מפינה נדחה אשר במדינה חשוכה עלה ״כשורש מארץ ציה״ ורוח נשאתהו ותוציאהו מארצו ומביתו לתור ולדעת את שלום אחיו האובדים בארץ מרחקים ולשום להם זכר בישראל ולו שם בנוסעים.

ישראל בן יוסף בנימין המכונה ״בנימין השני״ נולד בשנת תקפ״א בעיר פולטישני אשר במולדובה המדינה. הוריו חנכו אותו על פי דרך אבות בימים ההם, אף כשרונו עמד לו ויהי “אוחז בזה וגם בזה”: קרא הרבה ושנה הרבה וילמד גם לשונות ומדעים, ורוח חקר ובקשת תעלומות נוססה בו מימי ילדותו ונפשו נכספה לנסוע בארצות ולבקש את צאצאי עשרת השבטים אשר היו הגיוניו כל הימים. ויהי בהיותו כבן עשרים וארבע שנה ויעזוב את מסחרו, אשר בא עד משבר, ואת אשתו ואת בנו הקטן, ויצא לבקש טרף לביתו ולראות את שלום אחיו הרחוקים. ויעבור בערי אוסטריה, בטורקיה, באיי הים, במצרים ובארץ ישראל. משם נסע אל דמשק, אל אחלב, היא ארם צובא, אל ארם נהרים, ארמניה, קורדיסטן, פרס והודו, ויחקור וידרוש לשלום אחיו היהודים בכל המקומות האלה ויכתוב בספר.

בימים ההם לא היו עוד דרכים סלולות וחבורים מסודרים בין ארצות רחוקות, ואם נמצאו פעם בפעם נוסעים אמיצי־לב, אשר שמו נפשם בכפם ויצאו לתור את הארצות ההן, לא היו להם דברי היהודים ענין לענות בו, ונוסעים יהודים לא היו בארץ מימי ר' פתחיה מרגנשבורג בעל ה״סבוב״ ור׳ בנימין מטודילה (שניהם היו באחרית האלף החמישי). בשני מסעיו, אשר ארכו שמונה שנים, עבר בהרים, במדברות, בימים ובנהרות, חדר למקומות נדחים הנשכחים מני רגל, נפתל עם מקרים רעים ופגעי הטבע ונגעי בני אדם: פעם נשברה האניה אשר עבר בה ובהתמלטו בשחיה אל החוף נשא רעב שלשה ימים ויכלכל את נפשו בעשבות שדה, פעם פגע בו רוח זלעפות במדבר ויהי כפשע בינו ובין המות, או נלחם עם שודדים, הוא ובני לויתו, פעם התגבר הוא עליהם ופעם נפל שבי בידם ויגזלו את כל אשר לו וגם כתבי־יד עתיקים אשר אסף ואשר יקרו בעיניו מכל הון. אך בהתמכרו כולו למטרה הגדולה אשר שם לו ובהיותו מלא רוח חכמה וגבורה נשא וסבל באומץ לב את כל המקרים ויצא מהם בשלום. — בבואו עד קצה הררי קורדיסטן אמרו לו היהודים, כי "על רוכסי ההרים האלה, המשתרעים במרחק רב מאד, יגורו המון רב מאחב״י מפוזרים בין עמי הקורדים ומעולם לא עזבו את מקומות מושבותיהם, וככה יחיו נפרדים ונבדלים מיתר אחיהם אשר בכל ארצות פזוריהם״. אז שם פניו לעלות על ההרים ולבקר את אחיו היושבים שם. ובכל אשר הזהירוהו היהודים לבלי שים נפש בכפו לעבור בדרכים המלאים חתחתים ומכשולים ומוראים גדולים, לא שב ממחשבתו. ברוכסי ההרים ההם, הגבוהים והעקלקלים, היה עליו לטפס על ידיו ועל רגליו, מבלי היות מקום לרוכב סוס לעבור שם.­

בכל המקומות אשר עבר בהם התבונן אל דרכי יושביהם, וביחוד אל מצב היהודים היושבים בארצות חושך ההן בין גוים ושבטים הרחוקים מתרבות ומחוקות החיים; וידרוש ויחקור את דרכי חייהם בחוץ ובבית וירשום לו את הכל בספר. דברי מסעיו לוקחים לב הקורא בם, ויש אשר יראו לנו כספורי הבדים אשר ב"אלף לילות ואחד״. אך רובי דבריו לא יתנו שמחה בלב הקורא היהודי. בעברו מארץ ישראל והלאה, עוד מצא בדמשק ובאחלב יהודים הדבקים ביהדות, ואשר באחלב היו שומרי דת אבות "בכל תקפה ותפארתה״ ולומדי תורה בשקידה רבה, ״גם מלמוד חכמות ומדעים לא יניחו את ידם״; וכן בבגדד, ששם מצא ישיבה גדולה ובה ששים תלמידים מחונכים להיות מורי הוראה בישראל. אך ככל אשר הרחיק משם והלאה, אל מושבות היהודים בארמניה, בקורדיסטן ובפרס, פגה לא רק דעת התורה, כי אם גם היהדות כולה. באורפה, היא אור כשדים, לא ידעו רוב היהודים להתפלל. בקורדיסטן מצא כפרים נושבים מאחב״י, אך הם נבערים מדעת, "אינם יודעים מאומה מספרי התנ״ך וספר התורה כספר החתום להם. ביום השבת יבאו לבית התפלה, אך לא יפתחו פיהם להתפלל, כי לא ידעו עד מה, רק נשיאם, האחד היודע להתפלל יפגיע בעד כולם״.

וככל אשר נבערו מדעת התורה והיהדות כן החזיקו בכל עוז — כאשר בימי הנוסעים ר׳ פתחיה ור׳ בנימין מטודילה — בכל הבלי שוא ובכל אמונה תפלה ״כמשפטי הגוים אשר סביבותיהם": עבודת קברים, הערצת מתים, שדים ורוחות, קמיעות, כשפים והשבעות; מספר עריהם היו קברי קדושיהם — קבר דניאל, קבר עזרא, קברי מרדכי ואסתר, קבר יונה בן אמתי, מערת אליהו הנביא (בקורדיסטן!), ועוד. באלקוש אשר בקורדיסטן, עיר אשר כל יושביה ארמנים, ראה את קבר נחום האלקושי, הקדוש ליהודים ולגוים; שמה יבאו היהודים מקרוב ומרחוק אחת בשנה — שמונה ימים לפני חג השבועות — ויחוגו שם ארבעה עשר יום. "הנוסעים מביאים אתם ספרי תורותם ומניחים אותם בארון הקודש אשר בהיכל, ואחרי כן ילכו האנשים לחדר נחום הנביא, ואז תחל התפלה. בראשונה קוראים ספר חזון נחום האלקושי בכתב־יד ישן נושן המונח על הבימה, ואחרי כן מקיפים את ארון הקודש שבע פעמים ושרים שירים ותשבחות כל משך עת ההקפות. אחרי ההקפה השביעית ישירו שיר נשגב לכבוד הנביא, המתחיל: "שישו ושמחו בשמחת נחום הנביא״. אז תבאנה הנשים ותתפללנה את התפלות הנעתקות למענן לערבית או לקורדית, ובקול רנה ובצהלה תסובבנה את הבימה במחולת מחנים לערך שעה אחת״.

אחרי כלות התפלה והעבודה בחג השבועות בבית התפלה ובחדר הנביא ישימו, ממחרת היום, לדרך פעמיהם ונגשו אל אחד ההרים והמה חמושים בכלי־קרב, קני־רובה וחרבות, ועלו על ההר וקראו שם בספר התורה לזכר מתן תורה על הר סיני. וברדת כל הקהל יערכו מלחמת תנופה, למראה עין, — סמל למלחמת גוג ומגוג על אדמת ישראל בימי המשיח בשוב העם אל ארץ אבותיו.

אל חדר הנביא יביאו האורחים את חוליהם ללון שם לילה אחד. בחצי הלילה ישמע החולה רוח מדבר אליו וכי ימצא את לבו לענותו על שאלתו, תעלה ארוכתו כרגע, ואם אימה תבעתנו אז יאבד לנצח. אך איש בריא לא יבוא שמה בלילה, כי בנפשו הוא. בנימין הנוסע התגנב וילן שם בלילה ההוא — אך רוח הנביא לא נגלה אליו וכל רע לא אונה לו… בכל מקום בואו קדמו פניו בכבוד גם העם גם נשיאי העדה וינשאוהו ויכלכלוהו ברוח נדיבה כל ימי שבתו עמהם, ובחליו הפכו משכבו באהבה וברחמים רבים. הרבנים ונכבדי העדה הפיקו לו נפשם, שאלו בעצתו בכל הדבר הקשה, והוא האיר עיניהם בדברי תורה ודת, בשאלות עגונות ועניני אסור והיתר. אך כאשר נסה להסיר לבב העם מאחרי הבלי השוא ״השיבו אמריהם לו כי מנהגי אבותיהם בידיהם מימים קדמונים ולא ישליכום אחרי גום עד ביאת המשיח״. בנפוצות ישראל ההן יכבדו ויוקירו כל איש יהודי הבא אליהם מאירופה — חזון לא נפרץ — וישישו עליו בשמחה וכמעט ישאוהו על כפים. "וכבוא אליהם איש עברי מירושלים ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא וחלצו נעליו ורחצו את רגליו ואת מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מהם ברגש קודש; נכבדי העדה ישתו בראשונה והנותר יתנו לנשים ולילדים לשתות; כי יאמינו אשר המים האלה יגנו על שותיהם מכל מחלה ופגע רע״.

בטיהראן, עיר ממלכת פרס, נקרא הנוסע יום אחד לבוא אל יועצי המלך להגן לפניהם על דת משה וישראל. כי אחד הרבנים שם המיר את דתו וילשן את היהודים ואת תורתם אל שער המלך ואת הפסוק “לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך” (דברים כ״ג) ועוד פסוקים כאלה הביא ציד בפיו. הקצף יצא על היהודים והרבנים וראשי העדה אשר נקראו להשיב על תוכחת האח הנפשע לא ידעו מה יענו וישליכו יהבם על ״החכם היהודי הבא מארץ־ישראל". והוא הכזיב את עלילות המומר ויבאר להם את הכל בטוב טעם ודעת וישב את חמתם מעל בני ישראל. בעברו במדבר פרס היה צפוי פעם בפעם אל חרב שודדים ואל שנאת עם הארץ המוסלימים הבוערים באש קנאת דת. יום אחד ראהו איש מאנשי האורחה מתפלל ותפלין בראשו ויקרא: הנה בא איש יהודי לטמא את מחננו! ויאמר להרגו, אך יראת מנהל האורחה מפני ציר אנגליה עמדה לו.

בפרס ובהודו הרבה לחקור ולדרוש לשרידי עשרת השבטים וגם נגלו לו שם עקבותיהם: היהודים יושבי ארץ פרס אמרו פה אחד כי הם מצאצאי עשרת השבטים מגלות ממלכת ישראל, ולאות ולעד היה הדבר אשר אין בידם ספרי תלמוד. וכן היו בעיניו גם שבטי "בני ישראל״ אשר במדינות הודו, והאות: כי לא נמצאו בהם לא כהנים ולא לויים. ומלבד האותות השליליים האלה הוגד לו על ״בני ישראל״ היושבים בקוטשין על חוף מלבר, כי "יש בידם ספר דברי הימים אשר ידעו לשמרו מכל משמר מימים קדמונים ועד היום. בספר דברי הימים הזה כתובים כל מקריהם ותולדותם מעת אשר הגלו מארצם בימי הושע בן אלה עד ימינו אלה״. אך בכל מאמציו לא הצליח חפצו בידו לראות את הספר. מקץ חמש שנות עמל ונדודים בארצות אסיה שב לארץ מולדתו, לרומניה, אך לא למנוחתו. כי גם הפעם לא הלכו עסקיו למישרים ושבטי ישראל הנשארים והנסתרים מפניו לא נתנו דמי לרוחו השואף והסוער והתקוה הכפולה, להביא ממרחק לחמו ולגלות עקבות אחיו אשר עוד לא נודעו, שבה לנחותו הדרך. אז לקח שנית מקל הנדודים בידו ויעבור בסרביה, בהונגריה, באיטליה עד רומה, ששם ישבו היהודים מימי היות עוד ניר לישראל בארץ אבותיו וגם ראו את חורבן מחריביהם. בליבורנה ישב באניה ההולכת אל מרסיליה, ויעבור אל ספרד ומשם נסע לאורן אשר באלג’יר, מאלג’יר עבר בכל חוף אפריקה הצפונית וסבב עד טריפוליס וישב בדרך הזאת לאירופה, ויבוא פריזה בימי האביב תרט״ו.

בשלש שנות מסעיו באפריקה חקר ודרש בכל מקום למצב אחיו היהודים ככל אשר עשה במסעו הראשון באסיה; גם מצא לו זמן לכתוב ולהוציא ספרים שונים: בשנת תרי״ד הוציא באלג’יר העיר ספר בצרפתית בשם Une année de séjour aux Indes orientales (שנה אחת בהודו המזרחית) וספר “נסיעת ישראל״, כתוב בשפת ערבית ובאותיות עבריות. ובשנת תרט״ו הוציא בתלמסאן אשר במדינת אלג’יר חבור בשם “מלחמת ארבע שנים אשר נלחמו הפולנים עם הרוסים והטטרים בשנות 1648—1652”, בו דבר בארוכה על כת ה”שבתניקי״ ("שומרי שבת״) ברוסיה והוכיח בראיות לקוחות מדברי הימים כי ממקור ישראל מוצאם.

ברוב ארצות אסיה ואפריקה היה מצב פזורי ישראל קשה מנשוא וספור תלאותיהם מעורר זועה. על מצב היהודים בארץ־ישראל יספר לאמר: ״תחת סבל תלאות רבות יחיו בני ישראל כעת בארץ אבותיהם. נתונים הם בידי השוטרים והפחות לעשות בהם כטוב וכישר בעיניהם. כמה קהלות באו עד ככר לחם לרגלי חמדת הבצע אשר לשרי העיר. ולא רק הונם, כי גם חייהם תלויים להם מנגד; על כל הגה, כל אמר, היוצא מפי איש עברי במרוצת דבריו בלי כונה ורצון, הנוגע לכבוד הערבי, ישפך לפעמים דמו כמים, ובכל יום מוכים ונמרטים הם על חנם… ואין להם כל מגן מידי לוחציהם. קנינם והונם לא בידם נתנו, ואף לא ירהיבו בנפשם עוז לזעוק חמס על העושק והמרוצה הנעשים להם, בידעם מראש, כי יד נקמת הערבים שואפי רצח אוחזת בעקב כל תלונה היוצאת מפיהם. כצללים תמס יהלכו על אדמת אבותיהם אשר היתה לברות למתלעות לוחציהם ודוחקיהם; הערבי הנבער מדעת ידרוך ברגל גאוה על אדמת הקודש, ואת העברי יחשוב לבזה־נפש, לנתעב ונאלח; אשר איננו שוה לשבת בארץ… אדמת הארץ פוריה גם היום, ואם יצלח לקנות גם בעבור היהודים חלקת ארץ ויעוררו רוחם לעבוד את האדמה, אז גם המה יאכלו מפריה ומטובה ישבעו. אמנם מה יסכון להם עתה לעבוד את האדמה ולשמרה אם הערבים יאכלו את תבואתה ביד חזקה״.

וכן היה המצב בכל הארצות, אשר בהן היתה הדת המוסלימית שלטת. עם הארץ היו עושים עמהם בשנאה ובוז מעשים אשר לא יעשו. שודדים היו מתנפלים עליהם פעם בפעם ומציגים אותם ככלי ריק. יש אשר התנפלו על תהלוכה יהודית, אשר הובילה ספרי תורה אל ביהכ"נ החדש אשר בנו להם, ויהרגו ויפצעו רבים מהם, ויהרסו את בית הכנסת עד היסוד. בערי קורדיסטן כבדה עליהם יד עם הארץ לבלי נשוא; כבהמות שדה מכרום לעבדים ולשפחות ואת כל קדשיהם חללו, החריבו בלי חמלה.

ביום ר״ה, בתקוע שופר בבית התפלה, פרצו המוסלימים אל הבית, שברו את השופרות, ענו את הנשים ואת האנשים הכו הכה ופצוע ויגרשום ממקום מקדשם. ראשי עם הארץ היו מכריחים אותם לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך, נער וזקן, טף ונשים. "כל היהודים היושבים מפוזרים ומפורדים על ההרים ההם בין שבטי העמים הפראים, לפעמים מחמש ועד עשרים משפחות מהם, המה קנין איש קורדי אחד אשר יעמיס עליהם מס־גולגולת כבד מאד. לעתים ידועות בשנה מוכרחים הם לעבוד עבודת עבד במלאכות אדוניהם, לחרוש, לזרוע ולאסוף תבואת אדמתם חנם אין כסף. האדון באוָָתו¹ יוכל למכרם לעבדים ולשפחות. איש מאדוני הארץ כי ירכב על סוסו ופגע באיש יהודי, יכריחנו לרוץ לפני סוסו עד פתח ביתו ולא יתננו לשאוף רוח… רוח קל כי יעבור על פני אדוניהם האכזרים והמה מוכים באכזריות חמה ונרצחים כבהמות שדה, ואין פוצה פה ומצפצף.

ואחינו האובדים ישאו ויסבלו בנפש שוקטה ובלב נשבר ונדכה, בחשבם כי אך לעמל וצרה נולדו פה על האדמה, ואך זאת תעודתם פה בתבל״. בבוכרה ובפרס היו מוכרחים לשאת על בגדיהם חתיכת בד ישן לאות כי יהודים הם.

בערי פרס הכריחו אותם פעם בפעם לקבל עליהם את דת מחמד. ובהיות הנוסע בעיר שירז באו אליו המונים המונים מן האנוסים האלה, אנשים ונשים, לתנות לפניו צרות נפשם (זמן קצר לפני בואו שמה הובאו אלפים וחמש מאות יהודים בברית דת מחמד ביד חזקה). בעיר משד התנפלו המוסלימים על היהודים, אשר היה מספרם כארבע מאות משפחות, וידרשו מהם לקבל את הדת המוסלימית, וכאשר מאנו עשו בהם הרג רב. כמה מהם ברחו להמלט לעיר בגדד, והרודפים הדביקום בדרך ויכריחום להמיר את דתם. אחרי כן ארבו הגוים לאנוסים, אשר הוסיפו להחזיק בדת אבותם בסתר², וימצאו יום אחד את השוחט עושה מלאכתו בבית אחד מהם וימיתוהו וינתחוהו לנתחים וישליכום לכלבים ואת יתר האנוסים המיתו לפי חרב, ויהרסו את בתי הכנסת ויקרעו את ספרי התורה לקרעים. והכל עבר כאחד מקרי יום־יום ודם האומללים לא נדרש. בכל ערי פרס היו היהודים מוכרחים לשבת בחלק מיוחד מהעיר, נבדלים כטמאים מיתר התושבים.

לפעמים יבואו אל בית איש יהודי ולקחו מכל הבא ביד, ואוי לו ליהודי אם יעמוד נגדם להציל רכושו, כי יכוהו נפש ואין מי יאמר להם מה תעשו. וכי יראה איש יהודי בחוץ בשלשת ימי אבלו של “עלי״ מחוקקם, אחת דתו להמית. לא טוב מהם היה מצב היהודים בארצות אפריקה הצפונית, טריפוליס, טוניס, אלג’יר, מרוקו; יחידים וקהלות נשאו וסבלו רעות רבות וצרות ע״י קנאת הדת הנשרשת בלב הערבים השונאים אותם תכלית שנאה. גם בערים שהיו בהן קהלות גדולות היו ״נדכאים ונאנחים תחת לחץ הערבים שונאיהם״. בבתי הכנסת לא היו חלונות ועל שאלת הנוסע הגידו לו, כי הדבר הזה הוא ״למען לא יוכלו הערבים להשליך לפידי אש דרך החלונות לשרוף את בית הכנסת כאשר היו עושים לפנים”. בתי הכנסת ובתי מושב פרטיים³ נבנו קטנים ודלים ללא תואר והדר מחוץ, למען הסב מעליהם את עיני שורריהם. “בבוא ערבי אל בית איש יהודי, מוכרח היהודי לדבר אליו באימה ופחד ובהכנעה גדולה כדבר אל מלך שליט; וכי יקח הערבי מאשר יש בבית כפי אשר יישר בעיניו לא ירהיב היהודי עוז בנפשו להתאונן; כי אם יצעק חמס לא יתמהמה הערבי לשלוף חרבו, ואם יפול היהודי האומלל חלל לרגליו, אז אין חוק, אין משפט ואין שופט אשר יריב ריבו. כי נתונים האומללים בידי הערבים לעשות בהם כטוב בעיניהם”. במרוקו היו היהודים מוכרחים ללבוש מלבושים מיוחדים להם לאות חרפה ודראון.

ואולם היהדות היתה באפריקה הצפונית כעץ עתיק משריש. כל בני ישראל יושבי הארצות ההן היו יראים את ה' בכל לבבם, משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ומהם גם בבתי מדרשות, רבניהם היו חכמים בתורה, וביותר העמיקו להגות בספרי הקבלה. גם רבים מבני העם היו לומדי תורה, ולא היו נבערים גם מידיעות חיצוניות. בשמירת השבתות והמועדים היו כולם נזהרים מאד. רק בארץ מצרים, במקומות אשר בין קהיר ובין דמייטה, מצא קהלות מבני ישראל, אשר היו ״רובם ככולם נבערים מדעת ולא יוכלו גם קרוא עברית. גם השוחטים אינם יכולים ללמוד דיני השחיטה בעברית רק בערבית״. המצב הכלכלי והאזרחי של היהודים במצרים היה טוב מאד; כי צירי ממלכות אירופה היו להם מגן ומחסה. בכלל היו היהודים אדירי אמונה ומחזיקים בדתי אבות בכל לב ובכל נפש גם בארצות אסיה, במקומות שהיו נבערים מדעת היהדות, גם באפריקה הצפונית, ששם לא זרו מתורה ומדעת. ביחוד היו הנשים והבנות מוסרות נפשן על קדוש השם והדת, ובדבר הזה הציג אותן בנימין הנוסע למופת לנשי היהודים באירופה.

בעיר שירז, בפרס, נשא מוסלימי אחד את עיניו אל נערה עבריה יפת תואר וכאשר מאנה להיות לו לאשה העיד בה עדי שקר כי נאותה לבוא בברית דת מחמד וגם הודיע זאת אל הכהן. ומלאכים יצאו מלפני הכהן אל בית הנערה, את הוריה הכו מכות אכזריות ואותה לקחו בחזקה וישימו אותה במשמר. לפנות ערב בקשה הנערה משומר האסירים, כי יתננה לצאת אל החצר לשאוף רוח מעט; כצאתה התנפלה ממקום גבוה על רצפת אבנים ותרץ את ראשה ותמת. — ובעיר תאזה אשר במרוקו היה איש יהודי גדול ונכבד בעדתו ושמו חושיאל, ולו בנות יפות־מראה, אך האחת, סוליקה עלתה על כולן בחן וביופי. על הנערה הזאת פקחו המוסלימים את עיניהם ויהי היום ויתפשוה ויביאוה אל בן השולטן, אשר ישב על כסאו אחריו.

הנסיך דבר על לבה להיות לו לאשה ולגבירה בין נשיו. אך סוליקה לא שמעה לו, כי לא חפצה לעזוב את דת אבותיה, אשר יקרה בעיניה מכסא מלוכה. ויתן אותה במשמר בית הסוהר ויפקד עליה נשים עבריות, אשר המירו את דתן, לדבר על לבה ולהטותה לחפצו — אך כל עמלן היה לשוא. אז קרא בן המלך לראשי היהודים אשר בעיר ויאמר להם אשר יטו את לב הנערה הסוררת למלא את חפצו, ואם לא, ישפוך את חמתו על כל עדתם. בכל זאת לא נע לב הנערה. ויצו בן השולטן להמיתה, ובסתר היה דברו אל ההורג לנסות עוד אליה רכות וקשות, אולי תפותה ולא תאבד. אך העלמה אמצה את לבה ותכון לקראת המות. וכאשר באו אל גבה מדקרות חרב ההורג קראה: שמע ישראל ה׳ אלהינו ה' אחד! עד צאת נפשה. רבים מחכמי ישראל באפריקה חברו שירים על הנערה ויתנו בהם את כל פרשת גדולתה וצדקתה.

במסעיו הארוכים בארצות הקדם שבעה עינו לראות את עני בני עמו הטובעים בשפלות ובעבדות והנבערים מדעת עד לבלי דעת את שפלותם. ובהכונו לשוב לאירופה זכר את המוני אחיו אשר בארצות מזרח אירופה, הרחוקים גם הם מאוד דעה והשכל, ויביע להם רוחו ב״סוף דבר" אשר בספר מסעיו, ויעוררם ללמוד חכמות וידיעות הדרושות לחיים, כדברי חכמינו ז"ל: "טוב תורה עם דרך ארץ״, אך לא לעזוב את התורה מפני הידיעות החיצוניות כמעשה אחב״י יושבי ארצות אשכנז וצרפת, אשר ״גם שם שכחו בני עמנו את דברי המאמר הנשגב הזה ואחרית דבר היתה, כי כמעט כל איש אשר בחר בלמודי החכמות והידיעות לבד פנה עורף אל דת אבותיו. ועל המדינות ההן יאמר: “תורה נשכחה”. יראו אחב״י יושבי רוסיה, פולין ומולדובה ויקחו מוסר מאחיהם באשכנז ובצרפת! מהם יחכמו לדעת גודל המכשלה והרעה אשר תצמח לבני ישראל בנטותם לאחד משני הקצוות״.

־־־־־־־־־־־־־־־

בפריז הוציא הנוסע ספר דברי מסעיו בצרפתית בשם Cinq années en Orient⁴ 1851 — 1846 (חמש שנות מסע בארץ הקדם, תר״ז ־ תרי"א), וראשי היהדות בצרפת, רבנים, חכמים וסופרים, אשר ראו את ספרו בעודו בכת״י, הביעו רוחם לקהל במכתבי תהלה ויחזקו את ידיו. אחרי צאת הספר (תרט״ז), שם המחבר אל לבו למלא את בקשת יהודי פרס אשר בקשוהו להיות להם למליץ לפני גדולים ולהביא להם עזר מצרה; ויערוך ספרי זכרון ובקשות בעד אחיו האומללים אל השולטן הטורקי, אל נפוליון השלישי ואל מלכת בריטניה. בהנובר הדפיס בנימין את כל דברי מסעיו בגרמנית (תרי״ח) בשם Acht Jahre in Asien ünd⁵ Afrika (שמונה שנים באסיה ובאפריקה), עם הקדמת החכם ד״ר קייזרלינג, וגדולי החכמים בגרמניה, יהודים ולא־יהודים, קדמו את הספר בשמחה ויהללו את המחבר על תוצאות מחקריו אשר שם לפני הקהל.

הספר נדפס בשנה ההיא במשך ירחים אחדים בשתי מהדורות ונמכר כולו. ובשנת תרי״ט יצא הספר בתרגום עברי ע״י דוד גורדון (עוזר במערכת "המגיד״ ועורכו אחרי כן) בשם ״מסעי ישראל״. אחר הדברים האלה שם בנימין את פניו לצאת למסעיו בשלישית לבקש את נדחי אחיו באסיה ובאפריקה אשר לא יכול לבוא עד תכונתם במסעיו הראשונים, גם לצרף וללבן את הידיעות אשר קנה לו על אדות היהודים בנסיעתו הראשונה, וביחוד למלא משאלות החכמים אשר שמו לפניו על אודות תולדות היהודים וספריהם בארצות הקדם. כי אחרי צאת ספר מסעיו בצרפתית עוררו אותו חכמים רבים לחקור ולדרוש במסעו הבא לדברי חפץ שונים: לראשית מוצאם של שבט “בני ישראל” בהודו, לכת“י עתיקים בלשונות פרס, ערב ועוד ובאותיות עבריות, לספר התורה אשר מצא הנוסע בדיארבקר ואשר לפי דברי היהודים שם נכתב על ידי עזרא הסופר (שלמה מונק); לשמות הערים והכפרים באשור ובארם נהרים, בעברית ובערבית. לכת״י מספרי ה”גנוזים“, בן־סירא, בן־חגלה, בן־לענה, לכת״י עתיקים של ספרי הגאונים בארמית או בערבית, לתלמוד ירושלמי על סדר קדשים, לתוספתא של בר־קפרא ולמשלי שועלים של ר' מאיר (ב״נ; ע”ד ראשי הגולה. על הקראים הקדמונים, על מושבות הקראים ומספרם, לדרוש אחרי כת“י מהם וביחוד בשפת ערב, ע”ד כת שבתי צבי, מנהגיהם, תפלותיהם וחבוריהם (מ. יוסט); לכת״י של ספרים עתיקים בצורתם הראשונה, בטרם נשחת תארם בדפוס על ידי הוספות והשמטות, לכת״י תרגום ירושלמי, תרגום יונתן, מכילתא, הספרים על שני חומשי תורה האחרונים. לכת״י של פירוש ר׳ סעדיה גאון על התורה (א. גיגר). ל. יעקבזון, ראש קהלת רוטרדם, העיר את רוחו לנסוע אל מדינות הודו אשר תחת ממשלת ארצות־השפלה, לחבר שם את היהודים המפוזרים והמפורדים כצאן בלא רועה ולכונן שם עדת ישראל. החכם ד“ר יוליוס פירשט, לייפציג, פרסם (תרי״ח) קול קורא לטובת ״הנוסע העברי הראוי לתהלה״ וידרוש מאת כל ״אוהבי החקירה והדרישה בענינים הנוגעים לתולדות בני ישראל” לאסוף תרומות־כסף להוצאות נסיעתו החדשה לארצות אסיה ואפריקה ובדבר הזה ״יהיה לאל ידנו לעשות טובה גדולה כללית לאומתנו ולהפיץ אור על חשכת המסכה הנסוכה על אחב“י בארצות הנזכרות”.

בשנה ההיא, שנת תרי“ט, שב בנימין לנסוע למסעיו ואת דברי המסע הזה שם לפני הקהל בספר Afrika Drei Jahre in (שלש שנים באפריקה⁶(, הנובר, תרכ”ג. גם הספר הזה העיר עליו תשומת לב החכמים והסופרים ואנשי המעלה. מלך שודיה ומלך הנובר כבדוהו באותות־כבוד, ודעת הקהל המריצה אותו, כי יכון למסע חדש לארצות הקדם; גם הוא נשא נפשו לשים לדרך פעמיו למדינת ערב, ״לגלות ממלכת ישראל, כי עוד לא סר שבט מיהודה״; ולארץ סינים, ששם, במדינות הצפון, היו היהודים נפוצים בקרב עם הארץ, מעטים בתוך רבים, והולכים ונבלעים מעט מעט מדור לדור אל ים האדם אשר סביבותם; ולארץ כוש, ששם נמצא שבט יהודי עתיק־ימים, “פאלאשים”, נתוק וכרות משאר עם ישראל, ״כעשרים וחמש רבבות, אשר באורך גלותנו נתרחקו כמעט מגבול דת קדשנו, ורק כ״ד כתבי הקדש ומועדי ה' היו להם ציונים כי מציון יצאו… פרצוף פניהם מקצתם לבן ומקצתם שחור; לשונם היא שפת אמהארי… זוכרים הם את יום השבת לקדשו וגם את המועדים ישמרו, אך לא על פי הקבלה הידועה וחשבון העבור אשר לבני ישראל; יודעים הם כל התורה שבכתב, ויש בידם העתקת כת״ק בלשון אמהארי, וגם הנוצרים היושבים בעריהם יבואו אליהם לבקש מפיהם פירוש דת תורה… גם כומר אחד מחברת המיסיונרים אמר, כי נקל יהיה לאחב״י להתקרב אליהם ולפקוח עיניהם יותר מאשר למיסיונרים להטותם אל הדת הנוצרית, כי מאד נכספו הפאלאשים להקשיב לקח מפי אחיהם האמתיים באירופא״⁷.

ואולם עד אשר החלו אנשים מאחב״י להתקרב אליהם ולפקוח עיניהם, והנה המיסיונרים מלונדון פרשו עליהם רשתם וידיחו מהם רבים, ואשר לא אבו שמוע אליהם הלשינו אותם אל המלך ויביאו עליהם רעות רבות וצרות. גם בשנה ההיא, אשר התעתד בנימין השני לנסוע שמה, “נלכדו על ידי כומר אחד מחברת השליחים הנ״ל שלושים ושש משפחות מבנ”י באביסיניה ונזורו אחור מדת קדוש ישראל, בהאמינם לדברי המסית והמדיח (מפני שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם והם ערומים מדעת) כי כבר רחם ה' את עמו״⁸.

ובנימין השני לא יכול עוד להשלים חפצו, כי במסעיו חגר שארית כחו ובזבז שאר הונו; החכמים נחוהו בעצותיהם, העניקו לו מנדבות פיהם, אך העשירים לא תמכו בו מהונם. וילך ללונדון לבקש מוצא לכסף למסעו החדש, ויודיע את דברו בקהל רב. גם פנה במכתב אל "ועד שליחי הקהלות״, בו הודיע להם בקצרה על כל מסעיו אשר נסע לארצות רחוקות לבקש את אחיו בני ישראל ולראות את ענים והליכותיהם, וכי גם עתה הוא אומר לנסוע לארצות סינים, תימן ואביסיניה, ״להביא ישע לאחב״י יושבי הארצות האלה הנרדפים שם באכזריות חמה, ובפרט אחינו באביסיניה, אשר באו אליהם מסיתים ומדיחים להטות לבבם מדת קדשם, והם בבלי דעת יאשמו״, ויבקש מהם לתמכו ולסעדו במסעו זה. אך האנשים אשר פנה אליהם היו “אנשי חסד״ ולא “אנשי רוח״, צרת אנשים יהודים מצאה הד בלבבם אך לא צרת היהדות: בועידה ההיא, אשר בה החליטו לשלוח סכומי כסף גדולים לטובת יהודים “נשרפים” במאנאסטיר, צוו על המזכיר להשיב להנוסע, כי אין לאל ידם לתמוך בו במשען כסף לדרכו זו. על זאת התעוררו אנשים מנכבדי עדת ישראל בלונדון וייסדו חברה לאסוף תרומות כסף מאת היהודים יושבי אנגליה לתכלית הנסיעה. ראש החברה היה הגביר ששון והמזכיר — רמ״נ אדלר בן הר׳ נתן אדלר הרב הכולל לאנגליה. הם הוציאו קול קורא ליהודי אנגליה, בו דברו על הנחיצות לשום עין על שארית הפליטה לבנ”י בארץ סינים ובאביסיניה ולקרב אותם אל שאר עמם, והודיעו כי נמצא להם עתה למטרה זו ״הנוסע המפורסם הר”ר בנימין השני, אשר הקדיש רוב ימי חייו למסעיו בארצות רחוקות״, וכי "בעלי החברה חקרו ודרשו ומצאו, כי הנוסע בנימין השני יש לו כל הכשרונות הדרושים לחפץ נסיעה כזו על ידי ידיעתו בעניני דתנו ועל ידי ידיעותיו בלשונות הקדם וכו' ".

“לזאת איפוא דורשים בעלי החברה עזר וסעד לדבר גדול זה מכל אחד מאחב״י יושבי אנגליה, איש איש כאשר ידבנו לבו״. עוד המה עושים הנה והנה ובנימין השני חלה וימת בחודש סיון תרכ”ד בעוני ובחוסר כל — לא מלאו ימיו ולא השלים חוקו. וכאשר פנה בעת ההיא החכם הבלשן פרופ' יוסף הלוי במכתב אל הרב נתן אדלר ויציע את עצמו לנסיעה לארץ כוש⁹, קבל ממנו תשובה, כי "החברה המתאמצת לשלוח מלאכים אל אחב״י בארץ סינים וכוש, עמלה כיום ליסד קרן כספית להחיות את עוללי המנוח הנוסע בנימין השני״…

אך עמלו לא היה לריק. בספרי מסעיו הפיץ אור על קדמוניות היהודים יושבי ארצות אסיה ואפריקה ועל מצבם וסבלותם ודרכי חייהם בקודש ובחול, ספורי הצרות והתלאות אשר סבלו אז היהודים בפרס ובשאר מדינות המזרח הרחוק נגעו עד לב גדולי ישראל באירופה ויעוררו רחמיהם על אחיהם האובדים והנדחים, אשר עד העת ההיא לא ידעו לא אותם ולא מכאוביהם. כי בימים ההם עוד היתה ארץ הקדם כ“ארץ חשך” לאירופה ומצב היהודים שם — כספר החתום וגדולי היהודים אך החל החלו לשום לב אל אחיהם הרחוקים, אחרי אשר זה מקרוב הרעים באזניהם קול פחד פתאום — עלילת דמשק וכל נוראותיה. ואם המושלים, אשר פנה אליהם בנימין בעד אחיו העשוקים והרצוצים, העלימו אזניהם לרוחתם ולשועתם, הנה עמד להם בגללו ריוח והצלה ממקום אחר: מתוך היהדות עצמה.