א.    🔗

בטורים הבאים הנני אומר לשום זכרון בספרותנו לאחר המשוררים העברים אשר היו בדור האחרון בגליציה וככוכבים עפים חלפו ועברו ועקבותם לא נודעו. המשורר אשר אני מדבר עליו, משלֻם זלמן גלדבוים, היה יָתֵר מֵרֵעָיו ושיריו נבדלו לטוב מהמון שיריהם גם בתֹכן גם בצורה, כי היה האיש, מלבד רוח השירה אשר הוּחן בה שכם אחד על חבריו ההם, גם אמן השפה המקראית, אשר היתה בידו כחֹמר ביד היוצר להביע בה כל מחשבותיו בלי לחץ, עד אשר יכול להיות בדבר הזה כמופת לרבים מתופשי העט ופרי רוחו – מקרא עֹנג לעם גם היום.

גלדבוים, נולד בלבוב בשנת תקצ“ז. הוריו היו עשירים ויהיו משכילים בני ביתם. המשורר נחמן הכהן פישמן, מחבר החזיון “סיסרא”, היה מורה לתלמוד, לתנ”ך וללשון העברית לו ולאֶחיו ועל בית אביו נָגַה אור החכמים והמשכילים רנ“ק, שי”ר, שמשון בלוך, בלומנפלד ואחרים, ויהי האור הזה למאיר ולמעיר לגלדבוים הנער רב הכשון, ושנת הדרור 1848 (תר"ח) עוללה לנפשו הרַכּה ויחל לכתוב שירים. אחרי כן שקד על התורה ועל ספרות ישראל ועל חכמות חיצוניות ויוסף לכתוב ולפרסם שירים. על שירו “בהשקיט ארץ מצפון”, אשר כתב בהִכָּרת ברית השלום בפריז בשנת תרט"ז, שלח לו הקיסר נפוליון השלישי מכתב תודה.

בשנת תרי בא גדלבוים ליאסי אשר ברומניה ויהי חתן לגביר ישראל חיים דניאל, אשר היה קרוב למלכות וגדול ליהודים ביאסי ובכל המדינה. שָׁם שָׂם את כל לבו לטעת השכלה בתוך בני עמו ויהי הוא ואחוזת מרעיו המשכילים, כלם יוצאי גליציה גם הם, הראשונים במיסדי בתי ספר לבני ישראל בעיר הזאת; וילחם את מלחמת ההשכלה עם הקנאים המשַמרים ועם הרבנים, אשר היו גם המה “במורדי אור”. ואת מלחמת היהודים עם הצוררים מראשי עם הארץ, אשר החלו אז לזרוע זרע השנאה לישראל ברומניה, גם החליף מכתבים עם הדיפלומטים האירופיים וכתב מאמרים בעתונים אשכנזים וצרפתים לטובת יהודי רומניה. וַיֵרֶב לעשות צדקה וחסד וכל ימי שִבתוֹ ביאסי, כשלשים שנה ויותר, אסף הוא עצמו עצים ומַצוֹת מדי שנה בשנה ויחלקם לעניי העדה. בעיר ובחברה נחל כבוד וגדולה מכל עבָרים ויהי גם למפגע לחִצי מקנים ומתחסדים. ליום הכתרת הקיסר פרנץ יוסף למלך אונגריה בפֶסט ואח“כ ליום מלֹאת לו חמש ועשרים שנה למלכותו, נשלח גלדבוים לפסט ולוינה לברכו. מלך סרביה כִּבּד אותו באות־כבוד מדרגה שלישית. “הבונים החפשים” בחרו בו לחבר ואחרי כן לראש. באמונתו ובתם־לבבו בטח מאד בחֶבר הזה ובמטרותיו הנעלות – חסד ומשפט ואהבת אדם בלי הבדל דת ולאום – ויפק לו נפשו בשירי תהלה. עד אשר באו ימי מסה ליהודים במקומות שונים באירופה, “משפטים”, רדיפות, פרעות, הצדק והיֹשר ואהבת־אדם היו למרמס, כל השתות נהרסו–וה”אחים" ראו און והחרישו… אז הביע מר־נפשו בשירו

“הַשָּׁתוֹת יֵהָרְסוּן – צַדִּיק מַה פָּעָל?” ויקרא:

אַחַי בָּגְדוּ כְּמוֹ נַחַל

וַאֲנִי לָהֶם תִּרְגַּלְתִּי,

לְנַטְּלָם לְנַשְּׂאָם הוֹאַלְתִּי,

עַד פִּסְגַת מְרוֹמֵי אַהֲבַת־אָדָם,

אֲהָבִים בַּמֶּרְחָב בְּלִי גְבוּלוֹת,

בְּקִנְאָה וְשִׂנְאָה לֹא מְהוּלוֹת,

וְהֵמָּה בְּתוֹרוֹתַי שָׁלְחוּ יָדָם.

הָרְסוּ הֵיכָלִי עַד הַיְסוֹד – – –

וְעַל שׁוֹמְמוֹת מִקְדָּשִׁי צַר לִי מְאֹד!"

(כידוע, היו גם ה“אחים” הערבים והנוצרים, אשר בלשכת “הבונים החפשים” בא“י, כמו אכזב לאחיהם היהודים ביום־מסה: בהיות הפרעות ביהודים בסוף שנת תרפ”ט, לא הביעו ולא השמיעו אלה אף קול דממה דקה של מחאה או הבעת־צער על הנעשה; אך גם מן ה“אחים” היהודים לא נשמע קול זעקה" “אחי בגדו כמו נחל”…)

אחרי כן קדמוהו ימי עוני ובמעט הכסף הנשאר לו לפליטה הוציא (יאסי, תרל"ג) מחזה־תוגה בשם " ידידיה האיסי בן שמעון בן שטח", להציב יד לאשת נעוריו, אשר מתה בימים ההם.

מקץ שנים אחדות האיר גורלו לו פנים – ויאַבּד טובה רבה מספרותנו. כי אחרי “ידידיה האיסי” היה עם לבבו להוציא עוד מחזות על נושאים שונים מדברי ימי ישראל: על זמן החשמונאים, על הורדוס, על בבא בן בוטא, ר' יוחנן בן זכאי, שמעון ה“פריץ”, “משפט בן יוסף על פי הרומאים” ו“המתנבאים למלכות שמים”, וכבר היו מחזות מקצתם ערוכים אתו ותמונות הנפשות המדברות והעושות עומדות לפניו כמו חיות – והנה בא העֹשר והפריע אותו ממעשהו (ויהי בו ההֵפך מאשר היה ליל"ג “באבוֹד עשרו בעניין רע”) וחזיונותיו נמוגו כחזון לילה, וחלום נעוריו – “להיות שכספיר עברי” – גז ויעף. ובכן לא נשאר לנו ממנו בלתי אם המחזה האחד הזה, “ידידיה האיסי”, אשר גם הוא כפשע בינו ובין האבדון…

והמחזה הזה הוא יצירה נפלאה גם בצורה גם בתֹכן; לשונו כלילת יופי ונֹעם והוד, ותכנה גם הוא מעשה ידי חוזה אמן, וכֻלהּ פנינה יקרה, אשר נוצצה רגע ונעלמה ושבה לתחתיות, והיא מחכה לגואל אשר ישוב יעלנה וישִׂימהּ במערכה במקומה – בתוך אבני הנזר המעטות המתנוססות בספרותנו.

כשוב אליו ימי טובה, שב לעבוד את עבודת הצבור כאשר הסכין, ויפעל לטובת היהודים ברומניה, אשר תכפו עליהם צרות ורדיפות בשנות השבעים למסה"נ. ובהתאסף צירי הממלכות בברלין אחרי מלחמת רוסיה וטורקיה (1878), נסע שמה בהוצאותיו בעזרת “אֶחיו” הבונים החפשים הקרובים למלכות עזר גם הוא, יחד עם אחיו השתדלנים האחרים, לסבב פני הדבר, כי נקבע בספר הברית הברליני סעיף על דבר שווי־זכיות ליהודים ברומניה וביתר ארצות הבלקן. הסעיף הזה נשאר “חרות על הלוחות” והרדיפות והגזרות הרעות שבו על היהודים ברומניה הרבה יותר מבראשונה. אז הוציא גלדבוים (תר"מ) כאלף משפחות עבריות מתחת סבלות הרומנים, כי קבץ על יד את הכסף הדרוש להעביר אותם באניות לאמריקה. מלבד אנשים מעטים אשר עזרו לו במעשה הצדקה הזה, היה הוא המוציא והמביא בהעברת המשפחות האלה וכל טרחן ומשאן היו על שכמו.

אחרי עָבדוֹ ברומניה עבודת ההשכלה – עבודת הקֹדש למשכילים – בימים ההם יותר משלשים שנה, שב (תרמ"ט) לארצו ולעיר מולדתו לבוב. שם הוסיף לתת פריו בשיר פעם בפעם כבימי נֹער. בשנת תר“ע הוציא “ספר השירים”, הוא קובץ שיריו, פרי עבודת יובל שנים ויותר, ויחלק את הספר לידידיו ולמיודעיו חנם אין כסף (כאשר עשה עם “ידידיה האיסי”) ואל שוק הספרים לא הוציאוֹ. על פי עצת כותב הטורים האלה שלח את ספר שיריו אל בית הספרים הגדול אשר בירושלים ואל מערכת “השלח” לאודיסה, ואולי גם למערכות עתונים אחרים; אך עד כמה שנודע לי, לא בא על הספר כל דבר או חצי דבר באחד כה”ע לבני ישראל לא בעת צאתו ולא במשך שנים רבות אחרי כן. במכתבו מח' תמוז תרע“ד הודיעני, כי “בעוד ימים אחדים יצא מתחת מכבש הדפוס החלק השני מ”ספר השירים”. במכתב ההוא כתב לי לאמר: “קנאתי בך על עלותך לארץ אבותינו, ששם תראה את אחינו עובדים את האדמה ואוכלים יגיע כפיהם בזעת אפיהם. לולא הזוקן שהיה לי, הוטב בעיני לנסוע שמה מלכת אל ערי היער ולשאוף רוח צח שפיים בימי הקיץ… אחלה פניך להודיעני את כל אשר חזית שם באחוזות היהודים, אם עובדים המה את האדמה בידיהם או נרפים הם ועושים מלאכתם ע”י אחרים, אם צוה ה' את הברכה לרגל המלאכה אשר הם עושים שם, או אין. כי בכל אהבתי לכל מין האדם מבלי עשות פדות בין נמולים וערלים, אני נאמן לאחי היהודים ואני מכיר את ערכם בראש כל העמים."

אלה היו דבריו האחרונים אלי. ועוד מעט באה מהומת המלחמה ובלבלה את כל הארצות ונִתּקה כל מוסרות־ברית. ביום כ“ב חשון, תרע”ו מת גלדבוים בפרג והוא בן תשע ושבעים שנה. על דבר מותו באה ידיעה קצרה בעתונים היהודים הגרמנים. לא הוא ולא ספרו הראשון או השני (אשר נולד בעצב בעת התחולל סערת מלחמה) זכו לאזכרה כראוי להם.

נשכח היה האיש בחייו ונשכח במותו.

 

ב.    🔗

ב“ידידיה האיסי” מתאר המשורר את המלחמה – החרישית בראשונה והגלויה באחרונה – אשר היתה בין אנטיפטר וביתו, החוטר מגזע האדומים (אשר התיהדו לפני דור אחד או שנים באונס ולא ברצון ויהיו אחרי כן כרקב לבית יהודה) ובין בית חשמונאי, ואת פעולת האיסים אשר התאמצו לסכל עצת רשעים, אך בבגד בוגד אשר קם מקרב עדתם כשלו ונפלו. הנפשות הראשיות במחזה הזה המתוארות ע"י המחבר ברב כשרון ובצבעים בהירים, הם: אנטיפטר ושלומית בתו מזה והאיסים, האבן הראשה לכל החזיון, מזה. אנטיפטר, אשר זמם “לחרחר ריב בין האחים, זרע המלוכה, ולחלק את העם הפרושים והצדוקים למען יפלו חללים איש בחרב רעהו”, וכי יחלוש את ישראל יסגירם ביד רומה ואז תהיה מלכות ישראל לו ולביתו. שלומית בתו ויועצתו, אשר ינקה שֵׁד בעלת אוב ותהי אצלה אמון וַתִּלמד כשפיה “לצודד נפשות במרקחת אהבים, ולמסוך כוס רעל להשחית ולאבד, נפשות לפורחות למלך בלהות”. ואשר לבה היה קרוע בין האהבה לידידיה האיסי ובין התאוה להשחית את האיסים. והאיסים היו חֶבר־אנשים נזירים, אשר נזורו מעיר ומְתִים ומחיי־ תענוגות, האמת היה חותמם והצדק משא נפשם והחסד משלח ידם והחכמה והדעת אוצרם, וממכון שבתם, מן המדבר, השגיחו, התערבו, הזהירו. ויש אשר יבאו העירה והתהלכו באדם, ויהי האחד שופט והשני רופא והשלישי נושא כלים לאחד השרים, וככה היו עיניהם פקוחות על דרכי האנשים והליכות המדינה, – היו צופים אך לא צפוּים, ידם בכֹּל ודרכם נסתרה, כי השבועה הגדולה היתה ביניהם לגדור בעדם, ואיש לא בא בקהלם עד אם נסוהו במסה ימים רבים וימצאו את לבבו נאמן לפניהם. – המחבר, שהיה חבר בחֶבר “הבונים החפשים”, מדַמה בנפשו את מגמת האיסים הקדמונים כמגמת החֶבר הזה, אשר לפי דברי יוצריו מוצאותיו מקדם גם הוא; וכן הוא מַשוה אותם, אלה לאלה, בהקדמתו למחזה זה.

והנה זה תֹכן המחזה.

המבוא (פרולוג).    🔗

מִדבר־יהודה, אהל־מועד האיסים. חוני המעגל, ראש האיסים, זקן ושבע ימים, נכבד בעיני כל, יהודים ולא־יהודים, כנביא ועושה נפלאות. האיסים היושבים ראשונה לרגליו: ידידיה בן שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין; מנחם, אב בית־דין, משנה לשמעון; עקביא בן מהללאל, אחד המחוקקים; מלוך, משוֹעי ירושלם, איסי בסתר, וחזקיהו הגלילי, נושא כלי אנטיפטר, איסי בסתר. חוני מדבר אל העדה על המדות הטובות שידבקו בהן האיסים, על מסתרי הנפש והבריאה, על הרצון, שהוא חפשי ואינני חפשי, באשר הוא תלוי במסבות ובתכונות הנפש הנמשכות והולכות מדור לדור. ידידיה ממלא אחריו, מבין לחברים את תורת המורה. מלוך, איש רחב־נפש ומבקש גדולות. שואל: “מדוע נחדל ממשרה ידינו? הנה המלכים, הפַחוֹת והסרנים המה לבדם חפשים מאֻשרים – כי יקחו ישבעו ככל אוַת נפשם!” וחזקיהו, אשר לו לב חם וסוער, שואל: “איך נעצור ברוחנו מקחת נקם, לקשור במסתרים קשר לצדקה, להכרית עריצים מקרב הארץ ולקרא דרור לארץ וליושביה?” וחוני מבאר הלם, כי לא כאלה דרך האיסים – לבקש לתאוה ולרדוף כבוד או לחדש ארץ ביחד חזקה.

המערכה הראשונה.    🔗

– אנטיפטר מדבר על לב שמעון בן שטח ומנסה להבאיש את ריח אריסתובלס בעיניו באשר הוא ואנשיו צדוקים ולא יאתה לו המלוכה, אשר הסב אותה אליו לא בצדק כי אם בכח. אך שמעון לא נפתה לו ויבינהו, כי אריסתובלס צולח למלוכה יותר מהורקנוס, “איש אובד עצות, אשר אם ימלוך יועציו יָשׂוֹרו, ומי יודע לאן יוליכוהו שולל”. נער משרת בא וקורא לשמעון החוצה ואנטיפטר, אשר קוה להדיח את העם מאחרי אריסתובלס אחרי אשר יטה את לב שמעון מאחריו, אומר במר נפשו: “אם גם לב שמעון שלם עם מלכו, הנה לשקר קותה נפשי להדיח את ההמון מאחרי אריסתובלס. ואם כן אפוא מאין יבוא עזרי? – עזרי מעם רומא, הרודה בכל הגוים”. שמעון שב הביתה ובנו ידידיה על ידו. הוא מציג את ידידיה ואת אנטיפטר האחד לפני רעהו ואנטיפטר קורא לידידיה לבקר בהיכלו ושם יציגהו לפני שלומית בתו. ידידיה משיב את פניו באמרו: “לא להתודע שֻלחתי הֵנה, כי אך לעשות את מלאכתי נע ונד הנני”. אנטיפטר יוצא, וידידיה מביע לאביו רוחו: “זה האיש אנטיפטר בהיותו אתנו בבית כָּנַס עפעפי אל מול פניו לקרא מעליו שואה ומשואה”. אך שמעון מדבר עליו טובות: הלא זה אנטיפטר נכבד ונשוא פנים, ידיד נפש הוא, משגב ומסעד להורקנוס הכהן הגדול". שושנה ושלומית באות ובהִשָמע קול צעדיהן נחבא ידידיה אל תחת היריעה, כי לא חפץ לראות את פניהן. ושושנה, נערה כבת שבע עשרה שנה, ישבה בבית שמעון כחמש שנים מיום מות שלמינון אִמהּ, וזה כשלשה חדשים הוציאה המלך אריסתובלס אחיה מבית שמעון דודה ויביאה אל ביתו ואנטיפטר נתן לה את שלומית בתו, נערה כבת עשרים שנה, לסוכנת ולרעיה. שושנה מספרת חלום רע אשר חלמה הלילה, והנה היא יושבת בגן ולפניה שה תמים ועופר אילים וכלב נאמן מרקד ביניהם. ואחר ראתה והנה שני אחיה נלחמים באיבה ושניהם יזובו מדוקרים והכלב ביניהם מלקק את דמם. שמעון מנחם אותה כי החלומות שוא ידברו והחיונות הבל המה. שתי הנערות יצאו ושמעון הולך אחריהן לשלחן וידידיה משתף בשיחו:

מָה רַב הֶעָמָל רָאִיתִי הֲלוֹם

אַךְ נִתְּקוּ רַגְלַי אֶל אַדְמַת הַבִּירָה! ־ ־ ־

הֲלֹא זֶה אַנְטִיפַטֶר אֲשֶׁר יָדַעְנוּ

אָרְחוֹ וְרִבְעוֹ וְסִתְרֵי לְבָבוֹ –––

זֶה אַנְטִיפַטֶר אֲשֶׁר בַּמִּסְתָּרִים

יִהֲרוֹס לְאַבֵּד כָּל בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

"יְדִיד נֶפֶשׁ הִנּוֹ וּמִשְׂגָּב וּמִסְעָד

לְהוֹרְקָנוֹס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו"!

וּבִתּוֹ שְׁלוֹמִית, בַּת סָרַת טַעַם,

לָהּ אָמְרוּ הַצּוֹפִים, כִּי דָמִים מָלֵאָה:

"נְתוּנָה נְתוּנָה לְשׁוֹשַנָּה הָעַלְמָה

לְמַעַן הַחֲזִיקָהּ בְּדֶרֶךְ תָּמִים"! ־ ־ ־

זוּלָתִי הָעַלְמָה שׁוֹשַנָּה הַבָּרָה,

הֵיטִיבָה לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם בָּעֲרָפֶל ־ ־ ־

וַתֶּחֱזֶה בְּהוֹרְקָנוֹס שֶׂה תָמִים וְאוֹבֵד,

וּבַאֲרִיסְתּוֹבְּלֶס קַל־רוּחַ, עֹפֶר הָאַיָּלִים,

וְאַנְטִיפַטֶר בֵּינוֹתָם מְרִיבָה נוֹבֵח,

וְשׁוּלַמִּית כְּנָחָשׁ בַּסֵּתֶר אוֹרֶבֶת,

עַד כִּי יִכָּרֵת מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

כֹּהֵן וּמֶלֶךְ וְרוֹדֶה בְעַמוֹ –––

אַךְ קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי הָעַלְמָה הַזֹּאת

וְרוּחַ מִמָּרוֹם דּוֹבֵר מִפִּיהָ!

מַה־שָּׁפְרוּ מִלֶּיהָ וּמִדְבָּרָה נָאוֶה,

וְאַחֲרֶיהָ כָל־אָדָם תִּמְשׁוֹךְ סֶלָה! ־ ־ ־

וְלוּלֵא עָצַרְתִּי בְּרוּחִי בְּכֹחַ וְחַיִל

אֲזַי דָלַגְתִּי מֵאַחֲרֵי כוֹתָלִי,

וָאֶפּוֹל עַל צַוָּארָהּ, וָאֶקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל:

שׁוֹשׁנָּה הַבָּרָה! אֲחוֹתִי אָתְּ!"

המערכה השניה.    🔗

– שלומית מדברת אל לבה, מביעה מרי שיחה על אשר עזבה את ארצה “לשכון לבדד עם נערה פותה, סוערה, אמולה, נאנחה, שוממה” תחת אשר קותה לראות חיי תענוגות בירושלם ההומיה ולרקום מזמות בבית המלכות, כי גם אריסתובלס אשר קותה למשוך לבבו – ולהשחיתו, השתמר מפניה וישם לה אורבים וכל מעגליה יפלס. לבה מתנודד בין קנאה ואהבה: ידידיה איננו אוהב את שושנה (אשר חלתה והוא רפא לה), “רק שמחת האָמן הטתה לבבו, כי יָגע וטרח ויחלימנה. ותשא כמעט רגע חן וחסד לפניו… אך לי ישוב יהפוך כל אהבתו, וללכת באור אִשי יתאוה תאוה, כי לבי כתנור וילַהט לקראתו: מה יפה ידידיה! מה נחמד מראהו!”

ידידיה בא לילה לדעת את שלום שושנה ושלומית מקדמת ניו, מדברת אליו על מחלת שושנה, מתחפשת כירֵאה מפני חזיונות לילה: “אני עלמה רכה ולבי לב נמוג, והלילה ליל חזיון, ליל עלות אִמהּ שלמינון המלכה מקִברה ההרמונה, לכן סמר בשרי…” עודנה מדברת והיא נולת על צוארו וקוראה: “חִיל אחזני! הושיעני אהובי!” – והיא מתעלפת. ידידיה מגיש שפתיו אל אפה לדעת אם יש בה נשמת רוח חיים, אז נבואו שרעפיו ולבו סחרחר, ויחבק לה וינשק לה. היא פותחת לאט עיניה ועל פניה שחוק בעת ההיא יִשָמע קול שריקות – הוא קול חוני המעגל – וידידה יתעורר ויסיר זרועות שלומית מעליו ויברח עד הפתח. שלומית

צהלה ושמֵחה:

הֶאָח, מָצָאתִי אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי!

אַף לְזֹאת יִשְׂמַח לִבִּי וְיָגֶל כְּבוֹדִי,

כִּי בֵין הָאִיסִים שָׁבִיתִי שֶׁבִי – – –

הֵתַלְתִּי בְךָ, יְדִידְיָה, לֹא אֵדַע פַּחַד,

אַךְ לְמַעַן נַסּוֹתְךָ נָפַלְתִּי עַל –צַוָּארְךָ.

וְעַתָּה בָאתָ בְּכַפִּי, וְעַתָּה אָחֵלָּה

לְהַרְאוֹתְךָ אֶת־כֹּחִי וְאֶת־יָדִי הַחֲזָקָה. – – –

בְרַח דּוֹדִי – שׁוֹב תָּשׁוּב כָּעֵת חַיָּה!

וְסוֹד לִי תְגַלֶּה וְתַעֲלוּמוֹת הָאִיסִים,

וְכָל־לִבְּךָ לִי תַגִּיד, וְתִתְוַדֶּה אֶל־חֵיקִי.

מָחָר – וְאוֹדַע לְךָ אֲהוּבִי יְדִידְיָה:

כִּי אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתִי וַאֲנִי אֶמְשָׁל־בָּךְ!"

ידידיה מדבר אל לבו, נָקוט בפניו על אשר תקָפו יצרו רגע אחד, ומתנחם לאמר: “כחלום מהקיץ כן חלפה תשוקתי,, ושקץ אשקצנה ותעב אתעבנה”, אך מעתה לא ישפוט עוד אדם ולא יתעַבר בריקים ופוחזים: “כל עון אשא, אעבור על רֶשע; כי מי יאמר: נקיתי, חף אני מפשע”. אז נשמע שנית קול שריקות – הפעם כקול מצהלות, והוא יוצא לבקש את מורו.

אנטיפטר בא לילה אל חדר בתו, מספר לה, כי עש כעצתה: מסך רעל בכוס הורקנוס ולא נתנו לשתות, לאמר: כי אחיו צודה את נפשו לקחתה. ובהודיעו כי אחיו צודה את נפשו לקחתה. ובהודיעו להורקנוס כי מות בסיר, נפל הורקנוס על צוארו ויאמר: “ראה, אנטיפטר, איך זמם אריסתובלס לשכּל גם שנינו יחדו יום אחד: אותי לאַבד בכעסו התרעלה, ואותך, ידידי, בחרב המשפט”. ובדַברו הושיט ו מגלה עפה קטנה אשר נפלה בחדרו, וכתוב בה:

"חָלָב וּדְבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנָם

וְרוֹמְמוּת אֵל תָּמִיד בִּגְרוֹנָם,

נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וְכוֹסָם כּוֹס רַעַל:

יַד אַנְטִיפַּטֶר וּשְׁלוֹמִית בַּמַּעַל."

ויאמר: “שונאינו הצדוקים כתבו את המגלה, לשום דמי בראשך, על כן נחישה נא מפלט לנו, כי אין יראת אלהים במקום הזה”. כה דבר הורקונוס בתֻמתו וִוַלתו, אך אנטיפטר הכיר ברעדה כי אצבע האיסים היא, הכותבים במשקל ובמליצה ואותיות שם חוני בראשי החרוזים. ועל הורקנוס נפלה אימתה ופחד ומחר בלילה יברח אל אריטס מלך סלע, אשר גמרעמו אנטיפטר לעזור להורקנוס ללכוד את המלוכה ואת ירושלם מיד אחיו. שלומית בקשה מאת אביה לאַחֵר מועד צאתם, כי לא תוכל עוד ללכת אחריהם. אנטיפטר אומר לה: “הטרם תדעי את נפש הורקנוס, כי נרפה ורך לבב האיש, ומי יודע אם לא ישוב ונִחם וימאן לברוח ולפשוע באחיו, ואז תוּפר מחשבתי”. גם הזכיר לה את השבועה אשר נשבעה ביום הקהל באזני כל הקושרים ומלוך בראשם, לשום מחסֹם לפה ולשפוך דמה כמים בעד מלוכת הורקנוס. לאחרונה הודיעה לו את סודה: היא משכה אליה את ידידיה האיסי בעבותות אהבה ועתה לבה בטוח כי תחלוש את האיסים ותפיל מהם רב; מחר תוכל לגלות לאביה את כל תעלומותיהם ואז תמצא ידו להם.

ידידיה נפרד משושנה לשוב אל מקומו. היא הביעה לו את רוחה: אחרי אשר עמל בה שנה תמימה וירפאנה הנה הוא הולך עתה לדרכו ואותה ישכח; ועתה יֵשב נא עמהם עוד ימים אחדים. ידידיה ענה: “לא אשכחך כל עוד בי נשמתי! אמרי לי: אחי הוא, או קרובי, או רעי; אחת היא – זכרך לא ימוש מקרב לבי!” אז נרגעה ובֵרכה אותו לצאתו. עודם מדברים וצלם שלמינון הופיע בעד הדלת והמזוזה. שושנה תחרד ותתעלף וידידיה לוקח אותה על זרועותיו. צלם שלמינון יסיר המסוה מעל פניו ופני חוני יֵראו. חוני מביע רוחו על ידידיה, אשר “כל משברי התשוקה עליו עברו” והוא עמד בנסיון, “ואהבת שלהבת־יה בלבו יוקדת, והוא איננו אֻכּל אך מזוקק שבעתים. אל הנער הזה התפללתי, יחַלתי, ובידו אפקיד רוחי ־ וחי לעולם”. ואחר נִגש וַיִגע בראש השרביט אל קדקד ידידיה, ויאמר: “ידידיה בן שמעון, כָלוּ ימי מגוריך!”

המערכה השלישית.    🔗

– ידידיה נצב על מצבת אבן, אשר על פי המערה התחתית, הוא קדש הקדשים לעדת האיסים; ומדבר אל לבו:

"הֶאָנֹכִי אֵשֵׁב רֹאשׁ, הַצָּעִיר בַּעֲדָתִי?

מִי אֲנִי, כִּי נָתְנוּ אַחַי בִּי עֵינֵיהֶם?

הִנֵּה נָא מַלּוּךְ אִישׁ מְלֵא דַעַת;

מַדּוּעַ לֹא בָחֲרָה בוֹ כָּל־הָעֵדָה?

הֲלֹא הוּא הָרֹאֶה, וְהִתְנַבֵּא בַמַּחֲנֶה:

"הַיְדַעְתֶּם כִּי יִלָּקַח אֲדוֹנֵיכֶם מֵעַל רָאשֵׁיכֶם?

מִי יַעֲלֶה תַחְתָּיו וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?"

וַתֶּחֱרַד הָעֵדָה וְאֶשׁתּוֹלְלוּ כָל־אַחַי,

וַיָּפָג לִבָּם וְלֹא הֶאֱמִינוּ.

אַךְ קוֹל חוֹנִי, מִבַּעַד לַפָּרוֹכֶת,

בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה עוֹנֶה אַחֲרֵיהוּ:

"נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וְלֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ;

וְהָאַחֲרוֹן יִהְיֶה רִאשׁוֹן. וְהַצָּעִיר יִהְיֶה רוֹדֵם!"

אָז רָאוּ כֵן תָּמָהוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ;

וּפִתְאֹם כָּל־אַחַי בִּי תָלוּ עֵינֵיהֶם,

וַיוֹרוּ בְּאֶצְבָּעָם וַיִּקְרְאוּ כְאִישׁ אֶחָדְ:

“הוּא חָסִיד, הוּא עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶל חוֹנִי!” – – –

ואחר נִדְבַּר עם קול קורא ממעמקים, מליצה חידות, כדרך האיסים אשר “דבריהם גלוים ונסתרים ועשתנות לבם שקופים אטומים”. ויהי רעש והארץ פתחה את פיה ותבלע את ידידיה ואת המצבה…

הורקנוס ואנטיפטר, הנעזרים בחיל אריטס מלך סלע, שמו מצור על ירושלם והרעב גבר בעיר. שמעון בן שטח יוצא אל המחנה, מנסה דבר אל אנטיפטר לשלום, אך הוא מקשה לשאול: המלוכה להורקנוס, ואוצרות ההיכל וראש אריסתובלס – והשלום לא קם. מלוך מגלה לאנטיפטר את מקום חוני ויועץ לו לתפשו ולהגלותו לארץ מרחקים. אנטיפטר שולח את אֶחיו, יוסף ופליון ובראש צבאם, חיל ערב, כִתְּרו את היער מסביב. באשמורת הבקר עלו חוני וידידיה “כאֵד מן הארץ, מבטן האדמה”, חוני הסיר את טבעתו מעל ידו וישימה על אצבע ידידיה וגם את מטהו נתן בידו ויחבקו וישקו איש לרעהו ויפרדו איש מעל אחיו. אז תפש יוסף את ידידיה ויביאהו אל המחנה ופליון נגש אל חוני וידרוש ממנו, כי יקב את אריסתובלס ואת אנשיו וכי יעשה בלהטיו אשר יפלו חומות ירושלם. חוני בגאונו פנה לו ערף ואל אנשי צבאו כה דבר ערָבית:

"עַד אָנָה לֹא תֹאמְרוּ לַמַּשְׁחִית הֶרֶף?

עַד מָתַי שִׂנְאַת חִנָּם תַּפְרִיד בֵּין אַחִים?

עַד אָנָה בֶּן הָאָדָם יֵצֵא לַטֶּרֶף

וְיִפְרוֹשׂ לִשְׁכֵנוֹ צִנִּים וּפַחִים?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ, כְּעִבְרִי כַעֲרָבִי,

וְעַל־כָּל־בְּנֵי הָאָדָם רַחֲמַי יָגֹלּּוּ;

עַל־כֵּן לֹא אֶקֹּב – וְאֶתְאַוֶּה בִּלְבָבִי

כִּי עַל־אֵלֶּה וְאֵלֶּה אַךְ בְּרָכוֹת יָחוֹלוּ."

כה דִבּר חוני וכפיו נשואות לברך את העם, והערבים נפלו על פניהם בהדרת־כבוד, אז שלף פליון חרבו וימיתהו.

מלוך בא אל אנטיפטר, מגַלה לו כי איסי הוא, ואומר: “כאשר מצאה ידנו לחוני, כן תמצא לידידיה לבערו מן הארץ.”

אנטיפטר מצַוה את יוסף אחיו לשום עין על ידידיה וכי ינטו צללי ערב ואין רואה – יהרוג גם אותו. שמעה שלומית ותניא את אביה משפוך את דם ידידיה. אנטיפטר באר לה, כי היה דבָרו עם מלוך לאַבּד את ידידיה ומלוך יקום תחתיו לראש האיסים ואז יהיה להם לעזר. אך שלומית אמרה: “אם יקום הוא במקום חוני, מי לידך יתקע כי לא יחלל בריתו ולא יהיה לך לשטן, כי ערום הוא ולבו עָקֹב מכֹּל. לא כן ידידיה, הוא איש תם וישר ומרמה לא ידע, לכן טוב כי עלה למעלה ואליו תשוקתי ואני אמשל בו.”

בין כה וכה יצא הורקנוס מן האהל ושושנה אחותו על ימינו וירא את ידידיה אסור ויצו – ויסירו מוסרותיו מעליו וירכיבו אותו במרכבת המלך ושושנה לימינו והם נוסעים העירה והעם קורא: “הידד! יחי הנזיר והעלמה!” ושלומית ראתה ואש הקנאה אֲכָלתה, ותאמר אל אביה: “כמה שחרתיך לבער מן הארץ את שושנה צרתי תועבת לבבי, ההולכת יום יום בין שתי המחנות לדבר שלום על לב שני אחיה”, ואחר דברה אל לבה:

"הֶאָנֹכִי לֹא אֶגְבַּר עַל־אִיסִי עוּל־יָמִים?

וּמִפָּנַי יִסָּתֵר? וְעוֹדוֹ בְּכַפִּי – וְאֵינֶנוּ?

חֵי נַפְשִׂי כִּי אַדְבִּיקֵהוּ!

בְּמַחֲנֵה הָאוֹיֵב אֶפְרוֹץ אַחֲרָיו

וּבְקֶרֶב הָאִיסִים כָּל־צְעָדָיו אֶסְפּוֹר;

וְאִם יַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם מִשָּם אוֹרִידֶנוּ,

וְאִם יֵרֵד תְּהוֹמוֹת אֶמְשֵהוּ מִמַּיִם רַבִּים:

כִּי לִי יְדִידְיָה וְלוֹ אָנֹכִי –

אוֹ אוֹרִיד אֶת נְעוּרָיו אָבֵל שְׁאוֹלָה."

המערכה הרביעית.    🔗

– ידידיה בסוהר: שני עדים העידו עליו כי הרג את חוני. מלוך בא אליו, מביע לו תוגת נפשו על חוני כי מת ועל “מורו” כי נאסר, ומבקש ממנו כי יפקד איש על העדה, אשר לא תהיה עדת האיסים כצאן בלא רועה. ידידיה מכזיב תקןותו בהגידו לו כי בעוד שלשת ימים יֵצא אל האיסים ושם ידבר עמהם. מלוך לא התאפק עוד, זמותיו עברו פיו והוא בוטה: “רוצח, שופך דם מורו”. הוא יצא וידידיה מדבר על לבו:

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נָטָיוּ רַגְלֵי מַלּוּך,

כֵּנִים דִּבְרֵי חוֹנִי, דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים,

כִּי קִנְאָה חֲמַת מַלּוּך וְהוּא יַחְפּוֹץ דַּכְּאִי – – –

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, כִּי יֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ

שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה…

הֶאָנֹכִי רֹאשׁ הָאִיסִים אֶעֱמוֹד מֵרָחוֹק

וְלֹא אַזְהִיר אֶת־עֲדָתִי לֵאמֹר: שִׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם?־ –

יַעֲבוֹר עָלַי מָה! עַתָּה אֵצֵא אֶל אֶחָי;

וְאַחֲרֵי כֵן אָשׁוּב לְשָׁפְטֵנִי כְתֻמִּי."

אחד השוטרים בא אל בית הסוהר, שם יסיר אדרתו ומגבעתו ופני שלומית יֵראו, אשר באה, מתחפשת, ממחנה הרומים הצרים על ירושלם אל תוך העיר; והיא אומרת אל ידידיה:

"אָנֹכִי אַצִילְךָ מֵרֶדֶת שַׁחַת,

קוּמָה וּלְכָה אַחֲרַי וּרְאֵה עִמִּי חַיִּים!"

ידידיה מתעשת, מֵשִׂיחַ עם לבבו, ואחר הוא אומר אליה:

"אַחֲלַי, שְׁלוֹמִית! הַרְפִּי מִמֶּנִּי!

כִּי מִיָּדֵךְ לֹא אֲקַבֵּל עֵזֶר בַּצָּרָה."

שלומית:

אַל תַּדִּיחֵנִי בְּרֶגֶל גַּאֲוָה,

כִּי הִנֵּה דַרכֵּנוּ חֹשֶׁך וַחֲלַקְלַקּוֹת!

רְאֵה! אַתָּה עוֹמֵד בְּעֶבְרֵי פִי־פַחַת,

וְאָנֹכִי, אֲהָהּ! לְפֶתַח־חַטָּאת רוֹבֶצֶת;

וַתּוֹפַע הָאַהֲבָה, מַלְאָךְ מֵלִיץ מִנִּי אֶלֶף,

וַתֹּאמַר: אֶפְדֵּם! מָצָאתִי כֹפֶר!

וְלֹא יֵרֵד אִישׁ נֶחְמָד בִּדְמִי יָמָיו שְׁאוֹלָה,

וְנֶפֶשׁ עַלְמָה אֶמְשֶׁה מִמְּצוּלַת הַזָּדוֹן;

לָכֵן הָבָה יָדְךָ! וְאִישׁ רֶעֵהוּ נַעֲזֹרָה!

וְנַעֲמוֹד בַּתָּוֶךְ, בֶּין הַמָּוֶת וְהַפֶּשַׁע,

וּרְאֵה עִמִּי חַיִּים – וּנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק"

ידידיה:

"אֲהָהּ, שְׁלוֹמִית! לָךְ נִכְמְרוּ נִחוּמָי!

עַל־הוֹדֵך וַהֲדָרֵך כִּי נֶהְפַּך לְמַשְׁחִית,

וְעַל־חָכְמָתֵך וְעַל־טַעְמֵךְ כִּי לְרָעָה נוֹעָדוּ!

לוּ יָכֹלְתִּי הָשֵׁב רוּחֵךְ וְהַיְשִׁיר דַּרְכֵּךְ לְפָנַיִךְ,

כִּי אָז שָׂמַחְתִּי לְהַצַּיל נֶפֶשׁ רַבַּת פְּעָלִים.

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי לֹא אֶרְפָּא מְשׁוּבָתֵךְ,

כִּי אַהֲבָת נָשִׁים רָחֲקָה מִמֶּנִּי –

עַל־כֵּן לֹא אַכְחִיד תַּחַת לְשׁוֹנִי,

כִּי לַשָׁוְא בִּי עָמַלְתְּ, כִּי לֹא אֵלִךְ אַחֲרָיִךְ. –

חֵמָה אֵין לִי – אַךְ נפַשְׁי בָךְ בָּחָלָה.

לָכֵן שׁוּבִי אֶל־אָבִיךְ וְאֶל־מַחֲרִיבֵי הָאֲרָצוֹת –

וְלִי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד מִמָּקוֹם אַחֵר!"

ובטרם תצא שלומית ושושנה ומנחם האיסי באו דרך דלת נסתרה, להציל את ידידיה ולהוציאו מן הבור. שלומית אומרת לשושנה: “עתה באתי בידֵי לא אוכל קום. מי כמוני יודעת, כי קשה כשאול קנאה? ואני במחנה אויב ואין בי עזרתה. בת אנטיפטר גלמודה בין צבאות אריסתובלס!” אך שושנה עונה:

"קֹדֶשׁ, שְׁלוֹמִית, לַה' רֵאשִׁית אַהֲבָתִי,

וְלֹא אֲחַלֵּל אוֹתָהּ בְּתוֹעֲבִת רוּחַ קִנְאָה!

וְלִבִּי מָלֵא אַהֲבָה עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו,

עַד אֶפֶס מָקוֹם לְשִׁקּוּצֵי שִׂנְאַת חִנָּם!

הַאֶתְאַנֵּנף בְּאוֹהֲבֵי יָהּ, כִּי זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,

וּמָה אֶזְעַם עַל –רְעוּתִי כִּי דָבְקָה בְּאִישׁ חַסְדִּי? – –

שושנה, ידידיה ומנחם יוצאים דרך הדלת הנסתרה. שלומית חובשת מגבעתה ואדרתה ויוצאת, והיא מדברת בזעם לשונה:

"נָפַל גּוֹרָלִי הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל!

לֹא אוֹסִיף לְאַהֲבָה עוֹד אָדָם בִּלְעָדָי;

וִאֲשֶׁר אֶחְשַׁק, אֶרְדּוֹף אַשִׂיג,

אֶשְׁבַּע, אֶמְצֶה, וְאַשְׁלִיךְ הָלְאָה;

וַאֲשֶׁר אֶשְׂנָא, אֶדְרוֹך אֶרְמוֹס,

וְלֹא תָחוֹס עֵינִי – וְאַשְׁחִיתֶהוּ! – –

לְכוּ שׁוֹשַנָּה וִידִידְיָה! לְכוָ בְּאוּר אֶשְׁכֶם!

עוֹד מְעַט וְתִבְעֲרוּ וְאֵין מְכַבֶּה.

וְתֵצֵא אֵשׁ מִבֵּית אֱדוֹם וְאָכְלָה נְאוֹת חַשְׁמוֹנָאִי.

וַאֲנִי אֶחְצוֹב לְהָבוֹת וְהָיוּ הָאִיסִים לִשְׂרֵפָה!

– – – וּמִידִידְיָה אָחֵלָּה!"

אהל־מועד האיסים במדבר יהודה. מלוך, חזקיהו ומנחם יושבים במקומם ואיסים רבים מימין ומשמאל. מלוך מזה וחזקיהו מזה יועצים לאיסים לפלס להם נתיבות חדשות לפעול ישועות בארץ; מלוך הערום דורש:

"לְאַט לְאַט נָשׁוּבָה אֶל הֶעָרִים וְהַבִּירָה,

וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ נַעֲזוֹרָה לְחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים.

לַהֲרוֹס יוֹעֲצִים מִמַּצָּבָם וְשׁוֹפְטִים מִכִּסְאוֹתָם,

וּלְהוֹשִׁיב אִיסִים תַּחְתֵּיהֶם לָקַחַת אֶת־מְקוֹמָם,

וְכִי נִשְׂגֶה מְאֹד וְיָדֵינוּ רָב לָנוּ,

אָז נִקְרָא דְרוֹר לָאָרֶץ וּלְיוֹשׁבֶיהָ."

וחזקיהו הסוער קורא:

"הִתְאִזְּרוּ אַחַי, לִבְשׁוּ עֹז, לִבְשׁוּ צֶדֶק!

שִׂימוּ רֹאשׁ, וְנֵחָלְצָה לַעֲבוֹר לִפְנֵי הָעַמִּים…

מִי אֲשֶׁר יֵשׁ אֶת־נַפְשׁוֹ לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב:

יִלְטוֹשׁ חַרְבּוֹ, יִדְרוֹךְ קַשְׁתּוֹ, יַחֲזִיק מָגֵן וַחֲנִית,

וְיַשְׁלִיךְ נַפְשו מִנֶגֶד לָרִיב רִיב אֶחָיו:

חֶרֶב עַל־הַבַּדִֹים, אֲדוֹנֵי הָאֲרָצוֹת!

חֶרֶב עַל־הַגְּדוֹלִים, טוּב הָאָרֶץ יֹאכֵלו!

חֶרֶב עַל־הָרוֹמִים, גּוֹיִם קְטַנִּים יְרוֹצֵצוּ!

כִּלָּיוֹן חָרוּץ, אַחַי, עַל־כָּל־רָם וְנִשָׂא!"

בתוך המהומה אשר היתה בעֵדה, נַעלו כנפי הפרוכת וידידיה נראה אל האיסים, והוא פוקד על שני המסיתים:

"פֹּה חָנֵף וּמֵרָע יָסִית בַּסֵּתֶר – – –

וְשָׁם נוֹטֵר וּמִתְנַקֵּם סוֹאֵן בָּרַעַשׁ – – –

מַה שְׁאֵלָתְךָ, מַלוּךְ? הֲלֹא לְהַשְׁחִית וּלְהִשְׂתַּרֵר!

וּמַה־בַּקָּשָתְךָ, חִזְקִיָּהוּ? הֲלֹא לִנְתוֹשׁ וְלנתוֹץ!

עַל־כֵּן גַּם שְׁנִיכֶם סַרְתֶּם מִנִּי אֹרַח,

וְעַתָּה צוֵֻיתֶם: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה!"

אחרי גרשוֹ את שניהם, הוא פונה לעדה:

"וְלַשְּׂרִידִים אֲנִי קוֹרֵא: פַּלְּסוּ מֶעְגְּלֵיכֶם!

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִיסִי, וְלֹא בִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ;

וְלֹא בְמַחְתֶּרֶת יִמָּצֵא, וְלֹא מְרוֹמִים יִשְׁכּוֹן:

אַךְ בִּדְמָמָה דַקָּה הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,

וּבְעַנְוַת־צֶדֶק עֵינָיו לְנֹכַח יַבִּיטוּ.

וּמִי בַז לְיוֹם קְטַנוֹת וּפָנָה לְמַעְלָה,

וְלָלֶכֶת בִּגְדוֹלוֹת יִתְאַהֶּ תַאֲוַה;

חָדַל לִהְיוֹת אִיסִי מִן הוּא וָהָלְאָה,

וַיָּפֶר בְּרִית עוֹלָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְאֶחּיו."

המערכה החמישית.    🔗

– עֵמק החרוץ בירושלים. בית הסקילה. שמעון בן שטח הולך שחוח על פני הככר, מְתַנה לגורלו המר, אשר אחר שַׁכְּלוֹ כל ילדיו הנה גם הבן האחד הנשאר הולך למות – כמות נבל. הקןרא מכריז: “ידידיה בן שמעון בן שטח הנשיא, איש איסי, רופא, בן עשרים ומעלה, הולך למות על דבר אשר הרג את חוני המעגל. אם יש יודע מאומה לענות על צדקתו, יביאהו עֵד; ואם לא יגיד ונשא עונו”. ידידיה הולך וקרב בתוך חלוצי צבא, נשען על יד מנחם. שמעון מדבר על לב בנו, כי יתוַדה לפני מותו על עונו וינָחם על הרעה. ידידיה עונהו: “נקי אנכי, אבי, איש דמים אינני!” שמעון איננו מאמין לו, אשמתו ברורה בעיניו (“הלא נגלה עונו על פי שנים עדים־ * עם אפוּנה הפעם הֲכֵנים העדים' אזי כל משפטַי, מעודי ועד היום, ערו עד היסוד וכרצח נחשבו!”), הוא מאיץ בו כי יודה וידידיה עונה:

"הָאֶמֶת גַּבְהוָת אָדָם; וּכְבוֹדִי הוּא אֱמוּנָתִי!

לָכֵן אָשִׂים לְפִי מַחְסוֹם וּמִדְּבַר שֶׁקֶר אֶרְחָק!"

שמעון מקללו בחמתו. מנחם סוגר פיו בכפו וקורא לו: “הס! אל תקלל ונשיא בעמך לא תאור!” שושנה אומרת לשמעון:

"חַי אֵל אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ אַתָּה שׁוֹפֵט!

כִּי נָקִי יְדִִידְיָה, צַדִּיק וְאִישׁ קָדוֹשׁ.

וְאִם יָקוּמוּ עֵדֵי חָמָס לְאַלְפֵי רְבָבָה,

וְיַעֲנוּ עַל־אַשְׁמָתוֹ כָּל־יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד –

עוֹד אִאֲמִין בְּבֹר כַּפָּיו, וְאָנֹכִי אֶעֶרְבֵנוּ לְךָ!"

ושמעון נאנח:

"אֵלִי! אֵלִי! לָמָּה עֲזַבְתָּנִי?

וַתָּקֶם לִי שָׂטָן – וְשַׂרְעַפַּי נָבוֹכוּ!

שושנה נותנת לידידיה כוס יין מהול בלבונה, להפיג את מר המות, והוא מודה אך איננו מקבל כי נזיר הוא. שושנה נותנת הכוס על יד שלומית.

הקורא מכריז: “קץ ידידיה בן שמעון הנה זה בא, ויד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו”. עקביא נושא נס ביד רמה, מדלג את הנצבים, וקורא: “נקי ידידיה! כשמוע העדים כי ידם תהיה בו, חרדו שניהם ויגידו באזני השופטים, כי שקר אנו בידידיה וכי שָׂכֹר נִשְׂכרו מאיש פלאי מתחפש, להעיד בידידיה משפט מות, ובעת ההיא התנקמו בשמעון נקמת אחיותיהם המכשפות אשר תלה באשקלון”. שמעון סופק את כפיו ואומר: “אבל! אשם אנכי בדבר המכשפות, כי נמהר הייתי בשפוט רבות ביום אחד; על כן באה על בני הצרה הזאת”. ידידיה: “אתה ארד שמח אל ירכתי בור; כי לא אוריד שֵׂיבת אבי ביגון שאולה”. שמעון אומר לו: “למה תראה מות? בצדקתך חיֵה, הלא סר עונך, ועל קדקד העדים חמסך יֵרד”. אך ידידיה מזכירו את החק, כי כאשר יִנָחמו העדים ושבו אחור אחרי גמר דין, אז לא יֵאמנו: “זה דבר חקכם, דבר דת ודין – היהיה עם לבבך להפר תורה למעני?” שמעון עונהו:

"יֻסַּג אָחוֹר מִשְׂפָּט, אִם הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, –

כִּי זֶה עֲוֹן הַצְּדוּקִים, אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ,

לֵאמֹר, כָּל־הַדָּבָר הַקָּטָן נִצָּב סֶלָה.

לֹא כֵן הַּפְּרוּשִׁים – כִּי אִם כֹּה דְבָרִנוּ:

לֹא לְעוֹלָם חֹק, וְלֹא לָנֶצַח הַדָּת נְתוּנָה,

אַךְ אֱמוּנַת אֹמֶן לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת."

ידידיה אינו מקבל:

"אָבִי! לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל

לֹא תַחֲלִיף דָּתְךָ וְלֹא תְמִירֶנָּה הַפָּעַם."

שמעון

"חָלִילָה מִמֶּנִּי מֵעֲשֹׂות כַּדָבָר הַזֶּה

לְהָמִית צַדִּיק כָּרָשָׁע לְמַעַן שְׁמִי וּתְהִלָּתִי."

ידידיה:

"אָבִי, אָבִי, אִם־יֵשׁ אֶת לְבָבְךָ

לַעֲשׂוֹת לְעַמְךָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה,

וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאִל כְּכָל־עַמֵּי הָאֲרָצוֹת

אֲשֶׁר הָיוּ לְשִׁנֵּי הָרוֹמִים לַטָּרֶף:

וְהָיָה עַמְּךָ כְּתֹרֶן בְּאֶרֶץ שׁוֹבֵיהוּ

וְיִתְעָרֵב בַּגּוֹיִם וְיִלְמְדוּ מַעֲשֵׂהוּ

וְיִשָּׂא נֵס לְמֵרָחוֹק אֶת־חֻקָּיו וּמֳשְׂפָּטָיו –

אִם יֵשׁ אֶת־נַפְשׁךָ לְהַגְדִּיל עַמְּךָ וּלְהַאֲדִירוֹ,

אָז תִּרְמוֹס לָאָרֶץ חַיַּי וְעַל נִבְלָתִי תִדְרֹךְ.

וְיַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ

כִּי יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד

אֲשֶׁר נֶאֶמְנָה רוּחוֹ עִם מִשְׁפְּטֵי־צֶדֶק."

בהתוַכחו עם אביו בכֹה ובכה תחַנֵן שושנה קולה פעם בפעם כיונה הומיה: “אנא דודי מלטהו! ולא ימות לשחת”. גם מן האיסים חבריו מדַבְּרים על לבו לבחר בחיים ולבל יצדק הרבה, אך הוא עומד על דעתו. העדים באים וידידיה יכרע לטבח ושושנה אומרת לשלומית:

"תִּמְכִינִי שְׁלוֹמִית! הַגְמִיאִינִי יֵין לְבוֹנָה!

וְנָבוֹכוּ שַׂרְעַפַּי וְאַל אֶרְאֶה בְּמוֹת אֲהוּבִי."

שלומית משליכה רוֹש בכוס ומשקה את שושנה ושפתיה דובבות:

"מותו את והוא תועבת לבבי!

חֲתַן־דָּמִים הוּא לָךְ – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לוֹ לְעוֹלָם!"

שושנה נופלת מתה. המסך יורד.

 

ג. אָמָן צַיָּר.    🔗

“ספר השירים” יכיל 150 עמודים ובו ששה ושבעים שירים למחלקותם: “על ה' ועל הטבע”, “על האדם ועל אנשים”. “אני לי” “וכשאני לעצמי”, “ממחנה הערים”, “מלהקות הבונים”, “בימי מרודי” “ספר האהבה” ו“בלעִָדַי”. רֹב השירים (מלבד אשר במחלקה האחרונה) קטנים, כי על כן

"יֵשׁ צַיָּר מֹשֵַׁח בַּשָׁשַׁר עלַ־קִיר

תְּמוּנוֹת אָדָם וּבְהֵמָה, יַעַר וָעִיר;

וְיֵש מְתָאֵר הַתְּמוּנוֹת הָהֵן עַל נַיָּר

קָטָן מִכַּף־אִישׁ, וְגַם־הוּא אָמָן צַיַּר.

גַּם נִפְלְאוֹת הַבְּרִיאָה גְדֹלוֹת וּקְטַנּוֹת;

וְיֵשׁ בְּסוּפָה דַרְכָּן, וְיֵשׁ הוֹלְכוֹת מַעֲדַנוֹת:

עָשׁ וְכִימָּה בַּשְּׁחָקִים בְּגָדְלָם נוֹרָאִים,

וְעָשׁ וְרִמָּה עַל־אֹדוֹת קָטְנָם נִפְלָאִים.

עַל־כֵּן חָנוּנִי אִם שְׂעִפַּי נִצְמָדִים;

אַל תָּבוּזוּ לְשִׁירַי שֶׁהֵם גַּמָּדִים.

יֵשׁ אִישׁ דְּבָרִים, שִׁירָיו בַּמֶּרְחָב בּוֹרֵא, –

וְיֵשׁ אִישׁ מַחֲשָׁבוֹת, מִן־הַמֵּצַר קוֹרֵא!"

(“אל תבוזו לי”, עמ' 59)

עוד נשוב נראה, כי אמנם לא התהלל על־שקר באמרו לנפשו “איש מחשבות”. – אך לא על נקלה ולא בלי עמל נולדו שיריו הקטנים האלה, כאשר יתוַדה בהתגלות לבו בשיר “אל תקנאו בי” (עמ' 53):

"וְכִי תִרְאוּ שִׁירַי נוֹזְלִים שַׁאֲנַנִים,

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּפַלְגֵי מִשְׁמַנִּים,

אֵין־פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת, וְלֹא נִכַּר עֲמָלִי –

אַל תְּקַנְאוּ, רֵעַי, בְּנֹעַם גּוֹרָלִי;

אַבְנֵי־נֶגֶף לָרֹב, מִכְשׁוֹלִים הֲמוֹנִים,

יִגְרְשׁוּ שׂעִפַּי – הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים! –

רוּחִי תְּקַשׁ בְּלִדְתָּה – לָהּ צִירִים כְּמַבְכִּירָה –

אַךְ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה שִׁירָתִי אָשִׁירָה!"

למה שר ועל מה שר? מי ומי העיר את כנורו? אל תשאלו אותו –

"שְׁאַל צִפּוֹר וְתַגֵּדְךָ, וְיֹאמַר לְךָ הַזָּמִיר,

הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים וְהַמְשׁוֹרְרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר

אַךְ־לִי לֹא תִשְׁאַל מַדּוּעַ אָשִׁירָה,

וּלְנַצֵּחַ בִּזְמִירוֹת שַׁחַר אָעִירָה!

שְׁאַל תַּנִין וְיַגֵּדְךָ, לָמָּה יַזִּיל דְמָעוֹת

שְׁאַל בַּת־הַיַּעֲנָה, מַדּוּעַ תֵּשָּׂא קִינָה,

אַךְ־בִּי בַל תִּתְפַּלָּא, בַּל תִּשְׁתָּאֶה: מָה־אוֹת,

כִּי עֶרֶב אָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

הֶאָנֹכִי לְבַדִּי גוֹרָלִי בָּחַרְתִּי?

הַאִם חָפְשִׂי לִרְצוֹנִי שִׁירוֹתַי שַׁרְתִּי?– – –

(“אנכי אשירה”, ע' 55)

רק זאת נפשו יודעת מאד, כי החֵקר והשירה הם חלקוֹ בחיים, מנת חבלוֹ בנעימים, ובהם יגבה לבבו נגד המתקלסים בו, העשירים, היהירים, מְתִים מחלד הממלאים נפשם ובטנם כל תענוגות החיים. כל אלה וכאלה –

לֹא יִרְאוּ בַטּוֹבָה אַף־אַחַת מֵרְבָבָה,

מִשִּׂמְחַת לְבָבִי אִם־אַשִּׂיג מַחֲשָׁבָהִ

אִם־אֶמְצָע מְעַט־יֹפִי, מְעַט אֱמֶת צְפוּנָה,

מְעַט־דַּעַת־אֱלֹהִים, בְּמִסְתָּרִים טְמוּנָה.

עַל־כֵּן מְנָת חֶבְלִי בְּחֵקֶר, דַּעַת וְשִׁירָה,

בְּחֵלֶק הַמִּתְקַלְּסִים בִּי לֹא אָמִירָה,

אִם־עָשִׁיר, כֵּלַי, זֵד יָהְיר, רַע־עַיִן,

אִם זוֹלְלֵי בָשָׂר, סוֹבְאֵי שֵׁכָר וָיָיִן.

יִצְבְּרוּ־הוֹן וְכָבוֹד – אֲנִי אַחֲזִיק בְּמָעוּזִי!

יִשְׁקְלוּ־הֵם שִׁקְלֵיהֶם אֲנִי אֶשְׁקֹל חֲרוּזִי!

וְאִם־כֻּלָּם מַתְאִימִים וְשַׁכּוּלָה אֵין־בָּם,

אָז אֶשְׂמַח, אָגִיל, אֶשְׂחַק לְאַדִּירֵי־עָם!"

(“חבלים בנעימים”, ע' 61)

ולעֻמת השאננים דִשני ארץ, אשר

"אֱוִיל בְּעֵינֵיהֶם מֵלִיץ, מְשֻׁגָּע אִישׁ־רוּחַ,

זֶה רוֹכֵב עֲרָבוֹת, וְזֶה הֶבֶל יָפוּחַ,

וְהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, כֻּלָּמוֹ נְבוֹנִים,

שֹׁקְלִים שִׁקְלֵי־קֹדֶשׁ וּקְשִׁיטוֹת מוֹנִים",

ואשר כפלַיִם להם עִקשוּת־פֶּה על המשורר העברי, – יענה בגאון:

"כַּתְרוּ־נָא לִי זְעֵיר, כִּמְעַט מֵאָה שָׁנָה –

מִי יֵדַע הַיּוֹם אֲדִרְכְּמוֹנִים מָנָה?

שֵׁם שְׂבֵעִים יִרְקַב, וְהָיָה כִמְסוֹס נוֹסֵס –

וּשְׁמִי יִנּוֹן־נֵצַח, יְהִי־נֵס לְהִתְנוֹסֵס!

וּמְשׁוֹרְרֵי הָעַמִּים בְּלֹא־עֵת יִזְקָנוּ,

אַחֲרֵי מֵאָה שָׁנָה רֻבָֻם נוֹשָׁנו;

שִׂפְתֵיהֶם הִשְׁתַּנוּ, כִּי חָיוֹת הֵנָּה,

וְהֵם בְּגִנְזֵי סְפָרִים אֲחוּזִים בְּחֶבְלֵי שֵׁנָה.

וְאָנֹכִי… מִפַּחַד הַזֹּקֶן שַׁאֲנָן!

דוֹרוֹת יַחְלְפוּ, וּפָעֲלִי יָנוּב רַעֲנָן:

שְׂפַת־עֵבֶר לֹא שֻׁנְּתָה מִיָּמִים יָמִימָה,

וְלֹא תִשְׁתַּנֶּה לָנֶצַח אַף־כָּל־מְאוּמָה.

זֹאת יֵדַע כָּל־מַשְׂכִּיל וּמַכִּירָה יָבֶן:

שְׂפַת־עֵבֶר לֹא בָלְתָה, אַךְ הָיְתָה לְאָבֶן –

אָכֵן לְאֶבֶן יְקָרָה, לָהּ בָּרָק, לָהּ זֹהַר

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר, וְכַשֹּׁהַם לָטֹהַר!

לְעוֹלְמֵי־עַד לֹא יִדַּח מִמֶּנִּי נִדָּח:

אוֹר חָדָשׁ יָהֵל, אַךְ־אוֹרִי לֹא יִדְעַךְ!

דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים בִּמְלַאכְתִּי יָשׂוּשׂוּ –

עֲצָמַי יִרְקָבוּ – וְשִׁירַי לֹא יָמוּתוֹ!"

(“לעג השאננים” עמ' 90)

אהה, מי מלל למשורר, אשר האמין בתֻמו כי יש תקוה ויש אחרית ויש שכר לעמל אנשי הרוח בתוך “עם הספר”, וישקול את חרוזיו וַיַפקֵד רוחו בספרותו וישחק ליום אחרון, – מי מלל לו בכתבו את הדברים האלה (תרנ"ה), כי שיריו ימותו על פניו וכי היֹה יהיו בצאתם יחד בחֹברת כנֵפל טמון וכי לא יהיה שֵׁם ולא זֵכר לו ולהם בשערי ספרותנו! ובזה עולה על לבי זכרון משורר אחר, אשר נשא נפשו גם הוא ל“השארת הנפש” ואשר הביע תקותו ואמונתו גם הוא, כי “צרור עלים בלים כצרור חיים הוא לנפש” – ואשר לאשרו לא האריך ימים כגלדבוים ולא ראו עיניו את פתרון חלומו… אם לא היו העליונים אכזרים כתחתונים ואם יש לו השארת הנפש שם, באשר לא האמין ולא קוה, כי אז מה ישתומם על הדור ועל טעמו הטוב בהביטו משמים וראה והנה פה, באשר האמין ובאשר קוה להשאיר אחריו ברכה, אין זוכר עוד אותו ואת פעלו ואין שארית לנפשו בתוך עמו! ובכל זאת גם ליל“ג וגם לגלדבוים היתה הצדקה להאמין ולקוות – וגם לא התעו בנפשותם. גלגל הוא החוזר בעולם גם באשר לטוּב הארץ גם ברפי הרוח, גם לשוקלי שקלים וגם לשוקלי חרוזים, עליונים למטה ותחתונים למעלה מדור לדור ומתקופה לתקופה ועוד לא נחרץ המשפט האחרון, אשר אין אחריו מאומה. אנשי השֵם לפנים נשכחו היום הם ופעליהם והנשכחים היום – פקוד יפקדו אותם הבאים אחרינו ויחפרום ממטמונים והעלו אותם על ראש ספרתם, על ראש שעשועיהם, לצבי ולכבוד. ומי יודע אם לא בעוד שנים רבות או מעטות ישובו הקוראים, אשר יהיו אז, לשחר באהבה וברצון שירים כשירי יל”ג וגלדבוים, אף כי אינם עמקי־שפה וסתומי חזוון, אשר לא יוכל איש להבין הגיגם ואשר גם העוֹשָׂם לא יוכל להגיד לאדם מה שיחו.

אך אשובה נא לשירי גלדבוים.

המשורר הזה שר את שיריו משנת תרי“א ועד שנת תר”ע – מן התקופה, אשר בה שעשעו רֹב המשכילים נפשותם ונפש עמם בתקוות ובחלומות נעימים לאהבה ולאחוה בין כל בני האדם, ועד התקופה אשר הכזיבה את תקוותינו פעם אחת ואשר השיבה אותנו בחזקת היד מאות שנים אחורנית. בת שירתו, אשר פעם יפכו מעניותיה רֹך ונעימות ופעם ירתחו רְתָחֶיה כים סואן ברעש, מגביהה לרַחף במרומי העולם והטבע או משפילה לראות בעניני המשורר הפרטיים, בחליות הרעות והטובות המוצאות אותו בחלדו; ובין שני הקצוות האלה היא נושאת חזון, מעט כֹה ומעט כֹה, על ישרעל ועל האדם, על התורה, על קדושת הלשון העברית, על האהבה ועלל דברי הימים הראשונים והאחרונים. אך אם תגביה ואם תשפיל, אם תֵימִין ואם תשמאיל – בכל התמונות אשר תִגָלה לעינינו נכיר ונדע, כי צִיר אמוּנים היא למשורר אמן, אשר לו גם רגש כביר, גם מעוף הדמיון, יְפִי המליצה ויֹשר צלצלי שֵמע במשקל ובחרוז ¹, רעיונות עמוקים משֻׁבּצים במִלוּאוֹתם במבטא בהיר, שָקוּף לא אטום, ושפה ברורה ונעימה. מה עמקו רעיוניו ומה נאוה לבושם במחלקה הראשונה, אשר קרא ךה ל ה' ועל הטבע" (לפי שיטת שפינוזה והמקֻבּלים: התאחדות האלהות עם כל הבריאה) ואשר בפִתחֵי שעריה הציג את המלים האלה: “אב הנקרא יהּ, או המכֻנה טבע, אם כֹה ואם כֹה הוא אהללך שֶבַע”. בשיר הראשון, “ה' איש מלחמה”, הוא מתאר בחרוזים נפלאים את המלחמה התמידית אשר בכל חלקי הטבע, בתחתונים ובעליונים, ואשר בכל זאת אין עִמהּ בלתי אם שנוי ותמורה, אך לא כליון ואבדון:

"אָן אֵפֶן, אָן אַבִּיט, אָן אַעֲמִיק שְׁאָלָה,

נֶגְְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וְיָמָה,

אִם־אַשְׁפִּיל לִרְאוֹת אוֹ הַגְבֵּהַ לְמַעְלָה –

אַךְ־ רִיב, אַךְ מַצָּה, אַךְ שַׁעֲטַת מִלְחָמָה –

וַיְיָ שָׁמָּה!

מְהוּמָה, מַהְפֵּכָה, בַּטֶּבַע וּמְלוֹאוֹ!

נִצָּחוֹן, רֶצַח, בְּרִיאָה וּשְׁמָמָה!

אַישׁ יַבְלַע שְׁכֵנוֹ, אַף יָקִיא בְלוֹעוֹ…

וּמָוֶת וּתְחִיָּה נֶצַח בַּמִלְחָמָה ––

וִיְיָ שָׁמָּה!

וִיְהִי אַחֲרֵי הַמַּהְפֵּכָה –– אִישׁ לֹא נֶעְדָּר,

וְכָל מְאוּמָה לַא אָבַד בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת!

מַה נּוֹרָא הַמַּחֲזֶה! וּמַה יָּפֶה וְנֶאְדָּר!

אֲשׁוּרֶנוּ וַאֲכַנֶּה מְלֹא כָּל־הַפְּלָאוֹת:

יְיָ צְבָאוֹת!"

מן המחלקה הזאת אזכיר עוד את השירים " אֵל קַנא ונוקם –– ואֵל מלא רחמים" ( הראשון – בטבע, אשר אין עמו חסד וחנינה, כי אם חק ומשפט, והשני ––באדם החונן והמרחם); “בי הוא” –– המבאר, כי האדם עולם מלא, טוב ורע, אור וחשך יחד, “ואשר לא בו־הוא, בֹהו!” (שיטת הפלוסוף האירלנדי Berkeley: אידיאליות), והשירים הנפלאים“בת קול” (על הפונוגרף) ו“קַו לְקָו”, בו ישא חזון במליצה רוממה על הטלגרף, על הטלפון, על פעולת העצבים בגוף ועל התעוררות הנפש לחֶמלה על צרת אחרים בכח “חןטי רחמים, מלב ללב נטוים, לא רָאֲתָם עין ועל־ בלימה תלויים”, ועל הכח המושך רב העלילה בשמים ובכל צבאם.

"תֵּבֵל וְכֹל בָּהּ נוֹדֶדֶת, נוֹדֶדֶת,

אַךְ רָצוֹא וָשׁוֹב עָלֹה וָרֶדֶת,

וְיַד־כֹּל בַּכֹּל תָּמִיד, אַךְ־תֵּת וְאַךְ־קַחֶת,

הַכֹּל יִדְחַק וְיִמְשֹׁךְ, וְיִרְעַשׁ וְאֵין־נַחַת.

וּשְׁמָשׁוֹת וּמַזָּרוֹת יִסְעֲרוּ כְּחֵץ

אוֹפַנִים בְּתוֹךְ אוֹפַנִים עַד־בְּלִי־קֵץ;

אַךְ כֻּלָּמו יַחַד נִקְשְׁרוּ וְנִלְכָּדוּ,

כֻּלָּם שְׁלוּבִים אֲחוּזִים וְלֹא יִתְפָּרָדוּ:

וְקַו לְקָו

צַו לְצָו,

וְכָל־הַבְּרִיאָה

בְּאֶחָד תְּלוּיָה!"

(“קן לקו”, ע' 17)

והשירים “הררי בשדה”, “בית בתרי ההרים”, “על־עין הים”, שכֻּלם מלאים תאורי טבע יפים ונחמדים, והשיר הקטן “ארוממך, טבע”;

"בֶּהָרִים בַּיְּעָרִים תַּחַת הַבְּכָאִים,

עַל־אֲפִיקֵי מַיִם, נֹזְלִים בֵּין הַסְּלָעִים,

רֹבֵץ עַל־הָאָחוּ, נִשְׁעָן אֱלֵי־גֶבַע,

כָּל קְרָבַי יֹאמְרוּ: מִי כָמוֹךָ, טֶבַע!

הַצַּיָּר עַל־נַיָּר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ

אַךְ־עַיִן יַשְׂבִּיעַ בְּצֵל תִּפְאַרְתֶּךָ;

הֲיַצְלַח הָאָמָן בַּשָׁשַׁר לִמְשֹׁחַ

גַּם קְטֹרֶת סַמֶּיךָ לְרֵיחַ נִיחֹחַ?

וְרֹקֵחַ, לֹקֵחַ נַפְשׁוֹת הַצְּמָחִים

וְיָנִיחַ לְמִשְׁמֶרֶת בָּשְׂמֵי הַפְּרָחִים

הֲיוּכַל גַּם־רַעַשׁ עֵצֶיךָ לָקַחַת וְזִמְרַת יְעָרֶיךָ לִרְקַח מִרְקַחַת?

וְאָנֹכִי, מַה־כֹּחִי, תּוֹלַעַת מְשׁוֹרֵר,

כָּל־יְשֵׁנֵי אֲדָמָה לִקְרָאתְךָ לְעוֹרֵר?

הֲתִנְדֹף, אוֹ תָצִיץ, אוֹ תִפְרַח שִׁירָתִי?

הֲתִרְעַשׁ אוֹ תִגְעַשׁ כְּמַתְכֻּנְתְּךָ זִמְרָתִי?

בְּהָרִים, בַּיְעָרִים, תִּחִת הִבְּכָאִים

מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה, אֲרוֹמִמְךָ טֶבִע!"

(ע' 20)

במחלקה השניה “על האדם ועל אנשים” (ראש מלים בפתח השער: "מי גבוה על גבוה? ־ האדם! ומי אין כמֹהו לרֹע? – האדם!), יעורר שוט על האדם, על מוּסָרוֹ ועל מדותיו בכלל ועל אנשים יחידים בפרט (“הורדוס”, “מות הֶעָרִיץ”) וידבר נגידים על בעלי אמנות מיוחדה (“הצַיָר” “המנגן” ועוד). בשיר הראשון “לשנת היובל שנת המאה” (1900), ישפט קשה את השכלת המאה האחרונה הזאת, אשר בה היה האדם לפנים ־ לכֹח, ולאחור – ליֹשר וכל רגש טוב, והזכיר את כל הגדולות אשר עשה האדם בתקופה הזאת, כי לפנים מָשַל רק בארץ ומלואה –

"וְהַיּוֹם אַתָּה עֹמֵד עַל־סַף שְׁנַת הַמֵּאָה, –

וּבְיָדְךָ עֲנָנִים וְהַשֶָׁמֶשׁ וְהַבָּזָק!

גַּם־בִּצְבָא הַשָָׁמַיִם, אָדָם גְּדַל דֵּעָה,

עַתָּה תִרְדֶּה בְּפֶרֶךְ בְּכֹחֲךָ הֶחָזָק!

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, אָדָם, עָצַמְתָּ מְאֹד! –

וּבְכָל־זֹאת שָׂאֵנִי, וְאֶתְּנָה בְךּ דֹפִי:

גְּבוּרָתְךָ תְּבַעֲתֵנִי – עָלֶיךָ נוֹרָא הוֹד –

כִּי סָרוּ מֵעָלֶיךָ הַחֵן וְהַיֹּפִי!

עֵת הָיִיתָ חוֹלֵם, זֶה מֵאָה שָׁנָה,

עֵת אַחֲוָה וּדְרוֹר בַּמַּחֲזֶה חָזִית,

עֵת אַהֲבָה לְרֵעֶיךָ בִּלְבָבְךָ קִנָּנָה,

אָז קָרַן אוֹר פּנֶָיךָ – יָפְיָפִיתָ!

עַד שֶׁקַּמְתָּ לוֹחֵם, לְהִשְׂתָּרֵר שַׁקַּמְתָּ,

לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם, לְמֶמְשֶׁלֶת בַּלֵיל,

אָז הִשְׂכַּלְתָּ, חָכַמְתָּ – אֲבָל לְךָ חָכַמְתָּ!

וִימִינְךָ רוֹמֵמָה רַק לַעֲשׂוֹת חָיִל!

אַיֵּה נָעָמְךָ, אָדָם, אַיֵּה חֲסָדֶיךָ?

אֱהִי מָתְקְךָ אֵפוֹא? הָאַחֲוָה? הָאַהֲבָה?

אַךְ עֲבוֹדָתְךָ אַבִּיט, אַךְ תִּגְרַת יָדֶיךָ,

אַךְ עָמָל, אַךְ כַּעַס, וּמַשְׂטֵמָה וְתַאֲוָה!

בוֹאִי בְשָׁלוֹם, שְׁנַת הַיוֹבֵל, שְׁנַת הַמֵּאָה

אָז יִתְיַצֵּב בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ, נָעִים וְחָזָק,

הָאָדָם הַשָׁלֵם עַל־הָרֵי בְשָׂמִים:

בִּימִינוֹ הָעֲנָנִים וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַבָּזָק ־

וּבְקִרְבּוֹ לֵב בָּשָׂר, לֵב טָהוֹר וְתָמִים!

במחלקה השלישית, “אֲנִי לִי” (ראש מלים: “אל תראוני שאני יושב ממולי, מביט בראי, ופוסל פסילי; אל תחשבו, כי הגאון על גבולי, אכן, אם אין אני לי, מי לי”) והרביעית, “כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי” (ראש מלים: " ללבך הבט ונפשך הכר, אז עיני האנשים לא תנקר!"), – מדבר המשורר על עצמו, מנתח את נפשו ושם לפני הקוראים כל מום וכל חסרון, אשר גִלה בה. בשיר הראשון, “תפשום”, הוא יועץ לבלתי עזוב רעיון כי יוָלד במוח, עד אשר ינדוף ועלה בתהו:

עַל־פָּנַי עֹבְרִים הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים

מַחֲזוֹת לֹהֲטִים וּתְמוּנוֹת לְהָטִים –

תִּפְשׂוּם, שְׂעִפַּי! אֶחֱזוּ רִעֲיוֹנִים!

אִסְרוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּרְהָטִים!

בְּרִשְׁתּוֹת אֲמָרִים, בְּלֻלְאוֹת דְּבָרִים

צוּדוּם, לִכְדוּם, רַק תִּפְשׂוּם חַיִּים:

בְּזִקֵּי הַמִּכְתָּב, בְּמַאֲסַר סְפָרִים

אִסְרוּם, צַיִד מִן־הַשָּׁמַיִם!

פֶן יַעַבְרוּ רֶגַע – וְאֵינֵמוֹ,

וְנָמַסּוּ תְמוּנוֹת, וְחָשְׁכוּ לְהָבוֹת –

אַיֵּה צְבָא הַחֶזְיוֹנוֹת, אַיֵּמוֹ,

חָלְפוּ עַד־כֹּה לְפּנַי לִרְבָבוֹת?

(ע' 53)

בשיריו “מה חדל אני” ו“שֶפִי” יספר, כי יש אשר גָבַהּ לבו בחָשבו כי טוב הוא מיֶתר האדם וכי יתרון לו מֵרֵעיו וגם בקש לברוח מפניהם ולהתבודד, עד אשר מִשש את כל חדרי לבו או עד אשר נפל דבר ברוחו כברק משמים ויוַדע לו, כי לא טוב הוא מאחרים וכי לא לאדם המעלה להתגאות על שאר אחיו:

קַצְתִּי בִּמְקוֹמִי מִפְּנֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי

(אֶת־לוֹחֲמַי אֲכַבֵּד, בָּם אַפִּי לֹא חָרָה)

אוּלָם לְמַעַן שׂוֹרְרַי אֲקַלֵּל אֶת־יוֹמִי –

אֶעֱזִב שְׁאוֹן קִרְיָה אִמָּלֵט הֶהָרָה.

מִבֵּין שִׁנֵּי לְבָאִים, אֶל שִׁנֵּי סְלָעִים

אִמָּלְטָה לְנַפְשִׁי, אָסוּרָה וְאֶשְׁכּוֹנָה;

מֵהֶיכְלֵי אָדָם אֶבְחַר מְאוּרַת צְפָעִים,

בְּאַחַת הַמְעָרוֹת לִי אָתוּר מְעוֹנָה.

"הַאַתָּה נָבָר? לִי קָרָא הַדָּבָר:

"הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִכָּל־זֶרַע הָאָדָם?

"כִּי עַל־לְבָבְךָ רוּחַ קִנְאָה עָבָר

"לְדַבֵּר גְּבוֹהָה גְבוֹהָה עַל־כָּל־מַעְבָּדָם?

"רֵד, רֵד מֵרוֹמְמוּתֶךָ! רֶד אֶל־אַחֶיךּ!

"וְכִי יִהְיֶה עִם־לְבָבְךָ עוֹד דְּבַר בְּלִיַּעַל

"לְדַּבֵּר עָתָק, לְהִתְגָּאוֹת עַל־רֵעֶיךָ,

"אָז עֲלֵה, לֵך שֶׁפִי, וְשוּב עָנָו מִמָּעַל

(“שֶׁפִיי”, ע' 68)

במחלקת “ממחנה העברים” הוא מדבר על היהודים ועל התורה ועל קדושת השפה ואחר תבא מחלקת “מַלַהקת הבונים” – שירים על פי השקפות הבונים החפשים, אשר בקהלם התחשב גם המשורר.

אף כי, כאשר אמרתי למעלה, שירי גלדבוים משתרעים על תקופת ששים שנה, תקופה רבת העלילות והחליפות בחיי היהודים המה להם ובמצבם בתוך שכניהם, בכל זאת לא שר משוררנו שירי התבוללות מעין “הקיצה עמי” ליל“ג ולא שירי שנינה ותמרורים על דרכי בני עמו כשירי יהל”ל הראשונים. ורק לפעמים יטיף להם מוסר, בנחת ולא בגערת מוכיח, על אשר גבהו אחינו והם מבקשים אך להתהדר לפני הגוים הם ונשיהם ועל כן יעירו עליהם קנאה ושנאה; בשיר הזה (“למה תתראו”, ע' 75, נכתב: תר"ס) הוא מעיר אֹזן גם לציונים, אשר היה להם להִכּוֹן ולהכין את העם בלט ע" פעולות מתאימות אל המטרה, והמה רק הקם הקימו שאון והרבו דברים – תקעו בשופרות בטרם יעברו את הירדן:

"וְחוֹבְבֵי צִיוֹן לֹא יֵצְאוּ הַמַּיְמָה,

לָשׁוּט בָּאֳנִיוֹת חֶרֶשׁ לִמְגַמָּתָם;

אַךְ בַּחֲצוֹצְרוֹת יִקְרְאוּ יְרוּשָׁלַיְמָה –

וְשָׁמַע אוֹיֵב וְסָגַר עֲלֵיהֶם נַחֲלָתָם:

לָמָּה תִּתְרָאוּ?

וְלָמָה תִפְרָעוּ?"

מלבד החרוזים המעטים האלה, אין עוד כמעט דבר בפיו על הציונים ועל הציונות ועל התקוה לתחית ישראל. לעמת זה הרבה לשפוך נפשו בשיריו אל חיק הטבע, להפיק אותה לתבל וליושבי בה, “לבקש את אחיו” בתֻמת ישרים על ארץ רַבּה גם אחרי אשר נגלה לַכֹּל, רק לא לרוכבים על כנפי הדמיון, כי אין ליהודי לבקש כאלה מחוץ למחנה:

"אֶת־אַחַי הַנְּפוֹצִים בְּאַרְבַּע הַקְצָוֹת,

בְּמִזְרָח, בְּמַעֲרָב בְּצָפוֹן וּבַיָּם, –

לֹא אַחַי מַבֶּטֶן, אַךְ אַחַי מִלְּבָבוֹת,–

אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּש בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

מִי לֶאֱמֶת, אֵלַי! לְמִי נִקְיוֹן כַּפַּיִם?

מִי בַעַל נֶפֶשׁ? מִי טוֹב וּמֵיטִיב לַכֹּל?

מִי רוֹאֶה לַלֵּבָב וְלֹא לָעֵינַיִם?

מִי עֹבֵד בְּשִׂמְחָה וּבִדְמָמָה נֹשֵׂא עֹל?

מִי נָכוֹן לְהוֹשִׁיעַ לַיּוֹרְדִים וְלָעוֹלִים?

מִי אוֹהֵב כָּל־אָדָם, חוֹבֵב אִישׁ וָאִישׁ?

כְּעַמּוֹ, כְּעַם נָכְרִי, כָּעֲרֵלִים, כַּנִּמּוֹלִים,

כִּבְנֵי שֵׁם, כִּבְנֵי־יֶפֶת, וּבְנֵי־חָם וְכוּשׁ?

זֶה אָחִי וְזֶה רֵעִי! זֶה אִישׁ כִּלְבָבִי!

אִם־רָם וְאִם־שָׁפָל, אִם־עָשִׁיר וְאִם־מָךְ!

לוֹ אֶשָּׂא נַפְשִׁי, עָלָיו אַשְׁלִיךְ יְהָבִי;

זֶה בְחִירִי אֶתְמָךְ־בּוֹ, לָזֶה אֶקְרָא: אָח!"

(“את אחי אנכי מבקש”, ע' 83, נכתב תרס"ב)

וכאשר לא נשא גלדבוים עיניו החוצה אל המחנה האחר, בעת אשר כל המשכילים חבריו הציגו את האחרים למופת לעמם וידַמו למצוא שם את החיים ואת הטוב, כן לא הרבה להגות נכאים על שבר עמו גם בשנים האחרונות, שנות ראינו רעה על רעה והֹוָה על הֹוה בארצות שבהן יושב רֹב בני עמנו. רק קול ענות חלוּשה נשמע משיריו כה וכה על גורל היהודי ועל מצבו בעמים; כמו בשירו " על אדמת נכר" (ע' 73):

מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי? לָמָּה תַעֲרֹגִי?

מַה מִּנִי יַהֲלֹךְ פֹּה עַל אַדְמַת־ נֵכָר?

וְאַתְּ בְּעִצָּבוֹן גַּם־חַגַּיִךְ תָּחֹגִּי,

וְדִמְעָה תַּרְעִיפִי לִי בְּכוֹס יַיִן וָשֵׁכָר!

פֹּה אֶרֶץ מְכוֹרָתִי, גֹּחִי מֵרֶחֶם,

וּפֹה גַּם־בַּעֲבוּרִי הָאֲדָמָה פּוֹרִיָּה;

אֶרֶץ, לֹא בְמִסְכֵּנוּת אֹכַל בָּהּ לֶחֶם,

הַלְזֹאת לִי תִקְרְאִי: אֶרֶץ נָכְרִיָּה? – – – –

אַךְ אוֹי־לִי, אֲבוֹי־לִי, אָנֹכִי אִישׁ יְהוּדִי!

אִם־בְּזֹאת אֶתְוַדָּע, אֲנִי כְבוֹדִי הֲסִירוֹתִי,

שְׁכֵנַי יְנַדוּנִי… זֶה כְאֵבִי וּמְרוּדִי…

אֲנִי אִישׁ הַכָּבוֹד – וּבְכָל־זֹאת נְקַלּוֹתִי – – –

כִּי בַבֶּטֶן חָטָאתִי חַטָּאָה גְדוֹלָה,

שֶׁשָׁם יֶחֱמַתְנִי אִשָׁה עִבְרִיָה;

עַל־כֵּן בְּתוֹך עֵמִּי אָנֹכִי בַגוֹלָה,

בְָאַרְצִי וּמוֹלַדְתִּי גֵּר בְּאֶרֶץ נָכְרֶיָּה.

או בשיר “גאולה תהיה לו” (ע' 74), בדַבְּרוֹ אל הצפור המנַתּרת בכלוב ומקוננת בקול:

"מְשׁוֹרֵר גַּם־אָנִי, גַּם־לִי אֵבֶר וְכָנָף,

גַּם־לִי עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן קַשָּבֶת,

גַּם בְּשָׂרִי כָמַהּ אֶל־קִנִּי וְאֶל־עָנָף,

וְנַפְשִׁי לִדְרוֹר תַּעֲרֹג וְחֻפְשָׁה אֹהָבֶת.

כִּי בְּכָל־הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַבּוּז וְהַנְאָצוֹת,

עְתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת".

במחלקת “בימי מרוּדי” תשתפך נפשו בשירי נכאים, הסוערים כסערת ים בהגיה אליו כל רוחות השמים יחד, על התלאה אשר מצאתהו במות עליו אשתו האהובה ובאבוֹד עשרו אחרי זאת. וברֹאשה, כאין התנצלות, השיר “אני כינור” (ע' 9):

"הַךְ בְּאֶגְרֹף עַד־אֵין־קֵץ

עַל־גּוּשׁ עָפָר, עַל־בּוּל־עֵץ,

הֲיַתֵּן, הֲתַקְשִׁיב קוֹל נְהִי?

וְגַע בְּאֶצְבַּע בְּמֵיתְרֵי כִנּוֹרוֹת,

וְיִפָּתְחוּ לְךָ צִנּוֹרוֹת

קִינִים וָהֶגֶה וָהִי!

יֵשׁ נֵפֵש וָנֶפֶשׁ, לֵב וָלֵב:

וְיֵשׁ לֵב רַך, נֶפֶשׁ יוֹדַעַת –

וְנַפְשִׁי וְלִבַּי כנּוֹר וְנֵבֶל,

וְעוֹרְקַי קַוָּם, יֶהֱמוּ אֵבֶל,

כִּי יַד אֱלֹהִים בָּם נוֹגַעַת!"

כאשר עברו שנים אחדות ושבשרו נרפא כמעט, שר את “אחרי בלותי” (ע' 103):

"בְּגַן יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,

קְצִיר חִטִּים בַּשָּׁנָה פַעֲמָיִם;

כֵּן בְּגַן לִבִּי: יַזְּלוּ בְשָׂמַי

בִּימֵי חָרְפִּי כְּבַעֲלוּמֵי יָמָי.

שָׁם נְהַר שִׁיחוֹר גְּדוֹתָיו שָׁבַר,

וְעַל־הַכִּכָּר שָׁטַף וְעָבַר,

וַיְכַס אֶרֶץ, וַיַּשְׁק הָאֲדָמָה,

וַיְחַדֵּש וְהִפְרִיא מִדְבָּר שְׁמָמָה;

וְאָנֹכִי, אֲזַי מַיִם שְׁטָפוּנִי,

וְצָרָה וְיָגוֹן חַיִּים בְּלָעוּנִי,

אָז בְּשָׂרִי רֻטֲפַשׁ, וְנְכְמרוּ נִחוּמַי –

וְחָרְבוּ הַמַּיִם – וְשָׁבוּ עֲלוּמָי!

שָבוּ עֲלוּמָי, וְעֵינַי מְאִירוֹת!

וּפִי־זֶה שֵׁנִית נוֹתֵן זְמִירוֹת;

מַבּוּל חַיַּי הַפְרָה גַם־אוֹתִי,

וְהָיְתָה לִי עֶדְנָה אַחֲרֵי בְלוֹתִי!"

במחלקת “ספר האהבה” שִלם המשורר את המס הראוי לתת לדרך־הארץ, אשר לכל המשוררים בישראל ובעמים. שירי האהבה אמנם יפים ונחמדים בתבניתם גם הם, ככל שירי גלדבוים, אך אותותם לא ננַכּר, כי לא יצאו מן הלב; רפידתם לא רגש חי, כי אם משל ומליצה: אהבת השושנה את השמש, אהבה בין השמש ובין הירח, אהבת הגֵו והנפש, אשר נולד להם הלב, ואשר בהתאמץ האב והאם לַחנוֹך לו איש על פי דרכו, זה לתאוה וזאת לאהבה, נקרא הלב הנעים לשנים קרעים ועִמו נפלו גם המה (“לב נשבר”). אמנם כי בפתח השער למחלקה הזאת הציג המשורר את המלים היפות האלה: “עֶלם בלי אהבה – אביב בלי נִצה; וגבר בלי תאוה ־ גֹמא בלי בצה”, ובכל זאת אולי לא אתן לחטוא חִכּי או לבי אם אדַמה בנפשי, כי המשורר בעצמו היה, ככל צעיר בישראל לפנים, – אשר למדו תורה וידעו כי “נשים” ו“נזיקין” סמוכים זה לזה – “עלם בלי אהבה”, אשר אֲביב־ימיו – אביב בלא נִצה. צעירינו, וגם המשוררים בהם, לא ידעו לא אהבה טהורה ולא אהבה בתענוגים, לא שָכְרוּ מִיֵינה ולא מצו את שמריה; כי ההורים עמלו לחתום בעד הרגש הזה ויעבור חק ויפרוץ פרצות בבית ישראל עד היסוד בו.

המחלקה האחרונה אשר ב“ספר השירים”, נקראה בפי המשורר “בִּלְעָדַי” (בפתח השער: “שְׂעִפַי החוּצה ישוטו ועיני לנֹכח יביטו, ואשר חזיתי בלעדי, פֹה עִצבוּ ויכוננו יָדַי”), והיא מכילה שלשה שירי עלילה: “ביער בערָב”, “שגעונות” ו“המשתלח”. השיר הראשון יסודתו בספור הנודע על המשורר היהודי־ערבי שמואל בן־עדיה, אשר עשה לו שם בגבורתו ובאמונת רוחו: עמרי לקיש, בן מלך לשבט ערבי, היה נע ונד בארץ מפני תגרת העריץ הצורר לבית אביו והחומס ממלכתו. ויבא לחסות בצל שמואל בן־עדיה הגבור, אשר היה מחסה לכל נרדף, והוא שַׂר מצודת אלבלק הבנויה על שן סלע גבוה ביער בערָב.

"מִי כָמֹהוּ יוֹדֵעַ חֲנִיתוֹת לְעוֹרֵר?

לִדְרֹךְ קְשָׁתוֹת וּלְהַחֲזִיק מָגֵן וְצִנָּה?

וּבְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הוּא מֵלִיץ וּמֱשׁוֹרֵר –

בְּאַפּוֹ יַרְבֶּה בֶּכִי, וּבִרְצוֹנֹו רִנָּה! – – –

וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ נָתַן חִתִּיתוֹ.

עַל־כֵּן יִשְׁלָיוּ הַחוֹסִים בְּצִלּוֹ –

וַיִּשְׁקֹט אֶצְלוֹ עִמְרִי לָקִישׁ עֲמִיתוֹ,

וְלֹא זָדוּ מְשַׂנְּאָיו לִנְגֹעַ בִּכְנַף מְעִילוֹ.”

ובלכתו מעִמו הפקיד בידו שריון זהב, ירושת אבותיו, סמל המלוכה וישביעהו לשמור את הפקדון עד שובו לקחתו. עמרי לקיד הלך ומלאכים באו מאת העריץ לדרוש את השריון מֵעִם שמואל ואם לא יתן – יבאו גדודיו לקחתו בחזקה. ויָשב שמואל את פניהם:

"יָבֹאוּ גְדוּדִים, יָבֹאוּ הַצְּבָאוֹת,

בְּרֵעִי לֹא אֶבְגֹד, לֹא אֶתֵּן פִּקְדּוֹנוֹ!

לֹא אִירָא, לֹא אֵחַת בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת –

אַךְ מֵעַל פִּגְרִי תִּפְשְׁטוּ שִׁרְיוֹנוֹ!"

ויגשו צבאות העריץ למלחמה על המצודה, ויצא בן־עדיה ויכם מכה רבה. ובשובו מהכות בצָריו וישמע קול זעקה מארמונו: הילד איננו! כי המינקת מָעלָה מַעל באדוניה ותגנוב וַתָּבֵא את ילד שמואל אל העריץ והוא שלח מלאכים אל האב לאמר: “שלח לי השריון, ואם אַיִן בנך טבוּח ליעיניך”. ויחדר האב ותתחלחל האם ותזעק ותתחנן אל בעלה: “תן להם מה תתן! תן הכל, תן להם חַיָתִי ־ אך את הילד שמור!” ושמואל אִמץ לבו לעיני המלאכים

וַיִּתְאַפֵּק וַיַּעַן: יוֹכַח אֶמֶשׁ!

בֹּקֶר וְאוֹדַע לַאֲדוֹנְכֶם פֵּשֶׁר דָּבָר

לְעֵינֵי כָל־הָעָם וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ

אִם־יִגְבַּר בִּי הָאָב אוֹ הָאִישׁ הַנָּבָר.

כל הלילה היו שמואל ואשתו אובדי עצות, חושבים ואין נחת:

עֵר וְשׁוֹמֵם הָאָב, עֵרָה בּוֹכָה הָאֵם,

יָדוֹ עַל־רֹאשׁוֹ, וְרֹאשׁ אִשְׁתּוֹ עַל־כְּתֵפוֹ:

“הַצִּילָה הַיֶּלֶד!” ־ “הַצִּילִי הַשֵּׁם!”

“אַיֵּה רַחֲמֶיךָ?” – “וְאֱמוּנָתִי אֵיפֹה?”

ולפני עלות השחר גברה אמונתו על רחמיו ויתעורר וידבר גם על לב אשתו וַיַטֶהָ אחריו:

"הֲשָכַחְתְּ, טֶרֶם מוֹתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אָבִי?

אַל תַּשְׁרֵשׁ בְּנִי, קָרָא, אֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי!–

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה הוּא נָטַע בִּלְבָבִי:

אֱמוּנָה, הֵן תָּוִי, אַתְּ יָדַעְתְּ וְיָדַעְתִּי.

זִכְרִי שְׁבוּעָתֵך תַּחַת הָאַפִּרְיוֹן,

כִּי תִהְיִי חֲבֶרְתִּי, כִּי תִהְיִי בַּת־חָיִל; –

כְּדַבֵּר כֹּה שְׁמוּאֵל, הִיא אָחֲזָה בַשִּׁרְיוֹן,

וַתַּחֲגֹר בְּיָדֶיהָ בַּעֲלָה בְּעוֹד לָיִל".

ויצא הגבור ממעל ובידו החרב, ויצא העריץ מתחת ובידו היונק:

"אָז בְּקוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה שְׁמוּאֵל קָרָא כָּכָה:

לֹא חֶרֶב? רַק יוֹנֵק יָדְךָ חֹבֶקֶת?

בּוּז לָךְ! לַעַג לָךְ! הוֹי חוֹמֵס מַמְלָכָה,

וּבַעֲלַת בְּרִיתְךָ אִשָּׁה כוּשִׁית, מֵינֶקֶת!

הוֹי נְמוֹג־לֵב, גּוֹנֵב אִישׁ, לְךָ לֹא נִמְשַׁלְתִּי!

לֹא אֲחַלֵּל דְּבָרִי, כִּי בֹגֵד אֵינֶנִּי!

עוֹד אַחִים לִבְנִי, וְעוֹד בְּרוּחִי מֶמְשַׁלְתִּי –

שִׁרְיוֹן רֵעִי וְכִסְאוֹ לֹא תְקַבֵּל מֶנִּי!"

והעריץ האכזר הרים את ידו ויַקלע מול ההורים וינַפץ את עוללם אל הסלע.

בשיר השני, “שגעונות” ישא משא על שגעונות ארץ ספרד בימי פרדיננד ואיזבל וטורקמדו, אשר אחרי עלותה על ראש פסגת האֹשר, הכתה שמש על ראשה ותשתולל; אז ־

הֻכְּתָה הַנֶּחְמָדָה פִּתְאֹם בְּשִׁגָּעוֹן!

מְשֻגָּעִים נֹשְׂאֵי אֵפוֹד וְחֹבְשֵׁי עֲטָרָה:

כְּמָרֶיהָ קַנֵּא קִנְּאוּ – לָאֵל וְקָם שָׁאוֹן –

וְעַל־הַכִּסֵא הָעֲלוּקָה פִּיהָ פָּעָרָה

וַתִּפְעַר פִּיָה לִבְלִי־חֹק וַתִּקְרָא: הַב!

הָבוּ כֶּסֶף וְזָהָב, הָבוּ מַטְמוֹנִים!

וַתִּפְעַר פֶּה וַתִּבְלַע אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף,

וַתִּבְלַע אֲחֻזוֹת, וַתִּבְלַע אַרְמוֹנִים.

כִּי בְּשִׁגָּעוֹן תִּנְהַג אִיזֶבֶל הַגְּבִירָה;

תַּרְבֶּה פְאֵר בִּנְיָנִים וּמַרְכָּבוֹת וּשְׂמָלוֹת,

וַתָּמָץ וַתְּנַצֵּל אֶת־אַרְצָהּ הָעֲשִׁירָה,

וַתִּלְוֶה בַנֶּשֶׁךְ – וַתִּבֶן הֵיכָלוֹת.

וכאשר אָפֵס הכסף והנוֹשים אצו, בקשה לשָׁלל מוצא וַתֵּרֵא לה את היהודים המעטים והחלשים, וַיַמָצֵא לה איש דמים, נזיר פרא אדם,

עִמּוֹ אִיזֶבֶל וְאִישָּׁהּ כָּרְתוּ בְּרִית חֲדָשָה:

קַח לְךָ הַנֶּפֶשׁ, אַךְ תֵּן־לָנוּ הָרְכוּשׁ ־

טָרְכְּמַדּוֹ רָצַח, וְהַמַּלְכָּה יָרָשָׁה –

וְהַשְּׂרִידִים הָגְלוּ, נִפְזְרוּ כִּבְנֵי־כוּשׁ.

ואחרי השגעונות הכלליים – שגעון פרטי: יוהנה בת המלך והמלכה נארשה לפיליפ היפה וביום חַגהּ תפסו הנזירים יהודי מסתתר מן האנוסים – אֲהוּב יוהנה לפנים, והוא משנה לקולומבוס הַשָּׁב עִמוֹ מן הארץ החדשה אשר מצאו. והנזיר טורקמדו דובר הות נפשו על קלומבוס ועל משנהו: קלומבוס הוֹנה אלהים ומלך, כי גִלה ארצות חדשות למען היהודים שונאי הדת,

שָׁם שָׂם לָהֶם מִקְלָט לִגְוִיָּתָם וְהוֹנָם,

גְזֵלַת הַיְקוֹד, גְּנֵבַת אוֹצַר הַמִּשְׂרָה;

בִּסְפָרַד הַיְשָׁנָה יִשָׂרְפוּ בַּעֲוֹנָם,

וְּסָפָרַד הַחֲדָשָׁה לְמַמְרִים לְסִתְרָה.

אַף־גַּם זֵד יָהִיר, יְהוּדִי בַמִסְתָּרִים,

הַשּׁמֵר אֱמוּנִים רַק לְמָרְאֵה עֵינַיַם,

וְאֶל־יֹרֶשֶׁת הָעֶצֶר זָד עֵינָּיו לְהָרִים,

וַיְחָרֵף כֹּה מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

זֶה אַלּוּפוֹ וּמְיֻּדָּעוֹ, רֵעוֹ כְּאָח־לוֹ,

מִשְׁנֵהוּ עַל־הַיָּם וּמִשְׁנֶה לְמֶמְשַׁלְתּוֹ;

שׁוּר קֹלָמְבּוּס וּרְאֵה! שָׁם עָרוּךְ הָאָח־לוֹ;

הִנֵּה־הוּא הֹלֵך לָמוּת עַל־אִוַּלְתּוֹ!

הנזירים העלו את הנתפס על המוקד לעיני יוהנה – ותתחלחל על המראה ותקרע בגדיה מעליה ותשתגע.

“ענין דריפוס”

השיר האחרון, משתלח", יִסֹּב על “ענין דריפוס”, אשר זכרונו עודנו חדש עם רֹב הקוראים; השיר הזה גדול מכל יתר שירי הספר (עשרים עמוסים יכיל) ועל פי תבניתו וגזרתו וחין ערכו מתנוסס הוא כגוּלַת הכֹּתרת על פני כל אֶחיו. ואם אמרתי אעברה בין בתריו ואלַקטה כה וכה פנינים מחרוזיו לשום לפני הקוראים – לא אדע במה אבחר וממה אניח את ידי, כי כֻלו מחמדים, כל פרקיו מלאים עֹז והדר וכל חלקיו ערוכים ומשֻׁלבים איש אל אחיו כאבני משכית מחֻטבות מעשה ידי אמן במִבנה היכל כְליל־יֹפי. הבה אנסה לערוך לו דמות כֵּהָה, כאשר תשיג ידי.

השיר נחלק לשנים עשר פרקים, לעמת הנפשות העושות ב“ענין” הזה:

1) אלפרד דריפוס, שר האלף, בשבתו בארץ גזֵרה על האי השָׁמֵם, בגלל העלילה אשר שמו לו, כי מכר לעם נכרי סודות פקודתו וארצו. והוא בעל אשה ובנים, עשיר ונכבד בעדתו:

"מַה יַמְרִיצֵהוּ, הָאָב וְהַבַּעַל,

אִישׁ עָשִׁיר, נְשׂוּא פָנִים, אַחַד הָאֲצִילִים,

לִבְגֹד בֶּגֶד בְּאַרְצוֹ וְלִמְעָל־ מָעַל –

אוּלָם אִישׁ עִבְרִי הוּא – וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים!

וְגִלְמוּד עַל־הַסֶּלַע בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,

– וְהָאוֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וָמָיִם –

הוּא הֹלֵךְ עֲרִירִי, רַק הוּא וְהַמְאֵרָה.

הוּא וּמַחֲלַת לִבּוֹ, הוּא וְכִלְיוֹן הָעֵינָיִם.

נָקִי אֲנִי! יִזְעַק וְאֵין שׁוֹמֵעַ:

הוֹי אִשְׁתִּי וְטַפִּי וּבַעֲלֵי בְרִית אֱמוּנָתִי!

חַף אֲנִי מִפֶּשַׁע, אֱלַהִים יוֹדֵעַ,

וְאַתֵּמָה, אוֹיָה, נוֹשְׂאִים אֶת חֶרְפָּתִי!

ולמה אוד יחיה? מדוע לא יטרוף נפשו בכפו?

יְלִיד צָרְפַת הוּא, וּבְאַרְצוֹ אֱמוּנָתוֹ!

וְאִם נוֹאֲלוּ שׁוֹפְטָיו וְרֶגַע הִסְכִּילוּ עֲשֹׂה,

יְקַו כִּי יָשׁוּב, וְעָנְתָה בוֹ צִדְקָתוֹ –

וּמִזֶרַע הַיְהוּדִים הוּא – גָּדוֹל בִּנְשׂוֹא!

2) אסטרהַזי, המעליל על דריפוס, וקשר הרשעים העומדים מאחריו והעושים במַחשך מעשיהם: הכמרים ופקידי הצבא, “נושאי אפוד ושריון”. כי התבוננו אל הליכות העל –

וַיִּרְאוּ כִּי אָזְלַת יָד, וְהֵמָּה בַמּוֹרָד ־

כִּי יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד,

הִנוֹשֵׂא בְיָד רָמָה אֲבוּקִת אֵשׁ דָּתוֹ,

וְהָעַמִּים מְקִבְּלִים מְעַט מְעַט אֶת תּוֹרָתוֹ – – –

וְחֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ, בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתַיִם:

שָׁלוֹם! שָׁלוֹם! עוֹד יִכָּתֵב לְחַיִּים;

לִשְׁפֹּט רִיב עַמִּים וּלְהַשְׁבִּית מִלְחָמָה

וְלֹא יְלַחֲכוּ הַחַיָּלִים כָּל־טוּב הָאֲדָמָה.

וַיִּירְאוּ הַחֲשֻׁכִּים לְבִטְנָם וְלִזְהָבָם –

כִּי הֵם עַל־הַפְּתַיּוּת הִשְׁלִיכוּ יְהָבָם –

וַיֹּאמְרוּ לְהַשְׁמִיד אֶת־נוֹשְׂאֵי הָאֲבוּקָה,

נוֹטְרֵי דַת מֹשֶׁה, הַתּוֹרָה וְהַחֻקָּה.

וַיִּטְווּ בְּמוֹ־אֹפֶל פְּתִילֵי הַנְּעֹרֶת,

וַיִפְרְשׂוּ עַל־רֹחַב פְּנֵי תֵבֵל מִכְמֹרֶת

לְרַגְלֵי הַיְהוּדִים – וַיְהִי בְּמָשְׁכָם בְּרִשְׁתָּם,

עָלָה בְחֶרְמָם הַמִּשְׁתַּלֵחַ, אִישׁ תָּם

3) אמיל זולה ־ אשר יצא גלוי ב“אני מאשים” שלו להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשעים,

אַךְ רֶגַע, בְּאַפּוֹ, הָאִישׁ נִצָּב לְבַדּוֹ –

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה – וְהוּא רֹאשׁ לַצָּבָא!

כִּמְעַט חָגַר אֱמֶת, לָבַשׁ צְדָקָה כְּמַדּוֹ,

וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבָה.

אז נגלה כי יש עוד בארץ אוהבי אמת וצדק, ומכל עבָרים אשרו את זולה ויחַזקו את ידיו במלחמתו עם הנעלמים, ויהי כענק בין גמדים; אך

הֲיִצלָח? הֲיִגְבַּר הָעֲנָק עַל־הַגַּמָּדִים? ־

הוּא יְשׁוּפֵם רֹאשׁ וְהֵמָּה עָקֵב יְשֻׁפֻהוּ!

הֲיוּכַל אִישׁ חָפְשִׁי לְכֹבֶד לֵב הָעֲבָדִים? –

הוּא יִלָּחֵם בְּחָכְמָה וִהֵם בְּעָרְמָה יְנַצְּחֻהוּ!

עַל־צִדּוֹ עַנוַת־צֶדֶק וּבִינַת נְבוֹנִים, –

וְעַל־צְבָאָם הָעֹז, גְּאוֹן רָאשֵׁי הַחַיָּלִים;

בְּמָתְנָיו קֶסֶת סוֹפֵר – וְלָהֶם שִׁרְיוֹנִים,

וְעִמָּם הָאֲסִפְסוּף וְכָל־הַשּׁוֹמְרִים הֲבָלִים.

ויתגוללו ויתנפלו עליו ויביאוהו במשפט ומבית המשפט – הבּוֹרָה.

4) פיקַר – אשר התעורר ויכַל את אשר החל זולה, אחרי אשר נפתל גם הוא הנעלמים ויגַל את כל נכליהם ויסבב פני הדבר, אשר ידרוש האם להשיב את המשתלח, למען בַקֵר את משפטו הראשון, וגם זולה שב לחֻפשו ולכבודו, כי –

הִרְגוּ הָאֱמֶת, גִּזְרוּ אוֹתָהּ לִגְזָרִים

וְקִבְרוּהָ, וְגֹלּוּ עָלֶיהָ הָרִים;

וְהַצֶּדֶק אִסְרוּ וְהוֹרִידוּ לְמַעֲמַקִּים,

וּשְׁתֵּי עֵינָיו עַוְּרוּ לְגַשֵּׁש בְּמַחֲשַׁכִּים:

וְהִנֵּה – שָׁרְשֵׁי אֱמֶת יְסֻבְּכוּ בֵּין רְגָבִים,

וְצֶדֶק כְּאֵד יַעֲלֶה וְיַגִּיעַ לֶעָבִים,

וְיִבְרֹק בָּרָק וְיַרְעֵם וְיֵרֵד מִשָּׁמַיִם –

וְהָאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, תָּשׁוּב לְחַיִּים!

ולב העם אשר רגשותיו פחז כמים, נהפך פתאם לטוב על שנוּאיו מאתמול, על זולה ועל דריפוס; ולמראה המהפכה הזאת קורא המשורר:

דְּרֵיפוּס הַמִּשְׁתַּלֵּחַ! שֶׂה הָעוֹלָה!

צֶלֶם עַמְּךָ אַתָּה, יַעֲקֹב בַּגּוֹלָה!

בּוֹדֵד, מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב, הוּא הֹלֵךְ עֲרִירִי –

הֲבֹא יָבֹא יוֹמוֹ? וִיבֹרַך הָאֲרוּרִי?

5) לבּורי – מליץ דריפוס, אשר עמד לפני הזקנים ויפַלל ויגַל את קשר הכמרים ושרי החילים, אשר בקשו, בעלילת השקר אשר עוללו על דריפוס וְעִמוֹ על היהודים, להקים מהפכה בארץ ולהשיב בצרפת את המלוכה. הזקנים שמעו, נועצו ויחרצו משפטם להשיב את דריפוס מ“אי השֵׁדים”, למען יעמוד שנית למשפט,

6) אלפרד דריפוס ־ בשובו באניה ממקום גָלוּתוֹ צרפתה:

מִי זֹאת עוֹלָה מִן־הָרַחֲצָה עַל־מְרוֹמֵּי יַמִּים?

וְאֵלֶיהָ כוֹנְנוּ עַפְעַפֵּי כָּל־הָעַמִּים?

הַמְרַחֶפֶת, נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף עַל־כַּנְפֵי יוֹנָה

מִפְּאַת יָמָּה בַּנֶּגֶב, מִזְרָחָה צָפוֹנָה?

אֳנִיַּת צָרְפַת הִיא, בַּד לָבָן עַל־מִפְרָשֶׂיהָ,

כִּי רָחֲצָה צָרְפַת עֲוֹנָהּ, הִלְבִּינוּ פְּשָׁעֶיהָ – –

הָרוּחַ יִשְׁרֹק, בִּזְמִירוֹת יָרִיעַ הַיָּם,

תְּהוֹם אֶל־תְּהוֹם קֹרֵא הֵידָד! וְהַגַּלִּים יִרְקְדוּ שָׁם;

וְעַל־גַּבָּם, כִּשְׁאוֹן עֲלִיזִים, הַסְּפִינָה נוֹדֶדֶת,

אֶל–מוּל פְּנֵי חוֹף צָרְפַת בְּמָחוֹל הִיא רֹקֶדֶת!

לָמָּה יִרְעַשׁ הַיָּם, יֵרֹמּוּ גַלָּיו בְּשָׁאוֹן?

מַה־תָּפִיחַ הָאֱנִיָּה מִפְרְשֶׂיהָ בְּגָאוֹן? –

לִפְנֵי הַמִּשְׂתַּלֵּחַ כִּי שָׁב רֹאשוֹ לְהָרִים,

לִפְנֶי הַצֶּדֶק כִּי בָא לְהִשָּׁפֵט בְּמֵישָׁרִים!

7) דֶמנזֶ’ה ־ המליץ אשר עמד לימין דריפוס בהשָפטו שנית ברֶן ויוצא לאור צדקתו לעיני השופטים ולעיני כל הקהל, ותהי לנרדף תקוה כי יצדיקוהו כליל ויָגֹלו מעליו חרפת העלילה;

וְאוּלָם, מִי וָמִי הַשּׁוֹפְטִים? וּמִי הַמַּלְשִׁינִים?

אֵלֶּה וְאֵלֶּה חֲגוּרֵי חֶרֶב, נוֹשְׂאֵי מָגִנִּים –

הֲַיֵחְתֶּה אִישׁ מִלְחָמָה עַל־שַׂר צְבָאוֹ גֶחָלִים?

הֲיִנָּקֶה הַיְהוּדִי, וְחָפְרוּ רָאשֵׁי הַחַיָּלִים?

הַשְׁמֵן לֵב חֲלוּצֵי צָבָא, קְשִׁי עָרְפָּם כְּחַלָּמִישׁ;

וְהַקְשֵׁב נָטוּעַ בָּם, יָתֵד נֶאֱמָן וְלֹא יָמִישׁ:

כַּמָּה נְקִיִּים אָבְדוּ בִּפְקֹד שָׂרֵי מִלְחָמָה? –

וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ? – יַרְעִישׁ מוֹסְדוֹת הָאֲדָמָה!

וַיִּתְנַכְּלוּ הַשּׁוֹפְטִים וְשִׁכְּלוּ מִשְׁפָּט מְעֻקָּל;

דִּין בֹּעֵר כָּאֵשׁ, וְהַנִשְׁפָּט אֵינֶנּוּ אֻכָּל!

לֵאמֹר: יֵשׁ שֵׁמֶץ דָבָר לְהֵעָנֵשׁ בִּגְלָלוֹ

וְלֹא יָאֲתָה סְלִיחָה, בְּשֶׁכְּבָר נָשָׂא עֹל סֻבֳּלוֹ.

אָז כְּאִישׁ אֶחָד מְלִיצֵי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עָנוּ:

אִם־חֻפְשָׁה וּדְרוֹר יִנָּתֶן־לוֹ, וּמָצָא לָנוּ?

אֶת־אֲמִתּוֹ דְרֵיפוּס מְבַקֵּשׁ, כְּבוֹדוֹ וּכְבוֹד בֵּיתוֹ;

חֶסֶד בַּמִּשְׁפָּט לֹא יְקַבֵּל, כִּי לֹא יוּכַל שֵׂאתוֹ!

8) התערוכה. בפרק זה יתאר המשורר בחרוזים יפים להפליא את התערוכה הכללית, אשר התכוננו הצרפתים לערוך בפריז בשנה ההיא, שנת 1900,ואשר בגללה הבליג דריפוס על מכאובו ויטוש את דבר משפטו, למען הרגיע את הארץ, עד אחרי עבור שנת החגיגה. והתערוכה היתה ועל ככר נהר הסֵינה נבנו היכלות, “לכל מלאכה וחכמה היכל היכל לבדו”.

"וְאַיֵּה הֵיכָל לָאֱמֶת? אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדָה?

לְגוֹי וְגוֹי וְצִדְקָתוֹ? לְעָם וְעָם וְתֻמָּתוֹ?

הֲגַם הֲלוֹם זָרְחָה צָרְפַת בְּכָל־הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ?

וַיְהִי אוֹר לַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְאֻמָּתוֹ? – – –

על השאלה הזאת ישיב המשורר בראש הפרק הבא, התשיעי, הנקרא על שם וַלדֶק רוּסוֹ – הוא ראש הממשלה החדשה, שבאה אז תחת השרים הראשונים, אשר היתה ידם עם שוטני דריפוס:

הֵיכָל לָאֱמֶת לֹא יִבָּנֶה לְתַלְפִּיוֹת,

לֹא לְחֶמְדַת עֵינַיִם וּלְרוֹמְמוֹת פִּיוֹת;

כִּי אִם־בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וּבְעַרְפְּלֵי־טֹהַר,

בְּלֵב אַנְשֵׁי סְגֻלָּה, בְּלִי הֲמוּלָה, בְּלִי־זֹהַר!

וּלְאַנְשֵׁי סְגֻלָּה כְּבָר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ

כְּעֶצֶם הַשָׁמַיִם לַטֹּהַר זֹרֵחַ;

וּמִתְקוֹמְמָיו בְּעֵינֵיהֶם כְּנֶגַע וְסַפַּחַת,

הַדְּבֵקִים בְּעוֹר צָרְפַת, לְשַׁדָּהּ לָקַחַת.

ורוּסוֹ, איש הסגולה, נטה ידו על מתקוממי דריפוס, הכמרים ושרי החילים, ויגרשם ויטהר מהם את הארץ. אך על משפט דריפוס עוד לא נגה אור. עוד זולה ויתר מליציו מתכוננים לחדש את המשפט והנה –

זוֹלָה מֵת – שָׁלֵו וְשַׁאֲנָן עַל־מִטָּתוֹ יָשֵׁן,

בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ, בָּרִיא אוּלָם, חַי, רַב פְּעָלִים,

עָלָה מָוֶת בְּאַפּוֹ מִקֶּרֶב תַּנוּר עָשֵׁן,

סַגוּר מִמַּעֲלָה, וְתוֹכוֹ עָמְמוּ גֶחָלִים.

מִי הִשִּׁיק הַתַּנוּר? מִי סָגַר אֶת־אֶשְׁנַבּוֹ?

מִי הָרַג זוֹלָה? הָרַס מִשְׂגָּב לָאֶבְיוֹן?

מִי הֵבִיא בִּדְמִי יָמָיו הַמָּוֶת עַל־גַבּוֹ?

הַמִּקְרֶה אוֹ יָד גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר עֻזָּה בְּחֶבְיוֹן

אך תחת זולה בא ז’ורי – הוא נושא הפרק העשירי. הוא בֵרר, כי את השופטים ברֶן סבב שר הצבא בכחש, בהראותו אותם בסֵתר מכתב מזויף מאת קיסר גרמניה אל מלאכו אשר בפריז, שבו יזכיר את דריפוס כאַחַד מְרַגְלָיו. ומשפט דריפוס בא שנית לפני השופטים הגבוהים –

וַיֵּצֵא דְרֵיפוּס שָׁלֵם, כַּמִּשְׁפַּט וְכַתּוֹרָה,

בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וְאוֹת הַכָּבוֹד עַל־הַחָזֶה;

וּלְאִשְׁתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה

עַל־דְּבַר אֱמֶת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים בָּזֶה! (פרק י"א)

הפרק השנים־עשר והאחרון הוא שיר־תהלה לצרפת:

אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, אֲשֶׁר זְקֵנַיִךְ בְּצֶדֶק יִשְׁפֹּטוּ,

כִּי כָל־הָעַמִּים פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יִלְקֹטוּ!

אַשְׁרֵיךְ צָרְפַת, אַתְּ גַּן־אֱלֹהִים, גַּנַּת הַבִּיתָן,

שֶׁבָּך גְּבָרִים כְּזוֹלָה וּפִיקַר, טְרָרִיֵה וּבְרִיסָן!

אשריך ארץ!… ואשריך גם אתה, המשורר טוב העין, אביר התקוה והבטחון, כי יכלת לשכוח, מפני מעט אנשי הצדק והיֹשר ההם, את המון הנחשים והשרפים והמנשכים את עם דריפוס, אשר היו ואשר יֶשנם גם בצרפת, “גן־אלהים גנת הביתן”, עד היום הזה; וכי טוב לבך עליך בשמחתך לאחרית הטובה, אשר היתה ל“ענין” הרע ההוא, עד לשפוך את נפשך בשירי תהלה לאמת ולצדק ובשיר־גבורים (הוי, גבורי ישראל!…) כ“המשתלח”. מתי ישמח העני? – במָצאוֹ את אבדתו. ומתי ישמח משורר עַם עני? ־ בצאת אחיו בן עמו נקי במשפט אחרי שָׂבעוֹ מידי אגודת נבלים עמל ותלאה, חרפה ונאצה מִרבּה להָכִיל, הוא וכל עם היהודים עמו, תשע שנים! הלא אלה וכאלה כל שמחותינו בגולה מימי מרדכי ואסתר ועד דריפוס ועד מנדל בֵּילס ועד… כל יר ה“שמחות” אשר יכינו לנו עוד האנשים הטובים, אשר כל מחשבותיהם עלינו. –

ענין דריפוס יָלַד לנו ביד המשורר גלדבוים את “המשתלח” וביד משורר אחר, אשר אמנם היטיב לראות במראות החיים משבעה חכמים אנשי המעשה, – את “מדינת היהודים”: איש איש והלך נפשו, איש איש וטעמו. ואנחנו – שניהם כאחד טובים לנו ושניהם יהיו למלאות איש אחרי אחיו. “אלמלא חטאו ישראל, לא נִתְּנו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע”. ועתה כי חטאנו וגלינו מארצנו וסבלנו עונותינו ועונות אבותינו עד בלי די, נִתּנו לנו כצרי למכאובינו, דברי נביאים וחזיונות וזכרונות ו“מגלות” ממגלות שונות. והיו הדברים האלה בארון האלהים העובר לפני המחנה לנחותם הדרך עד בואם אל המנוחה. וקרא בהם איש ישראל – ושכח רישו ועמלו, וקרא בהם עם ישראל – והתעודד והתעורר וחשב מחשבות לבלתי היות עוד כתיבת מגלות כאלה חלקו וגורלו כל ימי חלדו…

והיה בהיות רעיון הציונות למעשה שכבר נעשה ועם היהודים יֵשב לבטח במדינת היהודים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, יקראו את ה“משתלח” ונתנו אותו ביד בניהם ובנותיהם, יחד עם מגלת אסתר ועם המון המגלות האחרות, אשר רכשנו בנפשותינו באלפי שנות נדודינו, וזכרו את כל עֱנוּתֵנוּ בימי החֹשך כמים עברו וכחלו מהקיץ – אז תהיה שמחתם שלֵמה, אז ימָלא שחוק פיהם ולשונם רנה, אז יקומו משוררים חדשים ושרו לנו שירות חדשות.