רקע
ישעיהו אברך
הדג וחכת הזהב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

מטובי חברינו בתנועה הקיבוצית נבקש היום דבר אחד בלבד: לא לטייח, למען אוהביה, למען טוהר דרכה, למען מותר התנועה השרשית הזאת מן הלוליינות העסקנית –למען השם: לא לטייח. תנועה זו, בזכות כל אשר אגרה בימי חייה ויצירתה בארץ הזאת, היא כמדומה, מן הגופים המעטים היכולים להרשות לעצמם לקום ולומר: טעיתי.

לומר זאת לציבור, אך קודם כל לעצמה. בלי פיתולי־דברים, בלי להכמיר רחמים על עצמה. להודות – ולעזוב. אפילו מצווה לאומית אי־אפשר להביא בעבירה חברתית, וההזדקקות של תנועה נקיית־כפיים זו אל סרסרות־הכסף היא כתם חברתי חמור.


*

יש בקע. בקע אמתי, לא טיח מתקלף לא לבֵנים שזעו זו מזו בשל ניע־אדמה קל, ניבעה בקע, אין לכסותו בטיח, אין לייפותו בצבע ואין לסתמו בטיט של מלים. ברע. כי הכל כבר מתחבר לנו בעולם־המושגים הפרוע והמבולבל של ימינו – משמר־העמק. צרעה או דגניה עם בורסה, עדיין לא מתחברים לנו. ושמות היישובים המפוארים האלה לא הובאו, כמובן, אלא כסמל־תמצית למהות הגוף החברתי הקרוי קיבוץ.

והם לא יתחברו לנו אל התיבה, “בורסה” כל עוד אנחנו עצמנו – ורבים כמותנו – מחברים אל השרשים הרעיוניים שמהם נבטה וצימחה תנועה זו, ואף שרחקנו ממנה מרחק של מקום ושל זמן, עדיין אנו חשים עצמנו מחוברים אליה בטבורנו הרעיוני כאדני־השדה והיא – לא נכחד – המופת המפרנס את חלומנו החברתי לגבי דמותה של ישראל כולה, עד עצם היום הזה.


*

אנו יודעים מצוקת מכאוביה של תנועה זו בימינו. מעטים הדברים המבטאים בחריפות כזו את עומק המכאוב כפיסקה אחת באגרת שהגיעתנו השבוע מחבר, אחד מבחירי התנועה ביישוב־קיבוצי בדרום הארץ: “הנה, מקיבוצי. – והוא ישוב לא גדול – ירדו למעלה מארבעים אנשים, ויש קיבוצים שאחוז הירידה והטמיעה בהם גדול בהרבה”. הנה תמצית לבטי־חייה של התנועה הקיבוצית, כל ענני עתידה, בקליפת־האגוז של משפט מדהים אחד.

אנו יודעים – בסטייה קלה ממאמר קדמונים – כי לא רק כאשר “אזילות השׂעוֹרים מן הכד” מנקשת ובאה הסכנה אל הבית. פעמים נעות אמות־הסיפים דווקא מעודף שׂעורים, חזינו, בשעתו, מבשרנו מה מסוגלת לעולל המצוקה לקומץ־חלוצים המנסה להיאחז בצפרניו בטרשי הארץ הזו, ומה המיבחן שבו מעמיד המחסור את היחיד והחברה כאחת. אף על פי כן, נדמה לנו כי השפע והרווחה – שהחי על יגיעו כה ראוי להם – מסוכנים, לפעמים. למוסר חיים של ציבור־אנשים ולחלומותיו לא פחות מן המחסור.

התנועה חלוצית, שנתנסתה נסיון מר כזה בימי עוני ורעם כפשוטם ועמדה בו, צריכה, כנראה, לאיזור־כוחות גדול־לא־פחות כדי להתמודד עם הרווחה של עצמה, וביותר: עם הפיתויים האורבים לה מצד חברה הוללת שמסביבה ואין אנו מחדשים, כמדומה, דבר באומרנו כי בעוד המחסור מעמיד במיבחן את כוח־הסבילות של האדם, השפע – מאיים להשחיתו.


*

ויען כי איום כזה הוא ממשי מאד הרי ריבוי הבקיעים – במסד ההכרה הציונית, שביטויו הירידה; באשיות העקרונות החברתיים, שביטויו העבודה השכירה ועתה גם עסקי־הבורסה –מחייב אבחנה גלויית־פנים ובעקבותיה התנערות בלתי־מגומגמת, חסרת־פשרה – ותפנית.

בשלושה – בעינינו – חומרתו של הבקע האחרון:

ראשונה – בכך שמבקיעיו אינם אנשים בודדים שנתפסו לחמדנות חמרית, איש־איש לעצמו וליצרו, בתבערה החמרנית המשתוללת מסביב אין לצפות כלל כי לשונות האש הזו לא ילחכו גם בני־תמותה בחברה הקיבוצית, אלא שחומרת הבקע היא בכך שקיבוצים – כחטיבה חברתית וארגונית שלמה, מעטים או רבים – עשו את הבורסה ותעלוליה הספסריים מקור לגיטימי לרווחים, ותהיה המטרה שאותה משמשים רווחים אלה אשר תהיה, הם באו בשערי הספסרות הזאת – הדברים צריכים להיאמר במערומם – והכניסו להיכלם החברתי את צלם עיסקי־האוויר שהושלך בזמנו כנצר־נתעב עם ראשית הופעתה של התנועה החלוצית.

שני לחומרה הוא עצם ההתחברות אל גורמים ספסריים לעסקי־ממון. שבמוקדם או במאוחר, על פי עצם אומנותם כבורסאים ספקולטיבים, יהיה ריחם נודף וסופם להבאיש ריחו של כל המתחבר אליהם – אפילו הוא בַּשָׂם. התחברותו של סרסור־ממון אל גוף חברתי מכובד כקיבוץ כמו מעניקה לו תו של רספקטביליות ולא ייפלא כי בצד הידיעה על הסתבכותם של השולחנים המודרניים ממהרים אמצעי התקשורת לציין כי הוא זכה לאמונם של קיבוצים. איש מגזברי הקיבוצים הנוגעים לדבר לא נתן, כנראה, כלל את דעתו על אזהרתו של דוד המלך “אל תתחר במרעים”.

והחומרה העיקרית היא, כמובן, עצם ההצטרכות אל מקורות־פרנסה – אפילו הם מקורות משלימים – שהמרד נגדם היה לוּז המהפכה של התנועה החלוצית. הולך וקרב יום שבו תתפוס החקלאות היא עבודת־האדמה. שלושים אחוזים בלבד ממקורות־הקיום של הקיבוץ. את חלק־הארי תהווה מעתה התעשיה הקיבוצית, שעצם פיתוחה וסיעופה הוא עדות לתסיסה כלכלית יוצרת ולכוח־ההמצאה והתושיה הכלכליים והחברתיים של הקולקטיב החלוצי. אך אם הבורסה המספסרת תדחק עצמה להיות ולו גם שותף זוטר בריבוד הכלכלי העתידיי של הקיבוץ, כי אז שווא עמלו בוניו בו.


*

“קם אצלנו דור חדש של risk ־ takers (נוטלי־ סיכון)” – אמר, בצער מהול בחדרה, איש דור־ההמשך באחד הקיבוצים, והוא בר־הכי במדעי החברה ובמדעי ההתנהגות, כך – אדם מבפנים, ואולם הרושם למתבונן מבחוץ הוא כי בעוד הולכות ומתעצמת בתנועה זו הסמכוּת הכלכלית מורגשת בעליל התפוגגות־מה של הסמכוּת הרוחנית.

איננו רואים עצמנו כלל ועיקר כמוכיחים־בשער לתנועה חברתית שרק מגשימיה – והם בלבד – זכאים לייסר עצמם ולבחון דרכם. אנו עושים זאת מתוך אמונה כי חרף פגמים אלה ואחרים העולים כפעם בפעם בחייה של חטיבה חברתית זו – הקיבוץ איננו חלום־עובר של דור או דורותיים. זהו יצור חברתי־אנושי, שנברא בצלם אלהים. אם אמנם נכון הוא ששוויון־האדם והצדק הם חותמו של הצלם הזה.

הביולוגיה החברתית לא בנקל תעביר מן העולם זן פלאי זה, שנברא בשעת ליבּוי־מאורות וסופו – כך אנו מאמינים – לחצוב מתוך עצמו עיינות חדשים להתמד הקיום, לפועַם־ליבו החברתי, מובן, כל עוד לא יקהו חושיו וכל עוד תהיה נפשו פתוחה לחשבון.


*

מסופר כי אוגוסטוס יורשו של יוליוס קיסר, האיש שלכבודו קרא הורדוס לשומרון “סבסטיה” נוהג היה לומר: “הלהוטים אחרי רווחים קלים הכרוכים בסכנות גדולות משולים לאדם היוצא לדוג דגים בחָח של זהב. אם ייתלש החָח ויאבד, שום שלל של דגים לא ישווה לו בניזקו”.

גזבריהם של קיבוצים, היוצאים לדוג בזרמי הבורסה, משולים גם הם לאותו דייג. חָח הזהב הוא – לענין זה – הקיבוץ, ונוצצים בו שמות כאהרן דוד גורדון, יצחק טבנקין, שלמה לביא וייבדלו לחיים ישראל גלילי, יצחק בן אהרן, ואחרים, אירועי השבוע האחרון לימדונו כי בעוד אין בטחון כי גזברים־דייגים אלה יעלו אלתית בחכתם. אין שום ספק כי את חָח־הזהב של תנועתם הם עלולים להוריד למצולות.

5 בפברואר 1985


המלצות קוראים
תגיות