רקע
ישעיהו אברך
שַׁלֶּכֶת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

"כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתַו־מוֹלֶדֶת

(מתוך “בָּאֹהֶל” לאברהם שלונסקי)


מי שמבקש לראות בעליל את מהפך־הערכים האמיתי שנתחולל בחברה הישראלית; מי שמבקש לראות – למה לא נודה? – צעדיה המהוססים אם לא פיק־הברכיים, של תנועת העבודה; מי שרוצה – לכאבו – לראות איך הולך וקָמֵל לנגד עיניו אביבו של עם שרק לפני שלושה־ארבעה עשורים בלבד נחשב לרענן בעמים; מי שלא ראה מימיו מולדת בשלכת – יעבור נא על פני אהל ההתישבות השיתופית – הקיבוצית והמושבית – הנטוי מול פני בית־המחוקקים הישראלי.

לא כל יום מזדמן לעין מחזה “סוטר־על־לחי” כזה (וגם זה ניבו של אברהם שלונסקי) כְּמחזה של עובדי־אדמה חרושי עמל, האנוסים לעמוד על נפשם מול שועים ועסקנים המטבעים אותנו ואותם יום־יום במלל נמלץ על ערכה – ועל עדיפות ערכה – של עבודת־האדמה הציונית.


*

ונעצור מיד, כבר בפתח דברינו, על מפתן הבית – ביתנו.

כמה עוד אבנים – היינו רוצים לשאול – יש בכתרה של תנועת־העבודה בנוסף לאבן־הספיר הזו של התישבות שיתופית־שוויונית; של ברית עובדי־האדמה שאין דבר המסמל יותר מהן את המהפכה בחיי העם ובריבודו הכלכלי והחברתי ואת היאחזותו בצפרניים־ובשן בטרשי הארץ הזאת?

מה עוד – לא נהסס לשאול – מפאר את כסאם של ארבעים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות אם לא ההילה הזו של חלוצי עין־חרוד ומרחביה ויטבתה ובקעת־הירדן ומרגליות ולכיש? מה ייחוד יש לכל תנועת הפועלים הישראלית המאורגנה בלי היצירה הסגולית הזאת של עם שקם מאפרו?

קשה לכתוב שורות אלו, אך קשה שבעתיים לומר כי קולו של צוות־הנהגה חשוב זה נשמע באדיר ובעוצמה הציבורית הראויה בימי־מצוקה חמורים לציבור שהוא בשר־מבשרה של ההסתדרות אם לא לוז בעמוד־השדרה שלה.


*

ברימוז אווילי – לא פחות משהוא מרושע – לוחשים באוזננו חברים מאזור אחר כי התנועה הקיבוצית איננה עוד באופנה בחברה הישראלית של ימינו וכי התייצבות לוחמת מדי לצידה עלולה אולי להיות לרועץ בימי קלפי. חניכיו של מי שהמציא את “בריכת המיליונרים” עלולים – אומרים האומרים – לחזור ולהרכיב על “סוס” זה את התרמית החברתית הגדולה שיותר מכל דבר אחר היא שהביאה אותם לפני עשר שנים אל צמרות ההנהגה של ישראל.

את המעשיוּת התפלה הזאת של עסקנות קרתנית יש לדחות בסלידה. חיבורנו אל תנועת ההתישבות החלוצית איננו חיבור טכני של מנין־קולות. חיבורנו אליה וחיבורה של החקלאות השיתופית אל כלל הציבור החי על יגיעו הוא חיבור של מהות, חיבור אורגני של עורקים וורידים היונקים מאב־עורקים חברתי אחר, יונקים זה מזה ומזינים זה את זה ומבטחים לגוף כולו את כל תסס־חיותו.


*

שהרי מי המציא בכלל את העימות המרושע של קיבוץ או מושב שיתופי מול עיירת פיתוח, כאשר הראשונים הם דוגמה איך מסוגל אדם לחצוב מתוך עצמו – מתוך עוֹניוֹ והתייסרותו החמרית, אך מתוך חוסן אמונתו ונחישותו – את עתידו ואת עתיד הכלל שהוא בונה ונבנה עימו.

והלא זהו בדיוק גם סוג התפתחותן המעוררת השתאות של ערי הפיתוח. כל־כולה של התפתחות זו תולדה של מאמץ־אדירים דומה שהשקיעו יושבי־מעברות לשעבר – ולימים דור האבות ודור הבנים גם יחד – בבנין עתידם.

אלה הם מעצם טבעם קווי דמיון וזהות ובשום פנים לא קווי הפרד וחיצוי – שניהם פרי מאמץ זהה שבו השקיע האדם כל חלבו ודמו.

רק מחדלו או אדישותו של החינוך הפנימי – השקוע כל הימים ראשו ורובו בגידול עסקנים בחממות – יכלו להתעלם מטיפוח עקיב של יסוד משותף זה בין מה שמצוייר ברשעות כשני קטבים. הישגי האדם בהתישבות השיתופית הם מבחינה זאת חצר־מטרה לשאוף אליה ולא מפוח ללַבּוֹת בו עוינות וצרות־עין.


*

והערת־סוגריים – כמו בצידי הענין ובכל זאת מגופו – ואף היא לביתנו פנימה.

גל של התעוררות ציונית פקד באחרונה את תיבת־הדואר שלנו וכמו עמדה להתפוצץ מעוצר האגרות האישיות שניתכו עלינו בפתאום, ובאמת כמה דימוקרטיה וציונות יכולה להכיל תיבה מסכנה אחת של בית־מגורים רגיל?

והכותבים – כל אחד נפשו יוצאת לקבל תעודה של “ציוני מוסמך”, היינו: להיות ציר לקונגרס הציוני הקרוב. הרגש הציוני הרדום התעורר פתאום אצל הרבה אנשים צעירים תאבי הגשמה לאומית (ואולי גם תאבי מסעות) ואתה תוהה לפעמים מנין שאבו צעירים שאפתנים את המליצות הרמות שרק שנים משופעים בהן: התנך – – – והעליה השניה. מתולדות־חייהם של רוב הצעירים האלה לא קיבלנו רושם של עודף־בקיאות לא בזה ולא בזו.

נניח איפוא לפניות המתחנחנות האלו. ואולם אם הציונות וערכיה כה בוערים כאש בעצמותיהם מדוע לא ראינו אף לא אחד מהם או את כולם יחד מתייצבים כמשמרת־תֶּמֶך בפתח אהל ההתישבות ומפגינים לפחות לשעה קלה מידה כלשהי של הזדהות עם מה שהוא באמת הלוּז והלשד של המהות הציונית? להפגין בפועל, אפילו לרגע־חיטופים אחד יסוד של הגשמה עצמית. בחינת: נאה דורשים – הרבה, יהיו גם נאה מקיימים – ולו גם כזית.

אלא שגם זה טעמו של חינוך לעסקנות מהַמָה – חינוך ופריו.


*

ונשוב אל גלעין הנושא.

בעת כתיבת טורים אלה עדיין אין סימן לתמורה בגישת השלטון. ואולם – אפילו תהיה – מישהו חייב לתת את הדין גם על מישוך התוחלת.

יש לזכור כי בשלב הנוכחי, הפורמים כך את גידיהם ועצביהם של אנשי האדמה הם עדיין לא הפקידים, הביורוקרטיה ה“נורמלית” עדיין יש לה – מעצם טבעה – גלגלים מרובעים משלה להסיע עליהם כל פתרון.

אלא שהמורטים כך את עצבי החקלאים יושבים בצמרות ההכרעה הציבורית. קהותם למצוקת אנשי־האדמה – תמצית לשדה של מדינת היהודים – היא קהות שמדעת, קהות של היודעים את האמת ומתכוונים, בפירוש, למרוד בה.

התוחלת הממושכה הזו, שכופים אותה זה חדשים אחדים על טובי בוניה של הציונות לא רק מְחַלָה ליבם של נאמני האדמה אלא שהיא עצמה תסמונת החולי העמוק שבו נָגוע חלק ניכר מהנהגת המדינה בימינו. זהו חולי בתחום הנפש הציבורית היונק משרשים אטאוויסטיים של גבאות קרתנית ויהירותם של בעלי־הטַּכְּסָה.

מול נגע זה עומד נכלם לא רק חוש הצדק הבסיסי אלא גם ההגיון הציבורי האלמנטרי.


*

שהרי על פי איזה הגיון ניתן להסביר את העובדה שרק לפני ארבע שנים יכלה המדינה המדולדלת הזאת לערוב בשיעור של שבעה מיליארד (!) דולר למהמרים בבורסה (וכבר החלה השבוע לשלם ראשיתה של ערבות זו טבין ותקילין). ואילו היום היא מסרבת “עקרונית” – כתיפלות המסבירים – לערוב להמשך חייה ותנובה של האדמה (והיא, אין לשכוח, אדמת הלאום) בסכום, מבוטל יחסית, של מאתיים מיליון דולר?

שלושה ימים בלבד – כך זכור לנו – הספיקו אז לראשי המדינה ולמחוקקיה (כולל רב־הכספים שבין המחוקקים) כדי להתקין ערבות אדירה זו ובלבד להציל את נשמת־אפה של ישראל – את הבורסה; היום – ששה חדשים אינם מספיקים לה כדי להציל את אזור סל־הלחם של ישראל, את הלחם ואת המוציאים אותו מן האדמה.

עשרות בשנים היתה ההתישבות העובדת העָרֵב האמיתי לארץ ישראל ולחוסנה. היום, בעיני העסקנות המנהגת את ישראל, אין היא נמצאת ראויה למידת־גומלין כלשהי – ולו גם גומלין של אצילות אלמנטרית – במתן ערבות המדינה בימי משבר הפוקדים אותה, ערבות הבנין לאושיותיו.

“דבר לא אבד לך – אמר אזופוס. העבד החכם, לבין שיחו הפילוסוף היווני – כל עוד לא אבדה לך הבושה”.

הנהגת־ישראל של ימינו איבדה גם אותה.


*

מול חוסר־בושה זה אולי תנסה גם תנועת־העבודה נוסח אחר, אבירי ואלגנטי פחות, שהרי כל יום של גינונים מחירו בממון – מיליונים, ואילו מחירו בקריעת מיתרי־נפשו של המתיישב העברי אין לו שיעור כלל.

אולי חובת־הזמן היא להשיל את מחלצות־הייצוג, ללבוש סרבלי־משחק מהוגנים וכדרך־מרדנים־מותרת לעשות אובסטרוקציה חד־משמעית, בנוסח: דבר לא יעלה על דוכן הכנסת כל עוד נמשכת ההתעללות המרושעת בעובדי האדמה, רצונך: בציונות.

אין להיבהל: הדמוקרטיה הישראלית לא תקרוס, חלילה, אובסטרוקציה כזאת אף היא חלק לגיטימי בחייה של כל דמוקרטיה מהוגנת.

שהרי העם הפקיד אמנם בידי הליכוד ושותפיו מחצית מכוח־השלטון בישראל, אך בשום פנים לא הפקיר לשרירותם את נכסי־צאן־הברזל של רבונות ישראל ואת הלוז של בניינה החברתי.


*

בשירו “בּאֹהֶל” כותב אברהם שלונסקי בסיום הבית שראשיתו עשינו מבוא למאמרנו:


" – – – כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתַו־מוֹלֶדֶת

עֵת בָּרוֹם בְּיָד רוֹעֶדֶת

יְכֻבּוּ נֵרוֹת זָהָב"


בהתייחסות אליגורית לדימוי פיוטי נפלא זה – אין כמעט שורה בבית זה שאיננה יפה לימינו.

מחול־העוועים מסביב להתישבות העובדת אין כמוהו מבטא סתיו שהקדים לרדת על מולדת אביבית, תוססה. ואילו לא ברום אלא כאן, על פני־האדמה, מנסים עסקנים לכבות ביד – לא רועדת כלל – את מעט “נרות הזהב” שעדיין נותרו לפליטה בדמדומי החברה הישראלית של ימינו.

ההתישבות השיתופית השוויונית היא אחד משרידי נרות־הזהב האלה.


*

ואף על פי כן: מים רבים – כל מֵימֵי הליכוד והמתחברים אליו גם יחד – לא יכבוהו.

10 בנובמבר 1987

המלצות קוראים
תגיות