רקע
שמעון גינצבורג
פִּרְחֵי מָוֶת
mנחלת הכלל [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תרצ"א 1931

 

א. שַׁחְמַט

שְׁנֵינוּ יוֹשְׁבִים וּמְשַׂחֲקִים בִּשְׂחוֹק הַשַּׁחְמַט:

אֲנִי – וְלֹא־נִרְאָה יָד גְּרוּמָה.

רוֹאֶה אֲנִי כְבָר, שֶׁאֶת מְשַׂחֵק זֶה –

לֹא תִהְיֶה לִי תְקוּמָה.


עוֹד אֲנִי מְחַשֵּׁב אֶת דַּרְכִּי: לְאָן? –

וְיָד נִשְׁתַּלְּחָה בִצְרִיחִי,

צְרִיחַ־אָשְׁרִי הַלָּבָן! חֲטָפַתְהוּ יַד זֵד,

זוֹמֵם וְדוֹמֵם, בֶּן־שִׂיחִי.


וְבְעוֹד אֲנִי מְבֵַקֵּשׁ לִי דֶּרֶךְ לַעֲבוֹר

אוֹ לְהִסּוֹג אָחוֹר –

וְהִנֵּה עַל יַד שַׁעַר מַלְכָּה שֶׁלִּי

עָמַד הַפָּרָשׁ הַשָּחוֹר.


בְּאֵין דֶּרֶךְ לָנוּס, בְּאֵין נָתִיב לָשוּׁב –

מַלְכָּתִי נִלְקָחָה: –

וְנִסְחֲבָה בְיַד אַכְזְרִיות, יַד־שֵׁד,

וְאֶל קֶבֶר הֻשְׁלָכָה…

 

ב. שַׁלֶּכֶת

גוֹסְסָה רַעְיָה אֵצֶל הַחַלּוֹן.

מַשִּׁיר מִנֶּגֶד זְהָבוֹ הָאַלּוֹן.


– " אַלּוֹן, הוֹי אַלּוֹן, מַה־לְּךָ רוֹתֵת?"

– "הוֹלֵךְ לָמוּת עוֹלָם שָׁלֵם, דָּם שׁוֹתֵת.


שַׂר־סְתָו בָּא עִם שַׁלַּכְתּוֹ־קַָרַחְתּוֹ,

עִם בַּקְבּוּק סַם־הַמָּוֶת בְּאַמְתַּחְתּוֹ.


וְעָבַר כַּנָּחָשׁ הַנּוֹרָא בִּלְחִישָׁה,

וְזָרַק בַּכֹּל טִפּוֹת מָרוֹת שֶׁל כְּמִישָׁה.


וּכְמוֹ בְיַד שׁוֹחֵט אֵין־רַחֲמִים, נִתָּזִים

הֶעָלִים, דָּם נוֹטְפִים, בְּחִיל נֶאֱחָזִים.


וִיקַר כָּל הַחַיִּים וְתִפְאֶרֶת־חֲלוֹמָם

צוֹנְחִים חֲלָלִים, בְּטֶרֶם בָּא יוֹמָם.


וְהָיָה כָּל חַי, לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם –

תִּלֵּי־שַׁלֶּכֶת בְּגַן־סְתָו־עוֹלָם.


וְהָיְתָה הַנֶּפֶשׁ, הַכְּפוּפָה וּדְווּיָה –

כְּמוֹ גֶדֶר־גַּן זוֹ, מִנֶּגֶד, הַדְּחוּיָה.


וְאֵין רַחֲמֵי־אָב, וְאֵין תְּפִלַּת־אִמָּא

שׁוּב יוּכְלוּ הֲקִימָהּ…

 

ג. נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים…

נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים – וּבֵין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת

גּוֹסְסָה מְרַחֲפָה רַעְיָה,

גְּרוּשָׁה מֵעוֹלָם הַזֶּה – וְלָעוֹלָם הַבָּא לֹא הִגִּיעָה:

לֹא מֵתָה וְלֹא חַיָּה.


סְגוּר־שְׁעָרִים הַנֵּצַח, בְּצֵל־מָוֶת הַנֶּפֶשׁ –

וּמַלְאַךְ־הַמָּוֶת עוֹד בּוֹשֵׁשׁ;

וְעֵינֵי הַגּוֹסְסָה פְּקוּחוֹת לְמַחֲצָה, וּמַבָּט לָהֵנָּה

מְחַכֶּה בְשִׁמָּמוֹן וְחוֹשֵׁשׁ…


רֶגַע תִּפְקָחֵן לִרְוָחָה בִּשְׁאֵרִית־אוֹנֶיהָ

וּכְלַפֵּי שָׁמַיִם תִּשָּׂאֵן:

וְהָיְתָה כְמִתְפַּלְּלָה בְּשִׁמְמוֹן־נַפְשָׁהּ, מִתְדַּפְּקָה עַל שַׁעַר

הִפָּתַח מְמָאֵן.


שׁוּב תֵּעָצַמְנָה מַחֲצִיתָן – וְנֵר־אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה;

וּבְאֶשְׁנַב־הַנְּשָׁמָה,

טֶרֶם יוּגַף לָנֶצַח עַל תְּרִיסָיו, עוֹד רוֹעֲדָה בִרְכַּת־הַפְּרִידָה

וְדִמְעָה נֶאְלָמָה…

 

ד. אַחֲרוֹן לֵיל

הֲקִיצוֹתִי בִּבְגָדַי בַּלֵּיל, וְכֻלִּי אֲפוּף פַּחַד־סוֹד,

בְּאַשְׁמֹרֶת הָאַחֲרוֹנָה כְּחַלְחֹלֶת־הַכָּנָף.

וָאֵדַע: בָּא מַלְאַךְ־הַמָּוֶת, וְרִכְבּוֹ – הַמַּשְׁחִיר בֶּחָצֵר,

וְהַבַּיִת סְגוּר־בְּרִיחִים מְלָאָהוּ מִיַּד, כֻּלּו נִפְתַּח לְפָנָיו.


מֵהַחֶדֶר הֵַסָּמוּךְ קוֹל בָּא, נַחֲרַת רַעְיָה גוֹסֶסֶת מִיָּמִים.

סָמַר בְּשָׂרִי כַּאֲשֶׁר עוֹד מֵעוֹלָם לֹא סָמָר.

הַקּוֹל קוֹל עַלְעוֹלִים עַל עֵץ, שִׁלְדֵי־חֹרֶף, מִתְלַבְּטִים, מִתְחַבְּטִים –

הַכְּבָר שָׁחַט שוֹחֵט, וְלֹא גָמָר?


וָאֶגַּשׁ, מְלֵא־רְתֵת. עֵינֵיהָ, פְּקוּחוֹת מִקְצָתָן, לְחַלּוֹן

מַכְחִיל, פָּתוּחַ אֶל עוֹלָם־מִסְתּוֹרִין.

שִׁנֶּיהָ זוֹ לְזוֹ נוֹקְשׁוֹת, כְּמוֹ עַלְעוֹלִים מִתְלַבְּטִים, מִתְחַבְּטִים –

וּמַלְאֲכֵי־חַבָּלָה חֲרִישִׁים בְּכָל הַפְּרוֹזְדּוֹרִין.

 

ה. פְּרֵידָה

אָן תֵּלְכִי, רַעְיָה, יוֹנַת־תֹּם, לְאָן?

– “אֶל מָוֶת, הָאוֹרֵב בַּאֲפֵלַת־הַגָּן.”


וְלַיְלָה תִטְּשִׁי נָוֵךְ, תִטְּשִׁי אֶת קִנֵּנוּ?

– “נִקְרֵאתִי! בִּרְכָתִי לְךָ וְלִבְנֵנוּ”.


וּמַה מֵעֵבֶר לַאֲפֵלַת־גַּן? מַה־שָּׁם?

– “לֹא אֶרְאֶה כִּי־אִם שְׁחוֹר־צַלְמָוֶת כַּיָּם”.


וְאֵיךְ לָרָקָב תֻּתַּן גְּוִיָּה זַכָּה, יָפָה?

– “בְּזִכְרוֹנֵךָ הֵן שְׁלֵמָה עוֹד אֶהְיֶה נִשְׁקָפָה”.


וְרוּחֵךְ אָנָה תָעוּף, מַעְיַן אוֹר וָגִיל?

–“עֵינַי עֲצוּמוֹת, וְלֹא אֶרְאֶה כָל שְׁבִיל”.


וְאֵיךְ עֹל־חַיַּי אֶשָּׂא לְבַדִּי, הוֹי רְעוּתִי?

– “מִמֶּנִּי לְמַד! רְאֵה עֶלְבּוֹן־בְּדִידוּתִי”.


וּמַה־לִּבְנֵנוּ אַגִּיד בְּיוֹם־יְתוֹם?

– “כִּי עָלָיו אֵם הִתְפַּלְּלָה, בְּרִדְתָּהּ תְּהוֹם”.


הֲנָשׁוּב עוֹד נִתְרָאֶה? גַּלִּי זֹאת בִּלְבַד!

– “לֹא אֵדַע…כֹּל מַחֲשִׁיךְ… שָׁלוֹם לָעַד!”…

 

ו. הֶחֱרִידַנִּי דְבַר־מָה…

הֶחֱרִידַנִּי דְבַר־מָה בַּאֲפֵלַת־הַלֵּיל

שֶׁלִּפְנֵי יוֹם־הַקְּבוּרָה.

נִזְדַּעְזַע גַּם יַלְדִּי בְּעַרְשֹוֹ – כִּלְצַעֲדֵי אֵם:

עָבְרָה בְּכַחְלוּלִית־הַלֵּיל כְּמוֹ צוֹרָה.


בְּעַד הַחַלּוֹן עִם אוֹר־הַיָּרֵחַ דְּמוּת נִכְנְסָה דֹם,

לוּטָה שְׁחוֹרִים. וַיִּקְרָא בְנִי שְׁקוּעַ־שְׁנַת: “אִמָּא!”

מְרַאֲשׁוֹתַי אַט רָחֲפָה, גָחֲנָה עָלַי –

וָאַרְגִּישׁ חֹם־דִּמְעָה…


וָאַקְשִׁיב קוֹל־לַחַשׁ, קוֹל תְּפִלָּה וּנְהִי:

"עַתָּה בָאתִי לָנֶצַח הִפָּרֵד.

זֹאת פַּעַם אַחֲרוֹנָה אֶמָּצֵא עֲלֵי אֶרֶץ זוֹ".

וָאֶרְתַּת, כְּמוֹ בְּרוּחַ סְתָו – עָלֶה חָרֵד.


“זָכְרֵנִי! זְכוֹר חֶסֶד־נְעוּרַי!” – לֹא פָסְקָה מִלְּחוֹשׁ;

וַהֲמוֹן מַרְאוֹת־אוֹר הִתְגַּלְגָּלוּ.

כָּל חֲמֻדּוֹת פְּרִיחָתָהּ, שְׂשׂוֹנָהּ וּצְחוֹקָהּ שׁוּב עָבְרוּ בַסָּךְ

וְדִמְעוֹתַי בַּחֹשֶׁךְ, גַּל־רוֹתְחִים, צָלָלוּ…

 

ז. וַיְהִי בִּנְסוֹעַ…

וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן, הָאָרוֹן הַשָּׁחוֹר,

בּוֹ רַעְיָה עֲדִינָה מוּבָלָה לִקְבוּרָה, –

בַּלָּאט גִּמְּאָה מַעְבָּרָה אֶת רֹחַב־הַנָּהָר,

וְנַפְשִׁי בְּלֶב־נָהָר – כַּסְּפִינָה הַשְּׁבוּרָה.


עַל פְּנֵי הַמִּשְׁבָּרִים אַט־אַט הַמַּעְבָּרָה רִטֵּטָה.

וְנִדְמָה: גַּם דֹּפֶק־הַחַיִּים כֹּה רוֹפֵס,

וְחַָדַל בִּטְחוֹנָם, וְהֻרְגַּשׁ רִפְיוֹנָם,

וְתָרְנֵיהֶם, לְהַפִּילָם, עֲנַק־מָוֶת לוֹפֵת…


אַךְ אוֹר־אַהֲבָתָהּ שֶׁל אֵשֶׁת־נְעוּרִים,

חַי, מִמַּעֲמַקִּים צַָף כְּמוֹ עֹגֶן אֵיתָן:

אֵלַָיו נֻפְּצוּ הַשְּׁחוֹרִים בְּמִשְׁבְּרֵי־תְהוֹמוֹת,

הָאֲיֻמּוֹת בִּנְהִימוֹת־רְתֵתָן…

אוקטובר־נובמבר, 1925.

המלצות קוראים
תגיות