רקע
ישעיהו אברך
נֶזֶם־זָהָב בְּאַף קַרְנפים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

הקולות הבוקעים מתוך חמַת־החלילים הנבובה של חבר־הכנסת קופמן ושותפיו בוועדת הכספים נשמעים – על רקע מישורי הקמה, שדות האספֶסת ובוּסתני הפרי של מושבי העובדים והקיבוצים שבמצוקה – כשריקות היֶלֶק. נוף־האדמה הישראלי, נוף האדם העובד אדמתו, ואפילו הנוף הפוליטי הדלוח של ישראל, לא ידע עוד עַכרוּרית מחניקה, מבישה, כזאת.

חדשים ארוכים שופכת העסקנות הקרתנית של חלק מבית־המחוקקים הישראלי את דָמָם של חקלאים קשֵי־יום בבקעת הירדן. בגולן ובכל מקום שמצוקת הכסף – שנבראה, במידה רבה, על ידי מדיניות מעוותה של שלטון – הולידה את מצוקת האדמה ואת מֵיצַר החיים על יגיעם.

וחבורה פוחֵחָה זו – ואין כינוי אחד לקבוצת נבחרים העוסקת בתעלולי־השהייה צינים בשעה שהדברים אמורים בדיני־נפשות ממש– כמו נהנית מעצם ההתעללות הזאת. וביותר: מן הכוח הנתון בידיהם לחוללה. וכיוון שהדברים אמורים ביצירה משקית וחברתית סגולית של תנועת־העבודה. ויצירה זו היא־היא הנתונה עתה במצוקה – אתה מבחין אצל נבחרים אלה יותר מקורטוב של שמחה לאיד.


*

איננו יודעים מה בדיוק החטא שחטאו חקלאים אלה ושהביאם לשקיעה מסוכנה כזו בחובות. איננו יודעים מה חלקם של ארגוני־הקניות במפולת זו ומה עוללו לתנועת ההתיישבות השיתופית האשפים הפיננסיים מאסכולת ארידור וממשיכיו, אך אנו מבינים כי כל יום של השהיה מגביה את הררי־החוב של עובדי־אדמה אלה במיליון נוסף ומעמיק את המצולות שאליהן דוחפים כמה גמדי־עסקנים של הכנסת עשרים ושבעה אלף משפחות של אכרים עבדים.

איננו יודעים מה חטא חטאו מתיישבים אלה בישובי העימות – בין אם הם מעומתים עם אוייב. בין אם העימות הוא עם השממה – אבל אנו יודעים כי הם מלח הארץ הזו, כפשוטו, אנו יודעים כי לַחמָהּ של ישראל מעמלם בא. הם, חרושי הפנים ומיובלי הכפיים, הם ששינו פני האדמה הצחיחה הזאת ופני העם שהיו, מבחינה זאת, צחיחים לא פחות. הם– והתנועה שליכדה אותם ועודדה אותם ועיצבה אותם בעמקים, בלכיש, בגולן: האליעזר־יָפֶה’יִם, ההרצפלדים, האשכולים, האליאבים: הם ששינו את פני העם היהודי. כל אשר מוריק בארץ הזו – בזכותם מוריק. הם שבראו את “הזמן הירוק”, שהוא פּאֵרָה של ישראל, ושום “זמן צהוב” לא בנקל יוכל זו.


*

מה, איפוא, מקור הנימה המרושעת הזו הבוקעת מחלילי־החֵימָה של התזמורת הרוהבת הזאת הקרויה “ליכוד”?

המקור הוא: נקמת הכושל.

אין לך רגש מחלחל יותר, מתסיס יותר – אך מעל לכל: מעווה יותר – מיצר־הנקם הרדום של הכושל במי שזינק עימו יחד למירוץ, אך בחר לו מסלול משלו – והצליח ממנו. אין לך דבר מעוות יותר מן התעלולים שיכולה להצמיח ההזדמנות שניתנה לכושל להגשים מאוויי־נקם רדומים אלה. מי שחש עצמו פתאום – על פי “תיקו” של קלפי – מלך הארץ, לא יהסס כהוא־זה להַתְפּיל, כלכלית וחברתית, את מֶלַח הארץ האמתי.

הם יתנכלו בכל מרי כשלונם למפעל הבריאות המסועף של הפועלים, כי נכשלו כשלון חרוץ. בקוצר הדמיון ובשלומיאליות, בקיום מפעל־נפל משלהם: הם יתנכלו – גם יבוזו בליבם – למפעלי חינוך ותרבות של ישראל כי בעליבותם הרוחנית לא הצליחו לדרוך אפילו עינב אחד, תרבותי או בידורי, ב“יקב” שלהם: הם מתנכלים ביוהרת־מושלים, אל ההתישבות השיתופית המוריקה, כי בכל שנות חייהם עסקו בשתילת אילני־סרק של סיסמאות ומעט מאד בעצים נושאי פרי. הפסוק “עובד אדמתו ישבע לחם” איננו הפסוק היחיד מספר־הספרים שלא נקלט כלל בתודעתם האנושית והחברתית.

כי הם מסוגלים – בקוביות לֶגוֹ – לבנות כל מגדלי המלל והרהב שבעולם. אך מעולם לא בנו אדמה.


*

מכאן חוסר־הבושה והעמידה על זיעת רֵעים – שבזכותם אנו מוציאים לחמנו מן הארץ. חוטמם של קרנפים אלה אינו מסוגל כלל לשאת את נזם־הזהב האמתי שבו עיטרה ההתיישבות העובדת השיתופית – כן, השיתופית – את דיוקנה החברתי והכלכלי של ישראל.

ואף על פי כן: לא להפקיר שום זירה ובוודאי לא את זירת האדמה. להיאבק ברהב הזה כמצוות הדאגה לעתיד ישראל ועַמָה, בשום פנים לא לנטוש ולא להפקיר עשְׂבִּיהָ – שעדיין היא מוריקה ופורחת – למאכל תיישים.

אסור לעשות זאת מטעמים של הגנת הטבע. אסור שבעתיים לעשות זאת מטעמים של הגנת האדם החי על אדמתו – האדם וארצו.

19 ביולי 1987


המלצות קוראים
תגיות