רקע
רחל אליאור
דור הפלגה – קולות נשמעים וקולות נשכחים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך: המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי (2017): 209–228, ירושלים: מעמותה - המרכז לאמנות ומחקר מעמותה בבית הנסן, 2017; 2017

שפות רבות שאין להן מאזין ולשונות רבות שאין להן חומל, נשמעות במחוזותינו: שפת האפליה, הקיפוח והנישול, שפת הכיבוש וההשתקה, שפת ההדרה והאפליה, שפת השנאה והנקמה, שפת הפחד, שפת העלבון, הכאב הנישול וההדחקה, שפת העבר הגלותי הנשכח והמודחק ולשון השפתיים החשוקות של השורדים, שפת המשיחיות המתנחלת ושפת ההתבדלות החרדית, שפות הקיימות קיום מלא בשבטים שונים החיים במחיצה אחת בארץ משוסעת ומפולגת, שלרבות מהן יש קיום עמוק בתודעה, ויש ביטוי כתוב, אך אין קיום מוכר ברשות הרבים. אולם, יש לשפות אלה מפעם לפעם ביטויים חתרניים ובלתי צפויים בהתפרצויות חברתיות, בהפגנות, בהתקוממויות, בבתי המשפט, במחקר, וביצירות תרבות ואמנות. אציג בקצרה כמה מלשונות אלה בדור הפלגה שאנו חיים בו, עליו אומר אלוהים בעקבות סיפור מגדל בבל, שבו בלל את שפות בני האדם: “הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו” (בראשית יא, ז). אסיים בתיאור של ראשיתם של כמה גשרים מעל לתהומות השיסוע, העלבון, העוול והניכור, שבונים אנשים שונים, המאמינים בקיומן של אמתות שונות, ולא רק באמת נחרצת אחת, ומאמינים ב’תיקון עולם' המבוסס על גשרים של הכרה, פלורליזם וסובלנות, ולא רק על גדרות ומחסומים, מכיוונים שונים.

בין השפות הרבות שלא היה להן שומע, או עדיין אין מאזינים להן די הצורך, אזכיר ראשונה את שפת האפליה, הקיפוח והנישול, המדוברת בפי ‘המזרחים’, שהם או הוריהם והורי הוריהם, עלו לארץ ישראל החלוצית או המנדטורית, כעולים או כפליטים נרדפים מעולם האסלם העירוני והכפרי באסיה או באפריקה. הדוברים רואים ב’אשכנזים', שבאו כחלוצים, כעולים או כעקורים, כשרידי חרב או כמעפילים, מאירופה הנוצרית, מקפחים ומנשלים, גם כשאלה האחרונים נמלטו בעור שיניהם מהתופת האנטישמית ומהזוועה הנאצית ועסקו בבניין הארץ, בקיבוץ גלויות, בקליטת עלייה ובהצלת שארית הפליטה, בחינוכה ויישובה, כל עוד נפשם בם, בתנאים קשים מנשוא של העשורים אשר בהם התרחשו מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, השואה והתקומה, ההעפלה, גלי העלייה וקיבוץ גלויות, המחסור, הצנע, המצוקה, המעברות והאבטלה. שפת האפליה, הקיפוח והנישול, ההתרסה והזעם, השגורה על לשונם של רבים מבני עדות המזרח בכל הנוגע לנסיבות עלייתם וקליטתם, להרחקתם והדרתם, למחיקת זהותן הדתית והתרבותית של קהילות יהודיות יוצאות ארצות האסלאם, אגב שילוחם לפאתי ארץ, למעברות ולעיירות פיתוח,

1 תוך כדי שלילת ערכה של מורשתם ומחיקת ייחודם התרבותי, בשם אתוס שלילת הגלות הציוני, לצד עוולות נוספות בגשמיות וברוחניות, החל מהאפליה הבוטה בדור המעברות ועיירות הפיתוח,2 הסלקציה במשפחות העולים בארצות מוצאם, ו’חטיפת ילדי תימן‘,3 עבור בריסוס בדי.די.טי של העולים ובגזלת ספריהם,4 וכלה בגזיזת פאות ובחילון כפוי, שתועדה בספרות ובעיתונות, בתיעוד מצולם ובמחקר של בני התקופה, מכיוונים שונים של הצופים מבחוץ, וזוכה בעשור האחרון לתגובה נוקבת של הנוגעים בדבר, של ילדיהם ונכדיהם, בדפוסי יצירה ומחקר שונים, ואף זוכה לתהודה רחבה ולביטויי אמנות שונים, החל בשלמה בר ו’הברירה הטבעית’, ב’קשת המזרחית‘, ב’קהילות שרות’, ביצירה ספרותית בעלת צביון מזרחי, עבור בעבודה מחקרית ביקורתית מקיפה על הזהות העדתית, וכלה בשירה ובפיוט בעלי זהות מזרחית, שמחבריה זוכים להכרה ולהוקרה, נמנים עם זוכי פרס ישראל או עם משוררי ‘ערס־פואטיקה’.5

רוב דוברי הערבית בני דת האסלאם ובני הדת הנוצרית, בין תושבי הארץ ואזרחיה, רואים בדוברי העברית, כולם כאחד, כובשים וקולוניאליסטים, בני ברית של השלטון הזר, שבאו לארץ למן שלהי התקופה העות’מנית בחסות אירופית במטרה להפוך אותה ליהודית, וכפועל יוצא להפוך את תושביה הערביים למיעוט בארצם, גם אם המתיישבים היהודים רואים עצמם כפליטי חרב נרדפים או כחלוצים ומייבשי ביצות, כציבור פועלים מאורגן של סוללים ובונים, שהביאו קדמה לכל חלקי הארץ, בשעה שחיפשו ארץ מקלט להם ולאחיהם הנרדפים בכל רחבי העולם, או בעת ששבו לארץ המובטחת על פי אמונת אבותיהם, מרצון ומבחירה בשל השקפתם הציונית, או מכורח, משעה שנחלו מפח נפש ואכזבה מתקוות האמנציפציה והחילון באירופה ומאשליית ההשתלבות במרחב הלאומי של ארצות שונות, עם עליית הרדיפות האנטישמיות, חרף רצונם העז להתערות בתרבות של ארצות מגוריהם השונות, לתרום לה מכישרונותיהם ומיוזמותיהם, להשתלב ולהצטיין כאזרחים נאמנים לארצם.6 שפת הכיבוש, הן בערבית והן בעברית, יצרה מילון עשיר בדימויי שליטה ודיכוי, נישול והדרה מכאן, ובדימויי כבוד והשפלה, שנאה ונקמה, מכאן, המתועדים בעדויות שאוספים ארגונים כגון ‘שוברים שתיקה’, ‘יש דין’, ‘עיר עמים’, ב’צלם‘, ‘רופאים למען זכויות האדם’ ו’רבנים למען זכויות האדם’, מפי ישראלים דוברי עברית וערבית, ומצויים בספרי שירה ופרוזה ובמבעים אמנותיים שונים; צדה השני של שפת הכיבוש האלימה והמשפילה, היא שפת המחיקה, השתקה וההשכחה שאנו נוהגים בה ביחס לעבר שאין לנו בו חפץ, עבר מטריד, מעורר שאלות בדבר קודמינו, אלה שגרו כאן, חיו ופעלו, יצרו ואהבו, נטעו וקצרו בכפרים ובערים לפני בואם של הביל“ויים בשנת 1882, לפני מאורעות תרפ”ט, לפני המרד הערבי הגדול ב1936 שכונה בישוב הציוני בשם מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט, לפני גלי העלייה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ולפני מלחמת השחרור בשנת 1948, ולפני הכיבוש של 1967; עבר מכאיב ובעייתי, שהדחקנו בדרכים שונות בשל היותו מאתגר ומעלה שאלות מוסריות נוקבות, על חיים שהיו ואינם בעקבות מלחמת השחרור, שמדינות ערב פתחו בה עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, והובסו בה, ויצרו בעקבותיה את בעיית הפליטים שנוצרה בשל עזיבה מרצון בהשראת ההנהגה הערבית לצד גירושים כפויים בהשראת ההנהגה היהודית. אלא שכדרכו של המודחק, מה שנזרק בכוונה רבה מעבר לדלת, חוזר, עולה ומתגנב מבלי משים דרך החלון. אפשר לראות את העבר המחוק בתצלומי אויר לפני ואחרי 1948 ובשרטוט הגבולות המשתנה על המפות ובשמותיהם המשתנים של הישובים, ואפשר לקרוא בעדויות בשירה, בספרות, בפרוזה ובמחקר, בכתבי יהודים וערבים ובכתבי נוסעים ועיתונאים, ובכתבים הנמצאים בארכיונים בריטיים, עות’מניים, ישראלים וערביים, הן על החיים בארץ ישראל־פלסטינה בשלהי המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, המתארים את אותן התרחשויות משני צדי המתרס, שהביאו ל’מלחמת השחרור‘, מכאן, ול’נכבה’, מכאן, והן את העשורים שקדמו להן, שעמדו אף הם בסימן שחיטות, פרעות ומרד והתעוררות של שתי תנועות שחרור לאומיות שונות, יהודית־ציונית וערבית־פלסטינית.7 ואפשר באקראי, מבלי משים, לפגוש עקבות וסימנים בשפה, בנוף, במשמע אוזן או במראה עיניים, המלמדים על העבר המושכח. כך למשל הרואה את שורות החצבים המבהיקים בלובנם בגבעות מעל לכביש החוף או בהרי יהודה, עם בוא הסתיו, עשוי לזכור ששורות חצבים היו דרך תיחום וסימון החלקות של חקלאים פלסטינים, שכן לחצב בצל מעמיק שורש החוצב באדמה ובסלעים, מכך נגזר שמו, בצל שיש בו חומרים רעילים, המרחיק את בעלי חיים מכל חלקיו של הצמח, השב וצומח מדי שנה. כידוע אף פרח איננו צומח בשורות ישרות מעצמו אלא רק אם אדם שתל אותו בסדר מסוים לתכלית מסוימת.8 כך גם השמחה על השקדיות הפורחות בהרי יהודה, המזהירות ביופיין מדי חודש שבט, אינה יכולה שלא להיות מועמת, משעה שיודעים שאלה הם שרידי כרמי שקדים שנטעו חקלאים פלסטינים שקדמו לנו ונעלמו בצוק העתים. המהלך בשכונות ירושלים ושואל עצמו מה פשר השמות טלביה או עומריה, או אבו־תור, הנקראות על שם טלב או עומר או על שם אבי השור, בפי תושביהן עד היום, למרות שחלפו 67 שנים מאז מלחמת השחרור ונטישת תושביהן, ולמרות שהעירייה העניקה להן בהנכחה מודגשת שמות עבריים משכיחים כגון ‘קוממיות’ או ‘גונן’, שאיש איננו משתמש בהם.

נשים יהודיות רואות עצמן, מזה דורות רבים, מקופחות, מודרות ומופלות בכוח ההלכה ההגמונית וחוקי המעמד האישי, השוללים מהן בתחומי מדינת ישראל שוויון וחופש בחירה, זכות דיבור וזכות לימוד, ושוללים מהן תבונה ושיקול דעת, בכוח הנורמות הפטריארכליות שקבעו בנחרצות לאורך הדורות מימי התנאים ועד למאה העשרים, ש’אין אישה אלא ליופי' ו’אין אישה אלא לבנים' ו’אין חכמה לאישה אלא בפלך', נורמות שחסמו את דרכן של נשים במרחבים שונים עתירי זכויות, מהם היו ועודן מודרות בעולם המסורתי. ההלכה וחוקי המעמד האישי, כמו הנורמות הפטריארכליות שהרחיקו נשים מעולם הדעת ומחובת הלימוד ברשות הרבים, מנעו מהן זכויות ירושה והרחיקו אותן משותפות בעבודת הקודש בבתי הכנסת,9 העניקו לנשים בעולם המסורתי רק את שפת השתיקה של ‘נוכחות נפקדות’, שחייהן הוגבלו לחיי הגוף, לתחום המשפחה וגידול הילדים, בשעה שנשללה מהן הזכות ללמוד ונמנעה מהן חובת הלימוד, המתנה השתתפות בחיי הרוח, היצירה, ההוראה, המשפט, הסמכות וההנהגה, ברשות הרבים.10 העובדה שבספרייה הלאומית של עם הספר, בגבעת רם בירושלים, אין אף ספר שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה, בין ראשית הדפוס ועד סוף המאה התשע־עשרה,11 מיטיבה להמחיש את משקלה של ההשתקה וההדרה בסדר הפטריארכלי, בעולם המסורתי, שהגביל את חיי הנשים לגבולות גופן וביתן, וכפה בורות על נשים, משעה שמנע מהן בילדותן ובנעוריהן גישה ללימוד ציבורי והשתתפות בחיי עבודה תלוית דעת, בעבודת הקודש, בהנהגת הקהילה, בהוראה ובמשפט או בחיים אינטלקטואליים. היקפה של בורות זו במחצית הראשונה של המאה העשרים, בורות שהשיתו גברים על נשים בעולם המסורתי, שבו כל הגברים חויבו על פי דין ללמוד לקרוא בלשון הקודש, בלי יוצא מן הכלל, במשך אלפי שנים, נשקף בבירור בתיעוד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדבר המספרים מעוררי ההשתאות של הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב בשום שפה, שבאו בגלי העלייה הגדולים בשנות הארבעים והחמישים מקהילות מסורתיות בארצות המזרח ובאירופה הכפרית.12 ילדיהן של עשרות אלפי נשים בורות אלה שעלו לארץ בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים, חיים עמנו ומשלמים את מחיר הבורות הכפויה של אימהותיהן. העובדה המצערת שבמדינת ישראל יש עדיין מפלגות דתיות הנתמכות בכספי ציבור, שנאסר על נשים להשתתף בהן כנבחרות נציגות ציבור, ויש עיתונים חרדיים ודתיים הנמנעים מלהזכיר נשים בשמן או בתמונתן, ועדיין יש נישואי שידוך בגיל צעיר מאד, ויש בתי דין רבניים שאין בהם נשים דיינות, שנאסר בהם על נשים לדון ולהעיד, ונכפה עליהן להמתין בהם בדממה כעגונות או גרושות לגזר דינן על פי חוקי המעמד האישי, המבוססים על אפליית נשים, היא תעודת עניות למחויבותה של מדינה דמוקרטית ביחס לאזרחיותיה.13 שפת השתיקה, הייאוש, הדיכאון והזעם של נשים הכפופות להסדרים מפלים וכפויים אלה, על פי חוקי המעמד האישי במדינת ישראל, מנסרת בחלל עולמנו באין שומע, לבד משני יוצאים מן הכלל: א. בעשור האחרון החלו נשים לצלם בסתר ולהסריט בגלוי את האלימות והכפייה המתרחשות בחסות דיני המעמד האישי בבתי הדין הרבניים, ולהביא זאת לידיעת הציבור.14 ב. נשים מקבוצות שונות באוכלוסייה, דתיות וחופשיות, משתפות פעולה באמצעות המרשתת ותומכות בארגוני מחאה נשיים שונים, הפועלים כנגד מצב הכפייה, האפליה וההשתקה.

הטרוריסטים מלאי הזעם, השנאה, ההשפלה והנקמה, שכולם תולדה ישירה של הדיכוי האזרחי והצבאי והשעבוד הלאומי של העם הפלסטיני, המתמשכים מזה חמישה עשורים, מדברים בשפת הטרור, ורואים עצמם לוחמי חירות הנאבקים על צדק שנגזל, על אדמה שנגזלה ועל זכויות אדם וזכויות לאומיות שנגזלו מהם בחיים תחת משטר צבאי, ללא חופש תנועה, חופש בחירה או זכות הצבעה ויכולת להשפיע על גורלם; המציאות בת 48 השנים של משטר צבאי, הצרת צעדיהם של הנכבשים בכל היבט אפשרי, התעמרות והשפלה יומיומיות ושלילה מוחלטת של זכויות אדם ואזרח ממיליוני הפלסטינאים הכלואים מאחורי חומות, סגרים, כיתורים ומחסומים, בניגוד לחוק הבינלאומי ולחוקי כבוד האדם וחירותו, משקפת את ההתעלמות מציפיותיהם, את החרשות לשפתם ואת הכפירה בזכות עמם להגדרה לאומית. השפה הנוראה שהם נוקטים בה, שפת הטרור והפגיעה בחיי חפים מפשע, ננקטת, למרבה הצער, ביחס ישר לאבדן תקוותיהם לדיאלוג שיש בו קשב לכבוד האדם הנכבש, ויש בו מקום לנקודת ראותם ולהכרה בסבלם ממקום שיש בו סיכוי ותקווה.

שפת הפחד והחרדה מפני הרשות היא שפתם האילמת של הפליטים, הנוודים והיושבים בישובים בלתי חוקיים, שאימת רשויות אכיפת החוק עליהם, הן בדואים נוודים, היושבים באופן בלתי חוקי על אדמות מדינה, שאינה מכירה בהם ובזכויותיהם, אלא על פי דעתה וצרכיה, למרות העובדה שהם, לכאורה, אזרחים שווי־זכויות במדינת ישראל,15 הן סודנים ואריתריאים פליטי רעב ומלחמות ומהגרי עבודה נואשים, המגיעים כפליטים ומהגרים לא חוקיים אל גבולות המדינה, שכל מקום שהם מתיישבים בו הופך למתחם של אימה, שנאה ופחד, עויינות וסכנה, בשל אחרותם המאיימת של הנוודים על יושבי הקבע, הנתלית בצבע עורם או בזרות לשונם; שנאת הזרים, הפליטים, והמהגרים, בידי תושבי הארץ הנושבת, בכל התרבויות, המכונה קסנופוביה, ושנאת יושבי הקבע לנוודים הנודדים ממקום למקום ו’פולשים' לתחומם, היא עובדה ידועה שהיהודים הרבו לסבול ממנה בחייהם כמיעוט נוכרי נרדף, שצויר באמנות ובספרות בדמות ה’יהודי הנודד', השנוא, המאיים והמקולל, אולם ניסיונם המר כנוודים וכנודדים שנואים, עקורים ופליטים, לא העיר בקרב יושבי הארץ חמלה על אלה שלא שפר גורלם, ושפת השנאה והפחד כנגדם, ושפת הפחד והאימה שלהם (מפני הסיירת הירוקה, הצבא, המשטרה או משמר הגבול, נציגי התושבים נגד ה’פולשים') רווחות בינינו.

רבים חוו דרך עיני הוריהם או דרך עיניהם שלהם את שפת העלבון וההכפשה המוטחת בעולים, בעקורים, ובפליטים יהודים, שהפכו לחסרי שפה, משעה שהגיעו מרצונם או בעל כורחם מכל ארצות העולם, בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, שגררה גל פרעות ביהודי ארצות האסלאם וביהודי ארצות אירופה, והפכו למנושלים מתרבותם, מעברם ומשפת אמם. ייסורי הקליטה של העולים, הכרוכים באבדן שפה ותרבות אחת, וברכישת שפה חדשה ותרבות חדשה, מתועדים בהרחבה לאורך המאה העשרים. התחלת המאבק על השפה העברית כשפת הציונות, נקשרה מימי העלייה השנייה בסיסמת ‘הפועל הצעיר’, מפלגת הפועלים הציונית בארץ ישראל, שכתב העת שלה, ‘הפועל הצעיר’, היה ביטאונה הראשי של העלייה השנייה: “על שלושה דברים עולמנו עומד: על קרקע עברית, על עבודה עברית ועל שפה עברית”. סיסמה זו, ששימשה בסיס לשלילת הגלות, כבשה בהדרגה את הלבבות, אולם מחירה, בהיבט הלשוני שלה, היה הפיכת דוברי שפות שונות בני גלויות שונות, ל’מעונים‘, ‘אילמים’, ‘עקורים’ ו’נידחים’ מבחינה תרבותית, בשל דחיקת שפות המוצא של העולים, המהגרים והפליטים לתחום הפרט בלבד, ומחיקת עברם ומכלול תרבותם הלשונית בכל שפה, בשם הפיכת העברית לשפת התשתית החברתית הבלעדית, ולשפה החינוכית, התקשורתית, המוסדית והתרבותית היחידה, ברשות הרבים. המשוררת, הסופרת, החוקרת והמתרגמת, לאה גולדברג (1911–1970), בת קובנה שבליטא, קראה בלשון שיר לעקירה משפה ומתרבות אחת, שבה אדם נולד, גדל ומושרש, ולמעבר מרצון או מאונס, לשפה ולתרבות של ארץ אחרת, במחיר ניתוק מתרבותו הקודמת – בשם הקולע: “הכאב של שתי המולדות”.16 שלמה לביא (1882–1963), איש העלייה השנייה, ממשתתפי כינוס ייסוד ‘הפועל הצעיר’ ב־1905, וממייסדי ‘השומר’ וקיבוץ עין חרוד, תיאר בפרוזה את עוצמת הקושי הכרוך בוויתור על לשון האם, יידיש, כשחבריו בקבוצת כינרת ביקשו לדבר עברית: “אין כל יכולת להביא בחשבון כמה זה עלה. אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת דיבור אחת לשנייה, ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור. ומה רבים עינויי הנפש הרוצה לדבר, ויש לה מה להגיד, והיא אילמת ומגמגמת”.17 רבים מאתנו עדיין עדים לעלבונות ולהשפלות שמטיח ציבור הקולטים, שעברית היא שפת אמם, בציבור הנקלטים, עולים ופליטים כאחד, הבאים מתרבויות מגוונות ודוברים לשונות שונות, בלשון הסטריאוטיפים האלימה והמתנשאת של שנאת הזר, שאת תוצאותיה ראינו לא מכבר במחאת עולי אתיופיה כנגד האלימות שנוהגת המשטרה כנגדם, וכנגד האפליה הגזענית שהחברה נוהגת בהם, ובעלבונה של העלייה הרוסית, שתויגה כעלייה של ‘שיכורים’ ו’זונות', חרף העובדה שהיא המשכילה שבעליות, ותרומתה לחיי התרבות היצירה והמדע בארץ, כמו לתחומים רבים אחרים, לא תסולא בפז. כנגד המכפישים והמעליבים את העולים ואת הפליטים ראוי לשוב ולשנן את הסיסמא שטבע פרדריק דאגלס (1818–1895), העבד השחור הראשון שלמד לקרוא, והחל במאבק על חירות השחורים בעקבות הפסוק ‘שלח את עמי’: “לזכות אין מין ולחירות אין צבע”.18

שפת העבר הגלותי־דתי הנשכח קשורה לעובדה שרבים מן העולים, ממזרח וממערב, באו מעולם דתי מסורתי ששפתו הביתית, היידיש בעולם האשכנזי, ושפות המזרח היהודיות השונות בעולם המזרחי, החל בלדינו של יוצאי ספרד וכלה בערבית יהודית מרוקאית או מצרית, בפרסית או בתימנית, נאסרו לבוא ברשות הרבים, בשל שלילת הגלות שהציונות נקטה בה. שפות אלה הושתקו במידה רבה במרחב היצירה התרבותית, משום שההנהגה הציונית ראתה עצמה כמי שמבטאת את רצונותיהם הכמוסים של בני אדם וקהילות, בשירותה של האומה המתהווה, מבלי להתחשב בדעתם של הנוגעים בדבר. מפעל הנחלת הלשון, האולפנים, הפנימיות ושאר סוכני התרבות העברית בתקופת כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות, שנעשו בידי אנשים שראו עצמם פועלים ממניעים נאצלים, דחקו ביד רמה את כל הלשונות האחרות וכל התרבויות האחרות שהתהוו במשך אלפי שנות גלות, בשם שלילת הגלות על לשונותיה ותרבותה, כהמשך לעמדה הציונית שכרכה בין התחייה הלאומית לתחיית השפה העברית. תחיית השפה העברית החילונית הייתה כרוכה בטשטוש יסודותיה הדתיים העמוקים של שיבת ציון, במחיקת מקומה של הגאולה במשך אלפי שנות הגלות, ובהתנכרות לשורשו המשיחי העתיק של המפעל הציוני הלאומי והיהודי. לנישול מלשון הקודש וממשמעויותיה העתיקות, כמו לנישול מלשונות הגלות ומנכסיהן התרבותיים – שאולי היה הכרחי ובלתי נמנע בנסיבות הקמת המדינה, בשם חיוניות מציאת מכנה משותף בין עשרות תרבויות ולשונות שהביאו העולים עמהם מכל קצווי תבל, לשם בניינה של אומה חדשה, ואולי היה כפייה תרבותית של הגמוניה קולטת מתנשאת, שראתה בנישול זה, שמחירו היה השכחה תרבותית־דתית של העבר, על אוצרות רוח בלשון הקודש ובשפות הגלויות השונות שנכללו בו, כורח המציאות – היה מחיר כבד בתודעתם של העולים, כעולה מעדויות רבות ביומנים ובספרים, וכעולה מהמציאות החברתית־דתית ופוליטית המשוסעת בימינו, החוזרת ומעלה בצורות שונות את רוחות הרפאים של העבר המושכח.

קוראי ספרות מיטיבים להכיר את לשון השפתיים החשוקות של אלה שהגיעו לכאן מהתופת של מחנות ההשמדה או של הגולאגים ברוסיה הסובייטית, וגמרו בדעתם למתוח קו על עברם הנורא, שהיה כרוך באבדן ובהשפלה ובייסורים שאין להם שיעור, ולהתגבר בכוח תעוזתם ונחישותם או בכוח השכלתם וחריצותם, על זוועות השואה או על ייסורי העקירה והקליטה, לחשוק שפתיים ולהשתלב במרחב הציוני חרף כל חסרונותיו ופגמיו, כמפורט בספריהם וביומניהם של הפליטים, העולים והניצולים. שתיקתם, כאבם, נחישותם ועלבונם מתוארים ממרחק השנים באופן מכמיר לב ומעורר השתאות, המגלם את כאבי השבר והניתוק, אבדן שפת אמם ועולמם התרבותי, לצד ההתגברות, ההתערות, הנחישות וההשתלבות, ואת מחירם הכבד, כמפורט, בין השאר, בספריהם של אהרון אפלפלד, רות בונדי, עמוס עוז, חיים באר, דוד גרוסמן, סבינה שביד, שלמה ברזניץ, ליזי דורון, יצחק מאיר, ועוד רבים ורבות אחרים.

החברה הישראלית הפכה בעשורים האחרונים לחברה שבטית אטומת לב וערלת אוזן, המתנכרת לכאבו של הזולת, מתנערת מאחריות הדדית, מגביהה מחיצות של בידול וניכור, ומדברת בשפות שונות, החרשות זו למכאוביה של זו, שפות שלא מניתי אלא את מקצתן, שעליהן אפשר להוסיף את העברית המשיחית הגזענית של ישיבות ההתנחלויות בין יצהר ואיתמר, תפוח, חברון, עלי ובת עין, המיוסדות על אמונה בבחירה אלוהית, בקרבת ביאת המשיח, בחיזוק ההתנחלויות של העם הנבחר בשטחים הכבושים ובחיוניות הקמת המקדש על הר הבית לצד הקמת מדינת הלכה שתשליט על כלל הציבור היהודי כפייה דתית ותנהג בגויים כבאויבים.19 אמונה פונדמנטליסטית זו מבוססת על עמדה גזענית של מעלה יהודית־ישראלית, לעומת נחיתות ערבית־מוסלמית ומתנכרת לזכויות האדם, זכויות האזרח וזכויות הלאום של כל מי שאיננו יהודי, השייך מעצם הולדתו וללא קשר למעשיו לעם הנבחר; עוד אפשר להוסיף את העברית הדתית המעורבת ביידיש של היישוב הישן, שפה מתבדלת, הקיימת בעולמם של החרדים יראי השם המתבדלים מן הציבור, גרים במאה שערים ובסביבותיה בירושלים, בשכונות נפרדות בבית שמש, בביתר עילית או בבני ברק, המשתדלים ככל יכולתם להתנכר למציאות הישראלית ולהתנער מהעברית החילונית, מדברים עם ילדיהם ביידיש,20 ומקיימים קהילה יהודית אדוקה המתנכרת לקיומם של חילונים, הנתפסים ככופרים מחללי שם שמים, הגרים לצדם במדינה יהודית־דמוקרטית שאין להם חפץ בה.

החברה הישראלית, המורכבת ברובה הגדול משבטים מתנכרים ואלימים, מתבדלים ומסתגרים, הדוברים שפות של קבוצות החשות כעס, השפלה ועלבון, רדיפה, קיפוח, נישול וניכור גדלים והולכים, ובנויה ממחיצות מחיצות של קבוצות המתבצרות בכאבן המשותף ומתנכרות למכאובי זולתם, לא השכילה ליצור חברה אזרחית פלורליסטית שהפרידה בין דת למדינה והבטיחה את שוויונם וחירותם של כל בניה ובנותיה, נכשלה לחלוטין במציאת האיזון בין זהותה הדתית הפרטיקולרית המתבדלת המעוגנת בעבר, לבין זהותה הדמוקרטית־ליברלית אוניברסלית, המעוגנת בהווה, ולא הצליחה בניסיון ליצור שפה הומניסטית־דמוקרטית־ליברלית־שוויונית משותפת, כשם שלא השכילה לכונן ערכי יסוד משותפים או מכנה משותף אזרחי בין תושביה המשוסעים והמפולגים. מצב זה נוצר משעה שהמדינה, וגופי ההנהגה הציונית שקדמו לה, או החברה האזרחית על מוסדותיה הפוליטיים, שהצליחה בתחומי ההתיישבות והעשייה, המחקר והמדע, החקלאות והתעשייה, המודיעין והצבא, כשלה לחלוטין, מעת יסודה ועד היום, לכונן חוקה, המכירה בזכות לצדק, חירות ושוויון, של כל תושבי הארץ, המגינה על רבגוניותם התרבותית ושונות זהותם הדתית והלאומית, ומבחינה בין החובות האחידות המוטלות על כלל התושבים והאזרחים, לטובת כלל הציבור וההגנה על חייו, חובות עליהן חייבת המדינה לשמור ולהגן, לבין הזכויות של הפרט, ברשות הפרט, לקיים אורחות חיים שונות ונבדלות, שהן עניין לבחירה ולא לכפייה, כל עוד הן נשמרות במסגרת החוק.21 שלא כמדינות הגירה אחרות שביססו את האחדות והאחווה האזרחית של תושבים שהיגרו אליהם מכל ארצות העולם, על חוקה וחוק שווה לכל תושבי הארץ, ועל הפרדת הדת מהמדינה, שכן הדת שייכת לרשות הפרט ולא לחובת הרבים, כשלה מדינת ישראל בכינון חוקים שיבטיחו בשווה את כבוד האדם, חירותם ושוויונם של כל תושבי הארץ ואזרחיה, וישמרו על זכויותיהם הלאומיות, כשם שכשלה בפתרון הסכסוך הישראלי–ערבי, וכשלה בשמירת כבוד האדם וחירותו במבוכי כור ההיתוך של קיבוץ גלויות ו’שארית הפליטה‘, בדור המעברות שנעשו בו, בצוק העתים, עוולות רבות מספור, בשוגג ובמזיד; וכשלה בהתנהלותה המדינית ובשמירת זכויות האדם של הנכבשים, בשל ההנחה המופרכת ששמשה יסוד למדיניותה מאז 1977, שאפשר במחצית השנייה של המאה העשרים לרכוש ריבונות על ידי מלחמה, ולהפוך שטחים שנכבשו במלחמה לאתרי התנחלות בלתי חוקית של מדינה ריבונית, הנחה המנוגדת לחלוטין לאמנת ז’נבה ולמשפט הבינלאומי המוסכם על כל המדינות החברות באומות המאוחדות. עוד כשלה המדינה בהתמודדות עם המתח הדתי־חילוני, שהוא גם מתח בין עבר להווה, שאינו ניתן ליישוב ללא חוקה שוויונית, ובהתעלמותה מהמתח בין הכפייה הפטריארכלית לבין תביעת השוויון הליברלי, בכל הנוגע לגברים ונשים, בשל התנגדותן של המפלגות הדתיות בשם ‘הסטטוס קוו’, לחוקה שוויונית שתסתור את האפליה המובנית בחוקי המעמד האישי, המושתתים על ההלכה שנכתבה בידי גברים בלבד, המעדיפה את עמדת הגבר בכל הנוגע לחיי משפחה ולפירוקם בגט. עוד כשלה הנהגת המדינה במאמץ לחנך לדפוסי אחווה, קשב, כבוד הדדי ואחריות הדדית, בשל ההתעלמות מהמתח והקיטוב בין אלה שראו עצמם כהגמוניה תרבותית, המייצגת ‘מרכז לאומי־ציוני’, לבין אלה שהוגדרו כ’שולים’ או כפריפריה גלותית, וסבלו מהתנשאות, מקיפוח ומאפליה. בשל סוגיות מורכבות אלה, שנדחו לשוליים בכל האמור בצורך להכיר בהן ולמצוא להן פתרונות, נוצרה כאן חברה מקוטבת של כובשים ונכבשים בהקשר היהודי ערבי; ושל מדירים מנשלים, אנשי ‘מפא"י ההיסטורית’ הציונית, ומנושלים ומודרים, אנשי ‘עדות המזרח’ המסורתיים, בתודעה המזרחית. קיטוב מעין זה קיים גם בהווייתם של יראי אלוהים בעלי תודעה דתית מתבדלת, הרואים את המסורת הדתית כיונקת מסמכות אלוהית בעלת תוקף נצחי, המעוגנת בהתגלות ובחוק מקודש שמקורו משמים, הגלום בקאנון המקראי ובפירושיו, ורואים את אלה שאינם שותפים לאמונתם הדתית, ככופרים ומחללי שם שמים או ‘כתינוק שנשבה’; גם מציאות חייהן של נשים מושתקות הכפופות לסדר ההלכתי – הרואות בעיניים כלות את הפער בין מקפחים ומדירים לבין מקופחות ומודרות, בבתי הדין הרבניים, בשמה של ההלכה המדירה, השמורה לגברים בלבד, או בישיבות ובלימודי גמרא שהיו חסומים בפני נשים עד לא מכבר, בשמן של זכויות היתר של הפטריארכיה המסורתית – נחווית המציאות כמציאות שאין לשאתה. הקיטוב בין רודפים ונרדפים בתודעת הפליטים מאפריקה, ושל מעליבים מתנכרים ונעלבים מנוכרים, בעולמם של העולים מרוסיה ומאתיופיה, שייך אף הוא לערלות לב זו. הפער בין הציונות המשיחית המתנחלת המשעבדת, בשטחים הכבושים, לבין הנכבשים הפלסטינאים, החיים כמשועבדים תחת ממשל צבאי בקרבת המתנחלים הכובשים, והפער בין חוויות השכול והכישלון של ההגמוניה האשכנזית, פליטת פרעות פטליורה, רדיפות מלחמת העולם הראשונה ומחנות ההשמדה של מלחמת העולם השנייה, שראתה עצמה כמכוננת האתוס הציוני הלאומי החילוני, לבין תפיסתה כמפלה, מדירה, מכחישה ומוחקת את ייחודן של כל עדות ישראל האחרות, לא הותיר כמעט ממד אחד בהווייה הישראלית שיש בו תחושה של אחדות דעים, ראייה מוסכמת, אחווה משותפת, זהות משותפת, אחריות משותפת, שפה משותפת, זיכרון משותף, חוויה משותפת, וגאווה לאומית בין כלל האזרחים והתושבים.

המוצא מסבך זה, הנשקף בבליל השפות המנסרות בחלל עולמנו שאין להן שומע, טמון בניסיון הבלתי אפשרי לכאורה, לבנות שפה משותפת לכל תושבי הארץ שתכיר במשותף האוניברסלי ובנבדל הפרטיקולרי, תכיר ברגשות של שותפות אנושית ושל הכרה בערך חיי אדם מעבר לזרמי המעמקים של הלאומיות הכוחנית והדת השלטת, תכיר באחריות משותפת להכרה בכאבים ובעלבונות של אלה שחשים שחירותם, כבודם, שוויון ערכם וזהותם נגזלו מהם במלחמות ובכיבוש, או במצוקות כור ההיתוך של קיבוץ גלויות ושארית הפליטה, במסלולי הייסורים של הפליטים והעקורים ובמסלולי ההשתקה של בתי הדין הרבניים, במסלולי המצוקה של הנוודים הנרדפים ובעלבון קיומם של העולים, ותתחיל לבנות גשרים של קשב, הכרה, סליחה ופיוס על התהום הפעורה שגלי כאב, נישול, קיפוח, השתקה, הדרה ואפליה רוחשים בה, במציאות שאין אלא לקרוא לה: ‘קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות’. גם אם אין דרך לתקן את שנעשה בעבר ולרפא את הפצעים של אלה שלא ראו בציונות את באת כוחה היחידה הבלעדית והמוסכמת של העבר היהודי, או של אלה שלא ראו בה את התנועה הלאומית היחידה בעלת הזכויות במרחב הטריטוריאלי שנקרא פעם פלסטין, וגם אם אין דרך ליישב את הפערים העמוקים בין כל דוברי עשר השפות הלא נשמעות שנזכרו לעיל, הרי שהכרה במורכבות המציאות וברב קוליותה, ביחסיותה ההיסטורית ובריבוי זוויות הראייה של האמת, היא תנאי בל יעבור לכל תהליך תיקון של עומק השבר, ולכל רצון לראות בסליחה ובפיוס לקיחת אחריות על העבר, בשמה של אחריות על העתיד. חקיקת חוקה שווה לכל תושבי הארץ, כמו שוויון במשפט, בזכויות ובחובות, בין כל חלקי האוכלוסייה, שיכולה לקדם הנהגה בעלת חזון, החותרת לשלום, חירות, צדק ושוויון לכל תושבי הארץ, נמצאת עדיין בתחום החזון ולא בתחום המציאות. צעד ראשון לקיומה של הנהגה מעין זו הוא התנערות מאמת אבסולוטית אחת ביחס לעבר, מכל כיוון, הכרה בקיומם הבו־זמני של קולות רבים, ניסיונות רבים ואמתות רבות בכל תקופה, והאזנה קשובה לסיפורם של השבטים השונים ולניסיון חייהם, המסופר בשפות שונות, מזוויות ראייה שונות, שכן תיקון העוול מתחייב מהכרה בעוול, הכולל גם סיפור עוול שאינו נוח לכל אוזן, והכרה באמתותו לגבי הקבוצה המספרת, קודם לניסיון פיוס בין הקבוצות השונות, המשוסעות והמפולגות. על הנהגה הרוצה לבנות עתיד חדש, להאזין לשפות השונות שאין להן שומע מחוץ לגבולות העדתיים, השבטיים והלאומיים, כדי להתמודד עם מצוקות ועוולות רבות מספור, שנעשו בעבר או בהווה, בשוגג ובמזיד בצוק העתים, תוך כדי בניית עם ומדינה. הנהגה מעין זו עדיין איננה בנמצא, אם כי צמיחתה בוא תבוא באופן בלתי נמנע מכיוון בלתי צפוי, ומנהיגינו בהווה, העסוקים בדרך כלל בחשבונות פוליטיים צרי אופק ובמסלול התקדמות רכושני בעולם קפיטליסטי חמדני ומתנכר לסבל, רחוקים מאד, לפי שעה, ברובם המכריע מאידיאל זה. אולם, האמנות והספרות, השירה והמחקר, כמו העשייה החברתית הוולונטרית והאלטרואיסטית החוצה גבולות,22 מתחילים כולם, צעד אחר צעד, בבניית גשר מעל תהומות הכאב והמצוקה, שראשיתו כאמור בהכרה ב’קואליציה של כאב ובאופוזיציה של חלומות', ששותפים לה רבים מיושבי הארץ, או במודעות לממדי העוול והכאב, ממנה מתחייבת האזנה רבת קשב לקולות שונים ולשדות שיח שונים, בהכרה בתקפותם של ניסיונות שונים וסיפורים שונים מזווית ראייתם של החווים, הזוכרים והמספרים, ובהקשבה מזדהה לזיכרונות שונים ולעדויות שונות, לחלומות שונים ולציפיות שונות. המשך תהליך התיקון בהכרה בעוול, המסופר בשפות שונות, ובהכרה בכאב, המתועד בספרות ושירה ובמבעים אמנותיים שונים, המייצגים תרבויות שונות וניסיונות אנושיים שונים, המבקשים להנכיח את השולי והמושתק ולהעניק קול לנפקד, לנשכח ולנעדר, בדרך ליצירת מציאות שיש בה תקווה המיוסדת על סליחה ופיוס.

תפקידה של האמנות החברתית בכל תקופה וסגולתה הייחודית שהיא מטה אוזן קשובה לקולות הרוחשים מתחת לפני השטח, ופוקחת עין לזהויות מודחקות ולמקומות שעברו עליהם בשתיקה, שואלת שאלות שטרם נשאלו על גבולות המובן מאליו, ועל מקומות כואבים ומוכחשים, ולוקחת את הדיון למקום בלתי צפוי. מעצם עניינה בפניה הנסתרות של המציאות הגלויה, יוצרת האמנות החברתית שיתופי פעולה חדשים ומאירה באור חדש מציאות ידועה, משעה שהיא שואלת שאלות בלתי צפויות, הפותחות פתח להתבוננות ולהאזנה, למפגש ולדיאלוג, לכבוד ולהכרה, לאחווה ולהזדהות, לסליחה ולפיוס. בעשייה זו, שמבעים רבים לה, מרחיבה האמנות את הגבולות האסורים של מה אפשר לראות, מה ראוי לזכור ומה מותר להגיד בקול, ומציעה פתרונות מפתיעים המרחיבים את גבולות הידוע והמובן מאליו. ההיסטוריה מלמדת שהאמנות במבעיה השונים, החל בשירה ונבואה וכלה בתיאטרון, מוזיקה, פיסול וציור, תמיד מהווה סיסמוגרף רגיש על ראשיתם של שינויים ותמורות, ותמיד מקדימה לבחון חלופות ולעמוד על זרמי מעמקים ולהצביע על התרחשויות המתחוללות מאוחר יותר בשדות פעולה ציבוריים אחרים.

בספרים שנכתבו בעת האחרונה, שנזכרו לעיל בהערות – דוגמת ‘תרפ"ט’ של הלל כהן המציב זה לצד זה שני סיפורים לאומיים מנוגדים, יהודי וערבי, לצד סיפורים חלופיים שצמחו בתוך כל אחת מהקהילות, כדי להציע ראייה היסטורית פחות חד צדדית מזו המקובלת משני צדי המתרס, וכדי להציג עמדה מוסרית רבת תעוזה שנגלתה לעתים במפתיע בשני הצדדים, המעידה על יכולת בחירה והכרעה אחרת ויכולת פעולה השונה בעליל מזו המקובלת במקרה של התנגשות דמים בין שני לאומים; או ‘אקס ליבריס’ של גיש עמית, המציג תפיסה חלופית לתפיסה הלאומית הכוחנית בכל הנוגע לגזל שימור וניכוס של אוצרות תרבות, וטוען ש’הספרייה הלאומית אינה אתר של ידע המלוקט באופן תמים וחסר פניות, כי אם אתר של יצירת כוח והסדרת זהות. היא המקום שבו ידע נוצר, מאורגן ומחולק לאורכן ולרוחבן של קטגוריות אתניות, מעמדיות ולאומיות'23 שכן היא מקיימת יחס דיאלקטי בין שימור לביזה ובין הצלה לגזלה, משמרת את עקבות העוול ונושאת את זיכרון האסון, המשמר גם אפשרות תיקון ביחס לספריות גזולות של פלסטינאים, כמו ביחס לספריות שנגזלו מעולי תימן; או בספרו האחרון של עמוס עוז, ‘הבשורה על פי יהודה’, שגיבורו מספר את סיפור מלחמת השחרור מזווית לא צפויה של יהודי שהאמין בדו־קיום יהודי־ערבי והוגדר כבוגד משום שהתנגד למלחמה,24 אני רואה בניית גשר מעין זה, המכיר באפשרויות סיפר חלופיות ובריבוי זוויות הראייה של ההיסטוריה של יושבי הארץ, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, עולים וקולטים, דתיים וחופשיים, משעבדים ומשועבדים, כבושים ונכבשים, נוודים ופליטים, מכיוונים שונים ומעמדות מוצא שונות.

בתערוכה של המרכז לאמנות ומדיה ‘מעמותה’ בבית הנסן, שנחנך בשנת 1887 כבית חולים למצורעים, ומשמש היום מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, המנוהל על ידי קבוצת סלה־מנקה, בראשותם של לאה מאואס ודיאגו רוטמן, במסגרת הפרויקט “המחלקה האתנוגרפית” של המוזיאון של העכשווי, מוצג ניסיון מרתק לתת פתחון פה לשפות השתוקות ולקולות המודחקים, לעוולות המושתקות ולזיכרונות המוכחשים. כך למשל העבודה של האמן ישעיהו רבינוביץ על ד“ר תאופיק כנעאן (1882–1964), רופא עור ערבי נוצרי, אתנוגרף ופולקלוריסט, מנהל בית החולים למצורעים על שם הנסן משנת 1919 ועד מלחמת העצמאות, ומייסדן ונשיאן הראשון של “האגודה הרפואית הפלסטינית” ו”הסהר האדום" בעיר, שזכרו נפקד לחלוטין מההיסטוריה הרשמית של בניין בית המצורעים על שם הנסן, המוצגת בתערוכה בקומה השנייה של הבניין, מנכיחה את סוגיית זווית הראייה שמבעדה מסופרת ההיסטוריה, ואת שאלות היסוד בדבר הזיכרון והשכחה הכרוכות בכל סיפור היסטורי. היכן, באיזו נקודה כרונולוגית או גיאוגרפית, מתחיל הזיכרון? ואת מי זוכרים ואת מה מעדיפים לשכוח ולהשכיח, ומדוע? מי הוא שראוי להיזכר ומה הוא שראוי לזכור, לייצג לתמלל ולהנכיח? בקומה העליונה, קומת התצוגה הרשמית של בית הנסן מטעם עיריית ירושלים (?), זכרו של ד“ר כנעאן, הרופא הראשי ומנהל בית החולים הנסן במשך 30 שנה, שספרייתו הועברה נגד רצונו, לספרייה הלאומית בעקבות נטישת ביתו בזמן מלחמת העצמאות, נפקד. ואילו בקומה התחתונה, קומת המוזיאון המחתרתי, מוצגת עבודה מעניינת המוקדשת לד”ר כנעאן האנטי־ציוני, שהקדיש מאמץ נרחב לתיעוד תרבותי־חומרי ולפולקלור של פלסטין ותושביה הערבים, ולאוסף הקמיעות הפלסטינאי־מוסלמי שלו מרחבי המזרח התיכון, עבודה שעניינה קמיעות חדשים שנעשו בידי אמן יהודי, המשחזרים את אוסף הקמיעות של אחד מראשוני האתנוגרפיים והפולקלוריסטיים הפלסטינאים, ומעלה את זכרו הנשכח, השנוי במחלוקת, מחדש. עבודה זו קשובה לשפת המחיקה וההשתקה ומתריסה נגדה.

ישראל השנייה, זו שנדחקה למעברות, לעיירות הפיתוח ולרכוש נטוש שנותר בערים ערביות נטושות, שתושביהן ברחו או הוברחו מהן, זו שמדברת בשפת האפליה הקיפוח והנישול, נוכחת במובלע, בעבודתם המשותפת של אמתי ארנון ואסתר בירס, על תחפושות הפורים של אח ואחות הגדלים לנגד עינינו במשך שתים עשרה שנים, בשיכון עולים בעיר רמלה, שצמח על מעברת רמלה שהוקמה בין 1953–1957, שבהן עוקבים אחר תחפושות הגיבורים והגיבורות שהילדים מתחפשים אליהם בחג המסכות, ובוחרים להזדהות עמהם. הצופים, אינם יכולים שלא להשתאות, מבועתים למדי יש לומר, במקומה המרכזי של לשון הכוח והאלימות בתחפושות פורים, לשון המחלחלת מהמלחמות והכיבוש המשחית של עולם המבוגרים, במרכז, אל המרחב הילדותי, שחג הפורים הקרנבלי בפריפריה, משמש לו זירת תצפית מרתקת.

הסרט על בניית סוכה מתוך הבית הבדואי של שבט הג’הילין, בית שהוא במקורו מחסה במדבר בדמות בדון או פחון הבנוי על שלד עץ מתפרק, שפורק בחשכת הליל והועמס על משאית בסתר, אחרי שנרכש מבעליו, סומן לפרטיו והורכב ונבנה מחדש על פי הסימון המדויק בגינת בית הנסן לכבוד חג הסוכות, כהקשבה לשפת הפחד והחרדה מפני הרשות של בעליו, וכתשומת לב ומחשבה חדשה על משמעות דירת ארעי בסוכה בלתי חוקית בעולמם של נודדים ופליטים, בדואים חסרי אזרחות וחסרי אדמה, שקיומם מאוים כל העת על ידי שלטון החוק, שאינו מכיר בזכויותיהם או באורחות חייהם. שאלת הזהות המוכרת או המוכחשת, הקשורה לשאלת הבעלות ולזכות הקניין, לזכות המגורים ולשאלת ההתיישבות החוקית או הלא חוקית, בחלקי ארץ שונים השנויים במחלוקת, היא מהשאלות המנסרות בחלל עולמנו בהקשרים רבים ושונים. העלאתה בהקשר של הבדואים הנרדפים והנפחדים, הנמצאים בשולי החברה, בהקשר של בנייה ופירוק בנוסח ‘חומה ומגדל’ מאימת משמר הגבול, ובהקשר להרחבת גבולות העשייה האמנותית המכירה בחשיבות החברתית והציבורית של העלאת שאלות אלה, היא בעלת משמעות עקרונית.

ה“טיש”, עבודתם של סלה–מנקה וניר יהלום, השולחן החסידי שסביבו מתכנסים מדי מוצאי שבת להאזנה לדברי הצדיק ולדיבור לא פורמלי השוזר ישן בחדש, אגב אכילה ושתייה וסיפור סיפורי צדיקים בחצרות הצדיקים, מנכיח את העולם הדתי־חברתי הגלותי, בגלגולו המיסטי־חסידי־פולקלוריסטי המודחק, שיש כאלה שמתגעגעים אליו, ויש כאלה השבים לדרוש בו, כפי שעולה מההתלהבות סביב הצגת מחזה ‘הדיבוק’ של אנ־סקי ועיבודיה החדשים, העוסקים בין השאר בהווי בחצרות הצדיקים. העבודה הראשונה, ה“טיש”, כמו העבודות בעקבות ‘הדיבוק’ חוצה הגבולות שתוזכרנה להלן, מעידות על האזנה קשובה לעולם הדתי־מיסטי החסידי הגלותי בגלגוליו האתנוגרפיים והפולקלוריסטיים, התיאטרליים והאמנותיים, המנכיחים את העבר בהווה ומתכתבים עם שפת העבר הגלותי הנשכח והמודחק. יום העיון על ‘הדיבוק’ שיזמה קבוצת סלה–מנקה בבית הנסן לפני שנה, שנקשר לטרגדיה המגדרית של הכפייה הכרוכה בנישואי שידוך, והשתקת הצעירים בידי הוריהם בעולם המסורתי, המובלעת בו, מעלה מזווית חדשה את שפת השתיקה שנגזרה על נשים, ש’הדיבוק' או מחלת הנפש שנודעה כהיסטריה או אבדן שליטה עצמית, היה להן מפלט יחיד מכפייה שבנישואין לא רצויים, בשעה שהתיר להן לדבר בקול זר בגוף מוכר. המיצגים השונים בעקבות ‘הדיבוק שערכו האמנים והאמניות בבית הנסן, והביטויים החזותיים, התיאטרליים והמוזיקליים השונים שבחרו, הזכירו שדיבוק היה מפלטן של נשים בורות, נטולות לשון, שנאנסו לבוא בברית הנישואין עם בן זוג שלא חפצו בו, והקול הזר בגוף המוכר, המגדיר דיבוק, התיר להן להיחלץ ממעגל הציפיות הנורמטיבי, בכוח הפחד מפריעת הסדרים, שהייתה כרוכה במגע עם הלא נורמלי ועם עולם המתים. העבודה של שירה בורר על האותיות שנכתבו בתמצית מי סלק על בד, הבאות לענות על השאלה שהוצגה במחזה ה’דיבוק’ של אנסקי: ‘על מה ולמה יורדת הנשמה לעולם’, היא חלק מפתיחת דיאלוג חדש עם שפת הגלות המושתקת, הכוללת ממדים הלכתיים של כפייה, בצד ממדים מיסטיים לא מוכרים של חירות. עבודות שונות המוצגות במרתף בית הנסן ובהן ‘נרות של שבת’ ששלהבותיהם עשויות מנורות חשמל ופרוכת הקטיפה עליה רקומה המילה אש' המכסה על צינור הכיבוי, מלמדות על שאלות חדשות בדבר היחס בין קודש לחול ובין העבר להווה, ומאירות באור חדש את היחס בין קולות נשכחים לקולות נשמעים.

גם לשפות האחרות הלא נשמעות, שפת הטרור של הנכבשים ושפת העלבון וההכפשה נגד העולים, לשון השפתיים החשוקות של השורדים, לצד השפה העברית המשיחית של המתנחלים ולשון היידיש החרדית המתבדלת, מתחילים לאט ובהדרגה להימצא מאזינים מחוץ לגבולות השבט הדובר בהן, המבקשים לצאת מתחומי האמת האחת הנחרצת עליה גדלו, ולנסות לשמוע, להבין ולהכיר, או להציע קשב, סקרנות, הכרה ומענה בלשון האמנות והאחווה, לקולות אחרים אלה שלהם אמתות שונות וזוויות ראייה שונות על קיומם האנושי, ואולי גם הם ראויים להאזנה ולאיחוי, לסליחה ולפיוס.



  1. למעלה מ־900 אלף איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה, נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם, בעשור שהסתיימה בו מלחמת העולם השנייה והתחוללה מלחמת העצמאות, כשהאוכלוסייה היהודית הקולטת, שמנתה ערב הקמת המדינה רק 600 אלף איש, זעומה במספרה לעומת האוכלוסייה הנקלטת, בעשור ששררו בו אבטלה, משטר צנע וקיצוב, מחסור נורא במקומות דיור לשארית הפליטה, לצד קשיים נוספים, רבים מספור, בעקבות מלחמת העצמאות. העולים שוכנו בראשונה במחנות עולים, שם קיבלו מזון ודיור ללא תשלום. לאחר מכן, מראשית שנות החמישים, הועברו רבים למעברות בהן היו תנאי דיור קשים מאד. במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם בתנאים קשים מנשוא. הקמת המעברות המבודדות יצרה פיזור אוכלוסין אך מנעה את השתלבות העולים, ושללה מהם הזדמנות למציאת מקורות פרנסה. בפועל הוקמו 98 מעברות בסמיכות ליישובים וותיקים, ו־31 מעברות נוספות הוקמו הרחק מנקודת יישוב כלשהי (ירוחם לדוגמה). הבתים במעברות היו דלים ביותר, מכיוון שתוכננו כפתרון זמני בלבד. סוגי המבנים הנפוצים במעברות היו: אוהלים, בדונים, פחונים, אסבסטונים וצריפים שלא ספקו כמעט שום הגנה בחורפים הקשים של ראשית שנות החמישים. תנאי התברואה היו מחרידים ובמקומות רבים לא היו כבישים, לא מים ולא חשמל. אף שהעלייה ההמונית בשלוש השנים הראשונות להקמת המדינה הייתה מורכבת מיוצאי אסיה, צפון אפריקה, אירופה ואמריקה בחלוקה כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות נשמר באותו יחס, כבר בשנת 1952 היוו יוצאי אסיה וצפון אפריקה כ־80% מתושבי המעברות. ראו: שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981; תום שגב, 1949 הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 123–187; יוסי אלפי, לובה אליאב, משני עברי המעברה, תל אביב 2006.  ↩

  2. דוגמה מאלפת לאפליה בוטה על רקע ארץ מוצא ועדה ניתן לראות בפרוטוקול מתוך ישיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית בהשתתפות דוד בן־גוריון, בה סקר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, יליד רוסיה 1897, חבר קיבוץ יגור, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, ראש מחלקת הקליטה משנת 1948, את פריסת העולים עד לשנת 1956: “ב־27 החודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו־85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה–נהריה, אלא הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה–נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את הפולנים גם לזיכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת”. תום שגב, 1949: הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 123–187. מעברות רבות הפכו לערי פיתוח שמצבן הקשה ידוע. כך למשל: קריית מלאכי, שדרות, בית שאן, בית שמש, קריית שמונה ירוחם ועוד.  ↩

  3. נושא כאוב זה שנוי במחלוקת עזה משנות החמישים ועד היום. ארבע וועדות חקירה ממלכתיות לא העלו ממצא וודאי שהניח את דעתה של העדה התימנית. עדויות של רופאים ואחיות מראשית שנות החמישים מאשרות את טענות עולי תימן שילדים בריאים, שנלקחו לבתי חולים בחשאי, ללא הסכמת משפחתם, נעלמו והוגדרו כנפטרים, לזוועת לב הוריהם. צווי הגיוס שהגיעו בגיל 18 לבתיהם של ילדים תימנים שהוגדרו כנפטרים בפי המוסדות הקולטים בשנות החמישים, עוררו את השערורייה מחדש. ראו: שושי זייד, הילד איננו: פרשת ילדי תימן, ירושלים 2001.; רפי שובלי, “פרשת ילדי תימן: דמיון מזרחי? ”בתוך: קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, עורכים יוסי יונה, יונית נעמן ודודי מחלב, ירושלים 2007, עמ' 174–180  ↩

  4. ראו: גיש עמית, אקס ליבריס, היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים, ירושלים 2014, עמ' 127–167. הפרק השלישי מוקדש לכתבי יד וספרים של עולי תימן שנגזלו מהם בעת עלייתם והגיעו לספרייה הלאומית.  ↩

  5. ראו בין השאר את יצירותיהם ועבודותיהם של ז'קלין כהנוב, אלה שוחט, יוסי דהאן, יוסי יונה, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, גבריאל בן שמחון, שלמה בר, ארז ביטון, לאה איני, רונית מטלון, קציעה אלון, חביבה פדיה, אלי אליהו, מואיז בן הרוש, ורד מדר, עדי קיסר,, רועי חסן. עיינו בגיליונות תיאוריה וביקורת 2, 6, 26, על הניתוח המחקרי של הייצוג העדתי מהיבטים שונים.  ↩

  6. הפטריוטיות היהודית והנאמנות הלאומית לארצות השונות בהן התגוררו, מאז אביב העמים והאמנציפציה, כמו המסירות למטרותיהן הפוליטיות ולשאיפותיהן ההיסטוריות, ניכרות בעליל מהעובדה שבמלחמת העולם הראשונה השתתפו יותר מרבע מיליון חיילים יהודים, שראו בעצמם אזרחי הלאומים שבתוכם ישבו, ונלחמו זה בזה משני עברי החזית. גבורתם, נאמנותם ומסירות נפשם שבאה לידי ביטוי בהצטיינותם בקרב, לא הועילו כידוע להגן על זכויותיהם האזרחיות משעה שהחילה גרמניה את ה“פתרון הסופי” על כלל היהודים.  ↩

  7. ראו ספרו של הלל כהן, תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, ירושלים 2013, המיטיב להציג זוויות ראייה יהודיות, ערביות ובריטיות, על שלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים ומביא ביבליוגרפיה עשירה החושפת היבטים מורכבים של הסכסוך שלא נדונו בדרך כלל..  ↩

  8. החצב המצוי נפוץ ביותר בארץ־ישראל ושימושו העיקרי היה תיחום נחלות וחלקות־שדה, שכן בצל הצמח עמיד ועשוי להישאר מתחת לאדמה גם לאחר עקירת הצמח ולפרוח שוב בשנה הבאה.  ↩

  9. בישיבת מרכז הרב בירושלים שיש בה בית כנסת הפתוח לציבור מצוי שלט גדול בזו הלשון: “ציבור הנשים מתבקש לא לשיר בקול על מנת לשמור על קדושת המקום והזמן”.  ↩

  10. על הרקע להדרת נשים ועל משמעותה, ראו: רחל אליאור, ‘נוכחות נפקדות’, ‘טבע דומם’, ו‘עלמה יפה שאין לה עיניים’, לשאלת נוכחותן והעדרן של נשים בלשון הקודש, בדת היהודית ובמציאות הישראלית", אלפיים 20 (תש"ס), עמ' 214–270.  ↩

  11. ראו: רחל אליאור, ‘סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות’, ירושלים: כרמל [בדפוס]  ↩

  12. הנתונים לשנים 1948–1954 מורים ש 57.8% מהנשים שעלו מארצות אסיה –אפריקה לא ביקרו מעולם בבית ספר לעומת 6.3% מיוצאות אירופה. 26.2% מיוצאות אסיה ואפריקה לא סיימו בית ספר יסודי לעומת 31.9% מיוצאות אירופה. ראו: משה סיקרון, ‘העלייה ההמונית ממדיה, מאפייניה והשפעתה על מבנה אוכלוסיית ישראל’, מ‘ נאור (עורך), עולים ומעברות 1948–1952, עידן 8, ירושלים. ראו: רחל אליאור, ’סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות', לעיל.  ↩

  13. ראו: אורית קמיר, כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי, ירושלים 2007  ↩

  14. דוגמאות לכך נמצאות בסרט ‘גט’ של רונית אלקבץ ובסרט ‘טהורה’ של ענת צוריה, המתעדים מקצת מן המתרחש בחייהן של נשים הכפופות לבתי דין רבניים. הסופרת הראשונה שתיארה את חייהן של נשים בעולם המסורתי בשעה שלא היה להן יותר חפץ בסדריו, הייתה דבורה בארון (1887–1956), בספרה פרשיות: סיפורים מקובצים, ירושלים תשי“א. ראו: דבורה בארון, פרשיות מוקדמות: סיפורים, תרס"ב–תרפ"א; ההדיר והוסיף הערות אבנר הולצמן, ירושלים תשמ”ח.  ↩

  15. הבדואים הם בני הקבוצה הענייה ביותר במדינת ישראל. הבדואים בנגב, המונים היום כ־277,777 נפש, נאבקים עם המדינה על שאלות בעלות על קרקע המדינה, שלדעתם שייכת להם מימי הטורקים, ועל זכויות התיישבות על אדמות שהיו בבעלותם. אולם המדינה מתנערת ממושגים הקיימים בלשון הבדווית, המתייחסת רק אליהם, שבה עולים המושגים “צדק מעברי” בעת החלפת הריבון, זכויות קניין בקרקע של נוודים־למחצה ו“זכויות ילידים”. כיום מתגוררים קרוב למאה אלף בדואים ללא הסדרה של מגוריהם, ומתקיים מצב בו מתגוררים עשרות אלפי אזרחים ישראלים במבנים שהוקמו ללא היתר כחוק, המועדים להריסה. ברבים ממקומות אלה קיימות תביעות בעלות על הקרקע שלא נפתרו. ראו: זאב בגין, הסדרת התיישבות בדואים בנגב, 23.1.13, תזכיר שהוגש לממשלה.  ↩

  16. “כאן לא אשמע את קול הקוקיה. כאן לא יחבש העץ מצנפת שלג, אבל בצל האורנים האלה כל ילדותי שקמה לתחיה. צלצול המחטים: היה היה — אקרא מולדת למרחב־השלג, לקרח ירקרק כובל הפלג, ללשון השיר בארץ נכריה. אולי רק ציפורי־מסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמים — את זה הכאב של שתי המולדות. אתכם אני נשתלתי פעמים, אתכם אני צמחתי, אורנים, ושרשי בשני נופים שונים”. ‘אורנים’, לאה גולדברג, שבולת ירוקת עין, תל אביב ת"ש [1940].  ↩

  17. מיכאל גרינצויג, ‘הלשון העברית בתקופת העלייה השנייה’, ‬  ↩

  18. פרדריק דאגלס עבד אמריקני: סיפור חייו, תרגמה מאנגלית – מיכל אילן, בנימינה 2006.  ↩

  19. על שפה זו ראו: רחל אליאור, “לשון הקודש ולשון החול – השפה העברית והזהות הישראלית – העוקץ האפוקליפטי וחילון השפה” [א]. כיוונים חדשים 31 (תשע"ה) 181–207; [ב] כיוונים חדשים 32 (תשע"ה); עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967–2004, אור יהודה תשס“ד. על היחס לגויים בשפת החוגים המשיחיים, ראו: יצחק שפירא, יוסף אליצור, תורת המלך, יצהר תש”ע.  ↩

  20. ראו: דלית ברמן–אסולין, שימור ותמורה ביידיש החרדית בישראל, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז.  ↩

  21. ראו: רחל אליאור, “בין יהדות לדמוקרטיה –רשות היחיד וחובת הרבים”, רבגוני 2, תמוז תשנ"ח, עמ' 11–18. http://pluto.huji.ac.il/~mselio/YAH.pdf  ↩

  22. חוגים רבים עוסקים בניסיונות מעין אלה מכיוונים שונים, ראו רשימה חלקית באתר https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=787004051347208&id=722328821148065  ↩

  23. אקס ליבריס (לעיל הערה 4), עמ' 168.  ↩

  24. הספר עוסק במתים הקובעים את גורלם של החיים כהורים שכולים וכאלמנות מיוסרות, כסבים ללא נכדים וכאלמנות של הנופלים בקרב שנותרו ללא ילדים, ומעמיק לשאול על מושגי הנאמנות והבגידה, האהבה והחובה, המסירות וההענשה העצמית של החיים על אבדן אהובי נפשם, תוך כדי דיון ביהודה איש קריות, עליו כותב גיבור הספר, שמואל אש, עבודה ומעורר את קוראיו לבחון את עמדותיהם המוסריות ולשוב ולשאול: מה היא נאמנות, ולמה? ובשם מה? ומה היא בגידה ובמה? ומדוע. העלאת חוטי השתי של יחס היהדות לנצרות מאז ימי יהושע בן מרים ויהודה איש קריות, עם חוטי הערב של יחסי יהודים ומוסלמים, מעוררת מחשבה מזוויות בלתי צפויות. המשפט הנוקב שבשלו נכתב הספר: ‘אבל הוא היה בוגד’, המתאר דמות של חולם שחלם על חיים אחרים לבני ישמעאל ובני ישראל ופעל כדי לקדם רעיונות שסטו מהדרך המקובלת על ־ידי הנהגת היישוב, שבה היה חבר. הדחת בעל החלומות מרחיק הראות, המצייר מציאות אלטרנטיבית, חלופית לזו השגורה והמקובלת ביישוב, כבוגד, היא מחוטי השתי העמוקים ביותר הנשזרים בספר זה, המציב באומץ את שאלת הנאמנות והבגידה למה ולמי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות