רקע
ישעיהו אברך
קנדי והפועלים תפיסת העולם – אחת, הפירושים שונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

 

(מכתב מניו־יורק)

עוד לא היתה תקוּפה שבה היתה תנוּעת־הפועלים המאורגנת בארצות־הברית מקורבה כל כך להנהגת המדינה כמו בימי הנשיא הנוכחי, כשם שלא היתה עדיין תקוּפה שבה היה הנשיא הנבחר חייב כל כך לתנוּעת הפועלים כפי שחייב לה ג’ון פ. קנדי. הנשיא עצמו מיצה זאת בהערה שנונה וקולעת בנאוּמו לפני ועידת התנוּעה במיאמי: “אני יודע להעריך חשיבוּתו של ארגוּן פועלים כי רק בזכוּתו הוּבטחוּ לי משרה קבועה ופרנסה – מפרכת אך מכובדת למדי – לארבע השנים הקרובות”. ואמנם, החדשים הראשונים לאחר עלות קנדי לשלטון היוּ, מבחינה זאת, ירחי־דבש, שכרון הנצחון של הדימוקרטים חפף על הכל והאפיל על הכל. לאחר שמונה שנים של זרוּת עויינת בין הנהגת המדינה לבין ארגוּני הפועלים כמו נבקעה במקצת החומה. דלתות הבית הלבן נפתחוּ לרווחה לפני מנהיגי הפועלים. הם לא הוזמנוּ להישאר שם ולהשתלב בתוך הרקמות השונות של השלטון המבצע, אך חדלוּ להיות אורחים בלתי רצוּיים בחצר ואשינגטון. ואוּלם ימי בחירות הם ימי הלם, ימי נצחון – ימי משתה, וימי שלטון – מציאוּת אפורה ואכזרית שבה חוזר דופק־החיים לקיצבו הנורמלי וכוחות חברתיים וכלכליים פועלים בהם פעולתם הרגילה ומעלים יותר בעיות מאשר פתרונות, וכל הררי־ההבטחות של ימי בחירות אין בהם כדי למלא את הגאיות העמוקים של בעיות, שמציאוּת סוערה ודינמית, כמציאוּת־החיים בארצות־הברית, כּוֹרה אותם כמעט יום־יום. במציאוּת זאת ההרגשה היא, כי ירחי־הדבש בין הנהגת המדינה לבין תנוּעת הפועלים מתקרבים אל גבוּלם ופה ושם מתחיל להתרקם הרקע למאבק ביניהן. אופייה של התמורה הזאת מוסבר אוּלי יותר מכל בנוסחה הנפוצה עתה בחוגים רבים: היה זמן שהנשיא קנדי ידע בדיוּק מי בחרו והיה מזכיר זאת לפועלים בהזדמנוּיות קרובות; עתה מגיע הזמן שמנהיגי הפועלים חייבים להזכיר לו ולאדמיניסטרציה מי בחרם, ויהיה צורך, כנראה. להזכיר להם זאת בתכיפוּת גוברת אולי גם בקול גובר והולך.


 

ההרגשה: זה הזמן לשינויים

המכשול הראשון הוא פסיכולוגי, בעיקרו. כאשר האדמיניסטרציה היא עויינת – הבעייה פשוּטה. נוסח המגע הוּא נוסח מאבק ואין שוּם צד חייב בכפפות־משי. המחנות ערוּכים מראש. אייזנהאואר לא ניסה כלל להסתיר כי הקבינט שלו הוא בעיקרו קבינט של התעשייה הכבדה ושל העסקים הגדולים. גם לו ביקש – לא יכול. הדבר היה חרוּת כתו על מצחו של כל אחד מחברי ממשלתו. הן היה זה, כמדוּמה, אחד החברים המכוּבדים ביותר בממשלתו – שר ההגנה וילסון – שהטיל לחללה של ארצות הברית את אימרת־הכנף הנודעה “מה שטוב לג’נרל מוטורס – טוב למדינה כוּלה”. עם סימן־היכר ברוּר כזה – קווי־המערכה חדים ובהירים. מה שאין כן אדמיניסטרציה אוהדת, שאתה עצמך בחרת בה. זה יוצר מיד קומפלכס של יחסים, שהצד הפסיכולוגי שבהם לא פחות מורכב מן הצד המעשי. התביעות המוצגות לאדמיניסטרציה כזו מצד גוּפים ציבוּריים מתקדמים – גדולות יותר. ההכרה כי שלטון הדמוקרטים איננו שלטון לנצחים – מכתיבה לתובעים את הקצב. זהוּ הזמן לשינוּיים. זה הזמן להעלות כמה תביעות שלא ניתן כלל לבטאן לפני אדמיניסטרציה עויינת. כל השהייה – החמצת הזדמנות, כל דחייה – הסרה מן הפרק, כל ויתור – חוסר תעוזה. אך מאדמיניסטרציה הקרוייה “אוהדת”, תובעים לא רק למלא הבטחות לבוחרים בתחום החקיקה הפרוגרסיבית אלא גם לשתף את התובעים בעשיית החוקים האלה ובביצוּעם. בשני תחומים אלה ובאחרים מסתמנים יותר ויותר הבדלי התפיסה בין הנהגת הפועלים לבין הנהגת המדינה הן לגבי הקצב, הן לגבי ההיקף, והן לגבי ענינים מהותיים אחרים העשוּיים לקבוע כל הכיווּן של משק הארץ ולטבוע חותמם על דמות החברה האמריקנית כולה.

תקלה אחת צפה ממקור בלתי־צפוּי כלל: בעיית היקף סמכויותיו וזכוּת־התערבותו של השלטון הפדראלי. אם ניתן בכלל להבחין בקו המבדיל בין הדמוקרטים לריפובליקנים בארצות־הברית – הקו חוצה בנקוּדה המהותית הזאת. האחרונים מתחלחלים ממש לכל צעד המוסיף כוח לשלטון המרכזי – אפילוּ הצעד החיוּני לקידומה של הארץ. לדידם יקוב דין־האוטונומיה של כל מדינה ומדינה בברית את ההר: את הר העוני באזורים נחשלים, את משכנות הדלוּת, את הר הבערוּת, כלומר: יתקיימוּ העוני והבערות, באשר הם מתקיימים, אפילו לנצח, ובלבד שהשלטון הפדרלי לא ייכנס במגפיו אל ליבה של האוטונומיה הרגיונלית שהיא אחת מאבני־הפינה של החוקה האמריקאית. התערבוּת מוגברת של השלטון הפדרלי במהלך עניניהן של מדינות הברית, עלולה להביא להתערבות מוגברת בחיי המחר, הכלכלה והרווחים ומשעה שהשלטון יתקע חוטמו יתר על המידה בריווחיהם של חברות ותעשיינים – יבוא קץ־כל־בשר דמוקרטי בארצות הברית ויוסר נזרה של החירות האמריקאית.


 

נגד החופש לקיים עוול

פועלי ארצות־הברית, שתמכו בזמנו תמיכה נלהבת במצע הדמוקרטים לבחירות לנשיאוּת, עשוּ זאת גם מתוך הטעמה שאין לפרש את החירוּת הזאת כחירוּת לקיים עוול. החופש הוּא אויר־הנשימה של החיים האמריקאיים, כולל חופש הפעוּלה של המדינות השונות. אך עבר זמנו של החופש לעוני, החופש להפקיר את הזקן והתשוש, החופש לראות מאות אלפים נפלטים מתהליכי הייצוּר כתוצאה מהתפתחוּת טכנולוגית בלי לדאוג להעבירם למקצועות אחרים, החופש להפלות בין גזעים. תנוּעת־הפועלים התייצבה לצד המגמה להרחיב סמכוּתו של השלטון הפדרלי, לייפות את כוחו להגדיל את הוצאות המדינה, אפילוּ על חשבון הגרעון. כדי לבצע תכנית סוציאלית מתקדמת בתחום התעסוּקה, ביטוּח לזיקנה, הרחבת רשת החינוּך והשיכוּן – תכנית שכמה ממדינות הברית אינן מסוגלות להרים בכוחות עצמן, אך הממשלה, הארץ כולה, יכולה גם יכולה. יתר תוקף וסמכות של הממשלה הפדרלית לגבי המדינות הבודדות, יתר חופש־התערבוּת של הממשלה בעסקיהם של הטראסטים והחברות – אלו הן סיסמאות שפועלי ארצות הברית דגלו בהן לפני הבחירות ושבהן הם דוגלים עד היום.

אך גם סיסמה היא, לפעמים, דגל־פיפיות. פועלי ארצות הברית בוודאי לא שיערו כי סיסמת הסמכות המוגברת לשלטון הפדרלי, שהם עצמם נופפוּ בה, עלוּלה בהגשמתה העקבית להפנות עוקצה גם כלפיהם. כי אם אמנם התערבוּת ממשלתית בכלכלה, בתעסוּקה, בביטוּח סוציאלי – מדוּע דווקא הימנעוּת ממשלתית מן התחום החיוּני הזה של יחסי־עבודה, שבארץ תעשייתית מפותחה כארצות הברית, הם אחד המפתחות למשק הארץ? התשובה לשאלה זו בוודאי מצוּייה, אך היא איננה פשוּטה והתפתחוּיות אחרונות מוכיחות כי איננה פשוּטה כל עיקר.

אל הבעיות עצמן מיתוסף קו מיוּחד בעל אופי אישי. בתוך הקבינט של קנדי מונים שני שרים כדינמיים ביותר – מעין סימן ההיכר לתעוזתו ולתנופתו של משטר “הגבול החדש” – והם שר ההגנה רוברט מק־נמארה ושר העבודה ארתור גולדברג. למן היום הראשון ממש שבו נשתכנה האדמיניסטרציה החדשה בבית הלבן, אין שמו של השר היהוּדי הצעיר והמחונן יורד מכותרות העתונים ואין לך כמעט תחום הנוגע לממלכת־העבודה, במישרין או בעקיפין, שבו לא ישמיע קולו. שבתו ספנים והופסקה תנוּעת הסירות מניו־יורק לניו־ג’רסי ביום הראשון לכהונתו – מיד מופיע ארתור כ“אמודאי” – מתווך, ומסביר ועמל ומשכנע כל הלילה, ועם שחר – חסל סדר שביתה. איימוּ זמרי המטרופוליטן אופירה להשבית את האופירה שני ערבים בלבד לפני פתיחת העונה – מיד מופיע ארתור כבר־הכי בעיסקי מוּסיקה, נושא־ונותן עם האמנים, ההנהלה והוועד הציבוּרי, מצהיר בתוך־כך על תמיכה מוגברת של הממשלה הפדרלית בפיתוּח האמנוּיות, עושה לילות כימים ביישוּר ההדורים וכאשר העונה נפתחת כסידרה והמסך עולה מעל “טוּרנדוט” – כל סולתה ושמנה של ניו־יורק מריעה בקימה לארתור גולדברג על שלא הדיר אותה משמחת־הבכורה ומתצוגת־האופנה הכללית שהיא בת־לוויה למאורע זה. כמעט אין מספיקים לעקוב אחרי הפעילוּת הססגונית המדהימה של הנמרץ בשרי קנדי. בערב הוא נואם בחג ה“בונדס” בניו־יורק. למחרת מיסב עם ראשי השלטון היפּאני בבירתם בטוקיו למשא־ומתן על מיכסות היבוא־היפּאני, בסוף השבוּע ממתיק סוד עם הנהגת פועלי הפלדה ועם אילי התעשיה להבטיח שלא יופרע השקט בענף רגיש זה של הכלכלה האמריקאית עם פקיעת החוזה הדו־שנתי, ולפנות ערב הוּא שושבין לנשיא קנדי בקבלת ספר־תורה, מתנת ארגוּן יהוּדי מתקדם בארצות־הברית לנשיא הקתולי הצעיר. ראש הארגוּן והנשיא מחבקים את תורת ישראל וגולדברג נוהר נהרה יהודית רחבה.


 

צריחי השלטון אינם יציעי־צופים

אך גולדברג איננו רק פעלתן נמרץ ומעין “אשכול” אמריקאי בחכמת המשא ומתן, ביושר־הלב ובחום האנושי הנלווה לה, הוא מן הבולטים בקבינט של קנדי הדבקים בפילוסופיה של מיצוּי סמכוּיות השלטון הפדרלי ואפילוּ הרחבתן – אם צרכי המדינה מחייבים זאת. שלטון, הוא טוען. פירושו נטילת אחריות ומיצוּי אחריות. צריחי־השלטון אינם, לפי דבריו, יציעי־צופים והיושבים בהם אינם בגדר מסתכלים־להנאתם. שלטון משמעו הנהגה, הדרכה, תיאום. אבל אם נחוץ – גם ביצוע. זוהי אדמיניסטרציה של “שרוולים מופשלים” ובזה ייחוּדה. ובפילוסופיה “מסוכנה” למדי זו – מסוכנה לפי המושגים המקוּבלים בארצות הברית על מהות השלטון הפדרלי – בא שר־העבודה הצעיר לוועידת פועלי ארצות הברית במיאמי והטיל את הסיסמה שהיתה אמורה לסמן את הכיווּן: “עליית שכר – לפי פריון העבודה”. המשפט־המחזיק־מרובה הזה כמו נבלע בתוך נאום רצוף דברי בידוח ומחמאה לפועלים ולהנהגתם, אך משמעוּתו הובנה היטב והוּא נתלה בחלל הוועידה כתמרור, כציוּן דרך. חדשיים לאחר מכן הטיל קליע מסוכן עוד יותר. בנאוּמו בלשכת המסחר בשיקגו לפני שבוּעיים אמר כי בדעת האדמיניסטרציה להתערב מעתה יותר בתהליך המשא־ומתן הקולקטיבי בין פועלים ומעבידים לא רק לאחר מעשה, כדי להפסיק שביתה, אלא גם לפני מעשה, כדי למנוע אותה ולא רק כדי למנוע סכסוּכי עבודה אלא גם כדי לחסום את הדרך בפני הסכמי־עבודה בין מעבידים לפועלים, שאינם חופפים את האינטרס הכולל של האומה. ומהוּ האינטרס הכולל הזה – הממשלה בלבד היא שיכולה להגדירו כשם שהיא מגדירה אותו במדיניוּת החוץ ובמערך ההגנה. וכל הדברים האלה, הוסיף גולדברג, הם “המדיניוּת השקולה והסופית של האדמיניסטרציה, על דעת הנשיא”. לא פחות ולא יותר.

הנאום הזה, שיצא מכן־השילוח של אסיפת ראשי המסחר בשיקגו, עדיין מנסר בחללה של אמריקה. פועלי ארצות־הברית ראו לנגד עיניהם מיד סיעה של עטלפים: תיווך ממשלתי, בוררוּת חובה, המעטת חשיבוּתם של האיגוּדים המקצועיים במשא ומתן הקולקטיבי, פגיעה בחירוּיות – דברים שארתור גולדברג מתחלחל מהם לא פחות מכל מנהיג פועלים אחר בארץ. אך זה דרכו של פולמוס שהוא נמשך אל הקטבים, כאשר כל צד מעוּניין לדחוף את חברו אל הקוטב לנוחוּת הוויכוּח ולהיערכוּת העמדות.

“הטיל הנגדי” של תנוּעת הפועלים לא איחר לבוא. הוּא יצא ממושב הוועד הפועל שלה במיאמי שנסתיים לפני שבוּע. שילח אותו נשיא התנוּעה ג’ורג' מיני בעצמו, בישרוּת האופיינית לו, והיה ברור כי כוח־הדחף של ה“טיל” הזה נאגר במשך חדשים מרובים והנאום האחרון של שר העבודה בשיקגו רק הזניק אותו. בהצהרתו ביקש מיני להודיע במפורש לנשיא קנדי, כי איש בקבינט שלו אינו יכול לשים עצמו דובר של תנוּעת הפועלים וכי התנוּעה לא מילאה ידי איש מבין שרי הממשלה לדבר בשמה, ובקיאוּתו העמוקה – שאין עליה עוררין – של ארתור גולדברג בענייני פועלים ויחסי העבודה, עדיין אינה עושה אותו נציג הפועלים בממשלה לעניינים הנוגעים להם.

ישראל איננה הארץ היחידה, הסקרנית להתבונן בדו־קרב מילולי כזה של ראשי ציבור ולפעמים גם לעודדו. אמריקה הגדולה עטה על ויכוּח כזה אוּלי במישנה להט. וכאשר אמריקה זאת מתגייסת למערכת־סקרנוּת היא יוצאת אליה באלף כלי־האזנה ותמסורת, מגרה כל צד לאיזו הצהרה נגדית ומייחלת להברקות חדשות שילבּוּ את הויכוּח ויהפכוּהוּ למדורה ציבוּרית ראוּייה לשמה. אך “הצד שכנגד” מאופק, השר איננו זעף, והנטייה היא לשכך סערות, כי שני הצדדים יודעים, שהדרך המשותפת של תנוּעת הפועלים עם ההנהגה־הדמוקרטית של המדינה היא עדיין בתחילתה וכשם שהיא זרועה כבר פה ושם הישגים, כך היא רצופה חתחתים חמוּרים העשוּיים עדיין להעמיד כל היחסים עם האדמיניסטרציה במיבחן חמוּר פי כמה. אחד מהם הוא בוודאי התביעה הגוברת והולכת בקרב פועלי ארה“ב לקיצוּר שבוּע־העבודה לא רק למען נוחוּתו של העובד אלא כפתרון היחידי הנראה לעין למהפכה התעשייתית האדירה של האוטומציה, הלופתת יותר ויותר את עמודי הייצוּר האמריקאי – מהפכה ש”ימי הלוּדיטים" של יורקשיר בראשית המאה התשע־עשרה נראים מגומדים מאד לעוּמתה. ואין זה, כאמוּר, החתחת היחיד.


במחקר שפוּרסם זה מקרוב על־ידי “החברה ההיסטורית האמריקאית” מסופר, כי פרנקלין רוזוולט לא גילה עניין מיוחד במעמדו של האיגוד המקצועי בארצות הברית, לא ייחס עודף חשיבוּת לכוחו ולא הביא אותו בחשבון במידה הראוּייה בהערכת הכוחות הציבוּריים השונים בארצות הברית ומשקלם. קרוב לוודאי שדברים אלה לא יוכלוּ להיאמר על הנשיא קנדי, ולא רק משוּם שהוא חייב לתנוּעת־הפועלים את עצם בחירתו, אלא משוּם שהוא יודע היטב כי אין לו משענת רצינית ובטוחה יותר בציבוּריוּת האמריקאית לתכניותיו הפרוגרסיביות בתחומים שונים של חיי הכלכלה והחברה. באותה מידה יודעת גם תנוּעת הפועלים היטב כי על אף חילוּקי־הדעות שהופיעוּ – ובוודאי גם יופיעו בעתיד – התפיסה היסודית של עניני העולם ועניני הארץ משוּתפת לפועלים ולהנהגת המדינה הנוכחית. וקל יותר ליישב הבדלי־פירוּשים של תפיסת־עולם דומה מאשר לגשר על פני תפיסות מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, כפי שהדברים היוּ בימי האדמיניסטרציה הקודמת. שני הצדדים יודעים, איפוא, היטב יתרונותיה הבסיסיים של השותפות הזאת ובוודאי גם יידעוּ להוריד את ספינת־היחסים שלהם מן השרטון – גם אם ביום מן הימים תעלה עליו.

23 במארס 1962


המלצות קוראים
תגיות