רקע
אהרן ראובני
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1967

 

א

שעה שתים אחרי הצהרים. כבר השמש נטתה קצת ממרומי הרקיע, אך עוד חם מאד. הילדים העמיקו בנבכי העשב הרם ואינם נראים מבחוץ. הלאה מזה התפשט שדה־תבואה רחב־ידים, רוחש ורוגש עם הרוח. בקרוב יקצרוהו, יאלמו אלומות, יכינו תבן לבהמות לחורף. זה כבר לא היה גשם. האדמה יבשה ומקומטת. העשב הצהיב. רוח קלה עוברת על פני השדה. רצים גלים צהובים־ירוקים, עולים ויורדים. גל רודף גל. הם הולכים רחוק רחוק, עד לקצה השמים התכולים, ונבלעים למטה, במקום ששפולי הרקיע נוגעים בקצווי האדמה. שם ישכבו ויחכו לרוח אשר ישאם וישיבם. כי הלאה אין להם דרך. ובשעה שהם מוטלים שם, אולי יציצו בעד חרכי השמים ויראו משהו מעבר לתבל… הגבעולים מנענעים את ראשיהם אחרי הגלים ומלווים אותם בהמית ריחושים.

הילדים התפרקדו ומביטים למעלה. מן העשב נודף ריח טוב, ערב לנחירים. סבך גדול מקיפם, חובקם בזרועותיו. גבעולים גבוהים, דשנים, ירוקים־כהים, עומדים עליהם כמו יער. מעל להם תלוי קטע קטן, זוהר, של הרקיע. את השמש אינם רואים, העשב הצפוף מסתיר אותה מעיניהם. אבל היא אינה רחוקה, הם חשים את קרבתה. ברק הכתם למעלה חזק כל כך שקשה להביט – העינים כואבות. מישקא מתהפך, שוכב על בטנו ותוחב את פניו המשולהבים בעשב המעוך, הקריר. לרגע החשיך העולם – אין הוא רואה מאומה. אחר כך התחיל להתבהר. באפלולית שמתחת לעשבים הוא רואה הרבה דברים מענינים. נמלה מטפסת ועולה אל חוד של גבעול. הנה היא במבוכה, אינה יודעת לאן תפנה מזה. היא זוחלת הנה והנה, יורדת ועולה. מישקא קורע את ראשו של הגבעול מגופו ומניחו – עם הנמלה – על הקרקע. עתה תמצא הנמלה התועה את דרכה אל ביתה. אבל היא שבה ועולה אל גבעול אחר. מישקא שמח. נראה שהיא משחקת. גם הוא אוהב לטפס על עץ. פתאום הוא מגלה עכביש – שרץ גדול, שעיר, נורא – רגליו ארוכות, עקומות, שעירות, והן יוצאות לו מכל הצדדים; וגופו עגול כמו אגוז. מישקא מסתכל בו בפחד.

– עכביש! עכביש נורא! הוא צועק אל שני חבריו.

– סיומקא ומרוסיה מתהפכים ומתקרבים אליו. כל שלושת הראשים קרובים: הראש הבהיר־הלבנבן הוא של מרוסיה, הכהה – של סיומקא, זה שבאמצע, השחור משחור – של מישקא.

– מעוך! מהר דרוס! הרגהו! – צווחים שלשתם בהתרגשות.

– אבל הם חוששים לנגוע בעכביש בידים ריקות. סיומקא בן האחת־עשרה – שהוא בשנתים גדול ממישקא – מוצא עצה: הוא מכניס כף ידו בשרבול1 כותנתו התכולה־הבהירה, האוקראַאינית, עוטף בה את אגרופו ומועך את העכביש. הבריה הקטנה, שזה עתה רצה לאשר רצה, מלאה חיים ותנועה, לא נותר ממנה כי אם כתם של רפש שחום דומם. רק שתי רגלים שעירות שלא נמעכו, עדיין הן משתלחות ומתכווצות, מפרכסות ומתפלצות.

– א־הא, עוד אתה מבעט ברגליך! – קורא סיומקא בחמת־טרף ושוחק בקצה שרוולו את שתי הרגלים הרועדות.

– שקץ! – אומרת מרוסיה ונרתעת.

– אמת שהוא נושך? – שואל מישקה. – ושמתים מנשיכתו?

– הם ארורים, – אומר סיומקא באידית. – הם הביאו אש להצית את בית המקדש. כל אדם חייב להרגם.

דבר זה ידוע למישקא. שאלה אחרת עולה על לבו.

– מתי זה היה? וכולו נשרף? ולא נשאר ממנו מאומה?

– לא נשאר כלום! – פוסק סיומקא. – ומה שנשאר סחבו הגויים.

– איזה גויים? גם שלנו – מדנילובקה?

– כמובן, כל הגויים.

– מישקא מעיף מבט עוין במרוסיה.

– גם היא?

– שוטה! – אומר סיומקא. – הלא זה היה לפני זמן רב. אפילו סבה – אולי הוא טרם נולד אז.

– או־הו, – תמה מישקא. – דעתו נחה והוא מוסיף בשמחה: – אם כן, ידה לא היתה בזה, והיא אינה יודעת כלום?

– אינני מבינה, – נעלבת מרוסיה. – מה אתם מטרטרים לכם בלשונכם? אלך לי.

– לכי! מי מונע אותך? – אומר סיומקא בקרירות.

– אלך או לא אלך, – זוקפת מרוסיה כנגדו את פניה הנאנפים, – אותך לא אשאל.

– לכי לך, מרוסקה, הביתה! לכי, שמעי בקולי, – מתגרה בה סיומקא. – הלא כביסה אצלכם היום. אבא יקח רצועה: גשי־נא הנה, מרוסקה! איה הסתובבת כל היום?' וירביץ לך, אוי ירביץ! חי־חי־חי… – סיומקא צוחק וצורח בהנאה ממחזה רוחו.

– שתוק, מטורף! – צורחת גם מרוסיה. – בן־כלבה! תחילה אתלוש לך את אפך הארוך – וככה תתהלך, שני חורים תחת חוטם… כמו הדוד איוואן חרום־האף.

לעולם הם רבים, שני אלה, ולפעמים גם מתקוטטים. סיומקא חורה לו שאינה מקבלת את סמכותו – רואה עצמה כשוה לו. רגלים בריאות וקלות לה, אינן נופלות משלו בריצה, וידים חזקות וארוכות, שאין לזלזל בהן. מרוסיה ילדה רזה וגרמית, ואף כי היא בת־גילו של סיומקא, גבוהה היא ממנו בחצי ראש.

היא מתרוממת קצת מהאדמה ונשענת על מרפקיה. פניה משולהבים. היא נכונה לקרב. גם מישקא נרגש. הוא חש כי בעוד רגע יזנק. – רק אינו יודע כנגד מי. סיומקא חברו, והוא גם יהודי, והיא גויה. אבל היא ילדה טובה. מעודו לא רב אתה. והיה מקרה שהגנה עליו – אז, כאשר “שקץ” גודל הכהו. מה איפוא יעשה אם יתכתשו שניהם? על כרחו גם הוא…

– קומי, שלד ארוכה! – מוסיף סיומקא להתגרות ביריבתו.

מהדרך מגיעה אליהם צריחת גלגלי עגלה כבדה. סיומקה, שכבר ירק על כפות ידיו ועמד מוכן לקרב, הסב פניו אל הדרך. זוג שוורים מנומנמים גרר לאטו עגלה טעונה עצים. על מרומי העצים ישב אכר זקן ונראה גם הוא כאחוז תנומה. פניו צהובים ומקומטים, אל סנטרו המגולח יורדים, כמו שתי מחטים, קצי שפמיו החדים, ראשו נע ונד, ובזוית פיו תלויה ומטלטלת מקטרת־חמר צהובה.

סיומקא פורץ בצחוק רם:

– ראו־נא, הביטו: הכל ישנים. רק העגלה הולכת ודוחפת את השוורים!

שנים האחרים מסבים גם הם את פניהם אל הדרך.

– שקרן! – אומרת מרוסיה. – השוורים גוררים את העגלה.

– טפשה! – אומר סיומקא; אין הוא חפץ לעזוב את ההמצאה, המרנינה אותו. גם חשקו להתקוטט פג. – טפשה: אינך רואה כי השוורים ישנים? לולא דחפה אותם העגלה, ודאי היו עומדים. ח־ח־ח־!…


 

ב

הילדים מלווים במבטיהם את עגלת־העצים, ההולכת ומתרחקת בתוך ענני אבק. הם צוחקים בעליצות, ומישקא שואל:

– ועתה מה?

רגע קל הם עומדים ושותקים, עיניהם נוצצות במשובה ובקצת מבוכה, כמי שניטלה ממנו פתאום תכלית מעשיו. ואמנם, מה עליהם לעשות עתה? אבל סיומקא מיד מצא עסק.

– להתרחץ!

הסכימו.

– ועתה – מי יקדים?

– שלשלתם ניתקו ממקומם בבת אחת והסתערו ורצו בכל כוחם. סיומקא ומרוסיה קלי רגלים הם. מישקא מפגר אחריהם בכמה צעדים, אבל אינו עוזב. הוא מזיע ומחוויר מעצמת המאמץ, רץ אחרי השנים כל זמן שהם רצים ואינו עומד עד שהם עומדים.

– בן־חיל, מישקא! – מעודדת אותו מארוסיה. – טוב כך… רוץ! תהיה רץ מצוין.

ומישקא מכיר לה טובה בעד המלים האלה.

הנהר אינו רחב, אבל הוא עמוק וזרמו גורף. גדתו הקרובה גבוהה ותלולה; עצי־ערב צפופים מכסים אותה. הגדה שמנגד שטוחה ורפושה, ואחריה משתרע שדה־פרא זרוע מקלות דקים, אפורים, דקרנים – קני־סוף.

מרוסיה הולכת הצדה ונעלמת בין העצים. היא נערה, אסור לה להתרחץ עם נערים יחד. סיומקא נצב במקומו הקבוע – על צוק בולט, כשבע אמות מעל לפני המים. מישקא שומר את תנועותיו של סיומקא, המוכרות לו היטב: הוא ילך אחורנית שנים שלשה צעדים וישוב וירוץ מהר ויקפוץ אל הנהר. בטוסו ובצונחו לעולם הוא זקוף, רגליו למטה וידיו חבוקות מתחת לבטנו. הוא עושה קשת באויר ויורד כמו אבן במצולה. עובר רגע ארוך – אין רואים אותו. אבל מישקא איננו חושש. הוא בטוח כי סיומקא לא יטבע. ואמנם, באמצע הנהר עולה מן המים כדור כהה. הכדור מתנענע, ננער בחזקה ויורק לצדדים. והנה מגיע לאזני מישקא קול צלול, עולץ:

– מישקא, ראית?

גם מישקא מיטיב לשחות, אבל לקפוץ כמו סיומקא, מגובה כזה, אינו מעיז. אולם אחרי שהוא במים אינו נופל מחברו בזריזות ובבטחה. הם עוברים את הנהר בשחיה הלוך ושוב, יוצאים אל אמצעו ושטים עם הזרם. כאשר ירצו להחיש את שחיתם, ישלחו ידיהם לפניהם מלוא ארכם, יתנתרו ויכו על המים בכל כחם בכפות ידיהם ויהדפו את המים בכפות רגליהם ויבקעום בחזותיהם. בהתעייפם הם מתהפכים, מתפרקדים, מניחים לידיהם הלאות ודוחפים עצמם לאט בפעמי רגליהם. גם מרוסיה שטה עמהם, אבל מן הצד, בריחוק־מה מהם. היא רזה וארוכה, פגה היא ונראית כמו נער. אבל משהו נשיי כבר מציץ מעיניה, השולחות כפעם בפעם מבטים חשדניים אל עבר חבריה, כבר ניכר בשמירתה על מרחק בינה וביניהם, בהקפדתה שלא יתקרבו אליה יותר מדי. ובהיות הריחוק מובטח, היא מתרוממת מן המים עד מתניה, כמו לתומה, ומיד היא שוקעת בצריחה ביישנית מגרה.

לשוב בשחיה נגד הזרם קשה מאד. כרגיל הם עולים אל החוף ורצים אל המקום שם הניחו את בגדיהם. מרוסיה מחכה במים עד שיעברו ויתרחקו, אחר כך רצה גם היא אל מקומה. יש וסיומקא יסב פתאום את ראשו ויתן בה עין. היא מסתתרת אחרי עץ וצועקת בכעס:

– אל תביט! אל תביט!

– כבר ראיתי! ראיתי! – מתגרה בה סיומקא, ופונה ורץ לדרכו.

גם מישקא היה רוצה לראות את מרוסיה כך, אבל הוא מתבייש ומפחד. פעם אחת בכל זאת לא התאפק, הטה פניו והביט אליה בחטף. היא ראתה והתקצפה עליו יותר משהיתה קוצפת על סיומקא.

– מישקא, גם אתה? תולעת קטנה! ראה, אספר לאביך!

המחשבה כי לאזני אבא ואמא תגיע2 הידיעה כי הוא, מישקא הלך להסתכל בערלית ערומה החרידה אותו.

בבואם אל בגדיהם הם נחים שניהם, הוא וסיומקא, ונופשים. הם שוכבים פרקדן בחום השמש, מתיבשים, צופים רום השמים וצוחקים מרוב עונג. פתאום קם סיומקא והלך חרשׁ אל בין העצים.

– לאן הלכת? – שאלו מישקא בשובו.

– הלכתי להציץ במרוסקה. בוא, אראה גם לך. רוצה?

מישקא נבוך. הוא מתאדם ונמנע מלהביט בעיני סיומקא. אבל התשוקה לראות את מרוסיה הערומה גוברת על היסוסיו. ולמה זה יהיה אסור לו מה שמותר לסיומקא?

– כן, – הוא אומר בלחש, בעינים מושפלות.

– הם פוסעים בלאט בין הערבות.

– הנה, – לוחש סיומקא. – ראה.

מרוסיה שוכבת פרקדן סמוך למי הנהר. שערותיה פרועות ופזורות על כתפיה הרזות והחדות. רגליה במים. ברגל אחת היא דוחה את הגלים הזעירים וצווחת בהנאה. רסיסי מים ניתזים סביביה ועליה. טפות זכות, עגולות, זוחלות על גופה, יורדות ממותנה ושוקעות בחול. פתאום סרה שאננותה. היא מפנה פניה לעבר שני הנערים ומקשיבה. הם יושבים בלי נוע ועוצרים את נשימתם. מרוסיה מתהפכת ושוכבת על בטנה, מניחה פניה על זרועותיה ומנמנמת.

מישקא נרגש מאד. רעדה עוברת אותו. הוא מחויר, נושם עמוק ואינו גורע עין מאותו פלח בהיר. שם, על שפת הנהר. לסוף מושכו סיומקא ביד. הם זזים בזהירות ושבים אל מקומם.

– שמע! – מתרה מישקא בחברו בפנים חמורים. – אל תגיד לאיש! אל תפטפט!

קולו צרוד, הרוק בפיו נעשה סמיך ודביק. הוא מכחכח. סיומקא נפגע מדבריו:

– מה עוד תאמר? בלעדיך לא אדע?

מישקא שותק.

– עתה הולכים לקטוף תפוחים, – מחליט סיומקא. ובקול רם: מרוסקה, לקטוף תפוחים! אנחנו שוחים אל הגדה השניה ולוקחים את בג־דיינו!!

הם צוררים את בגדיהם, עושים מהם שתי חבילות קטנות, הדוקות היטב, ובשוטם על גבם מחזיק כל אחד את חבילתו על חזהו ביד אחת, מכוון את שחיתו ביד השניה, ומניע עצמו בדחף רגליו. כך הם חוצים את הנהר ועולים אל החוף, ובגדיהם כמעט שלא נרטבו. עתה עליהם לעבור את שדה הסוף. אין זו מלאכה קלה. האדמה לחה ומרופשת. בכל צעד שוקעות הרגלים בגומות מים או דורכות על קנה שבור, דוקר, או על שרש חד. אולם רגליהם הקטנות והצנומות קשות כמו גלד ושחורות מבוץ, כמ שרופות באש, ואינן חוששות לפגיעות כאלה – הסכן הסכינו לרוץ יחפות. אחרי שדה הסוף הם נכנסים אל חורשת אלונים צעירים. החורשה אינה גדולה והאלונים אינם עומדים צפופים. מבעד לעצים נראים בתים אחדים, המלבינים בסיודם, וגני־פירות, המוקפים גדרות קלועות מענפים עבותים. אלה הם נכסי אנשים אמידים מכפרם – מדנילובקה. את הבתים משכירים בקיץ לקייטנים מן העיר – פקידי ממשלה ואדונים אחרים – ואת הגנים חוכרים סוחרים שעסקם בפירות.

– למי נלך?

– אל קולטיגין.

מובן מאליו כי אל קולטיגין. גנו הגדול בכל הגנים האלה ובו הטובים בתפוחים, באגסים, בשזיפים. ושומרו חייל זקן, מימי הצאר ניקולאי, והוא כבן־שבעים, אין לו שניים, ועיניו אדומות ודומעות – כילי הוא, קולטיגין, מלהחזיק שומר צעיר ויקר. הכל שונאים אותו, את קולטיגין. זר הוא פה – בעירו היה מורה בגימנסיה; זה כחמש שנים שקנה לו בית בדנילובקה ואת הגן ונהיה לתושב קבוע בכפר. שונאים אותו וגם יראים מפניו – איש יודע חוקים הוא, איש ריב ומשפטים, ומכירים טובים לו בקרב פקידי הרשות.

בינתיים עברה מרוסיה את הגשר הרעוע, במרחק־מה מהגן, והשיגה את השנים.

ובכן, – אומר סיומקא, – אתם יודעים מה עליכם לעשות. ואם יקרה משהו, מיד אתם רצים אל הגשר שם למטה, ובורחים אל הגדה השניה. ולי אל תדאגו. אני אדביקכם.

הגן גובל בחורשה. הם מקיפים את הגדר בסתר, כמרגלים. מדי פעם נעצר אחד מהם ומציץ בעד הסדקים פנימה. אין רואים את השומר. הם הולכים הלאה הלוך ובלוש, לסוף מגלה מרוסיה את הזקן. הוא יושב על סף צריפו הנמוך, הבנוי קרשים גסים שחוברו במסמרים, ושותה תה.

– ועתה לכו לכם, – אומר סיומקא בלחש.

הוא מתגנב אל אחורי הגן. בן־רגע הוא עולה על הגדר וגולש לתוך הגן, בלי רחש, כמו חתול. מישקא ומרוסיה ניגשים אל השער. מרוסיה עומדת על המשמר, מחוץ לכניסה – אם תראה דבר־סכנה, תשמיע צפצוף דק, חד – אות אזהרה.

מישקא פותח את השער לרווחה, משאיר אותו פתוח לצורך נסיגה, ופוסע כמה פסיעות פנימה. צריפו של השומר אינו רחוק מן הכניסה. הוא יושב על המפתן, בפתח מעונו. לפניו, על גזע עץ כרות, ספל פח. הוא לוקח חתיכת3 סוכר, מוריד אותה לאט לתוך התה ובוחש במקל קטן, חלק, שהתקין לו לצורך זה.

– מה לך פה? פשפש! הוא רוטן בהשגיחו במישקא. – הסתלק! צא מהר, שרץ! ואת השער סגור.

– סבא, הלא תמכור לי מעט תפוחים או אגסים.

– לך מזה! אראה לך מכירה… פה לא מוכרים, בכפר מוכרים.

– אבל אני פה… מכור־נא לי מעט!

– יש לך קופיקות4? – שואל הזקן בקול נמוך, תוך שהוא מביט לצדדים בחשש.

– תן לי בשלוש קופיקות.

– הראה־נא את מעותיך.

– מישקא מחפש את המעות. כמה רגעים הוא עומד ומפשפש בכיסי מכנסיו, בשרוולי מעילו, בתוך כותנתו, בכובעו – עליו לתת שהות לסיומקא לעשות את מלאכתו.

– היי, ממזר, הסתלק מהר! – שוב מתקצף הזקן.

– תן לי את התפוחים, סבא. אביא לך כסף. שכחתי את הקופיקות שלי בבית.

– לך מפה… לך, אני אומר לך!

– לא תתן?

– לך – פן אשחק אותך כעפר!

השומר זז על מפתנו באיום והניח את ספל התה מידו.

– והשנים, – אומר מישקא, – למי מכרת אותן?

– איזה שנים? – שואל השומר לתומו.

שלך, כלב זקן… פה בלי שנים!

החייל הניקולייאבי קופץ ממקומו כנשוך עקרב ומסתער על מישקא.

– ראשך אמלוק בעד דברים כאלה, בן־כלבה! – הוא נוחר.

אבל מישקא כבר טס כחץ מקשת אל מחוץ לגן. הזקן עומד ומנשים:

אין סימן לנער – כמו חטפו שד. בחרי־אף הוא סוגר את השער ושב אל ספל התה שלו, שהתקרר בינתים. הוא בוחש בו שוב במקל החלק ורוטן:

– חכה מעט, ממזר… עוד נעשה חשבון. תזכור אותי…

– סבא, תתן לי תפוחים? הלא תתן, סבא!…

– השומר ניתק ממקומו בחמה שפוכה – והופך את ספל התה על גזיר העץ. הוא מבולבל; לא ראה כלל, איך חזר הנער, פתח את השער ונכנס שנית אל גבולו. מישקא עומד מתוח, מוכן כל רגע לנוס. הזקן שב ומתישב על מפתנו, מוזג לו ספל תה אחר מקומקומו ונראה כנרגע. החייל הותיק מנסה להערים על אויבו בתכסיס חדש.

מישקא פורץ בצחוק:

– ח־ח־ח! נשפך התה… תרח זקן! ידי גולם!

השומר מחריש. ביד רועדת הוא מקרב את הספל אל פיו, מגמע5 מעט ממנו ומחזירו אל מקומו. אדישותו מרגיזה את מישקא. הוא פוסע פסיעה ועוד פסיעה לקראת השומר, מתכופף, כורע על ברכיו מול אותו רשע. זאת היא מדת־הבוז העליונה שהוא מעיז לגלות לו.

– תרח! – הוא צועק. – זקן־מטאטא!

פתאום לפתע, בלי אומר, מזנק אליו הזקן. פניו הבלים, הרוטטים, נוראים. העינים יורות אש מבעד לגבותיהן העבות, השבות, זקנו השב והמצהיב היה לפקעת אחת, שנגרפה הצדה. כל פניו כתם גדול של ארגמן. מישקא נחרד כולו. הוא חפץ לרוץ, הוא יודע כי עליו להמלט – ואינו יכול. אין רגליו זזות. הוא עומד דום, כמאובן. כך עובר רגע ארוך, איום.

פתאום נפלטת מפיו זעקה נואשת:

– אה־א־א!…

הוא נותר נתירה משונה, מסתער ויוצא הגן בריצה עוורת, מלא אימה משגעת. הוא רץ בלי דרך, לבו הולם כמו בפטיש, רגליו כושלות, אך עוד הן נושאות אותו. הוא שומע צעדים אחריו. הצעדים קרבים, משיגים אותו… הה, השומר הזקן מדביקו! הנה ישלח את ידיו הארוכות, אצבעותיו הגרמיות תאחזנה בכתפיו, ואז – מישקא יודע זאת בבירור – הוא יפול וימות בו במקום…

– מישקא, עמוד! מישקא! –הוא שומע קול קריאה מאחריו; נדמה לו כי זה קולה של מרוסיה.

אין לו כוח לרוץ עוד.

– מישקא, עמוד! אין רודפים אחריך! – ומרוסיה תופסת אותו בקצה מעילו.

מישקא נופל ארצה כאילו ירדה מהלומה על ראשו. מיד הוא מתרומם, עומד על ברכיו ומביט אל מרוסיה כחסר דעה. היא יושבת אצלו על האדמה. מראהו מבהיל אותה, ועם זה זע בלבה רגש אחר, חמים. היא משקיפה אליו בחמלה – כל כך קטן הוא, מיורא, חסר־ישע. והיא– היא גדולה וחזקה.

– מישא, מישנקא, מה לך?

– מרוס־קה… א־וה…

הוא מבין כי היא עמו. נראה שאין עוד סכנה.

היא מטה את ראשו השחור אליה, שמה אותו על ברכיה. שעה קלה הוא שוכב כך, פניו לחוצים אל ברכיה, ומתיפח. פתאום נרגע. טוב לו כך לשכב בחסות מרוסיה, מוגן מכל פורענות. הוא תמה על עצמו: למה בכה לפני כן?

– איה הזקן? – הוא שואל בלחש.

– איננו פה, מישנקא. אל תירא! הוא נשאר שם, בגן.

מרוסיה ילדה טובה. והוא ילד רע, מושחת… לוא ידעה, כי הוא הציץ מבעד העצים וראה אותה ערומה, ודאי היתה הודפת אותו בכעס; גם היתה מרביצה לו. הן חזקה היא ממנו. היא חזקה כמו סיומקא ואינה יודעת מורא. אילו ידע סיומקא כי הוא בכה על ברכיה… על ברכי ילדה!…

מישקא נרתע, כמו נכוה, וקם בקפיצה. פניו לוהטות מבושה. אינו יכול להביט בעיניה. גם היא כמו מבוישת. הם הולכים שניהם דומם. פתאום היא קוראה:

– בוא נרוץ עד הגשר!

הם מסתערים ורצים לעבר הגשר. מרוסיה צוררת צעדיה – אין היא חפצה להקדימו. הם מגיעים יחד אל הגשר. מישקא קופץ בראש וקורא בנצחון:

– אני הראשון!

מרוסיה מחייכת בוותרנות: יהי הוא הראשון. אין לבה לריב עמו עתה.

הם עוברים את הגשר ויושבים בצל אלון לחכות לסיומקא. אחרי שעה קלה בא גם הוא.

– מה קרה אתכם שם? –הוא שואל, ובלי להמתין לתשובה הוא מטפח בידיו על חזהו התופח ואומר בשביעות־רצון:

– הנה זה… הנה פה הכל.

שם, תחת כותנתו, נדחסו לא מעט תפוחים ואגסים.


 

ג

מישקא רעב. אמא איננה בבית, רק סוניה, אחותו הגדולה, בת החמש עשרה. היא יושבת בפינה, אצל עריסת לייבלה התינוק ומנענעת אותה.

– סונקה, איה אמא?

– איפה זה הסתובבת כל היום תכשיט שלנו? שוב התחברת עם סיומקא?

– לא עסקך! – הוא עונה בעזות־מצח. – איה אמא?

– מה זה שהתגעגעת כל כך על אמא? יש לך תאבון? רעבון קפץ עליך? עמלת קשה כל היום?

– דרך דבורה מרעים את מישקא. סוניה, כמובן, מקנאה בו שהוא משוטט לו כחפצו, והיא חייבת לשבת בבית, לנקות ולסדר ולטפל בלייבלה. אבל מה הוא אשם? כלום הוא מונע אותה מלצאת ולטייל עם בנות הכפר ולשחק עמהן? אדרבה, שתלך!

מישקא אינו עונה לה הפעם. הוא יוצא החוצה ונגש אל דלת בית המרזח שלהם אשר בחצי השני של הבית ונבדל מדירתם בפרוזדור נרחב. הדלת פתוחה. אמא כפופה אצל חבית – ודאי היא מוזגת כוס יין־שרף לאחד הלקוחות. אבא עומד אחרי דלפקו ורושם משהו בפנקס־החשבונות שלו, השמן והמלוכלך. דומה שפני אבא, הכהים והחוורים, זועפים. על לחיו האחת נראית שריטה, על מצחו בולטת חבורה חדשה. ראשו מורד אל הדלפק. פניו תקועים בפנקסו, שפתיו הדוקות. אין הוא מביט לצדדים.

‘מה קרה? – מהרהר מישקא. – מסתמא שוב קטטה. כל רגע הוא מתקוטט אתם, עם השיכורים. והם יראים מפניו… אחד נגד כולם. גם אני אהיה כך – ויבואו כמה שיבואו. רק יתחילו להשתולל, מיד אני מזנק ונוגח בראש בבטנו… בזה ובזה ובזה – עד שיפלו כולם… מי זה עשה לו חבורה כזאת? חבורה הגונה!’

מישקא סר חרש מדלת בית המרזח. אין כדאי להכנס בשעה זו. אמא תכף תטפל אליו כמעט כמו סונקה: איה הסתובב כל היום? וממנו עלול הוא גם לספוג סטירות. הכל יתכן – כאשר צמחה לו חבורה כזאת על מצחו! והוא, מישקא, מה הם רוצים ממנו, אין הוא מבין. מה אכפת להם, אם הוא משחק בחוץ – למה ישב בבית? הלא “רבי” אין לו הקיץ. כאשר יביאו לו “רבי” ישב וילמד. לא די להם ששני אחיו הגדולים ממנו – פינחס ופייוול – משפשפים את הספסלים בעיר, “בישיבה”? כך אומר הדוד יעקב, והוא, מישקא, גם דעתו כך. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יהיה סוחר־סוסים, כמו אחיו הגדולים של סיומקא; הוא וסיומקא בשותפות. אז יוכלו לבחור להם סוסים אבירים ויפים. את המכוערים ימכרו, ואת הטובים ישמרו לעצמם. שניהם ירכבו על סוסים שחורים כפחם, אש יוקדת באפיהם, והם, הוא וסיומקא, בידיהם שוטים, לרגליהם מגפיים שחורים, משוחים בזפת, מבריקים. רק יגעו בסוסיהם בשוט, ינתרו ויעברו בדהרה בחוצות הכפר. כל הבנות ימהרו אל שערי החצרות לראות אותם – גם מרוסיה… ‘אלה הם מישקא וסיומקא, – תאמרנה, – שדים ממש! איך הם טסים! בני חיל!’

מישקא מוצא לו במטבח פת לחם וצנון ומסתלק אל הרפת. אין פה איש – רק בורקה, פרה גדולה, אמוצה, שלוה. מישקא טופח לה על גבה לאות שלום וידידות. אחר כך הוא מטפס ועולה על ערימת תבן גבוהה, תבן חדש, שריחו נודף ומהנה את הנפש. הרפת מלאה ריחות עבים ונעימים של פרה ותבן וזבל מרקיב. בורקה מתקרבת אל הערימה, מניעה את ראשה המקורנן ותוחבת את חרטומה הכבד, הלח, בצדו של מישקא. הוא צוחק – גם היא רוצה לחם. הוא נותן לה שיירי פתו. אחר כך הוא הופך גבו אליה ונרדם.

אחרי ארוחת הערב בא אליהם הדוד יעקב. הוא משחק בשח־מת עם אבא. שניהם שטופים תאות השח־מת. אבא, כשהוא משחק בשח־מת אין לנתקו מהלוח. עיניו השחורות בוערות, פניו מתוחים, מצחו מתקמט, זקנו הגדול, השחור, זע כמו מונע ברוח. הוא סומך את ראשו בידיו, מרפקיו על השולחן, פניו מאומצים, כאילו הוא חפץ לעלות בקפיצה על הלוח ולתפוס לו מקום בתוך מחנהו. והיפוכו הדוד יעקב. שקט הוא, מתון, שוקל בדעתו וטוב־לב. הוא יושב זקוף, מלא בטחון ושלוה. בישיבתו ובתנועותיו מורגשת אותה בטיחות ושליטה ברוחו. פניו רחבים, מרובעים וכתורים בזקן אדום, עגול ועבה. ראשו נכון על צוארו, התקוע כמו עמוד מוצק, קצר, בין כתפיו העבות והכבירות. עיניו האפורות מחייכות חרש. כלי־המשחק הזעירים נבלעים בין אצבעותיו, הדומות לסדים כרותים. כאשר הוא לוקח כלי מן הלוח כדי להעתיקו מתאו אל תא אחר ירא מישקא פן ייגע בעוד כלים ויפיל רבים. אבל זה הוא חשש שוא. אצבעותיו של הדוד יעקב מטיילות על פני הלוח בזהירות ובזריזות כאלה, שמישקא מסתכל באצבעותיו הוא, הקטנות והדקות, ואינו יודע אם היו מוכשרות לעבור בקלות כזאת בין כל הכלים ולא להכשל.

אמא יושבת על כסא ומתקנת כותנת אבא. היא אשה גבוהה וצנומה; פניה קטנים ומקומטים. היא מתפרת ומחרישה. פיה קמוץ. כפעם בפעם היא נאנחת ומביטה במרירות אל השנים המשחקים. כל מקרה קל מזעזע אותה. לעולם היא חוששת ודואגת ומתרגשת… ולה לב חלש. הרופא אומר כי אסור לה להתרגש ולהבהל מפני כל דבר קטן… קטנות? ידעו שונאיה קטנות כאלה! אם יש בכחה לעמוד בכל זה הרי היא חזקה מברזל. הנה היום, למשל… הבקר שהיה לו, לזרח שלה. ארבעה גויים שכורים – דבר קטן הוא? פלא שיצא חי מידיהם. תודה לאל שרק חבורה. יום אחד יכול זה להגמר – חס ושלום, לא בשעה רעה הדברים נאמרים – באסון ממש… וכך יהיה… לבה אומר לה… רק משהו לא כשורה, מיד הוא מתרתח… מיד בזרוע. ומה יוצא מזה? הנה בשנה שעברה שברו לו את הראש – שבוע שלם שכב כמו גוסס… ומיכא שלנו, מה יהיה בסופו? שוטט לו בחוץ עם השקצים. לא תורה ולא דעת… הפקר! השד יודע איפה הוא מסתובב כל הימים – ובא הביתה במכנסים קרועים… את ראשו הם יקרעו ממנו, חלילה, “חבריו” הללו. עם סיומקא התחבר. מדות טובות ילמד מסיומקא! מיכא צריך ללמוד, כבר אינו תינוק, ו“מלמד” אין במקום השמם הזה. איך לקיים פה “מלמד” ובכל הכפר אין ארבעה נערים יהודים? את סיומקא אין לחשוב כלל – חזקה שיגדל עם־הארץ, בור גמור, כמו אחיו, שרק דבר אחד בראשיהם – סוסים ו“שקצות”. אי־אי, זלמנקא ודניאלקא, לא טוב יהיה סופם, לא טוב… עסקי הסוסים שלהם! גם עם יהורקא הצועני התידדו – אין להפריד.

– לא טוב יהיה סופם, – אומרת אמא באנחה.

– מה? מי? מה את מדברת? – שואל אבא ואינו גורע עין מלוח השח־מת.

– זלמנקא ודניאלקא, אני אומרת, לא טוב יהיה סופם.

– מה עוד? כלום שמעת משהו?

– מה לשמוע? עסקיהם עם יהורקא… הכל יודעים.

– טוב, טוב. לא עסקנו… חדלי מזה!

– מה אמרתי? רק שמעתי היום: פדוט אמר לגברילא – אותי לא ראו, עמדתי אחרי החבית הגדולה… אמר פדוט: ‘על יהורקא כבר יש לי ראיה. רק אני ממתין: נתפוס אותו עם הז’ידים’. לבי נפל עלי, כאשר שמעתי את הדברים האלה.

– די, די לך – הילדים שומעים.

– וכי מה אמרתי? וגברילא אומר: 'אמנה, כבר זמן לקצץ את כנפיהם. ובפרט זלמנקא – מצוה לרכך את עצמותיו. איך זה? – אתה אומר לו מלה, והוא לך בשנים. חכה, אחא, יפלו בידינו – לא יחלצו.

– אמת נכון, – אומר הדוד יעקב, – לא ינקו. כסילים! ונסה לדבר אליהם – כמו אפונים בקיר! אזנים וראשים סתומים. בכל זאת אזהירם. אתרה בהם שוב.

– וזרח שלי, תאמר, חכם מהם? – מתרגשת אמא. – שא עיניך, דוד יעקב, וראה איזו חבורה צמחה לו על מצחו!

– חבורה חשובה, – אומר הדוד יעקב, ועיניו הגדולות, האפורות, מתנוצצות בעליצות, – ועינה כעין הסלק ממש.

– אתה רואה…

סבלנות אבא פוקעת.

– הניה, סתמי פיך! – הוא שואג בחמה.

לייבלה מקיץ ומתחיל ליבב.

– וכי מה אמרתי? טוב, טוב, אני שותקת. סוניה, נענעי מעט את העריסה! – ובקול נמוך היא רוטנת: – כי אינך בן־אדם, זרח… גזלן! אין בך רחמים לא עליך ולא על אחרים…

מישקא מקשיב. חורה לו שאבא לא נתן לאמא להמשיך. מה אכפת לו? מישקא רואה בעיני דמיונו את הקטטה שנפלה בבקר. לא אחת היה עד להתכתשויות בבית המרזח. אבא כעסן נורא – תכף הוא ניצת, רותח כמו המיחם… שותה גוי אחד לשכרה, כבר כיסו ריק, והוא מבקש עוד כוס בהקפה, ועוד כוס. מאן אבא לתת לו. מתחיל השכור לגדפו ולקלל את כל היהודים, מרים קולו וצועק כי כבר הגיעה השעה לשחוט אותם ולגרשם מהכפר ולרשת את הונם. ואבא כולו יוקד, עיניו יורות אש, פניו חוורים־אפורים – פחד להביט אליו. ופתאום הוא פורץ בצעקה – צעקה פראית כל כך שהגוי נחרד:

– צא מפה, בן־כלבים! לך!

מתאלם הגוי ויוצא דומם.

ויש שהם חבורה, ושיכורים כמו לוט – אז ילעגו לאבא ויוסיפו לחרפו ולגדפו. ואבא נגש אליהם ומתחיל לדחפם אל הדלת. הם פותחים במכות. אבא משיב להם. קמה מהומה. אבא בספסל, בקרש, בסדן, בכל הבא ביד, והם בשוטים, באלות, באגרופים. כתלי הבית מזדעזעים. כך הם נצים עד שבאים אנשים מהרחוב, שכנים או עוברי ארח, ומפרידים בין המכים ומשקיטים אותם ואת המוכים.

– חכה מעט, זרחקא! יום אחד נצית את ביתך ונשרוף את כולכם… תראה! – מבטיחים אחדים מהם, תוך שהם מנגבים את אפיהם ואת זקניהם, המגואלים בדם.

ולמחרת, בצאת הי"ש מהם, הם באים לעשות שלום. אין בלבם עליו, על זרח. ודאי, הוא צודק. אבל מה לעשות – אחרי שהגיעו למצב שהגיעו? הלא הוא יודע: אדם שיכור כמו חית־יער הוא. שיכור ופיכח – שני אנשים שונים הם. ועתה נשתה־נא כוס לחיים ונשכח ישנות. אבא מסכים. כעסו עובר מהר. גם לעסק אין זה בריא, אם יקשה ערפו יותר מדי. ואבא שמח באמת שהם הקדימו ובאו להתפייס. הוא צוחק ומסביר להם פנים. ודאי, הוא מבין כי המשקה הוא שהתגעש ודבר מתוך גרונם. אין לו טענות אליהם. בהתפכחם הם אנשים מצוינים. אחר זה עוברת רוח טובה בבית המרזח, הכל מתבדחים, מחליפים דברי שנינה, גומעים6 כוסיות, ושוב הם רעים טובים, כאשר היו.

מחשבות מישקא פונים למסלול אחר. מה היה קורה אילו היה שם הדוד יעקב ולא אבא? אילו היה הדוד יעקב ולא אבא, בעל בית המרזח? גם אבא אינו מן החלשים. יש בו כח להאבק עם גוי אחד שיכור, ואפילו עם שנים. אבל הדוד יעקב יכול להפיל עשרה כמוהם. אין איש חזק כמוהו בכל הכפר. הכל יודעים זאת. אז, כאשר היתה שרפה אצל חמנקו, סחב הוא לבדו קורות כאלה ששלשה גויים לא יכלו להרים. לו לא היו שורטים את הלחי ועושים חבורה על המצח. הוא היה זורק אותם החוצה את כולם, כמו שברי כלים. רק זה חבל – אינו מתקוטט. אינו רוצה להכות. אילו רצה, ודאי היה מאבד את כל הגויים בדנילובקה.

בחלום רואה מישקא את שומר גנו של קולטיגין. הזקן רץ אליו מהר מהר, זקנו הפרוע רוטט, פיו המלא שרשים צהובים תחת שנים, התעקם בגחוך צוהל ואיום. מישקא עומד כמו אז, בגן, אינו יכול לנתק את רגליו מהאדמה. הנה הנה תשגנה אותו ידיו הארוכות של השומר הנורא…

מישקא פורץ ביללה משונה ומתעורר שטוף זעה. הוא רועד בכל גופו.

– מה לך, מיכא’לה? זה רק חלום.

אמא מתכופפת אליו, ממששת את מצחו. הוא תופס את ידה ומביט סביביו בבהלה. הוא מגמגם וממלל דברים לא ברורים.

– מיכא’לה, אתה חולה? הנה לך שכר שובבותך. למה זה תתחבר עם סיומקא המופקר ועם השקצים שלו?

היא מלטפת את פניו. שלוות הבית, ידה החמה של אמא וקולה הרווי דאגה, מרגיעים אותו. האימה הקרה, שקפאה בלבו, הולכת ונמסה. הוא נהפך על צדו השני ומיד נרדם.


 

ד

בבקר באה אל הכפר להקת נוגנים נודדים: איש סרבי זקן, אשה צעירה עמו וקוף קטן. מיד התקהל סביביהם המון פרחחים כפריים. קהל זה נגרר אחריהם מחצר לחצר, כמו בתהלוכה. כאשר הגיע מישקא במרוצה אל התהלוכה הזאת, כבר מצא שם את סיומקא ואת מרוסיה.

הסרבים הולכים לאטם, מתעכבים לפני בית זה או זה ומנסים את מזלם. הם מנגנים, שרים ומציגים הצגות, שהקוף הוא עיקר בהן. הסרבי הזקן, איש רזה וכפוף, קצי כתפיו מוגבהים, פניו העפרורים, הקודרים, חרושים חריצים. בידיו טס־נחושת מבריק, ולטס תלויים בקצותיו פעמונים קטנים. בעמוד הלהקה במקום שהוא, מתופף הזקן בטס והפעמונים מתרגשים, מצלצלים בחפזון, כמו מתחרים זה בזה. הצעירה בחורה דקת־גוף, תמירה וקלת תנועה, תנועותיה קצובות, פניה סגלגלים, חיוכה מלבב, ובעיניה כעין צל של עגמה. היא פורטת על נבל, כלי ארוך, משולש – כאשר היא משעינה אותו אל הקרקע, הוא מגיע לה עד הסנטר. היא נוגעת במיתרים באצבעות דקות וארוכות ושרה בקול חלש, אבל נעים, שיר בלשון זרה. המלים הבלתי־מובנות זורמות לאטן בקצב ערב לאזן, מדביקות זו את זו ומתלכדות ונשמעות כמו מלה אחת ארוכה, ההולכת ונמתחת כמו נר של שעווה: הנר מתארך ונעשה כמו חוט דק הממאן להקרע.

מקצת בתים מקבלים הנוגנים ככר לחם, מאחרים פרוטה או שתים, ויש שמגרשים אותם בכלבים ובמקלות. כאשר הם באים אל בית נכבד במראהו, הנותן לתקוה לשכר טוב מהרגיל, הם מפעילים גם את הקוף. הסרבי מוציא את היצור הקטן מאחורי כותנתו, שם הוא שרוי עד עת מצוא, ומחזיק בידו קצה שרשרת־נחושת דקה וארוכה, בה אסור הקוף. הוא שחור כמו ברונזה, זערער, קל וזריז, לבוש שמלה צבעונית קצרה, רחבה, מקשקשת ורוחשת; ממתניו ומעלה הוא ערום. פניו זעירים, מצומקים, רציניים, ועיניו הנוגות משוות לו כעין מבע אנושי. הסרבי שם לו על כתפיו מקל עקום, קשתי, המסמל אסל – הקוף משחק כאן תפקיד של נערה, היוצאת בדליים לשאוב מים. הסרבית הצעירה שרה ברוסית:

הלך הלכתי אל באר…

והקוף רוקד.

התהלוכה מתקדמת לאט לאט, עוברת את הכפר לארכו. בקצהו השני היא עומדת לפני בית גדול, ירוק־כהה, בעל שתי קומות, הנראה כבית אדונים. זה הוא מעונו של האדון קולטיגין. בצעדים לא־בטוחים נכנסים הנוגנים הנודדים אל חצר רחבת־ידים, המוקפת גדר של קרשים זקופים וצפופים. הם עומדים ונושאים עיניהם אל דלת הבית הסגורה – אולי ישחק להם מזלם כאן יותר מאשר בבתים אחרים. פתאום מזנק אליהם מפינה רחוקה בחצר כלב אפור, דהה, כחוש. כל היום שכב באשר שכב, לקק עצם חלקה, מלוקקת, פיהק משעמום, וכפעם בפעם נתר כנגד הזבובים השורצים סביביו, בלי אמונה שיתפוס אחד מהם. עתה שמח שנמצא לו עסק כל שהוא. הוא רץ וקופץ כנגד הבאים בשצף קצף מעושה ונובח בהתלהבות עצומה. אדרבא יראה־נא אדוניו, האדון קולטיגין ויוכח כי אינו טפיל בחצרו.

פתאום חרקה דלת הבית וזזה. בפתח נראה איש זקן, שמן, כרסני, פניו הדשנים נוצצים מזעה. הוא נותן עינים רעות באורחים לא־קרואים אלה, שבאו להשבית מנוחתו.

– מה לכם פה, ריקים? – הוא מרים קול נוחר. – מי הרשה לכם להכנס אל חצרי ולתופף תחת חלוני? תעודות־זהות יש לכם? מה? מכיר אני אתכם, אורחים־פורחים שכמותכם!

הנוגנים עומדים נבוכים ומיוראים. הסרבי הזקן מחזיר את הקוף אל אחורי כותנתו. הצעירה נושאת עינים גדולות אל האדון – פחד נבט מהן. הוא נצב בתחתוניו, זקן מגושם, פניו תפוחים, וכתמי אודם קל, ורדי, פושים על לחייו הדשנות. נשימותיו קצרות, וקולן נשמע. הוא משקיף על הלהקה בעינים עגולות, קופאות, זועמות. הצעירה מפנה עיניה ממנו בהבעת סלידה. היא אומרת בקול נמוך:

– נלך־נא מזה, סבא!

הם פונים ללכת.

קולטיגין שם לב פתאום לנערה הסרבית. בעיניו הזדוניות נראים ניצוצות, חיוכי חשיקה תועים בהן, תאוות גוף זקן, מתנוון, מפוטם, עמוס חלב. בפתע הוא משנה טעמו ומדבר אל הנוגנים בטוב־לב, בקול דק מתמיה:

– חי־חי, נבהלתם? שוטים! נגנו, נגנו לכם כחפצכם. אדרבא, גם אני אשב פה שעה קלה ואהנה.

הנוגנים מהססים. קולטיגין פונה אל הדלת הפתוחה וצועק:

– דשקה, הביאי לי כסא הנה. דשקה! מהר, מרשעת!

בכעסו הוא דופק במקלו העבה בקרשי המרפסת שלפני הפתח. אשה כפרית צעירה – נרגזת, אדומת־פנים – יוצאת מן הבית, ותינוקת, כבת שנתים, נגררת אחריה, כשהיא נאחזת בשולי שמלתה.

– מה לו? – היא צורחת כנגד קולטיגין. – מה הוא מרעיש את העולם?

– את – אל תצעקי עלי! אל תשכחי מי אני ומי את! אני אציל, אדון רם המעלה, את שומעת? ואת פלחית מטונפת… כסא הביאי לי הנה! חיש מהר! והסי!

האשה מוציאה כסא מהבית ומעמידה אותו בחמה על המרפסת. קולטיגין שוקע בו, נושם ונושף, מרחיב את רגליו הכבדות ומציב אותן על הרצפה. האשה והתינוקת עומדות מאחורי גבו של האדון ומביטות אל הלהקה. והנה ההצגה במלוא תקפה. הסרבי הזקן מתופף בטס הנחושת, הפעמונים הקטנים משתפכים בצלצולים מהירים, הרודפים זה את זה ומתפזרים כמו גולות שנזרקו. הבחורה מנגנת בנבל ושרה בקול רם ונעים, הקוף רוקד, קופץ ומסתובב כמו סביבון. קולטיגין אוכל בעיניו את הנערה. על שפתיו הפשוקות תועה חיוך תאב. הוא קורא אליה ואומר:

– גשי הנה, ילדנת. את… לך אמרתי.

הוא שולח אצבע אל עברה. היא מפסיקה את נגינתה ומביטה אליו בחשש.

– בואי הנה, פתיה. אל תפחדי. מה אעשה לך?

הנערה מתקרבת לאט, בהסוס.

– עוד צעד… ככה.

הוא לוקח את ידה ומושך אותה אליו, אל המרפסת.

– ובכן הגידי־נא לי… המ.. מאין באתם עתה?

– מגריגורייבסק, – היא עונה על כרחה.

– אה, המ… אתם סרבים?

– כן, – היא מאשרת בניעת ראש ורוצה להוציא את ידה מידו. אבל הוא מחזק את תפיסתו. היא מתאדמת ושותקת.

– רגע, רגע… אל תראי! הלא אני איש זקן. מה אעשה לך? מצעירים עליך להשמר, חי־חי… פן יעשו לך משהו. המ… אל־נא תפחדי, ילדנת. שבי! שבי פה רגע…

הוא מושך אותה אליו. היא מתנגדת, נבוכה ומבוישת, עיניה מושפלות. אבל הוא גובר עליה, מקרב אותה אליו ומושיבה על קצה המרפסת, בין רגליו המפושקות.

– שבי, שבי, אל תתביישי… אין בכך כלום… אני איש זקן. אין רע שתשבי מעט אצלי. שבי, אני אומר לך… טפשה!

הוא מחזיק בה בשתי ידיו ולוחץ אותה אל בטנו. אין עוד צל של חיוך על פניו – רק התרגשות חוורת ועינים זועמות. כבר אינו יודע, מה יעשה עוד.

הסרבי הזקן פולט מלים אחדות, כנראה דברי גדוף. פניו החשיכו. הוא ממשיך לתופף מעט ועומד.

פתאום מגיחה מאחורי קולטיגין הכפרית הצעירה עם תינקתה:

– הביטו־נא מה הוא עושה, הנואף הזקן! – היא צווחת בקולי קולות. – הנח לה! אנדריי ואסיליץ', עזוב אותה!… לא בושה ולא כלימה! הנראה דבר כזה? בהמה… תיש עובר ובטל!

– הסי! לכי מזה, נבלה! – צועק קולטיגין בחמה שפוכה ורוקע ברגליו הכבדות בקרשי המרפסת, בלי שירפה מהנערה הסרבית. – צאי מביתי תכף ומיד… שריחך לא אריח עוד בין כתלי ביתי!

– ככה? אתה מגרש אותי, אנדריי ואסיליץ'? אותי הנך מגרש… א־א־א! – היא פורצת ביילל בכייני. – הביטו, אנשים טובים! את חיי הרס… הן ממנו היא, התינקת! ועתה יגרשני? לכי מביתי, הוא אומר… אנה אני באה כזאת… עם התינקת? מי יקחני? א־א־א!…

מישקא עומד על־יד מרוסיה. מרוסיה נרגשת, חמה נצתה בה.

– איי, – היא אומרת. – אילו אנכי במקום דשקה – את ראשו הייתי שוברת, של זה הנבל הבלה!

גם מישקא נרגש כמוה. תחילה עברו רעד משונה, כמו אתמול כאשר ראה את מרוסיה ערומה, על גדת הנהר. בסקרנות לוהטת הביט – לא גרע עין ממעשי קולטיגין, וכמו צפה להמשך, לעוד משהו. דברי מרוסיה כמו קרעו קורי דמיונו. עתה גם הוא שולח מבט עוין בפריץ הזקן וחוזר על דברי מרוסיה:

– נבל בלה. באמת נבל בלה.

לחיי הסרבית בוערות. דמעות עולות בעיניה. היא מתאמצת להחלץ מידי קולטיגין ואינה יכולה. ידיו אוחזות אותה כמו במלקחים. פתאום יוצא מתוך הקהל יגורקא הצועני.

– די לך, זנאי מזוהם ובן זנונים, – הוא אומר בבוז.

הוא לוקח את הנערה ביד ומרחיקה מהמרפסת. הילדים מביטים אל יגור בהערצה עמוקה. אין הוא ירא אפילו מפני האדון קולטיגין – על כולם הוא מצפצף. הכל יודעים כי הוא גונב סוסים, אבל שותקים – אינם יכולים לתפוס אותו ולהוכיח. פעם אחת כבר נדון והיה כלוא בבית הסוהר שנה וחצי. ועתה, אחרי ששב, פוחדים מפניו יותר מאשר לפני כן.

פחד ומשטמה משמשים בערבוביה בעיניו העגולות של קולטיגין. הוא קם ופסע שתי פסיעות אחורנית ועמד קרוב לפתח ביתו. אולם כאשר ראה כי יגורקא הולך ומתרחק עם הבחורה, ואינו חושב לפגוע בו, קפץ תחתיו, הכה במקלו ברצפה, נחר וצווח:

– א, מנוולת! פרוצה!… גנבים! קבצנים! דשקה, תזעיקי את הפועלים, שיגרשום מחצרי… שישליכום החוצה. הלאה! צאו, פושטי־יד צואים!

הוא עומד על מרפסתו בכותנת ותחתונים מלוכלכים, אשר ריח לא־ניחוח נודף מהם, זקן שמן וכרסני, וממטיר קללות נמרצות וגדופים מובחרים על הנמצאים. הכל יוצאים אחרי יגור והסרבים, וברחוב הם עוד שומעים את קולו הצרוד והצרחני של קולטיגין.


 

ה

מישקא וסיומקא שבים מאחרי הלהקה שבעי־רצון. הם לוו אותה מחוץ לכפר אולי שתי ורסטאות. לסוף עשה הסרבי הזקן את בקשתו של סיומקא והראה להם עוד פעם את הקוף, אף נתן ללטפו קצת. הבחורה החליקה ביד רכה על ראשו של מישקא ואמרה להם לשוב הביתה. עתה הם פוסעים לאט בדרך שיבתם – למה יחפזו?

– איך תפס אותה! אומר מישקא בקול נמוך, והוא כמשתאה.

– מה?…אה, קולטיז’קא? הא לא יחמיץ… סמוך עליו. – אומר סיומקא כזקן ורגיל.

– אבל מה רצה ממנה?

– רצה לקחת אותה אליו, כמו אשה. אינך מבין, פתי?

– הלא יש לו דשקה.

– ומה בכך, אם דשקה? סאווצ’וק, זה שפרצופו שטוף בעבועות, יש לו אשה אמיתית, והוא רץ בלילות אל הדודה האפקה. לא אחת ראוהו…ואת דשקה הוא יכול לגרש, קולטיז’קא. הלא ראית?

– ומטריונה יודעת – אשתו?

– של סאווצ’וק? ודאי! לא שמעת את צריחותיהם, כאשר הם מתקוטטים כל יום שני וחמשי?

– זה חטא! אומר מישקא את המלים שהוא יודע כי הגדולים אומרים במקרה כזה, ופניו מחמירים.

סיומקא שורק. הוא, סיומקא, יהיה גונב סוסים, כמו יגורקא. נשים תהיינה כרוכות אחריו, כמו אחרי יגורקא. אם ירצה תהיינה לו חמש נשים.

– למה הן לך, הרבה כל כך? מה תעשה בהן? – שואל מישקה בכבד־ראש.

סיומקא מפקפק. שאלה כזאת לא עלתה לפניו. מיד הוא מוצא לו תשובה המניחה את הדעת.

– אשלח אותן העירה, – הוא מחליט, – תהיינה משרתות אצל אדונים, תשתכרנה ותתנה לי את הכסף. ואני אטייל לי כחפצי ולא אעשה כלום. הנה, מישקא, כך אעשה… תראה.

מהכפר בא לקראתם אנטיפקא הרועה, אויבו של סיומקא. הוא כבן חמש־עשרה, נמוך־קומה, מרושע, חזק ומטומטם; ראשו קשה ועגול כמו דוד.

– אנטיפקא, מה שלום אווזיך? – צווח סיומקא מרחוק.

אנטיפקא נפגע מהרמז. אמנם בשנה שעברה רעה אווזים, אבל השנה הוא כבר רועה פרות, כמו גדול.

הוא עומד כנגדם ויורק בחמה:

– חרא עליך, ז’יד גרבן!

– הנח לו, – אומר מישקה בדאגה. – הוא ירביץ לנו.

– ינסה־נא. אגיד לזלמן אחי – ישבור כל עצמותיו.

– זבי ריר־אף! – מוסיף אנטיפקא בהתקרבו.

– אי, בול עץ! – צועק סיומקא. – ראש כמו קדרה!

– מה?!… מה אמרת?

– את זה הוא שונא שנאת מות, – אומר סיומקא למישקא. – ובהרימו את קולו הוא צווח: – ראש כמו קד־רה־א־א….

אנטיפקא רץ אליו בחמה שפוכה.

– נוס! ננוס מהר! – צועק מישקא ופונה לברוח.

סיומקא אינו עונה לו. הוא עומד דום, מחוויר, ועוקב בעינים בוערות אחר תנועות אויבו. גם מישקא נעצר ושב מתקרב מעט. אנטיפקא מאיט צעדיו. עמידתו של סיומקא עושה עליו רושם. בכל זאת הוא ניגש אל הנער ודוחף אותו בחזקה. פניו אדומים, חמתו בוערת בו.

– תדבר עוד? – הוא אומר ברתיחה. – אמור נא עוד פעם!

– אי, אל תדחף!

– אמור־נא שוב, ז’יד מצורע!

– אל תדחף! בלי ידים, אני אומר לך!

הם נצבים זה מול זה, כמו שני תיישים נצים. סיומקא, שהדחיפה הראשונה העתיקה אותו אחורנית שתי פסיעות, עומד על עמדו באותה החלטיות, כמו במקומו הראשון. אנטיפקא מהסס.

– ראה, בפעם אחרת אהרוג אותך,– הוא מזהיר את סיומקא ופונה לו עורף וחוזר אל עדרו.

– אני מצפצף עליך! – צועק סיומקא אחרי שאנטיפקא כבר היה במרחק של עשרה צעדים ממנו.

אנטיפקא מביט לאחור, יורק בבוז והולך לדרכו.

– אתה רואה, מישקא, – אומר סיומקא בגאוה. – לעולם אל תברח. פעם תברח, ופעם אחרת ימצא אותך במקום שהוא ויכך מכות רצח. ואלי לא יטפל עוד. הוא ראה כי אינני ירא מפניו.

– אבל אתה התחלת להתגרות…

– לולא התחלתי היה הוא מתחיל. מה אתה סובר?

מישקא מביט אל חברו ברגש של הערצה מעורב בקצת קנאה. גם הוא היה רוצה להיות כמו סיומקא. אבל איך מגיעים לדרגה כזאת?

הם נכנסים אל חצרו של סיומקא ומעמיקים בו עד הגדר שמאחורי הבית. הם שוקעים בעשב הצפוף שלרגלי הגדר, משתרעים ונחים שם כחצי שעה. הגדר נמוכה, עשויה מקרשים אפורים, מאובקים. בקומם הם עולים אל הגבעה הקטנה, המתגבעת בחצר, בקרבת הגדר. מהגבעה רואים את השדה השטוח מלוא העין. השדה ריק, אין איש. רוח קלה מניעה את ראשי השבלים הגבוהות.

– עת לקצור, – אומר מישקא.

בהשקיפם הנה והנה הם מגלים את אנטיפקה ועדרו. אין הוא רחוק מגדרם. קצת מן הצד. מיד הם מתחילים להקניטו בדברים. הוא משיב במטר גדופים ואבנים. הם לועגים לו. פה, אחרי הגדר, בחצרו של סיומקא, הם רואים עצמם כמו במבצר ואינם פוחדים ממנו. הם מתכופפים, והאבנים שהוא מידה בהם, עוברות מעל לראשיהם ואינן פוגעות בהם. וכאשר הוא מנמיך לזרוק דופקות האבנים בקרשי הגדר. הם משיבים לו באבנים וצוחקים למראה הקפיצות שהוא קופץ כדי להמלט מפגיעה. הוא בשדה פתוח. אין לו גדר להסתתר אחריה.

– מישקא!! –פורץ סיומקא בצריחה משונה.

על פני מישקא, קרוב קרוב, עוברת בשריקה קצרה לבנה גדולה – כחוט השערה בינה ובין אפו; אילו זזה קצת שמאלה – היה זה סופו של מישקא. סיומקא עומד נדהם, בפה פעור. אנטיפקא מביט מרחוק, גם הוא בפה פעור. בעינים בוהות הוא עוקב אחר מעוף לבנתו. רק מישקא שקט. באותו רגע הביט הצדה, וכאשר חלפה לפני אזנו נקודה שורקת אף לא הסב ראשו. ודאי זבוב גדול או ילק. אבל צריחתו ההיסטרית של סיומקא הבהילה אותו. פתאום הבין מאיזו סכנה נוראה ניצל. גם הוא הזדעזע. שניהם מביטים זה אל זה, וכל אחד התרגשותו עולה למראה התרגשות חברו. דבר לא קרה, ובכל זאת משהו קרה. נדמה לו כי צל שחור, איום, נגע בו ועבר.

פתאום התרתח סיומקא:

– ככה? לבנים כאלה הוא זורק? מישקא, בוא! קח את הלבנה ובוא. עתה יקבל שכרו. אחי הגדולים ילמדוהו פרק.

בשער החצר הם פוגשים את זלמן ודניאל. שני הנערים נרגשים מאד. הם נחפזים לספר, זה נכנס בדבריו של זה, שניהם מדברים בבת אחת. דניאל, הגדול באחים, מעקם חטמו בקצר רוח.

– ראו־נא, איך התהממו הסייחים הללו!… מה קרה? פרה עפה מעל לגג והטילה ביצה? או פרפישקא הגבן אבדה לו דבשתו, רחמנא לצלן? או בא, חלילה, ה“סטאנובוי”?7 הא, אולי באמת “הסטאנובוי?”

– לא, אין זה… הנה יגידו… רגע אחד! הם שניהם הלכו… אנטיפקא הרועה אינו נותן להם לעבור. כל פעם נטפל אליהם… הם לוו את הנוגנים עם הקוף…

– מה? בקשו מכם להראות להם את הדרך? – מתלוצץ ברוגזה דניאל. – בכל מקום הם, דבר לא יעשה בלעדיהם בכל הכפר.

– כמובן, – מחרה מחזיק אחריו זלמנקא. – וכי מי ידאג לכל וישגיח על הסדר? ומי ילוה את הקוף – ואת השקצה? – ובפנותו אל מישקא הוא שואל בקריצת־עין:

– איך הסרבית בעיניך, הא, מישקא? מצאה חן לפניך?

– מאד מצאה חן בעיניו, – עונה סיומקא, בסגלו עצמו לרוח אחיו.

מישקא נותן מבט זועם בחברו הבוגד ושותק בעקשנות.

האחים מתלוצצים וצוחקים. סיומקא ממשיך ומספר לבדו:

– הוא בא לקראתם עם הפרות – אנטיפקא – בשעה שהם היו שבים אל הכפר. הוא התגרה בהם ורצה להכותם, אבל הוא, סיומקא, לא נבהל, כלל לא – הנה מישקא עד…

– גיבור שלי! – אומר דניאל בלגלוג.

– חכה – אומר זלמן. – הוא הכה אתכם או לא?

– לא, אבל…

– ובכן, מה זה שאתם קופצים מעורכם? זבוב נשך אתכם? מישקא, מה הלבנה שאתה מחזיק בידך? אולי אתה סוחר בלבנים?

– לא, הוא אוסף לבנים כדי לבנות לו בית משלו, – מלגלגל דניאל. – משמע, הוא עומד לעזוב בית אביו.

– מישקא מביט אליהם בכעס. מה הם לועגים לו, השוטים? הם מדמים להם שאם הם גדולים וחזקים ממנו, מותר להם ללעוג לו? בורים גסים, ארוכים כמו מוטות של עגלה! יאמרו אשר יאמרו, לא אכפת לו. טוב היה לוא יבשו פתאום ידיהם ורגליהם – אז היה סוטר להם על לחייהם והיה אומר: 'ובכן, מי יצחק למי? אדרבא, צחקו עתה. מה? למה אינכם צוחקים? ' אבל הם אינם צוחקים עוד.

תוך כך הוא עומד נבוך ונכלם, ומגמגם:

– לא… לא בית… זה הוא ידה בראשי… אנטיפקא… בראשי…

– חי־חי, ראש ברזל לך, מישקא, – גחך דניאל.

– חדל, דניאל! – מפסיקו זלמן. – מישקא, את הלבנה הזאת, אמרת, השליך עליך?

– כן, – אומר סיומקא. – רק בנס לא פגע. על פניו ממש עברה.

– איהו?

הם מקיפים את החצר, יוצאים אל השדה והולכים במשעול צר. דניאל וזלמן צועדים בראש. הנערים מדלגים ורצים קצת כדי לא לפגר אחריהם. שני האחים מגולחים למשעי, שפמיהם דקים וחדים. זלמן קצת גבוה מדניאל בקומתו וצר ממנו בכתפיו. פני האחים חמורים. דריסות רגליהם בתקף. כאשר רואה אותם אנטיפקא הוא עושה תנועה כדי לברוח. אבל אי־אפשר לו לברוח. רועה הוא – איך ינטוש את עדרו? הוא מרים אבן מן האדמה ועומד מתוח. פניו כהים־מסומקים, עיניו העגולות רוטטות. זלמן מביט אחור, אל שני הנערים:

– מה אתם נגררים אחרינו? מי צריך אתכם?

– הם נעצרים, נסוגים מעט. אבל אחרי שהסב ראשו הם שבים ומתקדמים. עיניהם נוצצות משמחה לאדו של אנטיפקא. עתה יבוא על שכרו.

– אנטיפקא מחזיק את האבן בידו הקמוצה ואינו מעיז לזרוק אותה עליהם. לבדו הוא כאן בשדה – מי יבוא לעזרתו? האחים נגשים אליו קרוב קרוב. הוא פוסע פסיעה אחורנית. הם צועדים עוד צעד.

– השלכת עליהם את הלבנה הזאת? – שואל זלמן בשקט.

– נו, – אומר אנטיפקא בפה כבד, ומביט אליהם כחיה נרדפת שבאה במיצר ואין מנוס לה.

פתאום מניף זלמן את ידו. נשמע צליל כמו של ספיקת כפים. אנטיפקא נוטה לצד אחד ומכסה בכפו את לחיו הימנית.

– א־אי־אי… – הוא פורץ ביבבה.

האחים משקיפים עליו בשתיקה וכמו מחכים. הוא עומד, ידו אל לחיו, ובוכה חרש. הם מסתובבים דומם ושבים על עקבותיהם. כאשר התרחקו, פותח אנטיפקא בקללות נמרצות ומרים אגרוף לעברם. אבל כאשר הם מפנים פניהם אליו, מיד הוא נאלם.

מישקא נגש אל אחיו:

– אי, זלמן, סטירה כדבעי! אחת ודי, – הוא קורא בהתפעלות. – כמעט והתהפך!

זלמן מחייך:

– לך… לך! וראה, אל תוסיף להתעסק עמו. אני מכיר אותך. הזהר, פן תדע גם אתה נחת ידי!

פני דניאל זועפים. התפעלות סיומקא, הנתונה כולה לאחיו, מרעימה אותו. חורה לו כי לא הוא סטר.

– זוז מפה, שרץ! – הוא אומר לסיומקא בקצף זדוני. – בגללך עלינו להתכתש עם כל השקצים? הסתלק!

מדחיפתו עף סיומקא שנים שלושה צעדים ונופל. זלמן מרים אותו.

– בהמה! – הוא צועק לדניאל. – בדחיפה כזאת יכלת להפיל שור!

האחים הולכים לדרכם, נרגזים. סיומקא משפשף את גבו ומחרף בקול נמוך את דניאל.

– בלילה, כשהוא ישן, – אומר סיומקא, – אגש אליו בלט וארוצץ גולגלתו בגרזן. אני יודע איפה הגרזן מונח.

– עד מות? – שואל מישקא בספק ובקצת חרדה.

– כן, עד מות… או עד שיחלה ויקחוהו לבית חולים לזמן רב… לא, מוטב שימות.

אין מישקא בטוח כי זה יהיה מעשה נכון, אך בלבו הוא מודה כי יש צד של זכות לסיומקא בדבר הזה.


 

ו

לפנות ערב הולך מישקא אל הדוד יעקב בשליחות. אמא בקשה שהדוד יבוא לתקן את הדלת במזוה. הדוד יעקב נגר.

אצל הדוד הוא מוצא אכר זקן, את אפאנאס. שניהם יושבים על גזירי־עץ בחצר. אפאנאס איש קטן ושב. פניו הקטנים עגולים ואדמדמים. גבותיו הקריחו ומסביב לעיניו מסתעפים קמטים זוהרים.

– אה, – הוא אומר, – הנה מישקא. בוא הנה, זעטוט. הגד, מה נפל שם ביניכם ובין אנטיפקא?

מישקא מביט אל הדוד יעקב ושותק. לא ברור לו, אם טוב הדבר לספר לגוי הכל או לא. הדוד יעקב מושכו אליו ומושיבו על ברכו.

– ובכן, איך היה המעשה? הגד לנו, מישקא.

מישקא מספר.

– רואה אתה, דוד יעקב, – מעיר אפאנאס. – לך אני אומר. כי על כן מכיר אני אותך. בני אחותך הם… עצור את הבחורים. רסן אותם. כל שהוא בעל אגרופים ילך וישבור שנים כחפצו? יעשה דין לעצמו? כח יש להם? אח־ח־ח, מה זה כח? גם אני הייתי איש חזק בצעירותי. ועתה, איה כחי? ברוך השם שרגלי עוד נושאות אותי… היי, מוטב שיזהרו הללו! מה הם מדמים בלבם? איש אחד, שני אנשים – העם הוא הכח. הוא יוכל לכל. איי, דוד יעקב, לא עוד זמן רב ירקדו כאילים! לא עוד זמן רב, אני אומר לך. הבריות רוגזים מאד… אילו, לפחות, היו משלנו. למה אדבר הרבה, ואתה מבין כמוני? משלכם – מוטב שיהיו ענווים וזהירים, בלי חוצפה, זאת אומרת… אתה, דוד יעקב, אל תתרעם עלי, אם לא ערבו דברי לך. למענך אני מדבר. כי הם, זאת אומרת, בני אחותך המה…

– צעירים הם, – אומר הדוד יעקב במתינות, בחיוך קל, – אינם מבינים. וגם אנטיפקא אשם. אין זורקים לבנים כאלה על ילד – הלא יכל להרגו. אך אני אדבר אליהם.

– אתה דבר אליהם. אמור להם כי הבריות כועסים עליהם. לא טוב יהיה בסופו של דבר. ושהם חזקים… אתה, למשל, חזק מהם, ואין בלב איש עליך. אתה איש נבון, דוד יעקב… ככה, ככה… אי, בני אדם!…

אפאנאס נאנח וקם:

– אלך לי. היו שלום.

הדוד יעקב מלוה את אפאנאס עד שער החצר. כאשר הוא שב אומר לו מישקא:

– הגויים כועסים עליהם. אבל אנטיפקא ראוי לסטירה. כך יאה לו. לעולם הוא מחרף ומגדף אותנו – ואת כל היהודים – וזורק אבנים עלינו. כאשר אגדל אעשה אותו ככברה.

הדוד יעקב מגחך:

– פתי קטן, עד שתגדל יגדל גם הוא. הם חכמים כמוך ממש, זלמן ודניאל, אף על פי שאינם בני גילך. פה ישוב ולא מדבר. אין זה טוב שידו של אדם תושיע לו. זכור זאת, מישקא! הם שוכחים – זלמן ודניאל – כי פה כפר מלא גויים. אי, יום אחד יבולע להם… רע ומר יהיה סופם.

בדרך שיבתו רואה מישקא את שני האחים: הם יושבים על ספסל אצל שער חצרם ומפצחים זרעונים. לראשיהם כובעים עירוניים במצחיות שחורות ומבריקות כמו מגפיהם הגבוהים והמצוחצחים היטב. מישקא שואל את עצמו אם יוכל הכפר כולו לגבור עליהם בקטטה. הם רבים כל כך, הגויים! וכולם הם מוכנים לבוא להכותם. מי יעזור להם? אבל הם אינם תינוקות. בשעה שפרחחי דנילובקה מתכתשים עם השקצים מקרוּטי־יאר, מי יוצא בראשם של הדנילובקים? כלום לא הם, שני האחים הללו? לעולם הם בראש, ויחד, יד ביד – ואין איש יכול לעמוד בפניהם.

מישקא הולך הלאה והנה נתקל בקבוצת אכרים. ניקנור, אביו של אנטיפקא, עומד באמצע, ואנטיפקא אחריו. האנשים מרוגזים, וקצתם שתויים – סברה שזה אך יצאו מבית המרזח.

– מה זה יהיה? צווח ניקנור. – ככה? ונתן לגרבנים הללו לעלות על ראשנו? שהם, זאת אומרת, יירקו בפרצופינו ואנחנו, זאת אומרת, נמחה שפתינו ונשתוק? איך זה, אנשים פראווסלאוויים? ראו־נא, הביטו מה עשו לנערי – כמעט והרגוהו! – ניקנור מורה אל לחיו הנפוחה של אנטיפקא, אל קוי האודם והכחול, הנראים עליה. – וכך זה יהיה? נשב ונדום – פן יציירו גם לנו, על לחיינו, ציורים יפים כאלה? כך נעשה, אנשים פראווסלאוויים?

– הרגוהו, – חזר על דבריו בלגלוג אחד הנמצאים. – מעולם לא ראית מכת לחי?

– ואם לא הרגוהו, ניחא לך? מכות לחי מידי ז’ידים, עלינו, זאת אומרת, לקבל באהבה? ככה? נשכח ממך, אנדריוכא, איך הרביצו לך בשנה שעברה? רואה אני כי ערבו לך המכות…

– בלום פיך, ניקנור, כל עוד שלמות עצמותיך.

– אני – מה? להם למה שתקת? זאת אני רוצה לדעת.

מישקא חפץ לעבור, בלי שישגיחו בו הגויים, אבל אנטיפקא רואה אותו.

– עמוד! עמוד! – הוא צורח. – תפסו אותו. את היהודוני הקטן!

הוא רץ קדימה וחוסם את הדרך למישקא. מישקא מסתובב מהר ונס בדרך שבא בה. אנטיפקא רודף אחריו, ובראותו כי הנער פונה להכנס לחצר קרובה הוא מיידה בו אבן ופוגע בגבו. אין זו מכה קשה, אבל מישקא חש כאב ומתכעס. הוא מביט סביביו. אין איש בחצר. כלב יוצא ממאורתו, מכשכש בזנבו ואינו נובח עליו – מכירים הם זה את זה. מישקא מרים את האבן שפגעה בו, מסתתר אחרי השער ואורב לאויבו. כאשר אך יתקרב יזרוק עליו את האבן, ישר אל ראשו יקלע. אחר כך ירוץ מהר, יעלה על הגדר האחורית, ירד בקפיצה אל הסימטה וישוב הביתה דרך השדה.

אך לשוא הוא מחכה. אנטיפקא לא בא. תוך כך מישקא שומע קול מהומה ברחוב, צעקות. הוא מציץ החוצה ורואה כי ניקנור ועוד אכרים אחדים מתגודדים אצל ביתם של סיומקא ואחיו. לבו דופק בחזקה – הנה עתה זה מתחיל.

דניאל וזלמן עומדים בשער חצרם – בחורים גבוהים, חסונים. על פני דניאל ארשת של שויון־נפש, כאילו אין כל זה נוגע בו כלל. קצי שפמו הדק של זלמן רוטטים ועיניו הבולשות רצות בדאגה הנה והנה. האחים יודעים כי מוטב להם למהר ולהכנס אל חצרם ולסגור בעדם את השער. מבפנים ייטיבו להתגונן, אך את זאת לא יעשו. הנסיגה תחשב לפחדנות. הם לא יזוזו משערם ולא יאבדו את שמם, ולוא יהי זה בנפשם!

– אי, ז’ידים, – צועק ניקנור. – אתם הכיתם את נערי?

– אל־נא תרים קולך, – אומר דניאל. – אם הכינו, ודאי היה ראוי לכך.

– זה אתה הכית אותו על הלחי? – מפנה ניקנור את צעקתו אל זלמן.

– אל תצעק, אומרים לך! אתה שומע?

– ראה, פן תדום אתה ראשונה.

– חברה, מה תדברו אתם? – צווח מישהו מהשורות האחוריות. – הכו את הז’ידים!

– היי, היי, הכו את הז’ידים! – עונים אחריו עוד קולות.

קם רעש, מערבולת של קריאות ופנים משולהבים. המתגודדים עטים על שני האחים, נחבטים, מנתרים ונופלים, מתגוללים על האדמה, שבים ומסתערים. האחים עומדים בשער חצרם, מוצקים וזריזים, והודפים את המתנפלים במכות אגרופיהם ובבעיטות רגליהם. כבר הם שניהם מגואלים בדם, פניהם שחורים, בעיניהם חמת טרוף, כובעיהם נפלו ארצה, נרמסו תחת רגלי הנצים, שערם פרוע – אבל אגרופיהם נוחתים במהירות ובדייקנות, דופקים כמו פטישים. המתקיפים צורחים, מגדפים, גונחים. הם נדחקים ודוחקים מכל צד. מן החצרות הקרובות יוצאים עוד אנשים ומצטרפים אל הראשונים. פתאום עפה אבן חדה ופוגעת בראשו של זלמן. זלמן פוסע צעד ברגלים כושלות ונשען אל השער. דם נוזל על פניו. דניאל מפליט קללות נמרצות. הוא שולף סכין מתוך חגורת מכנסיו ומביט סביביו בעיני טרוף. האכרים נסוגים, אבל חמתם בוערת בהם. צווחות חדשות בוקעות מתוכם:

– סכין!… בידי הז’יד סכין!… הוא בסכין… הרגוהו!

לפתע נראה בין המתפרעים יגורקא הצועני. הוא יוצא וצועק:

– עמוד! סורו מזה! חכה!

לרגע נופלת שתיקה ברחוב. ההמון מחכה: אין יודע למה מתכוון יגורקא ומה בדעתו לעשות. הוא נגש אל זלמן, מושך אותו אל החצר פנימה ותוך כך אומר לדניאל בלחש, אבל בתקיפות:

– מהר הכנס!

ומיד הם סוגרים את השער בעדם ומבריחים אותו בבריח. הרעש והצווחות בחוץ עוד גוברים. נשמעים קולות:

– שברו את השער!

אבל המתגודדים מהססים. הם יודעים כי לאחים רובים בבית.


 

ז

בקר־קיץ בהיר וצח. אין צל של ענן על השמים התכולים. האויר רענן. קל וטוב לנשום. מישקא משכים לקום. אין לו חשק לשכב במטה. הרבה דברים לפניו היום. ראשית עליו לדעת, מה מתרחש שם, בביתו של סיומקא – מה שלומו של זלמן? אחר כך עליו ללכת אל הדוד יעקב. הדוד יעקב אמר לו לבוא – הבקר ירדה דבש מכוורותיו.

מישקא רץ ומדלג כמו איל. הנה חצרו של סיומקא. אך השער סגור ומסוגר. הוא הולך סביב ומציץ בעד סדקי הגדר. מי יודע מה שם. אולי משהו איום. לסוף הוא רואה את סיומקא יוצא מהבית. הוא משמיע שריקה קלה, מוסכמת. חברו מביט אנה ואנה ובא בקפיצה אל הגדר.

– אתה, מישקא?

– אני. ומה אצלכם?

– כך… ככה, – אומר סיומקא סתמית, כמו לא מבין במה מדובר.

– וזלמן?

– כך, ככה… יש לו חום. כל הלילה חום. אבל לא נורא. החובש אמר שאם לא יורע לו – יהיה טוב.

– כך אמר? טוב, נלך. הדוד יעקב רודה היום דבש מהכוורות. אמר לי לבוא.

– לא… אינני יודע. אולי יצטרכו לי פה.

– מה הצרך בך? הלא כולם אצלכם בבית.

– אמנם, מה צרך בי? די נפשות בבית. טוב, אני בא אתך.

– ברחוב אומר לו מישקא:

– נקרא למרוסיה. הנה ביתם.

– תפח רוחה של זו – למה היא לך?

מישקא מחריש. בלבו הוא מתרעם. חורה לו שסיומקא מדבר בגסות כזו על מרוסיה. מישקא חפץ מאד שגם מרוסיה תבוא עמהם. משום־מה טוב לו בחברתה. לפעמים נדמה לו כי היא קרובה לו מסיומקא.

– אקרא לה, – הוא אומר בהחלטיות ועובר במרוצה את הרחוב כדי לא לשמוע מה יאמר סיומקא. הלה הולך אחריו בצעדים אטיים.

– מרוסיה, בואי! אנחנו הולכים אל הדוד יעקב.

היא יוצאת מפתח ביתה. פניה חמורים. בעיניה איבה.

– לכו לבדכם. לא אלך עוד אתכם.

– למה? – תמה מישקא. – בואי! נטעם דבש. הוא ירדה היום מהכוורות.

– כי אתם ז’ידים – לכן… לכו מזה!

– מה לנו צרך בך! פלחית! – אומר סיומקא. – אמרתי לך, מישקא, שלא תקרא לה.

– לא, חכה… חכה מעט, סיומקא, – אומר מישקא, בהתאמצו להבין את השנוי שחל בה – מרוסיה, הלא גם אתמול היינו ז’ידים – למה זה הלכת עמנו אתמול?

– כך. אינני יודעת… ומעתה אינני רוצה עוד. – פתאום היא צועקת אל סיומקא בשצף קצף. – אתה, פרא אדם, הסתלק מפה, מהר, עד שצוארך שלם! ומיד, אל מישקא: – אנדריי שלנו עוד הוא שוכב – אחרי הקטטה של אתמול. מכה בבטן הכוהו, גם יד הוקיעו לו… ז’ידים גרבנים! חיות רעות! חכו מעט – נשלם לכם. הסתלקו, אני אומרת…מהר! פן אקרא לאבי…

בלב מישקא עולה גל של טינה אליה.

– טוב, תזכרי זאת! – הוא קורא. – לעולם לא תשחקי עוד אתנו.

הם פנו והלכו לדרכם. לא הרחיקו הרבה עד ששמעו קול אבן הנופלת לרגליהם. הם מביטים לאחור. מרוסיה עומדת אצל שער חצרה וצוחקת לעומתם בצחוק מחוצף. הנערים מחישים צעדיהם. לא כדאי להתעסק עמה כאשר היא חוסה בצל ביתה.

מרוסיה עוקבת אחריהם בעינים בוערות. הם באים עד הפינה ונכנסים לסימטה אחרת. אין הם נראים עוד. בת־הצחוק המחוצפת וארשת השנאה סרים לאט מפניה. הם לובשים מבע של רצינות ועגמה. היא נאנחת במרירות.

– הה, אלי! – היא אומרת בקול נמוך ומניעה את ראשה בדאבון־לב.

היא מתאוה מאד ללכת עם השנים אל הדוד יעקב, לראות איך הוא רודה דבש, לעזור, להתעסק. אבל אסור! אף כי מישקא ודאי אינו אשם… אם לא הוא – אחרים. אחת היא לה…

– ז’ידים ארורים! –היא אומרת באף ופונה ונכנסת הביתה.

– אמרתי לך שלא תקרא לה, – אומר סיומקא למישקא בהטעמה. – חכם אתה בעיניך – והנה טפש!

– מי יכל לדעת שהיא כזאת, – מצטדק מישקא ברוח שפלה.

– הנה אני ידעתי.

– אשריך.

לא אכפת לו, למישקא שהסכיל לעשות. חורה לו על מרוסיה. רק עתה נוכח לדעת, כמה היא רעה. גויה לעולם גויה. מעתה לא ידבר אתה ולא יצרפה למשחקים. אבל מדוע היתה עד כה ילדה טובה ועדינה –לא כמו השקצות האחרות? די! אינה טובה עוד בעיניו. – בעיני זכרונו הוא רואה אותה עומדת בפתח ביתה ומגדפת ומגרשת אותם, פניה נעווים ואפה חד, כמו מקור של תרנגלת… הה, ילדה מכוערת!

– זה שיעור לך – שתדע להבא, – אומר סיומקא בכבד־ראש. הוא אוהב לדבר כמו גדול, להוכיח ולהטיף מוסר. – אסור להתחבר עם שקצה, מבין? כי זה יביא לך צרות. סמוך עלי – אני יודע. לא אומר דברים בעלמא. ומרוסקה מרשעת. מכשפה! איך הרחיבה פה עלינו! עוד נעשה חשבון עמה.

עתה נכנסים דברי סיומקא אל לבו של מישקא. גם דעתו על מרוסיה, ועל השקצות בכלל, כדעת סיומקא. ואין כדאי להרהר בהן הרבה. הנה ביתו של הדוד יעקב. היום תהיינה ידיהם מלאות שם, אצל הכוורות. ויש להזהר מאד מפני עקיצות. עקיצת דבורה מכאיבה מאד, גם צומחת לך גולה על פניך או על ערפך.

– כבר באתם, שובבים? – מקבל אותם הדוד יעקב בבת־צחוק עליזה. – ואתה, שמחה, מה אצלכם היום? מה שלום זלמן?

סיומקא מספר. בינתים קושר הדוד יעקב מטפחת אל ראשו. גם לנערים הוא נותן מטפחות וסמרטוטים לעטוף את הידים. לו יש כפפות. אבל אין הוא לובש אותן – הן תקועות לו בחגורתו. הדבורים, הוא אומר, מכירות אותו ואינן נוגעות בו לרעה.

הוא מדליק מנורת־פח מעוכה, שאין זכוכית עליה. להבתה קטנה, אבל תמרות־עשן עבות עולות מתוכה.

– רק לא להבהל. רק במתינות, – אומר הדוד יעקב. – פן תבהלנה גם הן. כאשר נופלת בהלה בקרבן הן מתבלבלות, משתגעות ועוקצות הכל בחמה עוורת. ובזמנים כתיקנם הן טובות־מזג. כסבורים אתם שלדבורים אין שכל? אוהו, ואיזה שכל! בלי סבה לא תפגע באיש. היא יודעת יפה את מי עליה לעקוץ ואת מי לא לעקוץ. אם בא זר, למשל גנב, או חיה שהדבש ערב לחכה – מוטב להם לנוס ולהודות לאל שניצלו… ואותי, את בעל הכוורת, הן מכירות. את מלאי הדבש, שהן זקוקות לו לעונת החורף, אני משאיר להן – ולוקח לי את השאר, שבין כך ובין כך אין להן צרך בו. הן מגיע לי שכר־מה על הטרח שאני טורח בשבילן. ובכל זאת ואחר הכל, – הוא מחייך בטוב־לב, – אין דבש בלי עשן. – הוא מניע את מנורת־הפח שבידו ומוסיף – בשעה שעמוד עשן עבה עולה ממנה, – ועתה נשלח אותן לטייל, את הדבורים, שתלכנה להנפש ולהנות מאויר צח.

בפינת גנו של הדוד יעקב קבועות הכוורות במרחק של כמה צעדים זו מזו – גזירי־עץ עבים, מהוקצעים, חלקים, נבובים בפנים. פתחי הכוורות הללו חסומים בלוחות דקים, מותאמים ומהודקים היטב. בלוחות נקבים קטנים – מבואותיהן ומוצאותיהן של הדבורים. מסביב לכוורות המיה שאינה פוסקת. צנפות זעירות, שחורות וחומות, פורחות באויר, מתרוצצות ומסתובבות סביב פרחים ועצי פרי. דבורים זוחלות לרגלי הכוורות, מטפסות, יוצאות ונכנסות בלי הרף.

הדוד יעקב מסיר מאחת הכוורות את הלוח הסוגר את הכניסה אליה. מתגלה חור גדול, שחור. מבפנים משתפך המון ברואים זעירים, הומים, נרגזים. דומה כאילו חיה גדולה, שחורה, משונה, זורמת וזוחלת מנבכי גזיר־העץ החלול, יוצאת ומתרוממת ופורחת באויר. הדוד יעקב מלחש באזני הדבורים, כמו מדבר על לבן, מאיץ וגם גוער בהן:

– זוזנה יקירותי, זוזנה־נא! צאינה ולכנה לשוח בגן, להתאוורר. אל תפחדנה. איש לא ייגע בכן לרעה. הזדרזנה! אי־אפשר לי לעמוד פה אתכן כל היום.

צנפות זעירות, שחורות וחומות, מתעופפות וכותרות את ראשו של אדון הכוורות. הן מוכנות להגן על ביתן בחרוף נפש, ויהי הפולש אשר יהיה. מחנן הולך ורב, וקול האיום בהמיתן גובר. אבל יכלתן נופלת מחמתן. קליפתו8 של המתפרץ קשה מלנקוב, וממנורתו עולה עשן נורא, מחניק, הגורם סחרחורת ובחילה. אין הן יכולות לשאת את העשן. הן נחלשות ומתעלפות, נרתעות, מתרחקות על כרחן. אך רק שבה רוחן אליהן הן מנסות לחזור. בינתים יוצאות עוד דבורים מהכוורת; הן מתלבטות ומתרוצצות כמו שיכורות. הדוד יעקב עומד בלי נוע בתוך מערבולת עשן ודבורים השחורה־האפורה, הרוחשת ורוגשת. לאט לאט מתבהר האויר סביביו והדחק פוחת. יד העשן על העליונה.

הנערים אינם שקטים. הם מתעטפים במטפחותיהם ביתר הקפדה, מהדקים אותן, מנענעים ראשיהם, מניפים את ידיהם על הדבורים, המתקרבות אליהם.

– אל תנועו ואל תקפצו! – אומר הדוד יעקב. – עמדו בשקט. אם אתם מתבהלים, תספגו עקיצות. מיכה’לה, בוא הנה. החזק את המנורה.

מישקא מחזיק את המנורה ביד אחת, ובשניה הוא עוטף היטב את פניו במטפחת. הוא מניף את המנורה הנה והנה, כמו שהורה אותו הדוד יעקב. בו בזמן רודה הדוד דבש מהכוורת ושם אותו בקדרה. בתוך הכוורת עוד ישנן דבורים. אחדות יוצאות, מטושטשות, ונופלות אל קדרת הדבש. הדוד יעקב מוציאן בזהירות. הן זוחלות על אצבעותיו אנה ואנה, כמו אובדות עשתונותיהן. הוא מקרב את ידו אל שיח והדבורים שמחות לעבור אל גוף מוכר להן.


 

ח

אחרי שנגמרה מלאכת הרדיה מכל הכוורות, ישבו הנערים בצל עץ אגס זקן, קרוב לביתו של הדוד יעקב, ואכלו לחם בדבש חדש. הדוד יעקב עמד אצל קורה גדולה, עבה, שהיתה מונחת על שתי משענות־עץ כבדות, ונסר אותה. מישקא מביט אל המשור, איך הוא זז במהירות ובקלות בידי הדוד יעקב, מהלך לו הלוך ושוב בעבי הקורה, כאילו הוא מקל קל וחלק, המחליק על פניה. בכל מהלך מעמיק המשור עוד ועוד בגוף הקורה. מישקא יודע כי זאת היא עבודה קשה מאד. כאשר ניסו פעם אחת, הוא וסיומקא, לנסור קורה כזאת, נתקע המשור בה, ולא יכלו להזיזו, ולא להוציאו מתוכה.

כבר השמש הגביה בשמים. היום חם. טוב להם לשכב בצל עץ האגס הענף. ממקום עבודתו של הדוד יעקב מגיע אליהם קול צריחתו החדגונית של המשור. תנומה נופלת עליהם. בואם של שני אנשים זרים – יגור הצועני ו“הסטודנט” – מעיר אותם. הסטודנט בא אל דנילובקה בגלל חליו – הוא יורק דם, והרופא אמר לו לגור בכפר בקיץ, וזה כחדשיים שהוא שוהה כאן. אומרים עליו בכפר כי הוא איש טוב, רק קצת לא שפוי בדעתו. “לוא היה בא אל הכנסיה להתפלל, ולוא היה זהיר במצוות כהלכה, – אומר הכומר, – היה קדוש ממש”. ויש סוברים כי האל הטוב והרחום יסלח לו את חטאיו בזכות ענותו ותמימותו. ולמה יענש? איש תם הוא – הידע בין ימינו לשמאלו? אמנם למדן. אנשים שמעו באזניהם, איך שוחח בגרמנית עם הרופא הזקן, הגרמני, שהבהילו מהעיר אל הכומר, שחלה פתאום. אבל מה תועיל לו הלמדנות כשהוא כזה?

חבה יתרה נודעת ל“סטודנט” מיהודי דנילובקה. הם מחבבים אותו מפני שאינו אומר “ז’יד”, כמו כל הגויים בכפר, כי אם “יווריי”, ומפני שהוא איש שקט ומסביר פנים לבריות, וגם מפני שאינו הולך להתפלל בכנסיה. בסופו של דבר, אף אם אינו יהודי, גם גוי ממש איננו.

ל“סטודנט” עינים משונות. ברק כהה להן ומין בצבוץ לבן מבהיק. ראשו רחב למעלה, והפנים הולכים ומצטמקים לעבר סנטרו. לחייו חוורות, עדינות, ויש בהן גם כתמי אודם קל. צואר לו דק על גוף קטן ודל. רגליו דורכות בלי בטחון, כאילו קשה להן לשאת את מעט הכבד שעוד נותר בגוף המדולדל הזה מחמת החולי. הוא מתישב על אחת הקורות ומנגב זעה ממצחו.

– בקר טוב, דוד יעקב, – הוא מברך את בעל הבית בחיוך רך, חולני. – איך העבודה?

– תודה לאל, המלאכה כסדרה. מה שלומך? – שבו־נא, תטעמו מהדבש החדש. מישקא, הבא־נא קעריות בשביל “הסטודנט” – אין איש שואל לשמו; הוא פשוט “סטודנט” בפי יושבי הכפר, – ובשביל יגור. מה חדש, ידידי?

יגור אומר בקצור “שלום”, ויושב ושותק.

– באת מהם? – שואל אותו הדוד ויעקב ומורה בעיניו אל סיומקא.

– כן.

– ובכן?

– לא נורא. ירפא… בזמן הזה, הן ידעת, דוד יעקב, – יגור מגחך, – החבוט ערכו עלה: בעד חבוט אחד נותנים שניים לא־חבוטים ועדיין מסרבים לקחת. מה, לא כן? ח־ח…

צחוקו של יגור מקוטע וקצר. כולו נראה נוקשה ודקרני: איש רזה, רחב־חזה ושטוח כמו דג. פיו מלא שניים לבנות מבריקות. פניו הכהים ערניים ונמרצים. על זויות שפתו העליונה סורחים קצי שפם שחורים, עיניו מתנוצצות כפעם בפעם ומבטיו מהירים.

– חיים כאלה! – הוא אומר בפנים קודרים, יורק ומצית את מקטרתו.

“הסטודנט” נאנח:

– בני־אדם – אין איש מבין לנפש רעהו. הכל חמוצים, מכבידים את חייהם וחיי זולתם בלי צרך. אתמול התכתשתם והיום אתם מרי־נפש… ושוב יצא מזה רע. רע גורר רע. רק את עצמו רואה כל אחד, את זולתו אינו רואה. עליך לראות את רעך. לחשוב עליו, עד שיהיה חשוב לך כמו עצמך ונפשך, ויותר מנפשך אתה – אז יראה גם הוא אותך ואתה תהיה חשוב לו…כי כל בריה חשובה ויקרה, ומותר חי מחי אין.

יגור מביט אליו בעין רעה, בביטול:

– אתה מדבר… מטיף מוסר. מה תדבר? סתם מלים, רעות־רוח. הגד־נא לנו, אם אתה יודע: איך לחיות? מה היא דרך החיים?

על שפתי ה“סטודנט” מרחף חיוך רפה, מתוח:

– למה תכעס, יגור פאווליץ'? אל־נא יחר לך על דברי. אני בתום לב אני מדבר, מה שבלבי…

“טפש!”, פוסק הצועני בלבו; ובקול הוא אומר:

– אדם מוזר! דבר! למי זה אכפת?

– דרך החיים היא חיים. קל להרוס ולאבד… הנה זוחלת נמלה. יכול אני למעוך אותה. חזק אני ממנה… זאת היא דרך המות. הרגתי יצור חי – ואת חיי דלדלתי. נתקתי חוט דק המקשר אותי אל עולם החיים. אין למדוד ואין לשקול את החיים. אין לאמר: חייו של זה יקרים מחייו של זה. הכל שווים, הכל יקרים. הממית חיי זולתו, ממית גם את חייו, והמקיים חיי זולתו מקיים גם את חייו. לקשור חיי עצמו בחיי כל חי – זו היא דרך החיים…

יגור מקשיב בעינים עצומות למחצה.

– אה, אתך לדבר, – הוא אומר ומניע ידו כמו מגרש יתוש. – מקומך בכנסיה, על הדוכן… נמלה, אמרת? ניחא, תזחל לה. אבל, אם היא עוקצת אותי? כלומר, אם הוא, הזולת, עומד על דרכי, שם מכשול לרגלי, מזיק לי – מה אעשה? אעמוד ואשתוק, כמו כבש? לא! דברי הבל אתה מדבר. חיינו חיי שעה. יש רק היום. תפוס אשר תתפוס. חטוף ככל שתוכל. שאם לא כן, תהיה כל ימיך חמור גרם. ורעך, החכם ממך, ירכב עליך. כך הוא הדבר.

הדוד יעקב מפסיק את נסירתו. הוא מנגב את הזעה מפניו ואומר:

– אתה איש משכיל הנך, אדוני הסטודנט, הרבה למדת. ואני הנה שמעתי דבריך. ועתה אשאל: האם מותר לזאב להרוג כבש? – בעיני הדוד יעקב מניץ שביב של ערמה, אבל פניו רציניים. – ימית את הכבש, הרי הוא ממית את עצמו – לא כך אמרת? – ואם לא ימית את הכבש, ודאי וודאי שימית את עצמו, כי איך יחיה בלי אכל? היוצא מזה הוא כי אין לו ברירה: על כרחו ילך, כמו שאתה אומר, בדרך המות. וכך יחיה. לא כן?

– זה אני מבין, – עונה אחריו יגור. – אלה הם דברים ברורים.

– לא, דוד יעקב, – משיב הסטודנט. – סלח־נא לי, אבל זה לא כך. יותר מדי אתה מתחכם. הכל אתה חפץ להשיג בשכלך. ודבר שאינו מתקבל על דעתך, סבור אתה כי אינו נכון – כי אין לו רגלים. זאת היא דרך מתעה. אתה מביא ראיה מחיות. החיה נוהגת לפי טבעה. אין היא חוטאה כי לא היא קבעה את דרכה בחיים. כמו שנוצרה כך היא חיה. והאדם בונה בעצמו את חייו. כוח־בחירה ניתן לו. על כן נדרש ממנו יותר.

דבורה מטרידה אינה נותנת מנוחה למישקא. הוא מגרש אותה והיא חוזרת ומזמזמת בפניו. ריח הדבש שעל שפתיו מושך אותה אליו. הוא מבריחה בהנפת יד והיא שוב באה. לסוף הוא חוטף את כובעו ומפיל אותה ארצה במכה מוחצת. הדוד יעקב רואה זאת וגוער בו:

– שוטה, אבדת דבורה בלי צרך!

הוא מרים אותה, נושף עליה מסביב, מביט אליה כמצטער. הבריה זעה, רגליה רוטטות. הדוד יעקב נושא אותה בזהירות אל עץ אחד, הקרוב אל כוורת, ומניחה על עלה רחב ויציב.

– טוב, טוב, שכבי פה, – הוא נוהם לתוך זקנו. – נוחי. ודעי לך – אל תטרידי בני־אדם יותר מדי. אין איש אוהב שיטרידוהו.

– יש לו ראש, לנגר, – אומר יגור בשבחו, – אכן ראש של ז’יד.

– הכל הוא רוצה להשיג בשכל, – אומר “הסטודנט”, – צריך אדם לחוש – בחוש שבלב… להרגיש…

– מה אתה יכול לענות לו? – אומר יגור. – אין בפיך דברים של טעם. להרגיש… ראה, איך הוא דואב על הדבורה.

הדוד יעקב חוזר אל קורתו. הוא מרים את משורו ושוב מוריד אותו. רגע קל הוא עומד ומחריש, כתפוס במחשבות. אחר כך הוא נושא עינו אל אורחיו – עינים אפורות, רציניות, ועם זה כמו מחייכות; ומציצה מתוכן מחשבה שקטה ובטוחה. הוא ממשיך אותה בקול:

– ומהפך אני בדבריך, יגור, שאמרת כי יש לתפוס, לחטוף, כמו שנאמר: ‘חטוף ואכול, חטוף ושתה!’ אין לנו אלא חיי שעה. והנה אני אומר בלבי: יהי כן. אבל מה היא שעתך? השעה חולפת. נשארים זכרונות. וגם בזכרונות אתה חי. והזכרונות מאריכים ימים. כי כל ימינו נהפכים לזכרונות. השעה היא רק שעה אחת, היום רק יום אחד, והזכרונות לכל ימינו. ואף זאת, לא כל הזכרונות שווים. טוב, חייתי שעתי, חטפתי מה שחטפתי, הוללתי, סבאתי… מה אזכור? שאכלתי וסבאתי? מה טעם בזכרונות כאלה? מן הראוי שיהיו לאדם זכרונות חשובים, וכדי שיהיו חשובים צריך שימיו ומעשיו יהיו חשובים לא לו בלבד, וזאת אומרת שגם אחרים יזכרום ויחשיבום, ולא אתה לבדך, בודד, שרוי בבדידותך. וזאת אומרת שלא רק למענך חיית. שאם רק להנאתך – חטפת חיי שעתך וחסל – הרי זה כאבק פורח – התפזר ואיננו.

הנערים שומעים את השיחה ומנמנמים. יגור אומר עוד משהו וצוחק בצחוקו העקצני. אחר כך מדבר “הסטודנט” בקול רפה, באריכות. בלי אהבה, הוא אומר, אין אדם יכול לעשות מעשים של ערך. זה לא אכפת למישקא. אם כך ואם לא כך ברור לו, כי הדוד יעקב חכם ו“הסטודנט” טפש. איש טוב, אבל טפש. – הכל יודעים זאת. איך זה לא ימאס לו לדבר ולדבר, כאילו יש לו מה להגיד! איך זה לא יבין, כמה טוב לשכב תחת העץ, בעשב הרך… לא לחשוב ולא לדבר… רק לשכב…

ומישקא נרדם.


 

ט

יום חול, אבל בבית המרזח הלולא וחנגא. באה מהעיר, מהשוק, חבורת כפריים מזאַאימקה, כפר רחוק, כשלושים ורסטאות מדנילובקה. הם מכרו בעיר את תוצרתם ועתה הם חוזרים בעגלות ריקות ובארנקים מלאים. דנילובקה תחנה קבועה לאכרים מכפרי הסביבה בדרכם העירה ובשובם משם. בדנילובקה הם חונים לשעה קלה, סועדים ונותנים לסוסיהם לאכל ולנוח. כזה הוא גם מנהגם של אכרי זאאימקה. אך יש שחשבונם משתבש. השעה הקלה נמשכת, נהפכת לארוכה מאד, מהסעודה הקלה יוצא משתה גדול, ויש שהסוסים עומדים בלי אכל ושתיה, רתומים ו“נחים” כך עד הערב, ולפעמים עד למחרת בבקר.

מישקא עוזר לאבא בבית המרזח. אין עבודתו קשה. עליו לקחת מהשולחנות כוסות שהתרוקנו ולמלא אותן שוב, לפי הדרישה, ביין־שרף נטול־צבע וקצת עכור. אבא משגיח על השתיינים בעין פקוחה ובפנים חמורים. אלה הם אכרים זרים – אין לתת להם בהקפה ואין לסמוך על ישרם בחשבון הכוסות.

המסובים מוציאים את הצידה, שהביאו אתם עטופה במטפחות – לחם ומלח, בצל, מלפפונים, צנון – ולועסים לאטם. הם מחליפים דברים על המחירים בעיר ועל העבודה בבית. אחרי הכוסות הראשונות9 הם משתעלים ומנקים את גרונותיהם. השיחה נעשית ערה יותר; ויש שמזכירים לעצמם ולאחרים כי הגיעה השעה לקום ולנסוע הביתה. מהם קמים ונחפזים להריק עוד כוס לפני צאתם לדרך. אחד גבוה וצהוב, עינו אחת פוזלת, פניו כמו מנוקרים, והוא כבר שתוי דיו, נטפל אל חותנו, איש מזדקן, דל גוף, בעל אף אדום־מזהיר, עגול כתפוח אדמה, ועינים קטנות ומבריקות. ריב להם, לחתן ולחותן, זה חמש עשרה שנה, על דבר פרה גזעית “הולנדית”, שהחותן, איוואן קוזמיץ', הבטיח לחתנו כנדוניה, ולא נתן. אמנם, אחרי הרבה קטטות, ואחרי שהחתן גרש את אשתו פעמים ושלחה לשוב בית אביה, התפשרו: תחת “ההולנדקה” קבל החתן שני עגלים וחמשה רובלים במזומן. לכאורה קם שלום ביניהם. אבל החתן היה בטוח כי שכרו יצא בהפסדו ושמר את הדבר בלבו. וכאשר הוא שיכור אינו מחמיץ את השעה להזכיר לחותנו את העוול שעשה לו. וזה קורה לעתים לא רחוקות.

– איוואן קוזמיץ‘, – אומר החתן, – כבד־נא אותנו בספל יין־שרף. מה זה לך, איוואן קוזמיץ’? פונדה לך מלאה ויד פתוחה… עשה למען חתנך!

– אכן, חתן לי, – אומר איוואן קוזמיץ' ברוגזה, – לא יעלה על דעתו להגיש כוסית לחותנו… לא! אלא שהחותן יכבד אותו בספל. איזה חתן אתה לי – שהנך חס אפילו על כוסית יין־שרף קטנה!

– אני חס? אני? – תמה ונעלב החתן. – מוזג, שני ספלים גדולים! אני מכבד את כל החבורה! מוזג, כד גדול, מלא10!… אני חס? לא, איוואן קוזמיץ‘, חותננו היקר, זה אתה חסת על ההולנדקה והתחמקת מלתת לי אותה, כאשר הבטחת. רמיתני – כי אני איש תם. מילא, יהי כן, אני שותק. והחטא עליך ועל נשמתך, איוואן קוזמיץ’… כי על כן הבטחת לי…

– מה הבטחתי לך, גולם פזל־העין? – מתרתח החותן. – כסף קבלת ממני, את העגלים לקחת, את בתי האמלת… ומאומה לא הבטחתי לך. מה שנתתי – מלבי הטוב נתתי… ודבר לא הבטחתי לך.

– איוואן קוזמיץ‘, – צורח החתן, – אשר רמיתני – עליך החטא, לאלהים תתן חשבון. ואנכי מוחל לך. רק – אל תשקר! שמעת, איוואן קוזמיץ’? אל תשקר!

– די לך, סטפאן, – מבקש שכנו להרגיעו. – בוא, נגמא־נא עוד כוסית.

– לבריאות! אומר סטפאן, – איוואן קוזמיץ‘!… הנח לי! – צעק סטפאן אל שכנו, המנסה להשתיקו. – אל תראני שאני שיכור. כאשר אני שיכור אולי אדע טוב מפיכּח, מה לפני… איוואן קוזמיץ’, חותננו האהוב, אמור־נא בגלוי לפני כל הנמצאים: הבטחת לתת לי את ההולנדקה או לא? אדרבא, אמור!

– ואם לא אומר – אז מה? מצפצף אני עליך.

– שמעתם, בני אדם טובים? מתפרץ סטפאן ביללה מחרישה אזנים. – כך הוא מתעלל בי ואוכל את חיי. – ובקרבו את פניו אל פני חותנו הוא דוחק: – תאמר או לא?

עוד רגע וסביב השולחן קמה מהומה. החתן אוחז בזקן חותנו. החותן עומד בצואר פשוט מאונס ובפה פעור ומכה באגרוף קמוץ בפני חתנו וצווח בקול־בוכים דק: “א – א”… המסובים מבקשים להפריד ביניהם. אך אין זה דבר קל – ידו של סטפאן תופסת כמו בצבת בזקן חותנו. המסובים מתרוצצים, הספסלים נהדפים ונופלים ברעש ארצה. פתאום נהפך שולחן. כוסות ושאר הכלים מתגלגלים מטה ונשברים לרסיסים. אבא מתפרץ וצועק בקולי קולות:

– גזלנים! מה אתם עושים? מטורפים! שיכורים! שלמו לי בעד הכלים!

– הוא רץ מזה אל זה, דוחף אותם, מתכופף להרים מהרצפה כלים שעודם שלמים. אחד האכרים דורך במגפו על כף ידו.

– אוי, אוי! גונח אבא ודוחף את הדורך בכל כחו. השיכור נתקל בספסל הפוך ונופל. אחר, שעמד קרוב, מכה את אבא על לחיו ומאיים:

– אל תדחק ז’יד! את כל פרצופך אנפץ!…

אבא משיב לו מכות. האכרים מסבים פניהם אל המוקד החדש של המהומה. אחדים צועקים:

– איי, אנשים, בואו נשבור את עצמותיו של הז’יד! לא מעט מכספנו שם היום בכיסו. נשאיר לו זכר.

האכרים דוחקים את אבא. אחד מכה אותו בכוח רב בחזהו. אבא נופל. מיד הוא קופץ וקם, תופס בקבוק ריק וזורקו אל תוקפו. הבקבוק פוגע בגבו של איוואן קוזמיץ', הלה כושל ונאנק. סטפאן עוזב את חותנו ומזנק אל אבא:

– מה, בחותני אתה מתנכל?! ככה… בחותני?! עתה נראה לך!

הם מסתערים עליו, מפילים אותו. הוא מתגולל על הרצפה. פני מגואלים בדם ורפש, שרוול אחד ממעילו קרוע, הטלית הקטנה סורחת על מכנסיו. הוא מתגלגל על הרצפה, דעתו נטרפת עליו מקצף וכאב. הוא מתפתל ומתאמץ להחלץ מידי המכים. סטפאן, איוואן קוזמיץ' ועוד שנים רובצים עליו, וזה על גבי זה, וחובטים בו. מישקא צורח במלוא גרונו. הוא אוחז בכנף בגדו של אחד החובלים ומושך אותו בכל כוחו. מכה קשה יורדת על צוארו והוא עף עד הקיר. הוא נדחק שם בין החביות, שוכב ומיבב, ורואה בעיני אימה איך הם כותתים את אביו. אמא וסוניה אחותו באות מבוהלות ופותחות ביללות נוראות.

– הרפו ממנו! – צווחת אמא. – אל תהרגוהו! אוי, השבר, הם הרגוהו! אוי, רצח… רוצחים!

אחד האכרים דוחף את אמא. היא נופלת ובוכה. סוניה בורחת החוצה. מישקא שומע קול זעקותיה. והם עדיין חובטים באבא. אין הוא נאבק עוד, רק גונח. כולם הם זרים, מכפר רחוק, אינם מכירים את אבא ואינם יודעים רחמים. אנשי דנילובקה בכל זאת לא היו מתאכזרים עד כדי כך. ואלה חושבים להכותו עד מות.

מישקא מצרף את צווחותיו אל צווחות אמא וסוניה. חלל בית המרזח מלא קולות צרודים של חמה בהמית ויללות של אימה וכאב.

פתאום נראית בכניסה דמות חדשה – הדוד יעקב. רגע אחד הוא עומד בפתח ומסתכל במתרחש בפנים החדר. פניו רציניים ושקטים כמו בכל עת. אין הוא מחייך הפעם. מישקא חדל לצווח. אמא וסוניה, המציצה בעד דלת אחורית, משתתקות גם הן.

– דוד יעקב! דוד יעקב! – הן קוראת ונושאות אליו עיני תקוה נואשת.

מישקא קופץ ויוצא מבין החביות. הוא בטוח כי עתה יושע לאבא. דוד יעקב – אפילו עשרה גויים, מה הם כנגדו? גם המכים מפסיקים לחבוט ומפנים ראשיהם אל הדלת – אינם יודעים למה חדלו האשה והילדים לצווח, ובכלל, למה נפלה דממה בחדר. הם מביטים בצפיה אלמת אל האיש עבה־הכתפים שנצב בפתח.

הדוד יעקב מתקרב במתינות, בצעדים מדודים, אל פקעת הגופות המתרוצצת על הרצפה. בלי חפזון ובלי התאמצות יתרה הוא אוחז שניים מן המכים, הרובצים למעלה, בצוארוני מעיליהם, מרים אותם ונושא אותם החוצה. מעבר לסף הוא עוזב אותם ואומר בשקט ובהדגשה:

– לכו הביתה, בחורים. לכו לישון עד שתתפכחו.

הוא שב באותו הלוך מתון, לוקח עוד שניים ומוציאם אל הרחוב. השאר עומדים נדהמים. הם מביטים אל הדוד יעקב בעינים בוהות ונדחקים אל הקיר. בלי אומר הם אוספים את כובעיהם ומטפחותיהם, מגחכים במבוכה ויוצאים אחד אחד מבית המרזח.


  1. “בשרבול” במקור המודפס, אינה טעות, נוסח הגאונים: שַׁרְבָּל – הערת פב"י, מתוך: אבן שושן, המלון החדש.  ↩

  2. “תגיעה” במקור המודפס, צ“ל: תגיע – הערת פב”י  ↩

  3. “חתיחת” במקור המודפס, צ“ל: חתיכת – הערת פב”י.  ↩

  4. קופיקות = פרוטות – הערת פב"י.  ↩

  5. “מגמא” במקור המודפס, צ“ל: מגמע – הערת פב”י.  ↩

  6. “גומאים” במקור המודפס, צ“ל: גומעים – הערת פב”י.  ↩

  7. קצין משטרה בחבל כפרי לפנים – הערת פב"י.  ↩

  8. “כליפתו” במקור המודפס, צ“ל: קליפתו – הערת פב”י.  ↩

  9. “הראשונים” במקור המודפס, צ“ל: הראשונות – הערת פב”י.  ↩

  10. “גדולה, מלאה” במקור המודפס, צ“ל: גדול, מלא – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות