רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן - א. טעמה של "אי־נעימות"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

הרופא בבאר־שבע, ששר־הבריאות פירש בשמו בעת הדיון האחרון בכנסת, זכאי, כמובן, לתבוע לדין את השר שם טוב על הוצאת שם רע. זו זכותו כאדם, כרופא, כמי שכבודו יקר לו, יתבע, ישרה עם השר– אולי יוכל לו. באוירתה של ישראל היום יש אולי בנקיבת השם גם סכנה מוחשית לרופא, וזהירות מוקפדת יותר, גם מעל דוכן הכנסת, לא היתה מזיקה להארת הענין ולא היתה מטשטשת את חומרתו.

ואולם אין לך דבר המעיד כל כך על כשרוננו להפוך אחרון לראשון וטפל לעיקר. כמו העווית שאחזה את ציבור הרופאים למשמע דבריו– הנכוחים!– של שר הבריאות. עוד מעט נהיה נוטים להאמין כי הדבר הנורא שהוּבא לקבורות בבאר־שבע הם לא חייה של אשה ורעייה ואם לתשעה ילדים אלא כבודו של דוקטור למדיצינה שמפני המשמעת הפרופסיונלית של ארגונו מיאן להגיש לה עזרה. ובשמו של אותו רופא לא נפרש, כמובן, מחשש להוציא דיבתו אמת.

אי־אפשר שלא להיות נדהם להיפוך־המוחין הזה. ואלמלא תמימותם, המקובלת בעינינו, של רופאים ועובדי־רפואה, היינו נוטים להאמין כי המהומה על פליטת־הפה האומללה הזאת לא באה אלא כדי להסות את המרי והזעם על התנהגותו של אותו רופא ועל התנהגות ארגונו שהביא את המאבק המקצועי של חבריו אל מדרגה כזאת של אבדן הבינה.


*

כי השאלה העולה לפני הצבור בראש ובראשונה– ונעורר עלינו זעמם של ידידינו הרופאים כאשר נעורר– איננה שאלת כבודו או מעמדו של רופא פלוני או אלמוני, עולה חדש, בעיר האבות או בכל עיר אחרת. השאלה היא אם יכול מאבק מקצועי– גם אילו היה זה מאבק על הלחם ועל המלח– להגיע למדרגה כזו של הפקרת חיי אדם וסיכונם, במאבק הפרופסיונלי של רופאים לא ייתכן כלל שאפשרות כזו לא תצוף. אבל היא כנראה נשקלה היטב והובאה בחשבון, שאלמלא כן לא היה ארגונם נזקק מלכתחילה לאמצעי־מאבק הנושא עמו סכנה של קיפוח חיים.

צירוף זה של עמידה על הכבוד אפילו תוך עמידה על הדם– מטיל בנו צמרמורת. ולא ששבועת־היפוקראטס או מוסר הרופאים אינם יכולים לעמוד בצירוף הזה אלא שמוסר־האדם האלמנטרי אינו יכול לעמוד בו. בכיים של תשעה ילדים מיותמים, שעל גבם חרשה הפעם מחרשת הכבוד והעיקשות– משתיק כל הקולות שבעולם ואפילו קולותיהם של מאות רופאים נכלמים המפגינים בשערי הכנסת. קולותיהם שלהם, לרבות קולו המתייהר־מעט של קברניטם ד"ר רם ישי. ובשמו, הן מותר לפרש, כי הרי על קנאות זאת גאוותו.

“– – – בכך, אומר הקברניט בראיון־השבת, נגרמת אי־נעימות לחולים”. “אי־נעימות”– להגדרה פחות פושרת של מהות פגישתו של אדם עם מלאך־המוות לא הספיקו. כנראה, לד"ר רם ישי לא הדמיון, לא אוצר־המלים בעברית ולא מושגיו על המותר והאסור גם במאבק מקצועי– אפילו הוא צודק.


*

איש אינו כופר בצידקת מאבקם של הרופאים על השיפורים המתבקשים– כמעט תובעים את עצמם– בתנאי עבודתם ובשכרם. עברו של הרופא־החלוץ מצדיק זאת, ההווה של סולמות השכר המקובלים היום בארץ מחייב זאת. אבל– וגם זאת יש להטעים– כסולמה של חברה זאת ולא כסולמה של כל חברה אחרת. מי שעושה את שכר הרופאים בארצות־הברית– או לענין זה: שכרו של כל מקצוע אחר שם– נקודת־התכּוונוּת ואַמת־מידה לשכר בארץ– בחר לו נקודה שרירותית להשתווּת עם אמריקה ומתעלם ממהותן השונה מן היסוד של שתי חברות אלו. וארגון מקצועי אחראי היה מיטיב עם עצמו, עם האמת ועם חברתנו כולה אילו עקר מתוך עצמו ומלב חבריו את נקודת־ההשוואה המפתה, אך הזולה, הזאת. שום תוספת שכר, בשם מפורש או בשם בדוי, לא תוכל עוד ימים רבים לגשר על פני הפער הזה או אפילו להתקרב אל גישורו. מציאותה של ישראל היא הגוזרת שוני זה– וכל האיומים על ירידה או “פרישה המונית” הם התייצבות סרת־טעם בתוך תחומו של מחנה שבשום אופן אין הרופא הישראלי שייך לו– גם אם מנסים להוליכו שמה.


*

אבל ענין אחד הוא צידקת המאבק הזה וענין אחר לגמרי הוא צורתו ואמצעיו. סיפורו של פרופיסור מכובד ברדיו כי “כל רופאי חדר המיון קיבלו את ההחלטה לשלוח את האשה (שלא נבדקה– י. ) לאשקלון” נוטל מן הרופא הבודד שמסר לה החלטה זו לא רק מחצית של חוסר־התבונה והופך אותה לחוסר־תבונה והופך אותה לחוסר־תבונה קולקטיבי של צבור שלם– בהנחיית ראשיו.

אל אזור זה– ואולי אל חמורים ממנו– שייכות בוודאי גם כמה מן הכרזות שהונפו לפני הכנסת בעת הפגנת הרופאים. האיזכור של “משפט הרופאים” בברית־המועצות הוא דוגמה לעווית הלופתת לפעמים את השכל־הישר ולאבדן כל חוש־מידה במלחמה על הכבוד או על מחירו.

צר לראות גילוי זה אצל אנשים שהדיסציפלינה המדעית של כל אשר חקרו ולמדו בוודאי הדריכה אותם להבחין בקפידה בין נושא לנושא, בין משל לנמשל, בין יצרים להגיון. קשה לומר כי הכתבות שהונפו בכנסת העידו על כושר־הבחנה כזה.


*

עם כל חוסר־הפופולריות שבהתייצבות לימין מה שקרוי “מימסד” (כאילו כל מה שהוא היפוכו– הוא טלית שכולה תכלת)– מחייבת שורת־האמת לומר באופן חד־משמעי דבר לצידקתו של שר הבריאות. אם להתעלם מן התקלה של איזכור השם– יש להתקומם מבחינה מוסרית וצבורית כאחת נגד האמצעים שבהם נקט ארגון הרופאים במלחמתו המקצועית, ונגד האיומים– התפלים מעט– שהוא חוזר ומוסיף עליהם, כשאתה מביא בחשבון כי המצב המתון, כביכול, מצב הסאנקציות, שאליו הואילו הרופאים להחזיר אותנו אחרי ההשבתה הטוטאלית, הוא־הוא המצב שבו קרה האסון לאסתר ריווח המנוחה– אתה מתחיל לחשוש כי חוסר־התבונה איננו תו מקרי בהתנהגות ארגונם.

מכל מקום, גם הרופא עלוּם־השם בבאר־שבע יותר משהוא קרבן למעידת־הלשון המקרית של שר הוא קרבן למעידת השכל־הישר של ארגונו שלו עצמו.

מותה של אם לתשעה ילדים– מפני עיכובים נוהליים או מפני טלטולים נואלים– הוא חמור דיו כדי לעורר אצל ראש ועד התפעול של הרופאים הרהור רציני אם הנתיב שעליו העלה את מאבק ארגונו איננו נתיב עקלתון. אך לא פחות מכך עליו לשקול אם תוצאות ההליכה בנתיב זה, שכבר קיפחו חיי אדם, אינן מתחייבות דווקא אותו לפנות את מקומו, לפנות ליישוב־דעת שקול. מהוסס ואחראי יותר. היינו־הך מה נשבע להיפוקראטס.


 

ב. “אֶרֶץ מַה לָךְ עוֹד נְבוּכָה?”

בנוף הצחיח מעט של השירה העברית בימינו, המפרנסת אותנו באחרונה במידה לא מועטה של חקיינות חדשנית, כמו ביצבץ לפני זמן מה עלה ירוק מגזע עתיק. פנס מן העבר הוצב בתוך רחוב מואר בזיקוקים והבקיע לו קו־אור משלו.

את הפנס הזה הציבה לפני זמן־מה האקדמיה הישראלית למדעים, בדמות כרך ראשון– מתוך שני כרכים– במחזור שירי הקודש לאברהם אבן־עזרא.

על כל אשר הוגה הקורא להלך הצבעוני והמופלא של שירת ימי הביניים– לאברהם אבן־עזרא– עוד ייאמר־מה בהמשך השורות, אך כדין פתגמם של חכמים: “היין– לבעליו, התודה– למוזגיו”. נפנה מלים אחדות אל המוזגים.


*

“האקדמיה הישראלית למדעים”, מספר לנו ידידנו גבי כהן, העומד בראש מערכת וצוות־מחקר חשוב בתוך האקדמיה– היא מוסד סטאטוּטורי מוכר, על פי חוק מיוחד שחוקקה המדינה. מפני צניעותה של האקדמיה– או מפני בורותנו– לא ידענו על כך והחמצנו, כנראה, מעשה־חקיקה סגולי ויפה של הכנסת. סגולי ויפה– כי אם פרסום שירי אבן־עזרא ופרסומים ספרותיים ומדעיים אחרים שנזדמן לנו בינתיים להכירם, הם “המידגם המייצג”– ראוי עצם מעשה־הקמתה לשני התארים האלה, והאקדמיה עצמה– לשבח נוסף על ההצנעה. בוראת עולמות־של־תורה ואין אתה שומע אפילו ציוצה, כשאתה פוגש בתחום הספרות וחכמת ישראל שמות כשל דב סדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים, שהם מעמודי־היכין של האקדמיה, אתה יודע לאמוד רומם ועומקם של עולמות אלה.

אלא שלמוזג האמתי של היין; פרופיסור ישראל לוין– אתה רוחש תודה עם כל שורה ושורה במיקבץ השירים לאברהם אבן־עזרא; עם כל סתום שמתפענח; עם כל ביאור המתיר פקעת סבוכה; עם כל אלומת־אור שהוא מטיל פה ושם על מערכת פיוטית עלומה וערפילית. וכל זאת: בלשון בני־אדם, כדרך שדיברה תורה עד בוא האוניברסטאות של ימינו. משנתו של פרופ' לוין סדורה, לשונו בהירה וכמו יצר לעצמו מיקצב משלו, מיקצב הביאור: מרוכז, ממצה, ממעיט־דברים. בנתיב טובי המפרשים.


*

המדור הספרותי בעתון בוודאי יגדור חלקה משלו לספר, למחברו ןלמהדירו, אך על דבר אחד אין רישומי־עטנו יכולים לפסוח: חכמת המשורר.

דמותו של ההלך העני, הנודד מספרד לאיטליה, ממקום למקום; בן עירו של יהודה הלוי ובן־דורו– היתה מאז ומתמיד דמות מרתקת גם בשל הדרמה הגדולה של חייו והאסונות האישיים שפקדוהו, עד אותו סיפור שלא אוּמת, כמדומה, החלטית עד היום, על בנו שרידו, יצחק, שנתאסלם. אך הדבר הכובש במיוחד בשירתו של אברהם אבן־עזרא ומייחדה הוא חכמת המשורר.

אבן־עזרא מצטייר כאחד מחכמי המשוררים העברים, ולא רק בסאטירות ובאֶפּיגרמים– שאין להם קיום כלל אלא מכוח החכמה, שהרי אין אדם מסוגל כלל לגלף אפּיגרם חד וקולע בלי כוח זה. כוונתנו לחכמה השזורה וטוויה בתוך השירה כולה ומגיהה כל גוני הפיוט באור מיוחד, אור הבינה. כעין האור שאין אתה יודע מקורו העולה מעומקת ציוריהם של אמני־מופת. וגיד החכמה קלוע בתוך הפיוט כאחד משס"ה שלו. ואתה מוצא את שיאה במקום שהפיוט עצמו מגיע לשיא, והיא בשר מבשרו– רוח מרוחו.

בתור־הזהב המחודש והקצר של ספרות ימינו אתה מוצא צירוף נדיר זה אצל ענק אחר בן־דורנו– נתן אלתרמן. כפלא השיר– פלא החכמה הארוּגה בו כאחד מעורקי־הדם הפיוטיים. אתה קורא בשירתו של אברהם אבן־עזרא– שעשועיה, רימוּזיה, חיוּכה העצור, ניגוּנה– ואתה מגלה איזה חוט סמוי המוליך אל חכם־המשוררים שדורנו זכה למחיצתו או, רצונך, ממנו– אל תור־הזהב של שירתנו לפני כאלף שנים.


הנה חגיגת שלהי־הקיץ שלנו. וכבר אנו שומעים מתיבת “קול ישראל” על הופעת עוד מחזור משירי החול של שלמה אבן־גבירול. ועל דעוואן נוסף של אבן־עזרא, עוד פנסים. “ימי הבינים” מתקרבים– ותור זהבם.


*

שורה אחת, מתוך כרך השירים הראשון לשירי הקודש של אברהם אבן־עזרא חוזרת ומהדהדת באזנינו:

“אֶרֶץ מַה לָךְ עוֹד נְבוּכָה?”

יפה לכל הימים. גם לימינו. סדן הזמן היהודי– אחד הוא.

5 בנובמבר 1976


המלצות קוראים
תגיות