רקע
ישעיהו אברך
לא על הלחם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

ובכל זאת – אין כבודנו מחול.

רצה לומר: על אף דברי־הפיוסין בישיבות משותפות: על אף החיוך אל העדשות; על אף כמה דברי־מתיקות המטופטפים לאוזניהם של פרחי־עתונאים – על אף כל אלה כבודנו מחול.

שרי ממשלה רשאים להריק זה על זה אפילו עביטים של רפש־חוצות ולטעון אחר־כך כי הרעיפו גשמי־נדבה, טעמם – כבודם, וכבודם מחול, ציבור שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, על אחת כמה וכמה אם מעולם לא מחלנו עליו.

מי הם – בוודאי נישאל – ה“אנו” האלה? ובכן, נאמר בפשטות: אנחנו, החיים מיגיענו – וממנו בלבד: המפיקים את התל"ג של האדמה הטרשית הזאת; המקיימים חובנו – כשם שמקיימים חובתנו – למדינה ולאוצרה בקפידה. בשלמות; אנחנו – שרי העבודה האמיתיים של הארץ הזו – זכאים למידה של דרך־ארץ בדיבורם של קברניטים אלינו. לפחות כדבר שר אל שרים. לא כדבר שרי־כס אל שרי־הדום, רק כדבר שרים־של־שרביט אל שרים של כף־הבנאים. אנו חלק ממאות אלפי השרים בקבינט הכלכלי האמיתי של ישראל המקיים מושבו הרצוף בשדותיה, בקווי־המימסר של חרושתה, בככר העמל והפרך של אומה קשת־יום.

על מילוי שלם וממצה גם של החובה לאוצר המדינה – איננו זכאים לשום פרס. אבל אנו זכאים לקורטוב של דרך־ארץ בסגנון, בניב ואפילו בדימויים האנטומיים הנפוצים היום בחברה המרובּקה של ימינו. לא אנשים עובדים – לא הם ולא עמלם – עיצבו את זירת הקרקס הנוכחי הקרוי “כלכלת ישראל” – אותו ואת ה“סאלטה מורטאלה” שמבצעים בה יום־יום לוליינים. או מוקיונים של משטר שנברא בתאונת־קלפי. לא הם.

לכן, אין כבודו מחול.

 

ב

ואי־אפשר שלא להקדים עוד שורות אחדות – אף הן לא בשדה לחם.

החברה הישראלית המהוגנה מבקשת באחרונה להימלט מכמה תארים מציקים, או מגוּנים, שהיא ראויה־גם־ראויה להם על ידי עטיפת התארים הפשוטים האלה במחלצות של סוציולוגיה מודרנית, קישוטם בניסוחים מדעיים או הצעפתם ברעלה מילולית אחרת.

את הרצחים ההדדיים בעולם התחתון – שהם עתה כמו מעשה־בכל יום־אנו מכנים, כמעט כמוסכמה לאומית, “חיסול חשבונות”. בהיות ההגדרה לשפיכות־הדמים הזאת כמעט נוסחה פיסקאלית – הרי מעצם טבעה זה אין היא צריכה עוד להטריד את מוסר החברה ומצפונה.

כך העולם ההוא. ואילו את גסות־הרוח הפשוטה, ההיולית ההולכת ונאחזת באחרונה בעולם העלי ויורדת מצמרותיו אל השרשים; מן הכנסת והממשלה אל השווקים וחוזר חלילה – אנו מכנים “אלימות מילולית”.

תארים אלה ודומיהם עוקרים את המעשים ואת תיאורם מכלל פשוטם ומכניסים אותם אל עולם של מושגים פסבדו־מדעיים, כמעט רספקטאבּיליים; אל עולם של הגדרות והתייחסויות חברתיות שסיתרן מרובה מגלויין ויותר משהן מכות בתדהמה, הן מעוררות אצל השומע הרגשה של בערות ואי־נוחות אינטלקטואלית מול רמת העמקות והמסתורין. כביכול, של המלים הטירוריסטיות עצמן.

כאשר סגן־שר קורא לציבור – שהוא מעגל־היוצרים האמיתי של הארץ הזו – פּאראזיטים". הוא איננו רק מעוות את השלד החברתי של ישראל או אומר דבר־שקר. הוא פשוט משיב גסות־רוח, כאשר שר שלם טוען כי יכה ציבור זה עצמו – אותו או את ארגונו – “בבטן הרכה”, הוא אינו עוסק באנטומיה או באטימולוגיה של האלימות. הוא פשוט מגיס רוחו, ועיקרה הנוסף של הרוח הגסה בכך שבטנם של מיליון אנשים עובדים בישראל איננה ביטנתו של הבגד. היא הבגד עצמו. בטן זאת, שהשר מאיים לכוון אל טבורה. היא בטנה – אם לא ליבה – של ישראל. ואין שר יכול לתבוע לעצמו גם כתר של ממונה, כמעט אחרון, על קיום פעימתו של הלב, גם עטרה של אלוף החובטים בו.

טעמה הסר של הפילולוגיה הציבורית בימינו.

 

ג

כי ככל שהדברים אמורים בגופי־המצוקה שבהם שרויה עתה ישראל ולא בתחרות על מעלות־הגידוף – לא עלה עדיין על דעת איש ממעצביו הנוכחיים של משק ישראל להילחם בסיוטי הכלכלה בעזרת מכשיר פשוט במהותו אך חותך כאיזמל ומעלה־ארוכה מאין כמוהו; מכשיר שהוא גם להב־מנתחים גם פלס־בנאים: הצדק. לחתוך לא בבשרם של אלה שלגביהם איננו אלא עורם־עלי־עצמות אלא במעטה החֶלב שעטה כרסם של רבים. לחתוך במעטפת שומן־הבר שהוא־הוא שהוליד אצל רבים את ייצר הבעיטה. לחתוך בו ולבלום את הבעיטה החוצפת והקוראת בראש־חוצות להוללות, לחיים כלכליים פרועים. למירמס כסף־החירות היהודי הראשון שהוטבע בארץ מאז נחרבה המיטבעה האחרונה של החירות, מיסודו של שמעון בר־כוכבא.

להתחיל בהעברת אי־הצדק מאורח־החיים הכלכלי וממילא יועבר עימו ובעקבותיו לפחות חלק מסיוטיה של האינפלציה המהרסת. ליטול מן העשירים, במישרין, בלי התחכמויות. לשלוח, בדרך החוק, את יד־המדינה אל כיסם, כשם שבדרך פשוטה ובלתי־אמצעית שלחו הם את ידם אל כיס המדינה להעשיר עצמם. לרוששה. כי אין – ולא יכול כלל להיות – במדינה דוויה כישראל עושר עובר־על גדותיו אלא אם כן ינק מבלוטות המגן והפיתוח שלה וממדוויה. כל קו־הביצורים של האמידות הישראלית – צריחיו, תעלותיו הדמויות, חפירותיו המבוצרות – לא נתכּן ולא נברא אלא מתוך המערבולת המטורפה הזו, שבה נשקו מצוקות־העם זו את זו: מצוקת ההגנה את מצוקת הקליטה ושתיהן את מצוקות החינוך והבריאות ויחדיו הולידו את המצוק הגדול של ישראל ואת השפע הפתלוגי של יחידיה.

לחתוך באלה ולא לחשוש מפני אישום ב“אכספרופריאציה” – היא נישול – כביכול. כי אם תיטול המדינה אל עצמה – בדרך רווחי הון – חלק מן העושר הזה, שנולד תוך אינוס אפלולי של המצוקה, משלה היא תיטול ולבעליו האמיתיים תשיבנו. היא לא תשדוד איש ולא תנשל איש. היא רק תגבה קורטוב ממה שחבים לה מַשמני ישראל ובועטיו.

את דרך המלחמה הזו באינפלציה, דרך הפעלת הצדק הכלכלי והחברתי כמכשיר־מלחמה פעיל ולא רק כריקמת־חלום של הוזים, אולי לא היתוו לא ג’ון מיינארד קיינס. לא מילטון פרידמן – ואפילו איש ליברלי ומתקדם כג’ון גאלברייט איננו ממציאה הראשון. היתוו אותה תושבים עתיקים מאד של הארץ הזאת – מן הפרובינציה ומן המטרופוליה: מענתות ומתקוע; ממורשה ומירושלים. הם שקבעו ראשונה את הדיאגנוזה האינפלציונית של “כספך היה לסיגים” וכל המירשמים שהכתיבו בפארמאקופיה החברתית והכלכלית העניפה שלהם כאמצעי ריפוי, נתמצו בנוסחה: "הון־עתק בידי יחידים, הון המעוות מושגים ראשוניים של חיי־חברה־ואומה מתוקנים.

 

ד

כי עם כל כמירוּת־הלב היהודי שלנו ומידת־הרחמים המפליגה השולטה בו היינו רוצים לראות פעם עין־בעין את מבוכת־הפתע האמיתית של עשיר בישראל. היינו רוצים להבחין בהלם האמיד לשמע גזירה כלכלית חדשה. כשם שאנו רואים את ארשת חוסר־הישע, אם לא הייאוש, של שכיר־היום או של העני, נוכח תרגילי הקפיצה־לגובה של מחירי מזונו הבסיסי. לא ייצרנו־הרע הוא הדורש זאת. חוסן החברה הזאת, שלמות־נפשם ואמונתם של תושביה – הם התובעים זאת, ובמפגיע.

היינו רוצים לראות איך קמים בוקר אחד עשירי הארץ הזו – עשרים אחוזים של תושבי ישראלי היונקים כחמישים אחוזים של הכנסותיה – ומוצאים עצמם המומים מגזירה שניחתה עליהם בחדשות־ההשכמה של קול ישראל, גזירה המאיימת להחסיר רובד אחד, או רבדים אחדים, ממימרח־השפע המתעבּה שבו הולכים ונמשחים חייהם יום־יום, שעה־שעה. היינו רוצים לראותם אנוסים להשתהות כמעט־קט ולגרד פדחתם בחיפוש אחרי תושיות. בחירה אחרי קימוץ וחסכון — בדיוק כשם שאנוסים לעשות זאת היום העובד במערכת־הייצור ועקרת־ביתו שעה שהם שומעים. כמעט כברכת־בוקר קבועה, את בשורת אותה תיבת־הרדיו עצמה כי “הלילה, בחצות” הוכפל מחיר השמן או שולש מחיר הנעלים לילדים.

וליבנו היהודי הרחום ישא גם זאת: היינו רוצים לראות את האמיד הישראלי, השכוב על דינריה של מדינתו. מפטיר לעקרת־ביתו באנחת־אכזב כי “אין ברירה” והשנה אולי יצטרכו לוותר על שיט באיים הקאריביים, או על גלישה בהרי אינטרלאקן, או על מכונית שלישית לבת־הזקונים. (ולמיכתב השורות האלו אתה נדהם בעצמך להאמין כי זה איננו עוד הווי בדוי של חלק מתושבי ישראל ). כי אף שהוא עצמו עשיר – אלהי־המדינה הזו, אם לעשות פּאראפראזה של דברי המשורר. בשום פנים איננו עשיר כמותו.

היינו רוצים לשמוע את אנקת־השובע הזאת העשויה להיות האנקה המטהרת היחידה בתוך אנחות־המכאוב של התקופה. אנחות שמתוכן עולה בקול חותך־כתער זעקת המרי וחוסר־הישע של המצוקיים ביותר בתוך המצוקה הכללית של מדינתם.

אין ארוכה לישראל – לא למדווים אחרים שלה ובוודאי לא לפגע האינפלציה – אלא באיזון כלשהו בין הצוהלים לנאנחים; בין העולים מנכסיהם עם כל ניתור של כספית־ האינדכס כלפי מעלה. לבין הצונחים והמוכרעים על ידי ניתור זה בטבורו של כל חודש.

 

ה

כי רק ארץ שבה מבוקרים השכר והעוני בלבד ושבה אין השפע והעושר מפוקחים ומבוקרים כלל – רק היא יכלה לארש לה את הסיסמה השאוּלה ממלכות־העושר־והשפע. מארצות הברית של אמריקה: To keep up with the joneses“” (“לא לפגר אחרי הג’ונסים”) – סיסמה שמשורר חכם קרא לה באפלקציה עברית שנונה: לעבוד את “כּמוֹש”.

כּמוֹש היה שמו של אלהי מואב. המלך יהורם נלחם בשכמותו עד חרמה. אך אנחנו – טען – סוגדים לו בדבקות. הוא מכוון דרכנו, הוא מכונן צעדנו, הוא מעצב את אורח־החיים שלנו. כן. הוא, כּמוֹש.

אנחנו מבקשים לרהט את ביתנו בדיוק כמו שריהט הסיטונאי השכן; אנו מוכרחים להתקין מערכות מיזוג־וחימום בדיוק כמו שהתקין היבואן שגר מנגד; אנו רוצים דירת־גג או חווילה בדיוק כמו שהקים לעצמו הקבלן שבנה את ביצורי הנגב (מהדורה א'). בכל ארחי החברה כולם – אנו עובדים את כּמוֹש.

בקנאות הזאת לחיות “כּמוֹ־ש” –אין ההגיון תופס, אין מידת־הצדק תופסת ופחות משניהם – מידת האחריות. אך בעוד שנחוצה מלאכת־חינוך עקיבה ונחרצת בכל שכבות־הצבור – שכבת העובדים בפירוש בכלל זהה — כדי לעקור מידה מהרסת זו של חקיינות המשחיתה אופייה של חברה; מקעקעת בית, רחוב ושכונה ומכניסה את הארץ כולה למירדף־אַסטמטי אחרי שפע שאינו לפי יכולתה – חיוני למנוע מלכתחילה היווצרות של המופת והמודל המגרים לחיקוי. חיוני לסכּור את אשדות הרווחים המזינים אותם או לפחות ליטול מהם – לפני כל נטילה מאחרים – את שהם חייבים למדינה ענייה ומרודה שפתחה לפניהם – לא רק במושגיה של ישראל –מרחבים קסומים של עושר ושפע.

 

ו

זאת צריכה היתה להיות הנקודה שממנה אמור היה לזנק מימשל – המתיימר להיות נועז – כדי לתקן פגמי כלכלה ומשק. אלא ששר האוצר בחר לזנק אל המירוץ מכיוונו ההפוך של המסלול, משום ששם, כנראה, נראתה לו הדרך תלולה פחות מן השביל הנפתל מאד המוליך את מיצבורי העושר המעוּות של ישראל. כמי שאיבד צרור־מעות במקום אחד והולך לחפשו במקום אחר, מפני שהמקום שבו אבד צרורו שרוי באפלולית ואילו המקום שבו בחר לחפש – מואר בפנס גדול. נתיב העשירות של ישראל שרוי כנראה באפלולית מעובה מאד ואין קל, איפוא, מלחפור עוד ועוד בנתיבם הגלוי והמואר של שכירי־יום. לפי אותה שיטה, המופעלת בעקיבות, לעולם לא תגע הממלכה בכספות גלויות או סמויות של נגידים, אך שום־תשים ידה בלא היסוס אפילו על כספות הביטוח־הלאומי, חסכון שכירים ומעבידיהם, כי שם ניצב פנס גדול והשטח גלוי ומואר מאד ובנוסף לכך – המבקש לשלוח ידו בחסכונות אלה הוא, במידה מרובה מאד, גם הזקיף המופקד על שמירתם.

 

ז

שר האוצר החדש של ישראל הביא עמו – אין לכחד – מידה גדולה של כנות בדברו אל הציבור ומידה לא פחותה ממנה של זעם. הכנות ראוייה לכל שבח וגם הזעם כשלעצמו איננו תכונה הראוייה לגנאי. וככל שהיא באה לבטא געש פנימי של אזרח בישראל למראה כלכלה מתמוטטת – טובה תכונה זו מכל העמדות־פנים, מכל חיוך מעוּשה, מכל החנפה לציבור, שאינו תופס – או נוח לו להעמיד פנים שאינו תופס – את כל חומרת שעתו.

אלא שבדברי הימים של ישראל אין נביאי־זעם בעלמא. כביכול, זועמים לשם תיראפיה נפשית או לפורקן מרי־רוחם. לא היה שום ערך – וספק אם היה זכר – לנביאי־הזעם של ישראל אילו לא היו, קודם־כל ולפני הכל, נביאי צדק, זעם שלא הצדק הולידו – הוא זעם יתום, אסופי. זעם נרגנים.

אין אנו תובעים משרי־הממלכה של דורנו סגולותיהם של ענקי־קדומים, אך מעשיו של השלטון החדש אינם מגלים אפילו סימנים כלשהם כי יסוד הצדק – שהוא אבן־פינה לכל משטר נאור, לבד מהיותו ערך יהודי־ואנושי מהותי – מטריד אותו. אם לשפוט לפי סדר העדיפויות שעל פיו הוא פועל – או, נכון יותר. לפי סדר המכאובים שכבר גרם בששת השבועות הראשונים לכהונתו – הצדק נדיר מאד במפת העדיפויות שלו: איום האבטלה – איננו איום על היהלומנים; התרועה הצוהלת למכירת פּרות ודירים – איננה איום על היבואנים; מירקב הוורדים והגֶרבּרות בחממות של מגדלי־הפרחים – איננו איום על הקבלנים; ואילו קפיצות־היד לגבי קיצבאות הזיקנה והילדים בשום פנים איננה איום על אנשי הבורסה.

 

ח

כי בנקוט השלטון סדר־עדיפויות מהופך. הוא מהלך בין כלי־החרס הנדירים והיפים ביותר שיצרה הקדרות החברתית של ישראל – ומנפצם. היקר בכלים אלה הוא, כמובן, בטחונו של אדם החי־על־יגיעו כי לעולם לא תחסר עבודה לפרנס בה את ביתו ולעולם לא יופקר לאבטלה. הבטחון הזה כמו זועזע פתאום, כמו הוטל פחד בלבבות. עדיין כל הרעיונות על המעבר ממקצוע־למקצוע מרחפים באספמיה ערטילאית של חולמיהם, אך כבר נתערער אחד הנכסים של עצמה־נפשית שישראל העניקה תמיד לבוניה ושממנו היא חוזרת ושואבת את חוסנה הנפשי שלה. נזרע זרע הפחד, פחד העובד מפני עתידו, ולמרבה התדהמה אתה שומע אפילו ראשית שביעות־רצונם של זורעיו. כביכול, נראית ראשית ניצני החולי – – – של ההבראה.

ספק אם יש מקום או זמן בהיסטוריה של עמים חפשיים שבהם הוכיח עצמו הפחד כמכשיר הבונה חברה וכלכלה או כתכשיר הממריץ בני־אדם להתאזרות חלוצית. אך אם אמנם הוחלט באשר הוחלט לא לבחול גם בפחד כבאמצעי להגשמת מדיניות – המעורפלה עדיין מאד מצד עצמה – יש אולי שכבות־צבור אחרות לגמרי שעליהן נכון היה להתיז מן התרסיס המסוכן הזה לצורך טלטלה וחשבון־נפש. ואילו אינן, כפי שכבר הוטעם. שכבות האנשים שבנפשם יביאו לחמם.

אך נהרסים גם כלי־משכית של ממש.

ברגע שבו יתחילו אנשי כפר ומושב למכור פרותיהם ומשקיהם מפני תפיסתו המעוקמה של השלטון — נשברו לא רק כלי־החמדה של ישראל. נשבר גם מטה עוּזה.

כן. הדבר היחיד העתיד לעמוד “INTAC”, בלתי פגוע, הוא הבורסה, אך אפילו בורסת־הפלא של היהודים לא הצמיחה עדיין לא עגבניה אחת, לא צפורן־נוי אחד ואפילו לא אסימון נוסף אחד של מטבע קשה שבו אפשר להניע גלגליה של מכונת־ייצור או של מכונת־מגן ולקדם בהם עצמאותה של ישראל.

 

ט

ואף שדברינו במאמר זה הוסבו על עיקרים. אין הם מנותקים בשום אופן מן המפּחה, מן היום־יום המלובן שבו מעוצבים חיי אדם בישראל – חייו, גידול ילדיו, אמונתו בעצמו, חוסן רוחו.

לכן, בחצר־המפּחה הזו, אנו בכל לבנו עם ההסתדרות בזעמה – הנובע מצידקת שולחיה – ובהתגוננותה בשם כולנו. גם אם לא תמיד נראית תכלית ישירה נושאת־פירות למחאה – אין לחנוק אותה. ואם נשק־המחאה של אנשים עובדים הוא שביתה – יהא כך. אין לך תגובה מבישה יותר למה שנראה כעוולה ברורה ומתמשכת – מדומית הציבור או נציגיו.

וככל שיבקש העט להיות אנין ומקפיד ובררן בנושאיו אין להימנע מטיפול בהיבט, כביכול, מגושם עוד יותר, כמעט מגונה – ההיבט הפוליטי.

יש לזכור כי התקנות האחרונות, על פי טיבן וכיוונן האנטי־סוציאלי, אף הן לא נולדו על פי נשיפתה הפתאומית של רוח־הקודש על ראש הקברניטים הכלכליים. הן נולדו – ויכלו להיוולד – ממערכת־השקפות פוליטית מסויימת, כזאת ולא אחרת. על פי אותם הכללים ממש נולדת התגובה למעשים אלה. אילו לא היתה בה מוטיבציה פוליטית מובהקת להעביר מן העולם שלטון מתעתע ועימו את האיוולת שבהתנהגותו הסוציאלית – היתה כל תופעת־המחאה הזו חזיון אופורטוניסטי מובהק שבגללו, אולי באמת. אין להשבית – ולו גם ליום אחד – את גלגלי־הייצור ולשתק את התמסורות. אבל טעמה וצידוקה של קריאה כזו, המזעזעת מוסדי־משק. הם בכך שהיא נועדה לעקור מדיניות ולפקוח עיני הציבור מן ההאחזה. שום בושה אין בכך ושום ציבור אינו חייב בהתנצלות על חריגה, כביכול, זו מדרך־מאבקו הרגיל.

 

י

הטעם האמתי של המערכה על מחיר הלחם הוא דווקא הקריאה העולה ממחאה ספציפית זאת כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וכי מדיניות כזאת בהתגשמותה העקיבה, עלולה ליטול ממי שמוציא לחמו מיגיעו, דברים יקרים אחרים. מלבד הלחם, שעליהם אמנם חיה־יחיה אדם כל הימים.

אין, איפוא, שום סיבה שלא לצאת –במלוא האָזן הניתן לציבור בחברת־חוק דימוקרטית – נגד משטר שאם עשייתו המעוותה היא עשיית שגגה – הוא משטר של סיכלות. ואם עשייתו היא עשיית מזיד – הוא משטר של רישעות. ובכל אחד משני המקרים האלה המצווה המוסרית – גם הכלכלית, החברתית והמדינית – הדחופה ביותר היא: להעבירו מן הארץ.

28 בדצמבר 1979


המלצות קוראים
תגיות