הימים האחרונים– ולא רק האחרונים– מלמדים כמה אין בהשקפות על מיבנים פוליטיים מן הקבוע והנצחי. אתה עוקב אחרי שביתות הרשעות והפרע של העת האחרונה– כמו השביתה בעורק־התעופה הלאומי היחיד– ואתה חולם על הימים שבהם עמדה מאחורי שביתה כזו איזו מפלגה פוליטית, בדל מפלגה. מסגרת חברתית כלשהי שאפשר להיוועד אתה ולדוּן גם על הענין הגשמי המסויים העומד על הפרק. גם מזווית־ראיה רחבה יותר, היא זווית האחריות הלאומית והחברתית. ספק אם יכולנו להעלות על הדעת כי חזיון שכה ביקרנו אותו ושנצטייר בעינינו כמארה לאומית ייהפך בנסיבות אחרות כמעט למשאת־נפש.

אם עשו זאת בעבר קבוצות בדוּלות של השמאל– היתה תמיד איזו אינסטאנציה־של־ערעור שהגיעה עד נציגות המפלגה הזאת בכנסת. אפשר היה לקרוא לה לעזרה. לקרוא עליה תיגר. לתבוע אותה למיצוי האחריות הצבורית. אפילו עם בדל השמאלנים הקיצוניים ניתן היה לדבר. הם לא נעלמו מן האופק, הם לא הסתתרו, הם עמדו לאחריותם הצבורית ולא התכחשו לה. גם אם פירושם לאחריות זאת היה מסולף.

עתה סובבות גם השביתות הפרועות בחלל חברתי ריק. מנהיגיהן מכריזים על השביתה– ונמלטים אל המחתרת. הולמים ובורחים. שובתים ומהתלים. מבחינה חברתית ענין לנו עם גוף אמורפי. לך דבר אל חוסר־כתובת. אברהם שלונסקי קרא למעמד אחר לגמרי: “רואי המולדת בנקב הגרוּש”. בלי היסוס ניתן לומר זאת היום גם על קבוצות עובדים מסויימות. בודדות מאד, אך קיימות ושרירות. ובעיקר: שריריות בשום פנים לא מתחתית הסולם. לגרוש הישראל כבר מזמן אין נקב, אך הם עדיין רואים מבעד הנקב הסתום הזה את כל בעיית קיומם וקיום החברה כולה. איך אמר התחזוּקן הסטואי הזה בשדה־התעופה, בעצם מהומת השביתה: “אין אידיאולוגיה. יש כסף”. חד וחלק.

אתה עומד מול האטימות, מול שליחת־הלשון הזאת אל כולנו– חדל־אונים. איזו קונדסיות מרושעה ואיזו הרגשה של אדנוּת מוחלטת, עם קצת שמחה־לאיד מול המטוסים המקורקעים. מול הנשים והילדים הדוחקים זה את זה בבית־הנתיבות. מול העלבון הלאומי הצורב. ישראל של ימי מצוק: יום אחד– תרגיל של עירנות לאומית מושחזה, ולמחרת– תרגיל של שיתוק והתבזות, של חברה פרוקת־חישוקים, של איזו שנאה־הדדית שאין להבין פישרה ושל פורקן הרסני ליצרי קנאה שאין להבין טעמו. אתה עומד ותוהה: מה מקופח כל־כך בהרגשתם של אלה. שכך הם רואים להגיב? לחמם איננו צר ומימיהם אינם לחץ. וקיפוחם הסוציאלי אינו קיפוח אבל משהו סמוי מאד, עמוק מאד, כנראה, מעורר את הדחפים ההרסניים האלה– והסמוי הזה הוא־הוא שחייב לעורר חלחלה אמתית והוא אולי המדאיג יותר מן התקלה החמרית ומשיבוש לוח־המסעות. במי, בתוך שכבת העובדים בישראל. הקנאה הגדולה הזאת ובמי צרות־העין הטורפנית הזאת. שמעוררות תגובה בלתי רציונאלית כל־כך של שביתה והפסקתה ותעלולי האטה קורעת־עצבים– במי הנקם הזה? מה עלול להיות תרגומם של יצרים חבויים אלה לעת אחרת?

אין עימם שום ויכוחים על אידיאולוגיה או על קוצו של יוד במצע פוליטי. הם בזים גם לזאת גם לזה. הם תוצר של חברה שהשתחררה. קודם כל: מאידיאולוגיות. אם אין דעתך כדעתם– הם פותחים בשירה. בצחקוקים. בקול ענות.

אין קול ענות, אמר גדול משוררי התחיה. אלא קול מבוסה. מבוסת אנשים תמי־לב. השמים מיבטחם במוניטין של ישראל– ומוחזרים במפח־נפש, ומבוסה של רבונות יהודית הנסטרת על לחי. ואולם המבוסה העמוקה והמשמעית ביותר לכולנו היא אותה רינה מלעיגה של פועלים יהודים. שברצותם פותחם עורק־החיים של ארצם וברצותם חוסמים אותו להחניקה. בתחושה של רבונות מעמדית מעוותה. במצהלות, בקול ענות.

ב. מה יהיה על האינדיאנים    🔗

מי שמבקש להיווכח כי בעיקרו של דבר הכל באופי היהודי– ובעיקר: באופי התלישות והעקרות של האינטלגנציה היהודית– עומד על עמדו. יקרא נא את סדר־היום של הארגון העולמי של סטודנטים יהודים. “ווג’ס”. במה, סבורים אתם, עומדת עתה לדון הוועידה העולמית של אינטליגנטים יהודים צעירים מכל העולם? בבעיות הטמיעה, הגורפת כסחף את שארית אדמת הפוריות של היהדות הצעירה בגולה? בענין הנוקב של העימות בין יהדות־של רווחה בגולה לבין יהדות־של־גאולה במצוקה? ואולי בבעיות החינוך היהודי או בחיזוק עתיד ישראל? – הבלים. הבעייה היהודית הבוערת שתידון בקרוב בוועידת האינטליגנטים היהודים הצעירים מכל קצווי העולם במונטריאול שבקנדה היא בעיית המיעוט האינדיאני בארצות־הברית.

את כרמם שלהם כבר נטרו. את בעיית עמם כבר פתרו. את בעיית עצמם אינם מציגים כלל לדיון. אף כי הם אולי הבעייה הטורדנית ביותר של העם היהודי בשעה זו. מה שעדיין לא השכילו לפתור זו בעיית אדומי־העור באמריקה. איש אינו ממעיט בסיבלה של עדה אנושית זאת ההולכת ונכחדת ואיש אינו פטור מלתת עליה לבו ודעתו. אך אם יש מי בעולם שחייב להמציא פתרון לבעייה זו– הרי הם. כמובן מאליו. הסטודנטים היהודים הצעירים בעולם. שהיו מאז ומתמיד נושאי כל דגל לכל מחנה ובכל מקום– רק לא דגלם שלהם. דגל אומתם. יש להניח שעל דרך הפרפקציוניזם היהודי והאקדמי יעבדו תכנית, עם “מטלות” מדעיות ברורות. כלשון האקדמיה, איך להחזיר לבעליה האמתיים של ארצות־הברית את האדמות הכבושות. כגון את מנהאטן־ניו־אמסטרדם– היא ניו־יורק של ימינו– ואת צ’אטאנוּגה ואיך לבנות ריזרבאטים מתאימים בשביל לבני־העור לאחר שיוחזר לאינדיאנים מה שלקחו מהם בכוח כריסטופר קולומבוס והכיבוש ההולנדי.

לפני שנים אחדות עסקו– אם איננו טועים: בסיועה וביזמתה של משלחת צעירים יהודיים תלושים מישראל– בקביעת זכויותיהם של ישראל לביניהם. את השאלה הזאת. כנראה, כבר פתרו וכך הם מתקדמים יפה תחום־אחרי־תחום: פותרים בעייה, מניחים לה וניגשים מיד לאתגריה של בעייה אחרת. כאותה אגדה על המשיח היושב בשער העיר. מתיר פצע וחובש פצע ואינו מתיר כל פצעיו בבת־אחת– שמא ייקרא פתאום לגאול את ישראל ולא יימצא מוכן לכך. כיוון שגם הווג’ס היהודי נועד. כנראה, להיקרא כחתף לגאול את העולם כולו– הוא עוסק בבעיות הגלובוס פלח אחרי פלח. אוד ־לוחש אחרי אוד־לוחש. או כמאמרם: " ONE AT A TIME " כך הולכת ונאכלת האנרגיה הרוחנית של דור יהודי שאילו הקדיש מחציתה לעמו. למורשתו ולתחייתו הלאומית והחברתית– אולי היו פני העם כולו ופני אחיזתו בארצו אחרים לגמרי. דבר אחד וודאי: פני הדור הזה עצמו היו שונים לחלוטין.

מדוע המשילו חכמים פניו של הדור למה שהמשילוּם– קשה להבין. חיית־הבית הנזכרת במשל עיקרה נאמנות אל המאוּרה. אל חצר־המוצא מבחינה זאת. לפחות, פני הדור האוניברסיטאי היהודי בעולם אינם– בשום פנים אינם– כפני הכלב.

ג. גלימת הבישוף    🔗

מה מסוגלת להסתיר גלימתה של כמורה– זאת תיאר אולי באופן השנון ביותר היווני עמנואל רואידיס. מקדימו של קאזנצאקיס. איש “זורבה”. בסיפורו על האפיפיורית יוהאנה. הבקיאים בתולדות הכס הקדוש מטיבים בוודאי מאתנו לדעת אם אמת הסיפור. המובא גם ברשומותיו של ספרן הוואתיקן דאז, או רק משל היה. כך או כך– צדקנותה ואלף פניה של כנסיה זו אינן מוציאות מכלל אפשרות שאמנם הצליחה גבירה ממוצא אנגלי לכהן במשרה הרמה ביותר של הכנסיה הקתולית ולחפות בקפלי גלימתה על כל מה שעלול היה להסגיר את זהותה האמתית– עד שאחזו בה צירים בעיצומה של תהלוכה דתית. כוחה של גלימת־כמרים במאה התשיעית.

כארבעים שנה היה ספרו של רואידיס היווני– מרתק מצידו הפאבּוּלארי ומקסים בסארקאזם אמנותי בלתי־שכיח– מנודה ומוחרם על ידי הכנסיה ורק לאחר מותו ב־1920 שוב הופיע הספר באתונה. לפני שתי עשרות שנים בא לורנס דארל האנגלי וגאלו מן ההשכחה. וכך– בלבושו האנגלי ובשפות אחרות– הגיע הספר אל הקורא שמחוץ ליוון. כלל מסקנתו של רואידיס: אין לך דבר שאי־אפשר להסתירו תחת גלימתו של בישוף.

אל סיפורי הגלימה המחפה נוספה עתה עלילתו של הבישוף קאפוצ’י. אם הגילויים על מעלליו של כהן זה יש בהם כדי לסמר שער– מדהימה שבעתיים שלוותה של הכנסיה כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של הרם ממנו בכהונה. מכסימוס החמישי. הוא חבר ההסתדרות ג’ורג' חכים, האפאטריארך של אנטיוכיה.

*

לא שום נסיון לבדוק ולהגיע לשורש העובדות. לא שום התעמקות בהיקף הפשע. לא שום הכרה מראש במעשים שעשה– אם אמנם עשה אותם– כבפשע. ככלות הכל: ענין לנו לא בהברחת־מטבע או בהונאה אדמיניסטראטיבית אחרת. הדברים אמורים בשותפות פעילה במזימה לרצוח ברואים־בצלם. ואף שרצח יהודים איננו דבר שהכנסיה סלדה או הדירה עצמה ממנו מאז קיומה. הרי בלדרות־נשק בשליחותו של ארגון־מרצחים עדיין איננה חלק מתפקידי השרד או משיגרת עבודת־האלהים של כהן קתולי. קשה להניח כי הבישוף המקומי הואמן דווקא למטרה זאת על ידי “ממלא־המקום” " או אפילו על ידי בא־כוחו למזרח־התיכון בדמשק.

ואף על פי כן לא נשמעו עד כה שום גינוי ושום הבעת צער. שום התנערות מראש מפשע כזה– אם יוכח שאמנם בוצע. יתר על כן: דיבורו של מכסימוס החמישי, הוא, כנראה, המינימוס המוסרי של הכנסיה במחוז אנטיוכיה. כמו מצדיק מעשיו של אותו בישוף. משעה שהדברים נוגעים ליהודים ולמדינת היהודים– אין מתקיימים כלל בעיניו של האפאטריארך מדמשק שום חוק של מדינה. שום סדרי משפט, שום הליכים של חטיבה לאומית־ממלכתית. כאילו היו אחוריה של המכונית הקאפוצ’ית עמוסים לחם־פנים נוצריים או דיוקנאות של קדושים. וכביכול על הברחת תשמישי־קודש אלה הוא מובא בדין.

*

מפני החובה הראשונה של עשיית־צדק. אך לא פחות מזה מפני הביזוי והרהב שבפי ההגמון הגדול מדמשק– שום וויתור. אף לא על שלב אחד. משלבי עשייתו. אף לא על קוצו של דין. ובעשיית הצדק עצמו– שום ערבוב של שיקולי יתרון או חסרון פוליטי. מה ששנוא עליך כשהוא נעשה בידי אחרים– אל תאמצו לעצמך. אם נתיר לרשויות המשפט לסגור תיק שורץ־תועבה מפני שיקולי התועלת הרגעית– לא נוכל לתבוע מגרמנים, מיוונים, מאיטלקים ומכל אומה אחרת התנהגות שונה גם כלפי מרצחים לסוגיהם, וככלות הכל, האפיפיור עדיין אינו מפיק נפט.

ואולם אנו חולקים גם על עצם הפחד מפני נקמנותו של הכס הקדוש ברומא במקרה שנשפוט את בישופו, גם על הצפייה לחסדו אם נרכין קומת המשפט הישראלי לפני חסדו המקווה של הכס.

עדיין מהדהדים באזנינו דבריהם של יהודים נשואי־פנים על כל הטוב הצפוּן לנו בחיק המדיניות של הכנסיה הקאתולית אם, למשל, בעת ביקור האפיפיור בארץ נצא לקבל פני האב הקדוש במגידו ולא נתעקש על קבלתו בירושלים דווקא. רק ניקוֹד להם בענין זה. אמרו לנו מאמרים כבדי־הגות, מיד תגלה הכנסיה את כל טוב כוונותיה: הכרה רשמית במדינת היהודים. חילוף שגרירים התנהגות כלפינו כדרך שנוהגת הכנסיה החסודה אף בנוקשים ביריביה ובאויביה.

סופה של תוחלת ממושכה זאת ידוע– ולא רק על פי הסיומת שבספר משלי. אין כמעט דבר שלא עשינו כדי לעורר חיוך קל על פני־השעווה של האריסטוקראטיה הדתית ברומא– אך הם נשארו קפואים כשהיו. אף לא ניד. אף לא זיע. נמצא שגם ההגיון במקרהו של הבישוף קאפוצ’י עמם: מדינה שאין הנצרות מכירה בה כדין. הרי להלכה איננה קיימת ואם איננה קיימת– איך אפשר בכלל להחריבה? ואי־אפשר גם להאשים איש בנסיון להתנכל אל מדינה שמבחינה נוצרית־רשמית לא נבראה כלל.

ניתן איפוא למדינת־הדין לעשות את שלה. נוכל רק להרגיע את ראשי הכנסיה הרומית שנשפוט אותו כראוי. לא נתלה משקלות על רגליו. לא נשים גופו בסד ולא נגלגל אותו בתוך אופן־העינויים נוסח טורקבימדה. בסופו של דבר גם לא נעלה אותו על “אוטו־דה־פה”. דבר זה עצמו יש בו. כמדומה. כדי להרגיע גם את האב הקדוש ברומא. גם את הארכיהגמון לאנטיוכיה.

*

איוּמו החמור של מכסימוס החמישי שהכנסיה עשוייה להכריז על קאפוצ’י כעל קדוש ומעונה– גם הוא אין בו סיכון ואין בו חידוש. מי שיפשפש קצת בקורותיהם של בני־התמותה שהנצרות הכריזה עליהם כעל בני־אלמוות, ימצא כי האיבה ליהודים ואפילו הטבח בהם לא הפריעו לה מעולם להכריז על קדושתם, והדוגמאות לכך מרובות. גם טבח בהם לא הפריעו לה מעולם להכריז על קדושתם. והדוגמאות לכך מרובות. גם טבח ההוגנוטים. למשל, התחיל דווקא בליל הקדוש בהתולומיאוס. הרי שקדושה לחוד ותועבה לחוד והן גרות יפה מאד בכפיפה אחת זו עם זו. אין איפוא מקום לריגוש. בחבורת הקדושים של הנצרות לא ירגיש עצמו הבישוף קאפוצ’י מבחינה זאת יוצא־דופן כל כך.

לכן, קדוש– כאוות נפשכם. אבל לכבודה של הנצרות היינו מייעצים לה לא למהר ולהעניק לו את התואר: מעונה. סיפורן של נערות צנועות בירושלים על נסיונן האותנטי עם הבישוף קאפוצ’י– מזים תואר כזה. אלא אם כן לילות הוללות וזימה הם חלק מתקן־העינויים של בישוף קתולי לאזור הארץ הקדושה.

6 בספטמבר 1974