רקע
ישעיהו אברך
בין השרביט והסדן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

לא. לא מדיניות של אבטלה, לא אבטלה של רבבות, לא בזה מתחילים, לא כל הארץ “אתא”, וגם כמובן, לא “אתא” עצמו, לא לשם כך שלחו מאות אלפי אנשים עובדים את שלוחיהם לממשלה. לא לשם כך קידשנו את האחדות. קידשנו אותה – אם בכלל – לא לשם הצלת משק מופשט, ערטילאי. קידשנו אותה לשם הצלת האדם, הכלל האנושי המקיים את המשק הזה שאין לו, מעיקרו, שום זכות קיום אלא למען האדם. נושאו.

שום תרופת אבטלה הגוררת עימה סבל רבבות –סבל אנושי ראשוני – אינה יכולה כלל להעלות ארוכה לתחלואי כלכלה שאינם אלא תחלואיה של הכרה. המירשם הזה, שאבטלה שמו, יכול להיות רשום ברצפטורה של כל כלכלני העולם ושל כל כלכלותיו — הוא איננו מירשם לישראל. הוא איננו מירשם למדינה של עליה שהאדם ורוח־האדם הם מסד לקיומה, אם לא תנאי מוקדם לו. הוא איננו מתכון למדינה שהמינימום שהיא חייבת לבניה הוא אפשרויות נדיבות לבנין עתידם. לביסוס ביתם, להכאת שורש באדמה שהם מארשים לנו בדמם. לא יתואר כלל, מבחינת המוסר הלאומי והאנושי האלמנטרי כמו מבחינת ערכי־המהות של הציונות, שצעיר ישראלי, החוזר מצבא לוחם, יחזר על פתחי לשכות תעסוקה – וגם יושב ריקם.

במצוקת אנשים חיים לא יתואר כלל דום־לב ארעי. אין “מוות קליני” זמני לאדם עובד, שאחריו, אחרי גוויעת הביניים הזאת, תבוא ההחייאה – לו, לביתו, לילדיו. מה שיהרסו חדשי אבטלה של רבבות לא תבנה ולא תקומם שום נוסחה –אפילו מדעית־למהדרין – של כלכלנים.


*

כי מה פירוש הנוסחה: “תחילה אבטלה ואחר־כך הסבה לענפי ייצור” – שאגב, אינם קיימים עדיין לצרכי קליטת המוסבים? הן הכנת פסי־הייצור האלה, שאיש עדיין לא העלה אותם אפילו על לוחות השירטוט, והסבת המובטלים, שאיש עדיין אינו יודע אל מה להסב אותם – כל אלה הם תוחלת ממושכה שעדיין לא נקבע בכלל תאריך־יעד להגשמתה. ובינתיים? – ובינתיים, בתהליך ההסבה. שכאמור, איש אינו יודע בדיוק איך מתרגמים אותה למעשה – ייהרסו אדם וביתו ויפורר רצון־החיים שלו ושל ילדיו.

האם, באמת, תוכל לקיים מיצהלות־הוללות מזה ואנקת־מובטלים מזה? היש בכלל בכוחה המפורר של החברה הישראלית הנוכחית לשאת עימות אנושי נוקב כזה יותר משיש בכוחה לשאת אינפלציה מטורפה? האפשר בכלל לרפא חולי אחד בחולי לא פחות חמור ממנו?


*

“כסף מטורף מתרוצץ בישראל” – אמר ראש הממשלה. וזוהי הגדרה ממצה להתנהגותו של הכסף הישראלי המקפץ בתוך כפות ידינו כאחוז עווית. אלא שכספה של ישראל מטורף משום שכל אורח־חייה מטורף ומשום שכלכלתה הונהגה כשבע שנים בידי בלוּעי־דעת. היש מי בהנהגה הנוכחית של ישראל המניח כי אפשר יהיה לקיים את חיי המדינה בעימות כזה בין “כסף מטורף” ובין אנשים שדעתם עלולה להיטרף עליהם מפני אזלת־ידם לקיים את ביתם. את בניהם?

ובאמת. האם בשביל לנקוט ראשית־לכל־הדברים באמצעי המוחץ הזה של פיטורים; האם בשביל לחולל תנועת אבטלה התפללנו לשלטונה של תנועת העבודה? האם כל החכמה הכלכלית והסוציאלית החדשנית להצלת ישראל, שתנועה זו מסוגלת להוליד, כאחד משלבי השיקום הראשונים לאחר שבע שנים של דגירה אקדמית וקמיטת־מצח מלומדה. היא חכמת האבטלה?


*

האם אין יסוד הצדק החברתי, כמו יסוד האיזון והשפיות הפנימיים בכלכלת ישראל, מחייבים קודם כל תכנית אופרטיבית, כשלב הקודם לכל השלבים האחרים, של נטילה לטובת הכלל השדוד, לטובת הזינוק לשם פיתוח, לפחות עשרה אחוזים מארבעים מיליארד הדולרים שלדעת מומחים לכסף ולמחבואים נמצאים בחשבונות בבנקים או מוסתרים בפוזמקאות, במרצפות, או במחילת־סתר אחרות של אזרחי ישראל? האם מרווחים נורמליים של כלכלה נורמלית נשאבו כל אלה? האם אפשר היה בכלל להפיק שכבת־זיבדה דשנה כזו מחלב־העזים הרזה שנסחט מעטיניה הצמוקים של ישראל? האם היתה בכלל שכבת־שומן כזו על גופו הכחוש של משק ישראל, שממנה אפשר היה להגיר שומן אל הכספות, אל המרצפות ואל הפוזמק? האם לא היתה זו שכבת־הבשר עצמה שהופקרה לשוד על־ידי הנהגה סהרורית – פיטמה את היחיד וציפדה את הכלל והביאה שניהם אל עברי פי פחת?

האם אין זו חובה ראשונה של ההגיון הכלכלי והצדק החברתי גם יחד ליטול – ביודעין ובדרך החוק – חלק מחלב־המריאים הזה, האגור בידי יחידים, להעבירו לרשות הכלל ולהניע בו גלגלי ייצור, פיתוח וצמיחה – מושג המגולגל כל כך באחרונה בפי כלכלני ישראל?


*

ודאי: הדבר קשה וסבוך וכרוכות בו הרבה בעיות אופרטיביות ואולי גם התנגשות עם שותפים שרוממות הליברליות – והיא, במשמעותה הנוכחית בישראל, ליברליות עושקת – בגרונם. אך האם יצירת אבטלה של רבבות היא ענין נושא־פירות יותר, פשוט יותר וסבוך פחות מבחינת האופרטיביות החברתית מאשר ויכוח עם ליברליות מופשטה, אנאַמית? האם מחלוקת עם הליבּרל פּת מסוּכּנת יותר משלילת הפּת, כפשוטו, מאלפי אדם? האם לא בדיוק לשם התמודדות עם הקושי והסביכות האלו בחרנו בכם, שלוחי תנועת העבודה, לנסות להנהיג את הארץ הזו ולרפאה מחולייה?

שהרי אם אין הדימוקרטיה מסוגלת להוכיח כי היא יכולה – והיא בפירוש יכולה – בדרכיה שלה לרפא את תחלואי המדינה. לחטא אותה מן החמדנות המשחיתה ולקיים כלכלה בריאה על אדנים של צדק חברתי – אל תופתע ואל תקונן אם תמצא עצמה פתאום מובסת על ידי דרכי מימשל יעילים ממנה. אך רומסי ערכיה.

ויימאר איננה הדוגמה היחידה.


*

ובתוך תנופת־הצמצום הגדולה: קיצוץ רבבות שעות־לימוד ופיטורי מורים – והיא סוגייה חמורה לעצמה.


כי אפשר בעת־מצוקות לגזור הקפאה על כל דבר, אך אי־אפשר כלל לגזור הקפאה על חינוך. אם אתה מקפיא מכונית או וידיאו או אפילו שעועית או קאוויאר – אתה מקפיא את ההווה. אם אתה מקפיא חינוך – אתה מקפיא את העתיד. אם מקצצים בלימוד תורה אין מקפיאים אלא, פשוט, מחסירים. ביטול רבבות שעות הוראה ופיטורי אלפי מורים הם שרטת־תמיד בדיוקנו העתידיי של העם, צלקת שלא תגליד.

פעמיים נדמה כי אנו עלולים לשכוח את מקור־המחצבת. לענין האבטלה כולו הסכנה היא שנשכח שליחיה של איזו תנועה אנחנו, ואילו לענין הקיצוץ החפוז בחינוך אנו שוכחים שליחיה של איזו אומה אנחנו. ואין הכוונה לתארים הנעלים של “עם הספר” ו“עם סגולה”. מי מדבר היום – ברמה הרוחנית והמוסרית הנוכחית של חברתנו – על “עם סגולה”? הבטיחו לנו קודם־כל שבנינו יקראו את הכתוב ויבינו את הקרוא ושחלק מן העם לא יהפך לאבר כהה ומדולל בחייה הרוחניים של ישראל. הבטיחו לנו כי לא נצלול בחשכת הבערות של עצמנו ונוותר לכם – לפי שעה – על היומרה. שהיתה משאת־נפשם הכנה של נביאי ישראל ושל בונה־תקומתה בימינו, להיות “אור לגויים”.


*

וישאלו אותנו בוודאי אנשי המעשה: “ובדליכּא?” – וזהו, כידוע, ניב ארמי נפוץ ומתומצת למלים העבריות “ואם אין?”. ובכן, בדיוק בזה אנו כופרים. איש אינו מבקש מכם לאמץ סגולה המזומנת להשגחה בלבד ולברוא “יש מאין”. הנתבע מכם הוא ליטול – באומץ, בהכרע, בכל כוח־החקיקה העומד לרשותכם – “יש מיש”. לקחת “יש” מועט מאד להבראת ישראל מתוך “יש” מסואב־מעט ועובר על גדותיו של יחידיה.

רק אל תשאלו אותנו: איך עושים זאת? בדיוק בשביל זה בחרנו בכם וציידנו אתכם בכלי־חקיקה וכלי שיפוט וכלי ביצוע. אולי לא התרגלתם עדיין לרעיון שאתם שלטון. שלטון דימוקרטי – אבל שלטון. הנחתנו הנוספת היא שכלי התיכנון נמצאים בידכם מתוקנים וערוכים מזמן, שהרי לא ישבנו שבע שנים בטלים משלטון רק כדי לקונן על מר־גורלנו הפוליטי. אלא אם כן יוכח כי אמנם על כך כילינו את עיקר האנרגיה הרוחנית שלנו כל ימי שהותנו בשממה הפוליטית. כמו חיכינו לשרביט המושלים וכמו לא ידענו כי חשוב וכבד ממנו סדן הנפּחים.


*

את אחת מאגרותיו אל ידיד מסיים סנקה. המדינאי והוגה־הדעות הרומי הנודע, בסיכום נחרץ כזה: “אין עוד סיכוי למרפא במקום שבו דברים שנחשבו כמידות מגונות נהפכו למינהג, לאורח־חיים”. איננו יודעים מה עומק השרשים של “המידות המגונות” – במובן של חמדנות. חמדנות והוללות פרועה – בישראל של ימינו. העובדה, שסנקה כתב דברים אלה מרומא הרחוקה בתאריכים הסמוכים מאד לחורבן הבית השני של ישראל (כחמש־שש שנים לפני החורבן), היא, כמובן, מקרית לחלוטין ולא אלינו כי אם אל עמו שלו כיוון דבריו.

ואולם אם אזהרתו של סנקה נכונה מעיקרה –קרוב לוודאי שאיננו רחוקים עוד מרחק רב מן השלב שבו נהפכות מידות מגונות למינהג המדינה, לאורח־חיים. העצירה לפני הקו המייאש הזה היא מראשי תפקידיה של ממשלה שתנועת הפועלים עומדת בשעה זו בראשה – תהיה רוטאטיבית כאשר תהיה. אלא שאת הבלם העשוי להביא לעצירה חיונית זו אין לחפש לא בין פועלי “אתא”, לא בקצבאות הזיקנה ולא באזורי הפיתוח המעונים של ישראל. הכל יודעים היכן ובאילו שכבות הוא טמון.

20 בנובמבר 1984


המלצות קוראים
תגיות