וגבעות. צבורי עצי תמרים וחרובים, שהוריקו פה ושם, קשקשו בחרדה, ונער ערבי, שרכב על חמור קטן, הוציא מתחת האוכף שק, כסה בו את ראשו וגבו וידפּוק את בהמתו בכל כח. הבנתי, כי עוד מעט ינתך גשם סוחף, ואשים רגלי כאילות, אַף כי באמת לא היתה לי כל תקוה לבוא למחוז־חפצי, בטרם תּדבּיקני הזועה. הבריק ברק חד ודק באפלולית החורת, שמלאָה את האַויר, הרעים רעם אַדיר, שהדו התגלגל בשאון עמום מתּל לתל ומגבעה לגבעה, ופתאום נשמע משק זריז ועליז, משק כביר וצמוד־קולות, כאילו לגיונות רבים חכו בכליון־עינים להנתן האות, וכשניתּן האות, הורמו בבת־אחת אַלפי רגלים, ואַלפי רגלים התחילו פוסעות ומנקשות בבת־אחת ובקצב אחד על־פני הדרך הרחבה והכבושה. לא עברו רגעים אחדים ואני דמיתי לספוג רוה־מים. שמלתי דבקה לעורי וקלוחי־נוזלים נגרו משולי מגבעתי, מפּיות שרוולי ומקצות מכנסי. וילון הערפל, שהיה פרוש על הגבעות, התנדנד הנה והנה מנשיבת הרוח, אַך לשוא בקשה עיני לחדור מבעדו ולמצוא מאחריו איזה מחסה מהגשם: מסביב השתרעו רק שדות וכרים, והאילנות הבודדים, שהיו פזורים פה ושם, לא יכלו בשום אופן לשמש מסתור מזרם; גם הם עמדו כפופי־ראש כמוני, גם הם הרעידו מקור וגשם. על שפת נחל־חורף, שיצא מגדותיו, עמד עדר כבשים צפופים זה לזה, ועל־ידם הרועה, שהתכנס כולו בתוך טליתו העבה, עד כי לא נראה ראשו. לרגלי ההרים טס פּרש על סוסו, ועל מסילת־האבנים נראה קרון מלא נוסעים, שהתרומם לקראתי מהמדרון. מישהו שחק, מישהו ברכני לשלום מתוך הקרון, אַך הסוסים מהרו לרוץ אורח ועד מהרה נעלמו מעיני. הברקים הבריקו, הרעמים הרעימו והגשם הגבּיר אונים מרגע לרגע. אַך יש איזו צהלה, איזו חדוה מיוחדת בגשם ארץ־הישראלי, וגם אני, אַף כי הייתי רטוב כולי, הרגשתי בנפשי איזו התעודדות מיוחדת, כאילו סחף הגשם בשטפּו את כל המרירות, שפּעפּעה בלבי לפני שעה. הרחבתי את צעדי, כלומר, רצתי בכל כחי, עד כי נראו לעיני מרחוק פּרדסי פתח־תקוה. כשהגעתי סוף־סוף לשער הפּרדס הראשון, כבר כהה חלל־העולם: החמה, כנראה, כבר הלכה ושקעה מאחורי העננים. מכאן עד דירתי שבמושבה היה עוד מרחק גדול, ואני החלטתי לקנות לי שביתה בחדר המכונה, מכונת ההשקאָה, ואולי גם ללון שם, כי מי יודע, מתי יחדל הגשם. בנדודי הייתי לן לעתים לא־רחוקות בבתי־מלון לא־צפויים, היינו, במקשות ובגרנים, בכרמים ופרדסים, ומה גם כי כמעט כל פּועלי יהודה ושומריה היו חברי או מכּרי, שנזדמנתי אתם לא־פעם בשדה וגן בשעת העבודה, בבית־העם בשעת הרצאות ושיחות בטלות, וכן גם בטיולים, כלומר, בנדודים ממקום למקום. דפקתי בשער, וכרגע נשמע קול צעדים, ואיש עטוף טלית ערבית ומזוין ברובה נראה מבעד לשריגי־הברזל של השער.

– מי שם? – נשמע קול השומר, בגשתו.

– לסטים מזוין! – עניתי בצחוק. – אַך מהר ופתח, פּן אטבּיעך במבול מימי.

השומר שחק למראה בגדי, שהמים שטפו מהם, כמו מתוך ברז פּתוח ויפתּח את השער. מהרתי להכנס לתוך החדר ולהסיר את חולצתי ונעלי. תיכף אחרי נכנס גם השומר. בחדר שררה אפלולית. החלון הקטן, שנשקף אל הפּרדס, היה מכוסה מבחוץ בענפים. משערותי נתּכו מים על עיני, עד כי כמעט לא ראיתי דבר. אַך הנה נשמע קול השומר:

– נגב את פּניך.

לקחתי את האלונטית, שנתן לי, הסתּפּגתּי ואתכוון להסתכל בפני בעל־הבית שלי. אך הוא עמד בפּנה, כשראשו כפוף ממעל לארגז פתוח. בעוד רגע שב אלי ובידו חליפת לבנים.

– פּשוט את בגדיך ותלה אותם על המכונה. עד הבוקר ייבשו, ולעת־עתה שים עליך את אלה. אני בינתים אַרתיח מים.

הושטתי את ידי לקחת את הלבנים ופתאום נתּרתּי ממקומי.

– בּן־אַרצי?

הוא שחק לקראתי ויסתכל בי בעיון.

– כך. נזכרתי. על הספינה בביירות? כך. שנים לא־מעטות כבר עברו מאָז.

– על הספינה, – עניתי קטועות, – וגם מחוץ לעיר, על־יד אהלי הבידואים… כל הלילה, עד צאת השחר… כלום שכחת?

– לא, לא שכחתי. ובכן, נשארת כאן? יפה! יפה! אַך מהר והחלף את בגדיך ואחרי־כן נדבר.

הוא הבעיר אש בתנור־החמר המטולטל והעמיד עליו קומקום. החלפתי את בגדי ואודה בלבי לגשם, שהקרה לפני באופן לא־צפוי כזה את מכרי המופלא. כמה פעמים נזכרתי בו, כמה פעמים השתוקקתי לראותו, כמה פעמים בקשתיו בכל המושבות, ואולם לא מצאתיו. ביחוד היה לפלא בעיני, שאיש לא שמע גם את שמו. כשהייתי מתאר לפני שומעי את מראהו החיצוני של מבוקשי, את עיניו הכחולות, העמוקות, את שערותיו הערמוניות, את קולו, היו רבים האומרים שהם יודעים אותו היטב, ואולם כל אחד קרא לו בשם אחר. האחד אָמר, שזהו בן־עמי, השני – שזהו יגאָל הגלילי, השלישי – שזהו הררי. פּעם אמרו לי, שהלך לערבות הירדן, פּעם – שהוא עובד בתור ספּן על ים־המלח, פּעם – שהלך לגולה להביא משם מתישבים למושבות הדרום. פּחות מכל קויתי, שאמצאנו כאן, במושבת־מגורי, בתור שומר פּרדס.

– הזה מכבר אתה כאן? – שאלתיו, לאחר שעבר תמהוני הראשון.

– לא כבר. נודע לי, שנחוץ שומר, ואני עוד לא שמרתי מעולם את הפרדסים. מחובת הישראלי, – הוסיף בצחוק – לההנות מכל ההנאות שבארץ־ישראל.

– ואיפה היית כל הזמן? ולמה אין איש יודע את שמך? או להפך: מאָין לך כל־כך הרבה שמות? ומהו שמך האמתי? בּן־ארצי? יגאָל? הררי? הבינני־נא ואדע!

בן־אַרצי שחק.

– מאַין לי כל־כך הרבה שמות? יש לי חולשה, ידידי, חולשה לשמות. אם תשאָלני היום, איך אִקרא מחר – חי נפשי, כי לא אדע מה לענותך. אם תזרח, למשל מחר השמש, כלומר, אם תזרח ללבבי באיזה זוהר מיוחד, אָז אתכבד להתיצב לפניך מחר בתור האָדון שמשי, או בן־שמש, או חרסי. ואם אעבור, למשל, את הירדן, כך, אעבור במקלי את הירדן בבוקר לא־עבות אחד או אולי בצהרים, או אולי בלילה, ולבבי יהמה־יהמה לאותו זקן, יהמה לשירת־קדומים ולחלומות־עתיד, אז לא אוכל לכבוש את יצרי, אז לא אוכל2 לבלי קרוא עצמי באותו יום בשם ירדני. יש לי חולשה כזו, חביבי, לפנק את עצמי בשמות־חבּה, ולפעמים אני שוכח באמת, כי יש לי גם שם שלי, שם אמתי, שניתן לי בהכנסי בבריתו של אברהם אבינו. הן, באמת, הן גם לי יש שם שלי, חה־חה־חה! – בן־ארצי שחק שחוק צלול, ילדותי. – והשם שלי – נפתלי, נפתלי אַילה שלוחה, חה־חה־חה! נפתלי, פשוט – נפתלי…

גם אני צחקתי לשמע צחוקו. זה היה צחוק תמים, ילדותי, עליז, ידידותי, מלא אמון וגלוי־לב.

– וחוץ מזה, – הוסיף בן־ארצי וקולו נעשה יותר רציני, – מה בכך, אם שמי נפתלי? מי אני ומה שמי? מה יגיד לך שמי? מה יספר לך שמי? כלום אני תמיד אחד? כלום אני תמיד נפתלי? היום אני נמשך אחרי הכרמים, אחרי הכרמים של צהרי־תמוז, אחרי הכרמים עם רחש החיים הנפלא, הרחש העסיסי והמתאַפק, המתפרץ מתוך דממת הצהרים המזהרת, והרי אני נקרא כרמי; ומחר אני כולי כמכושף מרנת פלגי־האביב בהרי הגליל – ושמי בישראל גלילי. כשאני מתודע לאיש, אני מתודע לו, כמו שאני באמת, כמו שאני באותה שעה, ואני קורא לי גם בשם המתאים אז להרגשתי, למצב־רוחי, בשם, שבו קרא לי אלהים באותו יום, שבו קרא לי לבבי באותו יום.

– ומה שמך ברגע זה? – שאלתיו בצחוק.

– ברגע זה? מכיון שראיתיך, שמי בן־ארצי. היום שוב בן־ארצי, כמו אז, לפני כמה שנים, על הספינה. על הספינה ומחוץ לעיר. אגב: בן־ארצי זהו שמי העיקרי, התמידי, הטבעי. אתה קרא לי תמיד בן־ארצי. יתר שמותי הם רק שמות־לואי, ואני משתמש בהם רק להנאָתי, כלומר, מתוך הרחבת־הדעת. כבר אמרתי לך, שמחובת הישראלי לההנות מכל ההנאות שבארץ־ישראל.

הוא צחק צחוק גדול, אך פתאום נרתע ממני, כי המים בקומקום התחילו רותחים וגולשים החוצה מתחת למכסה. הוא מהר להוריד את הקומקום ויכבה את האש.

בחדר היה חושך קלוש. הסער קם לדממה. הגשם חדל, ומבעד לחלון, בין ענפי עץ הלימונים, הסתננו נגוהות הלבנה. בן־ארצי שם על השלחן לחם, זיתים, תפוחי־זהב. אני הרהרתי בהרפתקאות היום.

– למה את שקוע כל־כך במחשבות? – שאָלני בן־ארצי.

ספרתי לו מה שראיתי היום בחוף יפו. בדברי על הצעירים שעזבו את הארץ, לא יכולתי להתאפק מדברי מרירות.

– אי משום הא – ענני בן־ארצי – לא כדאי להצטער. ברי לי, כי אלה הנחוצים לנו לא ילכו מאתנו, ואלה ההולכים מאתנו אינם נחוצים לנו. אלה הנחוצים לנו לא ילכו מאתנו, – חזר על דבריו – ואם ילכו – ישובו.

– זו מנין לך?

– פשוט: לנו, כלומר לאומה הישראלית, לקיום האומה הישראלית, נחוצים רק אלה, שלא אבדה להם מקוריותם, שעוד נשמרה בקרבם בעצם תומה אישיותם הלאומית. אישיות מקורית3 זו חתומה בעמקי הנפש, וגם בעליה אינם מכירים בה הכרה ברורה. זוהי הכרה מעורפלת, או יותר נכון, הרגשה כמוסה ועמוקה, ואולם בעל הרגשה כזו אינו יכול בשום אופן להכות שורש בקרקע הזר, אינו יכול בשום אופן לעכּל עכּול יסודי את המזון הזר, אינו יכול בשום אופן להסתגל אל הסביבה הזרה. יש אשר לפעמים נדמה לנו, כי כל הסביבה עלולה להבטיח לצמח את תנאי־הקיום הנאותים ומתאימים ביותר: גם הקרקע דשן, ויש גם שמש, ויש גם טל, ואף־על־פי־כן אין הצמח נקלט, אינו נקלט. משמע, שבאותו צמח עוד חיה נפשו המיוחדת, היודעת להבדיל בין קרקע לקרקע, בין שמש לשמש, בין טל לטל… ודוקא צמח כזה עלול לפרוח ולשגשג, בשובו שנית לקרקע מולדתו, מה שאין כן ביתר אחיו הגרים, שכבר התאקלמו בסביבה הזרה, שכבר אבדה להם מקוריותם, שאינם נבדלים כבר במאום מהצמחים התושבים. הללו הם החלשים ביותר, הרפויים ביותר, העלולים להשתעבד לכל שמש ולכל קרקע, לכל טל ולכל רוח. הללו יכולים להגדיל רק את כמותו של עולם הצמחים אבל לא את איכותו, לא את רבוי־גוניו, לא את שפעת חליפותיו. ההסתגלות – זוהי ההשתעבדות. להמסתגלים אין נפש משלהם והם אינם בני־חורין…

בן־ארצי גמע מעט חמים מקערת חרס. אני, האורח, זכיתי לשתות מכוס. הוא ישב לנוכח החלון וקוי הלבנה נפלו על פניו.

– התבין? – הוסיף כרגע. – לנו נחוצים רק החזקים, האמתים, המקוריים, שמקוריותם נשמרת בהם שלא מדעתם, שנפשם המיוחדת חיה בהם, והיא יודעת להבדיל בין קרקע לקרקע, בין שמש לשמש, בין טל לטל… והללו יבואו אלינו שלא מדעתם, ואולי גם שלא מרצונם… כח־החיים התוסס בהם הוא הוא אשר יהדפם מתוך הסביבה הזרה ויקלעם אלינו אל קרקע מולדתם, אל מקור חייהם. ממקורות אשר לא שערנום יבואו אלינו, מתחת למסכות זרות וקרות יגלו לנו פתאום פנים חביבים ויקרים, מבעד לקליפות עבות ובלתי־מודעות יתפרצו פתאום גרעינים לחים ורעננים, זרע העתיד, תקות הדורות. פתאום יעזבו את המקדשים ואת המזבחות אשר שם עבדו והקטירו לאלהים אחרים, ובאו להשתחוות לה', לאלהי נשמתם. פתאום יראו, כי ערומים הם, כי מחלצותיהם לא מחלצות, כי שמשם לא שמש, והלכו לבקש את שמש חייהם, ומצאו אותה בשמי המולדת. יש אשר יבואו חבורות־חבורות ויש אשר יבואו אחד־אחד; מקרוב ומרחוק יבואו, ממעבה קבוצי האומה וממעבה החיים הנכרים, וכולם נושאי הזרע, זרע העתיד, תקות הדורות…

ענפי העץ התנועעו מאחרי החלון, ועם כל נענוע ונענוע הזדעזעו על הכתלים רצי־הכסף ורצועות־הצל. כאילו היה בין הצללים והנגוהות שיח ושיג כמוס, כאילו התלחשו נשמות נעלמות, נשמות עבר ועתיד, לחש מוזר ונעלם, דומם וסוער כאחד. זר ומופלא נדמה לי באותה שעה חדר מושבי! בזוית אחת – מכונת ההשקאה הכבדה על גלגליה ורצועותיה, מכונה כבדה ושותקת זו, שמפנת־מחבואה האפלה היא משקה זה ימים ושנים את האדמה הצמאה ומעבירה את הלשד המפרה והמחיה ממעמקי הקרקע השחורים אל תוך רהטי האילנות הירוקים, אל תוך רהטי פירות־הזהב; אך בדממה סודית משחירה המכונה הכבדה בזוית האפלה, כאילו אין כל קשר בינה ובין המעמקים הנעלמים, בינה ובין פירות־הזהב. בזוית אחרת – קנה־רובה דק וזקוף, הנשען אל הכותל מתוך נמנום; כאילו לוחם צעיר עיף־קרבות מתאבל בחשאי על חיים צעירים ורעננים, ההולכים ונצמתים בלי עתם, על סדר העולם הפרוע, אשר כמולך לא ישבע דם, על המלחמה הנצחית, המרעילה את כל נועם החיים ואשר מבלעדיה אין חיים. על הכתלים – הרטט הנפלא והמקסים, לחש הנגוהות והצללים, כשאילו כבר נשתחררו מכל עקת החומר, מכל מרירות השאלות והספקות, כשאילו כבר פתרו את חידת־הנצח המסובּכה ועתה הם מתעלסים מתוך חדות־עדנים נאצלה במחולות־דומיה נפלאים. ומעל לכל אלה מרחף ומצלצל הקול הצנוע והכביר, הענוג והעז של בן־ארצי, ונדמה לי, כי הוא מצלצל מתוך מכונת־הברזל ומתוך מעמקי הצל והנגוהות, מתוך קנה־הרובה ומתוך ענפי האילן שמעבר לחלון, מתוך החיים וממעל להם…

בחדר היה חם מאד, ואפתח את החלון. זרם אויר צח פרץ פנימה, זרם ריחות־בושם וצינת־לילה. בפרדס רשרשו האילנות, פעפעו המים בחריצים, צפצפו צפרי לילה. בן־ארצי נגש אל החלון, נשם בצמאון את האויר הזך והצונן ויאמר:

היום לפני בואך נשבר אילן בפרדס. הסופה לא עצרה אונים לעקרו משורש ותשבר את גזעו. הענפים הירוקים, המסובלים בפירות־זהב, התפלשו באדמה הרטובה, וכל־כך כּאַב הלב למראה הנוי הזה, שעוד לפני זמן־מה שגשג והזהיר מתחת שמי־התכלת…

– וגם מקוריותו לא עמדה לו? – שאלתי בלגלוג רך.

– חביבי! האילן מת, ואולם עד רגעו האחרון היה אילן של תפוחי־זהב. מקוריותו עמדה לו. בודאי, שכמה זרעונים מזרעוני זרעו נפלו לארץ פוריה והם יקימו לו שם ושארית ויעמידו דורות חדשים, דורות תפוחי־זהב, שעוד ישגשגו לתפארה תחת שמי־התכלת הבהירים. האילן שלנו לא נעקר וגם לא נשבר. רק פה ושם משחירים בו ענפים יבשים, אברים מדולדלים, ואם הללו נושרים – אין שווה לנו להצטער, כי הלא משא מיותּר הם, המעיק על הגזע ועל השרשים.

– כלום אין הענפים היבשים מרובים מהלחים?

– וגם אם כן הוא – אין להתיאש. אלה המעטים, שבתנאי־קיום נוראים כאלה שמרו את לֵחם, יש להם עוצם ודי אונים להזין את כל הגזע, להוציא מים מן הסלע, להזריע זרע חיים חדשים גם בארץ־תלאובות, להפוך מדבר לכרמל… המשובחים, המעולים, הבריאים ביותר והמקוריים ביותר, הם תמיד מועטים… הזוכר אתה עוד את יחזקאל?

– איזה יחזקאל?

בן־ארצי חייך.

– את יחזקאל בן בוזי הכהן, זה אשר בתוך הגולה נפתחו לו השמים וירא מראות אלהים. לא מלומד ולא חוקר אני, אך נדמה לי, כי נביא מופלא זה, שכולו סופה ולהב, שאָכל תמיד את לחמו ברעש ושתה מימיו ברגזה, השתּער בכל נבואותיו לא על פשעי ישראל הקדומים, כי־אם על שקוצי בני דורו, דור גלות בבל. נדמה, שאז, בתוך הגולה, הגיעה האומה לעומק נפילתה ונאפופיה עברו כל גבול, ואף־על־פי־כן הן נרקם באותו זמן גופו השיר החדש, שיר “נחמו, נחמו עמי”, ובאותו זמן גופו כבר שוטטו במדבר השומם של האומה “עניים ואביונים מבקשי מים”, אשר ה' ענם ואלהי ישראל לא עזבם…

בן־ארצי הוציא את ראשו מבעד החלון עד כי לא יכולתי לראות פניו, ורק קולו נשמע לי. נדמה לי, כאילו נשא את משאו לפני האילנות:

– נאפופי האומה! מדומני, כי לא היה נביא כיחזקאל, אשר יגלה באכזריות כזאת את ערות האומה, ואשר יוקיע לעיני השמש באומץ לב כזה את הנורא ואת המתועב שבמומיה. זמה וזנונים עגבים ונאפופים – הנה שבטי־הברזל המלובנים, אשר הנביא מצליפם בלי הרף על גב העם החוטא. זהו הגדול שבחטאי האומה, זהו האופיי שבלקויי נשמתה! הן הזונה מעירה בנו גועל־נפש ביחוד בזה, שסרסה בקרבה את ההרגשה הבלתי־אמצעית, את ההרגשה התמימה והטבעית, שהיא “מפשקת את רגליה לכל עובר”, שהיא מתמכּרת לכּל, לכּל, אך בלא אהבה, בלא האש הקדושה והצורפת. טמטום ההרגשה הטבעית, הבלתי־אמצעית – זוהי הקשה שבמכות, שלקינו בהן בנדודינו הארוכים והכבדים. כן היה “בתוך הגולה” של יחזקאל, וכן הוא גם בתוך הגולה של ימינו. אנו מפקירים את חיינו, את כבודנו, את נפשנו לכל מי שרומז לנו באצבעו וקורץ לנו בעינו. אנו שונאים בלא שנאָה, אנו אוהבים בלא אהבה, אנו מתמכּרים לכּל, לכּל, אך בלא האש האוכלת, האש הקדושה והצורפת…

בן־ארצי נרתע פתאום מן החלון, הרים את קולו ביתר עוז, נגש אלי צפופות ונעץ בי את עיניו הכחולות, העמוקות:

– אך ממעל לים הזנונים ונאפופים, ים החקוי והטמטום, שרתח מסביב, התנוסס גם אז מגדל מאיר, מגדל־טוהר ורגש איתן. הן “בתוך הגולה” היה אז גם הוא, היה גם יחזקאל בן בוזי הכהן, שמקוריות האומה נשמרה בו בכל עצם תקפה. דרך שרשים לא־נראים ספג לתוכו מן הקרקע הרחוק, שממנו נתּש, את כל העסיסים הכמוסים, שהיו דרושים לגידולו, וצמח בודד זה, שהיה יחידי במקוריותו ואיתניותו בין צמחי־נאפופים לאלפים, הן נצח סוף־סוף את האלפים! הן אלפי צמחי הנאפופים נכרתו מעמם, נכחדו בלי שם ובלי שארית, והצמח הבודד והמקורי נשתּל סוף־סוף “בהר מרום ישראל”, “נשא ענף ועשה פרי” ויהי לארז אדיר, אשר “כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכּונה”.

קולו של בן־ארצי נעשה יותר אטי ופנימי. נדמה, כאילו דבר אל נפשו:

– כן, חביב עלי יחזקאל מכל נביאי ישראל. זהו האיתני, הטבעי והמקורי שבכולם. אף־על־פי שחי בתוך הגולה, היה כולו רוה מלשד המולדת; אף־על־פי שדמיונו הרקיע שחקים, היה כולו מחובר לקרקע, ואף־על־פי שראה את האומה בכל שפלותה ונוולותה, חזה גם את חזון התחיה כמעט בעיני בשר, ו“ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר, בעצם היום הזה”, הובא “במראות אלהים אל ארץ־ישראל” וירא את המקדש בבנינו לכל פרטיו ודקדוקיו… הוא ידע לשנוא, הוא ידע לאהוב, הוא ידע לחלום ולחזות…

בן־ארצי שתק רגע ואחרי־כן הוסיף:

– תמהני, שעד היום איננו מתיחסים בתשומת־הלב הראויה לעובדה אחת נפלאה. הן “מחייבי הגלות” אינם רק פרי דורנו בלבד. הן כאלה היו רבים בכל העידנים והתקופות של קורותינו. הן נביאים אשר כזבו לעם שומעי כזב, “להמית נפשות אשר לא תמותינה ולחיות נפשות אשר לא תחיינה”, קמו לנו בכל דור ודור; הן עליהם הרים גם יחזקאל את שבט זעמו, והעיקר, הן הם היו תמיד הרבים, והיחזקאלים היו המעטים, ולמרות כל אלה – האם נשאר אף זכר מכל המשא אשר נשאו ומכל החזון אשר חזו? האם עצרה האומה בספרתה אף דבר מדבריהם? האם לא פלטה אותם האומה מתוכה, כאשר יפלוט כל גוף בריא, הנלחם על קיומו, את העצמים הזרים והמסוכנים, היכולים לגרום לו הפסד?

– ולפיכך – בן־ארצי קם, התמודד ויצחק: – אל תּירא, עבדי יעקב. ההולכים מאתנו לבלי שוב אינם נחוצים לנו. אלה הם העצמים, שנעשו זרים לגוף האומה, והרי הוא פולטם לשם שמירת קיומו. אך אלה הנחוצים לנו לא ילכו מאתנו, ואם ילכו – ישובו. אלה הם החזקים, האמתים, המקוריים, שמקוריותם נשמרת בהם שלא מדעתם, והם יבואו אלינו שלא מדעתם, ואולי גם שלא מרצונם ואולי גם על־כרחם. מקרוב ומרחוק יבואו, ממעבה קבוצי האומה וממעבה החיים הנכרים, וכולם נושאי הזרע, זרע העתיד, תקות הדורות.

הוא צחק שוב:

– התראה? מזמור זה שגור על פי כ“אשרי”. הלילה אני חוזר עליו זאת הפעם השניה. ואולם הבה ונצא אל הפרדס, שאם לא כן, עלול אתה לשמעו מפי גם שלישית ורביעית.

הוא התעטף בטליתו הערבית, לקח את רובו, ונצא.

הלילה היה בהיר. אף עב קלה לא העיבה את השמים הכחולים והעמוקים. ממעל לרחבי שדות וגנים צפה הלבנה. רוח קלה נענעה את עפאי הענפים, שהיו זרועים פניני גשם וטל. מבין העלים החלקים והמבריקים נצנצו הפירות הירוקים־צהובים, והם נדמו כאגדיים בגדלם וביפים. הלכנו חרש בין השדרות ורסיסים זכּים היו ננערים לכל משב־רוח, עם כל נדנוד ענף ועלה. בשלוליות המים רחשו שברי נגוהות, רחשו וסערו בדממה, חגגו חג מופלא ועליז. צפור־לילה צפצפה קטועות במחבואה ותחדל. השתררה דממה נשגבה. נדמה לי, כי שומע אני את מרוצת הכוכבים במסילותם.

– בן־ארצי – אמרתי לבן־לויתי.

הוא לא פנה אלי ולא ענה. הפרדס היה כמכושף. פירות־זהב וזמרגדים, פנינים וברקות. רצועות אור הלבנה על העשב הזהירו כמרבדי־כסף. ממרחק השחירו־הכחילו הרי אפרים העשנים.

– בן־ארצי! קראתי אליו שנית – הרואה אתה את כל אלה?

הוא הניע פתאום את ראשו, כניעור משינה. צחק את צחוקו הילדותי וגמגם במבוכה קלה:

– סלח נא, לא שמעתי שאלתך. מה?

– חפצתי לשאלך, אם רואה אתה גם את אלה?

הוא הביט אלי בתמיה.

– כלומר?

– חפצתי לשאלך, אם יש מקום בנשמתך גם לכל הנוי הנפלא הזה. לי נדמה, כי חלום הגאולה, גאולת האומה, כבש את כל ישותך עד אפס מקום לרגשות אחרים ולחלומות אחרים. לי נדמה, כי גם כעת אתה מתהלך גלוי־עינים ועיור, מבלי שים לב לכל היופי הנעלה, העושה בלהטיו מסביב. חוששני, כי החידה הנפלאה, חידת נשמת האומה, הטתה את לבך מאחרי כל יתר החידות הנפלאות והעמוקות, כל חידות היצירה וההויה.

בן־ארצי הסתכל בי בהתרכזות. הוא עמד מלכת, העמיד את קנה־רובו על האדמה וישען עליו. על שפתיו רחפה בת־צחוק של מבוכה. הוא כאילו נמלך בנפשו, הלהשיב או לא להשיב על שאלתי, ואולם אחרי שתיקה ממושכה אמר בקול רועד מהתרגשות:

– כל החיים הם געגועים בלתי־פוסקים ליופי. ליופי ולאמת. לאמת ולנצח. אין בחיים חידות גדולות וקטנות, חידות חשובות ופחותות, פרטיות וכלליות. הכל נפלא, הכל מוזר, הכל קורא אל הנשמה, הכל תובע את פּתרונו. הנשמה היא כצפור. התחלום הצפור על השמים, אם כנפה לחוצה בצבת? פה תחת השמים האלה, נשתחררה כנפי מהצבת. פה רק פה, אני שואף אל השמים, כאשר לא שאפתי אליהם מימי.

הוא טען שוב את רובו על שכמו, התעטף בטליתו ויאמר:

– ועתה לך לישון. הן מחר עליך לעבוד, בודאי. מאחרי המכונה תמצא את כּרי ואת שמיכתי. בצאת השמש נתראה.

אמרתי לו, כי לא אשאר ללון אצלו. האויר יפה מאד, מהפרדס עד דירתי לא יותר ממהלך שעה, ולכן אלך לביתי. הבטחתיו לסור אליו שנית בקרב הימים.

– כאן לא תמצאני. באלה הימים אני מוסר את משרתי לאחר והולך אל הגליל התחתון. שם יש לי עכשיו משרה נפלאה! כפתור ופרח!

– היינו?

– משרת רועה. סוף־סוף נעתרו לי האכרים. קבלתי זה לא כבר ידיעה על־דבר הסכמתם. אם תהיה בגליל בחודש אדר, נטה אלי ונתראה פנים. אינני יודע עוד בבירור את שכני, אך תשאל לי בגליל והגידו לך.

– ומה יהיה אז שמך? – שאלתי בצחוק. – יבל, אבי יושב אוהל ומקנה? יחזקאל? או אולי שאָר־ישוב?

בן־ארצי צחק.

– שאָר־ישוב? יפה, אמרת! יפה… אלא, שלמענך אוותּר על הנאתי. למענך אקָרא גם שם בן־ארצי. זכור ואל תשכח: בחודש אדר, בגליל התחתון. תשאל לבן־ארצי, והגידו לך.

כשיצאתי מהפרדס נזכרתי, כי הלבנים אשר עלי לבן־ארצי הם. ואולם התעצלתי לשוב. סוף־סוף גם הלבנים שלי, המתיבשים עכשיו על מכונת ההשקאה, אינם גרועים משלו. כשנתראה בגליל, נעשה חליפין. ובינתים – הנה עוד אמתלה אחת לי ללכת בקרוב הגלילה!

 

פרק שלישי / במרחב


בן־ארצי הטיף לי מוסר. הא כיצד? בן־אדם מבטיח, שיבוא באדר, והוא מאחר לחודש שלם. לא יעשה כן במקומותינו, לא יעשה…

אני שכבתי פרקדן על הדשא והבטתּי אל השמים. הללו היו ממראה התכלת וטהורים עד להפליא. מעבר הים נשב רוח צח, שצינן את חום היום. מעל רוכסי הרי שומרון עף נשר, כשהוא שוקע ועולה, כטובל בתכלת האויר.

מוסרו של בן־ארצי העירני מנמנומי הקל. עוד לפני עלות־השחר יצאתי מעטלית העגומה והחביבה, ורק זה לפני שעה באתי למושבה השומרונית הקטנה, שאת צאנה רעה בן־ארצי. בן־ארצי זה! הוא עוד מעיז לבוא עמי בטרוניות! הן הוא ולא אחר אמר לי בפירוש, שבגליל אמצאנו, בגליל התחתון, ולבסוף – לא דובים ולא יער: לא בתחתון ולא בעליון! אלא שאני לא התעצלתי ואחפשנו גם בשומרון, ואמנם יגעתי ומצאתי. והיכן? במושבה נדחה זו, שמספר כל אכריה לא יצטרף למנין. אך אני אין בטבעי לדקדק דקדוקי עניות. אני נכון תמיד לנהוג לפנים משורת הדין. התדע, מה שאגיד לך, בן־ארצי? תנני לנמנם קצת, ואז אסלח לכל עונותיך. העיקר: תנני לנמנם קצת, הן יצאתי לדרכי עוד לפני הנץ החמה.

וטרם אשמע עוד את תשובת בן־ארצי שקעתי שוב בנמנום קל. שוב שמעתי את רנת פלגי־האביב בהרי הגליל, שוב צלצלה באזני כמנגינה ערבה ומעודדת הלמות הקרדומים ביער חדרה. שוב הבריקו כשני כוכבים שחורים עיניה הצוחקות והעליזות של אותה בת טבריה הנאוה, הנאוה והפקחית. אשוב, אשוב, ילדתי הפקחית והעליזה, ודאי שאשוב. ואת אביך, חולה־הקדחת, תשלחי עוד הפעם למטה, הן צִנת הלילה מזקת לו, ואנחנו נשאר עוד הפעם לבדנו על הגג… התשמעי, מה מתרוננת הכנרת מתוך שינה בדממת הלילה? התראי, מה מנוצצים נגוהות הכוכבים על־פני החלקה השחורה והלטושה של הכנרת החביבה? התראי מה עליזים ומה מפרכסים הכוכבים ממעל לראשינו? הן הלילה ליל התקדש חג!… איזה חג? אתּ מהתּלת בי, שובבתי הקטנה, אַתּ יודעת בעצמך, איזה חג. גם הכנרת, המשכשכת ומחייכת למטה, יודעת. הכנרת תּגלה סוד? אין דבר, ילדתי, אין דבר… ומה איכפת לך, שראשך נמלא טל? תיכף אסחט את הטל, תיכף אסחט…

ושוב הזהיר לפני השרון בטללי שחר; שוב טפסתי על התבור בידי וברגלי, כשבגדי נאחזים ונקרעים בסבכי אַלונים; שוב דהרתי בליל־ירח נפלא על סוס קל לנוכח החרמון, המבריק בכפת כספו המזוקק; שוב תעיתי בין ההרים והים בימי גשמים צוננים, עת על ההרים היה פרוש ערפל והים זועף ונוהם…

כשפקחתי את עיני, ראיתי את בן־ארצי עומד על־ידי וצוחק:

– אכן ממעט אתה שיחה בהקיץ, ואולם לעומת זה אתה מרבה לדבר בשנתך. אני לא הייתי בוחר בך בשום אופן לאיש־סודי. בן־אדם שכמותך מוכשר לגלות את כל מצפוני חייו ברגע אחד של שינה.

מבעד לעלי התאנה, שמתחתיה שכבתי, הסתננו קוי השמש. מתחת לתאנה רחשו צללים, ונדפה צנה, והאדמה היתה דשנה ושחורה, ורסיסי האורה, שהסתננו מבעד הענפים, הסתמנו עליה פה ושם בדמויות שונות, פשטו צורה ולבשו צורה, התאָרכו והתעגלו, התפשטו והתכווצו כזהב מהותּך. מתחת לתאנה היה הצל מרובה מהחמה, וראשי ורובי התענגו על הצנה הנעימה, ואולם רגלי, שהייתי מבליטן מחוץ להיקף הצללים, היו נכוות מדי פעם בפעם ברשפי השמש. מחוץ להיקף הצללים, זרמה אורה בהירה וחמה, שנחשוליה המזהירים והעליזים כאילו התנכלו להתפרץ לתוך ההיקף המכושף, היקף הצללים, ואולם הם זרמו סחור־סחור ולתוך ההיקף לא חדרו. נעים היה לי להוציא לרגע את רגלי הערומות מחוץ להיקף, לצרבן רגע ברשפי החמה ולהכניסן שוב למחבואי האָפל והצונן, אך, כנראה, הייתי שקוע יותר מדי במשחק יפה זה, עד כי גם לא התבוננתי, איך בן־ארצי תפס פתאום את רגלי ויסחבני בקול צחוק גדול סחוב והוצא מתחת לתאנה.

איזה אור! איזה אור! מהרתי לקום על רגלי, התמודדתי, התמתחתי ואַבּט סביבי. למלוא ראות עיני הזהיר מרבד אחד גדול, מרבד עשב ופרחים, שהיה נפסק מדי פעם בפעם ונעלם במעמקי בקעות ועמקים והיה מתגלה שוב על רוכסי הגבעות. מתוך המעמקים הנעלמים של העמקים והבקעות היו מזדקרות למעלה צמרות של עצים שונים, צמרות זיתים, אשר צורת כּפּות ירוקות־אפורות להן, צמרות תּמרים מוכספות, הדומות למניפות או לכף־יד שרועת־אצבעות, וצמרות ברושים מחודדות ואפלות; בין הצמרות האדימו פה ושם רעפי־גגות, הלבינו כתלי־סיד – בּתּי זכרון־יעקב, הזרועים למטה, במורד. הרחק־הרחק, מצד מערב, הזהיר ראי לא גדול, ראי מלוטש ומתנוצץ בשפעת נגוהות, הלא זאת רצועת־מים של הים הגדול, ושם, בירכתי צפון, הכחילו שרטוטים מעורפּלים של תּועפות הרים, הרי הגליל. איזה מרחב ואיזו שלוה! ובתוך השלוה המזהירה נשמעה רק געית הפּרות והכּבשים, הרועים לא רחוק מהתאנה, ופעפוע בלתי־פוסק של מים נגרים.

– כלום יש כאן מעין? – שאלתי את בן־ארצי.

– במרחק צעדים אחדים. על־יד בית־המרפא החרב. אם יש את נפשך, הבה נרדה אליו. מים חיים!

ירדנו אל העין. מבין גושי אבני־גיר התפרץ קלוח זך, שהשתפך בין החצץ וילפות את דרכו בין העשב, כשהוא מסתתר ומתגלה חליפות. רחצתי את פני, ידי ורגלי, אחרי־כן גחנתי אל המים ואשבור את צמאוני. בן־ארצי ישב בינתים על המדרגות הרחבות והגבוהות של בית־המרפא. זה היה בנין לבן וגדול, שפתחיו היו בלא דלתות, חלונותיו בלא זגוגיות, וכולו סמל ההרס והחורבן.

– בנין זה – אמר לי בן־ארצי – נבנה קודם זמנו, ולכן גם חרב בלי עתו. אך למרות שוממותו וחורבנו הוא מעיר בלבי לא עצב, כי־אם תקוה. דרור אחת אינה מביאה את האביב, והדרור הראשונה, הבאה קודם זמנה, צפויה למיתת קור ורעב, ואולם האביב, אשר את בואו היא מבשרת, לא ימות. האביב בוא יבוא. בנין זה נבנה קודם זמנו, ואולם הוא נבנה במקומו, ולפיכך מובטחני, שבקרוב יבּנה שנית על תּלו. הביטה מסביב וראה, מה יפה המקום הזה! לפי דעתי, זהו אחד המקומות היפים ביותר שבארץ־ישראל.

– לא רק בארץ־ישראל, – אמרתי. – נדמה לי, שעוד לא ראיתי בשום ארץ יפה־נוף כזה!

– בזה איני יכול להסכים לך. האדמה גדולה ורחבה, ובודאי יש פנות לא־מעטות, שאינן נופלות ביפין מקרן־זוית שומרונית זו. בחיי עברתי הרבה ארצות ומדינות, ולא פעם הייתי כנדהם משפעת יפי הטבע, משפעת גלוייו של היופי! ואולם זאת אוכל להגיד בבטחה: בשום מקום לא נהניתי כל־כך מיופי זה, לא הרגשתי את עצמי שותף ליופי זה, כמו כאן. והסבה פשוטה: רק כאן נשתחררה נפשי מאותו הארס המר, שהרעיל לנו שם את כל תענוגי ההויה…

– לאיזה ארס אתה מרמז?

– אני מתכוון לרגש הנכר, או יותר נכון: לחוש הנכר. הן במקום חוש המולדת, שאבד לנו, בא חוש אחר, חוש הגרות הנצחית, חוש הנכר. הטבע אינו סובל את הריקניות, – שחק פתאום בן־ארצי, – וכשנפשנו נפנית מרגש אחד, בא תיכף שני במקומו. בכל ישותנו, בכל הויתנו היה שפוך הארס הזה, ואנחנו סבלנו, חלינו, ואולם לא ידענו את טיב מחלתנו. אהבנו בלא אהבה, שנאנו בלא שנאה, וכל זה מפני שלא יכולנו להאָחז בשום דבר בשרשי נפשנו: נפשנו חלתה במחלת חוסר השרשים, במחלת הנכר. חשבנו את עצמנו לאזרחי העולם, מפני שלא היינו אזרחים בשום מקום, ובאשר לא הרגשנו קורבה נפשית לכל דבר, נתעינו להאמין, כי כל העולם קרוב לנו. נזדמנתי פעם בהרי שוויציה עם חבורה גדולה, שהיו בה באי־כחן של כמה ארצות ואומות. ומה נפלא הדבר! אנכי, היהודי, התפּעלתי אולי יותר מכולם למראה היופי הנשגב, שנתגלה לפנינו, ואולם דוקא באי־ההתפעלות של בני־לויתי הבחנתי את הקרבה האמתית, האיתנית, הפנימית, שבין הללו ובין הטבע. דוקא הללו הרגישו כאן את עצמם כבני־בית, דוקא הם, שוי־הנפש לכאורה, ולא אני, המתפעל, המתלהב, אזרח העולם. ולכאורה, הן הדבר מוזר: הן, לכאורה היינו כולנו גרים בשווייציה, גם אני וגם אותו סטודנט צרפתי עליז, גם התייר האנגלי וגם אותו בן־הודו שזוף, שצחק בלי הרף. ואף־על־פי־כן הרגישו כולם, כולם, את עצמם כבני־בית, התנהגו כבני־בית, ורק אני לבדי, אזרח העולם, לא חדלתי אף רגע מהיות גר ונכרי בין הרי־האלף. מימי לא קנאתי כל־כך בבני־אדם, כמו שקנאתי בבני־לויתי באותה שעת־הדמדומים הנפלאה, בין פסגות שלג־הנצחים… ומאותה שעה גופה התחילה מנקרת במוחי המחשבה האפיקורסית, שדוקא מי שהוא אזרח פלוני או אלמוני יכול להיות גם אזרח העולם, מפני שבנפשו אין אותו החיץ המבדיל, חיץ הגרות, מפני שעם חלב אמו לא ספג לתוכו כמוני את הארס הסותר והמפריד, את ארס הנכר…

מעבר העדר נשמעה פעית־חרדות של הכבשים ונביחת הכלב. קמנו ממדרגות בית־המרפא ונשם פנינו אל העדר. שני נשרים גדולים הסתובבו ממעל לאָחו. הם השפילו כל־כך לעוף, עד כי נראו מקוריהם המעוקמים. כנפיהם השיקו באויר הזך כמחיאת כפים. פתאום צרחו צריחה צורמת, הם התרוממו למעלה כחץ ויאבדו מאחרי הסלעים. הכלב רדף אחריהם בנביחת־כעס, ואולם כעבור רגע שב דחוף ומבוהל, ויחל להתלבּט בשמחה בין ברכי בן־ארצי. ישבנו מתחת לתאנה, ובן־ארצי המשיך את דבריו:

– חוש הנכר! הן הוא הטביע את חותמו בכל רגשותינו ומעשינו, באופן מחשבתנו וארחות חיינו. הן הוא אשר הכשירנו להיות אומה של אנשי־הבינים, של סרסורים ומתווכים בכל המקצועות, בכל המובנים: כדי להיות מתווך, אין לך שום נחיצות להיות קשור קשר נפשי לאותם הדברים, שבהם אתה עוסק. העיקר, שיש קונה ויש מוכר, ומה לו למתווך ולטיבה של הסחורה? היום הוא ספסר לזפת, מחר – ליין, ומחרתים – לסחורות מופשטות, לאמונות ודעות. ויחוס זה מצדנו לכל הדברים, שבהם אנו עוסקים, הוא הוא שעשנו לשנואים וחשודים לכל. קשה לי, קשה לי עד לכאב, להגיד זאת, ואולם אודה ולא אכחד, כי אותה היראה, שיראים מפנינו בכל מקום, הן יש לה נימוקים הגיוניים. התבין? רצוני לאמר כי אותה השנאה, ששונאים אותנו, נובעת בעיקרה מיראה, יראה כמוסה ועמוקה, ויראה זו, לפי דעתי, אינה מחוסרת יסוד. כמובן, לא מפני שחכמנו מכל העמים הללו יראים מפנינו, לא מפני שאנו עולים על כולם בכשרונותינו… זוהי הפרזה. אך מאידך גיסא מגוחכים עוד יותר נימוקי שוטמינו, המבארים את שנאתם לנו בזה, שאנו נוכלים ורמאים, המנצלים את כל העולם. לא ולא! נוכלים ורמאים יש להן, לאומות העולם, משלהן די והותר, וגם בכשרון ההונאה איננו עולים עליהם כלל וכלל… לא ולא! סבת היראה היא, לפי דעתי, אחרת לגמרי: זוהי אותה היראה, שכל עם מן הישוב ירא מפני השבטים הנודדים, אותה היראה, שגם הפלח הערבי מרגיש מדי התקרב הבידואים לגבולות כפרו. זוהי אחת הסתירות היותר איומות שבחיינו: למרות כל תרבותנו הגבוהה, איננו אלא עם שאינו מן הישוב, עם של נומאדים…

– מה זה היה לך, בן־ארצי? – שאלתיו בתמיה. – מה זה היה לך? אתה בעל־הבטחון, אתה הסניגור של האומה, אתה המאמין בעתידותיה הגדולים וביעודי נביאיה, התחלת מלמד עליה קטגוריה? והיכן? כאן, במרחב, בשדות המולדת, במקום שכל צעד וצעד נכבש בזיעה ודם… הן מפה רק מהלך ארבע שעות לחדרה ולעטלית…

– כן. כּאן, במרחב. מפני שרק כאן, במרחב, שבתי לאיתני, ורק כאן הבנתי, עד כמה אנושה היתה מחלתי, מחלת האומה. מפני שרק כאן, במרחב נרפאה נפשי מארס הנכר, נשתחררה נפשי ממועקת הגלות.

נשב רוח צח. עלי התאנה הזדעזעו בדממה ממעל לראשנו. על הגבעות הרחוקות נראה עופר־אַילים מקפּץ מסלע לסלע. בתוך הדממה נשמע פטפוט המעין.

טפחתי על שכמו של בן־ארצי ואמרתי בצחוק:

– ואם תזדמן עכשיו שוב בהרי הלווציה עם אותם התיירים, בני העמים השונים, לא תוסיף עוד לקנא בהם?

– מובטחני, שלא. מובטחני, שעכשיו לא ארגיש עוד את עצמי גר ונכרי, גם אם אדחה להרי־חושך. ארצי השיבי לי את אבדתי, את חוש המולדת… התבין? חוש המולדת במובן הרחב והעמוק ביותר של המושג הזה! חוש הקרקע, חוש הטבע… מעתה אינני עוד אבר מדולדל, גרגיר־אבק מטולטל ממקום למקום, כי־אם טבעת חשובה בשלשלת הגדולה, שלשלת האנושיות, שלשלת היצירה! מרחב המולדת השיב לי את מרחב העולם!

– כלומר?

– משנה שמצאתי את המולדת, מצאתי גם את העולם. לעולם הנפלא והסודי שב אחד מבּניו־בּוניו. העם העברי במולדתו ישוב לשאת פרי־הלולים אחרי הפסק אָרוך ושומם של אלפי שנים.

– כלום אתה נוטה לחשוב, שהעם העברי לא יצר בגולה יצירות עולמיות כבירות?

– כן, סבורני. בכל אופן לא יצר גם בקירוב מה שהיה יכול ליצור, אלמלי היה חי בתנאים טבעיים. הסבות הן רבות. ראשית, לא יכול להקדיש כחות רבים ליצירת ערכים עולמיים, מפני שהוכרח לבזבז את כל כחותיו במקצוע אחד, מקצוע שמירת קיומו. אך הסבה העיקרית היא אחרת: הקרקע הגלותי, שאולי הצמחים החלשים ומחוסרי־הערך עוד היו יכולים להסתגל אליו בקושי ולהקלט בו, היה מסוכן ביותר דוקא בשביל הגבורים, דוקא בשביל המצוינים…

– דבריך חידות לי. יוצא איפוא, כי החלשים הם חזקים מהגבורים? כי לחלשים היה נקל להתגבר על מכשולי גידולם מאשר לגבורים?

– אמת ונכון. הזוכר אתה את האגדה על־דבר בת־המלך העלובה, שתּעתה בנכר ואיש לא האמין לה, כי בת מלך היא? אז נמצא פִּקח אחד, שיעץ לשים עדשה על קרקע המטה, מתחת לששים הכרים והכסתות שעליהם היתה בת־המלך צריכה לישון… ובת־המלך לא יכלה להרדם! בת־המלך לא ישנה כל הלילה, מפני שהרגישה את מועקת העדשה מתחת לששים כרים וכסתות… כן, חביבי, כזאת היא בת־מלך! אז נודע הדבר, כי אמת בפיה.

– ומה הוא הנמשל?

– הנמשל פשוט מאד: הכשרונות השכיחים, הבינונים, יכלו אולי שלא להרגיש את מועקת העדשה, את מועקת הגלות… הם היו יכולים לישון, רצוני לאמר, ליצור את יצירותיהם השכיחות, הרגילות… היצירות השכיחות, הרגילות שהכנסנו לתוך אוצר האנושיות, אינן מועטות כלל וכלל… ואולם בני־המלכים, הגאונים, שהרגשתם עדינה ודקה עד למאד, הרגישו את המועקה גם מבעד לכמה וכמה מחיצות… הם לא היו חפשים אף רגע מרגש המועקה ולא יכלו ליצור, מפני שהתנאי הראשי והעיקרי של היצִירה הגאונית הוא החופש המוחלט… כן: תנאי הגלות היו מסוכנים ביותר דוקא לגאונים, דוקא לכחות הכבירים ביותר. התרנגול אינו חדל מהיות תרנגול גם בלול, ואולם הנשר בכלוב שוב אינו נשר, נשר ומרחב – הינו הך!

בן־ארצי הפסיק פתאום את דבריו ויבט נכחו. מעבר המושבה נראתה נערה קטנה, שטבעה כמעט עד ראשה בעשב הגבוה. היא הלכה וקרבה אלינו, ובעוד רגעים אחדים כבר יכולתי לראות את סל־הנצרים שבידה. לרגעים השתוחחה ותקטוף איזו פרחים בדרך הלוכה.

– זוהי בעלת־הבית הקטנה שלי, כלומר, בת בעלת־הבית. היא מביאה לי בכל יום את ארוחת־הצהרים.

הילדה נגשה אל התאנה. היא היתה יחפה ולבושה שמלת־בד ארוכה. מפניה השזופים, הנחמדים, הציצו לקראתי בסקרנות עינים כחולות שוחקות. הכלב קפץ לקראתה בחדוה. היא ברכתני לשלום, ישבה על העשב ותוצא מהסל סיר מרק, לחם, סכין ושתי כפּות.

– אמא אמרה, שֶפה יש גם בשביל האורח. – היא הביטה אלי שוב בסקרנות ותתאדם.

בן־ארצי שחק.

– התראה? כבר נודע דבר בואך. בכרך שלנו אין שום סודות. הכל גלוי וידוע. ובכן, דבוריה, מה חדש במושבה?

– אין חדש – ענתה הילדה. – בן־ארצי – אמרה אליו פתאום ברצינות – התראה לי היום את הצבוע?

– מה לי לעשות, יקירתי, אם הרוצח אינו רוצה בשום אופן לצאת ממחבואו? לפני ימים נראה צבוע במושבה וגם נשא כבש מאחת החצרות, – באר לי בן־ארצי, – ודוקא דבורה לא זכתה לראותו. היא הרבתה כל־כך להצטער על זה, עד שהבטחתיה להראותו לה. אך איככה אראנו לה, והוא, גזלן שכמותו, אינו רוצה בשום אופן להראות שוב! במושבה כבדוהו בכל מיני כבודים, במקלות ויעות, עד כי רק בּדי עמל ברח על נפשו, ומאז, כנראה, אינו מתגעגע ביותר על המושבה… מה לי לעשות, דבוריה שלי, אם הגזלן הערום אינו רוצה בשום אופן לצאת אלי? – קולו של בן־ארצי הביע צער אמתי, עד כי ראיתי נחיצות לבוא לעזרתו.

– מה יש לראות בצבוע? – עניתי גם אני חלקי. – חיה רעה ולא יותר. ואולם הצבי – זה יפה להלל! איזו רגלים דקות ואיזו קרנים!

– כלום יש לך צבי? – שאלתני הקטנה ובעיניה הבריק זיק־תּקוה.

– יש ויש. זה לא כבר ראיתיו בעיני, בקפצו על הגבעות, כמה נחמד הוא!

– והיכן הוא עתה?

– הוא רועה, ודאי, שם בעשב, מאחרי הגבעות. ואולם אפשר, שבקרוב יראה שוב. הצבאים הם שובבים מאד ואוהבים לקפץ על הסלעים. שבי פה אתנו וחכּי לו.

פני ילדה הפיקו מבוכה.

– לא, אמרה, – היום אין לי פנאי. הן היום יום הששי צריך לעזור לאמא. צריך לשטוף עוד את הרצפה לכבוד השבת. ואולם מחר אבוא.

היא לקחה את הסיר, שנתרוקן בינתים, שמה אותו בסל ותתכונן ללכת. אך לפני לכתה גחנה אל בן־ארצי ותלחש לו באזנו, כשהיא מביטה גם אלי באחת מעיניה.

– לפת עם תפוחי־זהב? – קרא בן־ארצי בהתפעלות. – אך זה יפה! – הוא חבק את הילדה וישק לה. – ולו מותּר לספּר?

הילדה התביישה, אך הניעה בראשה לאות הסכמה.

– היום בערב נאכל לפת עם תפוחי־זהב! התבין! לפת עם תפוחי־זהב!

בן־ארצי שחק מתוך שמחה אמתית את צחוקו הילדותי. לשמע צחוקו צחקה גם הילדה בקול גדול.

היא לקחה את סלה ותּלך. בדרך גחנה, כפעם בפעם, קטפה פרחים ותּשם בסל. במהרה נעלמה במורד, מאחרי המעין.

– זוהי הנפש היחידה, שאני רואה בכל יום. – אמר לי בן־ארצי. – מלבדה הנני כאן בודד לנפשי. רק בליל השבת אני סועד אצל הוריה. אביה הוא מורה המושבה.

– וכלום אינך משתעמם, בבלותך ימים ושבועות על־יד העדרים?

– משתעמם? – ה' עמך! – קרא בן־ארצי. – כלום אפשר כאן להשתעמם? מדומני, שאילמלי שהיתי כאן גם שנים רצופות, לא הייתי מספיק לדלות עד היסוד את כל ההנאות הטמירות, הכמוסות בחופש המרחב, ולחשוב עד תומה גם אחת מאלף המחשבות, המתעוררות בכל לב במרחביה. שאלות החיים והמות, הגורל והצדק, האדם והאלהים, הרע והטוב, החירות וההכרח, – כלום אינן עלולות למלאות את כל חיי אנוש ולוא גם יארכו החיים האלה פי־עשרה? הן פה, חביבי, שבתי סוף־סוף למקורי, שבתי להיות אדם ככל האדם… הן פה חדלתי מהיות יהודי נצחי…

– מה?

– אהה, מה נבהלת! – קרא בן־ארצי בצחוק. – ואני לא ידעתי כלל, שהנך לאומי נלהב כזה! כן, בארץ היהודים חדלתי להיות יהודי נצחי, כלומר, להרגיש ביהדותי עשרים וארבע שעות ביום. כשראשנו אינו כואב לנו, אין אנו חשים בו, ועכשיו איני חש יותר ביהדותי, ועובדה זו אני חושב לאחד הנצחונות היותר גדולים שבחיי. כיצד אמר גיתּה? “אני שר, כמו שהצפור שרה”… כן, חביבי, אני יהודי, כמו שהצפּור שרה… – והוא געה שוב בצחוק עליז.

– ואת כל הגדולות האלה עשה המרחב?

– כן! מרחב המולדת… – בן־ארצי קם, שתק רגע ואחרי־כן שב לדבר, מבלי פנות אלי, כדרכו תמיד ברגעי התפעלות נפשית. – מרחב המולדת… אני רואה, איך נבקע הקרח, קרח אלפי שנים, והנהר האיתן מתפרץ מכלאו בכח־ענקים וזורם למרחק ומרנן את רנת המרחב… כל הכחות הנפלאים, שהיו צפונים בהחבא על קרקע נשמת האומה ושהיו נחנקים במחנק מאפס מוצא ופדות, זורמים שנית בני־חורין ושרים את שירת הגאולה, גאולתם וגאולת העולם: העם העברי, שבמשך אלפים שנות גלותו נסתלקה ממנו רוח־קדשו, שב שנית לשרת בקודש, לכהן פאר במרחב…

השמש כבר התחילה שוקעת. בן־ארצי העיז את המקנה, ונלך אל המושבה. בבית־החמר הקטן של המורה כבר היה הכל מנוקה ומרוחץ לכבוד שבת. המורה בעצמו עמד באכסדרה ויפיח את המיחם בעזרת מגף קרוע, ששמש לו מפוח. דבורה הקטנה, שכבר היתה לבושת שמלת שבת, נגשה אלי כמו אל מכּר ישן ותשאלני, אם עופר־האַילים נראה שוב על הגבעות. מאחרי הדלת נשמע לי דבורו וצחוקו של בן־ארצי.

– ובכן, זאת עצתי, דבר בן־ארצי למי־שהוא מאחרי הדלת: – אַל תּרפּה ממנו עד שיעתר לך. אני כבר פּצרתּי בו, שישאר כאן עד אחרי השבת, אלא שזה אורח־פּורח ואינו יכול לשבת במקום אחד יותר משעות מספר. בסוד אגלה לך, שהוא מבין גדול בחזנות…

החדרה נכנס איש כבן ארבעים, לבוש מעיל ארוך, כצורבא־דרבנן, בעל זקן שחור ארוך ופאות מסולסלות. אחריו נגרר בן־ארצי, שכבר הספיק גם הוא ללבוש חולצת־בד נקיה. על שפתיו רחף צחוק־ערמה.

– אתכבד להציג – קרא בן־ארצי, בהשתחוותו לכאן ולכאן על־פי כל הלכות דרך־ארץ: – זהו המרא־דאתרא שלנו, החזן שלנו וראש הכורמים שלנו, וזה – הוא רמז לצדי – זהו אורח־פורח, הולך־בטל ויודע־נגן. ובכן, – פנה אלי – היות, שהנך ידען גדול בנגינה, הוחלט אצלנו לגזור עליך, שתשאר כאן עד אחרי השבת. התבין? לנו חסר פה איש למנין, ורבי שמעון אינו יכול למשול יותר ברוחו. זה כמה שבועות, שלא עבר לפני התיבה ולא השמיע את קולו. יותר אינו יכול לכבוש את יצרו. אם לא תשאר כאן לקבלת שבת ולמוסף – וחטאת בנפש רבי שמעון!

בעל־הבית העמיד את המיחם הרותח על השלחן ויצטרף גם הוא לבקשתו של השוחט־החזן־הכּורם. בן־ארצי הסתכל בפני מתוך צחוק של ערמה, כמי שאומר: “עכשיו לא תלך מכאן, אם ברצונך ואם שלא ברצונך”… ערום שכמותו! הן הוא ידע, שהבטחתי לחברי, המחכים לי בזכרון־יעקב, לשוב אליהם היום לפנות ערב.

אך ערמתו של בן־ארצי עמדה לו. בשום אופן לא יכולתי להשיב את פני החזן, המשתוקק כל־כך לעבור לפני התיבה, ומה גם שבמאוני הייתי גורם צער לכל בני המושבה. וכי קלה קבּלת שבּת בצבּור? ואולם אודה ולא אכחד, כי לא התחרטתי על שבטלתי את רצוני מפני רצון חברי. זו היתה שבת יפה מאד! רב שמעון סלסל “לכה דודי” ותכּנתּ שבת" לעילא ולעילא, הלפת עם תפוחי־הזהב היתה מטוגנת ומצומקת יפה־יפה, וגם טיולי עם דבורה הקטנה עלה במאד־מאד. הן למחרת היום, אחרי סעודת השבת, יצאנו לשוח, והשעה שחקה לה, לאותה קטנה: עופר־האַילים נראה שוב על הגבעות, כשהוא מקפץ בחדוה מסלע לסלע. אך למעלה מכל תהלה היו הרקודים במוצאי־שבת. חברי מזכרון־יעקב נלאו סוף־סוף להמתין לי, ויבואו אלי מתוך כונה לשפוך עלי את כל חמתם, על שלא עמדתי בדבורי, ואולם במהרה התפייסו לי, ובצאת הכוכבים ערכנו הלולה וחנגה. מה הרבינו לרקד בין הרי שומרון לנוגה הלבנה! רקד המורה, רקד השוחט־החזן־הכּורם, רקדו בן־ארצי ושני הפועלים המקומיים, ואחרון אחרון חביב: דבורה הקטנה. כשעזבתי את המושבה, כבר החוירו פאתי קדים. העמקים והגבעות עוד עשנו בהערפל הכחול, אך הפסגות כבר הפזו, ומבעד מפלשי האד הזהיר המרחב הטלול לנגוהות השחר העולה.

תרס“ט – תרע”ט


  1. “לשטות” במקור המודפס. זוהי הצורה המקראית למילה “לסטות”. לפי האקדמיה ללשון העברית: “מילים רבות הנכתבות במקרא בשי”ן שמאלנית, נכתבות אצל לשון חז“ל בסמ”ך“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “אכול” במקור המודפס, צ“ל: אוכל – הערת פב”י.  ↩

  3. “מקוריות” במקור המודפס, צ“ל ”מקורית“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות