(שיר־חזיון בה' מחזות).

תכן השיר: איש צעיר לימים “אובד” מנוער חשקה נפשו ב“תקוה” בת “אמונה” ויהגה לה אהבה טהורה. גם תקוה האירה פניה אליו ואמה אמונה אצלה עליהם מרוחה ותאמר לדבק טוב. לא ארכו הימים וירא “צולח” איש עשיר, אך רע מעללים, את פני תקוה ויאמר להביאה לביתו; ולמען הפרידה מאובד אהובה שכר לו אנשי בליעל אשר הדיחו את אובד במוקשים טמנו לו עד כי הלך מדחי אל דחי, ותקוה הובאה למרות רוחה לבית צולח. ותהי עצובת רוח כל הימים, כי עגמה נפשה לידידה ולאמה אשר אהבה כנפשה; ולמען כפר פניה שלח צולח גם אחרי אמה אמונה ויביאנה חדריו ויכבדה וינשאה כל הימים למראה עין אף כי לבו בל עמו. אמונה הביעה תנחומות לתקוה בתה עד כי מחתה לאט לאט דמעה מעל פניה ובחברת אמה שבה לחיים חדשים. לתקופת השנה ילדה בן לצולח ותקרא שמו “אֹשר”. אובד התגלגל כל העת הזאת תחת שואה ויהי משחק להמקרים אשר טלטלוהו טלטלה גבר מאסון אל אסון. אז באה אליו “תוגה” אשר כבר מצא חן בעיניה, ותדבר על לבו דברים טובים, דברים נחומים, עד כי הצליחה להשכיח מלבו שם תקוה אהובתו ויבא אתה במסרת הברית. ויצאו שניהם לגור באהלם אשר ביער, כי לא יכול אובד נשוא עוד את האנשים ותרמיתם וחיי החברה ותהפוכותיהם. מקץ ימים ילדה לו תוגה בן ויקרא שמו “יאוש”; אמנם זכר תקוה אהובתו עלה תמיד על לבבו ויפלח כחץ כליותיו.

בין כה וכה החל צולח לשטום את אמונה אֵם תקוה, להרעימה ולהכעיסה גם כעס, אז נקעה גם נפש תקוה מצולח ותחשוב מחשבות כל היום להמלט עם אמה כצפרים מפח יוקשים; גם זכר אובד שם מסלות בלבבה ותשאף לשוב לראותו ולנחמו על כי לוקחה ממנו בחזקת היד, ותבקש תנחומות לנפשה הנכאה בדרשה אחרי כל איש מצוק ומר נפש למהר להושיעו ולחלצו ממצר. וצולח לא חדל לצור את אמונה מיום אל יום, והיא השיבה חרפתו אל חיקו בדברים נכוחים ונמרצים עד כי חרה אפו בה ויגרשנו מביתו בחרפה, ויצו לכל משרתיו עושי רצונו לבלי תת לה מדרך כף רגל בכל גבולו. אז נדדה אמונה מבלי מצא מנוח לכף רגלה ובעיר קראו המונים המונים אחריה מלא, ותתע בהרים וביערים, ובאורים ובכפים מצאה מחסה ביום ובלילה. כעבר ימים אחדים שמעה פעם קול אובד נאנח מתהפך בציריו על משכבו ותכירהו, ותַּחַש למקום שבתו ותנחמהו ותספר לו את כל הקורות אותה ואת בתה, ותחי רוחו לשמוע כי עוד תקוה חיה ועוד תאהבהו.

ותקוה היתה עוינת את צולח מעת גֹרשה אמה מביתו. ויהי היום וצולח עזב את ביתו לרגל מסחרו, ותקח תקוה את אֹשר בנה על ידיה ותעזב את הבית אשר היה לה לזוועה ותצא לדרש אחרי אמה, אך לא נודע לה מאומה איה מקום מנוחתה. ותשב ימים רבים באהל איש זקן מתבודד אשר אספה הביתה בקרבת היער אשר התגורר בו אובד. החרף עבר והאביב שב בכל הודו והדרו ורוח תקוה שב לתחיה ותהי טובת לב כפי טבעה. יום יום יצאה לשוח בנאות שדי ובחרש מצל ותשר בקול נעים, עד כי הגיע קולה לאזני אובד בבקר יום אחד בנדדו ביער. אובד התעורר לקולה ויפן כה וכה וימצאה לוקטת פרחים ובנה אֹשר על ידיה. הנאהבים שמחו מאד וישבעו יחדו מעתה שבועת אמונים. אז שב אובד לאהלו ויגד לאמונה כי נמצאה תקוה אהובתו ויחדו החישו אליה מבלי הודיע שמץ דבר לתוגה ויאוש הנרדמים בירכתי האהל. אובד ותקוה עזבו את הארץ הזאת ואת אמונה ואֹשר, וימצאו מנוחה כי טוב בארץ אחרת ויתעלסו בנעימים כל ימי חייהם.

 

מחזה ראשון:

משקלו י"א תנועות בלי שוא בראש המלה.

השחר יחל לאט לאט להאיר חשכת לילה. תחת ארז רם ונשא שוכב אובד נרדם. יער גדול עם ארזים כביר ימים יסובבנהו; פה ושם יראו גזעי עצים נשברים ונעקרים משרש, בתגרת ידי הסער אשר התחולל יום אתמול; לא רחוק תראה סכה בודדת מנופצת לרסיסים אשר בה התגורר אובד עם תוגה אשתו ויאוש בנם.

אובד (מתעורר משנתו פתאם):

הוֹי פַּחַד לָיִל! הוֹי, צַלְמֵי דִמְיוֹנִי!

הֲגַם אַתֶּם לִי כַצַּר תִּתְיַצָּבוּ?

וּשְׁנָתִי עַתָּה בִידֵיכֶם נִגְזָלָה?!

(יקום בחפזון ממשכבו וילך אנה ואנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו):

הוֹי, אָנָּה אֶבְרַח מִתַֹהְפֻּכוֹת תֵּבֵל,

מִתְּלָאוֹת נוֹרָאוֹת תָּמִיד כִּתְּרוּנִי!

תֵּבֵל זָנַחְתִּי כִּי מֶנָּה גֹרַשְׁתִּי,

חַיַּי לִי מָרוּ כִּי רַעַל יַרְווּנִי,

וּבְשָׁאט נֶפֶשׁ עַל נַפְשִׁי אַבִּיטָה,

כִּי גַם הִיא בִי, אֻמְלָל, בֶּגֶד בָּגָדָה!

מֵעָקַת יָגוֹן אֶשְׂבַּע לִרְגָעִים,

מִבְּלִי אוֹן וָכֹחַ עַל אֶרֶץ אֶפּוֹלָה

וּבְחַבְלֵי שֵׁנָה עֵינַי אַך סֻגָּרוּ,

אָז נַפְשִׁי תִתְעוֹרֵר – שֵׁנָה לָהּ אָיִן –

וּתְהָתֵל בִּי, אוֹבֵד, כִּצְחֹק לָהּ אֶהְיֶה:

אוֹ תִשָּׂאֵנִי עַל עָבִים מִמַּעַל

וִיְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי חֶזְיוֹנוֹת שָׁמָיִם;

אוֹ תוֹרִידֵנִי לִתְהוֹמוֹת הַשַּׁחַת

וּבְחֶשְׁכַת מָוֶת עַד מָוֶת אֶחֱרָדָה

תִּבְנֶה לִי טִירוֹת נִשְׂגָּבוֹת בָּרוּחַ,

אוֹ תָשׁוּב וּתְנַפֵּץ גַּם אֹהֶל רוֹעִי.

הוֹי, אָנָּה אָנוּסָה! מִי לִי מוֹשִׁיעַ!

הַאֶסַּק שָׁמַיְמָה? הַשְׁאוֹל אֵרֵדָה?

אִם מִכָּל עֵבֶר אַךְ שֶׁבֶר אַךְ נֶהִי!

צָרוֹת מַאֲלִיפוֹת הַשְּׁחָקִים יָרִיקוּ

גַּם שֶׁמֶץ טוֹבָתָם מָהוּל בִּדְמָעוֹת;

מִי עוֹד יִתְעַנַּג עַל סַפִּיר גִּזְרָתָם

אִם רֶגַע – וּגְדוּדֵי עָבֵי עֲלָטָה

זִיקִים וּרְשָׁפִים עַל אֶרֶץ יַמְטִירוּ;

שָׁם מַבּוּל מַיִם יִשְׁטֹף עִיר נוֹשָׁבֶת,

שָׁם אֵשׁ מִתְלַקַּחַת עָבִים חָצֵבוּ

תַּצִית עֲצֵי יַעַר עָרִים וּכְפָרִים?

אוֹ אִם אַאֲמִינָה כִּי אֵלֶּה צָדְקוּ

הָאוֹמְרִים כִּי תָמִיד שָׁמַיִם יֶחֶרְצוּ

מִשְׁפָטָם עַל כָּל מִקְרֵי יוֹשְׁבֵי חָדֶל;

אָז הֵן כָּל צָרָה, כָּל נֶגַע וָפֶגַע

אַךְ מֵהֶם אַכְזָרִים יָצֹא יֵצֵאוּ!

וּשְׁאוֹל כִּי אַצִּיעַ הֲשָׁם אָנוּחַ?

וּבְיַרְכְּתֵי קִבְרִי הֲרֹגֶז אֶשְׁכָּחָה

הַאֶעֱזֹב פִּידִי אִם תֵּבֵל אֶעֱזֹבָה

וּבְשַׁלְוַת עֵדֶן שָם אֶשְׁכֹּן סֶלָה?

הָהּ! לוּ כֵן הָיָה אָז חִנָּם אֶתְאוֹנָן:

הֵן גַּם מַרְגּוֹעַ בַּתֵּבֵל הוּכָנָה

וּצְרִי אֶל פֶּצַע גַּם תִּקְוָה אֶל נוֹאָשׁ;

אַך אוּלַי… אוּלַי גַּם עֵת אֵרֵד דּוּמָה

גַּם שָׁם עַל נַפְשִׁי כִּזְאֵבֵי עֲרָבוֹת

מַשְׁחִיתִים וּמְחַבְּלִים חִישׁ יֵאָסֵפוּ,

וּמְצוּקוֹת אֵין קֵץ שָׁם תִּמְצָא לָנֶצַח!

(אחרי הפסק מעט):

הוֹי, אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ! הוֹי, אֻמְלָל גּוֵֹעַ!

אִם תִּשְׂבַּע יָמִים תִּשְׂבַּע אַךְ רָב כַּעַס,

אִם תּוֹסִיף דַּעַת תּוֹסִיף אַך מַכְאוֹבִים,

כִּי תָשׁוּט בָּאָרֶץ תִּפְגּשׁ אַךְ נֶהִי:

שָׁם חֶרֶב זוֹלֵלָה, שָׁם אֵשׁ אֲבַדּוֹן,

שָם רַעַד אֶרֶץ, שָם לַבַּת הַר גָּעַש,

שָׁם כַּף עָרִיצִים, מַאֲכֶלֶת רוֹצֵחַ,

וּפְרִיצֵי חַיּוֹת גַּם מַחֲלוֹת קֶטֶב

אַלְפֵי אִישׁ יַשְׁמִידוּ סָבִיב לִרְגָעִים,

רַחֵם לֹא יָדָעוּ וּתְפִלּוֹת שָׁוְא לָמוֹ.

אַךְ אַשְׁרֵי אֵלֶּה הָעוֹזְבִים חֵיק תֵּבֵל

וּמְסִבּוֹת תַּהְפֻּכוֹתֶיהָ גַּם יָחַד;

אָמְנָם אוֹי, אוֹי, לָאֵלֶּה בַחַיִּים

אִם קִנָּם נֻפַּץ מִבֵּיתָם נָדָדוּ,

וּבְיַם הַתֵּבֵל גַּלְמוּדִים נֶעֱזָבוּ –

לַחֲצוֹת גַּלֵי רַהַב וּמְוַהֵל אָיִן…

הִלָּחֵם עַד מָוֶת מִבְּלִי מוֹשִׁיעַ…

מִגַּל אֶל גַּל יֻשְׁלַךְ כִּבְכַף הַקָּלַע,

יִשְׁקַע לִתְהוֹמוֹת גַּם יַעַל שָׁמַיִם,

וּסְבִיבוֹ סַעַר בַּחֲמָתוֹ מִתְחוֹלֵל,

יַכֶּה בַעְיָם בַּיָּם גַּלִּים כֶּהָרִים.

מִנִּבְכֵי הַתְּהוֹם מִי עָלָה צוֹלֵחַ?

וּצְבָא גִבּוֹרִים זֶה מִי הַמְנַצֵחַ?

(במרירות:)

גַּם בֶּן הָאָדָם גַּם צֶלֶם אֱלוֹהַּ

אַך שׁוֹד וּמִגְעֶרֶת, אַך פִּיד וָרֶצַח,

אַךְ כָּזָב וּמְדָנִים הֵן יַרְבֶּה נֶצַח.

וּכְלֵי מָוֶת הִמְצִיא בִּתְבוּנַת נָפֶשׁ;

מִשִּׁנֵּי מִקְרִים אִם עוֹלְלוֹת נִשְאָרוּ

יָשִׁית גַּם לָמוֹ קָצִיר גַּם כִּלָּיוֹן,

עַל אָחִיו עַל אוֹהֲבוֹ כַּצָּר יִתְקוֹמֵם,

יִרְדְּפֶנוּ וִישׁוּפֶנּוּ מִבְּלִי חָשָׂךְ

עַד יִפּוֹל שָׁדוּד מִמֶּנּוּ בַּל יִרֶף.

שָׁם הֶרֶג רָב דָּם כַּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ,

שָׁם אֵשׁ הַתֹּפֶת בָּה חַיִּים נִשְׂרָפוּ,

שָׁם בִּמְצֹלוֹת יָם לַאֲלָפִים הָשְׁלָכוּ;

שָׁם יוּדְשׁוּ וִיעֻנּוּ בִּכְלֵי רֶצַח

מִידֵי אֲחֵיהֶם צֶלֶם אִישׁ כְּמוֹהֶם.

מַדּוּעַ? לָמָּה? אִם לִשְׁאוֹל תַּאֲלִיפוּ:

יַעַן כִּי הַאֲמִין בַּשֶּׁקֶר לֹא אָבוּ,

יַעַן כִּי צֶדֶק פֹּה לִמְצֹא חָפֵצוּ.

הוֹי, מַה נוֹאָלוּ! פֹּה צֶדֶק עַל אָרֶץ…

וּמִי יוֹדֵעַ אִם יֶשְׁנוֹ גַם שָׁמָּה,

גַּם שָׁמָּה בַּמְּרוֹמִים גַּם בִּמְעוֹן שַׁדַּי?..

אַחֲרֵי כִּי כָל אֵלֶּה יַבִּיט גַּם יִדּוֹם

וּכְמוֹ עָזַב תֵּבֵל בִּידֵי צָרֶיהָ!..

וַאֲנִי, הָהּ, אֹבֵד גּוֵֹעַ מִנֹּעַר,

אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי כָל אֵלֶּה הַפְּגָעִים:

הֵם שָׂמו בָתָה קַן יַלְדוּת עֲלוּמַי,

גֵּרְשׁוּנִי מִבֵּיתִי לָנוּד לָנוּעַ

וּמַטֵּה לַחְמִי לִרְגָעִים שָׁבָרוּ;

כָּל נֹעַם בַּחַיִּים מֶנִּי גָזָלוּ,

רַק דִּמְעוֹת תַּמְרוּרִים תָּמִיד הִרְווּנִי.

וּבְנוּדִי לֹא נָתְנוּ גַם אָז מַרְגּוֹעַ

אַף רֶגַע אֶל רוּחִי עָיֵף יָגֵעַ:

אֵין מַחֲסֶה מִזֶרֶם, אֵין צֵל מֵחֹרֶב,

וּכְסוּת אֵין בַּקָּרָה, לֶחֶם בָּרָעָב;

סוּפוֹת וּסְעָרוֹת עָלַי הִתְמַרְמָרוּ,

גַּם מַחֲלוֹת הַמְשַׁכְּלוֹת בֵּיתִי אָפָפוּ,

גַּם אַנְשֵׁי מִרְמָה עָלַי שׁוֹד יַחְמֹסוּ

הַכְרֵת גַּם זִכְרִי מֵאֶרֶץ הַחַיִּים;

מִמְּעוֹן אֲנָשִׁים לִמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת

בָּרַחְתִּי, אַך נַפְשִׁי עוֹד לֹא הִצַּלְתִּי.

מִצָּרָה אֶל צָרָה נַסְתִּי, טֻלְטַּלְתִּי;

תָּמִיד תִּקְוָתִי לִי אַךְ מַפַּח נֶפֶשׁ,

תָּמִיד תַּאֲוָתִי לִי אַך פַּח וָרֶשֶׁת.

גַּם פֹּה בַיַּעַר אָמַרְתִּי אֶשְׁקֹטָה,

פֹּה הָלְאָה מִתֵּבֵל אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ,

אַךְ אֵיךְ שָׁגִיתִי! גַּם פֹּה אַךְ תַּהְפֻּכוֹת,

אֵין ישֶׁר וָצֶדֶק בַּיְּעָרִים סֶלָה:

שָׁם חוֹמֵס, טוֹרֵף הַכְּפִיר בְּמְאוּרָתוֹ,

שָׁם יִשְׁתֶּה הַפֶּרֶס דָּם רָב כַּמַּיִם,

שָׁם דֹּב וּזְאֵב יֶהֱמוּ בֵין עֲצֵי יָעַר;

וּבְשׁוּבָה וָנַחַת מִבְּלִי מַפְרִיעַ

כִּשְׂעִירֵי שַׁחַת יַהַרְגוּ, יִרְצָחוּ.

וַאֲנִי אוֹבֵד כִּמְעַט בָּאתִי בַיַּעַר

וּבְסֻכַּת עֲנָפִים מִשְׁכָּן לִי שַׂמְתִּי,

אָז, אֵת אֲשֶׁר לֹא פִלַּלְתִּי, יָזַמְתִּי!

אָז חִישׁ הִתְעוֹרֵר מִצָּפוֹן הַסַּעַר,

גַּם אֶרֶץ תַּחְתַּי הִתְנוֹדְדָה כִמְלוּנָה,

אֲרָזִים נִשְׁבְּרוּ, נִסְּהוּ מִשֹּׁרֶשׁ,

וּסְלָעִים לִרְסִיסִים פּוֹץ הִתְפּוֹצָּצוּ.

אַךְ מָוֶת מִסָּבִיב אָז עֵינַי רָאוּ,

אַךְ מֶשֶׁק רַעַם אָז אָזְנַי שָׁמֵעוּ.

מִפַּחַד וּבְעָתָה נַפְשִׁי יָצָאָה,

וּמְהוּמָה וּמְבוּכָה חוּשַׁי הֵמִיתוּ.

בָּא קֵץ אֶל חַיַּי – אוֹ גַם אֱלֵי תֵבֵל –

כֵּן אָז בִּלְבָבִי חָשַׁבְתִּי דִּמִּיתִי,

אַךְ עוֹד לֹא מַתִּי! עוֹד חַי חַי הִנֵּנִי,

וּפִידִי כִי נוֹרָא הֵן תַּחַז עֵינִי.

הוֹי, חֵץ בִּלְבָבִי וּבְרוּחִי אֵש לוֹהֵט!

מִכּוֹס הַיָּגוֹן שָׁתִיתִי, הָרְעַלְתִּי,

מִמְּצוּקוֹת תֵּבֵל מַמְרוֹרִים שָׂבַעְתִּי

מֵחָמָס וָשׁוֹד לָקַחְתִּי כִפְלַיִם;

מִבָּתֵּי נַפְשִׁי הֵן נִכְרַת כָּל נֹעַם,

לִלְבָבִי פָצוּעַ כָּל מָזוֹר אָיִן

וּבְחֶשְׁכַת צַלְמָוֶת רוּחִי נִמְלָאָה!

הוֹי, תֵּבֵל! תֵּבֵל! מַדּוּעַ שַׂמְתִּנִי

מַטָּרָה וּמִפְגָּע אֶל כָּל חִצַּיִךְ?!

מִי בִקֵּשׁ מִיָּדֵךְ כִּי תִבְרָאִנִי

בַּעֲבוּר תַּרְוִנִי רַעַל מַמְרוֹרַיִךְ?!

הוֹי, לִבִּי! לִבִּי! שַׁלְהֶבֶת נִצַּחַת

בָּך עָמֹק, עָמֹק מִכְּבָר הֵן שָׁקָעָה!

אַך אֶזְכֹּר כָּל מִקְרֵי יָמִים מִקֶּדֶם

וּלְבָבִי יִסְעַר יִרְתַּח כַּמֶרְקָחָה:

עוֹדֶנִּי עֶלֶם שַׁלְאֲנַן יָשַׁבְתִּי,

הַבַּת הַיְפֵה־פִיָּה, תִּקְוָה, אָהַבְתִּ

וּבְמִקְסַם עֵינֶיהָ לִבִּי לָקָחָה.

מִלֶּיהָ שָׁאָפְתִּי, צַלְמָהּ נָשַׁקְתִּי,

וּשְׁבוּעַת נֵצַח לָהּ קֹדֶשׁ נִשְׁבַּעְתִּי:

בַּל תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי תּוּגָה צָרָתָהּ.

אַךְ, הָהּ אָבָדְתִּי! אֲרוּרִים הָאֲנָשִׁים,

גַּם מִקְרֵי הַתֵּבֵל אֲשֶׁר דִּכְּאוּנִי!

הֵם עִנּוּ רוּחִי גַּם הֵם הִצִּיקוּנִי

כִּי אֶשְׁכַּח שֵׁם תִּקְוָה מִזְכֹר עַד נֶצַח.

הוֹי, פִּיד בִּלְבָבִי וּבְכִלְיוֹתַי רֶצַח!

מִלְחָמָה בִלְבָבִי אָז הִתְעוֹרָרָה:

אַף כִּי הֵעִיקוּ, הֵצִיקוּ לִי צָרָי,

שָׂבַעְתִּי מַכְאוֹב וּפְגָעִים לִרְגָעִים;

אַךְ עוֹד הֶאֱמַנְתִּי בְתִקְוָה אֲהוּבָתִי.

זִכְרָה הוֹקַרְתִּי שֵׁם קָדְשָׁה זָכָרְתִּי.

אָמְנָם גַּם הִיא מִמֶּנִּי הִתְחַמָּקָה,

שָׁוְא לָה קָרָאתִי, קוֹלִי לֹא הִקְשִׁיבָה,

(כִּי שׂוֹנְאַי בְּנֶפֶשׁ אוֹתָהּ הִסְתִּירוּ

לִהְיוֹת אֶל צוֹלֵחַ אִשָׁה לָנֶצַח)

וַתִֹקְרַב אָז “תּוּגָה” בִּצְעִיף אַלְמָנָה

מִסֻּכָּה בוֹדֶדֶת בֵּין סִבְכֵי יָעַר.

פָּנֶיהָ חָוָרוּ, עֵינֶיהָ שָׁקָעוּ,

שֶׁפִי תִתְנַהֵל, יָדֶיהָ תִרְעַדְנָה,

וּמַבָּט מֵת יָצִיץ בֵּין עַפְעַפַּיִם;

אַך בְּנֹעַם קוֹלָהּ, קוֹל חַלָּשׁ גּוֵֹע

תַּנְחוּמוֹת הִבִּיעָה לִי בַּצָּרָתָה,

סֵתֶר וּמִפְלָט לִי, אוֹבֵד, הֶרְאָתָה

בִּדְמִי סֻכָּתָהּ וּבְעִמְקֵי הַיָּעַר.

אָז מִבְּלִי דַעַת אַחֲרֶיהָ נִמְשָׁכְתִּי,

שָׁכַחְתִּי תִקְוָה וּבְתוּגָה דָבַקְתִּי,

וּבִמְלֹאת יָמֶיהָ בֵּן לִי יָלָדָה

וּשְׁמוֹ קָרְאָה יִאוּשׁ פָּנָיו מָה רָעִים!

דַּלִּים, זֹעֲפִים וּזְוָעָה יָפִיצוּ,

וּשְׁנֵימוֹ, הָאֵם גַּם הַבֵּן, סַבּוּנִי,

פֹּה בַיַּעַר גַּם רֶגַע לֹא יַרְפּוּנִי.

אָמַרְתִּי: אֶשְׁכַּח כָּל עָמָל וּתְלָאָה,

אַך הֵם רַק רַע, רַק יָגוֹן יַזְכִּירוּנִי

דָּמִי כַּעֲלוּקוֹת יִינְקוּ, יָמֹצּוּ,

וּבְשִׁקּוּי מֵימַי אַך רַעַל יִמְסֹכוּ,

וּפַלְגֵי חַיַי אַט, אַט, הָהּ, יַחֲרִיבוּ

הִנֵה כִי כֵן תֵבֵל אַךְ שֹׁד וּרְמִיָּה!

גַּם זוֹ תוּגָה בָּה אָמַרְתִּי אֶנָחֵם,

גַּם הִיא בִי הִתְעַלָּלָה, גַּם הִיא רִמָּתְנִי!

הוֹי, לִבִּי! לִבִּי! אִם הִנְךָ חַלָּמִישׁ

מִתְּלָאוֹת אֵלֶה הַעוֹד לֹא תִתְפּוֹצָץ?.

וּבְשָׂרִי אִם אֶבֶן וּנְחוּשָׁה אַתָּה,

מִלַּהַט אֵשׁ עָנְיִי הַעוֹד לֹא תִמָּס?

(בקול:)

הוֹי, תּוּגָה! יִאוּשׁ! הוֹי, יַלְדֵי הַתֹּפֶת!

חוּסוּ עַל אוֹבֵד, הַרְפּוּ מֶנִי רָגַע!

תוגה (רצה מרחוק בחפזון אל אישה:)

הִנְּנִי, אִישִׁי! מַה לְךָ כּי נִזְעָקְתָּ?

אוֹבד (בקצף:)

סוּרִי חִישׁ הָלְאָה, סוּרִי, בַת הַדָּמִים!

מִי קָרָא לָךְ כִּי חַשְׁתְּ אֵלַי עָתָּה?

תוגה (בעצב:)

הוֹי, אוֹבֵד אִישִׁי! מַה זֹאת לֹא אָבִינָה,

בִּשְׁמִי קָרָאתָ? אֶת קוֹלְךָ שָׁמָעְתִּי

וָאָחִישׁ אֵלֶיךָ לִרְאוֹת מַה קָּרֶךָ.

גַּם פַּחַד פִּתְאֹם הֶחֱרִיד כָּל עַצְמוֹתַי,

כִּי בִבְרִית אַהֲבַת נֶצַח הֵן נִקְשָׁרְנוּ,

וּבְצָרַת אֶחָד יֵצַר גַּם לְמִשְׁנֵהוּ.

עַתָּה מָה אֶרְאֶה? פָּנֶיךָ יִקְדָּחוּ!

דָּמְךָ סוֹעֵר וִיצוּרֶיךָ יָזוּעוּ,

וּמַבַּט קֶצֶף עֵינֶיךָ תַחֲצֹבְנָה.

מַה זֹאת לְךָ, אוֹבֵד, הַחוֹלֶה הִנֶּךָּ?

אָז לֹא אֶעֱזָבְךָ עוֹד גַּלְמוּד לִגְוֹעַ,

גַּם מָזוֹר וּתְרוּפָה אָחִישׁ לְךָ רָגַע.

אַל תִּדְרשׁ בָּרוֹפֵא, סַמָּיו אַךְ הָבֶל

אַחֲרַי נָא לֵכָה, שָׁם לִי נִטְפֵי פֶלֶא

מִסַּעַר יוֹם אֶתְמוֹל עוֹד לִי נִשְׁאָרוּ,

בֵּין עִיֵּי מַפֶּלֶת אָהֳלִי מָצָאתִי;

אוֹתָם לְךָ אֶתֵּן, אַךְ תִּטְעַם אֲחָדִים

וֹשְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ תַּסְגִּיר תַּרְדֵּמָה –

עַד תִּשְׁכַּח כָּל מַחֲלָה, כָּל שֹׁד וָנֶהִי!

אובד (ישעה אליה ומתבונן בפניה. קצפו עבר:)

הַאֱמֶת דִּבַּרְתְּ? הֲתִמְצָא לָהּ עֵזֶר

בִּנְטִיפוֹת פֶּלֶא אֵל רוּחִי חֻבָּלָה?

וּבִתְהוֹם שֵׁנָה הֶעָמָל אֶשְׁכָּחָה?

וּמַה הַחֲלוֹמוֹת? אִם הֵם לֹא יַעַזְבוּנִי

אָז אֵין עוֹד מִפְלָט אֶל רָצוּץ כָּמוֹנִי!…

תוגה (בחפזון:)

הַחֲלוֹמוֹת? הֵרָגַע! גַּם אוֹתָם תִּשְׁכָּח

כָּל דִּמְיוֹן שָׁוְא מִמְּךָ יִבְרַח בָּרֹחַ,

אַךְ תָּסִיר מִמְּךָ גַּם זֵכֶר שֵׁם תִּקְוָה,

זֹאת מִתְהוֹלֶלֶת וּנְפָשׁוֹת צוֹדֶדֶת.

כִּי רַק זִכְרָהּ יַרְעִישׁ כָּל שַׂרְעַפֶּיךָ,

אָז תֶּחֱזֶה רַק מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים

וּמְנוּחַת לַיְלָה גַּם יוֹם אָז אִבַּדְתָּ.

שִׁמְעָה אֶל קוֹלִי, טוֹבָתְךָ אֶדְרשָׁה:

תִּשְׁכַּח כָּל עָמָל אִם תִּשְׁכַּח שֵׁם תִּקְוָה.

אובד (כמקיץ מתרדמה:)

תִּקְוָה! אַיֶּהָ? הַאוֹתָהּ אֶשְׁכָּחָה?

הַאִם לֹא נִדְכֵּאתִי מַר שִׁבְעָתַיִם

מֵעֵת שָׁכַחְתִּי שֵׁם תִּקְוָה אֲהוּבָתִי?

אוֹתָהּ שָׁכַחְתִּי! זֹאת בַּת הַשָּׁמַיִם,

יָפְיָהּ כִּי אֶזְכֹּר, חֵן מַבַּט עֵינֶיהָ,

נֹעַם מִלֶּיהָ עֵת אָשִׁית אֶל לִבִּי –

אָז צַלְמָהּ בָּרוּחַ פֹּה פֹה אֶרְאֵהוּ…

תוגה:

הַס, אֹבֵד! אֵיכָה כֹּה מַהֵר נוֹאַלְתָּ,

כִּי תָשׁוּב וּתְצַחֵק בִּצְלָלִים עָפִים!

הַעוֹד שֵׁם בּוֹגֵדָה, תִּקְוָה, תּוֹקִירָה?

הַעוֹד יָפְיָהּ יִקַּח אֻמְלָל לִבֶּךָ?

הוֹי, אָז אֵין כָּל עֵצָה לְךָ גַּם תּוּשִׁיָּה

שִׁית לִבְּךָ וּזְכֹר לֹא אַחַת וּשְׁתַּיִם

אַחֲרֶיהָ נִמְשַׁכְתָּ רַצְתָּ גַּם עַפְתָּ,

אוֹתָהּ הוֹקַרְתָּ מִמֶּנִי צָחָקְתָּ,

וּמֶה לְךָ הֵבִיאָה? הוֹי, אֵיך שָׁכַחְתָּ!

עֵת שַׁלְוַת עֵדֶן עַל בֵּיתְךָ רָחָפָה

אָז אִתְּךָ הִשְׁתַּעַשְׁעָה לֹא סָרָה רֶגַע.

אַךְ כִּמְעַט נָפַלְתָּ מִשְׁמֵי הָאשֶׁר,

אוֹנְךָ גַּם הוֹנְךָ אַך נֶהְפַּך לִשְׁמָמָה,

וּפְנֵי תִקְוָתְךָ אָז עוֹד לֹא רָאִיתָ;

וּבִשְׁמָהּ לִקְרֹא אֵיך עַתָּה הִסְכַּלְתָּ?

אובד (ברגש לב:)

לֹא! לֹא! לֹא בָגְדָה בִי תִּקְוָה אֲהוּבָה!

וִידֵי צוֹלֵחַ עִם כָּל עוֹשֵׂי חֶפְצוֹ,

הֵם תִּקְוָה מֶנִּי עַד נֵצַח הִסְתִּירוּ,

הֵם שֶׁמֶשׁ חַיַּי הֶחְשִׁיכוּ, הִקְדִּירוּ!

תוגה:

וִיהִי כֵן! אַך נִפְלֵאתִי אֵיך שָׁכַחְתָּ

כִֹי רַק אֲנִי אֲנִי חַשְׁתִּי אֵלֶיךָ,

עֵת עַל עֶרֶשׂ דְּוָי חוֹלֶה שָׁכַבְתָּ,

עֵת מִדִּמְעָה פָּנֶיךָ חָמֲרְמָרוּ,

עֵת שָׁוְא קָרָאתָ אֶל תִּקְוָה שִׁוַעְתָּ;

אָז בִּבְרִית קֹדֶשׁ אֶת יָדִי לְךָ תַתִּי,

וּכְנֶגְדְּךָ עֵזֶר אָז לִהְיוֹת נִשְׁבָּעְתִּי.

מֵאָז עַד עַתָּה מִמְּךָ לֹא נִפְרָדְתִּי,

בִּלְעָדֶיךָ גַּם צַעַד לֹא צָעָדְתִּי,

כִּי זוּלָתְךָ חַיַי פֹּה עַל אֲדָמָה

אַךְ אֶפֶס אָפַע!

(חובקת אותו באהבה)

הַקְשִׁיבָה נָּא, אוֹבֵד,

וּשְׁכַח תִּקְוָה נֶצַח, בִּי תִרְאֶה חַיִּים.

וּבְנֵנוּ יֵאוּשׁ מִכְּבָר לְךָ יָלַדְתִּי

גַּם הוּא, הַבִּיטָה, שָׁם קָרַב אֵלֵינוּ.

פֹּה יַחְדָּו נִחְיֶה בַּנְּעִימִים וּבְאַהֲבָה.

פֹּה בֵּין סִבְכֵי הַיַּעַר עַד עוֹלָם סֶלָה!

(מרחוק נראה יאוש הולך וקרב בעצלתים אל אבותיו:)

 

מחזה שני: הַתִּקְוָה.

כעלות השחר תלך “התקוה” על ראש הר נשפה להעיר כל היקום מתרדמת הלילה לאור באור חיי מעשה ומפעל, ותדבר על לב כל היצור כי ילך באֹמץ רוח ובלי כל פחד אל המטרה אשר שם לו אביר הטבע להקים תעודתו בחלד.

בין שיחים ירקרקים ופרחי תפארה תלך בת השמים זאת הלוך וטפוף, ונעים קולה יפריע דומית השחר. מכל עברים יתרוממו הרים נשאים וראשי אחדים מהם מכוסים בשלג עולמים; בינימו עמקים עוטפי ירק וברכות מים ונחלים; על מורד ההרים פה ושם יתראו אהלי רועים, והלאה בעמק שוכנת עיר גדולה; החזיון יוצא לפעלו ממחרת יום סער נורא אשר השבית שקט הבריאה סביבות מעין “התקוה”.

בִּדְמִי הַשַּׁחַר “הַתִּקְוָה” תַבִּיעַ,

אַךְ נֹחַם, אַךְ יֶשַׁע קוֹלָה יַשְׁמִיעַ.

(וזה דבריה):

צִלְלֵי חֶשְׁכַּת לַיִל אַט, אַט יַחֲלֹפוּ;

מִתְּהֹמוֹת עֲרָפֶל אוֹר זַךְ זָרוּחַ;

שַׁחַר יִבָּקַע עַל אַפְסֵי קָדִים;

עֲנָנִים קַלִּים כִּבְדֹלַח הִלְבִּינוּ,

וּתְכֵלֶת שָׁמַיִם מַה יִּיף מַרְאֶהָ!

עֹרְנָה, צִפֳּרִים, הִתְעוֹרְרוּ, צֶאֱצָאַי!

הָבָה נָשִׁירָה וּנְקַדֵּם צֵאת שֶׁמֶשׁ

מֵחֶבְיוֹן שַׁפְרִירוֹ לִמְרוֹם שָׁמַיִם!

עוּרוּ, רוּחוֹת קָדִים, עוּרוּ מִתְּנוּמָה!

רִגְשׁוּ בֵין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ,

וּלְשִׁירֵנוּ יִנְעָמוּ כִּמְצִלְתָּיִם!

אִם אֶמֶשׁ חֲרַדְתֶּם כֻּלְּכֶם מִסָּעַר,

בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים נַסְתֶּם, נִסְתַּרְתֶּם;

הַיּוֹם הֵן שֶׁקֶט וּדְמָמָה בַּטֶּבַע,

חָלַף כָּל סַעַר גַּם פַּחַד עוֹד אָיִן;

גַּם סַעַר אֶמֶשׁ לֹא הִשְׁחִית בַּלֵּעַ,

יָצָא מִמַּסְגֵּר, אַך טַהֵר הָרוּחַ,

הָסֵר כָּל קִיטוֹר, גַּם כָּל אֵדֵי קָטֶב,

מֵרֶפֶשׁ וּבִצָּה, גָּפְרִית וָנָתֶר.

עַתָּה מֶה זַכּוּ הָרוּחוֹת מִסָּבִיב!

מַה נָּעִים רֵיחַ נִיחֹוחָם יַקְטִירוּ!

כָּל צִיץ, כָּל צֶמַח בַּדָּיו נִמְלָאוּ

בִּלְשַׁד הַחַיִּים מִנִּטְפֵי הַגֶּשֶׁם,

וּפִי שֶׁבַע יִשְׂגֶּא, יִגְדַּל לִרְגָעִים.

עֹרְנָה, צִפֳּרִים, הִתְעוֹרְרוּ, צֶאֱצָאַי!

הָבָה נָשִׁירָה וּנְקַדֵּם צֵאת שֶׁמֶשׁ,

מֶחֶבְיוֹן שַׁפְרִירוֹ לִמְרוֹם שָׁמָיִם!

עוּרוּ, רוּחוֹת קָדִים, עוּרוּ מִתְּנוּמָה!

רִגְשׁוּ בֵּין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ,

וּלְשִׁירֵנוּ יִנְעָמוּ כִּמְצִלְתָּיִם!

שׁוּר שָׁם עֲנָנִים כַּתּוֹלָע הֶאְדִּימוּ!

כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת בֵּינֵימוֹ יַזְהִירוּ,

וּשְׁלַל צִבְעֵי קֶשֶׁת שָׁם יִתְרוֹצָצוּ;

רָאשֵׁי הֶהָרִים שָׁם נֶחְפִּים בַּשָּׁלֶג,

עַתָּה בַּזָהָב יִנְהָרוּ, יִבְרָקוּ;

שָׁם אֹהֶל רֹעִי בִּירַקְרַק עֳפָאִים,

עוֹד צִלְלֵי נֹעַם לוֹ חוֹגִים מִסָּבִיב;

וּכְבָר אַבִּיטָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן,

יוֹשְׁבָיו נֵעוֹרוּ מֵעֶרֶשׂ מַרְגּוֹעַ,

מִתְּנוּמָה שָׁאֲנַנָּה נַפְשָׁם הֵשִׁיבָה,

חִישׁ יִכְרְעוּ בֶרֶך וּבְיָדָם עַל לִבָּם

יוֹדוּ אֵל חֶסֶד כִּי בָרָא הַתֵּבֵל

וּבָהּ אַך נֹעַם הֵכִין עַל כָּל צָעַד;

וּתְפִלָּה זַכָּה מִלִּבָּם נוֹבָעַת,

יִשְׁלְחוּ שָׁמַיְמָה, כִּי יָרִיק אֵל שַׁדַּי

שִׁפְעַת בִּרְכוֹתָיו עַל פָּעֳלֵי כַפֵּיהֶם.

עֹרְנָה גַּם אַתֶּן, צִפֳּרִים, צֶאֱצָאַי!

הָבָה נָשִׁירָה וּנְקַדֵּם צֵאת שֶׁמֶשׁ

מֵחֶבְיוֹן שַׁפְרִירוֹ לִמְרוֹם שָׁמָיִם!

עוּרוּ, רוּחוֹת קָדִים, עוּרוּ בַכֹּחַ!

רִגְשׁוּ בֵין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ

וּלְשִׁירֵנוּ יִנְעָמוּ כִּמְצִלְתָּיִם!

הַס! מֶה קוֹל הֶחָלִיל שָׁם אָזְנִי שׁוֹמָעַת?

יָעִיר קוֹל הֵד הָרִים בִּדְמִי הַשָּׁחַר?

יִנְעַם מִקּוֹל כִּנוֹר, עוּגָב וָנֵבֶל?

אַיֶלֶת חֵן עַל שֵׁן סֶלַע בּוֹדֶדֶת,

עַל רֹאשׁ הַר תָּלוּל שָׁם דּוּמָם נִצָּבֶת,

וּלְקוֹל שִׁיר הָרוֹעֶה אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת.

הוּא, רוֹעִי אֲהוּבִי, בּוֹ חָשְׁקָה נַפְשִׁי,

נַפְשׁוֹ בוֹ תַעֲלֹס לֹא תֵדַע כָּל נֶהִי,

עֵינָיו אַךְ נַחַת אַך אֹשֶׁר יָפִיקוּ

וּפָנָיו מִשַּׁלְוַת נֶצַח יִנְהָרוּ;

שָׁם יוֹבִיל עֶדְרוֹ אֱלֵי יוּבַל מָיִם,

עֲלֵי עֵשֶׂב עַל כַּר דָּשֵׁן יַרְבִּיצֵם,

וַעֲסִיס חֲלָבָם לוֹ שָׂכָר יַטִּיפוֹ;

שָׁם פִּרְחֵי שַׁחַר עוֹד מִטַּל רֻטָּבוּ,

אֶל אַפּוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ יַקְרִיבוּ;

פָּנָיו מֶה צַחוּ! עֵינָיו אֵיךְ יָאִירוּ!

דָּמוֹ, דַּם נֹעַר, רִגְשׁוֹתָיו יַרְתִּיחַ,

חָסוֹן כָּאַלּוֹן הוּא עֶלֶם צוֹלֵחַ!

שׁוּר! שָׁם מִקָּדִים קַרְנַיִם יֵצֵאוּ,

קַרְנֵי פָז יֵרֹמוּ מֵחוּג אַפְסָיִם;

הֶאָח! הַשֶּׁמֶש הוּא הוּא שָׁב אֵלֵינוּ,

וּבְמִרְכֶּבֶת הוֹד לִשְׁחָקִים יַרְקִיעַ!

חוּשׁוּ צִפֳּרִים! הִתְעוֹרְרוּ, צֶאֱצָאַי!

הָבָה נָשִׁירָה לִכְבוֹד הוֹד הַשֶּׁמֶשׁ,

יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ לִמְרוֹם שָׁמָיִם!

חוּשׁוּ, רוּחוֹת קָדִים! בְּנֹעַם קוֹלְכֶם,

רִגְשׁוּ בֵין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ,

וּבְזִמְרַת־יָהּ יִתְבּוֹלְלוּ כִמְצִלְתָּיִם!

הֶאָח! עַתָּה יָצָא בִּצְבִי תִפְאַרְתּוֹ,

הַשֶּׁמֶשׁ מִקָּדִים עַל חוּג רָקִיעַ;

פַּלְגֵּי אוֹר זַך אֶל כָּל עֵבֶר יִשְׁטפוּ,

וּבְזֹהַר זָהָב כֻּסָּה כָּל עֵץ רַעֲנָן;

שָׁם הָרִים וּבְקָעוֹת – אוֹרוֹת וּצְלָלִים;

שָּׁם עֵצִים גַּם שָׂדוֹת – כֶּתֶם וּתְכֵלֶת;

שָׁם מֵי הַיְאֹר כִּרְאִי כֶסֶף יִבְרֹקוּ,

עֶדְרֵי עָבֵי סַפִּיר גַּם בּוֹ יִשְׂחוּ;

וּבְיַם רוּחַ שָׁקוּף כְּנֵס אֳנִיָּה,

בִּבְרַק נוֹצָתוֹ יָעוּף אַוַּז צָחַר;

שָׁם עַל חוֹף נַחַל שׁוֹשַׁנָה פִּתְּחָה

כוֹסָהּ וּלְשַׁדָּהּ לִדְבוֹרָה חָרוּצָה;

שָׁם נִטְפֵי גֶשֶׁם וּרְסִיסֵי טַל לָיִל,

כִּפְנִינִים נִפְלָאִים יִשְׁלְחוּ קַרְנָיִם;

שָׁם עַל כַּר נִרְחָב הַקּוֹצְרִים נֶאֱסָפוּ,

וּתְבוּאוֹת בְּרֹן הַגָּרְנָה יוֹבִילוּ;

וִילָדִים נֶחֱמָדִים בִּיפִי הַנֹּעַר,

צִיצִים וּפְרָחִים לַעֲטָרוֹת יִקְטֹפוּ;

שָׁם אֶרְאֶה רוֹעִי, שָׁם תַּחַת הָאֶרֶז,

עַל מַצַּע עֵשֶׂב בִּצְלָלִים יָנוּח;ַ

עֶדְרוֹ מִנֶּגֶד עַל מוֹרַד הַר חֶמֶד

שִׁפְעַת יֶרֶק רַעֲנָן יֹאכְלוּ לִרְוָיָה;

שָׁם הַצְּבִי בִגְאוֹנוֹ, שָׁם גַּם מִשְׁנֵהוּ

עַל שֵׁן סֶלַע מִבְּלִי מֹרֶך יִקְפֹּצוּ

אַחַר כָּל יֶרֶק עֵינֵיהֶם יָתוּרוּ!

חוּשׁוּ צִפֳּרִים! הֵאָסְפוּ, צֶאֱצָאַי!

פֹּה יַחְדָּו נָשִׁירָה לִכְבוֹד הַשֶּׁמֶשׁ!

שָׁם צוֹעֵד בִּגְאוֹנוֹ עַל חוּג שָׁמָיִם.

עוּרׁוּ, רוּחוֹת קָדִים, עוּרוּ בַכֹּחַ!

רִגְשׁוּ בֵין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ,

וּבְזִמְרַת־יָהּ יִתְבּוֹלְלוּ כִמְצִלְתָּיִם!

(נצבת על מקומה מאזנת ומקשבת, אחרי כן תוסיף בשמחה:)

הֶאָח! צֶאֱצָאַי כֻּלָּמוֹ נֶאֱסָפוּ,

שִׁירָם מַה יֶּעֱרַב! אֶל לִבִּי אֵיךְ יִנְעָם!

שָׁם צִפּוֹר הַזָּמִיר, שָׁם עַל רֹאשׁ אָמִיר

יַפְלִיא שִׁירָתוֹ בִּתְרוּעוֹת וּשְׁבָרִים;

בְּנֹעַם שִׁיר אֶרְאֶלִּים חֹם נַפְשׁוֹ יָעַר,

בִּדְמָמָה דַקָּה אוֹ רַעַשׁ כַּסָּעַר;

גַּם כִּנוֹרִי מֵיתָרָיו הֵנִיעַ,

קוֹל לֵב מִתְרַגֵּשׁ בָּרָמָה יַשְׁמִיעַ;

אִתָּם נִלְווּ כָל הַמְנַגְּנִים גַּם יָחַד:

סִיס עָגוּר וּרְנָנִים, צִפּוֹר כָּל כָּנָף,

בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל קוֹלָם יָרִיעַ;

שִׁירָתָם רַק אַהֲבַת מָרוֹם תַּבִּיעַ

רַק נֹעַם עֵדֶן בַּתֵּבֵל שׂרָרֶת

שָׁם גַּם הָרוּחוֹת כַּנְפֵיהֶם פָּרָשׂוּ

בֵּין צֶאֱלֵי עֳפָאִים הֵנָּה יָעוּפוּ.

שָׁם אֶרֶז חָסוֹן סַרְעַפָּיו יָנִיעַ,

עָלָיו תִּרְעַדְנָה, וּצְלָלָיו יָרוּצוּ,

כִּי רוּחַ רֶגֶש בּוֹ עַתָּה הִתְעוֹרֵר;

אִשָׁה לִרְעוּתָהּ שִׁבֳּלִים חָבָקוּ,

וּנְשִׁיקוֹת אַהֲבָה בֵּינֵימוֹ תַחֲלֹפְנָה,

גַּם הַפֶּרַח לִלְבָבוֹ כִּי בָא רוּחַ,

יַזִיל צוּף נֹפֶת, גַּם יָרִיק נִיחוֹחַ;

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶש אַךְ הָאֵר יָאִירוּ,

וִַיקַרֵר אִשָּׁם רוּחַ צַח מִשְּׁפָיִם;

מִסָבִיב רֶגֶשׁ יָהּ אָזְנִי שׁוֹמָעַת,

רֶגֶשׁ רוּחַ אֵל מִתְהַלֵּךְ בַּטֶּבַע.

שׁוּר! שָׁם מִשְּׁחָקִים עֲנָנִים חָלָפוּ

וּתְכֵלֶת בָּהִיר עַל כָּל חוּג שָׁמָיִם;

הַשֶּׁמֶש הִתְרוֹמֵם, הַצְּלָלִים סָרוּ,

גַּם יוֹשְׁבֵי קָרֶת עַתָּה יִתְעוֹרָרוּ.

(קולה נפסק. תוסיף לדבר:)

עַתָּה כָּל גֶּבֶר מֵעַרְשׂוֹ יִתְעוֹרֵר,

וּבְחַיִּים חֲדָשִׁים יָחִישׁ לַעֲבוֹדָה,

כֹּחוֹתָיו אֶמֶשׁ מֵעָמָל אִם פַּסּוּ,

מִמְּנוּחַת לַיְלָה שָׁבוּ שִׁבְעָתָיִם.

מֶה זַכּוּ רִגְשוֹת כָּל נֶפֶשׁ וָרוּחַ!

מֶה רַבּוּ הַתְּפִלוֹת מִלֵּב וָקֶרֶב,

אֶל כֵּס יָהּ עַתָּה אֲנָשִׁים יִשְׁלָחוּ!

גַּם חוֹלֶה פָצוּעַ שׁוֹכֵב עַל עֶרֶשׂ

עֲנָנָה מִפָּנָיו כָּלִיל חָלָפָה,

מַכְאוֹבָיו שָׁקָטוּ, רוּחוֹ הִתְאַמֵּץ.

וּבְתַאֲוַת נֶפֶשׁ יִשְׁאַף רוּחַ בֹּקֶר.

גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ אִם אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב,

מֵחֶרֶב מָוֶת עַד מָוֶת חָרָדוּ,

עַתָּה הַבִּיטוּ! כִּילָדִים יִשְׂחָקוּ,

סַף בֵּיתָם יָצְאוּ לִרְאוֹת בִּיפִי שָׁמֶשׁ;

הֶגְיוֹנֵי פַחַד מִלִּבָּם יָצָאוּ,

וּבְנֹעַם בֹּקֶר אַךְ עֹנֶג יִמְצָאוּ;

גַּם עוֹלֵל, גַּם יוֹנֵק מָחוּ כָּל דִּמְעָה,

אֹדֶם שׁוֹשַׁנָה עַל לֶחְיָם יוֹפִיעַ

וּבְרַק זִיו זֹהַר מֵעֵינָם יִתְרוֹנֵן

יַלְדֵי הֵן שָׁמָּה בִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם,

יַחְדָּו יָרוּצוּ, יָחוֹלוּ, יִשְׂחָקוּ;

אִמָּם נִצֶּבֶת שׁוֹקֶטֶת מַבֶּטֶת,

אֵיךְ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים יִשְׂגּוּ בָנֶיהָ;

הֶאָח! אַךְ נֹעַם אַךְ שַׁלְוָה בַתֵּבֵל,

אַךְ רִגְשֵׁי עֵדֶן יִרְחַשׁ כָּל לֵב טָהוֹר!

(אחרי הפסק מעט תוסיף לדבר:)

אִם גַּם בַּיְעָרִים עוֹד שׁוֹדְדִים יִנְהָקוּ,

רַק רַע כָּל הַיּוֹם וּמְזִמוֹת יַחְמֹסוֹ:

לִרְצוֹחַ כָּל עוֹבֵר לִגְזוֹל כַּסְפֵּהוּ;

אִם גַּם עוֹד מַחֲלוֹת כָּל גֶּבֶר תִּרְדּוֹפְנָה,

וּמְרִירֵי קֶטֶב עוֹד הַכְרֵת יַכְרִיתוּ,

אַלְפֵי אֲנָשִׁים מֵאֶרֶץ הַחַיִּים;

אִם גַּם עוֹד אֵש וָמַיִם יִתְפָּרָצוּ

מִמִּסְגְּרוֹת הַטֶּבַע שׁוֹבָב יֵלֵכוּ,

לָשִׂים כָּל יֹפִי לִקְצָפָה וָקָרֶץ;

אִם גַּם שָׁם עוֹד שֶׁקֶר בִּמְרוֹמֵי קָרֶת,

יִרְדּוֹף עַד חָרְמָה כָּל אֱמֶת וָישֶׁר

עַל מִזְבַּח חֶפְצוֹ קָרְבָּנוֹת הֹעֲלוּ,

עוֹלוֹת אֵין אָשָׁם וּנְקִיֵּי כַפָּיִם;

אִם גַּם בֵּין שִׁירוֹת עִלְזֵי לֵב אַקְשִׁיבָה,

גַּם קוֹל עֲשׁוּקִים גַּם אֶנְקַת חֲלָלִים.

אַךְ מִי הוּא אִיש נִלְבָּב יֶחֱרַד, יִבָּהֵל,

בִּרְאוֹתוֹ עָלֶה נוֹבֵל גַּם נוֹפֵל,

בַּגָּן מֵעֵצִים נִכְבַּדֵּי עֳפָאִים?

הַצְּלָלִים הָגֵן בַּשָּׁרָב יוֹסִיפוּ!

צִפֳּרִים בָּמוֹ לָשִׁיר לֹא תֶחְדַּלְנָה!

גַּם זוּ הַתֵּבֵל, גַּן עֵדֶן שָׁמַיִם,

אִם יָמָּה וָקֵדְמָה, צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה,

מִבְּלִי קֵץ וּגְבוּל הָלְאָה תִשְׂתָּרַע,

הֵן כֻּלָהּ עֲטוּפָה וּמְלֵאָה עֹנֶג,

עַל כָּל צַעַד דֶּשֶׁא, עֵצִים וּפְרָחִים

וִיצוּרִים לִרְבָבוֹת בָּמוֹ יִרְמֹשׂוּ;

כֻּלָּמוֹ יִשְׂבָּעוּן, כֻֻֻֻֻֻֻֻֻֻּלָּם יָשִׁירוּ,

יִזְחֲלוּ וִינַתְּרוּ, יִרְקְדוּ וִיפַזֵזוּ;

עוֹף שָׁמַיִם מִסַּפֵּר עָצֵמוּ,

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וּדְגֵי כָל מֵי יַמִּים;

אִישׁ, אִישׁ הֵן יִמְצָא מִחְיָתוֹ וּמְקוֹמוֹ,

מִשְּׁדֵי הַטֶּבַע כֻֻּלָּם יִשְׂבָּעוּ,

מִתּוּגָה וּדְאָבָה הֵם לֹא יֵדָעוּ!

וּבֶן הָאָדָם וּבְחִיר כָּל הַיְצוּרִים,

מַלְאַך שָׁמַיִם עִם נֶפֶשׁ רוֹמֵמָה,

נֶפֶשׁ אֵין מָשְׁלָהּ ולְעֻזָהּ אֵין חֵקֶר,

הוּא הוּא הֲיָהִין בָּאֵל לָתֵת דֹּפִי,

תֶּבֶל בַּתֵּבֵל וּבְעֹנֶג אַךְ נֶגַע,

זַעַם בַּנֹעַם וּמְרוֹרִים בָּאוֹרִים?

עֵינָיו אִם טָחוּ אֵיךְ עוֹד לֹא נִפְקָחוּ,

לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹב יַכְתִּירֵהוּ מִסָּבִיב?

לִרְאוֹת הָאֹשֶׁר פָּרוּשׂ עַל כָּל צָעַד?

הֲלָזֹאת לוֹ נֶפֶשׁ כִּי תַעֲצֹם עֵינָיו,

מֵרְאוֹת בַּטּוֹב וּלְהַרְאוֹת אַךְ רַע לוֹ?

הָהּ, רַעְיוֹן חֶרְפָּה וּכְלִמָּה נִצַחַת!

(ברגש רוח:)

עוּרוּ, אֲנָשִׁים! הִתְעוֹרְרוּ מִתְּנוּמָה!

הָסִירוּ כָל עֶצֶב, וּבְאֹמֶץ רוּחַ,

לִמְלָאכָה לַעֲבוֹדָה תֵּצְאוּ עַד עָרֶב;

שַׂדֵּד אַדְמָתְךָ, וּזְרַע בָּה זַרְעֶךָ

אַתָּה, אִכָּר יָשָׁר, וּנְקִי כַפָּיִם;

אַל תּירָא! עוֹד תִּמְצָא בָה שִׁבְעָתָיִם

חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וּדְגַן שָׁמָיִם;

כָּל חָרָשׁ הַזִילָה זֵעַת אַפָּיִם,

פְּאֵר פָּעָלְךָ וּבַרוֹדְךָ יַבִּיעַ;

אוֹנְךָ גַּם הוֹנְךָ אָז יִגְדַּל לִרְגָעִים.

גַּם צֶאֱצָאֶיךָ אָז לֶחֶם תַּשְׂבִּיעַ.

הַשְׁלֵךְ כַּסְפֶּךָ שָׁם סוֹחֵר בֶּאֱמוּנָה

שַׁלַּח לַחְמֶךָ עַל מֵי יַמִּים רַבִּים,

אַל תִּפְחַד! הֵן תֶּאֱסוֹף כֶּסֶף תּוֹעָפוֹת,

הוֹן עָתָק שָׁם נִכְבָּד, כָּל עֹנֶג סֶלָה!

רַעֲשׁוּ שָׁם צָבָא בַּחֲרָבוֹת וּרְמָחִים

הָגִיחוּ עַל אוֹיֵב שׁוֹדֵד אַרְצְכֶם;

אַל תִּירְאוּ מָוֶת! אַרְצְכֶם תּוֹשִׁיעוּ,

גּם שֵׁם גִּבּוֹרִים אַדִּירִים תִּנְחָלוּ!

רוּצָה שָּׁם, נַעַר, מִמְּקוֹם שַׁעֲשוּעֶיךָ

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וּשְׁקוֹד בַּלִּמּוּדִים;

עֲזוֹב בֵּית הוֹרֶיךָ וּנְטֵה שִׁכְמֶךָ

לָשֵׂאת כָּל פֶּגַע, אַך שִׂים אֶל לִבֶּךָ,

כִּי עוֹד יָבֹא יוֹם אָז תִּמְצָא אֹהֱלָה

גַּם שָׂכָר, גַּם כָּבוֹד, גַּם עֹנֶג סֶלָה.

חוּשוּ, אֲנָשִׁים, מִכָּל צַד וָעֵבֶר,

חוּשוּ לַעֲבוֹדָה מִזְרוֹעוֹת הַתְּנוּמָה!

הֵן יַעֲבוֹר יוֹם, אָז תָּשוּב גַּם הַלַּיְלָה,

אָז תֶּעֱרַב, תִּנְעַם לָכֶם הַמַּרְגֵּעָה;

גַּם עוֹד יָבֹא יוֹם – אִם גַּם לֹא חִישׁ מַהֵר –

כִּי תִכְלֶה כָּל צָרָה מִשְּׁכוֹן בָּאָרֶץ,

וּדְמָעוֹת יִתָּמּוּ, יֹאבַד כָּל קָרֶץ,

וּבְשַׁלְוַת נֶצַח יִתְעַנַּג כָּל גָּבֶר.

שִׂישׂוּ, אֲנָשִׁים, הָסִירוּ כָל נֶהִי!

שִׁמְעוּ אֶל קוֹלִי, מִצְוֹתַי הַקְשִׁיבוּ,

אָז שֶׁקֶט עֲלוּמִים לָכֶם תָּשִׁיבוּ,

וּבְבֵיתְכֶם אַךְ אשֶׁר אַךְ שָׂשׂוֹן יֶהִי!

(אחרי הפסק מעט: )

הֶאָח! הַתֵּבֵל בַּחַיִּים סֹעֶרֶת,

חוּצוֹת וּשְׁוָקִים יָשֹׁקּוּ, יִרְעָשׁוּ;

שַׁעֲטוֹת הַסּוּסִים, גַּם רַעַשׁ אוֹפַנִּים,

קוֹל הוֹלֵם פָּעַם וּמְכוֹנוֹת חֲרשֶׁת,

עִם רִנַּת עוֹבְדִים יַחְדָּו יִתְּבּוֹלָלוּ;

כָּל פָּנִים רֻטְּבוּ מִזֵעָה נוֹזֶלֶת,

דַּם כָּל אִישׁ יִתְרוֹצֵץ, עוֹרְקָיו יִפְסָחוּ;

וּבְנָגְהוֹ שֶׁמֶשׁ יָפִיץ אוֹר צַחְצָחוֹת,

יָשִׁיב כָּל נֶפֶשׁ וִיְחַיֶּה כָל רוּחַ;

עַתָּה גַּם אָנִי שָׁמַיְמָה אָשׁוּבָה,

תַּאֲוָתִי נִמְלָאָה, תֵּבֵל נֵעוֹרָה.

עַל עָבִים קַלִּים וּכְעַל כַּנְפֵי סוּפָה

הֶאָח אֵרוֹמָם, אֶנָּשֵׂא, אָעוּפָה!

שָׁלוֹם לָךְ, תֵּבֵל! עַתָּה אֶעֱזְבֵכִי,

אַךְ קוֹלִי נֶצַח יִתְהַלֵךְ תּוֹכֵכִי;

יַשְׁמִיעַ נִחוּמִים, מִשְׂגָּב בַּצָּרָה,

אָז תּוֹפַע לָאֻמְלָל אוֹרָה וּנְהָרָה

וּבְעֵינָיו אָז תֵּבֵל תִּיף שִׁבְעָתָים.

הֶאָח, אֶנָּשֵׂא לִמְעוֹנֵי שָׁמָיִם!

שָׁלוֹם לָךְ, תֵּבֵל! עַתָּה אֶעֱזְבֵכִי

אַךְ קוֹלִי נֶצַח יִתְהַלֵּךְ תּוֹכֵכִי!

חרף, תרמ“א, פ”ב