רקע
ישעיהו אברך
הרהורים לעת מבחן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

כאריה בודד־מעט עובר יצחק בן־אהרון על פני ערים ומושבות ומרכזי פועלים וטוען לאמיתו ואתה מתמלא השתאות לסבילות ולכוח ההתמדה. כי עליו – בייחוד ובמכריע – עמוס נטל המסעות הזה. זהו חזיון שלא ידענו הרבה כמותו בתנועה החברתית של העובדים. אך הדבר המתמיה יותר הוא שאין תנועה זו משכילה לגבור על קטנות של יום־מרי ופולמוס ולומר לציבורה ולעצמה, עתה ולאלתר, על דרך הפשט ולא על דרך הדרש והרמז, כי יצחק בן־אהרון הוא הוא נציגה המועדף להנהיג את ההסתדרות בארבע השנים הקרובות.

הוא ראוי לכך מכבוד התנועה. אך זכאים לכך קודם כל רבבות העובדים, שרק קהות־חושים לא תבחין כי הם נותנים בו אמונם ומיבטחם. ושום תנועה חברתית, המודרכת על ידי התבונה, אינה יכולה להתברך בנכס מנהיגותי חשוב מזה.

אך קרוב לוודאי כי הדבר המשכנע ביותר יהיה אם נאמר כי טובת הקלפי הקרובה כמעט תובעת זאת במפגיע. וככלות הכל, הקלפי היא הכביר והתרפים של כל תנועה המבקשת לא לשמוט מידיה את הגה הציבור.

נקדים ונאמר: הרבה סלעים, שכמה מהם היו ברבות הימים לסלעי־מחלוקת מיותרים, י. בן־אהרון עצמו גרר אותם אל טבור דרכו. כיוצא בזה, כמה אבנים שיידה אפשר היה לא ליידותן כלל – בין שלא היה כלל צידוק ליידוי, בין שלא היה הכרחי לגוף המאבק החברתי שאותו קיבל על עצמו לנהל. בצד הרבה מאבני הדווי שלו – ודיבורו על המצוקה ועל העוני הוא דיבור של דווי אמיתי וישר־לב – היו לו כמה אבני־לווי מיותרות, שהכוח לעצרן הוא מיבחן לאדם לא פחות מאשר הכוח להטילן.

ואילו הוספנו עוד שאנו רחוקים ת"ק פרסה ממשנתו המדינית של י. ב. א. – היינו רק משלימים מעגל האמת של עצמנו.

ואולם כל ההשגות האלו אין בהן כדי לסתור עובדה ניצחת ונוסכת תקווה כי י. ב. א. הוא מן הגילויים המוסריים והמחשבתיים המסעירים ביותר שהעלתה תנועת העבודה בעת האחרונה. והוא הרוח הבלתי מצוייה העוברת לפעמים כסוּפה בחייה של חברה ומטלטלת אותה. ואף שהיא הופכת על פיהם כמה מושגים מקובלים סופה שהיא מצללת את המראה ואת הנוף ומבהירה גם יעדי־השאיפה גם יעדי־המאבק ומחדדת ראייתם של יעדים אלה. בסך כל הדברים הוא היום גאוותה האמתית של תנועה – אף כי מטעמים שונים זהו אולי גם מקור למיתקלים ולקשיים בפנים.


*

אין זה מקובל בעולמנו כי אדם שאינו חסר את רשות הדיבור יטול לעצמו גם את רשות הצעקה. הרשות לצעוק – מקובל מימי י. ח. ברנר – נתונה למי שרשות הדיבור אינה מזומנת לו. יצחק בן־אהרן וודאי אינו מקופח לא ברשות הדיבור ולא בכשרון הסובייקטיבי להביא רשות זאת לביטוי, לכן אולי תמוהה בעיני התמהים ופעמים גם מעוררת אצלם רוגז רשות הצעקה שהוא נוטל לעצמו כפעם בפעם. ואולם לזעוק זעקה כנה – אמר חכם צרפתי – מותר גם בלי סולם תווים ובלי מפתח מוסיקלי, ומידת הכנות והאמת שבדברי י. ב.א. מכפרת על ההפרות של גינוני טקס ומוסכמות. הוא נגוע בדבר שלא רבים בימינו עדיין נגועים בו: הוא אוהב פועלים. אהבה נוסח ישן. כפשוטה. בצרתם לו צר. כך. אישית כמעט. הוא מדבר לא למענם אלא אותם. ואדיקותו בקידוש עמל־האדם כערך חברתי ואנושי, היא־היא היסוד העמוק לאהבתו זאת. אמת, אין זה לפי מגמת האופנה. התפתחותה המעוּותת של חברתנו כמו מכריזה יום־יום שהעבודה איננה השלב ההכרחי או המפואר ביותר לטפס בו אל מרום הרווחה והמעמד החברתי – אך דווקא משום כך קולו התקיף של בן־אהרון בזכות המתפרנסים מיגיעם, ראוי להישמע שבעתים. אם אין אנו טועים, עדיין אין זה סותר לחלוטין את אדני היסוד של תנועת העבודה ואין זה מעלה עליה את עובש הימים שהיו, אלא את ירקותם ואת ליחם האמיתי.


*

בין חטאיו של י. ב. א. מונים לא פעם המתיימרים להיות מתקדמיה ומפוכחיה של התקופה את דרך תוכחתו, המזכירה, כך הם אומרים, את שנות העשרים והשלושים. אם אמנם נכון הדבר – ניטול את הסיכון לומר מלים אחדות בזכות השנים הישישות והעבשות האלו.

איש אינו מכקש להחזיר את גלגל הזמן אחורנית, והינוקות שבנו כמעט נסלדים כאשר מזכירים להם שנים בלות־מזוקן אלו. אך מי הוא שאמר כי כל מה שהעלו שנות העשרים והשלושים בתחום אדם וחברה הוא מוקצה־מחמת־פיגור בשנות השבעים? מה קידש כל־כך את שנות־השבעים, שאדם צריך להתבייש אם נשארו בו עקבות רוחניים ומוסריים של שנות העשרים או השלושים?

היתה בשנות העשרים והשלושים שאיפה אמיתית–לא סיסמה– למעט יותר שוויון בחיינו; לחברה שנכסיה מחולקים באופן צודק יותר; למיעוט פער בין עשיר לרש; למתן הרגשה של שוויון בין מי שיש לו הכל לבין מי שאין לו מאומה, מה רע, מיושן או פגופ בסיסמה זאת עכשיו? כן, ממש עכשין, באוגוסט 1973? האם זה באמת מביש כל כך, אנאכרוני כל כך, לתבוע גם בשנות השבעים כי יקויים יותר שוויון בארץ ובחברתה? האם כה גדל השוויון בחמישים השנים האחרונות כי סיסמה זו נעשית מיותרת? או–אם לא גדל השוויון האומנם כה נתעקמו מושגי היסוד המוסריים שלנו על חברה ואדם בתוכה עד כי השאיפה עצמה לשוויון צורמת היום יותר? האם מיליון אזרחים שנאספו מגלויות שונות ומרודות ומילאו בעשרים השנים האחרונות תחילה את המעברות ועכשיו– חלק מהם–את משכנות העוני והפרברים וערי הפיתוח; האם צריכים לסיסמה שוויונית זו םחות משצריך היה לה הישוב שהיה כאן בשנות העשרים והשלושים? האם בשנות השבעים הועלו רעיונות אנושיים וחברתיים גדולים יותר,מטיבים יותר לאדם ולחברה

שלעומתם מתגמדות משאות הנפש של שנות העשרים?


*

מה מכיל דכרון השנים האלו, המצויירות לפנינו כשנות שיגרון ופודאגרה הצולעות על ירכן: האומנם רק נוסטאלגיה אל גלגלת באר־המים, מחרשת־העץ, החמרת והגמלת? מה למשל מבחינה רוחנית וחברתית, המזכיר מצד ערכו האנושי בדמיון כלשהו את הקיבוץ או את המושב, יצרה שנת השבעים של החברה בישראל שפניהן של שנות העשרים והשלושים צריכות להסמיק לפניה מבושה? מבחינה רעיונית מכיל זכרון התקופה ההיא את היפים בכיסופי־אדם. מדוע אסור להזכירם, להטיף להם או לנסות להציע לחות על פיהם?

אך האמת היא כי הערכים החברתיים וההומאניים שהיו להם מהלכים בשנות העשרים והשלושים ימיהם כימי הנצח– לא רק זה שיסודו בעבר אלא זה שאין לו תכלה והוא נמשך עד כל הימים, ונצח הערכים הזה אינו פוסח גם על שנות השבעים שבהם אנו חיים– שנות הסיאוב החומרי המגושם המטופח על־ידי המעמד הישראלי החדש ועל־ידי שיכבה גדולה של מתעשרים מן הנסורת ומן השבבים שמתיז משור העליה, הביטחון והפיתוח.

ואם זהו הדבר שנגדו נאבק י. ב. א. בין השאר, הרי הוא ממלא בכך שליחות שכוּחה אך רמת־ערך שמילאוה תמיד טובי מנהיגיו של העם, שוחרי טובתו וגדולתו המוסרית, ובכך נתנו גם את עיקר הטעם לצידקת ייחודו.


*

אמרנו: “בין השאר”, כי בשנות כהונתו לא עסק י. ב. א. רק במלאכת־הדוכן של תוכחה גלוּיה ואמיצה – שגם קולה שלה אינו אובד בחלל ורישומיה נחרצים היטב בעמקי תודעתו של ציבור. הוא רכון יום יום על הסדן כאחד המפוייחים במשרתי הציבור. ותביעותיהן האמיתיות של שנות השבעים, ככל שהן נוגעות למעמדם הכלכלי והחברתי של החיים על יגיעם בתוך חברה בת־ימינו, זכו דווקא בו לביטוי המעשי והתקיף, אם כי פעמים גם המוחץ והמזעזע מעט. הוא חזר ונטע בעובדים הכרת ערך עצמם וערך כוחם אולי אפילו עודף הכרת כוחם. נתפסו, כמובן, להרגשה זאת קודם כל החזקים ממילא, וריסונם חייב להיות אחד הציוויים הדחופים של התקופה הקרובה לא פחות מאשר המשך הדאגה לחיזוק החלשים. אולי ניתן היה לעשות יותר לריסון התקיפים. אך ייתכן כי הדבר נעשה – ויהיה – אפשרי יותר רק לאחר שהוחדרה בציבור המגוּון של חברי ההסתדרות הרגשת סמך וביטחה בהנהגתם, שאת ביטוּייה אפשר לראות עתה ברור ומפורש בכל מיפגש עם שליחם הציבורי.

אך אם יש דבר שניתן להבחין בו קו ומגמה ולראות בו חותמה של התקופה הרי זוהי העקשנות הנחרצה לעשות את העוני והמצוקה בארץ מטרה לפעילות נזעקת של ההסתדרות, ולהוציא את ארגון הפועלים הגדול אל מרחב הדאגה למצוקת אדם ולדמות־חברה, כמתחייב משליחותו המקורית כמוליך וכמתווה דרך.


*

אל רגלי הוויכוח הציבורי בישראל נקשרת, דרך הרגל ומסורת, כאבן כבדה – המחלוקת. והיא כמשקולת המושכת אל המורד את הוויכוח, את המתווכחים ואת היצרים המלוהטים גם יחד. אף על פי כן נדמה לנו כי אפילו אחד־עשר ימים בלבד לפני הקלפי עדיין אין זה מאוחר לעלות על נתיב התבונה הפוליטית התכליתית, שהוא במקרה זה גם נתיב ההגינות הציבורית, ולהודיע לציבור כי בן־אהרון הוא מועמד מפלגת העבודה לכהונה הבאה של מזכיר ההסתדרות. כך ברור ומפורש. אין צורך להיות מחונן במידה עודפת של ראיית־הנולד כדי לדעת כי גם על פי הנסיבות הפוליטיות הפנימיות וגם על פי תביעת הציבור ממילא תצטרך תנועתו לעשות זאת אחרי הבחירות – ועשה תעשה.

וככלות הכל, מי יודע? ייתכן, כי הודעה על כך כבר עתה, לפני הקלפי, עשוייה להשפיע על הבוחר אפילו יותר מן המודעות רבות ההשראה, המוציאות אל הזירה את הסוסים ואת השוורים ואת הזבובים ושאר רמשים, שאומצו, כנראה, על ידי מפלגות בישראל כנשק הבלתי־קונבנציונלי של חכמת מסבירים בשנות השבעים.

31 באוגוסט 1973


המלצות קוראים
תגיות