ספק אם יש עוד תקופה שבה אנו יודעים בוודאות כזאת טיבו של מזג האוויר – כמו בימים שבהם שובתים המטאורולוגים. אר הם מקפיאים את השבשבת על ראש הגג – מיד נעצרים הדייג בנתיבו והטייס במעופו וכאשר כל אלה נעשים פתאום חסרי־אונים וחשופים לחסדי הטבע ולתעלוליו בגלל קבוצת חוזי־האוויר במצפה של בית דגון– רק אז אנו יודעים בדיוק מהו מזג־האוויר האמיתי של הארץ הזאת. האוויר והאווירה. אז איננו צריכים כלל לתחזית שלהם. המצב נתון– והתחזית ברורה לא פחות. מן הערפל הזה. המקדיר כל צלילות, יכול לבוא רק דבר אחד: שבר־ענן.
או שמא אינו צריך כלל לבוא. הוא נמצא כבר עמנו ואנחנו – בתוכו. הוא מגיע אלינו מן המטאורולוג בראשון־לציון. מטכנאי הרדיו בירושלים. – מכל מקום שבו עוברת רוח־העיוועים על אומה החוזרת ויוצאת מדעתה עוד בטרם נתאוששה מן השברון הקודם. מכל מקום כזה בא שבר־הענן.
המטאורולוגים. הוסבר לנו. לא ישובו לצפות בעננים אם לא יקבלו “תוספת תעופה”. הם עצמם אמנם אינם מעופפים אך הטייסים שאליהם הם משדרים– מעופפים. מדוע יקורקע שכרם? ראשם מגיע השמימה ואילו סולם־שכרם מוצב ארצה– איך תוכל חברה מתקדמת לשאת פער־גבהים כזה! רצונך, בכלכלה שכל־כולה כמו תלוייה באוויר כולנו זכאים לתוספת תעופה. אלא שלנו אין שבשבת על הגג ואין לנו במה לאיים לא על הטייסים בשחקים ולא על המנווטים את כולנו מירושלים בקיצור? אנחנו, כנראה, המקורעים האמתיים. מכל הבחינות.
*
אתה מביט כהמום במשק שמסביבך, בגזעו הנאכל והולך ובהילולה הגדולה של הזוללים– המורטים את נוצות הארץ הזאת יחד עם שכבות העור קרעים קרעים, ואינם חשים כלל כי הם אוכלים משבחי עצמם. אלה למען ההשואה– ואלה למען ההפרש; אלה למען הדמיון– ואלה למען השוני: עובדי ממשלה על שאין משווים אותם לעובדי ציבור, ועובדי ציבור. על שאין משווים אותם לממשלה. וטכנאים– לעתונאים, ועתונים– לשופטים, ושופטים– אל מה שאין למעלה מהם. ועל ההתעשרות ההוללה של בני־עלייה משכבות אחרות– כבר הרחבנו את הדיבור לא אחת. ורק העוני נשאר בעינו. כי אין לו אח ואין לו שנת־שבתון ואין לדחקות סולם ואין חוקי פער והפרשיות בין אביון לאביון– והמצוקה היא גוש אחד של חלכאות. סולם בלי שלבים, אלא שהמצוקה האנושית האמתית– אינה שובתת. כי היא אינה יכולה לעצור לא טייס במעופו ולא חברה המאבדת דרכה. היא בקושי עוצרת דמעתה.
מן ההגמוניה הגדולה של תנועת־פועלים סמכותית ובהירת־דרך. נותרה עם חלוף השנים תפזורת של הגמוניות קטנות. ריבונויות של קבוצות; הגמוניה של מנופאי בתחנת־כוח. המסוגל להחשיך את לילנו והגמוניה של איש־התצפית בתחנה מטאורולוגית. המסוגל להקדיר את יומנו– ושניהם מוציאים ריבונות אישית ומקצועית זאת היטב־היטב מן הכוח אל הפועל. מכוחם– עד כלות כוחנו.
*
“צילם של חללי מלחמת יום־הכיפורים מלווה את אירועי הימים”– אמר שדר מן החוץ כשהוא צופה במסע־האבלות היומי של ישראל אל בתי־המנוחות. אמר ולא דייק. לא צילם שלהם מלווה אותנו, רק צילנו שלנו– אותם. צל טירופו של עם שלם מלווה את שיירות מתיו. שבזכותם– ובזכותם בלבד– הוא יכול להרשות לעצמו את הרווחה ואת המותרה ואת הציוניות הארסית הנוראה– להיות היום עכשיו, בלתי שפוי.
ב. ומדוע לא? 🔗
אנו מכבדים את יושר־לבו של יושב־ראש ועדת הכספים של הכנסת כפרט וכשליח־ציבור ודווקא משום כך היינו רוצים לקבל תשובה – נוסח: ילמדנו רבנו– מדוע זו “חובה ממלכתית” ועל שום מה זו “חובתה של ועדת הכספים הפרלמנטרית כולה” למנוע את התפטרותו של נגיד בנק ישראל בשל השוד הגדול בבנק בריטניה? היכן כאן החובה הציבורית. הממלכתית. המוסרית– היכן?
אפשר, כמובן, למנות נימוקים בעד ההתפטרות ואפשר למנות נימוקים נגדה– אם כי בעיני בני־תמותה. שלא ניחנו בחכמת כלכלנים ולא נתנסו בצד האמפירי המפרך ־של גלגול מיליוני דולרים. נראית חובתו הציבורית של הנגיד להתפטר– חד משמעית ובהירה כבדולח; אך אפילו יש למי שיש נימוקים נגד ההתפטרות. שמא יסביר לנו בעברית־של־חולין היכן כאן חובתה של ועדת הפרלמנט למנוע זאת. חובה נימוסית, מוסרית, חברתית– איזו חובה. לאלהים?
מדוע אין זו חובתה הראשונית. המובנת מאליה. של ועדת כנסת– כל ועדת כנסת– להתייצב לימין המפקיד התמים ולומר למי שהופקד על מעט הוננו או רכושנו כי יען נרדם על המשמרת– עליו לנטשה?
אילו היו דברים אמורים בשומר־לילה או בשומר־יום והבנק היה נפרץ– איש לא היה שואל את המוסדות המחוקקים של ישראל מה לעשות בשומר. מדוע כאשר הדברים אמורים בנגיד– מיד מצוּוָה הכנסת להזדקף ולעמוד– ובחרי אף!– לימינו?
איננו חשבונאים. אך אם אנו מתרגמים מאתיים מיליון לירות. שכנראה ירדו לטמיון בשל הנמנום הקל הזה. לשירותים שיימנעו כתוצאה מכך מתושבי ישראל זה בלבד די בו כדי להעביר צמרמורת. זהו. כמדומה, מחיר השלמתה של תחנה להקלת יסורי־תחבורה לפשוטי־עם או מחירם של שני בתי חולים משוכללים. אם נרצה לתרגם זאת. מצד שני, לעומס המסים– היש שיעור למכשלה שהוטלה כאן על דרכו של שר האוצר במאמציו לשאוב אמצעים כדי להציל את המשק מתמוּטה?
איננו רוצים להביא היקשים מתחום אחר. אבל מדוע זה– ידידנו המכובד באמת ישראל קרגמן– חייבת כנסת ישראל לדאוג כל כך שלא תיפול שערה משערות משרתו של הנגיד ארצה, כאשר ראשם הכלכלי של יהודים רבים– מהם גם קשי־יום־ועמל– כמעט נערף בשל נמנומו החטוף? מדוע?
רק אל נא תטיח בפנינו שאיננו כלכלנים. הן עיניך הרואות שמלכתחילה לא כתבנו שורות אלו במדורם של המומחים לפיננסים.
ג. ריקות 🔗
אנו חייבים הכרת־תודה לסטודנטית אלמונית שהפרה את כללי־המשחק של מועדון הסטודנטים לרפואה בחדר נתיחת הגוויות ב“הדסה”, ירושלים, וסיפרה אשר סיפרה. נבלות גדולות באו על העולם והן צמחו מנבלות “קטנות” שלו רק משום שלא נמצא מי שיעז להפר את כללי המישחק של הנוולוּת. נקווה כי בית־הדין של האקדמיה, המרוכס באבזמי־משמעת נוצצים כאלה, לא ירחיק אותה לשנתיים מלימודי הרפואה בשל “הפרת משמעת” חמורה כזאת.
ההתקדמות הכוללת שאנו ערים לה– היא בעינינו ההיסטריה הבריאה ביותר שראינו באחרונה אצל עם נברוטי מעט כעמה של הארץ הזאת. יכולנו, כמובן, לפטור גם את הפיגול הזה– שבא מירושלים דווקא– בהעוויה חולמנית: עוד חריג אחד. אי השפיות כל כך נפוצה בימינו וגילוייה כל כך צבעוניים עד שאין אנו יכולים כלל לשים עצמנו יועצים לכל מי שמבקש לטרוף דעת עצמו– באיזו אי שפיות עליו לבחור ואיזו אנחנו מעדיפים. בחברה יהודית, שגם הסמים נעשו בה צרכי־אוכל־נפש לשכבות תחתית ועלית קיצונית– רשאי אדם לבחור לו את הביטוי האינדיבידואלי לאי־שפיותו, כדין ציבור חפשי וכדין הברירה– החפשית כמוהו.
אלא שכל חברה המבקשת להקל חרפת־עצמה טוענת תמיד במקרים כאלה: חריג, יוצא־כל־דופן, הישראלי החונק זוג זקנים באנגליה– חריג; צעיר מישראל הרוצח בגבול שוויץ– חריג; המפוצצים גשר בזאמביה– חריגים; היורה למען יהלומים בהונג־קונג–חריגה. השודד באמצעות בנק– חריג; פחות משלושה מיליונים יהודים ויש להם נציגים כמעט בכל העולם לצרכי חריגוּת. לרבות חריגוּת רצחנית. וזה לבד מן החריגוּת הנפשעה הנפוצה יום־יום בארץ גופה.
מידת־הרחמים שאנו מבקשים לגרור לבית־המתים בירושלים– אין מקומה כאן. איננו חייבים– בשום חסד כלפי פרחי־הרפואה הנבולים האלה. בחדר פירוק־החיים, שבמרתפי בית החולים. מרחפת רוח גדולה, חסד־של־אמת; רוח צרוּפה של פיוס עילאי– אבל לא עליהם. הם שחייבים בה והם שחיללו אותה עד קלון.
*
עתה, אומרים יצטרכו למגינת־לבם לעזוב את העתודה האקדמאית המהוללה וללכת לשרת בצה"ל. כעין עונש של שלוש שנות שירות מפרך.
ובכן: המקום האחרון שאליו צריך לשלח אותם הוא צבא ההגנה לישראל. אם יש מקום שבו לא תיתכן אי־שפיות כלשהי בתחום היחס לחיי אדם, לגופו, גם לגווייתו– זהו שדה־המערכה, שאליו נשלחים, לדאבון הלב, טובי הבנים לא מפני שקהוּ אצלם רגשי־אנוש אלא מפני שהם קרואים להגן על החיים. אין אולי מקום שבו מבוקש ומתחייב רגש של חרדה לחיי אדם ורגש של יגון. וצער ודרך־ארץ מול אבדנם המוחשי מאד, כמו בשדה המערכה שבו כל אחד מן הקטולים, מכל צד, הוא עולם מלא שנהרס בשל רוח־הטירוף העוברת מזמן־לזמן על העמים. אך בנקודה האיומה הזאת של המוות נגמר הטירוף הכולל ומתחילה השפיות האישית המחרידה, על ציווּייה האנושים הקפדנים. אדם מול אדם– החי מול המת, ובינהם ניצבות גם קדושת החיים גם קדושת החדלון הנורא.
*
בענין אחד שוב אנו מוצאים עצמנו חלוקים עם ידיד נאצל. האבחנה שחיים איזק מבקש לעשות בין להוטי־המוח בחדר הניתוחים של בית־החולים האוניברסיטאי בירושלים לבין מערכת החינוך– אינה נראית לנו. אי־אפשר אמנם למתוח חוט ישיר של סיבה ומסובב בין מה שקורה בבית־הספר העברי, בבית, ברחוב ובמרחבי־חינוך אחרים לבין מה שאירע בחדר הדיסאַקציה בירושלים, אך באותה מידה אין לראות את שני הדברים סובבים במעגלים נתוקים זה מזה לחלוטין.
יש לזכור שאין הדברים אמוּרים באיזה יוצאי־דופן שבשוּלי־חברה. זוהי האינטלגנציה של ישראל. העלי שבמכתש. עדית שבעדית. דרי־מעלה אמתיים. לא מהרי האטלס, מן הבתים של קונצרטים סטריאופוניים. שמנה של הסולת. הם הגיעו אל הרפואה על פי אַלימינציה אל כיוון המעולה. רק יחידי סגולה זוכים לעבור את המפתן. חמשה מתוך חמשים שנבחרו מתוך מאות אחדות– הם בחירים באמת. אך המעולה שבמושגים אוניברסיטאים של ימינו לצרכי הרפואה איננו, כנראה, קודם־כל מה אתה, איש צעיר. חושב על האדם כברוא־בצלם? או מה אתה יודע בהומאניזם של הרמב"ם או של הלל הזקן– רק מה אתה יודע בטכנולוגיה של אברים.
זוהי חברה, אמר מי שאמר, שבה המשפטן אינו לומד צדק רק לומד חוק, והרפואן אינו לומד אדם רק לומד אברים.
*
אך הדבר שבו כולנו חייבים להודות הוא כי במערכת החינוך. כמו בחיי הדור כולו. אין עוד הרבה דברים שבקדושה. “התרבות המתקדמת” הוציאה את האלהים מקדושתו, הציניות החברתית הוציאה ממנה את האדם. הניכור לערכי היהדות הפקיע את צלם שניהם. ככל שהמעשה בחדר הדיסאקציה הוא תועבה מבחינה אנושית ןוש לו הגדרה אוניברסלית של קאניבאליות, כן הוא בגדר דבר שאין להעלותו על הדעת במיבנה רוחני של יהודי. כי הדם הוא הנפש– קביעה ראשונה זו נחתמה לא בשום קודכּס אחר רק בתורת ישראל. החינוך בישראל העמיק בוודאי את הרגשת השייכות של צעיר יהודי אל ארצו ואל אדמתו, אך הזין במידה מועטת מאד את הרגשת השייכות אל מורשתו הרוחנית. בתוך “מנטליות גלותית”, שהושלכה אחרי גו, נכרכו גם תכונות של אצילות יהודית, של נדיבות־לב, של הוּמאניזם וחסד. לא רק כהשקפת עולם אלא כאורח־חיים אישי שביטויו רגישות מופלגה לסבלות אדם, לחיי אדם– לגוף האדם כיציר־כפיו של הבורא. “הבלים” כאלה היו פעם מיסודי החינוך היהודי. הם נעלמו ממנו. החינוך הישראלי– גידל פאטריוטים ישראליים מופלאים. מחרפי נפשם. לחינוך היהודי– “עדיין לא ניתן הסיכוי”, אם לדבר בלשון־המעטה של האנגלים, לא בבית־הספר, לא בבית. אילו למדו כי דרך־ארץ קדמה לתורה, ספק אם היו בעלי־מלאכה רפואיים גרועים יותר, אך בוודאי היו בני־אנוש משובחים יותר.
*
אך הבעייה החינוכית האמתית ההיא: הריקוּת הממלאת את המוחות. האינפאנטיליות הבשלה הזאת. הצורך הנפשי להיות עסוקים במישחקים ובשעשועים תפלים, כאילו אין הם יכולים אפילו שעה אחת– ואפילו בחדר האברים הפרוקים– בלי סובלימאציה נפשית מהבל להבל, או כאילו גיל עשרים־ואחת הוא הגיל הקלאסי למישחק ה“פאנדים”. מכאן גם בעיית יחס המחילה שלנו אל בני־טובים אלה. שהרי במשהו– אנו סבורים משום־מה– הם מוכרחים לשחק, בייחוד בחדר הגוויות, שבו חוגג המוות עצמו את מישחקו המושלם ביותר.
השממון הרוחני הזה, הפיהוק הנפשי הפעור– הם אולי הדבר המטריד ביותר בהתערבות המאקאברית הזאת. והשממון הזה איננו רק נחלת החמשה בלבד.
*
בלי לפגוע בבעלי־מלאכה קשי־יומם וענווי עמל ורוח, היינו שואלים איזה אסון היה קורה לחברה אילו היינו שולחים את חמשת האבירים מחדר הדיסאַקציה בירושלים ללמוד נפחות או נגרות. למשל?
אלא שסולם ערכיה של חברתנו מהופך זה מכבר ואיש לא יעז לשלוח היום בני־טובים משום מקום, לא מן העיר ולא מן הכפר, ללמוד אומניות כה חסרות ברק כמו בנאוּת או מסגרוּת או נגרוּת \– רק כדי לבנות לחברה סולם־ערכים חדש.
16 באוגוסט 1974
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.