רקע
אהרן ראובני
זעזוע ראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1967

כאשר שב מוטלה מן “החדר” הביתה פגש במסדרון איש לא ידוע לו – גבוה, עבה, עוטה פרוה ארוכה. פניו היו שקועים בצוארון־שעיר זקוף, רק אפו האדום הציץ מבין קצווי הצוארון. גם העינים לא נראו – מכוסות היו בשתי זכוכיות שחורות, הנתונות במסגרת זהב.

למה הסתיר הלז את עיניו, לא ידע מוטלה, אך מיד עלה בו רגש של אי־אמון לאיש הזר.

אבין ואמו עמדו כנגדו בלי מעילים, על אף הקור, כדרך שיוצאים בחפזון, והביטו אליו בעינים מופחדות.

– מ־מה יאמר הרופא? – שאל אבא.

סברה שאבא שרוי בכעס. כל פעם שהוא כועס הוא מגמגם ונעשה כבד־פה כמו שמריל השמש. אבל, מדוע הוא מדבר עתה בלחש וכמו מפחד? – כשהוא כועס, הוא צועק.

מתוך הצוארון הזקוף נשמע כחכוח קל, וקול צרוד ענה:

– מה נוכל לעשות? הן רואים אתם בעצמכם… מובן שאין אדם יכול לומר בהחלט… הכל בידי שמים. אלא – הן אשה זקנה היא, ואני אין חפצי להשלות אתכם.

פתאם התחילה אמא בוכה בקול. אבא כעס:

– מ־מדוע את עומדת כאן בחלוק דק זה? – הרים קול עליה. – כלום חסר לנו שגם את תחלי?

– אחת היא לי, – בכתה אמא. – אוי ואבוי לנו, אמא הולכת למות… אוי ואבוי לנפשי!

מוטלה נכנס דומם אל הבית, פשט את מעילו והתחיל מנער את השלג מעל מגפיו. אולם פסיה, אחותו הבכירה, התרגשה וגערה בו:

– שש! הס! עומד לו בר־נש כזה ורוקע במגפיו כמין קלגס – אינך יודע כי סבתא חולה?

מוטלה ידע כי סבתא חולה. זה ימים אחדים שהכל נשתנה בבית. אבא נראה כמו נרגז, עיני אמא אדמו מבכי, וכשהוא, מוטלה, שאל אותה, למה עיניה אדומות, התחילה בוכה ומתיפחת. מוטלה נבהל ולא העיז לשאול עוד.

אבל העיקר היתה סבתא. כל יום, בבואו הביתה מן “החדר”, היה רואה אותה יושבת על הכסא הגדול, קרוב לתנור, וסורגת פוזמק. פניה האירו לקראתו ועיניה לטפוהו. כל פעם שאלה אותו כיצד למד ב“חדר”, ובהחליקה בכף ידה על ראשו, היתה לוחשת:

– ילד טוב! ילד טוב!

ויש שנתנה לו עוגה או דובשן… ועתה הנה הכסא ריק, וסבתא שוכבת בחדר המטות ונאנחת.

זה כמה ימים שנודע לו, למוטלה, כי סבתא חולה, ועדיין הוא תמה למראה הגדולים, שהם כמו מבוהלים ונרגזים, ואמא בוכה. למה היא בוכה? אם סבתא חולה – מה זה נורא? הוא, מוטלה, יודע פרק במחלות ואינו רואה כל טעם לבכות. להפך, אצלו מחלה זה כמין יום־טוב. שני מיני מחלות ישנם – כאב ראש וכאב בטן. מאין בא כאב ראש, לא היה ברור לו; רק ידע כי ביום כזה אין אמו נותנת לו ללכת אל “החדר”. תחת זה היא משכיבה אותו במטה ומכסה בשמיכה ומביאה לו תה וריבה. אבא וסבתא ממששים את מצחו ואומרים: חום. הכל בבית מתעסקים בו, וזה טוב ונעים.

כאב בטן היה בא לו כאשר גדש את הסאה בזלילת תפוחים או שזיפים, שהביאה אמא מן השוק לקנוח סעודה. הכאב שחש בבטן במקרים כאלה היה כאב ממש, ואז דווקא לא רחמו עליו; אדרבא, אמא עשתה עצמה כאילו דעתה נוחה מיסוריו:

– כך נאה לך וכך יאה לך, – היתה אומרת. – הראיתם ילד זולל שכזה! מכל מקום, אל ה“החדר” לא היתה שולחת אותו באותו יום. ואין טוב בלי רע: יש שהיתה מכריחה אותו לבלוע כף שמן קיק; והוא שונא שמן קיק!

בכל זאת תמה על סבתא. עד אז לא עלה על דעתו כי גם גדולים נעשים חולים לפעמים. ולשם מה תחלה סבתא? ל“חדר” בין כך ובין כך אינה הולכת. ומדוע היא שוכבת זמן רב כל כך – מהשבוע שעבר? כשהוא, מוטלה, חולה, הרי זה רק ליום אחד; למחרת הוא עוד רפה ויכול לא ללכת ל“חדר”, אבל חולה כבר איננו.

בפינת החדר עמד תנור־ברזל, שהיה מחמם את בני הבית כל ימי החורף. על דלתו הקטנה, המרובעת, היה מכויר אריה רתום לעגלה ולו רעמה נוראה ועינים זדוניות, המביטות בזעם מתחת לעפעפיו השחורים.

מוטלה ידע כי האריה שומר את “ננסי־האש” שלא יקפצו מן התנור ולא יעשו שרפה בבית.

הוא ישב על־יד התנור וחמם את ידיו. הוא אהב לשבת ככה ולהביט אל הלהבות ולראות איך רצים ניצוצי האש רצוא ושוב ואיך משתברים פתאם ענפי־עצים דקים, בהשמיעם קול נפץ קל, והרוח מיילל בארובה: או־ו… או־א… ו“ננסי־האש” מסתובבים בחפזון, עפים למעלה ואובדים בחלל חורה השחור של הארובה.

מוטלה שמח שהננסים אינם יכולים לקפוץ מהתנור אל החדר.

– אה, אינכם יכולים! אינכם יכולים! – הוא מתגרה בהם. – לכו לכם אל הארובה, לכו!

– למחשבה זו עולה בלבו רגש של חיבה אל האריה. הוא יודע כי האריה כועס רק “עליהם”. בו, במוטלה, לא יגע לרעה.

– היום קור נורא, פסיה, – אמר לאחותו; תוך כך שמע את הדברים היוצאים מפיו וידע כי אמר אותם ממש כמו אבא בשעה שהוא בא מן הרחוב הביתה.

עם פסיה אינו מדבר על מה שמתרחש בתנור. היא צוחקת ל“ננסים” – הולכת בדרכי “הגדולים”!

– פסיה, מי זה – הרופא?

– כן, מוטל. סבתא חולה מאד.

פסיה באמת גדולה. היא בעצמה אמרה כי כבר מלאו לה תשע שנים. בכמה היא גדולה ממנו?

– פסיה, בכמה את גדולה ממני? אני בן חמש, כן, פסיה?

– כמעט חמש וחצי.

– והוא רע?

– מי רע? – לא הבינה פסיה.

– הרופא. הוא אומר: “מה נוכל לעשות?”, ואמא בוכה.

– אמא בכתה גם בבקר, – אומרת פסיה ושוקעת בהרהורים.

– יודעת את, פסיה, אין לו עינים, – אומר מוטלה בהחלטיות. – מאחורי הזכוכיות שלו שחור, כמו בחור הארובה. בעיני ראיתי!

כאשר יצא מוטלה אל הרחוב לשחק עם חבריו כבר חכה לו חצקיל. חצקיל היה כולו צהוב. גם עפעפיו היו צהובים. הוא ידע כל מה שנעשה ברחוב ומפני מה נעשה כך ולא אחרת. אפו היה ארוך וצנום, ונדמה כי הוא שואב את כל החדשות מתוך חלל האויר. הוא היה גדול ממוטלה רק בשלש שנים, אבל ידע דברים כאלה שאף לגדולים אינם ידועים. ומקצת מהם ספר לפעמים גם למוטלה.

כך היה, למשל, כאשר רצה אביו להלקותו על שאחר לבוא הביתה מן “החדר”. הוא נשבע בשבועות חמורות שהתעכב בבית המדרש להקשיב לשיעור גמרא. מלכתחילה נכנס שמה להתפלל מנחה.

מוטלה הזדעזע לשמע דבר שבעת שוא. הוא ידע כי חצקיל הלך אז, לפנות ערב, להתרחץ בנהר, ולכן אחר לשוב, ועתה, סבר מוטלה, ודאי יהלמו רעם על השבעו שבועות שקר, או, אולי, ישרף כמו העצים בתנור או יפול פתאום וימות.

אולם באותו ערב יצא חצקיל בשלום מן העסק – אבין האמין לדבריו והניח לו.

– ולא יהיה לך כלום על כי נשבעת לשקר? – שאל מוטלה בחרדה.

– הס! הוא ישמע! – נבהל חצקיל; אביו, שיצא מביתו ועבר על פניהם, עוד היה קרוב למדי.

– אינך ירא? – לחש מוטלה, אף כי אביו של חצקיל כבר הלך ולא נראה לעין.

– אספר לך הכל, רק תישבע לי כי לא תגלה לאיש.

– אני נשבע.

– אמור: ‘לא אגלה לאיש – לא לאבא ולא לאמא, לא לפסיה ולא לסבתא, ולא לכל איש; ואם לא אשמור לשוני יבואו לי, תכף ומיד, סקילה, שרפה, הרג וחנק’.

מוטלה חזר אחריו מלה במלה, וכאשר גמר ענה חצקיל “אמן” ואמר:

– עכשיו אספר לך. כאשר אני אומר: ‘לא ארד מן המקום הזה, אם זה שקר’, אני מוסיף בלבי: “לא”. הבינות? ‘לא ארד מן המקום שאני עומד עליו, אם זה שאמרתי לא שקר’. לא שקר! אתה מבין?'

מוטלה התפעל מחכמתו של חצקיל, אך לבו לא היה שקט.

– ומותר ככה? – שאל בחשד.

– בכלל – אסור. אבל בשעת סכנה הקב"ה מוחל.

בזכות חכמתו המפתיעה עלה חצקיל מאד בעיני מוטלה. וכל פעם שמוטלה תהה על מעשי הגדולים – וידע מראש כי מהם, מהגדולים, לא יקבל תשובה של טעם – פנה בשאלותיו אל חצקיל.

ועתה חכה חצקיל למוטלה, וכאשר ראהו יוצא אל החצר, רץ אליו והתחיל לחקרו:

– ובכן, מה אמר הוא – הרופא?

מוטלה לא ידע מה לענות.

– ומה, כלום אתה תדע משהו? – קרא חצקל ברוגז. – אני כבר יודע.

– הגד גם לי – התחנן מוטלה.

– לא תבכה?

– לא, – הבטיח מוטלה.

– הוא אמר שסבתא שלך תמות.

– אי־אפשר! – קרא מוטלה בכעס. – זה שקר!

– בחיי, שזה אמת!

– שקר! – מי אמר לך?

– כשם שאני יהודי! באוזני שמעתי, איך ספרה הדודה דבורה להניה שהיא בעצמה שמעה זאת מהזקנה שמביאה לכם כעכים.

מוטלה עמד כאלם. הוא ידע כי למות רע מאד. כאשר מת בחצרם שכן אחד, יהודי ישיש, בכו עליו כל בני ביתו, וגם אחרים, ואחר כך באו אנשים זרים ושמו אותו על מטה שחורה ולקחוהו, ומאז לא שב. והוא, מוטלה1, שאל את חצקיל, מה עשו לו, לאותו זקן, וחצקיל אמר שקברוהו – ומוטלה פחד…

– וגם סבתא לא תשוב? – שאל בפחי־נפש.

– שוטה! מוטב שלא תשוב.

– יקברוה באדמה?

– הס! אסור לדבר ככה.

– מדוע? – שאל מוטלה בלחש.

– סור ממני! לך לך!

– חצקיל הסב את פניו ממוטלה וברח.

מוטלה נכנס הביתה. לבו משכו לראות את סבתא. נדמה לו כי כאשר יראה את פניה, יתברר לו משהו. מעת שחלתה לא נתנו לו להכנס אליה. אמרו שהיא ישנה, או סתם: אסור! עתה לא נמצא איש בחדר הראשון. פסיה יצאה, אמא היתה עסוקה במטבח, ומהחדר השני נשמעו אנחות סבתא. מוטלה פתח לאט את הדלת ונכנס. האנחות נפסקו פתאום.

– מי שם? שאלה בקול רפה.

– אני.

– אתה, מוטלה? בוא הנה, ילדי.

היא ישבה מסובה על המטה, מכוסה בשמיכה ועטופה בסודר צמרי עבה ונסעדת בכרים. פניה קטנו ונתכרכמו ונצטמקו. על השמיכה נחה ידה הקרה והחוורת, ומוטלה הרגיש כי אין בה עוד כוח. הווילונות על החלונות הורדו. בחדר עמדה אפלולית.

– הלכת היום אל “החדר”, מוטלה?

– כן, סבתא.

– והרבי היה מרוצה? ראה, מוטלה, למד הרבה… והקב"ה יעזור לך. אה – אה – סבתא נאנחה והשתתקה.

– כואב לך סבתא?

– אני חולה, מוטלה

– ומתי תבריאי?

– בקרוב, אם ירצה השם.

מוטלה ראה איך סבתא נושאת עיניה אל התקרה ולוחשת:

– רבונו־של־עולם, רחם עלי… על יסורי. קחני־נא מכאן… קחני!

מוטלה הבין כי סבתא חולה מאד ושאל:

– סבתא, כואב לך הראש?

אבל סבתא עיפה ולא חפצה לדבר עוד. היא אמרה:

– לך מוטלה, לך לשחק.

מוטלה עמד והרהר, אם כבר ילך או ישהה פה עוד. פתאום שאל:

– סבתא האמת היא שתמותי?

ידה הדקה והחוורת זזה על השמיכה ושפתיה נרעדו. מבטיהם נפגשו. עיני סבתא, שהיו חסרות צבע ונראו כמו שתי טפות מים, עתה נעשו עגולות וכהות, ומבטן היה קשה וזר. אימה גדולה השקיפה עליו מתוך עיני סבתא.

– מה… מה זה?… – לחשה.

פחד נפל על מוטלה. מבטה של סבתא נתן בלבו מורא משונה. נשימתו נעצרה. הוא רעד; עמד דום והביט לתוך עיניה. נדמה לו כי סבתא כועסת עליו.

‘אולי היא כועסת שהוא אינו חולה כמוה ויכול לרוץ לכל מקום כחפצו?’

סבתא כבר לא הביטה אל מוטלה. היא לא ראתה אותו עוד. עיניה נשאו מעל לראשו, ובמבטה הדומם נקרשה האימה האחרונה.

פתאם התחיל מוטלה לבכות חרש. סבתא כמו התעוררה משנה עמוקה. היא הניחה על ראשו יד חוורת, קלה, אין משקל, החליקה עליו ואמרה בקל רפה:

– לך, מוטלה, לך לשחק עם הילדים – אני אתנמנם קצת.

מוטלה יצא נרעש ורוה־דמעות. מעיני סבתא נשקף אליו משהו לא־רגיל, מחריד ומזעזע…



  1. “מטולה” במקור המודפס, צ“ל: מוטלה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות