רקע
ישעיהו אברך
לנוֹגַהּ עֵץ הָרָקָב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

היינו רוצים לברך את פרופסור אריה גלוברזון על שראה כחובתו המוסרית – הן כחוקר והן כמי שדמות החברה מדאיגה אותו – לשוף פרק מתוך מחקר ולהראותו־אור בלי להמתין לפרסום מחקרו בנושא־כולל ששכר־ הבנקאים הוא רק אריח אחד בתוכו.

התהודה הציבורית למימצאים אלה מוכיחה כמה חריפה עדיין – אפילו בציבור מתקהה והולך כציבורנו – הרגישות גם לחרפת השוד עצמו גם לכלימת ההתחסדות של אנשים המתקראים בהוויית־ימינו בכירים. שהרי מהם, מן הנסיכים הכלכליים האלה, מוּמטרוֹת עלינו דרך־קבע תוכחת־המוסר על רמת־חיינו המופקרת והתראה חמורת־סבר מפני המפולת הנשקפת למשק אם יתוקן, חלילה, שכרו של פועל ייצור המשתכר בקושי דמי ישיבה אחת שלהם.

מותר להניח, בלי שום מחקר מיוחד, כי התסיסה והמהלכים – הבלתי־רציונליים, לפעמים – הפוקדים באחרונה כמה ציבורי־עובדים, מקורם הממשי והפסיכולוגי בהתנהגות המופקרה הזו, שביטויה מופגן יום־יום על דרך המוחש באורח־החיים של שכבה מתנשאת זו. שלה ושל שכמותה.


*

מסתבר כי הרָקָב בבנקאות הישראלי המודרני הַמְהַפֵַך בכספים של עם אביון – איננו רק בתחבולות־הרמייה שנועדו להעשיר, במדומה, את קופת הבנק. גם לא בפאר המזוייף, הקרתני, שבו קישט ה“פּארווני” המינהל הזה, דרך בזבוז. את פנים הבנקים וחוצם. הרקב עולה גם מן העזות, שבה הם נוטלים לעצמם־מקופת־העוני של עַמָם, קופה שהם היודעים יותר מאחרים כל אמת עוֹנְייהּ.

ובאמת, מי שהשכיל במשך שלוש־עשרה שנים תמימות “לווסת” את שכל הציבור ומנהיגיו הכלכליים – ויסות שבסופו של דבר העמיס גם על השֵׂכֶל גם על המדינה נטל של שבעה מיליארד דולר – אי־אפשר שלא יזכה בשום גמול על כושר־ההמצאה הזה. שהרי אין החברה יכולה להיות כפויית־טובה עד כדי כך.

הדבר המפליא הוא רק שנחוץ היה חוקר אוניברסיטאי בעל שיעור־קומה כדי להעמיד ביצת־קולומבוס סטטיסטית זאת על כל משמעותה החברתית. כמה בחרנו בחכמי ועדת־הכספים של הכנסת וועדות הפיקוח האחרות וכמו מִינִינוּ את חכמי־החכמים של בנק ישראל כדי לעזור לנו לקונן בדיעבד על העיוותים ולא כדי למנוע אותם.


*

והרהור אחר – בצידי הענין:

כל ארץ מתוקנה – כל שכן מדינה מתפתחת כישראל – צריכה למחקר צרוף ובסיסי לא פחות מאשר למחקר שימושי. מבחינה זאת מתברכים האוניברסיטאות ומכוני־מחקר של ישראל במעמד ובתהודה בינלאומיים. תביעתם לתת בידם אמצעים להרחבת המחקר הבסיסי ולהעמקתו היא תביעה בשם טובת ישראל ועתידה.

ואולם גם במהלכם של מחקרי־יסוד אלה – בייחוד בתחומי החברה – צפים ועולים, לפעמים, מימצא־לוָוי שעם היותם רק אריח צדדי בבנין הכולל, הם טעונים חשיבות סגולית משל עצמם. פרגמנטריים ככל שיהיו, הם מטילים, לפעמים, אלומת־אור על פינות־חיים שכוחות ואפלוליות ומשרתים בהֶאָרָה זו את החברה – שֵירות שאין ערוך לו. העירנות להבחין בחשיבותם העצמיית של מימצאים אלה היא מסגולותיו של חוקר, ששרשיו נטועים במעמקי המציאות האנושית ומצוקותיה.


*

עתה לא נותר לנו אלא לחכות למימצאים של מחקר שיראה באותיות ובמספרים אֵיך מקיימים רבבות עובדים קשי־יום את ביתם, משפחתם וחינוך ילדיהם בשכר של ארבע מאות וחמישים שקל לחודש. מימצאים אלה יהיו בוודאי סנסציוניים פחות ממימצאי שכר הבנקאים, אך הם יהיו מדכאים יותר.

עימות שני הקצוות האלה עשוי להטיל אור־אמת על מה שאירע לחברה שנבראה בחלום־השוויון, והוא לדאבוננו, אור עגמומי מאוד על פניה המתעוותים של החברה הישראלית בימינו.

15 באוקטובר 1986


המלצות קוראים
תגיות