רקע
ישעיהו אברך
שביתה שׂטנית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

באיחור כלשהו אנו באים לבקש מחילה מפועלי נמל אשדוד ומעובדי התחזוקה של “אל־על” על כל אשר כיהינו בהם ועל כל אשר אמרנו בגנותם בשעה שהטילו בנו שביתותיהם בעבר. ככל אשר נתחכמו ותיחבלו בשעה שהיו משביתים את נמלי הים או את נמלי האוויר לא הגיעו לקרסולי התיחכום והרישעות של אלופי הרפואה בימינו. כוחה של הכשרה אקדמאית.

הגזמנו גם בטענותינו אל פועלי הנמלים מן הזווית המוסרית והחברתית של פגיעה בטובת הציבור. ככלות הכל, יורדי הים באניות הוכשרו לאומנותם בלי שום שבועות הומאניות או גלגול עינים רחמני. הם לא גררו את שלשלת־היוחסין שלהם לא אל היפוקרטס ולא אל הרמב"ם – וככל הידוע לנו אפילו נפטון. שר הימים, אינו נזכר בבחינות־הגמר של עושי המלאכה בימים רבים. בשביתותיהם היו גם פרץ גם צווחה, אך הם לא תבעו מאתנו לא הילת־חברה ולא עמידת־דום והצדעה. הם ביקשו כסף. כפשוטו. מה שתובעים ב־1983 עמיתיהם בשדה הרפואה הוא בדיוק אותו הדבר עצמו, אלא שהוא נעטף בגלימה של התחסדות הומאנית והתייפיפות חברתית.

אנו יודעים היטב כי כבר בשל שורות־מבוא אלו אפשר להעלות אותנו לגרדום. והאמת היא כי חוב־חיים אישי שאנו חבים במידה מרובה ליושב־במרומים ולאחר מענווי־הרפואה וצדיקיה בימינו – מכביד לא מעט על כתיבת טורים אלה. ואולם מה שמעוללת עתה הנהגתו של ציבור הרופאים: מה שמעוללים שנים־שלושה יהושע־פרץ’ים – עם – סטטוסקופים לציבור בישראל, למוסרו; לנורמות של מאבקים מקצועיים בחברה שפויה. להישגים הרפואיים והחברתיים של הרפואה הציבורית בישראל – מסלק כל מעצור מאמירת הדברים בכל אמיתם וחריפותם. היינו הך את מי נקומם: שועי מינהל או שועי רפואה. וכבר אנו רגילים לשלוח עט בנפשנו, והשם, איך שהוא, מרחם.


*

נאמר, איפוא, מיד: לא נדבר בטורים אלה על דרך של חלוקה מוקפדה ומאוזנת בין תוכחה ומחמאה, בין סטירה ולטף, לא נאזן דבר. אין ענייננו בשעה זו בחטאי ביורוקרטיה של מימסדים ממשלתיים או אחרים ובמשוגותיהם שלהם. עניינו בשערוריה המוסרית שלא היה כדוגמתה, שבה נושא ארגונו של ציבור עובדים אחד ברפואה – והוא בלבד. ובשערוריה במוסרית שבשביתה והשטנית הזאת. אין לו שותפים, אפילו לא במימסד הממשלתי.

אך לשם מיצוי, ככל האפשר, של האמת – חובה להקדים: מצבו של הרופא הצעיר, המתחיל והמתמחה, צריך – ככל המובן לכולנו – תיקון יסודי ומהיר. לא משום טעם של ריבוד מעמדי מכובד יותר, אלא מן הטעם הפשוט והבסיסי של הבטחת הקיום בשיעור המתחייב גם מכובד האחריות המעיקה. גם מכובד המאמץ שתבעה ההתכשרות למקצוע, גם מן האיזון האלמנטרי המתבקש בין ערך עמל־האדם כעמל לבין תמורתו.

המספרים שנתפרסמו בענין זה הם באמת מדהימים. אילו לכך – ולכך בלבד – יוחדה מערכה מקצועית שיטתית, קרוב לוודאי ששום אוזן, אפילו אוזנו של מימסד־חרשים, לא היתה יכולה להיות אטומה לה, כשם שאיננה אטומה לה, כנראה, עתה.

העובדה שההסתדרות הרפואית לא נתגייסה למערכה סגולית זו אלא לאחר שחיברה אל קטר זה קרונות עמוסים של תביעות בשביל חלקים אחרים של ציבורה, מהן תביעות שאין להן שחר מוסרי – מוכיחה איך אפילו בארגון קטן. שבידל עצמו מבחינה אירגונית מציבור גדול כדי לעסוק בייחוד־עצמו; איך גם בארגון כזה נקבעת המדיניות לא על פי הצרכים החיוניים והצודקים של שכבה חלשה בתוכו אלא על פי סינתיזות ופשרות בין צרכים אלה לבין תביעת החזקים שבארגון – צודקות או לא צודקות. במערבולת כזו “במדמנה” זאת (וזהו ביטוי של אחד מחשובי הרופאים ברדיו). משיית אבן־הצדק האמתית נעשית קשה וסבוכה – אם לא בלתי־אפשרית, כפי שמתחילים להעיד על עצמם שמונת השבועות של השביתה הברוטאלית הזאת.


*

ברוטאלית – כי בתוך המאבק הנוכחי של הרופאים, שהוא על פי העגה הפשוטה מאבק מקצועי על “MORE”, על “יותר!”, משולבים כמה יסודות שאין כל יחס בינם לבין תביעות השכר עצמן. משולבת בו קשיחות מגושמה שספק אם נודע כמותה בשביתות בארץ. והיא, כנראה, אחד מקווי־ציון של הדור הנוכחי בישראל בשכבות תחתית ועלית כאחת. בכל מקרה אין הדברים אמורים במזוּת־רעב. אין שום פרופורציה בין הקיפוח – המשווע לתיקון! – בשכר השכבה הצעירה של הרופאים, לבין הנקמה, עד סיכון החיים. בציבור של חסרי־ישע בעת מצוקתם הגדולה. איננו יודעים מסתרי הסטטיסטיקות ומשמעותן, די לנו בעדותם של רופאים עצמם כדי לדעת ששביתה זו אכן עלתה – ועדיין עולה – בקרבנות אדם. כפשוטו. אי־אפשר אולי להצביע על מנינם המדוייק, אך מספיקה לנו עדותו הכוללנית ברדיו של ד“ר י. פנחסי, מנהל שירותי הרפואה של “הדסה”, כי מבחינת הבריאות נגבית מן השביתה הזו “רבית דרבית”, כלשונו. החולה הכרוני משלם כבר עתה בבריאותו יום־יום גם מן ה”קרן" הרזויה שלו.

אין פרופורציה בין העוול לבין הנקם כשם שאין שום פרופורציה בין הקיפוח לבין האיבה העולה מדובריהם של הרופאים לסוגיהם. כמו באה בהם לידי ביטוי איזה הרגשה רדומה של השפּל ואפלייה. שהם מעבר לעניני שכר. כמו אין החברה נותנת לעלית המדיצינית שלה אותו מעמד של ייחוס המגיע לה במרומיה.

מי שראה אסיפת הרופאים באלפיהם. תגובותיהם לדיבור דימגוגי של דובריהם מן הבמה: התשואות האדירות והצוויחות יכול היה להניח, כי הוא נמצא באחד מכינוסי־הככר של מפלגה פוליטית מסויימה. מהו – אינך חדל לחוד לעצמך – הדבר האיום שעוללה החברה לציבור זה ושבכוחו להלהיט יצרי־זעם פרועים כאלה. ודאי, יש לבדוק גם מעשיה של חברה והנהגתה שיכלו להצמיח זעם ארסי כזה. אך אפילו חטאו בכל ה“עגלים” שבעולם כלום אין כלל תקרה או גבול לכפרה הנתבעת מן הציבור כולו, ובייחוד מציבור שבמצוקה? שהרי עוד מעט יסתבר לך כי המקופחים האמתיים של ישראל יושבים לא בקטמונים ובמוסררות ובמשכנות העוני בפרברי ערים ובחדרי ההמתנה של המרפאות הציבוריות – אלא כאן, בהיכל התרבות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בעצרת המרי והזעם של רופאי ישראל.


*

ואגב מערכה זו, שבה מריצים חולים מכתובת לכתובת, מ“מוקד” ל“מוקד”, ושבה כבר נפלו, לפי עדות הרופאים עצמם, גם חללים – מתכוונים לקלוע אל לוח־מטרה נוסף: אל מערכת הרפואה הציבורית בישראל. ובאיזו שמחה־לאיד, שהיא עצמה יכולה לנבוע רק מבילוע־דעת חברתי. מתבוננים יוזמי השביתה הזאת ותומכיה בפגיעה המוחשית באמת במערכת זו, פגיעה שהם יוזמיה ומחולליה, ושותפים להם, כנראה, מצד שלטונות הבריאות האנשים המשתוקקים לראות בהתמוטטות מערכת הבריאות שהקימו פועלים מדאגה לעצמם והיתה לאחר ממעוזי־הכוח הבריאות שהקימו פועלים מדאגה לעצמם והיתה לאחד ממעוזי־הכוח הבריאותי והחברתי שלהם.

כמעט מתבקש לומר לפרחי־רפואה אלה: שלו נעליכם מעל רגליכם! אם יש לארץ הישג חברתי, אנושי ולאומי שאין עליו עוררין ושמעורר השתאות העולם זוהי מערכת הביטוח הוולונטארי הזה. ודאי: לא פקידים בנו אותה. הקימו אותה בלהט־ליבם רופאים ואחיות וחובשים נודדים ביער חדרה ובעמק יזרעאל וטיפחו אותה רופאים־חלוצים מגזע ד"ר מאיר וטור ופדה ושיבא ורבים כמותם. אבל החזון החברתי של רפואה שווה לכל נפש והקניית הרגשה של בטחון הבריאות לכל קשה־יום היו חזונה ומשאת־נפשה של החברה כולה. אין כל קושי להרוס זאת. אך די לראות את רשת המוקדים הרפואיים – היצור המשובש הזה שנולד מתוך זיווגם של איבה ותיסכול – כדי לדעת מה צפוי מבחינה חברתית, אנושית ובריאותית בתחליף הזה, או בדומה לו. למערכת הקיימת של הרפואה הציבורית, ובייחוד מה צפוי לאדם שאין ידו משגת לשלם 600 שקלים לכל גולגולת של ילד חולה.

האמת היא שרק מוחות מעוקמים – ומוח מעוקם יכול כנראה, להשתכן, יפה גם בצד מאגר של נוסחאות מדעיות ומונחים לטיניים – יכלו להוליד את האנדרוגינוס הזה הקרוי “מוקד” (כבר נזקקנו לו, לדאבון לבנו, פעמים אחדות). להולידו – ולהסביר לנו כי רפואה זאת, המוגשת בתנאים מעליבים מכל בחינה שהיא – והבחינה ההיגיינית אינה יוצאת מכלל זה – היא מעשה חלוצי של רופאים מוסרי־נפשם על הרפואה ועל העזרה לאדם, והיא־היא, כביכול, המהדורה האחרונה של חלוציות רפואית בישראל, נוסח 1983.


*

וכיוון שעניננו בהיבט המוסרי של השביתה הזאת אולי נעיז עוד לומר כי בעוד שרובצת על הנהגת החברה והמדינה אחריות מוסרית לתקן בלי כל שהיות את אשר עוּות ונעוול לגבי הרופא והמתמחה הצעיר בישראל – הרופא הנושא בכל כובד־עוּלה של רפואת הציבור בימינו; בעוד יש לקשוט באופן דחוף את כל האחרים. אולי תתבונן מעט ההסתדרות הרפואית בביתה שלה ותנסה לקשוט עצמה בענין חמור לא פחות מבחינה מוסרית שאי־אפשר כלל שההתייחסות לתביעות הרופאים לא תושפע ממנו.

בתוך מערכת השירות הרפואי בארץ ארוג היום חוט של שחיתות, כפשוטה, שאין איש מכלים עליה דבר. הן סוד גלוי הוא, כי גם בימים של צפיפות נוראה בבית־חולים ציבורי, לאחר שתורך לניתוח או למיטה נקבע באופן רגיל למועד שבעוד 3 – 4 חדשים, עשוי להימצא בשבילך מקום בעוד יומיים או שבוע בלבד אם תבקר אחר־הצהרים ביקור פרטי אצל אותו רופא עצמו. האין מה לתקן בתחום זה זולת השכר? והאם אין היחס אל תביעות השכר נקבע גם נוכח נורמות מוסריות מעוותות אלו שלא היו מוכרות ברפואה בארץ בעבר?


*

כל הדברים שנאמרו אינם עומדים בשום סתירה למידת ההוקרה שאנו רוחשים לרופא בישראל ולכל אשר תרם למעמדה הנוכחי בתחום המדע הרפואי ובפיתוח מסגרות־בריאות בחברה. אך ריצת ה“אמוק” הזאת – הממציאה יום־יום איום חדש והתנכלות חדשה כדי לאשש עוצמת התביעות – לא זו בלבד שאין בה אף קורטוב ממידת החסד האנושי, שככלות הכל צריכה להיות טבועה בלוז המקצועי הרפואי, אלא שהיא נראית גם כחסרת שפיון אלמנטרי. האם לא די בחדשיים מיוסרים כאלה כדי ללמד את הציבור והנהגתו לקח – אם אמנם זו תכלית האמצעים הברוטליים האלה? האם באמת אי־אפשר להפסיק. עתה, מיד את ריצת הטירוף הזאת למען ציבור גדול שבתום־לבו – ובתעוקת־לבו – הוא משלם על לא עוול בכפו גם את מחיר הקיפוח האמיתי של שכבת־רופאים מסויימת גם מחיר בילוע־הדעת של הנהגתם?


*

ב“פרקי משה”, שהוא מן החשובים בחיבורי הרפואה של הרמב“ם וביותר ב”מסה על הקצרת" מדגיש הרמב“ם חשיבותו של הרופא לא רק בעת מחלה אלא גם כשהגוף בריא. “שלא כבאומנויות אחרות – אומר הרמב”ם – חייב הרופא לגלות אמנות, הגיון ורגישות. עליו להיות מוכשר לקבל תמונה מקיפה על חיי החולים ונסיבות חייהם כדי שכל אבחנה תהיה מבוססת גם על ידיעת מצבם הכללי”, בעולם הערכים של הרמב"ם כרופא דגול קשורים העקרונות הפיסיים והביולוגיים קשר בל־יינתק בערכים אתיים ומוסריים.

האם נותנים ראשי ההסתדרות הרפואית דעתם על סינתיזה זו. שאין אומנות שבה היא חיונית יותר מאשר באמנות הרפואה. איך אמרו חכמים: “רופא – רפא חיגרתך”, היינו: חיגרות שלך, וציווי זה קודם אפילו לנסיון לרפא אחרים.

25 באפריל 1983


המלצות קוראים
תגיות