רקע
ישעיהו אברך
עלים מפנקס הקיץ - א. הפרק – והדברים היורדים ממנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

העניינים בפינתנו נעים אל הפרק וממנו במהירות כזאת עד שגם הפרק עצמו נעשה אחוז עווית. אנו רוצים, איפוא, ללווֹת בקצרה נושא אחד דווקא בדרכו מן הפרק. אולי מן הטעם הפשוט שאין לך כמעט דבר בארץ שמורידים אותו מסדר־היום ושאיננו עולה עליו מחדש בכוח עצמו. במוקדם או במאוחר. לרוב – במוקדם. דוֹקוּ ותמצאו.

לאחר שרבים מאמצים ידיו של שר הבטחון על שהוריד מן הפרק ענין אריאל שרון – אנו רוצים לחזק את ידיו על שהעלה אותו. זו היתה ידיעה שעמדה בסתירה כה קיצונית אל הדברים הטפלים שבהם עסוק עדיין חלק ניכר של העסקנות הציבורית שלנו עד שהיא הדהימה ממש בחוסר־השיגרה שלה.

כמעט אמרנו לשר הבטחון: לך בכוחך זה, אסוֹף אותם מכל מקום – מן החווה ומן הסדנה ומן העסקנות המפוררת־דמות וממוססת אף את המצויינים – והחזר לכוח ישראל את מחצו, את תושייתו, את מעוּפו המפליא. הוֹצא אותם מקטנוּניות החשבונות המפלגתיים והכיתתיים ותן להם מלוא המרחב לפיתוח דמיונם וכושרם, כמאז.

אל תדחה צעיר מפני זקן, אך אל תוציא ישן מפני חדש עד אשר יספגו זה מזה איש את יתרונות חברו ועד שבטחון ישראל יינק משניהם את תמצית התרומה שעדיין בכוח כל אחד מהם לתרום לחיזוקו, לבצרונוֹ.

אסוף לשם סוציאליסטים רודפי שלום קיצוניים; “לאומנים” צרובי אהבת־מולדת, יונים ונצים, גוזלים של אלה ושל אלה, ויבנו מחדש את הסוללה.

אל יהלכו עליך אימים. אם אריק שרון או לעניין זה – מאיר פעיל או כל לוחם ומוליך אחר נחוצים אל החומה, אל יבהילו אותך השקפותיהם. על אף כל הריטון והמחאה והזעקה־מלב שנשמעו באחרונה – עדיין איננו עומדים ערב פטרוגראד. משום צד. לא מכאן, לא מכאן. אם אמנם עצל העם, כפי שכל מוכיחיו רוטנים באחרונה – או כפי שכל רוטניו מוכיחים באחרונה – הוא עצל גם לִמְרָדִים. הרי שהזמן עדיין נתון כדי לשדד כל המערכות. הזמן נתון – אך הוא איננו סנה.

ובסך כל הדברים: טוב לראות כי בצד מסע־רכש של כלים ואביזרים במרחקים – לא נשכח גם רכש האדם וכי עם כל רוחק־המבט אין מוציאים מטווח הראייה גם את חצר־הבית.


 

ב. פולקסוואגנר

ובכן, עברנו גם בעונה זו את ראצידיב ואגנר. עוד צלקת אחת – אך עברנו. מפני סכנת האלימות – אומרים יפי־נפשה של התזמורת הפילהרמונית – ביטלו את הקונצרט.

פעמים נדמה כי הנגנים המהוללים האלה מדברים אלינו מכוֹכב־לכת אחר. רם יותר. נישא יותר – אי־שם מאיזור הגאלאקסיה השמימית העליונה. מיטיבים עם דרי־מטה – ומדברים. מחשש אלימות, כמובן. שאם לא כן היו כבר מזמן מחצצרים עלינו ומשמיעים את אשר הנפש האמנותית כה יוצאת להשמיע. אמת, ביוֹהרה מוסיקלית כזאת הם נמצאים מזלזלים מעט בקהל־המאזינים שלהם עצמם, אבל קהלם – ארך־אפיים: אינו מוחל להם – מוחל לכנורם.

מפוּשטים, כך הם אומרים, מן הארציוּת המגושמה של טינותינו ונטירותינו הקרתניות, הם חיים את המוסיקה כמשהו עילאי, משהו שמעבר לזרמי השֹנאות והדם.

“פולקסוואגן מותר, גרוּנדיג מותר – וּואגנר לא?” ובכן, אין לנו דעה שונה לגבי פולקסוואגן מאשר לגבי ואגנר, אך ואגנר יצר גם מוסיקה גם “ליבּרֶטו”, והתמליל הזה של שנאת יהודים תהומית מהדהד באזנינו כמזמור־לווי ל“ניבֶּלונגֶן”, ל“מותו של זיגפריד”, ל“הולנדי המעופף”.

“לטבּע אותם בים־סוּף לבלי יצוּפו עוד” – אילו נתקיימה משאלתו זאת של ואגנר בשלמות, ולא באופן חלקי ופגום כפי שקיימוּה הנאצים, ספק אם נגנים יהודים בארצם היו יכולים לקרוא לו היום מן המצוּלוֹת הפילהרמוניוֹת.

אנו יכולים, כנראה, לשאת התרוששותנו בשישה מיליון ועניוּתנו המשוועת ברוח היוצר בכל תחום מתחומיה לרגל היכחדם של מיליונים אלה, אך דבר אחד לא נוכל לשאת: את עניותנו הנפשית בלי ואגנר. וכאשר מעלים אותו חכמי התזמורת הפילהרמונית שלנו מן האוֹב המוסיקלי, הם מעלים אותו בחרי־אף כזה עד שיותר משאתה מבחין מי אוהב את ואגנר ומי איננו אוהב אותו, אתה יכול להבחין היטב, מתוך נימת הפולמוס וסערוֹ, אין יהודים שונאים זה את זה בשל ואגנר.

בכינורו של דוד, מספרת האגדה, הפיחה הרוח, רוח של כשרון מופלג אך גם של סיכלות יהודית מופלגת מפיחה, כנראה, בכינורם של אלה.


 

ג. הסולם שאנו מושיטים ללולינים

סיפורו של משה נאדיר על היהודי שהפקיד עשרה דולרים בבנק והיה יורד כל לילה לבדוק אם הבנק שמור כראוי – מתחיל במציאות חיינו לצאת מאיזור האליגוריה ולהיכנס, מוחשי ומוצק, אל הוויית החיים הממשית.

האמת היא כי בתנאי חיינו – אין זו מלאכה קשה כלל. בית־שירותים אין במחיצת ביתנו אפילו כמהלך

שתי פרסאות; חנות פשוטה שאפשר לקנות בה ככר לחם בלי טלביזיה, כחנות שבה זיבּנוּ אבותינו, איננה בטווח הראייה, אך הבנק הוא בטווח־היד ממש. בטווח היד שלנו ובטווח־ידו אל כיסנו. אמרנו: בנק? בנקים! אם יש מי ששם עלינו מצור באחרונה אלה בתי הממון המפורכסים הללו. שתי אַמות מימין – הבנק של הלאום: שתי אמות משמאל, כפי שאפשר להבין, הבנק הנמרץ של תנועת העבודה; כלפנים – הבנק לנכּיוֹן. מאחור אין עדיין בנק אמתי, מן הסיבה הפשוטה שהמקום מיועד למיצבור־הפסולת של השכונה, והעירייה עושה כמיטבה לקיים את הבנק הזה ברמתו הנוכחית ולהבטיח את צמיחתו.


ג’ון סטיינבק בסיפורו הדרמתי על המסע מאוקלהומה לקליפורניה מתאר לנו את מקומו המכניע של הבנק בחייו של תום ג’ואד. בחַיינו היום תפקידו של הבנק רם יותר. הוא חלק מנופה של חברה שמחזיקה שטרות כסף ומדמה שהיא מעוּשרת. לגופו של ממון איננו בטוחים אם רכושו של איש משכונת העובדים שלנו גדל כהוא־זה בעשרים השנים האחרונות אבל על הרכוש הזה, שלא גדל כהוא־זה גדלו כמה וכמה בנקים כהם אלה.

זה מסימני הסטטוס החברתי – אומר לנו שכן המסיר בארצות ונושם אוויר כרכים. כמוהו כמו הסאלון ליופי, הקאוּנטרי קלוב, המכונית השניה, הקאבינה בבריכה. פנקס־ההמחאות האישי הוא המוֹנוֹגראם של חברה אצילה ואם עדיין אינה אצילה – היא מתאצלת. ויען הבנק הוא מוסד שכולו כסף – מראהו מכוּסף ומזוהב. אם בנק לא יהדר פני עצמו – מי יהדר? בשכונה שלנו האֶדיפיס היחיד המתחרה בפארוֹ עם הבנק הוא בית המרקחת הסמוך. בשניהם, אומר לנו השכן, נמצאה התרופה קודם כל בשביל בעלי העסק עצמם.

אך מעבר לצד הפליטוני של העניין מזדקרת שאלה מוסרית פשוטה כקיבר וחדה כלהב: מה פניה האמתיים של חברה, המתיימרת להיות חברת עבודה ושוויון, שבה יכולה קבוצה של מחזיקי שק של דינרים – עם עבר ציוני או בלעדיו – להחליט על פשיטת־רגל ולעשות בן־לילה מאות מפקידים תמי־לב לפושטי־יד? ושאלה שמתחום הפילולוגיה: מדוע קוראים לקבוצת אנשים הנכנסת לבנק בעצם היום, כּוֹלאת את הקהל ומריקה את הקופות – “שודדים”, על פי איזה קוֹד מוסרי מותר לחובשי המצנפות ומגוהצי־הפראקים לעשות כדבר הזה ממש ועם זאת להיקרא “סלתה של חברה” ולהישאר מאחורי סורג ובריח – של חווילתם.

ממי בא הכסף ולאן הוא הולך? כספה של ישראל, עיקר כספה של ישראל – הלב לפה אינו מגלה – בא מליבם של יהודים שמחוצה לה, מנדיבותן של ממלכות שמחוצה לה. ואל מי הוא הולך בחלקו, ולאן הוא מנוקז? אל תעלותיהם של בני־ציון למיניהם. בהערמה, בהמולה, במעוף. אשפים כספיים בעמלם של אחרים.

על כרחך אתה שב אל ביתך:

אילו גרעה תנועת העבודה בישראל משהו מחלום ההתפשטות של עצמה והיתה מקיימת, על פי תפקידה בחברה הישראלית ובהנהגתה, כמה מן העקרונות הצנועים יותר של שלטון־פועלים, כגון: גדיעת ההתעשרות שמתוך שוֹד, מתן אזיקים על ידיהם של עוֹשקים המטפסים לרום הסולם, הגנת הדל וחסימת כל דרך בפני האפשרות שמסי אדם ויגיעוֹ יופנו לכסות את שוד הלוליינים – אולי היתה זוכה באמת לקצת הגמוניה. בלב דלים, לפחות. אבל, – אומרים לנו – אל התנועה אסור לכוון ואין גם שום סיכוי לקלוע כי הרי הדברים מתקדמים ומתנייעים בה בקצב מסחרר. הרי זו תנועה.


 

ד. “זה מפעים פעמון”

אנו מקווים כי איננו מועלים באימון שנתנה בנו קבוצת חברים אם נספר מקצת סיפורם. ככלות הכל אין זה סיפורם שלהם בלבד. זה סיפורה של חברה עברית מתהווה.

היינו מסובים בעיר הנצח עם ששה אנשי־קתדרה ישראליים, מן המרצות האוניברסיטאית הצעירה. כולם ילידי הארץ וחניכיה, שקועים בדיון על נושא שמתחום עיסוקם במחקר החברה. צלצול הטלפון הפסיקנו והיינו נאלצים להיפנות לשעה קלה לשיחה. בתום השיחה התנצלנו על ההפסקה: – מקווים כי תסלחו. דיברתי עם המשורר, או המשוררת, ל. וודאי תסכימו שאין מפסיקים שיחה עם אדם במעלת כבודו, או כבודה. – עם מי? – עם המשורר ל. – סליחה, אבל מי זה, או זאת? רצינו לקרב את הדברים אל תודעת המסובים אך לא ידענו כי אנו מוסיפים בלבול על מבוכה ואמרנו: בן או בת דורו של ג., מן הראשונים בשירה העברית המודרנית. השם ג. כבר היה מעט יותר מוכּר, אבל היכרות שמתוך זרוּת גמורה. מתוך זכירה עמומה של השם. – “זה מפעים פעמון”, אמרו כדרך האנגלים. פעמון רפוי מאד אבל פעמון. שלפנו בזה אחר זה ממדף הספרים ספר אחד של המשורר – או המשוררת – ועוד ספר ועוד אסופת שירים. לא התרגשו. רק בהוּ מעט.

כאשר המשכנו בשיחה נצטללה לפנינו דמות שעווה של ששה מומחים ישראליים (יש להניח כי בשטחם הם אמנם מומחים) למדעים של כלכלה, ומדינה, וכספים, וסוציולוגיה, שיכלו להיות באותה מידה ממש אמריקאים, או אנגלים או תאילנדים או גרמנים.

אילו עוד הפלגנו מעט מתחום הספרות והיינו פונים, דרך מקרה, אל משעול ההיסטוריה היהודית היתה בוודאי הבהייה גדולה שבעתיים.

אמרנו לעצמנו: אולי גם אנחנו איננו מצויים אצל מאקס ובֶּר או אצל ג’ון קיינס יותר משבני שיחנו בקיאים במשוררים ל. וג. – ואם כך מדוע נלין עליהם? אלא שבין נרצה בין לא נרצה את צדקת קיומנו הייחודי ומהותו אנו שואבים לא מחכמי הכלכלה האוניברסליים אלא ממחשבת ישראל, סופריו ומשורריו, ולביסוס צדקת־הקיום הזאת והנחלתה לילדינו אחרינו יזדקקו פרופסורים ישראליים במדעי המדינה והסוציולוגיה לא פחות ממורים יהודים באזור המקרא וקורות הימים.

כאשר העלה מישהו רעיון שאולי נכון היה באוניברסיטאות יהודיות של ישראל לתת לכל הפקולטות שנה אחת – אפילו זו שנה נוספת – ללימוד תורת העם, קורותיו וספרותו, הוא נראה בעיני המסובים כאדם שלא מן הישוב. אילו היה השם עגנון מוּכּר להם יותר אולי היו רואים בדבריו של תמהוני זה הימהוּמוֹ של “כּלב חוצוֹת”.

אלא שבעצמו של דבר מי ייפנה היום לתת דעתו על היסודות המעצבים פני עם. רצון־קיומו, וכוח עמידתו? ומי באמת יכול לתת דעתו על מותרות חינוכיים כאלה כאשר עדיין לא פתרנו את הבעיה הבוערת של הסברת המיכניזם ההמוני המסובך לילדי הגן, לתלמידי בית־הספר היסודי – ואפילו לא לחניכי בית הספר הדתי של ישראל.

19 ביולי 1974


המלצות קוראים
תגיות