רקע
ישעיהו אברך
"עירוב" בשומרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

טורים אלה לא נועדו לדבר בזכות הבניה האינטנסיבית בשומרון או בגנותה, בעוד שאין אנו רואים עקרונית את יהודה ושומרון בחינת טאבו מוסרי או מדיני להתישבות יהודים בארץ ישראל – אין אנו נלהבים כלל לאדריכלים המדיניים של בנייה זו. התנועה השלטונית, הנושאת בצריחה את דגל הבניין בשומרון, מטבעה, מעצם מהותה, איננה כלל תנועה של בנין, כל קורותיה רצופות בחלקן קריאה לשבירה ובחלקן מעשים של פירוק והריסה.

כל הדברים הרמים על חשיבות האחיזה בקידמת סיני, למשל, לא עמדו לה, כידוע, בשעה שגחו הדחפורים להרוס שם ישוב תוסס־חיים ובנוי לתלפיות: כשם ששום מעצור לא בלם את אנשי הלאומיות הצרופה כאשר החליטו – מטעמים שנשארו סמויים עימם עד היום הזה – לשתק ולפרק. כמעט תוך אלימות־מינהלית ובכל מחיר. את המוביל הלאומי היחיד של ישראל באוויר; האידיאולוגיה של ניתוץ ושבירה היא, כידוע, גם דגלו של מי שמחזיק בידו את שרביט – או את שוט – הכלכלה והכספים בימינו שהרי גם הוא, בעומדו על עיי משק וחורבות כלכלה והריסות יחסי עבודה מעשי ידיו, טוען כי הוא־הוא אלוף הבנאים של הכלכלה הנכונה. מערכת מושגים מהופכה של ה“אורוולים” הקטנים המקדימים בשנה את השנה היעודה להם, היא כידוע, 1984. עליהם, כמו על הינוקות, ניתן להחיל מאמר חכמים: בנינם – סתירה.

ואולי בנינם הוא במהותו סתירה משום שהבנין, כערך־של־קיימא לעצמו, כמאווי קונסטרוקטיבי בלב אדם וחברה, לא העסיק אותם מעולם. בעוד אחרים דיברו על בנין ארץ – הם קראו לדם ואש. הבנייה היתה בעיניהם ענינים של חולמי חלומות חברה תמהוניים, הרואים במלאכה המשעממת של לישת חומר עם לבנים מעשה אנושי־יצירתי לשמו. בנייה כזאת לא עמדה מעולם על פרקם הרוחני או המעשי.


*

אולי משום כך, נראית בעינינו גם הבנייה הסואנת. הקונבולסיבית מעט – מרשימה ככל שתהיה – בשומרון, כעיצוב של אמצעי בלבד הנועד למטרה אחרת, ולא כמהות לעצמה, כמסד לחיי אדם וחברה יציבים. בהכירנו מעט ארחו־וריבעו של שלטון זה. המוכן בהבל־פה – לפי נוחותו או לפי מצוקתו – לטהר היום מה שטימא אתמול ולהיפך. אנו צופים בהתפתחות הדברים בשומרון בחרדת־לב אמיתית. הרבה בועות – מדיניות וצבאיות – הפריח שר־הבטחון הנוכחי של ישראל וכמעט יום־יום מתפוצצת עוד בועה כזו לעיני ציבור בוהה. אנו נחרדים לרעיון שגם נאמנים בכל ליבם. מטובי חלוציה של ישראל היושבים ישיבת־קבע בשומרון. נגררים מעט אחרי אשף־הבועות הזה. וענין לנו הפעם – יש לזכור – לא בנוסחאות מדיניות מופשטות או באופוריה נפשית שדרכה להתפוגג כעננת־סמים קלילה. הענין הוא במסכת־חיים שלמה של בני־אדם, אנשים נשים וטף, הרותמים עתידם לחלום־ליבם הטהור, ומוצאים עצמם רתומים גם להבל־פיו של לוליין מדיני. בזרנוקים אחדים של בועות־קצף אפשר, כפי שכבר ראינו, להוריד גם מן הגג הרם ביותר כל חולם, כל מתיישב וכל דובר אמת בלבבו.

ואולם תהי השקפתו על עתיד יהודה ושומרון אשר תהיה – אין לך הבל גדול יותר מלצוות על חברת העובדים לא לבנות בשטחיהן אלא לאחר שיותקן “עירוב” שיתחום את הבנייה על פי קו־המצע של מפלגת העבודה. לפי חוט ה“עירוב” הזה – ובשום פנים לא מעבר לו.


*

איננו נלהבים לגרגרנים פוליטיים שאינם מסוגלים לפתוח ארוחת־בוקר, צהרים או ערב בלי לגמוע מן האפריטיף הפוליטי הזה ששמו יוסי שריד. אנו רחוקים מהשקפותיו כרחוק מזרח ממערב. ואם – כגירסת ר' יהודה הלוי – יש לרוחות השמים האלה גם קצוות. אנו רחוקים מהשקפותיו כרחוק סוף המזרח מסוף המערב. אך כל עוד נשמרת הערכת דעתו בגבולות משקלה כדעת איש יחיד – משכיל מאד אבל יחיד – טוב שדיעה זו חוזרת ומנסרת. אפילו היא נקלטת לפעמים בחוש־השמע האישי שלנו כנסירת המשור.

אבל ימחל לנו ידידנו הטוב והנאור: דעתו בענין חברת־העובדים והבנייה בשומרון אין לה בעינינו שום אחיזה בהגיון החיים המדיניים והציבוריים של חברה דימוקרטית ורק משונה הדבר שהיא מבקשת לעלות על במת־הדיון של חברת־העובדים גם בגלימה מוסרית.


*

ולא הנימוקים הכלכליים המושמעים באחרונה – לא בלי הגיון – על ידי כמה מטובי עמיתינו, הם בענין זה נר לרגלינו. זווית־הראייה היא עקרונית.

תנועת־העבודה, כתנועה מדינית, נלחמת על השקפותיה, נאבקת על לב הציבור ועל דעתו ויש לה – כן, יש לה – נוסחה מדינית משלה (גם תכנית אלון היא אחת הנוסחאות המדיניות שלה, שלא נידחו). ואף שיש לה תוואי מדיני משלה, היא איננה מדינה בתוך מדינה. מן ההכרעות המדיניות, המתקבלות בכנסת באורח דימוקרטי בניגוד לדעתה של האופוזיציה, אינה נגזרת – ואינה יכולה כלל להיגזר – היבדלות או פרישה של חלק אחד מן הציבור ממערכת חיים ופעילות רק מפני שהחלטות אלו אינן לרוחו. חברת־העובדים היא עצם מעצמיה ובשר מבשרה של המדינה הזאת. היא ארוגה בכל עורקי הכלכלה והמשק ויש תחומים שבהם היא–היא אב־העורקים. רצונך: היא מלח־הארץ ככל שהדברים אמורים בתפיסה חלוצית של משק המדינה.

ואולם היא גם מסגרת חברתית־ומשקית למאות אלפים של אזרחי־הארץ הזאת, שאף כי אין הם מאוהבים בשלטון הנוכחי, דינו הדימוקרטי דין – ולא רק במקום שהוא מתווה את הדברים כחוק. גם מזרם־החיים המותווה את הדברים כחוק. גם מזרם־החיים המותווה ומונחה על ידי דימוקרטיה כזאת בתחום המשק היא איננה יכולה כלל לפרוש. בענין עקרוני דומה נאמרו השבת ברדיו דברים של טעם מפי מזכירת הקבוץ הארצי. ותמצית ענינם – נקווה שאנו מדייקים – היא קיבוצי “השומר הצעיר” לא יספסרו בבורסה. אך כל עוד קיימת הבורסה כמוקד לגיוס אמצעים לפיתוח אין גם “השומר הצעיר”, המתקיים עדיין, כמו כולנו, בתוך חברה שאיננה סוציאליסטית, יכול להינזר ממנה.

אין כמשל הזה – בעקרונו, לא במהותו, כמובן – יפה לעניננו.


*

איננו מכירים גוף צבורי בארץ שתירגם בקפדנות את השקפותיו המדיניות – ופעמים גם השקפות שענינן איסור והיתר דתי – למצוות עשה ולא־תעשה ביומיומו. הטענה שנטענה בזמנה נגד תנועה קיבוצית מסויימת הלמאי היא חורשת בטרקטורים גרמניים בעוד היא מתנגדת פוליטית ומוסרית לשילומים מגרמניה – לא נראתה לנו מעולם, אף כי סברנו אז כי השילומים, חרף כל אשר הם עוללו לחברתנו במרוצת הימים, היו כורח של בטחון ישראל ופיתוחה בימים ההם.

גזרנו על עצמנו אישית, כחובת הנאמנות של אדם למצפונו, הינזרות גמורה, בתחום צורכי אדם וביתו, מכל דבר שמקורו בארץ המטומאה הזאת. עם זאת לא גינינו את המתנגדים לשילומים שהיו חורשים אדמת־העמק בטרקטורים גרמניים – משום שהארץ והעם הם בעינינו מירקם כשהדברים מעורטלים ממוסרניות – היא מוסר מדומה – הם מצטיירים בהגיונם:

האחריות המדינית למעשי המדינה – היא אחריות השלטון הקיים בה. המאבק על שינוי המדיניות הזאת – וזהו מאבק־מצווה בתחום החברתי לא פחות מאשר בתחום המדיני – הוא ענינם של גופים פוליטיים. חיינו, בכל תחום שהוא, ייעשו בלתי אפשריים אם מאבק מוצדק זה יתורגם לפרישה או למיאון בכל קטע־חיים, שהוא חלק אורגני מן המארג המשקי או האחר של המדינה רק משום שהדברים בקטע זה אינם נעשים כרוחנו.

לכן, בנו הבנאים, תלך חברת העובדים כמסורתה ותבנה כמצווה עליה בעצם תפקידה כסוללת וכבונה. זה איננו מוקצה מחמת אסור דימוקרטי ובוודאי שאיננו מוקצה מחמת מיאוס מוסרי.

חברת העובדים אחראית לטיב הבנייה ולעמידותו של כל בית ובית, דבו עתידים בני־אנוש לרקום חייהם ועתידם – להבטיח רווחתם, כחובת בנאים.

על איתנות מערכת הבנייה הזו כולה ועמידותה –אחראית המדינה, אחראי השלטון, האדריכל המדיני של בנייה זו.

על עיוותיה של מדיניות זו כמדיניות – אם אמנם היא מעוותה – תילחם ללא־רחם המערכת הפוליטית של תנועת העבודה. אך מי שמבקש למתוח חוט של “עירוב”. נוסח חדש, כביכול: מהלך כל וכך בתחום השומרון או ביהודה לצרכי בנייה מותר אך מעבר לו אסור באסור־דרבנן של “המשמרת הצעירה” של תנועת העבודה – יבקש נא זאת בשם השקפתו הפוליטית המיוחדה אך אל ילבש לענין זה גלימתו המוסרית של נביא־זעם.

2 בינואר 1983


המלצות קוראים
תגיות