רקע
ישעיהו אברך
מנהיגוֹת ללא פַּנָס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

“אחות אחת מן הנוטשות – סירבה למסור את המפתח של בלון החמצן”

(גלי צה"ל, בוקר אתמול)


חדר הטיפול הנמרץ איננו זר לנו. חָווינו בו גם את זעם ההשגחה וַחֲרוֹנָה, גם את חסדה ונדיבותה. את זעמה היא נוהגת לכלות בנו כחתף, במישרין, את חסדה – ברצותה – היא מרעיפה עלינו טפין־טפין, בידי שליחים. כי נחזיק טובה לשליחים אלה, הרופאים והאחיות, כל עוד רוח באפנו – בכך אין שום ספק. בזכותם אנו מסוגלים ברגעים אלה ממש להשיט את העט על פני הנייר. וככל שהדבר יישמע פרדוכסלי, ואולי גם כפוי־טובה, בזכותם זאת נוכל עתה לומר גם כמה דברים לחובתם.

כי יקרו לנו האחיות, יקרה לנו חובת־הלב, אך יָקרה לנו גם האמת – כפי שאנחנו, כמובן, תופסים אותה. העובדה כי את מחצית לחמנו אנו מוציאים זה למעלה משלושים דנה מעמלה של אחות, איננה מקילה, כמובן, על הצגת האמת הזאת, אך אין בה כדי למנוע את אמירתה.


*

ובכן, האמצעים שנוקטות אחיות בתי־חולים במאבקן המקצועי; כל אשר הן מעוללות בנטישות הקצובות והפרועות האלו לחסרי־ישע ולנחשפים לסכנת־חיים (ובשעת כתיבת־טורים אלה מהדהדת בחדר הודעת מנהיגותן כי הפעם ינטשו גם את מחלקות הגריאטריה והפסיכיאטריה); כל אלה הם שערוריה מוסרית וחברתית שמעטות כמוה ידעה הארץ מעודה.

ובלי שום גינונים: יהיה גרעין הצדק בתביעתן של האחיות אשר יהיה – ואין חולקים כי יש בתביעתן יותר מגרעין כזה – רוח־עוועים אחזה בצמרת ההנהגה שלהן. מישהו בתוך ציבור האחיות עצמן צריך להתנער מן הבלהה הזאת; מישהו מתוך שורותיהן צריך לקרוא ל“דיבוק” הזה: צֵא! גם אם ייצאו עימו כמה מן ה“אַפַּסיונַריות” המנהלות בדרך מעוותה כזו את מאבקן.

ומוקד העיוות בכך שבשום־פנים אין כל הקבלה או איזון בין חומרת הקיפוח הכלכלי של האחות לבין חומרת האפשרות – שאיננה תיאורטית כלל – של גרימת מוות לאדם. העובדה שאין אני יודע – או מַשים עצמי כמי שאינו יודע – מי בדיוק מֵת בַּעֲטִי התנהגותי;מי היצור האנושי שנקטל בעקיפין על ידי ההתנהגות הבלתי־שקולה הזאת – איננה מקילה כלשהו חומרת החטא.

לא נשים עצמנו שופטים בגוף התביעות של האחיות. מידת האחריות, אורך־הרוח והערבות־ההדדית שמגלות כאן ההסתדרות ושלוחותיה המקצועיות. די בה כדי שנוכל להניח התרת סביכותו של הצדק הזה – משקלו היחסי כלפי עובדים אחרים ומשקלו הסגולי למקצוע אנושי־סיעודי זה – לשיקולם האחראי ולהדרכתם. שיקול זה בוודאי יטול בחשבון גם את ההכרח להעלות את השכר התחילי של אחות גם את חום־הלב וההוקרה הכֵּנָה השמורים בציבור לעובדי־סיעוד אלה, לנאמנותם ולמסירות־נפשם.


*

לשלמות האמת אי־אפשר שלא לומר – בפרק מוסגר – גם זאת:

צדקת תביעתן של האחיות, חריפותה ותקיפותה אינן חסרות אחיזה כלכלית, מוסרית ופסיכולוגית בהוויית החיים של ישראל בימינו.

בחיי החברה של ישראל מתחולל עיוות חמור המשנה בתהליך מתמשך ועקיב כל דמותה. זה בצד זה דרים בישראל בכפיפה אחת עושר נצבר ומסואב – גלוי ועלום – המופגן יום־יום בהוללות הארץ הענייה הזו, ובצידו – מצוקה נצברת של רבבות, שאין קולה נשמע.

כל בן־תמותה מגיע על־נקלה למסקנה כי בארץ, שהעם בחלומו ראה אותה בנוייה על יגיע־האדם ובזכות יְגיע זה הובאה לדרגת הפריחה והפיתוח הנוכחית; בארץ הזו כדאי היום להיות יבואן. מתווך להשקעות ממון, קבלן לעבודות עפר או קבלן לעבודות בנין, שגם הוא לפעמים קבלן־עפר בהביאו לקבורה חסכונם ועמלם של אחרים; כדאי לסחור בסמים, להתקין תחנת־טלביזיה פרטית בכבלים, לסחור בוידיאו “כחול” או אפילו בשיווק אופניים לילדים ערב יום־הכיפורים; בקיצור: כדאי לעסוק היום בארץ בכל דבר של הֶבֶל ובכל דבר של חטא רק דבר אחד, כנראה, פחות כדאי היום מכל: לעבוד.

כאשר אל מול פניהם של אנשים החיים על יגיעם נפרשת תמונות הוללות בלתי־מרוסנה זו, אין זה אלא טבעי שבלב רבים מחלחל מרד של חוסר־אונים המוצא פורקנו באמצעים ובדרכי־מאבק שאף כי שורשם בצדק, אחיזתם איננה תמיד בהגיון החברתי הצרוף.

תיקונו של עיוות זה – במדיניות חברתית נועזה, שביצועה למעשה ייראה בעליל, ושתעביר מחיינו את ההתעשרות החמסנית, את היניקה הברוטאלית מעטיניה המצומקים של ארץ ענייה. כל פני הארץ ורוח תושביה בשכבות המצוקה והקיפוח של עובדים בישראל עשויים להשתנות אז מן הקצה אל הקצה.


מלחמתן – ואפשר יותר מזה: אופי מלחמתן – של האחיות אי־אפשר שלא יהיו מושפעים, נפשית ותכליתית, מן המראה החברתי המעוות שמסביבן.


*

ואולם גם בתוך המערך המעוות הזה של חיינו אין האחיות שייכות לשכבה המקופחת ביותר בקרב העובדים, מתקפחת בתוכן קבוצת־השכר התחילית ויש בוודאי קיפוחים בתנאי העבודה שחובה להעבירם מן העולם בלי דיחוי – ואכן, הרושם הוא כי במצב הנוכחי של המשא־ומתן רוב הקיפוחים הבסיסיים האלה באים על תיקונם. אך הדרמה המוגזמת – והבכיינית מעט, יימחל לנו – על תנאי כלל האחיות מעבר לכך, איננה לא לכבוד הציבור הזה ובוודאי לא לכבוד נציגיהן.

כולנו, כל שכירי־עמל בישראל, הננו בגדר UNDERPAID – היינו: מקבלים תמורה בלתי־מספיקה לעבודתנו ביחוד אם מנסים להשוות שכרו של כל מקצוע לנָהוּג בארצות־הברית, למשל, או בשבדיה – השוואה שאין בה לא הגיון ולא תכלית. אף על פי כן, אין לשייך אותנו לקבוצות־המצוקה של ישראלי המצדיקות שוועת מרָד, תאנייה וקיפוח כפי שמשמיעות עתה נציגות האחיות של בתי־החולים. כולנו, ואחיות בתי־החולים בכלל זה – עובדי ציבור, עתונאים, מרצים באוניברסיטאות, שדרים בתקשורת, חקלאים – איננו חסרים לחם לאכול, בגד ללבוש יכולת לבקר בתיאטרון ובתזמורת ואפשרות לבלות חופשותינו במעונות־נופש; כולנו – אולי לא כולנו, אבל בשום פנים לא בלעדיכן – איננו מדירים עצמנו מסיור חופשה בחוץ לארץ; גם ביתו של כל אחד מאתנו מתקיים על עבודת־שְנַים, לרוב: שני מקופחים. אנו שייכים, איפוא, כולנו, ברב או במעט, לשכבה אחת בישראל שאין חלקו של רובד אחד בתוכה מקופח הרבה מחברו.

ואם אין גורלן שונה במידה קיצונית מגורלם של רבבות עובדים בישראל – חוש־המידה המחייב את כולנו במאבק על תנאי־העבודה והשכר מחייב את כולנו במאבק על תנאי־העבודה והשכר מחייב אותן לא פחות. וכוונה לחוש־מידה המבחין לא רק במידת הצדק האבסולוטי שלי אלא גם בהשוואה לצידקם ולמצוקתם של צבורי עובדים אחרים בתוך משק המתחיל רק עתה להראות סימנים – אף הם רופסים למדי –של יציבות. אך מעל לכל: חוש מידה המבחין בין המותר והאסור אפילו במאבק הנראה צודק.

שלא לדבר על כך כי גם הטאקט האלמנטרי, גם אצילותן של נשים זו לזו, חייבו מתן ימי־חסד אחדים לשרת־בריאות חדשה, נמרצה יִשְרַת־דרך ושוחרת טוב.

שהרי אם נאבד כולנו את השפיון ואת חוש־המידה נצטרך לילך בעקבות אחיות בתי־החולים ולפנות אל איגודים בינלאומיים שונים, מקצוע־מקצוע ואיגודו – כולם, כידוע, ידידים מובהקים של ישראל – לעזור לנו במאבקנו נגד המדינה המרוּבּעת או המרושעת הזו ששמה ישראל ונגד הנהגת־העובדים בתוכה המקפחות את כולנו עד אין נשוא.


*

איננו יודעים מי טָבַע לראשונה את המושג “אחות רחמניה”, כך או כך, קשה לומר כי מה שעושה עתה הנהגת האחיות של בתי־החולים – במידה לא מועטה של אבדן שפיון השיקול שאין להבין פישרו – יש לו קשר כלשהו אל מידת־הרחמים על החולה, על האדם במצוקה הנתון לחסדן, תביעתן אל גופי המדינה ותמיהתן על “הצבור השותק למראה הסכנות הנשקפות לחולים” – יש בה גם מידה כלשהי של צדקנות שהרי החרדה מפני סכנת־החיים הנשקפת לחולה חלה קודם כל עליהן, על הנמצאות ליד מטתו – ונוטשות אותה.

אם יש עדיין איזו משמעות למושג “אחות רחמניה”, ביטוייה העיקרי הוא, כנראה עתה בקילוחַ בלתי־מכובד של רחמים עצמיים הנוטף מכל הופעה של מי שמוליכות את מאבק האחיות. אילו היה זה מקצוענו היינו מתביישים בגירוי זול כזה של הכמרת רחמים על עצמנו, גירוי שבו רווייה כמעט כל הופעה של מנהיגותיהן.


*

ויש פרט אחד שבשום פנים לא נוכל לפסוח עליו:

לא האמנו למראה עינינו אך קראנו ברשימת הנמוקים של האחיות לשיפור השכר גם את הנימוק שעליהן לטפל בגוססים ובגופות מתים. ובאמת, כאשר למדו את מקצוע האחות לא סיפרו להן, כנראה, שיש חולים בלתי־מנומסים המסוגלים להתחיל לגסוס ואפילו – מגושם מזה – למות לעיני האחות בלתי להתחשב כלל לא ברגישותה ולא ברמת־שכרה. לפי סולם־נימוקים זה השכר הגבוה ביותר בחֶברה מגיע לאנשי־הטהרה או לקברנים.

אילו קראנו הנמקה זאת בהקשר־דברים אחר – לא בהנמקה רשמית – היינו סבורים כי משַטים בנו שיטוי מאקבּרי. אבל בחיי הארץ בימינו גם זה, כנראה, אינו בלתי אפשרי. ואולם אילו בידינו הדבר היינו עושים הכל כדי שלא למות בידיהן של אחיות המצהירות זאת, אבל עוד פחות מזה היינו רוצים להיות מטופלים בידיהן בחיינו.


*

את פלורנס נייטינגל – שכל אחות גאה להיאחז באילן־היוחסין שלה כמופת לרגישות אנושית, לאהבת אדם ולמילוי חובה – היו מכַנים “הגברת עם הפנס”, והכוונה היתה לא רק לפנס שבו היא מאירה בלילה מיטתו של חולה אלא למאור־הלב שבו מצאה נתיבות אל האדם השרוי במצוקה.

ההנהגה הנמרצה והבוטחת בעצמה של אחיות בתי־החולים איבדה, כנראה, גם את פנס השפיון, גם את הפנס הזה.

אל יהיה להן ספק: כל אשר לא הובא על סיפוקו בתביעותיהן עד כה ואשר עליו הן ממשיכות לנהל מאבקן חסר־הרסן, אינו שווה – ולא רק בעיני כותב־הטורים – נשמת־אפו של אדם חי אחד.

נ.ב

נקווה כי אם ניקלע שוב למצוקות, לא יגמול לנו איש על תוכחת־אוהב זו בהעלמת המפתח של בלון החמצן…

27 באוקטובר 1986


המלצות קוראים
תגיות