רקע
ישעיהו אברך
"התחלקו ביניכם"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

אילו עמד לנו כוחנו היינו מתייצבים כמשמרת וקוראים לחברינו להתייצב כמונו ליד לשכת שר־האוצר הנוכחי ולא לסגת משם – עד רדתו.

לא רק משום שאנו סבורים שזוהי המדיניות הכלכלית המעוותה ביותר שנוהלה אי־פעם על ידי שר כלכלה בישראל – מדיניות שעל מהותה המוסרית עמדנו לפני זמן־מה בהרחבה בטורי עתון זה.1 ועיקר טעמה של שחיתות זו בעינינו בכך שהעבירה רוח של הפקרות כלכלית, אישית, ומוסדית באזרחי ישראל. הפקרות של “חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי – אל דאגה! – מחר לא נמות מבחינה כלכלית”. הפקרות שבאה לאשש רשמית את ההנחה של האזרח הישראלי בסהרוריו כי הוא באמת עשיר וכי מדינתו איננה ענייה ממנו. מדינה המעיזה לשלוף בפתאום, כמתוך קרן־השפע, מאות מיליונים ולפזרם לאזרחיה לצרכי מותרות – אף שצרורה נקוב ודמיה ניגרים – היא מדינה שהונאת־העם לצרכי שלטון היא ערך בערכי־החינוך שלה. סיכומה הפשוט של משוואה כזאת הוא: שחיתות.

שכסף נדיב זה הוא כספם של אחרים והנאתך ממנו היא הנאה של טפיל: או שהוא כסף מדומה שלך ומשקלו כמשקל המוץ וסופך לפרוע את הזיוף הזה כפל־מונים – דבר זה לא נאמר לך ואפילו ניסו להעלימו ממך. יתר על כן: בבולמוס של הצלת שלטון קורס כמו ביקשו לומר לך כי כל סיפור העניות הלאומית המרודה שלנו איננו אלא אגדה שבדו שליטים קודמים כדי להלך אימים ולהעלים כח עושרה ושיפעה האמתיים של מדינתך. החוב הלאומי של ישראל, שתפח בשנים האחרונות במיליארדי דולרים, הוא כמובן עדות ניצחת לנגידות המושפעה הזאת.

על נטעי הלענה האלה, שנשתלו לעת בחירות וקבעו סיפּונים חדשים לציפיות האזרח ולתביעותיו בארץ מתפלשת בעונייה; על נטעים אלה בלבד – ששלוחותיהם. כשלוחות העשב השוטה עוד יכרסמו שרשי כלכלה וחברה ימים רבים – חובה היה מכבר להוריד את השר מן הכס הרם שעליו הושב ושהפך אותו לכס־ההטעייה של כלכלת ישראל.

אלא שחובה קודמת היא להורידו מכס ההתחסדות, שעדיין אנו מתקשים לקבוע מה גדול בה ממה: היסוד המוכר של “זמרי המבקש שכר כפנחס” או העלבון שהוא עולב יום־יום באינטלגנציה האלמנטרית של אזרחי ישראל.


*

הנה דברים מפיו בתמצית:

“הקרב שמנהלת ההסתדרות על תוספת־השחיקה הוא כולו פוליטי, אין לו שום שייכות לטובת העובדים. אין בו שום דאגה למשק הארץ, על טובת העובד שוקדת הממשלה, לנגד עיניה. כמובן, טובת משק המדינה וכלכלתה” –

זוהי תמצית. לא מילולית, של מובאות מנאומיו הרגועים, צנוני ההגיון למראית, של שר האוצר שבקושי מגלות שפתיו ניע כלשהו בעת הלבשת מחשבתו במלים. כאילו ביקש להדגיש את הטמפרטורה היציבה של הגיונו הצונן – אי־שם באיזור שמתחת לאפס – שאינו מושפע מכל ריגוש מצוי או מאיזו בעירת־לב פתאומית.

הדבר המאוס הזה הקרוי “פוליטיקה” הוא. כידוע, נחלת אלה הטוענים טענת השכר השחוק והזועקים זעקתם של מאות אלפים מקופחים – כן. עדיין מאות אלפים, לפי הסטטיסטיקה הרשמית – אבל בשום פנים איננו נחלת המדינאים שעיקר דאגתם משק ישראל, דרכי הפיתוח שלו, שגשוגו ורווחתו. לגבי צדיקים־יסוד־עולם אלה ה“פוליטיקה” היא, כמובן, מוקצה מחמת מיאוס.


*

ואת הדברים האלה אומר בלי ניד־עפעף אדם שרק לפני עשרה חדשים בלבד רצע את אוזנה של כלכלת ישראל אל מזוזת הפוליטיקה בגילויה הגס והמגושם ביותר. רק לפני חדשים כמו בקע דרך חירות מאיזו ביצה עלומה וציוצו המבשר, המבקש לקבוע אנטיפוד גמור לכל אשר היה רווח לפניו, היה: “יש לי!”. כמו חיכה בקוצר־רוח בתוך המדגרה של דינרי־הזהב ורק ניתן לו לבקע את הקליפה החל מפזרם לכל עבר.

נגיסת עשרות מיליונים מן הדולרים המנודבים על ידי בני־ברית ושאינם בני ברית לצרכי בטחון ופיתוח והעברתם לכיס האזרחים בדמות טלביזיות צבעוניות בימי בחירות. הן, כמובן, תמצית המוסר הלאומי ומרום הדאגה למשק המדינה ובשום פנים אינן “פוליטיקה”, עמידה נאמנה של נציגי ציבור לימין שכבת שולחיהם ששכרה נשחק – היא־היא “פוליטיקה”.

הגיון מעוות של הדובר או זלזול בהגיונם של שומעיו? קרוב לוודאי: שניהם.

וישראל של היום, שבתופי אזניה מכה השלטון – בתחום המדיניות, הבטחון והכלכלה – ברמת דיבור היאה אולי לאוגנדה, שומעת חרפתה. חרפת הזלזול בתבונתה, ואינה משיבה. נעלבת ואינה עולבת, ואין לה, כנראה, פנאי להשתהות על כך יתר על המידה. כי היא נתונה בעצם מירוצה אל משרדי הנסיעות, כי בא הקיץ.


*

אך נעמוד כמשמרת לא רק משום שהמדיניות מעוותה והצגתה מתחסדת. אלא משום שהיא קרובה לבריונות בדרך הגשמתה. היא מבוצעת במידה מגושמה של רהב אישי ושחץ ציבורי ממש כמו מדיניותו האטומה והמזלזלת בבלמים מוסריים של עמית אחר בממשלה הזאת באזורי הבטחון של ישראל.

חילוקי־דעות בין הממשלה ובין הנציגות הלגיטימית של העובדים אינם חזיון נדיר בחיי הארץ הזאת – בשום שלטון. הם גם חזיון טבעי בכל חברה שבסיסה משא־ומתן חופשי בין מעמדות ובין אזרחים לממשלתם.

אבל די היה לראות את עמידת־השחץ ליד דוכן הכנסת ואת ארשת־הפנים המלעיגה של שר האוצר הנוכחי כדי להבחין שהדברים לא היו אמורים כלל – והם אינם אמורים גם עתה! – באיזה ענין עקרוני או מהותי (425 שקלים!) שממנו גורלות למשק המדינה. הציחקוקים התפלים האלה לנוכח קריאות־הביניים של מזכיר ההסתדרות. שבקעו מלב מורתח של שליח ציבור האחראי לשולחיו, היו כהעוויות של בדרן במשתה־אביונים.

אלא שבחלל הכנסת המושפלת, בין ינעם הדבר בין לא ינעם לשר ולחבריו, תהדהד עוד ימים רבים הקריאה הכמו־רסוקה של ציבור שאינו מוחל על כבודו: “אין אנו באים לפניך כמבקשי נדבה. אנו תובעים בשם הציבור את אשר מגיע לו בדין. במידת הצדק ולא בשום מידת־הרחמים”.

לו נשאלנו – היינו מעדיפים את הניב המהוסס־מעט מלב נסער על פני העברית הקצובה והתקנית (אפשר לצאת מן הדעת מן התקניות הלשונית החלולה וחסרת הנשמה הזאת!) של פקיד בכיר במינהל עסקים הנושא כתר שר.


*

כי מתוך הציחקוק הנעווה ומתוך שלולית– המלים העכורה עלתה כצפרדע־ציבורית הצעה של מתת־חסד. אישית כביכול, של שר הנדיב לעובדיו. מתת – לא על פי הדין או על פי המשתמע מתוך הסכם אלא על פי נדבת־לבו של גבאי תקיף. ברצותו – קופץ ידו, ברצותו – מרחיב. כאילו חזרה ישראל הריבונית לימי קהילה־וגבאים וכמו לא היתה קיימת כלל מערכת של התגוננות וכבוד שהקימו עובדים לעצמם במשך ארבעה דורות של חלוצים.

ליד ספריית סטראשון בוינה־שהיתה – מספר לנו חברנו יוצא ירושלים־דליטא – היו יושבים דרך קבע שני פושטי־יד עוורים ולפניהם לגין של פח וכל העובר – ברצותו מטיל בו איסתר. כנדבת־לבו, נגיד אחד, שלא הגה חיבה יתירה לעניים, היה עובר לפניהם בערב־החג. משליך כפתור־מתכת המשמיע קול־נקישה לתוך הלגין וקורא לקבצנים: תתחלקו ביניכם.

מן המופת הזה שאב, כנראה, שר האוצר את השראתו, כאילו היו הצבור ונציגיו. התובעים תביעתם בדין. גם במעמד של פושטי־יד, גם במצב של סומים. התחלקו ביניכם וריבו, כמובן, על החלוקה. נאום שר האוצר של ישראל בעשור הרביעי לרבונותה.


*

אל היוהרה נלווית. כרגיל, תאומתה: הסיכלות.

תכסיס זריעת הפירוד בין שכבות־עובדים שונות כדי להטיל בהן מבוכה – אבד עליו הכלח מזמן וכבר אין היום ארץ מפותחה בעולם שלא השליכה להטוט זה אחר גווה. שיטה זו היתה יפה אולי לקפיטליזם התעשייתי בחיתוליו. היא איננה קיימת עוד. והיא עברה מן העולם לא משום שאיננה מוסרית אלא פשוט משום שאיננה יעילה עוד.

כי רק גישה גבאית של תקיפים יכולה להניח כי בתנאי הארגון המלוכד של בני־אדם החיים על עמלם. בשלהי המאה הטכנולוגית הזאת, אפשר להפעיל שיטות פרימיטיביות של שלמונים כדי להפיס דעתו של חלק אחד ולקוממו נגד חברו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לעשות זאת בתנאי הארגון הסגולי המחושק של עובדים בישראל. בוני ארצם ובוני כוחם מראשיתם. ורק הבל הוא לחשוב שדי לזמן קבוצת וועדים. לחייך אליהם, לפרוט על מיתרי התלבטות אלמנטריים – כדי לראות אותם מופרדים מציבורם. ואין צריך לומר שהמדינה ומשק הארץ היו ניזוקים מהפרדה כזו. אילו נתקיימה, לא פחות – ואפשר יותר – מארגונם של העובדים.

אבל זהו בדיוק הפרימיטיביזם המחשבתי של מי שהופקד על אוצר המדינה ונעשה הנווט המעשי והמוסרי של חלוקת אמצעי הכלל.

ובכוח הלך־מחשבה נערי זה הטיל את משק הארץ – ויותר מזה: את אזרחיה – על לא עילה. למערבולת של שביתות ורתח ציבורי שבעת כתיבת טורים אלה עדיין לא שככו.


*

מעל בימת העתון הזה, הנושא את הכותרת “עתון פועלי ישראל”. ראוי בהקשר דברים זה לומר בלי רתע גם מלים אחדות פנימה. היינו חוטאים לנורמות יסוד שקבענו לעטנו אילו ביקשנו לעקוף נקודה זו רק בשל חומרתה מבית.

פטיש חלול זה של שר האוצר היה מכבר מכה באוויר בלבד אילו לא הוגש לו סדן מתוך המחנה פנימה. הופעתו של שלמה אביטן בשם שלושה־עשר הוועדים “החזקים”. אין בה מבחינה ציבורית פחות רהב משיש בהופעת השר הממונה על הקופה. זהו חזיון צבורי מעוות בתוך המחנה גופו, הראוי להוקעה מוסרית – ואם נחוץ: גם ארגונית. חלקלקות הלשון והאיזון הערמומי בין מחאה לסניטה, שאימצו לעצמם כמה מראשי הוועדים האלה כלפי הארגון הכולל של ההסתדרות –רק מחמיר תופעה זו ומחריפה.

עצם העובדה שקבוצת ועדים מתוך השכבה החזקה של כלל העובדים רואה לנכון לנהל מערכה מקצועית נפרדת ולהיבדל. בכוח עמדות מפתח שלהם במשק, מציבור של מאות אלפים הלוחם על דברים אלמנטריים יותר – היא חזיון הנוגד כל ערך הערבות ההדדית של ההסתדרות, הוא סותר את הרעיון החברתי העמוק של “עובדים ערבים זה בזה” – רעיון שהוא עילת כל ההישגים הפלאיים של ארגון העובדים בישראל ושבכוחו הגיעו גם שלמה אביטן וחבריו אל אשר הגיעו. אל המוכן שהגיעו.

ליד משרדם של אלו לא נציב משמרת. עדיין בכוחו של ציבור מאות האלפים החי על עמלו להחזיר איש־איש אל תחומי שליחותו הלגיטימית שאליה יועד על יידי בוחריו.

מכל מקום: בארץ הזאת ובתנועות הפועלים המיושנה הזאת עדיין בוחר הכלל את נציגיו באמצעות תיבת הקלפי ולא באמצעות תיבת הטלביזיה. גם בעידן פוטולוגי זה עדיין מוגזם יהיה למסור את תפקיד הבחירה וההעדפה של נציגי הציבור למצלמות רשות השידור של ישראל.


*

הפטרה:

למראה התנהגותו של הדור הצעיר, החדש, ממשיך דרכו של הרביזיוניזם בישראל, אין אתה יכול שלא להודות ביתרון אחד בולט שלו על פני תנועת העבודה חרושת־הקמטים.

מורשת התנועה החלוצית והרבה מערכיה נתפוגגו בתהליך ההנחלה מדור אל דור. יש פער גדול – חייבים להודות – בין התפיסה הערכיית של דורות ראשונים לבין תפיסותיו של דור חדש ומעפיל. פעמים – ללא היכר.

הרביזיוניזם, חובה לומר, לא לקה בהתפוגגות כזאת. ערכי ההדר המנופח והמגושמות בהתנהגות הציבורית, שהיו מסימני ההיכר הבולטים של התנועה הרביזיוניסטית מראשיתה – לא דהו ולא נתפוגגו כל־מאומה בדור־ההמשך שלהם. נהפוך הוא: הדור הצעיר (שחבר הכנסת מיכה רייסר, למשל, או שר האוצר הנוכחי, הם בוודאי מנציגיו הבולטים) נושא דגלם של ערכים אלה ברמה ובעזות שאין בהן כדי לבייש שום ברית של הדר או של בריונות־מילולית בעבר.

31 במאי 1982



  1. “חנוך לשר על פי דרכו”. “דבר” 22.2.82  ↩

המלצות קוראים
תגיות