כאשר שב מוטלה מן “החדר” הביתה פגש במסדרון איש לא ידוע לו – גבוה, עבה, עוטה פרוה ארוכה. פניו היו שקועים בצוארון־שעיר זקוף, רק אפו האדום הציץ מבין קצווי הצוארון. גם העינים לא נראו – מכוסות היו בשתי זכוכיות שחורות, הנתונות במסגרת זהב.

למה הסתיר הלז את עיניו, לא ידע מוטלה, אך מיד עלה בו רגש של אי־אמון לאיש הזר.

אבין ואמו עמדו כנגדו בלי מעילים, על אף הקור, כדרך שיוצאים בחפזון, והביטו אליו בעינים מופחדות.

– מ־מה יאמר הרופא? – שאל אבא.

סברה שאבא שרוי בכעס. כל פעם שהוא כועס הוא מגמגם ונעשה כבד־פה כמו שמריל השמש. אבל, מדוע הוא מדבר עתה בלחש וכמו מפחד? – כשהוא כועס, הוא צועק.

מתוך הצוארון הזקוף נשמע כחכוח קל, וקול צרוד ענה:

– מה נוכל לעשות? הן רואים אתם בעצמכם… מובן שאין אדם יכול לומר בהחלט… הכל בידי שמים. אלא – הן אשה זקנה היא, ואני אין חפצי להשלות אתכם.

פתאם התחילה אמא בוכה בקול. אבא כעס:

– מ־מדוע את עומדת כאן בחלוק דק זה? – הרים קול עליה. – כלום חסר לנו שגם את תחלי?

– אחת היא לי, – בכתה אמא. – אוי ואבוי לנו, אמא הולכת למות… אוי ואבוי לנפשי!

מוטלה נכנס דומם אל הבית, פשט את מעילו והתחיל מנער את השלג מעל מגפיו. אולם פסיה, אחותו הבכירה, התרגשה וגערה בו:

– שש! הס! עומד לו בר־נש כזה ורוקע במגפיו כמין קלגס – אינך יודע כי סבתא חולה?

מוטלה ידע כי סבתא חולה. זה ימים אחדים שהכל נשתנה בבית. אבא נראה כמו נרגז, עיני אמא אדמו מבכי, וכשהוא, מוטלה, שאל אותה, למה עיניה אדומות, התחילה בוכה ומתיפחת. מוטלה נבהל ולא העיז לשאול עוד.

אבל העיקר היתה סבתא. כל יום, בבואו הביתה מן “החדר”, היה רואה אותה יושבת על הכסא הגדול, קרוב לתנור, וסורגת פוזמק. פניה האירו לקראתו ועיניה לטפוהו. כל פעם שאלה אותו כיצד למד ב“חדר”, ובהחליקה בכף ידה על ראשו, היתה לוחשת:

– ילד טוב! ילד טוב!

ויש שנתנה לו עוגה או דובשן… ועתה הנה הכסא ריק, וסבתא שוכבת בחדר המטות ונאנחת.

זה כמה ימים שנודע לו, למוטלה, כי סבתא חולה, ועדיין הוא תמה למראה הגדולים, שהם כמו מבוהלים ונרגזים, ואמא בוכה. למה היא בוכה? אם סבתא חולה – מה זה נורא? הוא, מוטלה, יודע פרק במחלות ואינו רואה כל טעם לבכות. להפך, אצלו מחלה זה כמין יום־טוב. שני מיני מחלות ישנם – כאב ראש וכאב בטן. מאין בא כאב ראש, לא היה ברור לו; רק ידע כי ביום כזה אין אמו נותנת לו ללכת אל “החדר”. תחת זה היא משכיבה אותו במטה ומכסה בשמיכה ומביאה לו תה וריבה. אבא וסבתא ממששים את מצחו ואומרים: חום. הכל בבית מתעסקים בו, וזה טוב ונעים.

כאב בטן היה בא לו כאשר גדש את הסאה בזלילת תפוחים או שזיפים, שהביאה אמא מן השוק לקנוח סעודה. הכאב שחש בבטן במקרים כאלה היה כאב ממש, ואז דווקא לא רחמו עליו; אדרבא, אמא עשתה עצמה כאילו דעתה נוחה מיסוריו:

– כך נאה לך וכך יאה לך, – היתה אומרת. – הראיתם ילד זולל שכזה! מכל מקום, אל ה“החדר” לא היתה שולחת אותו באותו יום. ואין טוב בלי רע: יש שהיתה מכריחה אותו לבלוע כף שמן קיק; והוא שונא שמן קיק!

בכל זאת תמה על סבתא. עד אז לא עלה על דעתו כי גם גדולים נעשים חולים לפעמים. ולשם מה תחלה סבתא? ל“חדר” בין כך ובין כך אינה הולכת. ומדוע היא שוכבת זמן רב כל כך – מהשבוע שעבר? כשהוא, מוטלה, חולה, הרי זה רק ליום אחד; למחרת הוא עוד רפה ויכול לא ללכת ל“חדר”, אבל חולה כבר איננו.

בפינת החדר עמד תנור־ברזל, שהיה מחמם את בני הבית כל ימי החורף. על דלתו הקטנה, המרובעת, היה מכויר אריה רתום לעגלה ולו רעמה נוראה ועינים זדוניות, המביטות בזעם מתחת לעפעפיו השחורים.

מוטלה ידע כי האריה שומר את “ננסי־האש” שלא יקפצו מן התנור ולא יעשו שרפה בבית.

הוא ישב על־יד התנור וחמם את ידיו. הוא אהב לשבת ככה ולהביט אל הלהבות ולראות איך רצים ניצוצי האש רצוא ושוב ואיך משתברים פתאם ענפי־עצים דקים, בהשמיעם קול נפץ קל, והרוח מיילל בארובה: או־ו… או־א… ו“ננסי־האש” מסתובבים בחפזון, עפים למעלה ואובדים בחלל חורה השחור של הארובה.

מוטלה שמח שהננסים אינם יכולים לקפוץ מהתנור אל החדר.

– אה, אינכם יכולים! אינכם יכולים! – הוא מתגרה בהם. – לכו לכם אל הארובה, לכו!

– למחשבה זו עולה בלבו רגש של חיבה אל האריה. הוא יודע כי האריה כועס רק “עליהם”. בו, במוטלה, לא יגע לרעה.

– היום קור נורא, פסיה, – אמר לאחותו; תוך כך שמע את הדברים היוצאים מפיו וידע כי אמר אותם ממש כמו אבא בשעה שהוא בא מן הרחוב הביתה.

עם פסיה אינו מדבר על מה שמתרחש בתנור. היא צוחקת ל“ננסים” – הולכת בדרכי “הגדולים”!

– פסיה, מי זה – הרופא?

– כן, מוטל. סבתא חולה מאד.

פסיה באמת גדולה. היא בעצמה אמרה כי כבר מלאו לה תשע שנים. בכמה היא גדולה ממנו?

– פסיה, בכמה את גדולה ממני? אני בן חמש, כן, פסיה?

– כמעט חמש וחצי.

– והוא רע?

– מי רע? – לא הבינה פסיה.

– הרופא. הוא אומר: “מה נוכל לעשות?”, ואמא בוכה.

– אמא בכתה גם בבקר, – אומרת פסיה ושוקעת בהרהורים.

– יודעת את, פסיה, אין לו עינים, – אומר מוטלה בהחלטיות. – מאחורי הזכוכיות שלו שחור, כמו בחור הארובה. בעיני ראיתי!

כאשר יצא מוטלה אל הרחוב לשחק עם חבריו כבר חכה לו חצקיל. חצקיל היה כולו צהוב. גם עפעפיו היו צהובים. הוא ידע כל מה שנעשה ברחוב ומפני מה נעשה כך ולא אחרת. אפו היה ארוך וצנום, ונדמה כי הוא שואב את כל החדשות מתוך חלל האויר. הוא היה גדול ממוטלה רק בשלש שנים, אבל ידע דברים כאלה שאף לגדולים אינם ידועים. ומקצת מהם ספר לפעמים גם למוטלה.

כך היה, למשל, כאשר רצה אביו להלקותו על שאחר לבוא הביתה מן “החדר”. הוא נשבע בשבועות חמורות שהתעכב בבית המדרש להקשיב לשיעור גמרא. מלכתחילה נכנס שמה להתפלל מנחה.

מוטלה הזדעזע לשמע דבר שבעת שוא. הוא ידע כי חצקיל הלך אז, לפנות ערב, להתרחץ בנהר, ולכן אחר לשוב, ועתה, סבר מוטלה, ודאי יהלמו רעם על השבעו שבועות שקר, או, אולי, ישרף כמו העצים בתנור או יפול פתאום וימות.

אולם באותו ערב יצא חצקיל בשלום מן העסק – אבין האמין לדבריו והניח לו.

– ולא יהיה לך כלום על כי נשבעת לשקר? – שאל מוטלה בחרדה.

– הס! הוא ישמע! – נבהל חצקיל; אביו, שיצא מביתו ועבר על פניהם, עוד היה קרוב למדי.

– אינך ירא? – לחש מוטלה, אף כי אביו של חצקיל כבר הלך ולא נראה לעין.

– אספר לך הכל, רק תישבע לי כי לא תגלה לאיש.

– אני נשבע.

– אמור: ‘לא אגלה לאיש – לא לאבא ולא לאמא, לא לפסיה ולא לסבתא, ולא לכל איש; ואם לא אשמור לשוני יבואו לי, תכף ומיד, סקילה, שרפה, הרג וחנק’.

מוטלה חזר אחריו מלה במלה, וכאשר גמר ענה חצקיל “אמן” ואמר:

– עכשיו אספר לך. כאשר אני אומר: ‘לא ארד מן המקום הזה, אם זה שקר’, אני מוסיף בלבי: “לא”. הבינות? ‘לא ארד מן המקום שאני עומד עליו, אם זה שאמרתי לא שקר’. לא שקר! אתה מבין?'

מוטלה התפעל מחכמתו של חצקיל, אך לבו לא היה שקט.

– ומותר ככה? – שאל בחשד.

– בכלל – אסור. אבל בשעת סכנה הקב"ה מוחל.

בזכות חכמתו המפתיעה עלה חצקיל מאד בעיני מוטלה. וכל פעם שמוטלה תהה על מעשי הגדולים – וידע מראש כי מהם, מהגדולים, לא יקבל תשובה של טעם – פנה בשאלותיו אל חצקיל.

ועתה חכה חצקיל למוטלה, וכאשר ראהו יוצא אל החצר, רץ אליו והתחיל לחקרו:

– ובכן, מה אמר הוא – הרופא?

מוטלה לא ידע מה לענות.

– ומה, כלום אתה תדע משהו? – קרא חצקל ברוגז. – אני כבר יודע.

– הגד גם לי – התחנן מוטלה.

– לא תבכה?

– לא, – הבטיח מוטלה.

– הוא אמר שסבתא שלך תמות.

– אי־אפשר! – קרא מוטלה בכעס. – זה שקר!

– בחיי, שזה אמת!

– שקר! – מי אמר לך?

– כשם שאני יהודי! באוזני שמעתי, איך ספרה הדודה דבורה להניה שהיא בעצמה שמעה זאת מהזקנה שמביאה לכם כעכים.

מוטלה עמד כאלם. הוא ידע כי למות רע מאד. כאשר מת בחצרם שכן אחד, יהודי ישיש, בכו עליו כל בני ביתו, וגם אחרים, ואחר כך באו אנשים זרים ושמו אותו על מטה שחורה ולקחוהו, ומאז לא שב. והוא, מוטלה¹, שאל את חצקיל, מה עשו לו, לאותו זקן, וחצקיל אמר שקברוהו – ומוטלה פחד…

– וגם סבתא לא תשוב? – שאל בפחי־נפש.

– שוטה! מוטב שלא תשוב.

– יקברוה באדמה?

– הס! אסור לדבר ככה.

– מדוע? – שאל מוטלה בלחש.

– סור ממני! לך לך!

– חצקיל הסב את פניו ממוטלה וברח.

מוטלה נכנס הביתה. לבו משכו לראות את סבתא. נדמה לו כי כאשר יראה את פניה, יתברר לו משהו. מעת שחלתה לא נתנו לו להכנס אליה. אמרו שהיא ישנה, או סתם: אסור! עתה לא נמצא איש בחדר הראשון. פסיה יצאה, אמא היתה עסוקה במטבח, ומהחדר השני נשמעו אנחות סבתא. מוטלה פתח לאט את הדלת ונכנס. האנחות נפסקו פתאום.

– מי שם? שאלה בקול רפה.

– אני.

– אתה, מוטלה? בוא הנה, ילדי.

היא ישבה מסובה על המטה, מכוסה בשמיכה ועטופה בסודר צמרי עבה ונסעדת בכרים. פניה קטנו ונתכרכמו ונצטמקו. על השמיכה נחה ידה הקרה והחוורת, ומוטלה הרגיש כי אין בה עוד כוח. הווילונות על החלונות הורדו. בחדר עמדה אפלולית.

– הלכת היום אל “החדר”, מוטלה?

– כן, סבתא.

– והרבי היה מרוצה? ראה, מוטלה, למד הרבה… והקב"ה יעזור לך. אה – אה – סבתא נאנחה והשתתקה.

– כואב לך סבתא?

– אני חולה, מוטלה

– ומתי תבריאי?

– בקרוב, אם ירצה השם.

מוטלה ראה איך סבתא נושאת עיניה אל התקרה ולוחשת:

– רבונו־של־עולם, רחם עלי… על יסורי. קחני־נא מכאן… קחני!

מוטלה הבין כי סבתא חולה מאד ושאל:

– סבתא, כואב לך הראש?

אבל סבתא עיפה ולא חפצה לדבר עוד. היא אמרה:

– לך מוטלה, לך לשחק.

מוטלה עמד והרהר, אם כבר ילך או ישהה פה עוד. פתאום שאל:

– סבתא האמת היא שתמותי?

ידה הדקה והחוורת זזה על השמיכה ושפתיה נרעדו. מבטיהם נפגשו. עיני סבתא, שהיו חסרות צבע ונראו כמו שתי טפות מים, עתה נעשו עגולות וכהות, ומבטן היה קשה וזר. אימה גדולה השקיפה עליו מתוך עיני סבתא.

– מה… מה זה?… – לחשה.

פחד נפל על מוטלה. מבטה של סבתא נתן בלבו מורא משונה. נשימתו נעצרה. הוא רעד; עמד דום והביט לתוך עיניה. נדמה לו כי סבתא כועסת עליו.

‘אולי היא כועסת שהוא אינו חולה כמוה ויכול לרוץ לכל מקום כחפצו?’

סבתא כבר לא הביטה אל מוטלה. היא לא ראתה אותו עוד. עיניה נשאו מעל לראשו, ובמבטה הדומם נקרשה האימה האחרונה.

פתאם התחיל מוטלה לבכות חרש. סבתא כמו התעוררה משנה עמוקה. היא הניחה על ראשו יד חוורת, קלה, אין משקל, החליקה עליו ואמרה בקל רפה:

– לך, מוטלה, לך לשחק עם הילדים – אני אתנמנם קצת.

מוטלה יצא נרעש ורוה־דמעות. מעיני סבתא נשקף אליו משהו לא־רגיל, מחריד ומזעזע…

א

שעה שתים אחרי הצהרים. כבר השמש נטתה קצת ממרומי הרקיע, אך עוד חם מאד. הילדים העמיקו בנבכי העשב הרם ואינם נראים מבחוץ. הלאה מזה התפשט שדה־תבואה רחב־ידים, רוחש ורוגש עם הרוח. בקרוב יקצרוהו, יאלמו אלומות, יכינו תבן לבהמות לחורף. זה כבר לא היה גשם. האדמה יבשה ומקומטת. העשב הצהיב. רוח קלה עוברת על פני השדה. רצים גלים צהובים־ירוקים, עולים ויורדים. גל רודף גל. הם הולכים רחוק רחוק, עד לקצה השמים התכולים, ונבלעים למטה, במקום ששפולי הרקיע נוגעים בקצווי האדמה. שם ישכבו ויחכו לרוח אשר ישאם וישיבם. כי הלאה אין להם דרך. ובשעה שהם מוטלים שם, אולי יציצו בעד חרכי השמים ויראו משהו מעבר לתבל… הגבעולים מנענעים את ראשיהם אחרי הגלים ומלווים אותם בהמית ריחושים.

הילדים התפרקדו ומביטים למעלה. מן העשב נודף ריח טוב, ערב לנחירים. סבך גדול מקיפם, חובקם בזרועותיו. גבעולים גבוהים, דשנים, ירוקים־כהים, עומדים עליהם כמו יער. מעל להם תלוי קטע קטן, זוהר, של הרקיע. את השמש אינם רואים, העשב הצפוף מסתיר אותה מעיניהם. אבל היא אינה רחוקה, הם חשים את קרבתה. ברק הכתם למעלה חזק כל כך שקשה להביט – העינים כואבות. מישקא מתהפך, שוכב על בטנו ותוחב את פניו המשולהבים בעשב המעוך, הקריר. לרגע החשיך העולם – אין הוא רואה מאומה. אחר כך התחיל להתבהר. באפלולית שמתחת לעשבים הוא רואה הרבה דברים מענינים. נמלה מטפסת ועולה אל חוד של גבעול. הנה היא במבוכה, אינה יודעת לאן תפנה מזה. היא זוחלת הנה והנה, יורדת ועולה. מישקא קורע את ראשו של הגבעול מגופו ומניחו – עם הנמלה – על הקרקע. עתה תמצא הנמלה התועה את דרכה אל ביתה. אבל היא שבה ועולה אל גבעול אחר. מישקא שמח. נראה שהיא משחקת. גם הוא אוהב לטפס על עץ. פתאום הוא מגלה עכביש – שרץ גדול, שעיר, נורא – רגליו ארוכות, עקומות, שעירות, והן יוצאות לו מכל הצדדים; וגופו עגול כמו אגוז. מישקא מסתכל בו בפחד.

– עכביש! עכביש נורא! הוא צועק אל שני חבריו.

– סיומקא ומרוסיה מתהפכים ומתקרבים אליו. כל שלושת הראשים קרובים: הראש הבהיר־הלבנבן הוא של מרוסיה, הכהה – של סיומקא, זה שבאמצע, השחור משחור – של מישקא.

– מעוך! מהר דרוס! הרגהו! – צווחים שלשתם בהתרגשות.

– אבל הם חוששים לנגוע בעכביש בידים ריקות. סיומקא בן האחת־עשרה – שהוא בשנתים גדול ממישקא – מוצא עצה: הוא מכניס כף ידו בשרבול¹ כותנתו התכולה־הבהירה, האוקראַאינית, עוטף בה את אגרופו ומועך את העכביש. הבריה הקטנה, שזה עתה רצה לאשר רצה, מלאה חיים ותנועה, לא נותר ממנה כי אם כתם של רפש שחום דומם. רק שתי רגלים שעירות שלא נמעכו, עדיין הן משתלחות ומתכווצות, מפרכסות ומתפלצות.

– א־הא, עוד אתה מבעט ברגליך! – קורא סיומקא בחמת־טרף ושוחק בקצה שרוולו את שתי הרגלים הרועדות.

– שקץ! – אומרת מרוסיה ונרתעת.

– אמת שהוא נושך? – שואל מישקה. – ושמתים מנשיכתו?

– הם ארורים, – אומר סיומקא באידית. – הם הביאו אש להצית את בית המקדש. כל אדם חייב להרגם.

דבר זה ידוע למישקא. שאלה אחרת עולה על לבו.

– מתי זה היה? וכולו נשרף? ולא נשאר ממנו מאומה?

– לא נשאר כלום! – פוסק סיומקא. – ומה שנשאר סחבו הגויים.

– איזה גויים? גם שלנו – מדנילובקה?

– כמובן, כל הגויים.

– מישקא מעיף מבט עוין במרוסיה.

– גם היא?

– שוטה! – אומר סיומקא. – הלא זה היה לפני זמן רב. אפילו סבה – אולי הוא טרם נולד אז.

– או־הו, – תמה מישקא. – דעתו נחה והוא מוסיף בשמחה: – אם כן, ידה לא היתה בזה, והיא אינה יודעת כלום?

– אינני מבינה, – נעלבת מרוסיה. – מה אתם מטרטרים לכם בלשונכם? אלך לי.

– לכי! מי מונע אותך? – אומר סיומקא בקרירות.

– אלך או לא אלך, – זוקפת מרוסיה כנגדו את פניה הנאנפים, – אותך לא אשאל.

– לכי לך, מרוסקה, הביתה! לכי, שמעי בקולי, – מתגרה בה סיומקא. – הלא כביסה אצלכם היום. אבא יקח רצועה: גשי־נא הנה, מרוסקה! איה הסתובבת כל היום?' וירביץ לך, אוי ירביץ! חי־חי־חי… – סיומקא צוחק וצורח בהנאה ממחזה רוחו.

– שתוק, מטורף! – צורחת גם מרוסיה. – בן־כלבה! תחילה אתלוש לך את אפך הארוך – וככה תתהלך, שני חורים תחת חוטם… כמו הדוד איוואן חרום־האף.

לעולם הם רבים, שני אלה, ולפעמים גם מתקוטטים. סיומקא חורה לו שאינה מקבלת את סמכותו – רואה עצמה כשוה לו. רגלים בריאות וקלות לה, אינן נופלות משלו בריצה, וידים חזקות וארוכות, שאין לזלזל בהן. מרוסיה ילדה רזה וגרמית, ואף כי היא בת־גילו של סיומקא, גבוהה היא ממנו בחצי ראש.

היא מתרוממת קצת מהאדמה ונשענת על מרפקיה. פניה משולהבים. היא נכונה לקרב. גם מישקא נרגש. הוא חש כי בעוד רגע יזנק. – רק אינו יודע כנגד מי. סיומקא חברו, והוא גם יהודי, והיא גויה. אבל היא ילדה טובה. מעודו לא רב אתה. והיה מקרה שהגנה עליו – אז, כאשר “שקץ” גודל הכהו. מה איפוא יעשה אם יתכתשו שניהם? על כרחו גם הוא…

– קומי, שלד ארוכה! – מוסיף סיומקא להתגרות ביריבתו.

מהדרך מגיעה אליהם צריחת גלגלי עגלה כבדה. סיומקה, שכבר ירק על כפות ידיו ועמד מוכן לקרב, הסב פניו אל הדרך. זוג שוורים מנומנמים גרר לאטו עגלה טעונה עצים. על מרומי העצים ישב אכר זקן ונראה גם הוא כאחוז תנומה. פניו צהובים ומקומטים, אל סנטרו המגולח יורדים, כמו שתי מחטים, קצי שפמיו החדים, ראשו נע ונד, ובזוית פיו תלויה ומטלטלת מקטרת־חמר צהובה.

סיומקא פורץ בצחוק רם:

– ראו־נא, הביטו: הכל ישנים. רק העגלה הולכת ודוחפת את השוורים!

שנים האחרים מסבים גם הם את פניהם אל הדרך.

– שקרן! – אומרת מרוסיה. – השוורים גוררים את העגלה.

– טפשה! – אומר סיומקא; אין הוא חפץ לעזוב את ההמצאה, המרנינה אותו. גם חשקו להתקוטט פג. – טפשה: אינך רואה כי השוורים ישנים? לולא דחפה אותם העגלה, ודאי היו עומדים. ח־ח־ח־!…

ב

הילדים מלווים במבטיהם את עגלת־העצים, ההולכת ומתרחקת בתוך ענני אבק. הם צוחקים בעליצות, ומישקא שואל:

– ועתה מה?

רגע קל הם עומדים ושותקים, עיניהם נוצצות במשובה ובקצת מבוכה, כמי שניטלה ממנו פתאום תכלית מעשיו. ואמנם, מה עליהם לעשות עתה? אבל סיומקא מיד מצא עסק.

– להתרחץ!

הסכימו.

– ועתה – מי יקדים?

– שלשלתם ניתקו ממקומם בבת אחת והסתערו ורצו בכל כוחם. סיומקא ומרוסיה קלי רגלים הם. מישקא מפגר אחריהם בכמה צעדים, אבל אינו עוזב. הוא מזיע ומחוויר מעצמת המאמץ, רץ אחרי השנים כל זמן שהם רצים ואינו עומד עד שהם עומדים.

– בן־חיל, מישקא! – מעודדת אותו מארוסיה. – טוב כך… רוץ! תהיה רץ מצוין.

ומישקא מכיר לה טובה בעד המלים האלה.

הנהר אינו רחב, אבל הוא עמוק וזרמו גורף. גדתו הקרובה גבוהה ותלולה; עצי־ערב צפופים מכסים אותה. הגדה שמנגד שטוחה ורפושה, ואחריה משתרע שדה־פרא זרוע מקלות דקים, אפורים, דקרנים – קני־סוף.

מרוסיה הולכת הצדה ונעלמת בין העצים. היא נערה, אסור לה להתרחץ עם נערים יחד. סיומקא נצב במקומו הקבוע – על צוק בולט, כשבע אמות מעל לפני המים. מישקא שומר את תנועותיו של סיומקא, המוכרות לו היטב: הוא ילך אחורנית שנים שלשה צעדים וישוב וירוץ מהר ויקפוץ אל הנהר. בטוסו ובצונחו לעולם הוא זקוף, רגליו למטה וידיו חבוקות מתחת לבטנו. הוא עושה קשת באויר ויורד כמו אבן במצולה. עובר רגע ארוך – אין רואים אותו. אבל מישקא איננו חושש. הוא בטוח כי סיומקא לא יטבע. ואמנם, באמצע הנהר עולה מן המים כדור כהה. הכדור מתנענע, ננער בחזקה ויורק לצדדים. והנה מגיע לאזני מישקא קול צלול, עולץ:

– מישקא, ראית?

גם מישקא מיטיב לשחות, אבל לקפוץ כמו סיומקא, מגובה כזה, אינו מעיז. אולם אחרי שהוא במים אינו נופל מחברו בזריזות ובבטחה. הם עוברים את הנהר בשחיה הלוך ושוב, יוצאים אל אמצעו ושטים עם הזרם. כאשר ירצו להחיש את שחיתם, ישלחו ידיהם לפניהם מלוא ארכם, יתנתרו ויכו על המים בכל כחם בכפות ידיהם ויהדפו את המים בכפות רגליהם ויבקעום בחזותיהם. בהתעייפם הם מתהפכים, מתפרקדים, מניחים לידיהם הלאות ודוחפים עצמם לאט בפעמי רגליהם. גם מרוסיה שטה עמהם, אבל מן הצד, בריחוק־מה מהם. היא רזה וארוכה, פגה היא ונראית כמו נער. אבל משהו נשיי כבר מציץ מעיניה, השולחות כפעם בפעם מבטים חשדניים אל עבר חבריה, כבר ניכר בשמירתה על מרחק בינה וביניהם, בהקפדתה שלא יתקרבו אליה יותר מדי. ובהיות הריחוק מובטח, היא מתרוממת מן המים עד מתניה, כמו לתומה, ומיד היא שוקעת בצריחה ביישנית מגרה.

לשוב בשחיה נגד הזרם קשה מאד. כרגיל הם עולים אל החוף ורצים אל המקום שם הניחו את בגדיהם. מרוסיה מחכה במים עד שיעברו ויתרחקו, אחר כך רצה גם היא אל מקומה. יש וסיומקא יסב פתאום את ראשו ויתן בה עין. היא מסתתרת אחרי עץ וצועקת בכעס:

– אל תביט! אל תביט!

– כבר ראיתי! ראיתי! – מתגרה בה סיומקא, ופונה ורץ לדרכו.

גם מישקא היה רוצה לראות את מרוסיה כך, אבל הוא מתבייש ומפחד. פעם אחת בכל זאת לא התאפק, הטה פניו והביט אליה בחטף. היא ראתה והתקצפה עליו יותר משהיתה קוצפת על סיומקא.

– מישקא, גם אתה? תולעת קטנה! ראה, אספר לאביך!

המחשבה כי לאזני אבא ואמא תגיע² הידיעה כי הוא, מישקא הלך להסתכל בערלית ערומה החרידה אותו.

בבואם אל בגדיהם הם נחים שניהם, הוא וסיומקא, ונופשים. הם שוכבים פרקדן בחום השמש, מתיבשים, צופים רום השמים וצוחקים מרוב עונג. פתאום קם סיומקא והלך חרשׁ אל בין העצים.

– לאן הלכת? – שאלו מישקא בשובו.

– הלכתי להציץ במרוסקה. בוא, אראה גם לך. רוצה?

מישקא נבוך. הוא מתאדם ונמנע מלהביט בעיני סיומקא. אבל התשוקה לראות את מרוסיה הערומה גוברת על היסוסיו. ולמה זה יהיה אסור לו מה שמותר לסיומקא?

– כן, – הוא אומר בלחש, בעינים מושפלות.

– הם פוסעים בלאט בין הערבות.

– הנה, – לוחש סיומקא. – ראה.

מרוסיה שוכבת פרקדן סמוך למי הנהר. שערותיה פרועות ופזורות על כתפיה הרזות והחדות. רגליה במים. ברגל אחת היא דוחה את הגלים הזעירים וצווחת בהנאה. רסיסי מים ניתזים סביביה ועליה. טפות זכות, עגולות, זוחלות על גופה, יורדות ממותנה ושוקעות בחול. פתאום סרה שאננותה. היא מפנה פניה לעבר שני הנערים ומקשיבה. הם יושבים בלי נוע ועוצרים את נשימתם. מרוסיה מתהפכת ושוכבת על בטנה, מניחה פניה על זרועותיה ומנמנמת.

מישקא נרגש מאד. רעדה עוברת אותו. הוא מחויר, נושם עמוק ואינו גורע עין מאותו פלח בהיר. שם, על שפת הנהר. לסוף מושכו סיומקא ביד. הם זזים בזהירות ושבים אל מקומם.

– שמע! – מתרה מישקא בחברו בפנים חמורים. – אל תגיד לאיש! אל תפטפט!

קולו צרוד, הרוק בפיו נעשה סמיך ודביק. הוא מכחכח. סיומקא נפגע מדבריו:

– מה עוד תאמר? בלעדיך לא אדע?

מישקא שותק.

– עתה הולכים לקטוף תפוחים, – מחליט סיומקא. ובקול רם: מרוסקה, לקטוף תפוחים! אנחנו שוחים אל הגדה השניה ולוקחים את בג־דיינו!!

הם צוררים את בגדיהם, עושים מהם שתי חבילות קטנות, הדוקות היטב, ובשוטם על גבם מחזיק כל אחד את חבילתו על חזהו ביד אחת, מכוון את שחיתו ביד השניה, ומניע עצמו בדחף רגליו. כך הם חוצים את הנהר ועולים אל החוף, ובגדיהם כמעט שלא נרטבו. עתה עליהם לעבור את שדה הסוף. אין זו מלאכה קלה. האדמה לחה ומרופשת. בכל צעד שוקעות הרגלים בגומות מים או דורכות על קנה שבור, דוקר, או על שרש חד. אולם רגליהם הקטנות והצנומות קשות כמו גלד ושחורות מבוץ, כמ שרופות באש, ואינן חוששות לפגיעות כאלה – הסכן הסכינו לרוץ יחפות. אחרי שדה הסוף הם נכנסים אל חורשת אלונים צעירים. החורשה אינה גדולה והאלונים אינם עומדים צפופים. מבעד לעצים נראים בתים אחדים, המלבינים בסיודם, וגני־פירות, המוקפים גדרות קלועות מענפים עבותים. אלה הם נכסי אנשים אמידים מכפרם – מדנילובקה. את הבתים משכירים בקיץ לקייטנים מן העיר – פקידי ממשלה ואדונים אחרים – ואת הגנים חוכרים סוחרים שעסקם בפירות.

– למי נלך?

– אל קולטיגין.

מובן מאליו כי אל קולטיגין. גנו הגדול בכל הגנים האלה ובו הטובים בתפוחים, באגסים, בשזיפים. ושומרו חייל זקן, מימי הצאר ניקולאי, והוא כבן־שבעים, אין לו שניים, ועיניו אדומות ודומעות – כילי הוא, קולטיגין, מלהחזיק שומר צעיר ויקר. הכל שונאים אותו, את קולטיגין. זר הוא פה – בעירו היה מורה בגימנסיה; זה כחמש שנים שקנה לו בית בדנילובקה ואת הגן ונהיה לתושב קבוע בכפר. שונאים אותו וגם יראים מפניו – איש יודע חוקים הוא, איש ריב ומשפטים, ומכירים טובים לו בקרב פקידי הרשות.

בינתיים עברה מרוסיה את הגשר הרעוע, במרחק־מה מהגן, והשיגה את השנים.

ובכן, – אומר סיומקא, – אתם יודעים מה עליכם לעשות. ואם יקרה משהו, מיד אתם רצים אל הגשר שם למטה, ובורחים אל הגדה השניה. ולי אל תדאגו. אני אדביקכם.

הגן גובל בחורשה. הם מקיפים את הגדר בסתר, כמרגלים. מדי פעם נעצר אחד מהם ומציץ בעד הסדקים פנימה. אין רואים את השומר. הם הולכים הלאה הלוך ובלוש, לסוף מגלה מרוסיה את הזקן. הוא יושב על סף צריפו הנמוך, הבנוי קרשים גסים שחוברו במסמרים, ושותה תה.

– ועתה לכו לכם, – אומר סיומקא בלחש.

הוא מתגנב אל אחורי הגן. בן־רגע הוא עולה על הגדר וגולש לתוך הגן, בלי רחש, כמו חתול. מישקא ומרוסיה ניגשים אל השער. מרוסיה עומדת על המשמר, מחוץ לכניסה – אם תראה דבר־סכנה, תשמיע צפצוף דק, חד – אות אזהרה.

מישקא פותח את השער לרווחה, משאיר אותו פתוח לצורך נסיגה, ופוסע כמה פסיעות פנימה. צריפו של השומר אינו רחוק מן הכניסה. הוא יושב על המפתן, בפתח מעונו. לפניו, על גזע עץ כרות, ספל פח. הוא לוקח חתיכת³ סוכר, מוריד אותה לאט לתוך התה ובוחש במקל קטן, חלק, שהתקין לו לצורך זה.

– מה לך פה? פשפש! הוא רוטן בהשגיחו במישקא. – הסתלק! צא מהר, שרץ! ואת השער סגור.

– סבא, הלא תמכור לי מעט תפוחים או אגסים.

– לך מזה! אראה לך מכירה… פה לא מוכרים, בכפר מוכרים.

– אבל אני פה… מכור־נא לי מעט!

– יש לך קופיקות⁴? – שואל הזקן בקול נמוך, תוך שהוא מביט לצדדים בחשש.

– תן לי בשלוש קופיקות.

– הראה־נא את מעותיך.

– מישקא מחפש את המעות. כמה רגעים הוא עומד ומפשפש בכיסי מכנסיו, בשרוולי מעילו, בתוך כותנתו, בכובעו – עליו לתת שהות לסיומקא לעשות את מלאכתו.

– היי, ממזר, הסתלק מהר! – שוב מתקצף הזקן.

– תן לי את התפוחים, סבא. אביא לך כסף. שכחתי את הקופיקות שלי בבית.

– לך מפה… לך, אני אומר לך!

– לא תתן?

– לך – פן אשחק אותך כעפר!

השומר זז על מפתנו באיום והניח את ספל התה מידו.

– והשנים, – אומר מישקא, – למי מכרת אותן?

– איזה שנים? – שואל השומר לתומו.

שלך, כלב זקן… פה בלי שנים!

החייל הניקולייאבי קופץ ממקומו כנשוך עקרב ומסתער על מישקא.

– ראשך אמלוק בעד דברים כאלה, בן־כלבה! – הוא נוחר.

אבל מישקא כבר טס כחץ מקשת אל מחוץ לגן. הזקן עומד ומנשים:

אין סימן לנער – כמו חטפו שד. בחרי־אף הוא סוגר את השער ושב אל ספל התה שלו, שהתקרר בינתים. הוא בוחש בו שוב במקל החלק ורוטן:

– חכה מעט, ממזר… עוד נעשה חשבון. תזכור אותי…

– סבא, תתן לי תפוחים? הלא תתן, סבא!…

– השומר ניתק ממקומו בחמה שפוכה – והופך את ספל התה על גזיר העץ. הוא מבולבל; לא ראה כלל, איך חזר הנער, פתח את השער ונכנס שנית אל גבולו. מישקא עומד מתוח, מוכן כל רגע לנוס. הזקן שב ומתישב על מפתנו, מוזג לו ספל תה אחר מקומקומו ונראה כנרגע. החייל הותיק מנסה להערים על אויבו בתכסיס חדש.

מישקא פורץ בצחוק:

– ח־ח־ח! נשפך התה… תרח זקן! ידי גולם!

השומר מחריש. ביד רועדת הוא מקרב את הספל אל פיו, מגמע⁵ מעט ממנו ומחזירו אל מקומו. אדישותו מרגיזה את מישקא. הוא פוסע פסיעה ועוד פסיעה לקראת השומר, מתכופף, כורע על ברכיו מול אותו רשע. זאת היא מדת־הבוז העליונה שהוא מעיז לגלות לו.

– תרח! – הוא צועק. – זקן־מטאטא!

פתאום לפתע, בלי אומר, מזנק אליו הזקן. פניו הבלים, הרוטטים, נוראים. העינים יורות אש מבעד לגבותיהן העבות, השבות, זקנו השב והמצהיב היה לפקעת אחת, שנגרפה הצדה. כל פניו כתם גדול של ארגמן. מישקא נחרד כולו. הוא חפץ לרוץ, הוא יודע כי עליו להמלט – ואינו יכול. אין רגליו זזות. הוא עומד דום, כמאובן. כך עובר רגע ארוך, איום.

פתאום נפלטת מפיו זעקה נואשת:

– אה־א־א!…

הוא נותר נתירה משונה, מסתער ויוצא הגן בריצה עוורת, מלא אימה משגעת. הוא רץ בלי דרך, לבו הולם כמו בפטיש, רגליו כושלות, אך עוד הן נושאות אותו. הוא שומע צעדים אחריו. הצעדים קרבים, משיגים אותו… הה, השומר הזקן מדביקו! הנה ישלח את ידיו הארוכות, אצבעותיו הגרמיות תאחזנה בכתפיו, ואז – מישקא יודע זאת בבירור – הוא יפול וימות בו במקום…

– מישקא, עמוד! מישקא! –הוא שומע קול קריאה מאחריו; נדמה לו כי זה קולה של מרוסיה.

אין לו כוח לרוץ עוד.

– מישקא, עמוד! אין רודפים אחריך! – ומרוסיה תופסת אותו בקצה מעילו.

מישקא נופל ארצה כאילו ירדה מהלומה על ראשו. מיד הוא מתרומם, עומד על ברכיו ומביט אל מרוסיה כחסר דעה. היא יושבת אצלו על האדמה. מראהו מבהיל אותה, ועם זה זע בלבה רגש אחר, חמים. היא משקיפה אליו בחמלה – כל כך קטן הוא, מיורא, חסר־ישע. והיא– היא גדולה וחזקה.

– מישא, מישנקא, מה לך?

– מרוס־קה… א־וה…

הוא מבין כי היא עמו. נראה שאין עוד סכנה.

היא מטה את ראשו השחור אליה, שמה אותו על ברכיה. שעה קלה הוא שוכב כך, פניו לחוצים אל ברכיה, ומתיפח. פתאום נרגע. טוב לו כך לשכב בחסות מרוסיה, מוגן מכל פורענות. הוא תמה על עצמו: למה בכה לפני כן?

– איה הזקן? – הוא שואל בלחש.

– איננו פה, מישנקא. אל תירא! הוא נשאר שם, בגן.

מרוסיה ילדה טובה. והוא ילד רע, מושחת… לוא ידעה, כי הוא הציץ מבעד העצים וראה אותה ערומה, ודאי היתה הודפת אותו בכעס; גם היתה מרביצה לו. הן חזקה היא ממנו. היא חזקה כמו סיומקא ואינה יודעת מורא. אילו ידע סיומקא כי הוא בכה על ברכיה… על ברכי ילדה!…

מישקא נרתע, כמו נכוה, וקם בקפיצה. פניו לוהטות מבושה. אינו יכול להביט בעיניה. גם היא כמו מבוישת. הם הולכים שניהם דומם. פתאום היא קוראה:

– בוא נרוץ עד הגשר!

הם מסתערים ורצים לעבר הגשר. מרוסיה צוררת צעדיה – אין היא חפצה להקדימו. הם מגיעים יחד אל הגשר. מישקא קופץ בראש וקורא בנצחון:

– אני הראשון!

מרוסיה מחייכת בוותרנות: יהי הוא הראשון. אין לבה לריב עמו עתה.

הם עוברים את הגשר ויושבים בצל אלון לחכות לסיומקא. אחרי שעה קלה בא גם הוא.

– מה קרה אתכם שם? –הוא שואל, ובלי להמתין לתשובה הוא מטפח בידיו על חזהו התופח ואומר בשביעות־רצון:

– הנה זה… הנה פה הכל.

שם, תחת כותנתו, נדחסו לא מעט תפוחים ואגסים.

ג

מישקא רעב. אמא איננה בבית, רק סוניה, אחותו הגדולה, בת החמש עשרה. היא יושבת בפינה, אצל עריסת לייבלה התינוק ומנענעת אותה.

– סונקה, איה אמא?

– איפה זה הסתובבת כל היום תכשיט שלנו? שוב התחברת עם סיומקא?

– לא עסקך! – הוא עונה בעזות־מצח. – איה אמא?

– מה זה שהתגעגעת כל כך על אמא? יש לך תאבון? רעבון קפץ עליך? עמלת קשה כל היום?

– דרך דבורה מרעים את מישקא. סוניה, כמובן, מקנאה בו שהוא משוטט לו כחפצו, והיא חייבת לשבת בבית, לנקות ולסדר ולטפל בלייבלה. אבל מה הוא אשם? כלום הוא מונע אותה מלצאת ולטייל עם בנות הכפר ולשחק עמהן? אדרבה, שתלך!

מישקא אינו עונה לה הפעם. הוא יוצא החוצה ונגש אל דלת בית המרזח שלהם אשר בחצי השני של הבית ונבדל מדירתם בפרוזדור נרחב. הדלת פתוחה. אמא כפופה אצל חבית – ודאי היא מוזגת כוס יין־שרף לאחד הלקוחות. אבא עומד אחרי דלפקו ורושם משהו בפנקס־החשבונות שלו, השמן והמלוכלך. דומה שפני אבא, הכהים והחוורים, זועפים. על לחיו האחת נראית שריטה, על מצחו בולטת חבורה חדשה. ראשו מורד אל הדלפק. פניו תקועים בפנקסו, שפתיו הדוקות. אין הוא מביט לצדדים.

‘מה קרה? – מהרהר מישקא. – מסתמא שוב קטטה. כל רגע הוא מתקוטט אתם, עם השיכורים. והם יראים מפניו… אחד נגד כולם. גם אני אהיה כך – ויבואו כמה שיבואו. רק יתחילו להשתולל, מיד אני מזנק ונוגח בראש בבטנו… בזה ובזה ובזה – עד שיפלו כולם… מי זה עשה לו חבורה כזאת? חבורה הגונה!’

מישקא סר חרש מדלת בית המרזח. אין כדאי להכנס בשעה זו. אמא תכף תטפל אליו כמעט כמו סונקה: איה הסתובב כל היום? וממנו עלול הוא גם לספוג סטירות. הכל יתכן – כאשר צמחה לו חבורה כזאת על מצחו! והוא, מישקא, מה הם רוצים ממנו, אין הוא מבין. מה אכפת להם, אם הוא משחק בחוץ – למה ישב בבית? הלא “רבי” אין לו הקיץ. כאשר יביאו לו “רבי” ישב וילמד. לא די להם ששני אחיו הגדולים ממנו – פינחס ופייוול – משפשפים את הספסלים בעיר, “בישיבה”? כך אומר הדוד יעקב, והוא, מישקא, גם דעתו כך. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יהיה סוחר־סוסים, כמו אחיו הגדולים של סיומקא; הוא וסיומקא בשותפות. אז יוכלו לבחור להם סוסים אבירים ויפים. את המכוערים ימכרו, ואת הטובים ישמרו לעצמם. שניהם ירכבו על סוסים שחורים כפחם, אש יוקדת באפיהם, והם, הוא וסיומקא, בידיהם שוטים, לרגליהם מגפיים שחורים, משוחים בזפת, מבריקים. רק יגעו בסוסיהם בשוט, ינתרו ויעברו בדהרה בחוצות הכפר. כל הבנות ימהרו אל שערי החצרות לראות אותם – גם מרוסיה… ‘אלה הם מישקא וסיומקא, – תאמרנה, – שדים ממש! איך הם טסים! בני חיל!’

מישקא מוצא לו במטבח פת לחם וצנון ומסתלק אל הרפת. אין פה איש – רק בורקה, פרה גדולה, אמוצה, שלוה. מישקא טופח לה על גבה לאות שלום וידידות. אחר כך הוא מטפס ועולה על ערימת תבן גבוהה, תבן חדש, שריחו נודף ומהנה את הנפש. הרפת מלאה ריחות עבים ונעימים של פרה ותבן וזבל מרקיב. בורקה מתקרבת אל הערימה, מניעה את ראשה המקורנן ותוחבת את חרטומה הכבד, הלח, בצדו של מישקא. הוא צוחק – גם היא רוצה לחם. הוא נותן לה שיירי פתו. אחר כך הוא הופך גבו אליה ונרדם.

אחרי ארוחת הערב בא אליהם הדוד יעקב. הוא משחק בשח־מת עם אבא. שניהם שטופים תאות השח־מת. אבא, כשהוא משחק בשח־מת אין לנתקו מהלוח. עיניו השחורות בוערות, פניו מתוחים, מצחו מתקמט, זקנו הגדול, השחור, זע כמו מונע ברוח. הוא סומך את ראשו בידיו, מרפקיו על השולחן, פניו מאומצים, כאילו הוא חפץ לעלות בקפיצה על הלוח ולתפוס לו מקום בתוך מחנהו. והיפוכו הדוד יעקב. שקט הוא, מתון, שוקל בדעתו וטוב־לב. הוא יושב זקוף, מלא בטחון ושלוה. בישיבתו ובתנועותיו מורגשת אותה בטיחות ושליטה ברוחו. פניו רחבים, מרובעים וכתורים בזקן אדום, עגול ועבה. ראשו נכון על צוארו, התקוע כמו עמוד מוצק, קצר, בין כתפיו העבות והכבירות. עיניו האפורות מחייכות חרש. כלי־המשחק הזעירים נבלעים בין אצבעותיו, הדומות לסדים כרותים. כאשר הוא לוקח כלי מן הלוח כדי להעתיקו מתאו אל תא אחר ירא מישקא פן ייגע בעוד כלים ויפיל רבים. אבל זה הוא חשש שוא. אצבעותיו של הדוד יעקב מטיילות על פני הלוח בזהירות ובזריזות כאלה, שמישקא מסתכל באצבעותיו הוא, הקטנות והדקות, ואינו יודע אם היו מוכשרות לעבור בקלות כזאת בין כל הכלים ולא להכשל.

אמא יושבת על כסא ומתקנת כותנת אבא. היא אשה גבוהה וצנומה; פניה קטנים ומקומטים. היא מתפרת ומחרישה. פיה קמוץ. כפעם בפעם היא נאנחת ומביטה במרירות אל השנים המשחקים. כל מקרה קל מזעזע אותה. לעולם היא חוששת ודואגת ומתרגשת… ולה לב חלש. הרופא אומר כי אסור לה להתרגש ולהבהל מפני כל דבר קטן… קטנות? ידעו שונאיה קטנות כאלה! אם יש בכחה לעמוד בכל זה הרי היא חזקה מברזל. הנה היום, למשל… הבקר שהיה לו, לזרח שלה. ארבעה גויים שכורים – דבר קטן הוא? פלא שיצא חי מידיהם. תודה לאל שרק חבורה. יום אחד יכול זה להגמר – חס ושלום, לא בשעה רעה הדברים נאמרים – באסון ממש… וכך יהיה… לבה אומר לה… רק משהו לא כשורה, מיד הוא מתרתח… מיד בזרוע. ומה יוצא מזה? הנה בשנה שעברה שברו לו את הראש – שבוע שלם שכב כמו גוסס… ומיכא שלנו, מה יהיה בסופו? שוטט לו בחוץ עם השקצים. לא תורה ולא דעת… הפקר! השד יודע איפה הוא מסתובב כל הימים – ובא הביתה במכנסים קרועים… את ראשו הם יקרעו ממנו, חלילה, “חבריו” הללו. עם סיומקא התחבר. מדות טובות ילמד מסיומקא! מיכא צריך ללמוד, כבר אינו תינוק, ו“מלמד” אין במקום השמם הזה. איך לקיים פה “מלמד” ובכל הכפר אין ארבעה נערים יהודים? את סיומקא אין לחשוב כלל – חזקה שיגדל עם־הארץ, בור גמור, כמו אחיו, שרק דבר אחד בראשיהם – סוסים ו“שקצות”. אי־אי, זלמנקא ודניאלקא, לא טוב יהיה סופם, לא טוב… עסקי הסוסים שלהם! גם עם יהורקא הצועני התידדו – אין להפריד.

– לא טוב יהיה סופם, – אומרת אמא באנחה.

– מה? מי? מה את מדברת? – שואל אבא ואינו גורע עין מלוח השח־מת.

– זלמנקא ודניאלקא, אני אומרת, לא טוב יהיה סופם.

– מה עוד? כלום שמעת משהו?

– מה לשמוע? עסקיהם עם יהורקא… הכל יודעים.

– טוב, טוב. לא עסקנו… חדלי מזה!

– מה אמרתי? רק שמעתי היום: פדוט אמר לגברילא – אותי לא ראו, עמדתי אחרי החבית הגדולה… אמר פדוט: ‘על יהורקא כבר יש לי ראיה. רק אני ממתין: נתפוס אותו עם הז’ידים’. לבי נפל עלי, כאשר שמעתי את הדברים האלה.

– די, די לך – הילדים שומעים.

– וכי מה אמרתי? וגברילא אומר: 'אמנה, כבר זמן לקצץ את כנפיהם. ובפרט זלמנקא – מצוה לרכך את עצמותיו. איך זה? – אתה אומר לו מלה, והוא לך בשנים. חכה, אחא, יפלו בידינו – לא יחלצו.

– אמת נכון, – אומר הדוד יעקב, – לא ינקו. כסילים! ונסה לדבר אליהם – כמו אפונים בקיר! אזנים וראשים סתומים. בכל זאת אזהירם. אתרה בהם שוב.

– וזרח שלי, תאמר, חכם מהם? – מתרגשת אמא. – שא עיניך, דוד יעקב, וראה איזו חבורה צמחה לו על מצחו!

– חבורה חשובה, – אומר הדוד יעקב, ועיניו הגדולות, האפורות, מתנוצצות בעליצות, – ועינה כעין הסלק ממש.

– אתה רואה…

סבלנות אבא פוקעת.

– הניה, סתמי פיך! – הוא שואג בחמה.

לייבלה מקיץ ומתחיל ליבב.

– וכי מה אמרתי? טוב, טוב, אני שותקת. סוניה, נענעי מעט את העריסה! – ובקול נמוך היא רוטנת: – כי אינך בן־אדם, זרח… גזלן! אין בך רחמים לא עליך ולא על אחרים…

מישקא מקשיב. חורה לו שאבא לא נתן לאמא להמשיך. מה אכפת לו? מישקא רואה בעיני דמיונו את הקטטה שנפלה בבקר. לא אחת היה עד להתכתשויות בבית המרזח. אבא כעסן נורא – תכף הוא ניצת, רותח כמו המיחם… שותה גוי אחד לשכרה, כבר כיסו ריק, והוא מבקש עוד כוס בהקפה, ועוד כוס. מאן אבא לתת לו. מתחיל השכור לגדפו ולקלל את כל היהודים, מרים קולו וצועק כי כבר הגיעה השעה לשחוט אותם ולגרשם מהכפר ולרשת את הונם. ואבא כולו יוקד, עיניו יורות אש, פניו חוורים־אפורים – פחד להביט אליו. ופתאום הוא פורץ בצעקה – צעקה פראית כל כך שהגוי נחרד:

– צא מפה, בן־כלבים! לך!

מתאלם הגוי ויוצא דומם.

ויש שהם חבורה, ושיכורים כמו לוט – אז ילעגו לאבא ויוסיפו לחרפו ולגדפו. ואבא נגש אליהם ומתחיל לדחפם אל הדלת. הם פותחים במכות. אבא משיב להם. קמה מהומה. אבא בספסל, בקרש, בסדן, בכל הבא ביד, והם בשוטים, באלות, באגרופים. כתלי הבית מזדעזעים. כך הם נצים עד שבאים אנשים מהרחוב, שכנים או עוברי ארח, ומפרידים בין המכים ומשקיטים אותם ואת המוכים.

– חכה מעט, זרחקא! יום אחד נצית את ביתך ונשרוף את כולכם… תראה! – מבטיחים אחדים מהם, תוך שהם מנגבים את אפיהם ואת זקניהם, המגואלים בדם.

ולמחרת, בצאת הי"ש מהם, הם באים לעשות שלום. אין בלבם עליו, על זרח. ודאי, הוא צודק. אבל מה לעשות – אחרי שהגיעו למצב שהגיעו? הלא הוא יודע: אדם שיכור כמו חית־יער הוא. שיכור ופיכח – שני אנשים שונים הם. ועתה נשתה־נא כוס לחיים ונשכח ישנות. אבא מסכים. כעסו עובר מהר. גם לעסק אין זה בריא, אם יקשה ערפו יותר מדי. ואבא שמח באמת שהם הקדימו ובאו להתפייס. הוא צוחק ומסביר להם פנים. ודאי, הוא מבין כי המשקה הוא שהתגעש ודבר מתוך גרונם. אין לו טענות אליהם. בהתפכחם הם אנשים מצוינים. אחר זה עוברת רוח טובה בבית המרזח, הכל מתבדחים, מחליפים דברי שנינה, גומעים⁶ כוסיות, ושוב הם רעים טובים, כאשר היו.

מחשבות מישקא פונים למסלול אחר. מה היה קורה אילו היה שם הדוד יעקב ולא אבא? אילו היה הדוד יעקב ולא אבא, בעל בית המרזח? גם אבא אינו מן החלשים. יש בו כח להאבק עם גוי אחד שיכור, ואפילו עם שנים. אבל הדוד יעקב יכול להפיל עשרה כמוהם. אין איש חזק כמוהו בכל הכפר. הכל יודעים זאת. אז, כאשר היתה שרפה אצל חמנקו, סחב הוא לבדו קורות כאלה ששלשה גויים לא יכלו להרים. לו לא היו שורטים את הלחי ועושים חבורה על המצח. הוא היה זורק אותם החוצה את כולם, כמו שברי כלים. רק זה חבל – אינו מתקוטט. אינו רוצה להכות. אילו רצה, ודאי היה מאבד את כל הגויים בדנילובקה.

בחלום רואה מישקא את שומר גנו של קולטיגין. הזקן רץ אליו מהר מהר, זקנו הפרוע רוטט, פיו המלא שרשים צהובים תחת שנים, התעקם בגחוך צוהל ואיום. מישקא עומד כמו אז, בגן, אינו יכול לנתק את רגליו מהאדמה. הנה הנה תשגנה אותו ידיו הארוכות של השומר הנורא…

מישקא פורץ ביללה משונה ומתעורר שטוף זעה. הוא רועד בכל גופו.

– מה לך, מיכא’לה? זה רק חלום.

אמא מתכופפת אליו, ממששת את מצחו. הוא תופס את ידה ומביט סביביו בבהלה. הוא מגמגם וממלל דברים לא ברורים.

– מיכא’לה, אתה חולה? הנה לך שכר שובבותך. למה זה תתחבר עם סיומקא המופקר ועם השקצים שלו?

היא מלטפת את פניו. שלוות הבית, ידה החמה של אמא וקולה הרווי דאגה, מרגיעים אותו. האימה הקרה, שקפאה בלבו, הולכת ונמסה. הוא נהפך על צדו השני ומיד נרדם.

ד

בבקר באה אל הכפר להקת נוגנים נודדים: איש סרבי זקן, אשה צעירה עמו וקוף קטן. מיד התקהל סביביהם המון פרחחים כפריים. קהל זה נגרר אחריהם מחצר לחצר, כמו בתהלוכה. כאשר הגיע מישקא במרוצה אל התהלוכה הזאת, כבר מצא שם את סיומקא ואת מרוסיה.

הסרבים הולכים לאטם, מתעכבים לפני בית זה או זה ומנסים את מזלם. הם מנגנים, שרים ומציגים הצגות, שהקוף הוא עיקר בהן. הסרבי הזקן, איש רזה וכפוף, קצי כתפיו מוגבהים, פניו העפרורים, הקודרים, חרושים חריצים. בידיו טס־נחושת מבריק, ולטס תלויים בקצותיו פעמונים קטנים. בעמוד הלהקה במקום שהוא, מתופף הזקן בטס והפעמונים מתרגשים, מצלצלים בחפזון, כמו מתחרים זה בזה. הצעירה בחורה דקת־גוף, תמירה וקלת תנועה, תנועותיה קצובות, פניה סגלגלים, חיוכה מלבב, ובעיניה כעין צל של עגמה. היא פורטת על נבל, כלי ארוך, משולש – כאשר היא משעינה אותו אל הקרקע, הוא מגיע לה עד הסנטר. היא נוגעת במיתרים באצבעות דקות וארוכות ושרה בקול חלש, אבל נעים, שיר בלשון זרה. המלים הבלתי־מובנות זורמות לאטן בקצב ערב לאזן, מדביקות זו את זו ומתלכדות ונשמעות כמו מלה אחת ארוכה, ההולכת ונמתחת כמו נר של שעווה: הנר מתארך ונעשה כמו חוט דק הממאן להקרע.

מקצת בתים מקבלים הנוגנים ככר לחם, מאחרים פרוטה או שתים, ויש שמגרשים אותם בכלבים ובמקלות. כאשר הם באים אל בית נכבד במראהו, הנותן לתקוה לשכר טוב מהרגיל, הם מפעילים גם את הקוף. הסרבי מוציא את היצור הקטן מאחורי כותנתו, שם הוא שרוי עד עת מצוא, ומחזיק בידו קצה שרשרת־נחושת דקה וארוכה, בה אסור הקוף. הוא שחור כמו ברונזה, זערער, קל וזריז, לבוש שמלה צבעונית קצרה, רחבה, מקשקשת ורוחשת; ממתניו ומעלה הוא ערום. פניו זעירים, מצומקים, רציניים, ועיניו הנוגות משוות לו כעין מבע אנושי. הסרבי שם לו על כתפיו מקל עקום, קשתי, המסמל אסל – הקוף משחק כאן תפקיד של נערה, היוצאת בדליים לשאוב מים. הסרבית הצעירה שרה ברוסית:

הלך הלכתי אל באר…

והקוף רוקד.

התהלוכה מתקדמת לאט לאט, עוברת את הכפר לארכו. בקצהו השני היא עומדת לפני בית גדול, ירוק־כהה, בעל שתי קומות, הנראה כבית אדונים. זה הוא מעונו של האדון קולטיגין. בצעדים לא־בטוחים נכנסים הנוגנים הנודדים אל חצר רחבת־ידים, המוקפת גדר של קרשים זקופים וצפופים. הם עומדים ונושאים עיניהם אל דלת הבית הסגורה – אולי ישחק להם מזלם כאן יותר מאשר בבתים אחרים. פתאום מזנק אליהם מפינה רחוקה בחצר כלב אפור, דהה, כחוש. כל היום שכב באשר שכב, לקק עצם חלקה, מלוקקת, פיהק משעמום, וכפעם בפעם נתר כנגד הזבובים השורצים סביביו, בלי אמונה שיתפוס אחד מהם. עתה שמח שנמצא לו עסק כל שהוא. הוא רץ וקופץ כנגד הבאים בשצף קצף מעושה ונובח בהתלהבות עצומה. אדרבא יראה־נא אדוניו, האדון קולטיגין ויוכח כי אינו טפיל בחצרו.

פתאום חרקה דלת הבית וזזה. בפתח נראה איש זקן, שמן, כרסני, פניו הדשנים נוצצים מזעה. הוא נותן עינים רעות באורחים לא־קרואים אלה, שבאו להשבית מנוחתו.

– מה לכם פה, ריקים? – הוא מרים קול נוחר. – מי הרשה לכם להכנס אל חצרי ולתופף תחת חלוני? תעודות־זהות יש לכם? מה? מכיר אני אתכם, אורחים־פורחים שכמותכם!

הנוגנים עומדים נבוכים ומיוראים. הסרבי הזקן מחזיר את הקוף אל אחורי כותנתו. הצעירה נושאת עינים גדולות אל האדון – פחד נבט מהן. הוא נצב בתחתוניו, זקן מגושם, פניו תפוחים, וכתמי אודם קל, ורדי, פושים על לחייו הדשנות. נשימותיו קצרות, וקולן נשמע. הוא משקיף על הלהקה בעינים עגולות, קופאות, זועמות. הצעירה מפנה עיניה ממנו בהבעת סלידה. היא אומרת בקול נמוך:

– נלך־נא מזה, סבא!

הם פונים ללכת.

קולטיגין שם לב פתאום לנערה הסרבית. בעיניו הזדוניות נראים ניצוצות, חיוכי חשיקה תועים בהן, תאוות גוף זקן, מתנוון, מפוטם, עמוס חלב. בפתע הוא משנה טעמו ומדבר אל הנוגנים בטוב־לב, בקול דק מתמיה:

– חי־חי, נבהלתם? שוטים! נגנו, נגנו לכם כחפצכם. אדרבא, גם אני אשב פה שעה קלה ואהנה.

הנוגנים מהססים. קולטיגין פונה אל הדלת הפתוחה וצועק:

– דשקה, הביאי לי כסא הנה. דשקה! מהר, מרשעת!

בכעסו הוא דופק במקלו העבה בקרשי המרפסת שלפני הפתח. אשה כפרית צעירה – נרגזת, אדומת־פנים – יוצאת מן הבית, ותינוקת, כבת שנתים, נגררת אחריה, כשהיא נאחזת בשולי שמלתה.

– מה לו? – היא צורחת כנגד קולטיגין. – מה הוא מרעיש את העולם?

– את – אל תצעקי עלי! אל תשכחי מי אני ומי את! אני אציל, אדון רם המעלה, את שומעת? ואת פלחית מטונפת… כסא הביאי לי הנה! חיש מהר! והסי!

האשה מוציאה כסא מהבית ומעמידה אותו בחמה על המרפסת. קולטיגין שוקע בו, נושם ונושף, מרחיב את רגליו הכבדות ומציב אותן על הרצפה. האשה והתינוקת עומדות מאחורי גבו של האדון ומביטות אל הלהקה. והנה ההצגה במלוא תקפה. הסרבי הזקן מתופף בטס הנחושת, הפעמונים הקטנים משתפכים בצלצולים מהירים, הרודפים זה את זה ומתפזרים כמו גולות שנזרקו. הבחורה מנגנת בנבל ושרה בקול רם ונעים, הקוף רוקד, קופץ ומסתובב כמו סביבון. קולטיגין אוכל בעיניו את הנערה. על שפתיו הפשוקות תועה חיוך תאב. הוא קורא אליה ואומר:

– גשי הנה, ילדנת. את… לך אמרתי.

הוא שולח אצבע אל עברה. היא מפסיקה את נגינתה ומביטה אליו בחשש.

– בואי הנה, פתיה. אל תפחדי. מה אעשה לך?

הנערה מתקרבת לאט, בהסוס.

– עוד צעד… ככה.

הוא לוקח את ידה ומושך אותה אליו, אל המרפסת.

– ובכן הגידי־נא לי… המ.. מאין באתם עתה?

– מגריגורייבסק, – היא עונה על כרחה.

– אה, המ… אתם סרבים?

– כן, – היא מאשרת בניעת ראש ורוצה להוציא את ידה מידו. אבל הוא מחזק את תפיסתו. היא מתאדמת ושותקת.

– רגע, רגע… אל תראי! הלא אני איש זקן. מה אעשה לך? מצעירים עליך להשמר, חי־חי… פן יעשו לך משהו. המ… אל־נא תפחדי, ילדנת. שבי! שבי פה רגע…

הוא מושך אותה אליו. היא מתנגדת, נבוכה ומבוישת, עיניה מושפלות. אבל הוא גובר עליה, מקרב אותה אליו ומושיבה על קצה המרפסת, בין רגליו המפושקות.

– שבי, שבי, אל תתביישי… אין בכך כלום… אני איש זקן. אין רע שתשבי מעט אצלי. שבי, אני אומר לך… טפשה!

הוא מחזיק בה בשתי ידיו ולוחץ אותה אל בטנו. אין עוד צל של חיוך על פניו – רק התרגשות חוורת ועינים זועמות. כבר אינו יודע, מה יעשה עוד.

הסרבי הזקן פולט מלים אחדות, כנראה דברי גדוף. פניו החשיכו. הוא ממשיך לתופף מעט ועומד.

פתאום מגיחה מאחורי קולטיגין הכפרית הצעירה עם תינקתה:

– הביטו־נא מה הוא עושה, הנואף הזקן! – היא צווחת בקולי קולות. – הנח לה! אנדריי ואסיליץ', עזוב אותה!… לא בושה ולא כלימה! הנראה דבר כזה? בהמה… תיש עובר ובטל!

– הסי! לכי מזה, נבלה! – צועק קולטיגין בחמה שפוכה ורוקע ברגליו הכבדות בקרשי המרפסת, בלי שירפה מהנערה הסרבית. – צאי מביתי תכף ומיד… שריחך לא אריח עוד בין כתלי ביתי!

– ככה? אתה מגרש אותי, אנדריי ואסיליץ'? אותי הנך מגרש… א־א־א! – היא פורצת ביילל בכייני. – הביטו, אנשים טובים! את חיי הרס… הן ממנו היא, התינקת! ועתה יגרשני? לכי מביתי, הוא אומר… אנה אני באה כזאת… עם התינקת? מי יקחני? א־א־א!…

מישקא עומד על־יד מרוסיה. מרוסיה נרגשת, חמה נצתה בה.

– איי, – היא אומרת. – אילו אנכי במקום דשקה – את ראשו הייתי שוברת, של זה הנבל הבלה!

גם מישקא נרגש כמוה. תחילה עברו רעד משונה, כמו אתמול כאשר ראה את מרוסיה ערומה, על גדת הנהר. בסקרנות לוהטת הביט – לא גרע עין ממעשי קולטיגין, וכמו צפה להמשך, לעוד משהו. דברי מרוסיה כמו קרעו קורי דמיונו. עתה גם הוא שולח מבט עוין בפריץ הזקן וחוזר על דברי מרוסיה:

– נבל בלה. באמת נבל בלה.

לחיי הסרבית בוערות. דמעות עולות בעיניה. היא מתאמצת להחלץ מידי קולטיגין ואינה יכולה. ידיו אוחזות אותה כמו במלקחים. פתאום יוצא מתוך הקהל יגורקא הצועני.

– די לך, זנאי מזוהם ובן זנונים, – הוא אומר בבוז.

הוא לוקח את הנערה ביד ומרחיקה מהמרפסת. הילדים מביטים אל יגור בהערצה עמוקה. אין הוא ירא אפילו מפני האדון קולטיגין – על כולם הוא מצפצף. הכל יודעים כי הוא גונב סוסים, אבל שותקים – אינם יכולים לתפוס אותו ולהוכיח. פעם אחת כבר נדון והיה כלוא בבית הסוהר שנה וחצי. ועתה, אחרי ששב, פוחדים מפניו יותר מאשר לפני כן.

פחד ומשטמה משמשים בערבוביה בעיניו העגולות של קולטיגין. הוא קם ופסע שתי פסיעות אחורנית ועמד קרוב לפתח ביתו. אולם כאשר ראה כי יגורקא הולך ומתרחק עם הבחורה, ואינו חושב לפגוע בו, קפץ תחתיו, הכה במקלו ברצפה, נחר וצווח:

– א, מנוולת! פרוצה!… גנבים! קבצנים! דשקה, תזעיקי את הפועלים, שיגרשום מחצרי… שישליכום החוצה. הלאה! צאו, פושטי־יד צואים!

הוא עומד על מרפסתו בכותנת ותחתונים מלוכלכים, אשר ריח לא־ניחוח נודף מהם, זקן שמן וכרסני, וממטיר קללות נמרצות וגדופים מובחרים על הנמצאים. הכל יוצאים אחרי יגור והסרבים, וברחוב הם עוד שומעים את קולו הצרוד והצרחני של קולטיגין.

ה

מישקא וסיומקא שבים מאחרי הלהקה שבעי־רצון. הם לוו אותה מחוץ לכפר אולי שתי ורסטאות. לסוף עשה הסרבי הזקן את בקשתו של סיומקא והראה להם עוד פעם את הקוף, אף נתן ללטפו קצת. הבחורה החליקה ביד רכה על ראשו של מישקא ואמרה להם לשוב הביתה. עתה הם פוסעים לאט בדרך שיבתם – למה יחפזו?

– איך תפס אותה! אומר מישקא בקול נמוך, והוא כמשתאה.

– מה?…אה, קולטיז’קא? הא לא יחמיץ… סמוך עליו. – אומר סיומקא כזקן ורגיל.

– אבל מה רצה ממנה?

– רצה לקחת אותה אליו, כמו אשה. אינך מבין, פתי?

– הלא יש לו דשקה.

– ומה בכך, אם דשקה? סאווצ’וק, זה שפרצופו שטוף בעבועות, יש לו אשה אמיתית, והוא רץ בלילות אל הדודה האפקה. לא אחת ראוהו…ואת דשקה הוא יכול לגרש, קולטיז’קא. הלא ראית?

– ומטריונה יודעת – אשתו?

– של סאווצ’וק? ודאי! לא שמעת את צריחותיהם, כאשר הם מתקוטטים כל יום שני וחמשי?

– זה חטא! אומר מישקא את המלים שהוא יודע כי הגדולים אומרים במקרה כזה, ופניו מחמירים.

סיומקא שורק. הוא, סיומקא, יהיה גונב סוסים, כמו יגורקא. נשים תהיינה כרוכות אחריו, כמו אחרי יגורקא. אם ירצה תהיינה לו חמש נשים.

– למה הן לך, הרבה כל כך? מה תעשה בהן? – שואל מישקה בכבד־ראש.

סיומקא מפקפק. שאלה כזאת לא עלתה לפניו. מיד הוא מוצא לו תשובה המניחה את הדעת.

– אשלח אותן העירה, – הוא מחליט, – תהיינה משרתות אצל אדונים, תשתכרנה ותתנה לי את הכסף. ואני אטייל לי כחפצי ולא אעשה כלום. הנה, מישקא, כך אעשה… תראה.

מהכפר בא לקראתם אנטיפקא הרועה, אויבו של סיומקא. הוא כבן חמש־עשרה, נמוך־קומה, מרושע, חזק ומטומטם; ראשו קשה ועגול כמו דוד.

– אנטיפקא, מה שלום אווזיך? – צווח סיומקא מרחוק.

אנטיפקא נפגע מהרמז. אמנם בשנה שעברה רעה אווזים, אבל השנה הוא כבר רועה פרות, כמו גדול.

הוא עומד כנגדם ויורק בחמה:

– חרא עליך, ז’יד גרבן!

– הנח לו, – אומר מישקה בדאגה. – הוא ירביץ לנו.

– ינסה־נא. אגיד לזלמן אחי – ישבור כל עצמותיו.

– זבי ריר־אף! – מוסיף אנטיפקא בהתקרבו.

– אי, בול עץ! – צועק סיומקא. – ראש כמו קדרה!

– מה?!… מה אמרת?

– את זה הוא שונא שנאת מות, – אומר סיומקא למישקא. – ובהרימו את קולו הוא צווח: – ראש כמו קד־רה־א־א….

אנטיפקא רץ אליו בחמה שפוכה.

– נוס! ננוס מהר! – צועק מישקא ופונה לברוח.

סיומקא אינו עונה לו. הוא עומד דום, מחוויר, ועוקב בעינים בוערות אחר תנועות אויבו. גם מישקא נעצר ושב מתקרב מעט. אנטיפקא מאיט צעדיו. עמידתו של סיומקא עושה עליו רושם. בכל זאת הוא ניגש אל הנער ודוחף אותו בחזקה. פניו אדומים, חמתו בוערת בו.

– תדבר עוד? – הוא אומר ברתיחה. – אמור נא עוד פעם!

– אי, אל תדחף!

– אמור־נא שוב, ז’יד מצורע!

– אל תדחף! בלי ידים, אני אומר לך!

הם נצבים זה מול זה, כמו שני תיישים נצים. סיומקא, שהדחיפה הראשונה העתיקה אותו אחורנית שתי פסיעות, עומד על עמדו באותה החלטיות, כמו במקומו הראשון. אנטיפקא מהסס.

– ראה, בפעם אחרת אהרוג אותך,– הוא מזהיר את סיומקא ופונה לו עורף וחוזר אל עדרו.

– אני מצפצף עליך! – צועק סיומקא אחרי שאנטיפקא כבר היה במרחק של עשרה צעדים ממנו.

אנטיפקא מביט לאחור, יורק בבוז והולך לדרכו.

– אתה רואה, מישקא, – אומר סיומקא בגאוה. – לעולם אל תברח. פעם תברח, ופעם אחרת ימצא אותך במקום שהוא ויכך מכות רצח. ואלי לא יטפל עוד. הוא ראה כי אינני ירא מפניו.

– אבל אתה התחלת להתגרות…

– לולא התחלתי היה הוא מתחיל. מה אתה סובר?

מישקא מביט אל חברו ברגש של הערצה מעורב בקצת קנאה. גם הוא היה רוצה להיות כמו סיומקא. אבל איך מגיעים לדרגה כזאת?

הם נכנסים אל חצרו של סיומקא ומעמיקים בו עד הגדר שמאחורי הבית. הם שוקעים בעשב הצפוף שלרגלי הגדר, משתרעים ונחים שם כחצי שעה. הגדר נמוכה, עשויה מקרשים אפורים, מאובקים. בקומם הם עולים אל הגבעה הקטנה, המתגבעת בחצר, בקרבת הגדר. מהגבעה רואים את השדה השטוח מלוא העין. השדה ריק, אין איש. רוח קלה מניעה את ראשי השבלים הגבוהות.

– עת לקצור, – אומר מישקא.

בהשקיפם הנה והנה הם מגלים את אנטיפקה ועדרו. אין הוא רחוק מגדרם. קצת מן הצד. מיד הם מתחילים להקניטו בדברים. הוא משיב במטר גדופים ואבנים. הם לועגים לו. פה, אחרי הגדר, בחצרו של סיומקא, הם רואים עצמם כמו במבצר ואינם פוחדים ממנו. הם מתכופפים, והאבנים שהוא מידה בהם, עוברות מעל לראשיהם ואינן פוגעות בהם. וכאשר הוא מנמיך לזרוק דופקות האבנים בקרשי הגדר. הם משיבים לו באבנים וצוחקים למראה הקפיצות שהוא קופץ כדי להמלט מפגיעה. הוא בשדה פתוח. אין לו גדר להסתתר אחריה.

– מישקא!! –פורץ סיומקא בצריחה משונה.

על פני מישקא, קרוב קרוב, עוברת בשריקה קצרה לבנה גדולה – כחוט השערה בינה ובין אפו; אילו זזה קצת שמאלה – היה זה סופו של מישקא. סיומקא עומד נדהם, בפה פעור. אנטיפקא מביט מרחוק, גם הוא בפה פעור. בעינים בוהות הוא עוקב אחר מעוף לבנתו. רק מישקא שקט. באותו רגע הביט הצדה, וכאשר חלפה לפני אזנו נקודה שורקת אף לא הסב ראשו. ודאי זבוב גדול או ילק. אבל צריחתו ההיסטרית של סיומקא הבהילה אותו. פתאום הבין מאיזו סכנה נוראה ניצל. גם הוא הזדעזע. שניהם מביטים זה אל זה, וכל אחד התרגשותו עולה למראה התרגשות חברו. דבר לא קרה, ובכל זאת משהו קרה. נדמה לו כי צל שחור, איום, נגע בו ועבר.

פתאום התרתח סיומקא:

– ככה? לבנים כאלה הוא זורק? מישקא, בוא! קח את הלבנה ובוא. עתה יקבל שכרו. אחי הגדולים ילמדוהו פרק.

בשער החצר הם פוגשים את זלמן ודניאל. שני הנערים נרגשים מאד. הם נחפזים לספר, זה נכנס בדבריו של זה, שניהם מדברים בבת אחת. דניאל, הגדול באחים, מעקם חטמו בקצר רוח.

– ראו־נא, איך התהממו הסייחים הללו!… מה קרה? פרה עפה מעל לגג והטילה ביצה? או פרפישקא הגבן אבדה לו דבשתו, רחמנא לצלן? או בא, חלילה, ה“סטאנובוי”?⁷ הא, אולי באמת “הסטאנובוי?”

– לא, אין זה… הנה יגידו… רגע אחד! הם שניהם הלכו… אנטיפקא הרועה אינו נותן להם לעבור. כל פעם נטפל אליהם… הם לוו את הנוגנים עם הקוף…

– מה? בקשו מכם להראות להם את הדרך? – מתלוצץ ברוגזה דניאל. – בכל מקום הם, דבר לא יעשה בלעדיהם בכל הכפר.

– כמובן, – מחרה מחזיק אחריו זלמנקא. – וכי מי ידאג לכל וישגיח על הסדר? ומי ילוה את הקוף – ואת השקצה? – ובפנותו אל מישקא הוא שואל בקריצת־עין:

– איך הסרבית בעיניך, הא, מישקא? מצאה חן לפניך?

– מאד מצאה חן בעיניו, – עונה סיומקא, בסגלו עצמו לרוח אחיו.

מישקא נותן מבט זועם בחברו הבוגד ושותק בעקשנות.

האחים מתלוצצים וצוחקים. סיומקא ממשיך ומספר לבדו:

– הוא בא לקראתם עם הפרות – אנטיפקא – בשעה שהם היו שבים אל הכפר. הוא התגרה בהם ורצה להכותם, אבל הוא, סיומקא, לא נבהל, כלל לא – הנה מישקא עד…

– גיבור שלי! – אומר דניאל בלגלוג.

– חכה – אומר זלמן. – הוא הכה אתכם או לא?

– לא, אבל…

– ובכן, מה זה שאתם קופצים מעורכם? זבוב נשך אתכם? מישקא, מה הלבנה שאתה מחזיק בידך? אולי אתה סוחר בלבנים?

– לא, הוא אוסף לבנים כדי לבנות לו בית משלו, – מלגלגל דניאל. – משמע, הוא עומד לעזוב בית אביו.

– מישקא מביט אליהם בכעס. מה הם לועגים לו, השוטים? הם מדמים להם שאם הם גדולים וחזקים ממנו, מותר להם ללעוג לו? בורים גסים, ארוכים כמו מוטות של עגלה! יאמרו אשר יאמרו, לא אכפת לו. טוב היה לוא יבשו פתאום ידיהם ורגליהם – אז היה סוטר להם על לחייהם והיה אומר: 'ובכן, מי יצחק למי? אדרבא, צחקו עתה. מה? למה אינכם צוחקים? ' אבל הם אינם צוחקים עוד.

תוך כך הוא עומד נבוך ונכלם, ומגמגם:

– לא… לא בית… זה הוא ידה בראשי… אנטיפקא… בראשי…

– חי־חי, ראש ברזל לך, מישקא, – גחך דניאל.

– חדל, דניאל! – מפסיקו זלמן. – מישקא, את הלבנה הזאת, אמרת, השליך עליך?

– כן, – אומר סיומקא. – רק בנס לא פגע. על פניו ממש עברה.

– איהו?

הם מקיפים את החצר, יוצאים אל השדה והולכים במשעול צר. דניאל וזלמן צועדים בראש. הנערים מדלגים ורצים קצת כדי לא לפגר אחריהם. שני האחים מגולחים למשעי, שפמיהם דקים וחדים. זלמן קצת גבוה מדניאל בקומתו וצר ממנו בכתפיו. פני האחים חמורים. דריסות רגליהם בתקף. כאשר רואה אותם אנטיפקא הוא עושה תנועה כדי לברוח. אבל אי־אפשר לו לברוח. רועה הוא – איך ינטוש את עדרו? הוא מרים אבן מן האדמה ועומד מתוח. פניו כהים־מסומקים, עיניו העגולות רוטטות. זלמן מביט אחור, אל שני הנערים:

– מה אתם נגררים אחרינו? מי צריך אתכם?

– הם נעצרים, נסוגים מעט. אבל אחרי שהסב ראשו הם שבים ומתקדמים. עיניהם נוצצות משמחה לאדו של אנטיפקא. עתה יבוא על שכרו.

– אנטיפקא מחזיק את האבן בידו הקמוצה ואינו מעיז לזרוק אותה עליהם. לבדו הוא כאן בשדה – מי יבוא לעזרתו? האחים נגשים אליו קרוב קרוב. הוא פוסע פסיעה אחורנית. הם צועדים עוד צעד.

– השלכת עליהם את הלבנה הזאת? – שואל זלמן בשקט.

– נו, – אומר אנטיפקא בפה כבד, ומביט אליהם כחיה נרדפת שבאה במיצר ואין מנוס לה.

פתאום מניף זלמן את ידו. נשמע צליל כמו של ספיקת כפים. אנטיפקא נוטה לצד אחד ומכסה בכפו את לחיו הימנית.

– א־אי־אי… – הוא פורץ ביבבה.

האחים משקיפים עליו בשתיקה וכמו מחכים. הוא עומד, ידו אל לחיו, ובוכה חרש. הם מסתובבים דומם ושבים על עקבותיהם. כאשר התרחקו, פותח אנטיפקא בקללות נמרצות ומרים אגרוף לעברם. אבל כאשר הם מפנים פניהם אליו, מיד הוא נאלם.

מישקא נגש אל אחיו:

– אי, זלמן, סטירה כדבעי! אחת ודי, – הוא קורא בהתפעלות. – כמעט והתהפך!

זלמן מחייך:

– לך… לך! וראה, אל תוסיף להתעסק עמו. אני מכיר אותך. הזהר, פן תדע גם אתה נחת ידי!

פני דניאל זועפים. התפעלות סיומקא, הנתונה כולה לאחיו, מרעימה אותו. חורה לו כי לא הוא סטר.

– זוז מפה, שרץ! – הוא אומר לסיומקא בקצף זדוני. – בגללך עלינו להתכתש עם כל השקצים? הסתלק!

מדחיפתו עף סיומקא שנים שלושה צעדים ונופל. זלמן מרים אותו.

– בהמה! – הוא צועק לדניאל. – בדחיפה כזאת יכלת להפיל שור!

האחים הולכים לדרכם, נרגזים. סיומקא משפשף את גבו ומחרף בקול נמוך את דניאל.

– בלילה, כשהוא ישן, – אומר סיומקא, – אגש אליו בלט וארוצץ גולגלתו בגרזן. אני יודע איפה הגרזן מונח.

– עד מות? – שואל מישקא בספק ובקצת חרדה.

– כן, עד מות… או עד שיחלה ויקחוהו לבית חולים לזמן רב… לא, מוטב שימות.

אין מישקא בטוח כי זה יהיה מעשה נכון, אך בלבו הוא מודה כי יש צד של זכות לסיומקא בדבר הזה.

ו

לפנות ערב הולך מישקא אל הדוד יעקב בשליחות. אמא בקשה שהדוד יבוא לתקן את הדלת במזוה. הדוד יעקב נגר.

אצל הדוד הוא מוצא אכר זקן, את אפאנאס. שניהם יושבים על גזירי־עץ בחצר. אפאנאס איש קטן ושב. פניו הקטנים עגולים ואדמדמים. גבותיו הקריחו ומסביב לעיניו מסתעפים קמטים זוהרים.

– אה, – הוא אומר, – הנה מישקא. בוא הנה, זעטוט. הגד, מה נפל שם ביניכם ובין אנטיפקא?

מישקא מביט אל הדוד יעקב ושותק. לא ברור לו, אם טוב הדבר לספר לגוי הכל או לא. הדוד יעקב מושכו אליו ומושיבו על ברכו.

– ובכן, איך היה המעשה? הגד לנו, מישקא.

מישקא מספר.

– רואה אתה, דוד יעקב, – מעיר אפאנאס. – לך אני אומר. כי על כן מכיר אני אותך. בני אחותך הם… עצור את הבחורים. רסן אותם. כל שהוא בעל אגרופים ילך וישבור שנים כחפצו? יעשה דין לעצמו? כח יש להם? אח־ח־ח, מה זה כח? גם אני הייתי איש חזק בצעירותי. ועתה, איה כחי? ברוך השם שרגלי עוד נושאות אותי… היי, מוטב שיזהרו הללו! מה הם מדמים בלבם? איש אחד, שני אנשים – העם הוא הכח. הוא יוכל לכל. איי, דוד יעקב, לא עוד זמן רב ירקדו כאילים! לא עוד זמן רב, אני אומר לך. הבריות רוגזים מאד… אילו, לפחות, היו משלנו. למה אדבר הרבה, ואתה מבין כמוני? משלכם – מוטב שיהיו ענווים וזהירים, בלי חוצפה, זאת אומרת… אתה, דוד יעקב, אל תתרעם עלי, אם לא ערבו דברי לך. למענך אני מדבר. כי הם, זאת אומרת, בני אחותך המה…

– צעירים הם, – אומר הדוד יעקב במתינות, בחיוך קל, – אינם מבינים. וגם אנטיפקא אשם. אין זורקים לבנים כאלה על ילד – הלא יכל להרגו. אך אני אדבר אליהם.

– אתה דבר אליהם. אמור להם כי הבריות כועסים עליהם. לא טוב יהיה בסופו של דבר. ושהם חזקים… אתה, למשל, חזק מהם, ואין בלב איש עליך. אתה איש נבון, דוד יעקב… ככה, ככה… אי, בני אדם!…

אפאנאס נאנח וקם:

– אלך לי. היו שלום.

הדוד יעקב מלוה את אפאנאס עד שער החצר. כאשר הוא שב אומר לו מישקא:

– הגויים כועסים עליהם. אבל אנטיפקא ראוי לסטירה. כך יאה לו. לעולם הוא מחרף ומגדף אותנו – ואת כל היהודים – וזורק אבנים עלינו. כאשר אגדל אעשה אותו ככברה.

הדוד יעקב מגחך:

– פתי קטן, עד שתגדל יגדל גם הוא. הם חכמים כמוך ממש, זלמן ודניאל, אף על פי שאינם בני גילך. פה ישוב ולא מדבר. אין זה טוב שידו של אדם תושיע לו. זכור זאת, מישקא! הם שוכחים – זלמן ודניאל – כי פה כפר מלא גויים. אי, יום אחד יבולע להם… רע ומר יהיה סופם.

בדרך שיבתו רואה מישקא את שני האחים: הם יושבים על ספסל אצל שער חצרם ומפצחים זרעונים. לראשיהם כובעים עירוניים במצחיות שחורות ומבריקות כמו מגפיהם הגבוהים והמצוחצחים היטב. מישקא שואל את עצמו אם יוכל הכפר כולו לגבור עליהם בקטטה. הם רבים כל כך, הגויים! וכולם הם מוכנים לבוא להכותם. מי יעזור להם? אבל הם אינם תינוקות. בשעה שפרחחי דנילובקה מתכתשים עם השקצים מקרוּטי־יאר, מי יוצא בראשם של הדנילובקים? כלום לא הם, שני האחים הללו? לעולם הם בראש, ויחד, יד ביד – ואין איש יכול לעמוד בפניהם.

מישקא הולך הלאה והנה נתקל בקבוצת אכרים. ניקנור, אביו של אנטיפקא, עומד באמצע, ואנטיפקא אחריו. האנשים מרוגזים, וקצתם שתויים – סברה שזה אך יצאו מבית המרזח.

– מה זה יהיה? צווח ניקנור. – ככה? ונתן לגרבנים הללו לעלות על ראשנו? שהם, זאת אומרת, יירקו בפרצופינו ואנחנו, זאת אומרת, נמחה שפתינו ונשתוק? איך זה, אנשים פראווסלאוויים? ראו־נא, הביטו מה עשו לנערי – כמעט והרגוהו! – ניקנור מורה אל לחיו הנפוחה של אנטיפקא, אל קוי האודם והכחול, הנראים עליה. – וכך זה יהיה? נשב ונדום – פן יציירו גם לנו, על לחיינו, ציורים יפים כאלה? כך נעשה, אנשים פראווסלאוויים?

– הרגוהו, – חזר על דבריו בלגלוג אחד הנמצאים. – מעולם לא ראית מכת לחי?

– ואם לא הרגוהו, ניחא לך? מכות לחי מידי ז’ידים, עלינו, זאת אומרת, לקבל באהבה? ככה? נשכח ממך, אנדריוכא, איך הרביצו לך בשנה שעברה? רואה אני כי ערבו לך המכות…

– בלום פיך, ניקנור, כל עוד שלמות עצמותיך.

– אני – מה? להם למה שתקת? זאת אני רוצה לדעת.

מישקא חפץ לעבור, בלי שישגיחו בו הגויים, אבל אנטיפקא רואה אותו.

– עמוד! עמוד! – הוא צורח. – תפסו אותו. את היהודוני הקטן!

הוא רץ קדימה וחוסם את הדרך למישקא. מישקא מסתובב מהר ונס בדרך שבא בה. אנטיפקא רודף אחריו, ובראותו כי הנער פונה להכנס לחצר קרובה הוא מיידה בו אבן ופוגע בגבו. אין זו מכה קשה, אבל מישקא חש כאב ומתכעס. הוא מביט סביביו. אין איש בחצר. כלב יוצא ממאורתו, מכשכש בזנבו ואינו נובח עליו – מכירים הם זה את זה. מישקא מרים את האבן שפגעה בו, מסתתר אחרי השער ואורב לאויבו. כאשר אך יתקרב יזרוק עליו את האבן, ישר אל ראשו יקלע. אחר כך ירוץ מהר, יעלה על הגדר האחורית, ירד בקפיצה אל הסימטה וישוב הביתה דרך השדה.

אך לשוא הוא מחכה. אנטיפקא לא בא. תוך כך מישקא שומע קול מהומה ברחוב, צעקות. הוא מציץ החוצה ורואה כי ניקנור ועוד אכרים אחדים מתגודדים אצל ביתם של סיומקא ואחיו. לבו דופק בחזקה – הנה עתה זה מתחיל.

דניאל וזלמן עומדים בשער חצרם – בחורים גבוהים, חסונים. על פני דניאל ארשת של שויון־נפש, כאילו אין כל זה נוגע בו כלל. קצי שפמו הדק של זלמן רוטטים ועיניו הבולשות רצות בדאגה הנה והנה. האחים יודעים כי מוטב להם למהר ולהכנס אל חצרם ולסגור בעדם את השער. מבפנים ייטיבו להתגונן, אך את זאת לא יעשו. הנסיגה תחשב לפחדנות. הם לא יזוזו משערם ולא יאבדו את שמם, ולוא יהי זה בנפשם!

– אי, ז’ידים, – צועק ניקנור. – אתם הכיתם את נערי?

– אל־נא תרים קולך, – אומר דניאל. – אם הכינו, ודאי היה ראוי לכך.

– זה אתה הכית אותו על הלחי? – מפנה ניקנור את צעקתו אל זלמן.

– אל תצעק, אומרים לך! אתה שומע?

– ראה, פן תדום אתה ראשונה.

– חברה, מה תדברו אתם? – צווח מישהו מהשורות האחוריות. – הכו את הז’ידים!

– היי, היי, הכו את הז’ידים! – עונים אחריו עוד קולות.

קם רעש, מערבולת של קריאות ופנים משולהבים. המתגודדים עטים על שני האחים, נחבטים, מנתרים ונופלים, מתגוללים על האדמה, שבים ומסתערים. האחים עומדים בשער חצרם, מוצקים וזריזים, והודפים את המתנפלים במכות אגרופיהם ובבעיטות רגליהם. כבר הם שניהם מגואלים בדם, פניהם שחורים, בעיניהם חמת טרוף, כובעיהם נפלו ארצה, נרמסו תחת רגלי הנצים, שערם פרוע – אבל אגרופיהם נוחתים במהירות ובדייקנות, דופקים כמו פטישים. המתקיפים צורחים, מגדפים, גונחים. הם נדחקים ודוחקים מכל צד. מן החצרות הקרובות יוצאים עוד אנשים ומצטרפים אל הראשונים. פתאום עפה אבן חדה ופוגעת בראשו של זלמן. זלמן פוסע צעד ברגלים כושלות ונשען אל השער. דם נוזל על פניו. דניאל מפליט קללות נמרצות. הוא שולף סכין מתוך חגורת מכנסיו ומביט סביביו בעיני טרוף. האכרים נסוגים, אבל חמתם בוערת בהם. צווחות חדשות בוקעות מתוכם:

– סכין!… בידי הז’יד סכין!… הוא בסכין… הרגוהו!

לפתע נראה בין המתפרעים יגורקא הצועני. הוא יוצא וצועק:

– עמוד! סורו מזה! חכה!

לרגע נופלת שתיקה ברחוב. ההמון מחכה: אין יודע למה מתכוון יגורקא ומה בדעתו לעשות. הוא נגש אל זלמן, מושך אותו אל החצר פנימה ותוך כך אומר לדניאל בלחש, אבל בתקיפות:

– מהר הכנס!

ומיד הם סוגרים את השער בעדם ומבריחים אותו בבריח. הרעש והצווחות בחוץ עוד גוברים. נשמעים קולות:

– שברו את השער!

אבל המתגודדים מהססים. הם יודעים כי לאחים רובים בבית.

ז

בקר־קיץ בהיר וצח. אין צל של ענן על השמים התכולים. האויר רענן. קל וטוב לנשום. מישקא משכים לקום. אין לו חשק לשכב במטה. הרבה דברים לפניו היום. ראשית עליו לדעת, מה מתרחש שם, בביתו של סיומקא – מה שלומו של זלמן? אחר כך עליו ללכת אל הדוד יעקב. הדוד יעקב אמר לו לבוא – הבקר ירדה דבש מכוורותיו.

מישקא רץ ומדלג כמו איל. הנה חצרו של סיומקא. אך השער סגור ומסוגר. הוא הולך סביב ומציץ בעד סדקי הגדר. מי יודע מה שם. אולי משהו איום. לסוף הוא רואה את סיומקא יוצא מהבית. הוא משמיע שריקה קלה, מוסכמת. חברו מביט אנה ואנה ובא בקפיצה אל הגדר.

– אתה, מישקא?

– אני. ומה אצלכם?

– כך… ככה, – אומר סיומקא סתמית, כמו לא מבין במה מדובר.

– וזלמן?

– כך, ככה… יש לו חום. כל הלילה חום. אבל לא נורא. החובש אמר שאם לא יורע לו – יהיה טוב.

– כך אמר? טוב, נלך. הדוד יעקב רודה היום דבש מהכוורות. אמר לי לבוא.

– לא… אינני יודע. אולי יצטרכו לי פה.

– מה הצרך בך? הלא כולם אצלכם בבית.

– אמנם, מה צרך בי? די נפשות בבית. טוב, אני בא אתך.

– ברחוב אומר לו מישקא:

– נקרא למרוסיה. הנה ביתם.

– תפח רוחה של זו – למה היא לך?

מישקא מחריש. בלבו הוא מתרעם. חורה לו שסיומקא מדבר בגסות כזו על מרוסיה. מישקא חפץ מאד שגם מרוסיה תבוא עמהם. משום־מה טוב לו בחברתה. לפעמים נדמה לו כי היא קרובה לו מסיומקא.

– אקרא לה, – הוא אומר בהחלטיות ועובר במרוצה את הרחוב כדי לא לשמוע מה יאמר סיומקא. הלה הולך אחריו בצעדים אטיים.

– מרוסיה, בואי! אנחנו הולכים אל הדוד יעקב.

היא יוצאת מפתח ביתה. פניה חמורים. בעיניה איבה.

– לכו לבדכם. לא אלך עוד אתכם.

– למה? – תמה מישקא. – בואי! נטעם דבש. הוא ירדה היום מהכוורות.

– כי אתם ז’ידים – לכן… לכו מזה!

– מה לנו צרך בך! פלחית! – אומר סיומקא. – אמרתי לך, מישקא, שלא תקרא לה.

– לא, חכה… חכה מעט, סיומקא, – אומר מישקא, בהתאמצו להבין את השנוי שחל בה – מרוסיה, הלא גם אתמול היינו ז’ידים – למה זה הלכת עמנו אתמול?

– כך. אינני יודעת… ומעתה אינני רוצה עוד. – פתאום היא צועקת אל סיומקא בשצף קצף. – אתה, פרא אדם, הסתלק מפה, מהר, עד שצוארך שלם! ומיד, אל מישקא: – אנדריי שלנו עוד הוא שוכב – אחרי הקטטה של אתמול. מכה בבטן הכוהו, גם יד הוקיעו לו… ז’ידים גרבנים! חיות רעות! חכו מעט – נשלם לכם. הסתלקו, אני אומרת…מהר! פן אקרא לאבי…

בלב מישקא עולה גל של טינה אליה.

– טוב, תזכרי זאת! – הוא קורא. – לעולם לא תשחקי עוד אתנו.

הם פנו והלכו לדרכם. לא הרחיקו הרבה עד ששמעו קול אבן הנופלת לרגליהם. הם מביטים לאחור. מרוסיה עומדת אצל שער חצרה וצוחקת לעומתם בצחוק מחוצף. הנערים מחישים צעדיהם. לא כדאי להתעסק עמה כאשר היא חוסה בצל ביתה.

מרוסיה עוקבת אחריהם בעינים בוערות. הם באים עד הפינה ונכנסים לסימטה אחרת. אין הם נראים עוד. בת־הצחוק המחוצפת וארשת השנאה סרים לאט מפניה. הם לובשים מבע של רצינות ועגמה. היא נאנחת במרירות.

– הה, אלי! – היא אומרת בקול נמוך ומניעה את ראשה בדאבון־לב.

היא מתאוה מאד ללכת עם השנים אל הדוד יעקב, לראות איך הוא רודה דבש, לעזור, להתעסק. אבל אסור! אף כי מישקא ודאי אינו אשם… אם לא הוא – אחרים. אחת היא לה…

– ז’ידים ארורים! –היא אומרת באף ופונה ונכנסת הביתה.

– אמרתי לך שלא תקרא לה, – אומר סיומקא למישקא בהטעמה. – חכם אתה בעיניך – והנה טפש!

– מי יכל לדעת שהיא כזאת, – מצטדק מישקא ברוח שפלה.

– הנה אני ידעתי.

– אשריך.

לא אכפת לו, למישקא שהסכיל לעשות. חורה לו על מרוסיה. רק עתה נוכח לדעת, כמה היא רעה. גויה לעולם גויה. מעתה לא ידבר אתה ולא יצרפה למשחקים. אבל מדוע היתה עד כה ילדה טובה ועדינה –לא כמו השקצות האחרות? די! אינה טובה עוד בעיניו. – בעיני זכרונו הוא רואה אותה עומדת בפתח ביתה ומגדפת ומגרשת אותם, פניה נעווים ואפה חד, כמו מקור של תרנגלת… הה, ילדה מכוערת!

– זה שיעור לך – שתדע להבא, – אומר סיומקא בכבד־ראש. הוא אוהב לדבר כמו גדול, להוכיח ולהטיף מוסר. – אסור להתחבר עם שקצה, מבין? כי זה יביא לך צרות. סמוך עלי – אני יודע. לא אומר דברים בעלמא. ומרוסקה מרשעת. מכשפה! איך הרחיבה פה עלינו! עוד נעשה חשבון עמה.

עתה נכנסים דברי סיומקא אל לבו של מישקא. גם דעתו על מרוסיה, ועל השקצות בכלל, כדעת סיומקא. ואין כדאי להרהר בהן הרבה. הנה ביתו של הדוד יעקב. היום תהיינה ידיהם מלאות שם, אצל הכוורות. ויש להזהר מאד מפני עקיצות. עקיצת דבורה מכאיבה מאד, גם צומחת לך גולה על פניך או על ערפך.

– כבר באתם, שובבים? – מקבל אותם הדוד יעקב בבת־צחוק עליזה. – ואתה, שמחה, מה אצלכם היום? מה שלום זלמן?

סיומקא מספר. בינתים קושר הדוד יעקב מטפחת אל ראשו. גם לנערים הוא נותן מטפחות וסמרטוטים לעטוף את הידים. לו יש כפפות. אבל אין הוא לובש אותן – הן תקועות לו בחגורתו. הדבורים, הוא אומר, מכירות אותו ואינן נוגעות בו לרעה.

הוא מדליק מנורת־פח מעוכה, שאין זכוכית עליה. להבתה קטנה, אבל תמרות־עשן עבות עולות מתוכה.

– רק לא להבהל. רק במתינות, – אומר הדוד יעקב. – פן תבהלנה גם הן. כאשר נופלת בהלה בקרבן הן מתבלבלות, משתגעות ועוקצות הכל בחמה עוורת. ובזמנים כתיקנם הן טובות־מזג. כסבורים אתם שלדבורים אין שכל? אוהו, ואיזה שכל! בלי סבה לא תפגע באיש. היא יודעת יפה את מי עליה לעקוץ ואת מי לא לעקוץ. אם בא זר, למשל גנב, או חיה שהדבש ערב לחכה – מוטב להם לנוס ולהודות לאל שניצלו… ואותי, את בעל הכוורת, הן מכירות. את מלאי הדבש, שהן זקוקות לו לעונת החורף, אני משאיר להן – ולוקח לי את השאר, שבין כך ובין כך אין להן צרך בו. הן מגיע לי שכר־מה על הטרח שאני טורח בשבילן. ובכל זאת ואחר הכל, – הוא מחייך בטוב־לב, – אין דבש בלי עשן. – הוא מניע את מנורת־הפח שבידו ומוסיף – בשעה שעמוד עשן עבה עולה ממנה, – ועתה נשלח אותן לטייל, את הדבורים, שתלכנה להנפש ולהנות מאויר צח.

בפינת גנו של הדוד יעקב קבועות הכוורות במרחק של כמה צעדים זו מזו – גזירי־עץ עבים, מהוקצעים, חלקים, נבובים בפנים. פתחי הכוורות הללו חסומים בלוחות דקים, מותאמים ומהודקים היטב. בלוחות נקבים קטנים – מבואותיהן ומוצאותיהן של הדבורים. מסביב לכוורות המיה שאינה פוסקת. צנפות זעירות, שחורות וחומות, פורחות באויר, מתרוצצות ומסתובבות סביב פרחים ועצי פרי. דבורים זוחלות לרגלי הכוורות, מטפסות, יוצאות ונכנסות בלי הרף.

הדוד יעקב מסיר מאחת הכוורות את הלוח הסוגר את הכניסה אליה. מתגלה חור גדול, שחור. מבפנים משתפך המון ברואים זעירים, הומים, נרגזים. דומה כאילו חיה גדולה, שחורה, משונה, זורמת וזוחלת מנבכי גזיר־העץ החלול, יוצאת ומתרוממת ופורחת באויר. הדוד יעקב מלחש באזני הדבורים, כמו מדבר על לבן, מאיץ וגם גוער בהן:

– זוזנה יקירותי, זוזנה־נא! צאינה ולכנה לשוח בגן, להתאוורר. אל תפחדנה. איש לא ייגע בכן לרעה. הזדרזנה! אי־אפשר לי לעמוד פה אתכן כל היום.

צנפות זעירות, שחורות וחומות, מתעופפות וכותרות את ראשו של אדון הכוורות. הן מוכנות להגן על ביתן בחרוף נפש, ויהי הפולש אשר יהיה. מחנן הולך ורב, וקול האיום בהמיתן גובר. אבל יכלתן נופלת מחמתן. קליפתו⁸ של המתפרץ קשה מלנקוב, וממנורתו עולה עשן נורא, מחניק, הגורם סחרחורת ובחילה. אין הן יכולות לשאת את העשן. הן נחלשות ומתעלפות, נרתעות, מתרחקות על כרחן. אך רק שבה רוחן אליהן הן מנסות לחזור. בינתים יוצאות עוד דבורים מהכוורת; הן מתלבטות ומתרוצצות כמו שיכורות. הדוד יעקב עומד בלי נוע בתוך מערבולת עשן ודבורים השחורה־האפורה, הרוחשת ורוגשת. לאט לאט מתבהר האויר סביביו והדחק פוחת. יד העשן על העליונה.

הנערים אינם שקטים. הם מתעטפים במטפחותיהם ביתר הקפדה, מהדקים אותן, מנענעים ראשיהם, מניפים את ידיהם על הדבורים, המתקרבות אליהם.

– אל תנועו ואל תקפצו! – אומר הדוד יעקב. – עמדו בשקט. אם אתם מתבהלים, תספגו עקיצות. מיכה’לה, בוא הנה. החזק את המנורה.

מישקא מחזיק את המנורה ביד אחת, ובשניה הוא עוטף היטב את פניו במטפחת. הוא מניף את המנורה הנה והנה, כמו שהורה אותו הדוד יעקב. בו בזמן רודה הדוד דבש מהכוורת ושם אותו בקדרה. בתוך הכוורת עוד ישנן דבורים. אחדות יוצאות, מטושטשות, ונופלות אל קדרת הדבש. הדוד יעקב מוציאן בזהירות. הן זוחלות על אצבעותיו אנה ואנה, כמו אובדות עשתונותיהן. הוא מקרב את ידו אל שיח והדבורים שמחות לעבור אל גוף מוכר להן.

ח

אחרי שנגמרה מלאכת הרדיה מכל הכוורות, ישבו הנערים בצל עץ אגס זקן, קרוב לביתו של הדוד יעקב, ואכלו לחם בדבש חדש. הדוד יעקב עמד אצל קורה גדולה, עבה, שהיתה מונחת על שתי משענות־עץ כבדות, ונסר אותה. מישקא מביט אל המשור, איך הוא זז במהירות ובקלות בידי הדוד יעקב, מהלך לו הלוך ושוב בעבי הקורה, כאילו הוא מקל קל וחלק, המחליק על פניה. בכל מהלך מעמיק המשור עוד ועוד בגוף הקורה. מישקא יודע כי זאת היא עבודה קשה מאד. כאשר ניסו פעם אחת, הוא וסיומקא, לנסור קורה כזאת, נתקע המשור בה, ולא יכלו להזיזו, ולא להוציאו מתוכה.

כבר השמש הגביה בשמים. היום חם. טוב להם לשכב בצל עץ האגס הענף. ממקום עבודתו של הדוד יעקב מגיע אליהם קול צריחתו החדגונית של המשור. תנומה נופלת עליהם. בואם של שני אנשים זרים – יגור הצועני ו“הסטודנט” – מעיר אותם. הסטודנט בא אל דנילובקה בגלל חליו – הוא יורק דם, והרופא אמר לו לגור בכפר בקיץ, וזה כחדשיים שהוא שוהה כאן. אומרים עליו בכפר כי הוא איש טוב, רק קצת לא שפוי בדעתו. “לוא היה בא אל הכנסיה להתפלל, ולוא היה זהיר במצוות כהלכה, – אומר הכומר, – היה קדוש ממש”. ויש סוברים כי האל הטוב והרחום יסלח לו את חטאיו בזכות ענותו ותמימותו. ולמה יענש? איש תם הוא – הידע בין ימינו לשמאלו? אמנם למדן. אנשים שמעו באזניהם, איך שוחח בגרמנית עם הרופא הזקן, הגרמני, שהבהילו מהעיר אל הכומר, שחלה פתאום. אבל מה תועיל לו הלמדנות כשהוא כזה?

חבה יתרה נודעת ל“סטודנט” מיהודי דנילובקה. הם מחבבים אותו מפני שאינו אומר “ז’יד”, כמו כל הגויים בכפר, כי אם “יווריי”, ומפני שהוא איש שקט ומסביר פנים לבריות, וגם מפני שאינו הולך להתפלל בכנסיה. בסופו של דבר, אף אם אינו יהודי, גם גוי ממש איננו.

ל“סטודנט” עינים משונות. ברק כהה להן ומין בצבוץ לבן מבהיק. ראשו רחב למעלה, והפנים הולכים ומצטמקים לעבר סנטרו. לחייו חוורות, עדינות, ויש בהן גם כתמי אודם קל. צואר לו דק על גוף קטן ודל. רגליו דורכות בלי בטחון, כאילו קשה להן לשאת את מעט הכבד שעוד נותר בגוף המדולדל הזה מחמת החולי. הוא מתישב על אחת הקורות ומנגב זעה ממצחו.

– בקר טוב, דוד יעקב, – הוא מברך את בעל הבית בחיוך רך, חולני. – איך העבודה?

– תודה לאל, המלאכה כסדרה. מה שלומך? – שבו־נא, תטעמו מהדבש החדש. מישקא, הבא־נא קעריות בשביל “הסטודנט” – אין איש שואל לשמו; הוא פשוט “סטודנט” בפי יושבי הכפר, – ובשביל יגור. מה חדש, ידידי?

יגור אומר בקצור “שלום”, ויושב ושותק.

– באת מהם? – שואל אותו הדוד ויעקב ומורה בעיניו אל סיומקא.

– כן.

– ובכן?

– לא נורא. ירפא… בזמן הזה, הן ידעת, דוד יעקב, – יגור מגחך, – החבוט ערכו עלה: בעד חבוט אחד נותנים שניים לא־חבוטים ועדיין מסרבים לקחת. מה, לא כן? ח־ח…

צחוקו של יגור מקוטע וקצר. כולו נראה נוקשה ודקרני: איש רזה, רחב־חזה ושטוח כמו דג. פיו מלא שניים לבנות מבריקות. פניו הכהים ערניים ונמרצים. על זויות שפתו העליונה סורחים קצי שפם שחורים, עיניו מתנוצצות כפעם בפעם ומבטיו מהירים.

– חיים כאלה! – הוא אומר בפנים קודרים, יורק ומצית את מקטרתו.

“הסטודנט” נאנח:

– בני־אדם – אין איש מבין לנפש רעהו. הכל חמוצים, מכבידים את חייהם וחיי זולתם בלי צרך. אתמול התכתשתם והיום אתם מרי־נפש… ושוב יצא מזה רע. רע גורר רע. רק את עצמו רואה כל אחד, את זולתו אינו רואה. עליך לראות את רעך. לחשוב עליו, עד שיהיה חשוב לך כמו עצמך ונפשך, ויותר מנפשך אתה – אז יראה גם הוא אותך ואתה תהיה חשוב לו…כי כל בריה חשובה ויקרה, ומותר חי מחי אין.

יגור מביט אליו בעין רעה, בביטול:

– אתה מדבר… מטיף מוסר. מה תדבר? סתם מלים, רעות־רוח. הגד־נא לנו, אם אתה יודע: איך לחיות? מה היא דרך החיים?

על שפתי ה“סטודנט” מרחף חיוך רפה, מתוח:

– למה תכעס, יגור פאווליץ'? אל־נא יחר לך על דברי. אני בתום לב אני מדבר, מה שבלבי…

“טפש!”, פוסק הצועני בלבו; ובקול הוא אומר:

– אדם מוזר! דבר! למי זה אכפת?

– דרך החיים היא חיים. קל להרוס ולאבד… הנה זוחלת נמלה. יכול אני למעוך אותה. חזק אני ממנה… זאת היא דרך המות. הרגתי יצור חי – ואת חיי דלדלתי. נתקתי חוט דק המקשר אותי אל עולם החיים. אין למדוד ואין לשקול את החיים. אין לאמר: חייו של זה יקרים מחייו של זה. הכל שווים, הכל יקרים. הממית חיי זולתו, ממית גם את חייו, והמקיים חיי זולתו מקיים גם את חייו. לקשור חיי עצמו בחיי כל חי – זו היא דרך החיים…

יגור מקשיב בעינים עצומות למחצה.

– אה, אתך לדבר, – הוא אומר ומניע ידו כמו מגרש יתוש. – מקומך בכנסיה, על הדוכן… נמלה, אמרת? ניחא, תזחל לה. אבל, אם היא עוקצת אותי? כלומר, אם הוא, הזולת, עומד על דרכי, שם מכשול לרגלי, מזיק לי – מה אעשה? אעמוד ואשתוק, כמו כבש? לא! דברי הבל אתה מדבר. חיינו חיי שעה. יש רק היום. תפוס אשר תתפוס. חטוף ככל שתוכל. שאם לא כן, תהיה כל ימיך חמור גרם. ורעך, החכם ממך, ירכב עליך. כך הוא הדבר.

הדוד יעקב מפסיק את נסירתו. הוא מנגב את הזעה מפניו ואומר:

– אתה איש משכיל הנך, אדוני הסטודנט, הרבה למדת. ואני הנה שמעתי דבריך. ועתה אשאל: האם מותר לזאב להרוג כבש? – בעיני הדוד יעקב מניץ שביב של ערמה, אבל פניו רציניים. – ימית את הכבש, הרי הוא ממית את עצמו – לא כך אמרת? – ואם לא ימית את הכבש, ודאי וודאי שימית את עצמו, כי איך יחיה בלי אכל? היוצא מזה הוא כי אין לו ברירה: על כרחו ילך, כמו שאתה אומר, בדרך המות. וכך יחיה. לא כן?

– זה אני מבין, – עונה אחריו יגור. – אלה הם דברים ברורים.

– לא, דוד יעקב, – משיב הסטודנט. – סלח־נא לי, אבל זה לא כך. יותר מדי אתה מתחכם. הכל אתה חפץ להשיג בשכלך. ודבר שאינו מתקבל על דעתך, סבור אתה כי אינו נכון – כי אין לו רגלים. זאת היא דרך מתעה. אתה מביא ראיה מחיות. החיה נוהגת לפי טבעה. אין היא חוטאה כי לא היא קבעה את דרכה בחיים. כמו שנוצרה כך היא חיה. והאדם בונה בעצמו את חייו. כוח־בחירה ניתן לו. על כן נדרש ממנו יותר.

דבורה מטרידה אינה נותנת מנוחה למישקא. הוא מגרש אותה והיא חוזרת ומזמזמת בפניו. ריח הדבש שעל שפתיו מושך אותה אליו. הוא מבריחה בהנפת יד והיא שוב באה. לסוף הוא חוטף את כובעו ומפיל אותה ארצה במכה מוחצת. הדוד יעקב רואה זאת וגוער בו:

– שוטה, אבדת דבורה בלי צרך!

הוא מרים אותה, נושף עליה מסביב, מביט אליה כמצטער. הבריה זעה, רגליה רוטטות. הדוד יעקב נושא אותה בזהירות אל עץ אחד, הקרוב אל כוורת, ומניחה על עלה רחב ויציב.

– טוב, טוב, שכבי פה, – הוא נוהם לתוך זקנו. – נוחי. ודעי לך – אל תטרידי בני־אדם יותר מדי. אין איש אוהב שיטרידוהו.

– יש לו ראש, לנגר, – אומר יגור בשבחו, – אכן ראש של ז’יד.

– הכל הוא רוצה להשיג בשכל, – אומר “הסטודנט”, – צריך אדם לחוש – בחוש שבלב… להרגיש…

– מה אתה יכול לענות לו? – אומר יגור. – אין בפיך דברים של טעם. להרגיש… ראה, איך הוא דואב על הדבורה.

הדוד יעקב חוזר אל קורתו. הוא מרים את משורו ושוב מוריד אותו. רגע קל הוא עומד ומחריש, כתפוס במחשבות. אחר כך הוא נושא עינו אל אורחיו – עינים אפורות, רציניות, ועם זה כמו מחייכות; ומציצה מתוכן מחשבה שקטה ובטוחה. הוא ממשיך אותה בקול:

– ומהפך אני בדבריך, יגור, שאמרת כי יש לתפוס, לחטוף, כמו שנאמר: ‘חטוף ואכול, חטוף ושתה!’ אין לנו אלא חיי שעה. והנה אני אומר בלבי: יהי כן. אבל מה היא שעתך? השעה חולפת. נשארים זכרונות. וגם בזכרונות אתה חי. והזכרונות מאריכים ימים. כי כל ימינו נהפכים לזכרונות. השעה היא רק שעה אחת, היום רק יום אחד, והזכרונות לכל ימינו. ואף זאת, לא כל הזכרונות שווים. טוב, חייתי שעתי, חטפתי מה שחטפתי, הוללתי, סבאתי… מה אזכור? שאכלתי וסבאתי? מה טעם בזכרונות כאלה? מן הראוי שיהיו לאדם זכרונות חשובים, וכדי שיהיו חשובים צריך שימיו ומעשיו יהיו חשובים לא לו בלבד, וזאת אומרת שגם אחרים יזכרום ויחשיבום, ולא אתה לבדך, בודד, שרוי בבדידותך. וזאת אומרת שלא רק למענך חיית. שאם רק להנאתך – חטפת חיי שעתך וחסל – הרי זה כאבק פורח – התפזר ואיננו.

הנערים שומעים את השיחה ומנמנמים. יגור אומר עוד משהו וצוחק בצחוקו העקצני. אחר כך מדבר “הסטודנט” בקול רפה, באריכות. בלי אהבה, הוא אומר, אין אדם יכול לעשות מעשים של ערך. זה לא אכפת למישקא. אם כך ואם לא כך ברור לו, כי הדוד יעקב חכם ו“הסטודנט” טפש. איש טוב, אבל טפש. – הכל יודעים זאת. איך זה לא ימאס לו לדבר ולדבר, כאילו יש לו מה להגיד! איך זה לא יבין, כמה טוב לשכב תחת העץ, בעשב הרך… לא לחשוב ולא לדבר… רק לשכב…

ומישקא נרדם.

ט

יום חול, אבל בבית המרזח הלולא וחנגא. באה מהעיר, מהשוק, חבורת כפריים מזאַאימקה, כפר רחוק, כשלושים ורסטאות מדנילובקה. הם מכרו בעיר את תוצרתם ועתה הם חוזרים בעגלות ריקות ובארנקים מלאים. דנילובקה תחנה קבועה לאכרים מכפרי הסביבה בדרכם העירה ובשובם משם. בדנילובקה הם חונים לשעה קלה, סועדים ונותנים לסוסיהם לאכל ולנוח. כזה הוא גם מנהגם של אכרי זאאימקה. אך יש שחשבונם משתבש. השעה הקלה נמשכת, נהפכת לארוכה מאד, מהסעודה הקלה יוצא משתה גדול, ויש שהסוסים עומדים בלי אכל ושתיה, רתומים ו“נחים” כך עד הערב, ולפעמים עד למחרת בבקר.

מישקא עוזר לאבא בבית המרזח. אין עבודתו קשה. עליו לקחת מהשולחנות כוסות שהתרוקנו ולמלא אותן שוב, לפי הדרישה, ביין־שרף נטול־צבע וקצת עכור. אבא משגיח על השתיינים בעין פקוחה ובפנים חמורים. אלה הם אכרים זרים – אין לתת להם בהקפה ואין לסמוך על ישרם בחשבון הכוסות.

המסובים מוציאים את הצידה, שהביאו אתם עטופה במטפחות – לחם ומלח, בצל, מלפפונים, צנון – ולועסים לאטם. הם מחליפים דברים על המחירים בעיר ועל העבודה בבית. אחרי הכוסות הראשונות⁹ הם משתעלים ומנקים את גרונותיהם. השיחה נעשית ערה יותר; ויש שמזכירים לעצמם ולאחרים כי הגיעה השעה לקום ולנסוע הביתה. מהם קמים ונחפזים להריק עוד כוס לפני צאתם לדרך. אחד גבוה וצהוב, עינו אחת פוזלת, פניו כמו מנוקרים, והוא כבר שתוי דיו, נטפל אל חותנו, איש מזדקן, דל גוף, בעל אף אדום־מזהיר, עגול כתפוח אדמה, ועינים קטנות ומבריקות. ריב להם, לחתן ולחותן, זה חמש עשרה שנה, על דבר פרה גזעית “הולנדית”, שהחותן, איוואן קוזמיץ', הבטיח לחתנו כנדוניה, ולא נתן. אמנם, אחרי הרבה קטטות, ואחרי שהחתן גרש את אשתו פעמים ושלחה לשוב בית אביה, התפשרו: תחת “ההולנדקה” קבל החתן שני עגלים וחמשה רובלים במזומן. לכאורה קם שלום ביניהם. אבל החתן היה בטוח כי שכרו יצא בהפסדו ושמר את הדבר בלבו. וכאשר הוא שיכור אינו מחמיץ את השעה להזכיר לחותנו את העוול שעשה לו. וזה קורה לעתים לא רחוקות.

– איוואן קוזמיץ‘, – אומר החתן, – כבד־נא אותנו בספל יין־שרף. מה זה לך, איוואן קוזמיץ’? פונדה לך מלאה ויד פתוחה… עשה למען חתנך!

– אכן, חתן לי, – אומר איוואן קוזמיץ' ברוגזה, – לא יעלה על דעתו להגיש כוסית לחותנו… לא! אלא שהחותן יכבד אותו בספל. איזה חתן אתה לי – שהנך חס אפילו על כוסית יין־שרף קטנה!

– אני חס? אני? – תמה ונעלב החתן. – מוזג, שני ספלים גדולים! אני מכבד את כל החבורה! מוזג, כד גדול, מלא¹⁰!… אני חס? לא, איוואן קוזמיץ‘, חותננו היקר, זה אתה חסת על ההולנדקה והתחמקת מלתת לי אותה, כאשר הבטחת. רמיתני – כי אני איש תם. מילא, יהי כן, אני שותק. והחטא עליך ועל נשמתך, איוואן קוזמיץ’… כי על כן הבטחת לי…

– מה הבטחתי לך, גולם פזל־העין? – מתרתח החותן. – כסף קבלת ממני, את העגלים לקחת, את בתי האמלת… ומאומה לא הבטחתי לך. מה שנתתי – מלבי הטוב נתתי… ודבר לא הבטחתי לך.

– איוואן קוזמיץ‘, – צורח החתן, – אשר רמיתני – עליך החטא, לאלהים תתן חשבון. ואנכי מוחל לך. רק – אל תשקר! שמעת, איוואן קוזמיץ’? אל תשקר!

– די לך, סטפאן, – מבקש שכנו להרגיעו. – בוא, נגמא־נא עוד כוסית.

– לבריאות! אומר סטפאן, – איוואן קוזמיץ‘!… הנח לי! – צעק סטפאן אל שכנו, המנסה להשתיקו. – אל תראני שאני שיכור. כאשר אני שיכור אולי אדע טוב מפיכּח, מה לפני… איוואן קוזמיץ’, חותננו האהוב, אמור־נא בגלוי לפני כל הנמצאים: הבטחת לתת לי את ההולנדקה או לא? אדרבא, אמור!

– ואם לא אומר – אז מה? מצפצף אני עליך.

– שמעתם, בני אדם טובים? מתפרץ סטפאן ביללה מחרישה אזנים. – כך הוא מתעלל בי ואוכל את חיי. – ובקרבו את פניו אל פני חותנו הוא דוחק: – תאמר או לא?

עוד רגע וסביב השולחן קמה מהומה. החתן אוחז בזקן חותנו. החותן עומד בצואר פשוט מאונס ובפה פעור ומכה באגרוף קמוץ בפני חתנו וצווח בקול־בוכים דק: “א – א”… המסובים מבקשים להפריד ביניהם. אך אין זה דבר קל – ידו של סטפאן תופסת כמו בצבת בזקן חותנו. המסובים מתרוצצים, הספסלים נהדפים ונופלים ברעש ארצה. פתאום נהפך שולחן. כוסות ושאר הכלים מתגלגלים מטה ונשברים לרסיסים. אבא מתפרץ וצועק בקולי קולות:

– גזלנים! מה אתם עושים? מטורפים! שיכורים! שלמו לי בעד הכלים!

– הוא רץ מזה אל זה, דוחף אותם, מתכופף להרים מהרצפה כלים שעודם שלמים. אחד האכרים דורך במגפו על כף ידו.

– אוי, אוי! גונח אבא ודוחף את הדורך בכל כחו. השיכור נתקל בספסל הפוך ונופל. אחר, שעמד קרוב, מכה את אבא על לחיו ומאיים:

– אל תדחק ז’יד! את כל פרצופך אנפץ!…

אבא משיב לו מכות. האכרים מסבים פניהם אל המוקד החדש של המהומה. אחדים צועקים:

– איי, אנשים, בואו נשבור את עצמותיו של הז’יד! לא מעט מכספנו שם היום בכיסו. נשאיר לו זכר.

האכרים דוחקים את אבא. אחד מכה אותו בכוח רב בחזהו. אבא נופל. מיד הוא קופץ וקם, תופס בקבוק ריק וזורקו אל תוקפו. הבקבוק פוגע בגבו של איוואן קוזמיץ', הלה כושל ונאנק. סטפאן עוזב את חותנו ומזנק אל אבא:

– מה, בחותני אתה מתנכל?! ככה… בחותני?! עתה נראה לך!

הם מסתערים עליו, מפילים אותו. הוא מתגולל על הרצפה. פני מגואלים בדם ורפש, שרוול אחד ממעילו קרוע, הטלית הקטנה סורחת על מכנסיו. הוא מתגלגל על הרצפה, דעתו נטרפת עליו מקצף וכאב. הוא מתפתל ומתאמץ להחלץ מידי המכים. סטפאן, איוואן קוזמיץ' ועוד שנים רובצים עליו, וזה על גבי זה, וחובטים בו. מישקא צורח במלוא גרונו. הוא אוחז בכנף בגדו של אחד החובלים ומושך אותו בכל כוחו. מכה קשה יורדת על צוארו והוא עף עד הקיר. הוא נדחק שם בין החביות, שוכב ומיבב, ורואה בעיני אימה איך הם כותתים את אביו. אמא וסוניה אחותו באות מבוהלות ופותחות ביללות נוראות.

– הרפו ממנו! – צווחת אמא. – אל תהרגוהו! אוי, השבר, הם הרגוהו! אוי, רצח… רוצחים!

אחד האכרים דוחף את אמא. היא נופלת ובוכה. סוניה בורחת החוצה. מישקא שומע קול זעקותיה. והם עדיין חובטים באבא. אין הוא נאבק עוד, רק גונח. כולם הם זרים, מכפר רחוק, אינם מכירים את אבא ואינם יודעים רחמים. אנשי דנילובקה בכל זאת לא היו מתאכזרים עד כדי כך. ואלה חושבים להכותו עד מות.

מישקא מצרף את צווחותיו אל צווחות אמא וסוניה. חלל בית המרזח מלא קולות צרודים של חמה בהמית ויללות של אימה וכאב.

פתאום נראית בכניסה דמות חדשה – הדוד יעקב. רגע אחד הוא עומד בפתח ומסתכל במתרחש בפנים החדר. פניו רציניים ושקטים כמו בכל עת. אין הוא מחייך הפעם. מישקא חדל לצווח. אמא וסוניה, המציצה בעד דלת אחורית, משתתקות גם הן.

– דוד יעקב! דוד יעקב! – הן קוראת ונושאות אליו עיני תקוה נואשת.

מישקא קופץ ויוצא מבין החביות. הוא בטוח כי עתה יושע לאבא. דוד יעקב – אפילו עשרה גויים, מה הם כנגדו? גם המכים מפסיקים לחבוט ומפנים ראשיהם אל הדלת – אינם יודעים למה חדלו האשה והילדים לצווח, ובכלל, למה נפלה דממה בחדר. הם מביטים בצפיה אלמת אל האיש עבה־הכתפים שנצב בפתח.

הדוד יעקב מתקרב במתינות, בצעדים מדודים, אל פקעת הגופות המתרוצצת על הרצפה. בלי חפזון ובלי התאמצות יתרה הוא אוחז שניים מן המכים, הרובצים למעלה, בצוארוני מעיליהם, מרים אותם ונושא אותם החוצה. מעבר לסף הוא עוזב אותם ואומר בשקט ובהדגשה:

– לכו הביתה, בחורים. לכו לישון עד שתתפכחו.

הוא שב באותו הלוך מתון, לוקח עוד שניים ומוציאם אל הרחוב. השאר עומדים נדהמים. הם מביטים אל הדוד יעקב בעינים בוהות ונדחקים אל הקיר. בלי אומר הם אוספים את כובעיהם ומטפחותיהם, מגחכים במבוכה ויוצאים אחד אחד מבית המרזח.

א

-מה שמך?

מבעד למשקפי־הזהב שלו הביט בי בעין שלוה, אבל גם בוחנת. מעל לשפתיו ולמטה מהן היה מגולח: לא זקן ולא שפם. שערות ראשו הבהירות, שכבר שיבה זרקה בהן, מונחות בסדר, מסופרות כהלכה, פניו המלאים קצת הביעו רצינות וישוב־הדעת. זה היה מנהל המוסד – פרופיסור מפורסם למחלות־הרוח.

• רוברט או־קונורס.

בלכתי הנה גמרתי בלבי להקרא בשם אירי. אדם ששמו יהודי לא יתקבל – זה ידעתי. הרי הוא בעצמו יהודי, וודאי לא נעלם ממנו, מי אני… ולא נוח לו לעשות למען בן־עמו… להכניסני אפשר שלא היה איכפת לו, אבל – שמי!… והנה נעשיתי לאירי – והכל אתי שפיר!

-מה עבודתך?

-המ… עתה אין לי עבודה…

-כסבור אני.

הוא התבונן לבגדי, שלא היו מהודרים ביותר, אף כי הכנתי עצמי לבקור זה ועשיתי כיכלתי לתקנת כסותי: שאלתי ולבשתי את בגדי־השבת של בעל־מעוני.

-אבל, בכלל, היש בידך אומנות כל שהיא? ניירות, המלצות?… הוציאם בלי שהיות, אין שעתי פנויה ביותר.

-ודאי יש לי נירות.

איזה ניירות עלולים להיות בידי רעי או־קונורס? אה, כמובן, מעבודתו בצבא!

-עבדתי בצבא, אדוני הפרופיסור, באיי־הפיליפינים… נלחמנו במורדים. בבית החולים שם עשיתי, בחולים טפלתי.

דיק הריסון עמד עמידה זקופה ונכנעת, כעמידת איש־צבא, אלם, חור קצת, ומבטו מוסב ממני. פרצופו העז וחזהו החזק, המובלט, פניו הארוכים והרחבים, שגם הם היו מגולחים למשעי, אבל צבעם לא היה לבן־ורוד כמו של פני הפרופיסור, עיניו העמוקות, הקפואות, מהם זרם אור מוזר של אכזריות קרה, עצורה – הכל בו אמר: לאו בעל דברים דידי אתה. מצד זה אל לי לצפות לעזרה.

-הראה את ניירותיך, מהר! האם אתך הם?

הפרופיסור פתח בקצר־רוח מגרה בשלחן הכתיבה והתחיל לחטט שם. רגעים אחדים פשפשתי בכיסי העליון, ואחר אמרתי בקלות:

-סליחה… נחפזתי ושכחתי… היום נכנסתי רק לשאול… אם ירשני, אביא מחר…

כשהגעתי לזוית הרחוב ואמרתי לפנות לרחוב אחר, שמעתי מאחרי צעדים נחפזים, רכים. דיק הדביקני.

-שמי בל יזכר… שומע אתה!

-מבין אני… והרי רואה אתה, שלא הזכרתיך.

• יפה עשית… אבל ניירות־המלצה נחוצים לך. בלעדיהם לא תשיג כלום. סברתי שבעצמך תדע זאת… נסה דבר אל בוב…

-אל… רוברט?

-כן, אל רוברט או־קונורס… אבל זכור ואל תשכח – לי אין כל שייכות לזה.

-את רוברט או־קונורס, שממנו רציתי לשאל את השם, מצאתי אצל ג’ייקוב סימונס, באותו “סלון” שאמש בלינו שם שלשתנו באופן נעים כל כך כל הערב – אני, הוא ודיק הריסון, בן ארצו של רוברט, עמיתו וידיד נעוריו, המשרת בבית המרפא לחולי־רוח. כאשר ספר דיק על מזלו, על אשרו במשרתו הטובה, על פרנסתו המרווחה, המניחה לו לחשוך סכומים הגונים, התעורר אצל בוב התיאבון הגדול:

-אולי אוכל גם אני לקבל משרה אצלכם? הא דיק, ידידי מאז? הן זה היה לא רע כלל וכלל? – דבר רוברט בקולו המרוסק, הנחר.

דיק התבונן שעה קלה לפרצופו של בן־עירו, פרצוף שהשכרות נתנה בו אותות ברורים, התעלם מעיניו, שהביטו אליו בתוחלת מעוררת רחמים ואמר:

-לא, בוב. אתה לא תוכל… אותך לא יקבלו. אלמלא היית שכור… אבל בין כך ובין כך לא היית עומד במשרה זו. אצלנו חייבים העובדים להקפיד ולמלא הכל בדיוק ובדעה צלולה…

-גם אני יכול להיות פכח – טען בוב בשפה רפה – גם בלאו הכי החלטתי לחדול משתיה… לחדול לגמרי – מבין אתה?

-אי, בוב, למי אתה מספר מעשיות, אחא?.. חה־חה…מוזג, עוד יין! כן, אלמלא שכרותך, היית מתאים. ודוקא עתה צריכים אנו לאדם חדש, באשר פריד, חברי, התפטר ויעזוב את הבית בקרוב… הנה אותך ודאי היו מקבלים אצלנו, – פנה פתאום אלי – אדם בריא ומראה די הגון.

אז לא הוספנו לדבר על זאת, אבל הדבר נשמר בלבי. מלאכת צביעת כתלים וציור גלמים על שלטי־החנויות כבר נמאסה עלי למדי. למה לא אנוח זמן־מה מעבודתי הקבועה? בית משוגעים… בית משוגעים… סוף סוף הרי אין זו ארץ יותר נודעת ופחות זרה ומענינת מאַלסקה, המקום שבוב מדבר עליו תמיד, בהתבשמו מיין, וחולם לנסוע שמה לחפור מטמוני־זהב. ב“סלון” היה לי שיחה ארוכה עם בוב. הוא מסר לי את כל יחוס־משפחתו ואת כל יקרת תפארתו של בית “או־קונורס”. ביחוד היה חשוב בעיניו זה שאביו נדון לעשרים שנות מאסר ועבודת־פרך בעד מעשה־רצח, והוא בוב, אף הוא כבר זכה לבלות בכלא שנה ומחצה, אמנם בעד מעשה־שטות, בעד גנבה בלתי־מוצלחת – אבל, מכל מקום, היה כלוא… בכל זאת ניירותיו זכים ונקיים, בלי שמץ דופי, כי על כן במשפט עמד בשם אחר. בידו המלצות טובות מד“ר ברגסון, שוודי־אמריקאי, שאצלו בבית החולים עבד בהיותו איש־צבא באיי הפיליפינים. ד”ר ברגסון היה חזיר גדול, כפוי טובה, אילו לא נתן לו, לבוב, המלצה יפה. הן מי, אם לא הוא, בוב, משה את הדוקטור מן המים, בעת שסירת־הדוגה, אשר בה נסעו שניהם, התהפכה פתאם בלב הנהר וכפשע היה בינו ובין הטביעה?… מעבודת־הצבא יש לו גם כן תעודה… כן, אבל מה בצע לו, אם יתן לי להשתמש בשמו ובניירותיו? עמדנו על המקח שעה קלה עד שלבסוף באנו לעמק השוה. עלי לתת לו חלק ממשכרתי. לי שני חלקים, ולו – שליש. למחרת הלכתי עוד פעם אל בית־המרפא. הפעם הייתי מזוין בתעודות, שהעידו עדות נאמנה על מהותי – אני אני הוא רוברט או־קונורס איש־אירלנד.

-לעת עתה, אמר הפרופיסור, – לפי שעה – אחר כך יהיה עליך להבחן.

ב

במחלקה, שנשלחתי לעבוד בה, היו כרגיל שני עובדים. נתקבלתי במקומו של אחד מהם, פריד – ענק צהוב שיער, כחול־עינים –שהתכונן לעזוב את הבית. – הסתכל… התרגל… – העיר הוא לי בידידות, בהוליכו אותי מחדר לחדר – ובעיקר, דע: גם המשוגעים הנם בני־אדם רגילים, כמעט אותם אנשים, כמוני כמוך – אבל, זכור!… קולו נעשה טעון משקל מיוחד – בכל רגע עליך לזכור, שבכל זאת יש לך עסק עם משוגעים…ועוד דבר: כל אשר תראה וכל אשר תשמע פה – יד לפה!… יפה שתיקה בשבילך… כך היא דעתי…

שלשה משמרות היו לנו ביום ובלילה, כל משמר – שמונה שעות. איש איש משני העובדים הקבועים היה עסוק בשמירה שמונה שעות במעת־לעת, ובשליש הנשאר היו שומרים תלמידים מבית המדרש לרפואה שבעיר. לפי שעה לא היה לי זמן־עבודה קבוע. אני רק התבוננתי ועזרתי במקצת על־יד האחרים.

בבוקר השכם, אך עלה השחר, היה בית המשוגעים נעור משנתו המבוהלה ונכנס למסלול חייו הרגיל, החד־גוני, שכל יום לא היה אלא חזרה מדויקת, ונוראה בדיוקה, על יום אתמול. לא ידענו, אימתי נקבע סדר־החיים הזה בבית המשוגעים, אם כימי עולם ימיו או לאט לאט, מאליו, גדל ונתהוה – אחת היתה ברורה: גם העומדים בראש ומפקדים על אחרים, גם אותם האחרים המשועבדים והנאלצים לציית לעומדים על גבם – כולם הם עבדי־הגורל ונכנסים לזה הגורל במדה שוה, בלי חליפות ובלי תמורות. שבעת ימי השבוע, הדומים זה לזה בכל, בלי כל שנוי, הסתובבו באופן מוזר מסביב לקוטב אחד, סבב והחלף איש את רעהו, כל אחד בנוסח האתמול, כל אחד דוגמה למחרת… ויש אשר נמחק החיץ בין הימים והם היו מתמזגים ליום אחד בן שבעה־ימים, אשר קץ אין לו ואין כל תנועה ואף על פי כן הוא נמשך והולך הליכת־אימים, הליכת־מות. רק הלילה בא פתאם וחולף לו, והיום תמיד אותו יום, לעולם…

באולם הגדול, תחת החלונות הפתוחים, המוגנים בשבכת־ברזל כפולה ורשת־ברזל אחוריה, רותקה אל הקרקע ואל הכתלים שורה של ספסלי־ברזל. על הספסלים סודרו והונחו מאמש בגדי־החולים. מול החלונות נראו המבואות הכהים של חדרי־השינה, תמיד פתוחים לרוחה, כי אין לסגרם לפי חוקי הבית. בכל חדר עומדות שתי מיטות־ברזל כבדות ועליהן מושכבים גרי הבית: הנוחים – מותרים, המרוגזים – אסורים.

בבוקר בבוקר הייתי מעירם ומפקד עליהם לילך ולהתלבש. כולם היו יוצאים מן החדרים, מיושנים ונשמעים, בלבם מפעפע רגש־האימה שהטיל עליהם המשטר הזועם, משטר־הברזל. איש איש היו מתאספים באולם הגדול, מצטופפים אצל הספסלים ורועדים מן הקור, שבא מהחלונות הגדולים הפתוחים יומם ולילה. הפקחים שביניהם היו מתלבשים, וחסרי־הדעה היו נצבים, מביטים סביב במבט הדיוטי וצוחקים חרש. הם לא הבינו מה דורשים מהם – והתבישו. כאלה הייתי מלביש אחד, אחד, מושיב על הספסל ומצווה לבלי זוז מן המקום. כי היו בהם ששקטו כל שישבו, ואולם אך קמו והתהלכו, מיד התרגזו והתחילו להתגעש. פעם אחת, זכורני, הייתי עד ראיה למאורע כזה. אחד ההדיוטים היותר נוחים קם והתחיל לטייל באולם. אני לא חשדתי בו ולא שמתי לב לתנועותיו, אולם כל רגע ורגע נעשו צעדיו יותר מהירים ומפיו נשפכו הברות מקוטעות ונהמות־פרא. פניו נתכסו כתמים אדומים־חכליליים משונים ועל מצחו נקוו נטפי־זיעה כבדים. התרגזותו הלכה הלוך וגבור ובעוד רגעים כבר הסתער באולם בהניפו ידיו, בשרקו, בצפצפו ובצעקו צעקות־אימה, ברוצו מכותל אל כותל ובהתנגשותו בכתלים, באגרופים קמוצים ובעיניים עליזות־מזהירות, שלבשו כמעט הבעה של הכרה ודעת, התנפל על יתר החולים. נדמה, שהתבונה שבה אליו, כל כך נתבהרו פני ההדיוט ולבשו סבר אנושי, בשלוט בו הנטיה הטבעית האיתנה להחריב עולמות!… בקושי רב עלה בידינו להחזירו למקומו ולהושיבו. כיון שישב, שקט, ורק נשם נשימות כבדות ועיניו הגדולות, התמהות, שהבינה הסתתרה מהן, הביטו נכחן במבטי כבש…מאז השגחתי השגחה מעולה גם על ההדיוטים הנוחים ביותר. שוב לא הייתי בטוח בהם…

לנרגזים ומסוכנים, הכפותים, היו מתירים רק את הרגלים, וכך היו מוציאים אותם אל הספסלים. בשנים היינו מלבישים חולה כזה. פריד או דיק היה כורך אלונטית על צואר ומהדק אותה הדק היטב. זאת היתה הדרך הבדוקה להשקטה ולהכרעה. לידינו נפל יצור ממין האדם, יצור מלא חמה, אבל חשוך־עזרה, כבול בידיו וברגליו, וחובתנו היתה – לשבור את רצונו, להפיל עליו חתית ולהכניעו. חיה נלכדה היתה זו בידינו, ואנחנו היינו אנשי־קרקס, ותפקידנו – לאלפה. והנורא בכל זה היה, שהדרכים לרדות בבריה מהמין האנושי הן אותן ממש שמשתמשים בהן לרדיה בחית־טרף… וגם אותן תוצאות… אחרי הדוק האלונטית על הצואר היה היצור מתחיל לנחור, פניו היו נעשים אדומים, מלאים דם, מן הפה הפעור היה מתבלט קצה הלשון, העינים לטושות והשפתים מזות קצף. ורק במצב של חנק־למחצה זה אפשר היה להלבישו מכנסים בלי חשש שיפיל למלביש את שניו או יוציא את בני מעיו בבעיטת־רגל פתאומית. וכך היו נשברים ומרוצצים לאט לאט אף היותר חזקים. אמנם, גם לאחר כך דרושה היתה זהירות יתירה בהתהלכות עמהם; אסור היה להאמין להם. ותרנותם היתה כאורבת. בכל עת היתה עלולה לבוא התפרצות נואשה – ואף על פי כן נשבר רוחם! חית־הטרף הלכודה למדה יראה, התרגלה ונעשתה “ביתית”…

גם בין החלשים והבלתי־מסוכנים היו ברנשים מתעקשים, עומדים על דעתם, שבשום אופן לא רצו להכנע. בעקשנות נואשה נלחמו בסמכות המשטר ובכוחם הנורא של משרתיו. עם זה לא יכלו העובדים להשלים. העזת החלשים העליבה אותם וגם הפחידה. החלשים לא היו כפותים כמו החזקים, ולכן היה צורך שיראתם מפני השררה תהיה גדולה ושנפשם תשחה עד עפר. זה היה דבר שבהכרח, העובדים לא ראו דרך אחרת. הם ענו מורדים כאלה באכזריות, רמסו אותם ברגליהם, הכום בחזה ובצדדים, ורק הקפידו שלא ישארו סימנים חיצוניים מן המהלומות אשר הנחיתו על המעונים: הפרופיסור אסר בכל תוקף כל מעשה־אונס ואלימות.

שלש פעמים היינו מגישים להם אוכל, וכל פעם חזרו ונשנו אותם המחזות. הצייתנים והנכנעים שבין המשוגעים־לדבר־אחד היו מסייעים בידינו לערוך את השלחן, לחלק את המנות, וכתום שעת הארוחה, לרחוץ את הכלים. אולם היו גם אחרים, בלתי־נוחים בלתי־מרוצים, בעלי גמיחות שונות, בעלי נטיה לעשות מעשי־“להכעיס”. הם היו מסרבים ללכת אל השלחן, וכשהיינו מביאים אותם בחזקה, היו ממאנים לנגוע באוכל. דיק היה אורב לאלה בעיני ציד המחכה לטרפו. פניו הארוכים, הנמתחים, הסוסיים, מפלגא ולתתא, היו נעשים אז קצת חיורים מהרגיל ובעיניו היתה נראית הבעה מיוחדת, מעין אותה ההבעה שהיתה מנצנצת לפעמים בעיני המשוגעים הארוטיים שבבית, בענות אותם תשוקתם המרה…

דיק או פריד היו מתהלכים מאחורי הספסלים בחדר האוכל והיו משגיחים, שהכל יעשה בסדר הנהוג והמקובל. לרוב היה דיק מקבל עליו את התפקיד הזה… הכלל היה, שהכל חייבים לאכול, ואין פטור. מי שאינו רוצה לאכול בשעה שהכל אוכלים, סימן שיש לו רצון משלו, ודיק לא היה יכול לשאת שאחד “מהם” ירשה לעצמו לעשות דבר־מה “כרצונו”. הוא, דיק, “רוצה” בעדם, הוא “רצונם” – ועליהם לעשות רצונו. ולא – הנה הוא יראה להם, יד מי על העליונה! ידעתי זאת, ולפיכך הייתי עוקב אחריו כל פעם שהשגיח על האכילה. ידעתי, כי בהתעכבו אחרי גבו של מי שהוא, יודיע לפלוני נחת ידו.

דיק נצב אצל אברך אחד חדש – אברך מוצק, אדום־פנים ושלם בהליכותיו. האיש הובא לפני יום ולא הספקתי להכיר את אופיו. מתכונותיו בלטו: הכרת ערך עצמו, שביעת־רצון גמורה ותיאבון נפלא. הוא זלל כל אשר היה על השלחן. את המרק והבשר היה ממליח ומפלפל בלי שיעור, ובין תבשיל לתבשיל היה בולע פרוסות לחם גדולות ממורחות בשכבת־חמאה עבה. מן הנמנע היה להאשים אותו בהרעבת־עצמו: מחטא זה היה נקי. בעיני דיק לא ישר מטעם אחר. האברך התנהג כבן־בית יותר מדאי, הביט עלינו מלמעלה למטה, כמו אורח במסעדה על המלצרים. דיק עמד מאחוריו רגעים אחדים כצל שחור. האברך, כפי הנראה, כבר שבע די והותר.

-תפל! – קרא פתאם, בדחפו מעל פניו את הקערה המלאה מרק־של־חלב, אשר זה עתה הגישו לשלחן.

-אכול! –

מכה עצומה נפלה לו מאחוריו על לחיו הימנית.

-איני מבין! – התרומם רגע מעל מושבו בחרי אף.

-אכול!

-מכה שניה בלחיו השמאלית הדיקתהו אל מקומו. אדם עבה כסה את כל פניו, פעפע והגיע עד קצה צוארו השמן. הוא ישב דומם.

-אכול!

ושוב מכה מצלצלת. האיש כפף את ראשו, הקריב אליו בחפזון את הקערה והתחיל לסבוא את המרק – על אפו ועל חמתו. היה רושם, כאילו הוא אינו משוגע כלל… לשעה קלה נשתררה דממה. נשמע רק קשקוש־הכפות והפנכות וקולות־לעיסה ומציצה שונים. ופתאם…

-אכול!

-ושוב מכת־לחי מצלצלת.

-הפעם היה המוכה בר־נש שחרחר, מרוגז ועור בעין אחת. ודאי פקיד קטן לשעבר במוסד ממשלתי או בבית מסחר. אולי השתרר כל ימיו בביתו וענה את אשתו וילדיו בשגעונותיו עד שלבסוף התחיל לחשוב, כי לשלטונו אין גבול ופחדו וגבורתו על הכל… האסון הפנימי שקרהו מחק במוחו את הכרת היחסים בין האפשרי לרצוי. הוא היה כולו מרה, כעסו נורא, ועתה היתה חמתו בוערת בו עד להשחית.

בפני האנוש המסוטר התחלפו הגונים – כרכם וירקון – ועינו האחת הביטה במשטמה איומה; פתאם הרים באיום את מזלגו… מהלומות נתכו על ראשו – והמזלג נפל מידיו… הוא פרכס על הספסל וצעק בקול דק:

-זה למעלה מכחותי!… אסור להכותני!… מעולם!… לעולם!… היודע אתה מי אני?… אני!… אני אצוה לשרפך חיים… אני אסחוט את עיניך באצבעותי… באצבעותי… אַ, אַל הכות!… כלב!… אַ, זה למעלה מכחותי!… לא אשא את זאת… איני רוצה! לא!… לא!…

ואחר כך נשתתק פתאם. ישב בדממה, מבולבל, ועינו הבוערת באש משטמה כאילו התפרצה מחורה. דיק אחז בצוארון כתנתו, הוציאו בסחיבה מאחורי השלחן והפילו לארץ. הדף אותו ורמסהו ברגלו, עד שהאנוש נתגלגל ובא עד הספסלים באולם הגדול. דיק קשרו אל הספסל, וכעבור רגע נשמע שוב הקול הדק:

-אותי! אותי! א!…

במשך היום היה נשנה המחזה הזה כמה פעמים. האיש יושב אסור אל הספסל, עינו בוערת בחמת עכשוב, כולו נכון להתפקע מרוב קצף. וסמוך לו דיק, המביט אליו בתאוה עצורה, לא יגרע עין ממנו. וכשאני רואה זאת, יודע אני מראש כי בעוד רגע תתנופף ידו של דיק וקולו של האנוש ישמע:

-א־א־א, איני רוצה!… לא אוכל לשאת עוד!…

לא נעלם ממני, מפני מה יכה דיק את האנוש הנרגז על לחייו דוקא. הוא מרגיש, שמלבד הכאב, גורמות הסטירות למוכה עלבון צורב. טעמו של דיק מעודן. לענות אדם בעלמא ולגרום לו יסורים פשוטים – זה אינו מענין אותו כל כך. תענוג אמתי היה לו רק בנגעו עד נפש קרבנו, בהעליבו אותו תכלית עלבון… פריד ודיק שונים מאד באופים. פריד ענק צהוב־שיער וטוב־לב, פניו שוחקים וגלויים, דבורו בקול רם, צעדו נשמע מרחוק ועל הכל הוא מביט בעינים תכולות, בהירות. גם הוא מכה את החולים, אבל הכאותיו הנן ממין אחר לגמרי. בקצפו יש שהוא הולם קשה אחת ושתים, אבל במהלומותיו אין כוונות מיוחדות. מכל מקום הוא משתמש בידיו לעתים הרבה יותר רחוקות מאשר דיק. במראהו בלבד הוא מרחיק מלב רואהו כל חפץ לעמוד נגדו. החולים ממהרים לציית לו יותר מאשר לחברו. כחו נראה לעין ואינו מניח מקום להשליות. לא כן דיק, שאינו מגיע אלא עד סנטרו של פריד, אף כי גם הוא אינו מקצרי־קומה. גם הוא איש חזק, אך את כחו עליו להוכיח לכל חולה חדש. ואלי גם בגלל זה גדולה כל כך אכזריותו? בינם לבין עצמם היו שני אלה אדיבים מאד, אף עמדו, לכאורה, בקשרי ידידות; אך לי נדמה שדיק עוין את פריד ומקנא בו בלבו על גבורתו הגלויה. דין ודברים מיוחדים בשעת האוכל היו לדיק עם “המשורר”. זה היה בחור גבוה, פניו ירוקים, שערותיו ארוכות וחוטם לו גדול ושמן מאד. הוא נפל קרבן על מזבח אהבתו, “אהבה שנכזבה”. נכספה וגם כלתה נפשו אליה, ל“ליזי שלו”. היא אוצר־זהבו, קרן שמשו, מלאכו התמים. אויביו הערומים, הנסתרים, כרו לו בור, גזלו ממנו את אשרו. באיבתם השפלה אליו כלאוהו בבית כלא זה, כדי להפריד בין הדבקים. עתה אין היא יודעת היכן הוא, ולו הם אומרים, כי נפשה שכנה דומה. הוי, הכזב, כזב־השטנים של מרצחי נפשו! הם בעצמם המיתוה, ועכשיו הם רוצים להשיא לו, כי בדרך כל הארץ הלכה. אך על אף הכל ימצא אותה – ויהי מה! ואף אם בקבר ימצאנה, כמו בפעם ההיא, יגלה עפר מעיניה, ובכח נשימתו החמה יפח רוח חיים באפיה! ועד אז, עד שישוב ויתאחד אתה, כל אכל וכל משקה תתעב נפשו – הוי, תתעב!… דיק מכבדהו במכות קשות אחדות בצדדיו וביתר מקומות כואבים ומכריחו לגמוע כפות־מרק אחדות. דיק שונא את הבריה הזאת על כי “אינה יודעת כל משמעת”, אבל לעסוק בה הרבה אין לו ענין. אמנם, המשורר צועק כשמכים אותו, אבל כשמרפים ממנו – מיד הוא שוכח. הוא שקוע בעולמו הפנימי. אחרי גמיעות אחדות, הוא מחזיר את הכף למקומה ומשוע בקול יגון רב־רגש:

-לא, אי־אפשר!… לא אוכל אכול!… הוי, ליזי!… אַיך, ליזי?!…

ושוב שולח בו דיק את ידו, והמשורר מיילל, גונח, מתחנן, מתכווץ ומאהיל על פניו וצדדיו. לבסוף מוציאו דיק מחדר האוכל ובבעיטת רגל הוא משליכהו לתוך האולם. המשורר נופל ושוכב רגעים אחדים שטוח על הרצפה, פניו למטה. אחרי כן הוא קם לאט לאט ומנסה לעמוד על ראשו. אבל שווי־המשקל אובד לו והוא מתהפך. שוב הוא קם כורע על ברך אחת, כדרך האבירים, ומתחיל לדקלם בקול קורע לבבות שיר נוגה, שדבריו הנם כך בערך:

בלעדך – למה לי חיים?

טובים השנים!

בלעדך – אין לי תקומה,

אין לי מאומה.

בלעדך – קשה הסבל מנשוא!

אני נופל, אוי, אוי!

– הי־הי, – צוהל פתאם אחד ההדיוטים, שכל המחזה מוצא חן בעיניו. המשורר נפנה אליו וקורא בהתרגשות גוברת:

הה, הגידו לי, איפה היא?

הנני עף אליך, ליזי שלי!

ופתאם היה עולה בדעתו, שבאמת עליו לנסות לעוף. הוא היה עולה בקפיצה על הספסל, מזדקף במלוא קומתו וצוח בקול־פרא משונה:

-אני עף אליך, ליזי שלי!… טררר…

וכשהיה קם מעל הארץ, היה נפנה בתוגה לקרן־זוית ויושב שעה ארוכה בלי להוציא הגה מפיו. אחר כך היה מתנער וחוזר לדקלומו… ויתר הקהל ישב אצל השלחן ואכל בהכנעה, אחדים בתאוה, אחרים בפחד. הדיוטים קרצו עין עליזה איש מול רעהו הצטחקו וצהלו חרש. בין החולים היה אחד שתקן. דיק רדף וענה אותו באכזריות חימה. כל פעם שהכהו באגרוף בחזהו או בעט בקצה נעלו בבטנו נדמה לו, כי פלוני לא יחיה מן המכה הזאת. האיש היה גונח בקול צרוד, כמו לפני הגסיסה, גועה כשור מכאב, אך מעולם לא הוציא הגה מפיו. מעולם לא נסה להגן על עצמו. מה היתה סבת דממת־המות הזאת? האם היתה זאת עקשנות קפואה, שגעונית, כמו שנטה דיק לחשוד בקרבנו, או, אולי, פשוט, לא הבין החולה, את הנעשה אתו, לא ידע, שכאשר כואב לו עליו לשוע כבן־אדם, לדבר, להתחנן?… עיניו היו טהורות, שקופות, ופניו היו ורודים… ופעם אחת, כשמשכתי אותו בשרוולו, שילך אל השלחן, קם בהכנעה, פסע פסיעות אחדות ונשען אל הכותל. אני תמכתי בו, כי ראיתי שהוא נופל, והושבתיו על הספסל. פניו נעשו חורים־אפורים, בעיניו חלף צל לבנבן, בזוויות שפתיו עלה קצף, פיו נפתח משהו ונשימה רפה יצאה מתוכו – זו היתה נשימתו האחרונה של האדם השותק… לפרופיסור לא הגידו את הדבר מיד. תחילה רחצו את המת, בדקו אם לא נשארו בגופו אותות פגיעה לא רצויים, ורק אחר כך חזרו והלבישוהו והשכיבוהו במטה. דיק ופריד התלחשו ביניהם.

-עם הפרופיסור אל תדבר על זה למטוב ועד רע! – לחש דיק באזני בלשון חריפה ובמבט חושד.

רק כעבור שתים־שלש שעות בא הפרופיסור. החקירה־ודרישה לא ארכה הרבה. אשרו, שהמות בא משבץ־הלב. כפי הנראה, חש המנוח בלבו.

מצב־רוחו של דיק היה עכור ביום ההוא. מפני פריד לא נתירא, אבל בי חשד. אני החרשתי ולא התערבתי בדבר. מה היה כאן להועיל? לקחו מן העולם החפשי עשרות אנשים, ולא אנשים סתם אלא אנשים חסרי־דעה, כלאו אותם בעל־כרחם בבית אחד ומסרו אותם בידי אחרים, לעשות בהם כחפצם; שללו מהם פתאום כל זכות אנושית. האם אפשר לנהל מוסד שכזה בלי משמעת קשה? והאם אפשר לקיים כל דרישות־המשמעת בלי מעשי אונס ואכזריות? היש דרך אחרת? אחדים מהם כדאי היה להמית מיד, למשל, את אלה שברי היה, כי לא ירפאו. והשאר? אלה שענינם מוטל בספק?… וממחרת – שוב נהג עולם כמנהגו גם דיק נרגע, לכאורה, מן החשד שחשד בי. אבל אמון גמור לא נתן בי מאז. מהלך־החיים בבית לא נשתנה כלום. על הכל רחפה אימת־מות ושמרה מכל משמר את הדיקנות הזעומה של התפתה. היה יום אחד ארוך, קפוא, משוסע בלילות־בעתה קצרים… שררו פחד ועמעום; וזה היה אולי איום מן הפחד.

ג

יום אחד הובאו שני חדשים – אחד פולני ואחד יהודי. הפולני הובא ראשון. הוא היה בעל־בשר, בעל עורף מלא־דם ועיני־פר עגולות. ראשו העגול, הספור, הכבד, ישב על צואר עבה וקצר. כל פרצופו עשה רושם של קשי־ברזל ושל נוקשות קהה, חיתית… בימי בריאותו היה קצב. דיק הביא אותו עד האמבטי, שעמד בקצה השני של האולם הגדול, אצל חדר־האוכל, ועלי צוה להכין את המים. החוק היה, שכל חולה חדש חייב לטבול באמבטי. הפולני נגש אתנו במנוחה אל האמבטי. על ראשו היה כובע אפור מעורות־כבשים ומעיל שחור – בן אדם במיטב שנותיו, בעל חיצוניות מכובדה.

-התפשט, – אמר לו דיק.

הפולני שלח מבט, ראשונה לדיק, ואחר כך אלי, ושתק בהצטחקות משונה, כמלגלג. הוא עמד בראש מורד קצת, בעורף בולט ומתוח, כפר זה שמתכונן לנגח. הצטחק, הביט אלינו, ולא נע ולא זע.

-התפשט! – חזר דיק על פקודתו ומשך אותו בשרוול.

אחר כך התרחש הכל בתכיפות ומהירות מפתיעה. הפולני הניף ידו וירד בה ללחי דיק. מן המכה נפחה הלחי לעיני וכל חמש אצבעותיו של המכה נחתמו עליה. דיק הוציא נהימה משונה מגרונו, נער את ראשו למעלה, כסוס שנבהל, ומיד קפץ כחתול והכניס עמוק את קצה־נעלו בשומן־כרסו של אויבו. הפולני התכווץ מכאב, ובגניחה כבושה התנפל כדוב על דיק. שניהם נלחצו איש אל רעהו, נדבקו בזרועות מחניקות, כמו בחשוקי־ברזל. ובלי אומר התגלגלו על הרצפה. אני מהרתי לעזרת דיק.

-אלונטית! – יצא קול חנוק מפיו.

ברוצי להביא את האלונטית, נפגשתי בפריד ושנינו חזרנו בחפזון אל מקום המעשה. כהרף־עין נכרכה האלונטית על צואר הפולני ונהדקה בחזקה – עד שבעוד רגע היה הלה מוטל בלי נשימה. דיק קם מעל הארץ. מלבד לחיו הנפוחה והחתומה בחמש אצבעות היתה גם לחיו השניה מקועקעה ועינו פצועה. חורת־מות כסתה את פניו. פריד פתח מעט את עניבת־האלונטית, כדי שהפולני ישאף רוח. הלה לא קם, רק את ראשו הרים ונענע בו לכל הצדדים. הוא התבונן לכלנו לאט לאט, לאיש איש ביחוד, הסתכל בעיני כל אחד ואחד, והצטחק בצחוקו המשונה. דיק התקרב אליו בשתיקה, בצעדים רכים, ובעט בו ברגל.

-אח!…

דיק רמס את אויבו וכיוון את מכותיו אל מקומות היותר רגישים. הוא עשה את מלאכתו בקרירות ובחשבון, כמורה־לבוקס העומד בשעורו לפני תלמידיו, – והמוכה רק גנח גניחות קטועות, קצרות:

-אח!… אח!…

עצרנו, אני ופריד, בחברנו. פריד הזכיר לו לדיק “אותו מקרה” ויעץ לו, שלא ישכח את מדת־הזהירות.

-השמר לך, דיק. לא בכל יום יתרחש לך נס…

-לא איכפת לי, – ענה דיק בחימה כבושה, אך בכל זאת, הניח לקרבנו.

בהשתמשנו בכחה המחניק של האלונטית הסירונו, סוף סוף, את בגדי הפולני מעליו והשלכנוהו לתוך האמבטי. קשה היה לדעת אם עכשיו, אחרי מכותיו של דיק, נשארו בני־מעיו של האיש בשלמותם, אולם גופו מבחוץ היה איתן, איתן, מוצק להפליא. זה היה דגם מושלם של הגזע הסלבי – חזה רחב, שרירים אדירים, מצח נמוך, מלא זעף ועקשנות. המחשבות שבפנים למצח שכזה אינן מרובות, אבל אלה שישנן שם נהיו לבשר מבשרו. תמורה ושנוי לא תדענה, ולעולם לא תנתקנה ממנו אלא אם כן יותז הראש אתן יחד… הלבשנוהו והושבנוהו על הספסל. שלבנו את ידיו. קשרנו אותן ברצועה העשויה לכך והדקנו אותה הדק היטב. גם את רגליו קשרנו ורתקנון אל רגל הספסל: את גופו חגרנו באזור־עור רחב ורכסנוהו מאחורי דופן הספסל. עכשיו שוב לא היה האיש מסוכן לנו… רוחו שב אליו מעט אחרי החנק־למחצה ששמנו לגרונו, והוא ישב כאלם, לא יפתח פיו, רק ראשו נע לאט לאט על הצואר העב, הסתובב מצד לצד, ועיניו העגולות, הנפוחות, הביטו אלינו גלוי, בצחוק של לגלוג. על שפתיו נראה קצף אדום – הדם בא מפיו הנשוך או ממעיו הרסוקים – מי יודע… גם עיניו היו מכוסות בקרום דק של דם… והן הביטו בנו וצחקו… המשורר נגש אליו, התיצב בפוזה של משחק על הבמה וקרא בהתלהבות:

-הוי, רע אמלל! דע – בין אחיך ובני בריתך תמצא עתה, כל האלופים האלה ידידיך המה – הגד לנו, איפוא: מי היא העדינה רבת־הקסמים, אשר עליה ידוה לבך? איה? האם כמוך נתונה היא בבור־שבי? או אולי מצאה לה קבר אפל, לח?

הפולני לטש אליו את עיניו הנוראות, עיני־הדם שלו, הניע מעט שפתיו ואחר הביע ברב עמל:

-לא עוד… הו… רחל קטנה… רחל קשורה… אני – השוחט… הכל – כבשים… הו…

-מהו שגעונו? – שאלתי את פריד.

-איני יודע… אלא שזהו יצור מסוכן… כח־שור לו…

ובערב אמר לי פריד:

-על זה צריך להשגיח השגחה מעולה. שגעונו הוא צמאון־לדם. יודע אתה, מה זאת מניה? איזה מין רעיון, חשק… תאוה שגעונית לדם… הוא רצה לשחוט את אשתו, וכבר קשר אותה… נס הוא, שהשגיחו בזה השכנים… חיה פראית. וחזק כאתליט מן הקרקס.

*

את היהודי הביאו באותו יום, אחר הצהרים. הוא התרוצץ באולם, מבולבל ונפחד, וטען בלי הרף, ותבע ואים והתחנן. קול של בקשה התחלף בו לרגעים בקול של דרישה, ואחר כך שוב בקש ושוב דרש… זקנו האדמדם הצר, וראשו המחודד שוו לפניו הנרגשים, שעינם היה כעין האבן, אריכות יתרה.

-למה אסרתם אותי בכאן? – צעק באנגלית נלעגה ובלולה במלים יהודיות – איני יודע, מה אתם רוצים ממני… אני אדם עסוק… השמעתם?! מי אתם? – עיניו ננעצו באימה רבה בפריד; הוא רעד בכל גופו. – הא… איפה… אוי, מה זאת?… מתירא אני… חמס ושוד, יהודים, הצילו!… תנו לי לצאת מפה! – פתאם שכח את פחדו ונתמלא חימה. – מה, האם בחוזק־יד תחזיקוני פה? אני הולך מפה…

הוא נגש אל הדלת בחפזון ובכעס.

-גש הלאה! סור מעל הדלת!

פריד קם ממקומו והלך אחריו בצעדים כבדים.

-טוב, טוב!… אני אשוב בעצמי… אל תכני…וי, וי! – התחנן לאחר שפריד השליכו בדחיפה אחת מעל הדלת מרחק של חמש־שש אמות – אוי, אוי!.. מכים!… אני כבר רחוק מהדלת… די! אי־אי…

רגע אחד עמד דומם אצל כותל אחד, אחר כך קרא ביהודית:

-אוי, ראשי! ראשי!… הזבוב… היתוש… הוא מזמזם… בפנים… אוי, יומם ולילה הוא מזמזם… אוכל את מוחי…ושש… ושש… רבונו של עולם!… טיטוס הרשע… זש…זשש…

הוא החזיק את ראשו בשתי ידיו והסתובב כסביבון במקום אחד. פתאם נשאר עומד. רגליו רעדו מעיפות והתרגזות. הוא ישב על הארץ והתנועע בעינים עצומות ובנשימה כבדה, אבל מיד קפץ ועמד.

-היכן אני? למה יחזיקוני פה? – פנה בדבור קשה אל פריד. – אני שואל אותך. מה משפט הבית הזה ובאיזה רשות גזלו את חפשי?

-פה בית־חולים… אתה חולה, הבנת?…

-הא?… חולה?… בית־חולים? – חרה אפו, – נו, ואיה הרופא? הא? הבו לי את הרופא! אהא, אין רופא?… מבין אני –הוא חזר לדבר אידית – אין איש… הכל גויים… לית דין ולית דיין… הא, איך? הנרי ג’ורג' פיץ־ג’ראלד… כן, זהו שמי… מיליונר… חי־חי, הם אינם יודעים זה… אין איש יודע… סתם יהודי, הם חושבים… עשר שנים קמץ ועשר שנים הפקיד כסף בבית הבנק של פיץ־ג’ראלד ופיץ ג’ראלד פשט את הרגל… חי־חי, אני הוא פיץ־ג’ראלד… הנרי ג’ורג' פיץ־ג’ראלד, ככתוב בפנקס… אני! מה? הוא קרא שמיטה? אני קראתי שמיטה!… כספי!… מיד צריך אני לרוץ להוציא את כספי… מאתים וששים וחמשה דולר… הוא לא יבוא… יותר איני יכול להמתין פה… הוציאוני מפה!… תנו לי ללכת!…

הוא התנפל על הדלת הסגורה, היוצאת אל החוץ, ודפק בה באגרופים הדוקים. ושוב יצא פריד אחריו והשליכהו אל האולם. בפחד ובהכנעה חילה החולה את פני פריד, שלא יכהו, שיניחהו ללכת, פן יאחר את מועד הבנק… וכעבור רגע שוב התקצף ומחה בקול על אי־היושר, על העול שנעשה לו. בהתנגדותו היתה עקשנות אופיינית, עקשנות יהודית, עקשנות שלכאורה אינה אלא ותור והסתגלות. והוא היה מותר רגע אחד, אבל רק כדי שבשני יוכל לעמוד ביתר תוקף על דעתו ולהלחם על זכיותיו. מעולם לא היתה הכנעתו הכנעה גמורה. מעולם היתה רק מעבר למרידה ולהתקוממות חדשה. פריד קץ לטפל בו. הוא קשרו באזור אל כלונסת הספסל והניח לו. שעה קלה ישב היהודי בשתיקה, ואחר שב אל טענותיו: – מה אתם רוצים ממני? למה אני לכם? כסף יש לי, כסבורים אתם? פושט־רגל אני… לא רגלי – רגלו של הבנק… לא אני אשם… עשו בדיקה אצלי, פשפשו, מששו – אין לי אף פרוטה… נו, מששו… כיסי?… הרי הם לפניכם – הוא הפך את כיסיו – חפשו, אם אינכם מאמינים… נו־או… בחבלים קשרתם אותי? מי נתן לכם הרשות? הסירו את הכבלים מעלי.., בית־חולים… הגישו לי את הרופא הנה!… הוא אינו בא? הא? אין רופא לכם?… רמאים אתם… יודע אני את כוונתכם… שא! שומעים אתם? זש… זשש… בפנים, בפנים… מזמזם ומנקר… אוי, הוא נוקב לי את מוחי!… נו, מה, איפוא, יהיה?… עלי ללכת לבנק… צריך אני… התירוני תיכף ומיד!… אלי! הצילו… גוואלד!… נהמת־פרא יצא מגרונו. ופתאם השתתק ושלח אלי מבט שנון. לפני כן לא הרגיש בי כלל. כל תשומת לבו היתה נתונה עד הרגע ההוא לענק – לפריד. עכשיו הסתכל בי בעינים נוקבות, בשנאה פתאמית ובבוז.

-אתה, בוא הנה! – פנה הוא אלי כבדרך אגב ובאידית – חאצקיל, שמריל, מה שמך, הא? איך הוא קורא לך, הערל? בוב? לא תכנס הצרעת בעצמותיך, אם בוב אתה?… התירני – שומע אתה? מה – גם אתה עמהם בעצה אחת? שחדוך? כמה?… אמור: אולי אתן אני לך יותר… חי־חי, כסבור אתה באמת, שפשטתי את הרגל? עוד יש לי רב… יספיק לך… אמור, כמה שלמו לך בעד נפשי? לא? אינך רוצה?… מה אתה מתבונן אלי?… למה תחריש?… גש הלאה! אל תעמוד בד' אמותי!… סור מזה, ממזר! אני… הרוג אהרגך!… אמיתך!…

הוא התאמץ להנתק מעל הספסל. תוך כך חרפני, גדפני, אים עלי וקלל אותי קללות נמרצות. שנאתו אלי היתה גדולה משנאתו לפריד. לפנות ערב התירוהו. הוא רק צעק ודבר – כל סכנה לא נשקפה ממנו. אבל בבוקר התהולל יותר מששערנו. כשהתרחצתי אצל ברז־המים נגש והביט אלי בדממה. לרגע הנחתי את ספל־הברזל, שהיה מרותק בשרשרת אל הכיור, וכפפתי את עצמי אל הברז. אז קפץ במהירות בלתי צפויה, חטף את הכלי והלם בו את ראשי. אחזתי בראשי – ידי נגאלו בדם. הוא השליך את הכלי המרותק ושלח מבטים לכל הצדדים כמבקש מה. פתאם חטף מן הזוית את המטאטא, שעזב שם אחד המשרתים, המכבדים את הבית, ובקתו, שהיתה עשויה מעץ ארוך וכבד, התחיל להמטיר מהלומות עלי, על ראשי וגבי, בכל כח ידיו, בלי סדר וחשבון, כחוטב־עצים שלא התמחה בעבודתו. עשיתי הקפות סביביו, קפיצות של התקרבות וקפיצות של התרחקות, מדדתי בעיני את תנועותיו, עד שעלה בידי להשתמט מתחת למקלו – אבל לגשת אליו לא יכלתי. לאחרונה פרצתי אל אחד מחדרי־השינה, אחזתי במזרן ובהשתמשי בו כמגן, התקרבתי למשוגע ולחצתיו אל הקיר. אז שמתי לו מכשול ברגלי, ושנינו נפלנו, הוא מתחת ואני עליו. תפשתי בו בחזקה, החזקתיו בכל כחי – להפתעתנו היה חזק מאד באותה שעה – ושוב קשרנוהו אל הספסל.

ד

ליל־דאגה וטרדה רבה היה לנו הלילה ההוא. הרבה חולים חדשים הובאו, בלי שצפינו להם, ולחלק מהם חסרו מקומות בחדרי השינה. נאלצנו להביא מהמחסן מזרני־מלואים, להציעם על הרצפה באולם הגדול ולהשכיב את החולים אחד אחד. אך עיקר הקושי היה בהשגחה: את החדשים טרם הכרנו ונדרשה איפוא זהירות־משנה. אחד מהם, כושי, איש עדין מאד, היה תפוס בשגעון דתי ובהזיות. כל רגע היה קופץ מעל משכבו, רץ לחלון ואוחז ברשתות־הברזל:

-אני הולך… אני הולך… היה משוע בקול לא־אנושי, כולו רועד מהתלהבות ומביט באפל בעינים מזהירות בזהר משונה.

-מה יש? לאן אתה הולך, סמי? – הייתי נגש אליו ושואלו בשקט וברוך – לך לישון. כבר הוצע לך. צריך אתה לישון.

-לא! לא! עלי ללכת!… הנה הוא קורא לי… התראה? התראה… אני הולך! אני בא, אדוני!

-וכי מי פה? איני רואה איש.

-האדון פה!… ישוע המשיח!… הנה פניו יאירו לי… הוא קורא… הנני, אדוני!

-הוא זעזע את רשתות־הברזל והטיח בהן את ראשו. בעמל רב הייתי מרגיעהו ומשכיבהו, אך כעבור רגע היה קופץ שוב ורץ אל החלון. המחזה נשנה פעמים אחדות, עד שסוף־סוף נפלה עליו תרדמה.

היו בהם חולים מסוגים שונים – נשמות עלובות ומסוכסכות. היה שם גרמני אחד, קרוע, מעופש, שנחלשה דעתו עליו מאלכוהל. האיש היה ספוג־יין־שרף, שכור־עולם, לא יתפכח עוד. הלוכו היה בלתי־בטוח, הלוך כושל, ונדמה כל פעם, כי הנה תאבד לרגליו שארית־כחן והוא ישתרע על רצפה. אבל הוא דוקא לא אהב לשבת במקום אחד ולא חדל מלטייל באולם. בלי־הפסק היה מהלך ונתקל במי־שהוא או במה־שהוא. בהתאמצות רבה היה מקיים מדה של שווי־משקל ותוך כך היה רוטן ומשמיע גדופים גרמנים נבחרים. לסוף היה בכל זאת נופל במקום שהוא ונרדם מיד, וכך היה מוטל שם ונושא קול נחרה על פני כל האולם. הייתי נאלץ לעוררו, להקימו ולשלחו למשכבו. הוא היה מביע את סרובו בקול שכורי צרוד, וכשמשכתיו, היה נאחז בכתלים ומאן ללכת. אבל כשהייתי מביאו, סוף־סוף אל המזרן היה נופל מיד, כשק של קמח שנשאוהו והרפו ממנו פתאם, ושוב היתה נשמעת מנגינת־הנחור שנפסקה. ליל נדודים היה לי הלילה ההוא. בבוקר, אחרי טעימה כל שהיא, שכבתי על אחד הספסלים באולם. איש מהמשגיחים לא נמצא שם – לא דיק ולא פריד. השעה היתה שעת משמרו של פריד, אבל הוא יצא לענינו, בסמכו עלי. בעוד שבוע יעזוב את המקום הזה, ואני אקבל את משרתו.

האם כדאי לקבלה? כי אז גם אני אכה את החולים, ההדיוטים, אקרע בני־מעיהם בבטנם, ולפעמים, במקרה, גם אהרוג… הלא זה כל כך פשוט ורגיל… ואין מנוס… הן בלי משמעת אי־אפשר… ולהכניע בני אדם הרי זה קל!… כל כך קל! את החזקים שוברים, והחלשים נכנעים – ועושים בהם מה שהלב חפץ… ואחר כך… אחר כך… כך ימשך הדבר עד שגם אני אהיה כאחד מהם… דיק ודאי גם הוא, סוף־סוף, יצא מדעתו… לבי היה כבד. עוד חשתי כאב ממכת־היהודי בכלי־הברזל על קדקדי, וגם חוסר־השינה של הלילה שעבר נתן בי אותות. ראשי התבקע. לרגעים נדבקו אשמורות עיני, אך על כורחי הייתי פותח אותן לרוחה. אסור היה לי לישון; וגם אי־אפשר. עצבי היו מתוחים יותר מדי. היהודי לא חדל לרעוש ולסעור.

-בחבלים אסרתם אותי… בין משוגעים הושבתוני… מה – גם אותי אתם רוצים לתת כמשוגע? לא תזכו לראותני בכך!… התירוני!… טעות היא –השמעתם? לא פיץ־ג’ראלד אנכי, הנני אומר לכם… אני לא אני!… הבנק… התירוני מיד! ואם לא – אשבר לכם את הספסל ואפוצץ את כל השמשות! – הוא דפק ברגליו בספסל, כמנסה לשברו – אשבר, אני אומר לכם; ראש אף קדקד… אני אמחץ… אני אינני הגוי השותק כשור, גם אם תסיר את ראשו מעליו… אני לא אחריש!… חוק באמריקה!… רבונו של עולם… הוא מזמזם… אוי, מוחי מתפקע… למה נתתם לו להכנס אלי?!… זש, זש… הוא מוצץ את מוח־ראשי… די!… לא אוכל עוד לסבול!… די! זי! די!

על אותו ספסל, בקצה השני, ישב הקצב הכפות. פתאם פתח וקרא בקול עבה, נמוך, מרוסק, שיצא בגניחה מתוך בני מעיו הממועכים:

-מה אתה צועק|?… ז’יד!…

-צאָ פּאַן מואווי? מה האדון אומר? – נפנה אליו היהודי מיד בשפתו, בפולנית.

-הכל פה ז’ידים… הדוקטור.. ואותו יהודי… – הוא הביט אלי בהעויתו המלגלגת, – הכל – יהודים… איש מאתנו לא יצא חי מפה… אוי, מנוולים!…אתם רוצים להיות שוחטים?… הררר… חי־חי… אני השוחט!… עוד נראה מי את מי… הו… הרר… חי־חי…

קול־צחוק קטוע, נוהם, איום, יצא מגרונו; ראשו הסתובב לצדדים, עלה וירד לאט, ועיניו העגולות, הנפוחות, ננעצו בפני כל בקהות ובסקרנות מאימת גם יחד.

-נו, והאחרים? דיק פריד, הא, מה תמצא לומר? – התוכח עמו היהודי בהתלהבות.

-הם נמכרו… אף גרועים מז’ידים… מלחכי־פנכה של ז’ידים…

-האדון טועה, – מלמל היהודי בפולנית נחפזה, – אלה אינם יהודים, אלה משומדים הם. מופקרים, גרועים ממשומדים… הנה אני יהודי – הרואה האדון, איך הם מענים אותי? מה הם רוצים ממני, הא? למה הכניסו את היתוש לראשי, הא? הוא מזמזם, שומע אתה, שומע! אוי, מה יהיה? הוא מנקר, הוא נוקב לי את מוחי!…

-כך יאה לך, פשיא־קרעוו, אני הייתי לא כך עושה לך.. הייתי אוחז בזקנך, מרים את ראשך ועובר בסכין על הצואר – חיק… רק פעם אחת… דם אדום, חם… הו, הרבה דם, הרבה… ריח נודף…

-הא? מה? – היהודי העיף מבט מלא־פחד בפולני, – האדון מדבר כרוצח גמור… פֶ לא יאה ל“פריץ” אציל לדבר כך… כך יאה לדבר לגוי שכור… אנו חיים בשקט ובמנוחה, אנו איננו נוגעים לרעה בזבוב… בזבוב… על הקיר… אנו מבקשים פרנסה… בבנק… הוא… הבנק… כמו שאנכי יהודי… הוא בעצמו אני אומר לך, בלי רצוני… מי האשם?… – גם האמריקנים ז’ידים המה… כל האנשים… אין אנשים – כבשים ורחלים… צוארים… חי־חי… צוארים לבנים… טובים מכבשים…

-מה בלב האדון על היהודים? מה עשו לו היהודים? – קרא היהודי ביאוש.

-את האלהים מכרתם, ארורים!…

-האלהים? – צעק היהודי ברוגז – אלהים אינו נמצא למכירה!

-ואתם מכרתם! – חזר הפולני בעקשנות מטומטמת.

-שקר וכזב!… אלהים בשמים הוא… והיוזל היה רמאי ומשוגע, משוגע כאדוני, ממש…

-הלא גם אתה משוגע…

שניהם נשתתקו והביטו איש בעיני רעהו. בעיני היהודי היו פחד ובלבול, והפולני הצטחק משונות…

*

ביום ההוא פטרני הפרופיסור מן המשרה. הפטור בא במקרה, אבל מאמין אני, כי גם ידו של דיק היתה באמצע. מיום מקרה־המות של השתקן לא הגה דיק אמון יתר אלי. בפריד היה בוטח, לשניהם היו די “נסתרות” ויש בידם לגלות דברים ולהעיד זה על זה. אבל אני לא הרימותי יד על חולה. בי טרם נמצא חטא שיוכל לשמש לו תריס בפני, ודבר זה גזל את מנוחתו. לעתים ראיתי כי הוא מתלחש עלי עם פריד. ברור היה לי כי חפצו להפטר ממני. מדי יום ביומו, בין השעה העשירית לאחת־עשרה לפני הצהרים, היה הפרופיסור בא לבקר את החולים. הוא היה עובר ומסתכל בהם כבדרך־אגב בעיניו המתבוננות והבוחנות, ויש שהיה מתעכב אצל אחד ומדבר אתו רכות ונעימות בדאגת־אב ובקול מנחם, שנשמע בו ההרגל להשקיט ולהניח את הדעת. אבל מאחוריו נצב תמיד, כצל שחור, דיק, ובעיניו האפלות שמר כל מבט, כל תנועה של נתיניו. החולים חשו מבט עיניו של שומר־הסדר וישבו בלי תנועה, דוממים.

בשעה שהפרופיסור היה באולם ביום ההוא, קם פתאם הגרמני השכור ושם אליו את צעדיו המתמוטטים, ברטנו את דבריו הבלתי־מובנים, שרק גדופים וחרפות נשמעו מהם ברור. נגשתי אליו בריצה, הדפתיו אל הספסל והושבתיו בכח על מקומו הקודם. עצבי היו מתוחים, והסחתי דעתי מזה, שהפרופיסור אתנו. וסוף סוף הרי דחיפתי היתה מן היותר רכות לעומת זה שעו אחרים לאמללים.

-בוב! – קרא לי הפרופיסור בשקט.

נגשתי. דיק הסיר את מבטו ממני, אבל לי נדמה, שלפני רגע הורה אלי באצבע לפרופיסור וגם העיר משהו.

-בוב, הלא הזהרתיך מראש, שלא תרשה לך בשום אופן לנהוג באלימות בחולים.

דבר־מה עקץ את לשוני.

-כסבורני, – עניתי – שבלי אלימות אי־אפשר לקיים כאן את התקנות והסדרים. דיק, מה דעתך אתה?

דיק החריש בזעף. האם כדאי לי להוסיף לדבר לפני הפרופיסור? לגלות טפח? אי, לא כדאי…בין כך ובין כך אין לשנות דבר. על העולם לנהג כמנהגו… בהכרח…

א־א, – משך הפרופיסור בקולו, בהעיפו עין בדיק ואחר כך בי – המ… בפעם אחרת תדונו ביניכם על דעותיכם. עכשיו, בוב, לך מיד אל הלשכה ותקבל את המגיע לך. חפשי אתה לנפשך. במקום הזה לא תוסיף לשרת עוד. שמש־אביב שפכה את קרניה החמים על הארץ. האויר היה זך ורענן. בני־אדם חפשים התהלכו ברחובות. לאיש לא היתה הזכות להכותם, לאסרם לרמסם ברגל; ואם הוכו יכלו להשיב מכה תחת מכה או להביא את בעל הזרוע לדין. לא היו כאן רשתות ברזל, דלתים סגורות על מסגר. בתמהון הבטתי אל השאון והרעש של העיר הגדולה. את כל זה כמו שכחתי בזמן שהייתי בפנים. כל הימים הייתי כמו כלוא שמה. ועתה? לאן אלך עתה? אבל ביום ההוא, בצאתי מאותו “בית מרפא”, לא הטרידה אותי שאלה זו ביותר. ימי הקור עברו, ימי הקיץ קרבו לבוא… השדות הרחבים קראו לי מרחוק…

הבוקר היה בוקר קר ועכור. באויר הסתובבו פתותי־שלג קשים, דוקרים, קרוחים. הרוח הסתער גלים־גלים, שבאו כחתף, כאילו היה מתפרץ בכל כחו להוציא חתיכות־חתיכות של עצמו מתוך כלא. גלי־הקרח טפחו על פני בני־אדם, החליקו באצבעות־כפור על הגופים החיים, הרועדים, פתי־שלג קטנים תעו לרגעים ובאו בעד הצוארונים, נפלו על הצוארים הערומים ואלצו את ההולכים להתכווץ ולהחיש את צעדיהם. מלמעלה נאנקו ונעו השלטים הרבים, שהיו תלויים, חשוכי־מגן לנכח הרוח. מסדק־הברזל שהשחיר בין פסי מסלת־הטרמוויי נשמע בלי חשך נהמו החדגוני, התת־קרקעי של הכבל.

קור ורעבון.

עברתי על פני “סלון” בעל חלונות גדולים ורחוצים למשעי ודלתות של זכוכית שקופות. ברחבות בעל־ביתית הבליט את עצמו בקרן־הרחוב, והתגלה לראוה מכל ארבע הקצוות. באולם פנימה רחף אד לבן־כהה, לח, חם. בריות ישבו על יד השלחנות, עשנו וסבאו שכר. אחדים עמדו אצל תנורי־הברזל הגדולים וחממו את ידיהם וחוטמיהם, בהם כמה מכירים – – נודדי־חוצות, “יחפים”. ימים קשים הגיעו אליהם. הסחבות, שבהן יתעטפו, לא יגינו עליהם די־הצורך מפני הקרה. לנוד ולנוע – קר; לעבוד – גם כן קר. לא תמיד יצליחו למצוא מלונה בצל קורה. ביום אין הצרה גדולה כל כך; מתחממים קצת ב“סלונים”, הפתוחים לכל, אבל בלילות… המשטרה שומרת, שכל בתי־המרזח יסגרו בשעה הראשונה אחרי חצות, כחוק. הלקוחות נאלצים לצאת החוצה… “הלילה עובר ברקוד על רגל אחת” – – מתבדח ג’ייק, כשאנו נפגשים לפעמים בבוקר באחד הסלונים על יד תנור לוהט.

אה, אילו היה לי “ניקל” אחד (חמשה סנטים), כי אז לא היה רע כל עיקר. בעד חמשה סנטים אתה יכול להשיג כוס־שכר גדולה וכ“תוספת חנם” לחם, פנכה של מרק… אמת, במרק תמצא חתיכות של רצועות־עור שעירות, ממויחות, פרורים ובדלים חשודים… אבל אחר הכל תבשיל הוא תבשיל!

פתאם אני חש באחת מאזני דקירה דקה, חותכת. מאצבעות רגלי זה כבר עולה כאב קהה, נוקב. צריך להכנס! טוב לי אצל התנור. מקירותיו הלוהטים עולה הבל כבד. פעפוע נעים מתחיל לחלחל דרך האזנים, אצבעות הרגלים, הידים הקפואות. כמעט ויכלתי להיות שמח בחלקי, אילו… נוסף על זה, היה גם דבר־מה לתת לתוך הפה. ה“פנים” שלי לא רצה לשמוע שום תרוצים, תביעותיו הלכו הלוך וחזוק… החום שוב אינו מספיק לי – – לאכול אני רוצה!

סמוך לי, על יד שולחן קטן, ישבו שני ג’נטלמנים ושתו שכר. אחד מהם נעל ערדלים שטוחים, בלי נעלים, ואזני השני היו עטופות במטפחת מסואבה – נראה, שהצנה שלטה בהן בלילה שעבר. הם היו שקועים בשיחה רצינית.

– שמע בקולי, – אמר האיש בערדלים – לימות החורף כדאי להכנס ל“חיל־הישועה” ¹.

-אבל הם שם כולם יראי שמים גדולים יותר מדי, לעזאזל! – קרא השני בפנים קודרים.

–ומה בכך? קטנה היא… צריך רק להתרגל.

–שם אתה נדרש להאמין באלהים…

– תאמין. הא – הא – הא… מה בכך?

– בעל האזנים הקפואות החריש. אז פנה חברו אלי:

– ומה דעתו הוא, פרופיסר? היש או לא יש להאמין באלהים? – עיניו צחקו בערמה.

– טוב לאנוש כי יאמין – חויתי אני את דעתי – המאמין, כשיסורים באים עליו, יש לו, לכל הפחות, על מי לקבול. יכול אדם לפלל לאלהים או לקללו – זה תלוי באופי. אבל, אם כך ואם כך יש בו תועלת…

– דברי פי חכם… חי אלהים! – קרא ברצון בעל הערדלים – ובכן, ביל, מה תענה ומה תאמר עתה?

– הם שומרים שם כל צעדיך, ככלבים; נטף יי"ש לא יבוא אל פיך.

– אי, ביל, הכל תוכל לעשות אם יש מוח בקדקדך…

מעברו השני של התנור היה כפשע ביני ובין השלחן, שעליו היו מונחות בסדר פרוסות־לחם. עודני מתחמם – וידי מתגנבת לאט לאט לשם. העפתי עין בודקת מסביב. בעל־הבית, גרמני נמוך ועבה, בעל צואר שמן, נתן עודף לאחד האורחים. המשרת, כושי צעיר וזריז, רץ לקצה השני של האולם. האורחים היו עסוקים במה שלפניהם. איש, כמדומה, לא הביט אלי. באטיות הושטתי את ידי ונטלתי שלש פרוסות, בדקתי אותן בכבד־ראש ובהעויה של אי־רצון הנחתי אחת במקומה – שתים הנותרות כבר היו בכיסי. אז הרימותי את ראשי. הכושי־המשרת כאילו הרגיש בדבר־מה. הוא נחפז אלי:

– מה עשית אצל הלחם?

– לחם קלוקל… אמרתי לקחת לקנוח־השכר…

– היכן יש לך שכר?

הוא צעד צעד אלי. הוא היה כמפקפק, אם לעשות בדיקה בכיסי או להרפות ממני. אם לא ימצא אצלי דבר, יעמדו כל האורחים לימיני והוא לא ינקה. הוא לא היה בטוח; עיניו לא ראו.

– המלצר, שכר! נשמע קול פקודה מאצל התנור.

הכושי שלח אלי מבט חודר, ויפן וירץ. ושני האנשים אשר שוחחו ביניהם על “חיל הישועה”, התבוננו אלי בבת־צחוק עליזה. אני הוספתי לחמם את גבי בהכרה עצמית שלוה והמתנתי לרגע הכושר, כדי לעזוב את האולם במנוחה, בלי שאון שלא לצורך.

אחרי כמה רגעי הליכה מהירה ושלש־ארבע נטיות לרחובות שונים הרגשתי שהסכנה חלפה. אז העליתי מכיסי חתיכות־לחם רכות, לעסתי אותן בנחת ובלעתי. עבודה נעימה היא הלעיסה, ביחוד אחרי שהשינים נחו ממנה כעשרים שעה רצופות… רוחי צהל בי. “הקור והרעב הנם גורמי כל המעשים הגדולים, המביאים לידי התקדמות האנושות”– חשבתי מתוך לעיסה.

כאשר חזר הקור לסמר את בשרי נכנסתי ללשכת־מודיעין אחת. אולם הלשכה היה גדול, ארוך וריק מרהיטים. בקצהו האחד היה גדור בשבכת ברזל. שם, מעבר לשבכה, נשען על שלחן כתיבה, עמד אברך לבוש נקיים ובעל פנים צחים ומפונקים. זה היה פקיד־הלשכה, שענה על כל השאלות והבקשות.

מהכותל השני עד שבכת־הברזל נמשך תור של מבקשי־עבודה – פנים מקומטים, נפוחי־כפן, כחושים ונזעמים. בצדם התהלך הלוך ושוב שוטר גבוה וקשה; צעדיו היו חריפים וראשו זקוף. התיצבתי בקצה השורה. מיד באו עוד אנשים ועמדו אחרי. דעתי רחבה במקצת; כבר לא הייתי האחרון. צעד אחר צעד נענו קדימה. עד שאגש אל חלון־השבכה ודאי שאתחמם.

אחד מהבאים אחרי לא ידע את מקומו. מיד לכניסתו התחיל להתבונן מסביב ולהסתובב כמבולבל. אחר כך ראה את האברך מעבר לשבכה ואץ אליו בסערה: – עבודה כל־שהיא!… תנו לי עבודה!… התחיל למלמל במהירות ובאי־מנוחה. השוטר נגש אליו ואחז בו להשיבו אחור: – לך והתיצב בתור, – קרא ברוגזה.

– רעב אני, רעב… אין לחם… סיקס צ’ילד… שש ילד… גלגל האיש מלות קטועות, מרוסקות.

– מה? תמה השוטר, – ששה ילדים לך, רצונך לומר?

– שש ילד… התחנן האיש בקול בוכים – אין לחם…

–“סיק ס צ’ילד”, סיקס צ’ילד“… אין זה אלא “ירוק”! ברי הוא ש”ירוק"! – וצחוק נשמע בתוך הקהל.

– עינינו הרואות כי פועל חרוץ אתה, – קרא בצהלה אחד שעמד לפני. – בן אדם, אין לך עבודה? טול ועשה עוד “סיקס צ’ילד”, – החזיק שני אחריו.

האיש הסב פניו לאחוריו, הניע ראשו וגמגם מלים אנגליות נלעגות, שמתוכן נשמע: – סיקס צ’ילד… שש ילד…

הכול צחקו. כל אלה העלובים והנדכאים נמוגו מצחוק על שהנה לפניהם אחד, שהוא עוד עלוב ומגוחך מהם.

– ירוק! חא־חא… הביטו על הירוק הלז! נשמעו קריאות צוהלות מפיות רבים. הירוק היה בר־נש נמוך ורחב; פניו היו נפוחים־מרוסקים, זקנו פרוע־אפור, עיניו דומעות; כבן חמשים. מעיל־נשים מטולא ודהה היה לבושו; מנעל אחת שעל רגליו בלטו שתי אצבעות נרפשות־כחולות. השוטר אחז בידו ובלי דבר דבר העמידהו בשורה.

אנחנו פסענו קדימה. מספר העומדים לפני הלך וחסר מהר. פקיד־הלשכה עבד בזריזות בחריצות. רק מעטים מן המבקשים זכו לקבל מאתו פתקאות לעבודה – אלה היו המאושרים, שנשאו חן לפניו במראיהם הצנוע וההגון.

הרוב שב ממנו בידים ריקות ובהבטחות בעלמא. כפי הנראה, לא היו מקומות פנויים יותר מדי, וכשהצורך ב“ידים” אינו גדול נעשים הם בררנים גדולים – הפקידים הקטנים הללו… לבסוף הגיע תורי. הפקיד שאלני את השאלות הרגילות: מה שמך? מה משלח־ידך? מפני מה עזבת את מקום־עבודתך הקודם? רגעים אחרים העריך אותי ומדדני במבטו. נראה היה שאישיותי לא מצאה הרבה חן בעיניו. מיד אמר:

-עכשיו אין. בוא בפעם אחרת. אל תעכב את אלה שאחריך. לך!

• למה אבוא אליך עוד פעם? יכול אתה להגיד לי גם היום מה שיש לך להגיד, – אמרתי באדישות.

-מה?!

-מה שאתה שומע.

-רצונך להגיע אל תחנת המשטרה? אתן לך את ההזדמנות הזאת, אם אותה אתה מבקש.

-“ההזדמנות”, אמנם, כבר לא היתה רחוקה. השוטר עשה צעד אלי, גם פתח פיו למחצה, כאדם הרוצה להגיד דבר־מה, אך בטרם הספיק להוציא הגה מפיו, כבר עזבתי את עמדתי ושמתי פני אל הדלת. שוב לא היה לי מה לעשות במקום הזה; התחממתי, וגם בחוץ לא היה קר כל כך – יכלתי ללכת מפה בנפש שלוה, אולם “הירוק” ענין אותי במקצת. חפצתי לראות, מה יהא בסופו.

הוא נגש אל האשנב.

-מה שמך?

-סיקס צ’ילד… סיקס צ’ילד… – גמגם האיש.

-הוא אינו מבין אנגלית, – העיר השוטר.

-הדובר אתה גרמנית? – פנה אליו הפקיד.

הירוק התנער:

-אַ, יאַ, כן אדוני!… אדון טוב… אין לי כל עבודה… זה כבר… בבקשה!… ששה ילדים ואשה אחת…

-מה שמך? (בגרמנית).

-קארל גלוביק.

-מגרמניה אתה?

-מאוסטריה… בהמי אני… מביהמן… צ’חי אני…

-מסכן!… איש־ישר הוא, – העיר השוטר.

-מזל היה לו לקארל גלוביק: הפקיד כתב לו פתקה מיד ושלחו למקום־עבודה.

אני יצאתי אחריו. שעתי היתה פנויה, ולי אחת היא לאן ללכת – מדוע לא אחריו? הוא לא ידע למצוא את המקום שאליו נשלח. פעמים אחדות עמד והביט סביביו בעינים תועות, נבוכות, בהניעו את הפתקה בידיו. אחר כך עקר את רגליו והלך שוב, פנה לרחוב אחר, ושוב עמד. נגשתי אליו:

-הראה לי את הפתקה ואורך את הדרך.

הוא החביא את פתקה על חזהו, תחת מעיל אשתו. בעמל רב שדלתיו שיתן לי לקרא את הכתבת. אני ידעתי את המקום. זה היה לא רחוק מפה.

-זה לא רחוק, מעבר לקרן־הרחוב. בוא; אראה לך את הבית.

על יד חלון של בית מסחר־ספרים עמד וקרא שמות ספרים אברך נאה אחד, בעל קומה ממוצעת. הוא העיף בנו עין חדה, וביחוד בפתקה שביד הביהמי, אחר קרב אלינו לאט ואמר בלחש:

-האלו, חברים־פועלים! אם אינני טועה, אתם הולכים לבקש עבודה שם, בבית הגדול הנבנה – בית טומסון, לא כך?

-כמעט שמצאת, הסכמתי.

את האברך הזה כבר ראיתי פעם במקום שהוא. פניו היו ידועים לי. היו לו שערות־פשתה לבנות, שפמים קטנים, סנטר קטן, רך, עינים שלוות ושקופות, ובפניו זך ונקיון מושנה נכון הייתי להשבע, שלפני שנים מעטות ראיתיו באחת ממדינות המערב. הוא נאם באספת־פועלים. אז ספרו לי דבר־מה על אדותיו – דבר שהיה לו שייכות לשביתה בקולוראדו. גם אמרו כי הוא רוסי.

-חברים, בטח אינכם יודעים, שאצל טומסון שובתים. פועלים ישרים אינם הולכים לשם לעבוד.

-מה טיבה של השביתה? – שאלתי בענין, – האין זאת שביתת ־העגלונים?

-כן, זאת היא.

רוחו של הביהמי קצרה.

-בוא, בוא! – קרא אלי.

-וכי מה, אתם אומרים ללכת לשם? – פנה אליו הרוסי – עצתי היא, שמוטב לכם לבלי עשות זאת.

עיניו נוצצו לרגע ומיד כבו. הוא אמר שוב, בשקט.

-לו לקולי שמעתם, כי אז לא הלכתם לעבוד שם.

אני העירותי:

-הלה אינו מבין אנגלית… ירוק הוא…

-ומה היא לשונו?

-אשכנזית הוא מבין מעט.

-נו, ובכן אמור אתה לו.

נסיתי להסביר לביהמי את הענין אבל לשוא. כשרק התחיל להבין למה אני מתכוון, התחילו עיניו הטרוטות והדומעות ממצמצות, פניו נתמלאו אימה, לחייו רעדו. הוא עשה תנועה אחת בידיו, ובצעדים מהירים רץ והתרחק מאתנו.

-אין לחם… האשה חולה… הילדים רעבים… סיקס צ’ילד… – גמגם.

לוינו אותו בעינינו. פני הרוסי נתעותו מבוז.

-אלה… אלה… הם המערערים את מעמד הפועלים יותר מעשרה טרוסטים! – קרא פתאם ושפתיו רטטו.

נגשו אלינו שני פועלים. גם את אלה הכרתי במקצת. אחד מהם – אמריקאי גבוה ודל־בשר, איש בעל עצמת ושרירים – צ’רלז הקסטון. שפתיו היו דקות, חדות, ומבט עיניו היושבות עמוק בחוריהן היה קשה וצורב. מבט של אדם, אשר בלי מאבק כבד לא יותר על שום דבר משלו. אני ידעתי הבעת־עיניים כזאת; הבעה זו להרבה אמירקאים, אתו הלך ה“בונדאי הקטן”, בֶּני, בחור ליטאי, בן־בית בקלוב הפועלים. זה היה עלם כבן שמנה עשרה, קטן, שחרחר, פנים עגלגלים, צוחקים, שניהם היו פחחים.

-מה קרה פה? – שאל צ’רלז.

ספרנו לו.

-זה הוא… מפירי־שביתה ארורים!…

והוא רקק בכעס.

-ולכם יש עבודה, כפי שאני רואה? – אמרתי בקנאה.

הוא הניע ראשו לאות הן. – אצל אותו טומסון הארור גופא. האגודה שלנו אינה שובתת לפי שעה… לנו יש כתב־חוזה. אבל חכו מעט, כשיבוא היום, נחבוט בו גם אנו. ואתה… נע ונד? הוא הביט אלי בבטול.

-אי, צ’רלי, הנני מסתובב… חפץ הייתי להשיג דולרים אחדים…

-ומה מעכב? – לגלג.

-אין השעה מכשרת… הנה ירד שלג ואצא לילות אחדים לנקות הרחובות… השכר הגון…

-המ… חזותך מעידה בך, שבאת בין המצרים… חכה! בֶּני, הלא לנו נחוץ עוזר לימים אחדים. יש לך מזל, מייק, בוא ונעלה. אצלנו יש עבודה בשבילך.

בית טומסון היה בנין גדול בעל שבע דיוטות. לפי שעה היו מוכנים כל צרכם רק כתלי הדיוטא הראשונה; ספון בין דיוטא לדיוטא טרם נבנה; אך כבר התעסקו בהנחת הספון העליון. מלמטה התנשא יער של עמודי־פלדה ענקיים, שבכל דיוטא ודיוטא חברו מלמעלה בקורות פלדה. מתחנו חבל על אחת הקורות המונחות תחת הגג. צ’רלי ובּני עמדו על גב הקורה, באחזם בחבל, ותקעו ברגים ומסמרות. אצלם לא היה מקום בשביל החומר הדרוש וכל כלי־העבודה. לפיכך הוטל עלי להיות המביא אליהם כל הצריך. למטה רחשו יצורים קטנים שעסקו במלאכתם. הם לא חדלו להכניס מן החוץ קרשים, תיבות, כל מיני צרורות וחבילות. את כל הדברים האלה אספו, סדרו, העמידו למקומותיהם העבירו ממקום־למקום.

-מה זה מכינים שמה? – שאלתי בדרך אגב.

צ’רלי הקסטון העיף מבט קודר למטה…

-חנות כל־בה… טומסון רוצה, שקוניו לא יצטרכו לכתת רגליהם לחנויות שונות, אלא שימצאו הכל בחנותו… אדם טוב־לב… חה־חה! – עובדים שם… אף על פי כן… שם מתחת… הרבה…

-כולם מפירי שביתה! קרא בּני בחרי־אף – כל הסבלים והפורקים שובתים יחד עם העגלונים… אלפי אנשים סובלים… הם ונשיהם וטפם!… וכל אלה הנם פורצי שביתה שפלים.

-מן הראוי היה להשמיד את כלם, כמו כלבים! – מלמל צ’רלי.

-אה, הנה זה… שבבוקר… הביהמי… הנה הוא מניח צרור!…

-איפה?

-מתחתיך, צ’רלז. הנה!

-צ’רלז כפף את עצמו והביט רגעים אחדים. בשמאלו נאחז בחבל וימינו, שבה היה פטיש־ברזל כבד היתה נטויה כלפי מטה. הוא הרים קצת את היד ונענע בה באויר.

-לעזאזל, פורץ שביתה שכמותך! – אמר הוא לאט בחרקו שן.

והטיל את הפטיש.

-אוי!

הבונדיסט הקטן הפליט קול־צוחה משונה. החבל נתק מידו וקרסוליו מעדו על הקורה. אנחנו תפסנו בו כהרף־עין משני עבריו. בקושי ובסכנת־נפשות עלה בידנו להחזיקו ולהעמידו על רגליו. הוא רעד בכל גופו, רפה, מבולבל. סלקנוהו מן הקורה והעתקנוהו למקום יותר רחב.

-צ’רלז, מה עשית, צ’רלז?

ופתאם צוח:

-והלה? מה היה לו?

צ’רלז לחץ וניער אותו בתנועה פראית.

-שתוק… הדיוט! שתוק… רצונך למסור אותי? אמור!

-בני ישב מכוח הדחיפה. הוא הליט את פניו בידיו.

-אוי, אוי, הרגו אותו… גמגם בני.

-אותך לא הרגו לעת־עתה, – אמר הקסטון בבוז.

אני נסיתי להרגיע את ה“בונדיסט הקטן”, אבל ללא הועיל. הוא היה מבולבל לחלוטין.

-אבל תשתוק? – שאלתיו.

הוא הניע ראשו לאות הן.

-הנח לו, – העיר צ’רלז, – אולי מוטב כך…

נפשו כבר נרגעה. פניו היו נמרצים וקודרים כמו לפני כן. קולו תקיף כרגיל. רק ברכיו רעדו מעט. למטה התחולל דבר־מה. אנשים נצבו במעגל צר מסביב למקום אחד. לרגעים נוספו פרצופים חדשים, נחפזים, נסערים, שנדחקו והשתדלו להשקיף בין כתפיהם ומעל לראשיהם של העומדים לפניהם. רבים הפשילו את פניהם וידיהם כלפי מעלה, הביטו בנו והורו אלינו באצבע. נשמעו צעקות. בראשונה היה השאון גדול כל כך, עד שלא יכלנו לקלוט את המלים. פתאם הן נתקעו לתוך אזנינו, בולטות, שנונות, צלולות.

-רוצחים!… רוצחים!… רוצחים שפלים!…

בני ההמום חזר עליהם בקול משונה.

-רוצחים… רוצחים… למה זאת?…

קול צעדים קרובים עלה באזנינו.

-די לך! – שסענוהו בקצף.

הוא ציית ונדם. למטה קבלו אותנו בשתיקה כבדה. פנו לנו דרך. נכנסנו בתוך, והמעגל הקיף אותנו מסביב. האנשים הביטו אלינו בעינים רעות, עוינות. על הארץ, לרגלינו, היה מונח צרור סמרטוטים מקומטים ומעולעלים דם. זה היה גופו של קארל גלוביק. הוא שכב פרקדן, רגלו האחת מכונסה תחתיו, והשניה נטויה, האצבעות למעלה. שתי אצבעות כחולות, קפואות, נרפשות, הציצו בשקט מתוך הנעל הקרועה. פנים לא היו לו. נראה רק חור אחד גדול שטוף־דם, שסביביו התנשאו כתלי הלחיים וקדרת הראש. זו היתה מפלת, חורבת־אדם. סמוך לגוף נתזו על הארץ פתותי־מוח – מסואבים, מגואלים בדם, רכים… על יד המת עמדו שנים: וויליאמס, המשגיח על העבודה אצל טומסון, צעיר צהוב, רם־קומה ויפה, וקצין משטרה, בן־אדם מוצק, כבד־תנועה, בעל עיני עופרת קטנות ודוקרות. וויליאמס נצב כשידיו תקועות בכיסו וכלו חימה ואש להבה. הוא נהם בארס:

-התבוננו נא… היטב… מלאכתכם היא… תוכלו להיות שבעי־רצון… החרשנו. הסתכלתי בו וראיתי, שסנטרו רועד. ממצחו מתגלגלות על חוטמו טפות־זעה גדולות, עכורות. שפתו התחתונה העבה נתמתחה ונתלתה והיתה לה הבעה טפשית. פתאם נעץ את עיניו בי באיבה רבה:

-ואתה מהיכן? אתה השלכת את הפטיש?

הנעתי כתפי ואמרתי:

-היום שכרוני לימים אחדים… בתור עוזר…

הקצין עצר את וויליאמס. הוא פנה אלינו:

-איך קרה הדבר? יספר אחד מכם.

-והביט אלינו בצפיה

-פטישו של מי זה? – שאל פתאם.

-שלי, ענה צ’רלז בפנים קודרים.

-אהא! אמור, איפוא, איך קרה הדבר?

-צ’רלז העיף מבט זועם בבונדיסט הקטן.

-השד הזה מעדו קרסוליו, וכמעט שנפל מעל התקרה, הספקתי לאחוז בו, ומתוך כך נפל הפטיש מידי…

-ו…

-וזה הכל… אנו אחזנו בו – אני ומייק… כמעט שנפלנו גם אנו בגלל המנוול הזה…

הקצין הביט אלינו באי־אמון.

-זה נכון שהם החזיקו בו… את זה ראיתי בעיני – קרא אחד מהקהל.

-והפטיש אימתי נפל – לפני כן או אחרי כן.

-זה אין לדעת… אז… ברגע אחד… – נשמעו קולות שונים.

ומיד עלה גל חדש של קולות.

-הם עשו זאת במזיד… יודעים אנו…מן האגודה הם… בני החברה.

-זה ודאי חף מפשע – העיר אחד מפקידי טומסון, בהורותו באצבע על בּני, שעמד כל אותה שעה בלי־נוע כשפניו שטופים חורון מות ועיניו השחורות, הנוצצות, מלאות פחד־תמהון – את הדבר עשה אחד מאלה השנים. אני מכיר אותם.

-הרי זה בעצמו אומר שהוא הפיל את הפטיש, – הורו למעיר על צ’רלז.

-גש הנה, בּני – פנה הקצין בקל רך אל בּני, – ספר לנו את כל האמת. בך לא יגעו לרעה. יודעים אנו, כי אין בך אשם.

בּני שתק.

-דבר, איפוא… היה נער טוב… – הקצין הניח לו יד על כתף והיה כמרחם עליו.

בּני השתמט.

-איני יודע… נפלתי… הם החזיקו בי…

ופתאם ישב על הארץ, כמו לפני כן למעלה, ופרץ בבכי רם.

-סוף כל סוף הרפו מאתנו. חסר היה כל יסוד להאשימנו ברציחה מדעת. התברר שקארל גלוביק נהרג במקרה; מקרה מעציב, כמובן, אסון מקרי.

-בכל אופן, לא תוסיפו לעבוד אצלי, אנשים המוכשרים, אולי, לרצוח נפש בכוונה, אין מקומם אצלי, – אמר וויליאמס במשטמה עצורה.

בלי אומר לקחנו את צרורותינו עם כלי־העבודה ובגדי־העבודה ויצאנו החוצה. דומם הלכנו. אני וצ’רלז לפנים, ובני אחרינו. לרגעים נפנינו אליו. נדמה לנו שהנה ישוב על עקביו וירוץ להתודות ויגיד הכל. ואמנם היה אולי עושה כך אילו היה העון עונו־הוא. אבל כיוון שהרוצח היה אחר, לא יכול לגמור בנפשו למסור אותו לרשות. הוא הלך אחרינו בראש מורד, ברגלים כושלות, כאדם שהוטל עליו פתאום משא כבד מנשוא.

כאשר התרחקנו למדי מבין טומסון הדביקנו האיש הרוסי, זה שעמד על המשמר. הוא לא שאל דבר – מסתמא כבר נודע לו הכל. פניו ותנועותיו היו שקטות, כמו תמיד, אבל בבני ירו עיניו כפעם בפעם זיקי־דאגה.

-הנה!

הוא עמד פתאם והורה אל דלתי “סלון” אחד. איש מאתנו לא תמה על הזמנתו. נכנסנו כלנו דומם שתינו שכר. מצב הרוח היה קשה. לעתים הפליטו פיותינו מלים ספורות, בודדות. ראש־הפשתן של הרוסי קרב ונכפף אל שחרורית־ראשו של הבונדאי הקטן.

הוא דבר אליו בלחש וברכות, אבל בתוכחה נמרצת. בני שתק בעקשנות. מפניו טרם סר החוורון. הרוסי לטף אותו בעדינות על גבו. שמעתי שאמר:

-הלא על כן יאמר המשל: כשמקצצים באילנות, אין משגיחין בקיסמים.

-א, – קרא בני במרירות – ובכן, לא היה זה אלא קיסם בעיניך? הוא שלח בנו מבט־של־קצף. עיניו שוב נתמלאו דמעות.

-הרף ממנו, ־ סנן דרך שניו צ’רלז, – מה אמרת לו? – הרוסי לא ענה. – מה הוא אמר לו, מייק? – פנה האמריקאי אלי.

תרגמתי את הפתגם לאנגלית.

-כך, כך… הוא הדבר! – אמר צ’רלס הקסטון בקול קשה ומוצק.

איש מאתנו לא יסף לדבר. הבונדאי הקטן הוריד את פניו לשולחן וישב דומם – רק כתפיו רעדו מעט. הרוסי שקע במחשבותיו וכאילו שכח אותנו. צ’רלז הקסטון זקף ראשו והביט ישר לתוך הכותל שממולו, מעל לראשינו. מבטו היה כבד, כגחלת כהה־לוחשת.

בחוץ שוב ירד שלג עבה. על פני הרחוב צף ערפל עכור וקר. וכאן, ב“סלון” פנימה, היה חם; אד מסואב, רחף בחלל החדר. מתוך האד ראיתי את ה“קיסם” עומד באולם לשכת־המודיעין ומגמגם בקול בוכים: אשה חולה… סיקס צ’ילד… והכל צוחקים: הירוק הטפש! אינו יודע אפילו, ש“צ’ילד” אינה מלה כלל, שצריך לומר “צ’ילדרן”… כמה מגוחך!… עכשיו נשארה אשתו בלי מעיל… רק “שש צ’ילד”, נשארו אתה… נעשה לי קר. בגמיעה אחת הרקתי אל תוכי כוס שכר. בראשי התרוצצו קרעי התרגשות, רעב ושכרון. התכופפתי אל הרוסי ולחשתי באזנו:

-סיקס צ’ילד…

הוא הביט אלי בעין בוחנת ולא אמר דבר.

בצפון סיביר הרחוקה, דרך עבי ה“טייגא”¹, בין ה“טונדרות”² הגדלות עשבים, שוטף ועובר נהר גדול ושקט. לא רחב מאוד הוא הנהר הזה ולא עמוק מאוד, ובקיץ יש בו מקומות צרים, בהם יעבור הרוכב ולא ירטב שרוך־נעליו. אבל ארוך ארוך הוא הנהר. אולי אלפי פרסאות ינהר, הרחק צפונה ומערבה. בשוויון־נפש יתפתל לו הזרם בשבילי־עקלתון ובמשעולים צרים, יתכווץ וישתרך דרך הכהיון הירקרק של ה“טייגא”. ורק בימי־האביב, כשימס הקרח, כששדות־קרח כבירים יקומו ויטפסו על הרי־קרח צפים, והכל ישתבר ויתפוצץ ברעמי־נפץ, והמים המשתחררים יתפרצו ויעלו מתחת החורבן הזה – אז גאה יגאו מימי הנהר, הוא ירחב ויחזק, וחפשי ופרא הוא לרוחו, ולא יאבה שאת מחי־משוט…

על חופי הנהר זרוּי קוֹמץ כפרים רוסיים קטנים, והלאה, במורד הנהר, הרחק מתחום הרוסים – מתחילים “צ’ומים”³ בודדים ומפוזרים של הטונגוסים. מפקידה לפקידה יבואו אל הכפר הרוסי טונגוסים או יאקוטים, אנשי־יער קטנים, עמומים־כהים, בעלי שערות ישרות, שחורות ונוצצות, עינים קטנות, צרות וחדות, ורגלים קלות, חטובות, חזקות כברזל, הצועדות בלי קול במנעליהן הרכים, העשויים מעורות צביים. בכפר יחליפו את שלל־צידם באבק־שרפה, בקמח ואריג, ובעיקר, ביין־שרף. יום־השוק יום־טוב הוא להם. מי־האש שהם משיגים מן הרוסים בעד עורות בעלי־חיים, שהם מביאים אתם ונותנים תמורתם, מבעירים בערה בנשמתם, מגרשים ממנה את השתיקה האפלה, שנפשם סופגת לתוכה ביער – והם נעשים ששים ושמחים, הם שרים ורוקדים כילדים…

מהלך שלוש שעות מהכפר הרוסי האחרון עומדים שני בתים. באחד מהם יושב יהודי, חיים ברוך, בשני – אכר רוסי, איוואן דנילוביץ. הלה בעל משפחה גדולה, בנים לו רבים ובנות. לחיים ברוך אין אשה, רק שני בנים לו פה, ושניהם – טונגוסים. הוא יהודי בא־בשנים, כבן חמישים, ואולי בן חמישים וחמש. פניו כחושים, זקנו צהוב־אפור.

“חיים’קא” קוראים לו האכרים. ובהוספת – קא" זו צפונה איבה שוקטה, קהה מרוב־ימים ורגילות ומהולה בלעג… אבל האכרות הזקנות, יש והן מדברות בחמלה וברחמים על בדידותו – ואז הן מחליפות את פתח ה“קא” בחולם. חיים’קוֹ – הן אומרות בקול עצוב ותומכות את סנטרן באגרוף קמוץ. הוא בעצמו קורא לעצמו “חיים־קה” בסגול – בארס ובבת־צחוק מרה הוא מבטא את השם הזה.

– עוד יראה ויוכח, למה מסוגל חיים’קה, מה יוכל חיים’קה לעשות, – הוא אומר לי כל פעם שנפגשנו. האביב ממשמש ובא. הנה נגמר גם ה“דרקון”⁴. כשלושה שבועות ארך ויפה היה. קל וטוב היה להחליק על המגלשים המסומרים ולרדוף אחרי אייל צפוני אדיר⁵, כבד וענף־קרנים, על פני השלג הקפוא. הריצה קלה, הרובה מוכן ביד, ומרחוק משתברים הענפים, הכלבים נובחים כאילו נטרפה דעתם עליהם, וחית־היער הגדולה מקשקשת ברגליה וחומקת דומם… עכשיו נגמר ה“דרקון”. הטונגוסי אסף את תנובת־היער שלו, והרי הוא יושב במנוחה במשכנו ומחכה לאורחים. הקרח בנהר כבר נתפקע.

המים שוטפים את השברים. את גלידי־הקרח האחרונים הם קורעים מעל שפת־הנהר, שם אמרו להתבצר בשארית כוחם, ומרדפים אותם למטה, למטה… רק ינוקה הנהר מהקרח, יבואו ביעף, בסירות ועל רפסודות, תגרים מתגרים שונים, בקמח וביין־שרף ירדו אל הטונגוסים – והציידים הקטנים לבושי העורות יחממו את לבותיהם שבויי־קור־היער במשקה הרוסי המופלא, המדליק והמבעיר… והסוחרים אף הם מתכוננים: מתקינים את הסירות, מטעינים את הסחורות. איש איש נחפז לרכוש לו את העורות היקרים, פן יקדמוהו אחרים. אבל הקרח מתנהל לאטו, ואין מי שיקדימו. בעל־כורחם יתנהלו גם הסוחרים איש בצד רעהו, יחדיו…

קל לשוט עם הזרם. נגררים אנחנו אחרי הקרח, המים נושאים אותנו, כל יגיעה לא תידרש מאתנו. רק אצל ההגה יוצב אחד ממנו על המשמר – זוהי כל העבודה. אנו נוסעים ושרים ומספרים איש לרעהו ספורי מעשיות, ואוכלים וישנים ומשחקים בקלפים. הדרך לשם עליזה היא, קשה תהא השיבה נגד הזרם… בלילה, בלילה אנו מוציאים את הסירות, הסחורה והאוכל, אל שפת־הנהר המוגלדה. שם אנו משיאים מדורה גדולה, עשנה, פורשים את הגלימות ושוכבים עליהן, כשגבנו אל האש, ומתחממים עד שהעור מתחיל ללהוט. האש חמה, שורקת, מתיזה גצים, הנהר הומה את המיתו התמידית, המיוחדת לו… ופתאום – רעם: שני הרי־קרח התנגשו ונתפקעו… השמים ממעל כהים־אפורים, מכוסים בעננים קודרים, הנהר שחור כתהום, בלי ברק – ובאויר מרחף מעין אד דק, חור־זורח, לבנבן־אפור…

האד זע לאט ובלי־כח בין שני גושי־השחור… לילות אורים… באמצע הדרך היתה לנו תחנה. בית קטן יחידי עמד על שפת הנהר והביט בנו בחלונותיו הנרפשות וקרא אותנו אליו. בעל הבית הזה היה איכר גבוה, שפמיו עבים וצהובים בקציהם – חצי־ציד וחצי־סרסור בין הטונגוסים ובין הסוחרים הרוסים. בביתו שהינו ימים אחדים, חכינו עד אשר יעבור הקרח והדרך תתפנה, ובהיותנו כולנו צמאים ולבנו טוב עלינו היינו מריקים מספר לא קטן מהבקבוקים אשר הכינונו בשביל הטונגוסים. בינתים עשינו לנו רפסודה להמשך דרכנו; הסירות נשארו אצל האיכר.

יומם ולילה נושא הנהר את רפסודתנו. הקרח כבר נעלם ושוב אין אנו יראים להתנגף בגושיו הקשים. הקור שב וגבר. שלג יורד בלי הפוגות. לשוא אנו עמלים להבעיר אש גדולה על הרפסודה. העצים הרטובים עשנים יותר משהם בוערים והאש הקטנה דומה לילד קטן הרועד מקור. בני החבורה שוכבים עטופים בפרוות והשנים נוקשות בפה. אבל כך אי־אפשר – צריכים אנו להתחמם! ומיד “נופלים על המצאה”. חיים ברוך מוציא ממקום שהוא בקבוק של רבע־הין יי“ש וטועם ולוגם ממנו – “הטעימה” וה”לגימה" נמשכות כמה רגעים – אחר כך הוא מוסר את הבקבוק לשכנו הקרוב אליו. כך עובר הבקבוק מפה לפה ועושה הקפות – עד שהוא חוזר חלילה אל בעליו. הקהל מתעורר, מתחיל להתבדח, רוצה “לטעום” עוד. אין לך דבר העומד בפני הרצון: הבקבוק עשה הקפה שניה ושלישית; “טועמים” ו“לוגמים” ממנו עד שמצטרכים להעלות ממטמונים בקבוק־מדות שני.

חיים ברוך שותה עם כל אחד ואחד לחוד ועם הכל יחדיו; הוא ראש המדברים, מתלוצץ, מספר מעשיות… אין דבר שהלשון הרוסית משובשת בפיו. כשחסרה לו מלה רוסית, הוא ממלא את החסרון במלה טונגוסית, והכל מבינים אותו.

• לגום־נא עוד אחת, חיים אברמוביץ (בפניו קוראים לו בשמו ובשם אביו: חיים אברמוביץ)! – נטפלת לו החבורה.

• זקן אני וחלוש – מלעיג חיים ברוך – כבר איני יכול לשתות… ואף זאת: הרי נדרתי כי בכל הדרך לא יבוא נטף יי"ש לפי.

• נדר?… חא־חא־חא… אבד נדרך!… מותר לך!… תחדש את נדרך בבקבוק שלישי…

• ומה אתם סבורים? לכשאחזור לביתי אשוב ואדור נדרי… אאסור איסר על נפשי… לשלוש שנים… להינזר מין היין לגמרי… אני ומרקולי…

• חא־חא־חא… חא־חא־חא… חיים אברמוביץ ומרקולי פרפיליביץ… חא־חא־חא…

הכל מתגלגלים מצחוק. מרקולי הוא שכור מפורסם. כל שבוע הוא מתגולל כמה ימים כמעט בלי רוח־חיים ובלי חושים. אי־אפשר כלל להעלות על הדעת שיהיה שרוי ימים אחדים בלי שתיה. חיים ברוך נוטל את הבקבוק ונותנו אל פיו. החבורה מתבוננת למעשהו ומעירה הערות מלבבות.

• חיים אברמוביץ, למה תרעדנה ידיך כל כך? ראה, שהבקבוק לא יפול… פן ישבר… חא־חא־חא…

• חיים אברמוביץ, אי! למה נדבקת כל כך? וכי בתולה כאן בידיך?

• חיים אברמוביץ, רק הזהר שלא תשוך את צואר־הבקבוק – יש פרפראות טובים מזה…

צחוק.

• שתה, חיים, ואל תשמע לדברי הליצנים, – קורא פילימון, איכר זקן.

פילימון מביט בכובד־ראש מרובה. הוא “מבין” בהלכות שתיה – ונהנה משתיתו של חיים ברוך. חיים ברוך מקנח את שפתיו ומתבונן בבת־צחוק עליזה לבקבוק שנתרוקן.

• אל תחששו. בצואר־הבקבוק לא נגעתי… האני אשכנו! זקן שכמוני!… את הצואר השארתי לשניהם של צעירים ממני… הנה, וסילי, טול ונשוך, למה תתביש?

• חא־חא, – ששה החבורה – טול טול, וסילי… הבה ונראה… הראה את כחך!…

הכל כבר עייפים, וכעבור שעה קלה הנה כולם נחים – כל אחד סרוח באשר הוא. רק אנו שנינו ערים עוד – חיים ברוך ואני. קר… רוח־צפון אכזרי מטיל עלינו גלים, גלי אויר מוקרח. על הערים והישנים, על כל הרפסודה, פרוש סדין־שלג עבה. האש הקטנה מהבהבת בשארית כוחותיה – גם לה קר, והיא גוססת…

אני מסתכל בחיים ברוך. רוצה אני לדעת דבר־מה על אדותיו. מי הוא ומה הוא?.. ואגב, השיחה מפיגה צער השעמום; אין השעה ארוכה כל כך כשמשוחחים… למזלי, יש לו חשק לדבר, לחים ברוך. הוא מוכן ומזומן להשיח, לספר… ואין להחמיץ את השעה אני הולך סחור־סחור, מושך אותו בלשונו, ולאט־לאט הנני מטהו אל הדרך הרצויה לי… חיים ברוך מספר לי פרקים מחייו. “כבר מלאו לי חמישים שנה…ונראה אנכי זקן מזה… כבר אני פה ודאי עשרים שנה… עשרים שנה! אשה וילד השארתי שם, בליטא. הם עוד בחיים, ברוך השם. ממנה קבלתי מכתב לא מכבר. כמה פעמים כתבתי לה שתבוא אלי. פעם אחת שלחתי לה כסף לנסיעה… היא מבטיחה ואינה באה, מרמה אותי”…

חיים ברוך מוציא בקבוק של ספיריט טהור, תשעים מעלות, וגומא. כוחו לשתות היה למעלה מכל שעור. סוף סוף הוא היחידי מכל בני החבורה שנשאר ער וכמעט פכח!

• ישתה גם הוא, משקה־מחיה, – הגיש לי את הבקבוק – החמימות מפעפעת, פשוט, בכל האברים.

סרבתי.

• אילו יי"ש – מילא; אבל ספיריט בן תשעים – זה לא לפי כוחי.

חיים ברוך מניע את כתפיו.

• הבין לא אבין איזה מין בן־אדם אתה. לשתות אינך יכול, לשחק בקלפים אינך יודע. ימים שלמים אתה מבלה על ספר – מה, איפוא, יהא בסופך? ככה יעברו כל שנות חייך – ואימתי תחיה? האם אתה יודע, מה זה לחיות? הטה נא אוזן – אני אספר לך קצת.

חיים ברוך גמא עוד פעם מן הבקבוק, העלה אש במקטרתו והתחיל בסיפורו. "כשבאתי הנה, הייתי בחור חסון; אל תביט אל מראי עתה, שאני זקן ושב – לפני עשרים שנה היו לי פנים אחרים… ולקח אותי יהודי סוחר אחד אל בית מסחרו. הוא היה נוסע העירה להביא סחורה משם, ואני עם בתו, עם הבכירה, היינו יורדים אל הכפרים, לסחור עם האכרים. ללכת אל הטונגוסים טרם נהגו אז – הם בעצמם היו באים אל הכפר מזמן לזמן. אני הייתי הראשון שהתחלתי ללכת אליהם, אל הטונגוסים אל “הטייגא”, ובעקבותי יצאו גם אחרים… "שתי בנות היו לו, לבעל־הבית שלי, ושתיהן – בתולות צעירות, יפות… ובחור שכמותי – מובן שהן נמשכו אחרי… הלא בסביבה לא היו בחורים יהודים – רק גויים… לאה לא מצאה חן בעיני ביותר – שוקטה, שתקנית, כאילו רפויה… גם היא היתה קוראת בספרים ומתהלכת כחולמת… והעינים – עיניה היו כמו נפוחות… אתי, לסייע בידי, ואגב גם להשגיח עלי, היתה נוסעת תמיד הבכירה, דוושה. זו היתה בחורה! בריה גדולה! קלה כשד, וכח היה לה – של דוב!… חבית של מים היתה נושאת לבדה מן הנהר הביתה – במעלה ההר… הגויים היו משתוממים… בדרך הכרנו איש אחותו, בדרך התאהבנו, כצוענים… יום או יומיים היינו שוהים בכפר ועושים הילולא, מפני שלסחור בכפר ולא לשתות ולהתהולל – הרי יודע אתה, שזהו דבר שאי־אפשר… ושוב היינו מטעינים את הסחורות בעגלת־החורף. את החפצים, הכל, וישנים – הסוס ידע בעצמו את דרכו. "יכול אתה להאמין לי, שאם שני יצורים כמוני וכדווֹשה, נמסרו לעבודת־המסחר, מסתמא נכנס בה רוח חיים חדש. נהירנא כל מה שפעלנו אז – את העולם הפכנו! הוא נתעשר על ידנו, אביה… ודוושה אהבה אותי כמו שנערה יכולה לאהוב בפעם הראשונה… לבי כאב מאוד כשעזבתי את ביתם. היא בכתה כל כך, ספדה כל כך, כמספידה מת. באותו רגע כמעט שחזרתי מדעתי ללכת מאתם…

אכן יקרה היא לי עד היום, וכשאני נזכר בה יכבד לבי. אחת היתה לי – ואין שניה. אבל מה לעשות – להשאר שם בגלל דברי הבל כאלה, לא יכולתי. לא רק שבאתי בריב עם הזקן על עסקי חשבונות – לא זה היה העיקר, כי אם, פשוט השתוקקתי להיות חפשי, לעבוד בשביל עצמי, לנסות את כוחי… להיות קשור לסינר של אשה – זה לא מטבעי…

“מילא, הלכתי לכפרים שבמורד־הנהר. חפצתי להיות קרוב אל הטונגוסים. מעט כסף כבר היה לי… אין הולכים מעסק בידים ריקות… ושמע שמעתי, שמסלובויניקוב החנוני נתעשר על ידי טונגוסית… כיצד? פשוט, לקח לו לאשה אחת מבנות הטונגוסים ועל ידה בא בקשר מסחרי אמיץ עם אנשי־היער. אז אמרתי בלבי: פרא אדם, למסלובויניקוב היה השכל לעשות כדבר הזה – ולך אין? כסף יש לי… אצל הטונגוסים כלל גדול הוא – אשה קונים במזומנים… זאת אומרת, משלמים בעדה מוהר… אלא שאני לא חפצתי לישא טונגוסית סתם, מן השוק… כזו הייתי יכול להשיג בעד בקבוק יי”ש… לא, נפשי חשקה דוקא בבת משפחה מיוחסת… אל תצחק, גם בהם יש מיוחסים… כן… ומה אתה סבור – לא השגתי את מבוקשי? טעות בידך – השגתי. שלושים וחמישה צביים שלמתי בעד אשתי, זהו בערך כארבע מאות רובלים… והיא היתה שוה את הסכום הזה – חי נפשי, היתה שוה. שם משפחתה היה מינוקר, משפחה חשובה, ה“שוּלנגה”⁶ בכבודו ובעצמו הוא ממשפחת מינוקר…

"עכשיו, כפי שאתה רואה אותי, מה אני ומה כוחי? איש זקן, חלוש, בלי שינים… תאמר, שהשנים הזקינו אותי? חלילה! הנדודים, המסכנוּת… היא מתה, הטונגוסית שלי… שנים אחדות חיינו יחדיו – אלו היו שנים טובות. שני בני ממנה הם… הן ראית אותם, את הטונגוסים שלי. “שקצים” נאים… חפצתי למולם, לעשותם ליהודים. ונודע הדבר לגלח, ואיים עלי, שיטלם ממני… ואגב, לא היה מוהל… מאין יהיה מוהל פה? נו, חשבתי, יכנס הרוח באביהם! מוטב שיהיו ערלים, ובלבד שישארו אצלי. נחת – אוי ואבוי לי… אבל ראשיהם – לא ראשי־הפרים, לא ראשו של איוואנקא… בפרט הבכור, מוח לו כמוח אביו… עכשיו היה כבר בר־מצוה, אילו… כן… והטונגוסית שלי – היא באמת נתקשרה אלי בכל לבה. נאמנה היתה לי – ככלב. הטונגוסים שלה לא היו רשאים להרים קול בביתה. מיד היתה משליכה אותם החוצה. כל דבר משלי היתה שומרת כבבת־עינה… והעסקים! על ידה נתקשרתי עם כל משפחות הטונגוסים. נעשיתי פשוט לקרוב, לאחד משלהם. אצל מי מתאכסנים כשבאים אל הכפר אם לא אצל קרוב?

והתחילו הטונגוסים לבוא אלי. כל היוצא מן היער בא אלי, נתן לי את עורותיו, לקח ממני סחורה בהקפה. ואני לא אמרתי די. פעמים אחדות בשנה הייתי הולך עם אשתי אליהם, אל היער, אל קרובינו. כזאת לא עשה לפני איש מהסוחרים!…מסלובויניקוב? עורבא פרח!… ההוא יפול על המצאה שכזו? אני הייתי הראשון שהנהגתי את המנהג להוביל סחורה אל הטונגוסים, אל עמקי היער, ושם, בביתם, לעשות עסקים… כן, עכשיו כבר מלתא זוטרתא היא: כל החנונים הזעירים רצים אל היער. אבל אז לא עלה על דעת איש. מורא ופחד היה לעשות צעד כזה… ואני לא פחדתי!… את כל ה“טייגא” לארכה ולרחבה עברתי. היכן לא הייתי? אין פינה אחת, אין נקודה אחת על שפת הנהר, שאני לא אדע את כל מוצאיה ומבואיה, את כל שביליה ומשעוליה… כן, לעת ההיא נתעשרתי, עשרת אלפים רובל היו לי אז… יש שהייתי שולח העירה עד עשרים אלף עורות של סנאים. ומי מהסוחרים דהאידנא אוסף יתר מחמשת־ששת אלפים בשנה?"

חיים ברוך שקע עמוק בזכרונותיו. דממה היתה מסביב. רק האכרים השכורים נחרו ברמה ומלמלו הברות מקוטעות מתוך שינה, והנהר נהם את נהימתו החדגוונית. הרוח פסק.

• ומה, איפוא, היה אחר כך, ר' חיים ברוך? – הפרתי את הדממה. – אן הלך כל הונך?

• היכן כספי? ירד לטמיון… חלומות בטלים… היא מתה, הטונגוסית שלי, ונשארתי כמי שנקצצו לו ידיו… הראית את הבית השני, הבית הסמוך לביתי, שאיוואן דניאלוויץ יושב בו? שמא תאמר, הוא בנהו? טעות! הוא היה גוי קבצן, איש לא יצלח… אני לקחתיו אלי, בניתי לו את הבית, נתתי לו כסף, עשיתיו לבעל בעמו… על מה ולמה? מפני שהוא חותני – כי רק כך אקרא לו; הוא חותני – ואשתו חותנתי… לאויב מר ורע נעשה לי על כל החסדים שעשיתי עמו! וזה לא כבר, כשהשיאו את פידקה, את בנם, התפרצו לביתי כולם… עם המחותנים והאורחים… כולם שכורים כלוט, סחבוני מעל המיטה, הכוני, פצעוני… אחר כך נשקו את כפות רגלי – שאמחל להם.

לפי שעה עשינו שלום, כביכול. אבל הנקה לא ינקו. הם יודעים את חיימ’קה… שתי נפשות כבר שלחתי פה לעולם־האמת… שותפי היו בעסק, ורצו להונותני, אך אנכי גליתי את תרמיתם… אחד מהם ידע קצת סודות על חטאים מחטאי, דברים שטוב להם שלא יוצאו החוצה… והנה איים עלי שימסרני… והיה מעשה שהלך אתי על שפת הנהר, על החוף, והחוף היה גבוה, ונפל ממנו לנהר וטבע… לא ידע לשחות… והשני אכל דבר רע… חלה זמן־מה ושבק חיים… מזה היו לי קצת צרות, תלאות, חשדים… אבל – לא כלום… והם, אוהבי, יודעים וחוששים… אבל אינני נחפז, יש לי פנאי… כשחיימק’ה עושה דבר, הוא אוהב שיהיה “אגיל ואשמח” – חד וחלק… שלא ישארו סימנים…

"כן, רצונך לדעת, למה נסתבכתי עם משפחה זו מעיקרא? הנני לספר לך… כשמתה עלי הטונגוסית שלי, ואני נשארתי עם שני אפרוחי בלי אם, הייתי כמו שכפתו את ידיו ורגליו. מה לעשות? אשה אני צריך! בעלת־בית! אז נתתי עיני בבתו של איוואן… יפה לא היתה זו, אבל תחת זאת בעלת לב טוב… לילדים היתה טובה… וגם בעיני ישרה – ערלית צעירה הרי היתה מכל מקום!… מילא, כל זמן שהיתה אתי, החזיקה את בני משפחתה מרחוק, לא נתנה להם לנגוע בכל אשר לי. עתה הם גונבים וסוחבים מכל הבא לידם… בראשונה לא היה כך… מנכסי הורדתני מחלה אחת, זאת אומרת, לא שאני חליתי – חלילה, בי לא נגעה המחלה לרעה. המחלה הפילה חללים בטונגוסים. מגפה נוראה היתה בהם. כזבובים נפלו. בתים שלמים נשמו… והמחלה היתה מחלה פשוטה מאוד – מחלת האבעבועות.

אבל מה יודע הטונגוסי! על רופאים ורפואות אין לדבר; אפילו האכר שבסביבותינו אינו יודע על כך, והמחלה הרי היא מדבקת… חתת־אלהים נפלה על הטונגוסים. אך היה אחד נופל למשכב, מיד היו כל קרוביו נושאים את רגליהם ובורחים לאשר ישאום עיניהם. בסוף־הסופות: כלו הטונגוסים – חצים מתו וחצים נמלטו לעומק היערות, מרחק של מאות פרסאות. נתרוקנה הארץ. ואני גם כן נשארתי ריק. נקי יצאתי מנכסי. היכי תמצא? פשוט, את כספי נתתי בסחורה, את סחורתי נתתי בהקפה לטונגוסים, הטונגוסים מתו במחלת־האבעבועות – ואותר לבדי… כאדם הראשון בשעתו… חה־חה"… חיים ברוך הוציא שוב את הבקבוק.

• “טעם־נא, אל תשתטה. הרי תקפא פה עד הבוקר”.

“טעמתי” ולא התחרטתי. הספיריט היה באמת עז ומחמם.

• והיכן היא עתה, בתו של איוואן? כמדומה, שבביתך לא ראיתיה.

חיים ברוך הצטחק מרה.

"היכן היא? מי יתן וידעתי ככה, רבונו של עולם, כל רע כאשר אדע היכן היא ומה סופה… גויה לעולם גויה היא… לכאורה, שוקטה, נאמנה, טובה, טובה מאחרות, ובכל זאת – אין להאמין לה אף כחוט השערה… בקיצור, ברחה עם “שקץ” אחד, ולא עוד אלא שגנבה ממני שלוש מאות רובלים במזומנים… אבוד! עוד נס גדול הוא, שלא היה לי בביתי יותר מזה…

“שמא תאמר, כי בזה נגמרה פרשת־חיימ’קה? לא – באלף! לא כל כך מהרה יכנע חיימ’קה… עכשיו התחלתי עוסק בציד־דגים. אני בעצמי עושה רשתות, אני ושני הטונגוסים שלי – אני מלמד אותם לעשות. רשתות ממין מיוחד. איש מהאכרים אינו יודע לעשות כאלו. הם סורגים את הרשתות כבימים קדמונים, בלי כל חכמות. רשתותי אחרות הן. אני עושה רשתות ארוכות, חזקות, טעונות עופרת – כדי להרבות משקלן – ובעיקר נקבים־נקבים חלולים־חלולים רחבים… בדגים קטנים אין לי צורך. רק דגים גדולים נשארים ברשתותי. היית צריך לראות, איזה קרפיונים אני מוציא אל השוק למכירה – בני ארבע, בני חמש ליטראות – פחות מזה לא יש. אני מוצא אגמים ויאורים, אשר לא דרכה על שפתם רגל אנוש, ושם אני משליך חכה. משם אני שולח את דגי. שאל את מי שתשאל: דגים כדגי־חיימ’קה לא יביא איש השוקה, וכל כך הרבה כמוהו – גם כן לא… עוד שנים אחדות תראה אם לא אהיה עשיר, עשיר משהייתי, וגם אשתי אשר השארתי ברוסיה עוד תבוא אלי. היא כתבה לי בפירוש, שבסוף הקיץ תבוא… אז אקום לתחיה… אז אנהיג משק, כמו שנאמר!… כן, חיימ’קה עוד יראה את אשר לאל ידו לעשות… חיימ’קה טרם טבע – רק שקט מעט… כתרו זעיר, הנה הוא יוצא… עוד מעט ויעלה למעלה… הא, מה אתה אומר? חה־חה־חה…”

מאיר השחר. עוד האור כהה, אך כל רגע ורגע הוא מתחוה, והכל סביב מתחור. רק היער העבה שעל חופי הנהר הולך הלוך וקדור והעננים הזוחלים לאט תחת השמים נבדלים בצבעם מהאויר המתבהר. רוח אין, השלג חדל… שם, ברמה, מעל לראשינו, עף מחנה משולש של אוזי־הבר ומעיר את ה“טייגא” בצריחותיו וברב־שאונו.

• על מה נשלחת לכאן, לסיביר, ר' חיים ברוך? – שאלתיו פתאום.

• על פוניה תקשה קושיות, למה שלחני לכאן! רוצה לדעת, על מה נשלח יהודי לסיביר? שמע!

“אצלנו, בעיירתנו, מת חייל מימות ניקולאי. לפני מותו קרא ליהודי אחד ממכריו ומסר על ידו בקשה לקהל. כיוון שבילדותו אנסו אותו להשתמד, ואחר־כך היה בעל־כרחו כגוי לכל דבר, והרי ודאי שיקברוהו בבית־הקברות של גויים, לפיכך הוא מפיל תחנוניו לפני הקהל, שיגנבו את עצמותיו ויביאון לקבר ישראל. הבטיחו לו. וכך הוה. אני ועוד אחד עשינו זאת, איש לא היה יודע דבר. “הם” לא ידעו מאומה. אבל כלום יש קהילה יהודית בלי מוסר? ונתפסנו”…

האיר הבוקר. מבין העפאים שעל החוף הציץ בזהירות אַייל צפוני אדיר. נראו קרניו הרחבות… אחזנו ברובים, ירינו… מאוחר! החטאנו. הוא שמע את הרחש והסתתר. הראש השחום נטה לאחור – ונעלם. והזרם נושא אותנו למטה, למטה… הלאה, הלאה, אל המעבר הירקרק של ה“טייגא”, הכהה־עולמית, המחרישה־עולמית… אי מוצא ממנה?

…והאילנות מתנועעים ומתלחשים חרש – אין הם מאמינים, כי יש קץ ל“טייגא”… למטה למטה נושא אותנו הזרם… חיים ברוך מתנמנם. יהודי קטן, צנום, פנים כחושים, לחיים צומקות. לכאורה, מה יש בו? ואולם יש רב… מאין לו כוחו זה? מאין בנים כאלה לעם הזקן, המדוכדך? שאלות ושאלות – ופתרונים אין… שינה תוקפתני… איש אחר מקיץ ועומד תחתי על המשמר. אני מתקפל בגלימתי, תוחב ראשי לצוארון־השער של פרותי, ושוכב על הספון. הנהר, הרפסודה, חיים ברוך – הכל מתרחק ממני, הולך ונמוג במרחק…

הנוסעים בקרון המחלקה השלישית הצטופפו ונדחקו אל החלונות. הלילה היה אפל, חשוך־גוונים, אך הרחק־הרחק, במעמקיו, כאילו הלבין משהו, דבר־מה כביר, ארוך, מעונן, שיצא כמו מתוך הערפל ונראה בעד מעבה־מחשכים ושחור, ולא נודע, אם באמת יש שם, בעלטת־התעלומה שבחוץ, זה הלובן, או אולי רק סנוורים המה… היכן? היכן? אין רואים – נשמעו קולות ספוגי־סקרנות.

• וכי מפני מה אני רואה?… הביטה הלום… הנה!…

• לשם, לשם הביטו!… אל הלובן!… משלג הוא לבן עתה – נשמע אצל חלון אחר.

• מה יש? את מי רואים שם בחוץ? –שואל פתאום נוסע אחוז תנומה.

• בייקאל¹ – הנה הוא נראה!… – עונה בהתפעלות אחד מהדוחקים עצמם אל החלונות.

אחוז־התנומה מגרד את ערפו בכל חמש אצבעותיו.

• ובכן? – הוא שואל בעצלתיים ובשוויון־נפש.

• לא מאומה! – רוטן הנשאל מתוך רוגז.

• קום, התהפך, ר' קרוב, על צדך השני וייטב לך – מייעץ איש־צבא אחד למיושן.

• ומה אתה סבור, – דובבות שפתיו המנוּמים והוא זוחל ושב למשכבו.

והנוסעים מוסיפים להסתכל בסקרנות בלובן הגלמי, ההולך ונמשך לאט־לאט, מעורפל, באפלת הלילה העבה. ממול הצופים אל הבייקאל, בקרן־זווית כהה, יושבת בריה בודדה אחת ומביטה אף היא בחלון. בקרון קר, אד עולה באויר מנשימת הנוסעים. היושב בפינה האפלה, בן־אדם צעיר לימים, לבוש במעיל עירוני; צוארון מעילו זקוף, הכובע מורד עד שפולי המצח. הוא יושב בלי נוע ומביט ישר לפניו, לתוך שחור־החשכה שבחוץ. דומה כאילו הוא ישן בעינים פקוחות.

בתחנה הקטנה, שהרכבת התעכבה בה רק לשלשה רגעים, נכנס נוסע חדש. זהו בחור חסון, בעל כתפיים רחבות. לאורך פניו האדומים, מאמצע מצחו עד סנטרו, עובר, כתולע לבן, חריץ יבש, זכר לשרטת עמוקה, שנגלדה ונתישנה. הוא מעיף סביביו עין מתבוננת, סוקר במבט נחפז ושנון את המסובים – פרוות אכרים, מטפחות דהות, כפתורים של אנשי־צבא – ומפנה עצמו אל הפינה, בה מכווצת הבריה הבודדת. הבא יושב בהרחבה על אותו ספסל ומשקיף בקרירות ובתשומת לב מסותרת על שכנו. הלה מתעורר, אינו זע, רק מקנח את חטמו מפקידה לפקידה ומטיל מבטי־חדש בחשד. שניהם מחשים.

• לא יזיק לגולל “רגל של כלב”² – פתח הבא ואמר, – אתה מעשן, ר' קרוב?

ה“קרוב” מגיש לשואל ארנק־טבק מעוך וחרוך ונייר של עתון.

• מחיה נפשות. תודה, חבר.

ה“חבר” מביט קשה ובאי־אימון אל המעלה עשן. הוא מתכווץ יותר ובכל גופו מתגלמת התרכזות מיוחדה, כאילו היה מתכונן לקפיצה של התקפה. היד נמשכת בלאט אל בית מגפו הימני. דומיה כבדה ומכבידה, השנים שקועים בשיחה בלי מלים, אבל מלאה חשיבות ורבת־משמעות. בלי הפסק ובלי מנוחה מתרוצצות ביניהם שאלות אלמות: מי אתה? מה בלבך? אל מה עלי להתכונן? ושניהם מחרישים. החדש מעשן בשויון־נפש ורוקק רקיקות מפליאות, מעשה מחשבת, אבל עיניו העצומות למחצה שומרות כל תנועה ותנועה של שכנו.

• מאירקוטסק הלכנו יחד… מאירקוטסק הוּלכנו – הוא מזמזם חרש, כאילו זמר מקובל בפיו.

השני מאמץ כל כוח זכרונו. היכן ראה את זה? פרצופים מעורפלים עולים ממעמקי־נפשו. אולם הם חורים וקלושים, ובטרם יתפוס את שרטוטיהם המסתמנים – ונמוגו. והנה נזכר. פתאום, כן, כמדומה, זהו… דרך ארוכה, ארוכה – בלי קץ ובלי תכלה. עשרות אנשים אפורים, רוויי זעה, עייפים ויגעים, מוקפים על ידי אחרים, גם כן עייפים ויגעים, נזעמים – ומזוינים. יום־קיץ לוהט. עמודי־חול ואבק בוערים נישאים באויר. מכסים את הדרך. ההולכים נושמים אבק. האבק סותם נחירי אפם, מעוור את העינים. החיילים המובילים אותם מגדפים את המפגרים, מאיצים בהם ותוקעים קתות רוביהם בכתפי האסירים. אל תמהרו ככה! – צועקים ומתחננים החלשים, הנחלשים, – מוכים אנו בגללכם! המתקדמים עוצרים את צעדם. ההילוך נעשה איטי. ומיד נשכח מהם הדבר. צעדי החזקים שוב מתרחבים והחלשים נגררים ומפגרים כמו לפני כן, ושוב מהלומות; שוב צוחות. אחדים קוראים:

• לאט לכם!… אל נא תרוצו!… הכבולים אין בכוחם להלוך כמוכם!..

כבול אחד, גבה־קומה ורחב־כתפיים, פונה וקורא בקצף:

• אל תדאגו לכבולים, הם מטיבים מכם ללכת.

לאורך פניו מלמעלה למטה, עובר חריץ לבן, צלקת שהגלידה… הוא מרחיב צעדיו, דורך קשה, והכבלים אשר על רגליו מצלצלים בגבורת־להכעיס… “גם הוא ברח, איפוא… כן, גם הוא ברח” – מהרהרת הבריה הבודדה. מבטה נעוץ ישר לתוך עיני רחב־הכתפיים, שפתיה נעות ורוחשות חרש:

• פרחה לה הצפור.

• מזל טוב גם לך, חבר, – ענה שה בניד קל של הצטחקות.

• טול, אחא, וסעוד לבך מעט, – מציע ה“חבר” ומגיש לו ככר לחם וחתיכת גבינה.

• אה, רעיון לא רע כל עיקר. הבה, איפוא, גם “נוצה”³.

מבית־מגפיו של הראשון עולה כהרף־עין סכין־פיפיות פיני. שניהם נרגעים. לשם נימוס הם מחליפים עוד קצת הערות, דברים של מה בכך, ושוב קמה דממה. הראשון חוזר להביט בחלון. קר, שלג מתחיל לרדת. נקודות גדולות, לבנות, מחרפות באויר, נדחות ואובדות בתגרת סערת־הליל הפתאומית, הפראית. בלי מחאה, בלי התעקשות, – צייתנות רפיונית, ותו לא דבר. הנה הן מתדבקות בלי קול על שמשות החלונות, משקיפות פנימה בעצבון עצור ונושרות בחשאי. הרוח יתנפל עליהן בזעף, יאחז בהן וישליכן ארצה, יטל וישא אותן הרחק־הרחק, עד יאבדן בדרך – וישים פניו לאחרות. בנאקות־פרא הוא מתרוצץ על פני שדה־השלג השומם, נתקל ברכבת, נאבק והומה תחת האופנים. גונח הוא ומילל צרודות, קולו נפסק לרגעים, מפרפר ומתגלגל לתחתיות, כעוף זה שפגע בו חץ והוא עוד מפרפר. ושוב הוא מתקומם כולו, טופח בחלון בעוז, בצוחה, ביאוש, והשמשות נרעדות ורועדות כמה רגעים בהמולה ובצלצול. הרכבת הולכת הלאה הלאה, בלי עמוד. באומץ ובדיוק מתגלגלים הגלגלים. הקרונות מתנודדים, מתנגשים זה בזה, נדחפים ונמשכים אחרי הקטר. המסע כובש לו דרך בבטחה שגורה, בתקיפות ובשלווה.

• סופת־שלג! – דואגים הנוסעים – חס וחלילה, עוד יהא עכוב בדרכנו מחמת השלגים.

מתוך המחלקה הסמוכה זולפת מילודיה עדינה בקול דממה דקה. צלילי מנדולינה. רפים וענוגים הצלילים, אבל במנגינתם תשמע קריאת התגרות. ומשום־מה יתאימו מאוד אלה הצלילים הרכים, העצובים והספוגים רוח־קרב, לסופת־השלג המנהמת פרא ולשקשוק האופנים המדבר קשות.

התחולל הסער, הרעים הרעם, הבריק הברק באופל… מנגינה סיבירית ישנה־נושנה על ירמק, נלחם ראש־הקוזקים הגבור בקוצ’ום מלך הטטרים. ותעז יד ירמק על אויבו, ויהרוג את קוצ’ום, מלך הטטרים הרע… צלילי המנדולינה מושכים אליהם את לבו של הנוסע המחריש ומביט כל העת בחלון. בתנועה אינסטינקטיבית הוא מוריד עוד את כובעו על מצחו, קם וניגש אל המחלקה, משם עולה המנגינה. המנגן עלם צעיר, לבן, מגוהץ, מצוחצח, הפנים עגולים, חלקים, ילדותיים, העינים כחולות, גלויות ותמימות. “לבלר באחת התחנות” – פוסק לעצמו המתבונן וחוזר לפינתו. העלם מנגן, וככל שהוא מוסיף לנגן, מאבד הניגון את עזותו. אותו ניגון, דבר לא נשתנה בו, ואף־על־פי־כן, כמו רוח אחרת היתה אתו. כאילו ארוכים יותר ונוגים יותר נעשו הקולות; בחשאי וכמו בהיסח הדעת נעלמה קריאת התגר וגבר בו קול־לחשים של יתום ערירי, שהגורל המר והאכזרי טלטלהו מארץ מולדתו ויזניחהו בארץ זרה ונכרית – יבבה יתומה על קור, רעב, דחקות ובדידות..

• וסיה! נשמע קולה של אשה זקנה – די לך–, שכב בני. תתיגע בלי שינה.

“זוהי האשה הזקנה, בת־לויתו של העלם – אם או דודה” – מהרהר המביט בחלון – “בן רך לאמו!”.

בת־צחוק לועגת חולפת על דל שפתיו. “עוד ישנן בעולם נפשות מפונקות, רכות” – הוא תמה – “שם שוכחים את כל אלו המידות הנאות”.

המנדולינה מנגנת בעדנה וביגון. סופת־השלג מנהמת, האופנים משתקשקים, והאיש מסתכל בלילה השחור, הזרוע נקודות־שלג, לאט־לאט מתרככים קוי פניו הקודרים; מבטיו מאבדים את הבעת־הזעף החריפה שלהם – הבעה של חית־יער מורדפת, הנכונה בכל רגע להגן על עצמה עד נשימתה האחרונה. הפחד, ההמיה והיאוש הקיצוני אשר לא ידע פחד – רגשות שקננו זה שנים בנפשו הקפואה – מסתלקים לשעה לצדדין. ממקום רחוק, מתחתית־ערפל, עולה הרגשת נחם ונועם ביתי – הרגשה ישנה, קבורה, נשכחת. היכן היה הדבר? – הרחק, הרחק, מעבר לאלפי פרסאות, באותה עיר גדולה – עיר מולדתו. נער הוא את נערי החדר. אמא – אשה זקנה. כבר השיאה שתי בנות. בוקר, הגיעה שעת ללכת לחדר. אמא מעניקה לו שקיק של נייר, ארוחת־הבוקר – מסתמא, לחם וחמאה עם תפוח. היא עוטפת את צוארו בסודר חם ומצווה עליו בקול גוער, רווי חיבת־אם:

• שלא תשתובב בשלג, שלמה’לי, פן תתקרר חלילה וחס, ישמור הבורא ויציל. עטוף את הצואר כראוי ורכוס את כל הכפתורים מדי צאתך החוצה. שומע אתה?

• שליומה?

האיש המביט בחלון אינו שומע את הקריאה שנאמרה בקול נמוך.

• שליומה, שמע…

האיש מזדעזע ומעיף סביביו עין מלאה דאגה וחשד – ומיד נמוגים ונמסים המחזות הישנים, הביתיים, נעלמת החמימות הארעית מנשמתו – ושוב הוא כולו מלא אי־אמון ומוכן להגן על עצמו בפני כל התנפלות פתאומית. – מה שקעת במחשבות, שליומה? – חבר, אומר הלה בהטעמה – שמי אנדריי סושקוב. – כך? ואני אמרתי – כמו אז… כפי שאני רואה, אינך מן הטפשים. אני מעודי כבדתי את הפוליטיים. – הס, אל תדבר…

• נו, נו, הם סרוחים כולם ישנים. בוא, אנדריי, ונעשן שנית.

הרכבת נעצרה בתחנה אחת ועמדה שם שעה ארוכה, כאילו נפלה עליה תרדמה במקום ההוא. הרוח מתעורר לרגעים ומסתער בשאון, בקרבת־מקום מצפצף קטר, סמוך לו שורק ונוהם מנוע, מן החשכה קופצות ועולות להבות דקות, צהובות, תמוהות – ושבות אל החשכה. הרגעים נגררים בעצלתיים ובשממון. נדמה, שהמסע שכח לגמרי כי עליו לעשות דרכו הלאה, אך טעות היא. מן התחנה עולה צלצול שלישי – והרכבת זזה. נכנסו ארבע נפשות חדשות – יווני, טטרי ועוד שני בני־נש לא־מסוימים – אולי צוענים. שעה קלה הם מסתובבים בקרון. לסוף הם מוצאים להם מקומות – ויושבים.

• התכירם… את אלה?… – שואל רחב־הכתפיים את שלמה חרש.

• וכי איני רואה? – שפאנא⁴.

השכן מניע ראשו לאות הסכמה. החדשים מתמזגים עם שאר הקהל. הקרון מתנמנם. הכל מטושטש ומשונה. מישהו נוחר ומשמיע צפצוף דק. מישהו מספר דברים בלאט – הדברים אינם נשמעים, רק זמזום קולו קולח וקולח בזרימת מים לא עזים, בלי ראשית ובלי סוף; והמנדולינה עוד היא הוגה נכאים: גלמוד ואומלל האדם… אל הקרון נכנסים שני סינים. אחד מהם פורש מטפחת־תשבץ על הקרקע. כל תא מרובע מסומן בספרה מיוחדת: 1, 2, 3, וכו'. על המטפחת הוא זורה קוביות קטנות, מסומנות במספרים אף הן. קוביה אחת, לבנה וחלקה, הוא נוטל בידו. – מי משחק? – שואל הסיני ברוסית נלעגה. הכנופיה שנכנסה לפני רגעים מספר מתקרבת. – כיצד משחקים? – שואל אחד מהם.

– רובל, – מורה הסיני על משבצות המטפחת.

• נו… מה רובל?

• רובל… שים…

• כך… חצי רובל.

• רובל.

• גם חצי רובל יספיק לך, שד צהוב.

– רובל, – מתעקש הסיני. אי־ידיעתו בשפת רוסיה מונעת אותו, כנראה, מלהרחיב את הדבור.

• יהי כן, נבלה.

הסיני מוציא בחפזה קוביה אחת מקופת הקוביות, מקיש בה בזריזות בקוביה הלבנה אשר בכפו, מגלה אותה כהרף עין ומצרפה אל הלבנה.

• הבט! – הוא קורא בשעת מעשה.

אהא! זאת אומרת, שצריך לכוון למספר הקוביה. עכשיו מבין אני. עשה זאת עוד פעם, מזוהם. הסיני משיב לו חרפות בשפתו, אך את התרגיל הוא עושה שנית. שני הצוענים והיוני שמים רובלים, כל אחד בתא אחר, איש איש לפי הספרה אשר נתכוון אליה בקוביה הגלויה. זכה בגורל – היוני. הוא חופן את כל שלושת הרובלים והסיני מוסיף לו רביעי. בפעם השניה זכה הסיני לפי שאיש מאנשי משחקו לא כוון אל המספר הנכון. מסביב למשחקים נתאסף קהל. עוד נוסעים נכנסים למשחק, ההולך ועז.

המנדולינה נשתתקה פתאום. העלם נגש אל המשחקים ומביט בעינים שוקקות. הוא נכסף מאוד לשחק ומהסס. עודנו מתירא: אינו רגיל בכך, ואזהרת הוריו עוד שמורה אתו, שלא לשחק בקוביה… ואולם פניו הילדותיים חוורו, עיניו כהו – הוא מוכרח לנסות…

• גם אני אשחק! – קורא הוא פתאום ושם רובל ביד רועדת.

הסיני מעיף בו מבט חד וממשיך את המשחק. הוא והעלם. השאר כבר התפזרו. רק הצוענים, היוני והטטרי, יושבים מן הצד ומתבוננים. פעם – העלם זוכה; שתים – הוא זוכה שנית הוא רץ בשמחה אל הזקנה. אמה, זכיתי בגורל והרוחתי שני רובלים.

היא אינה שמחה.

• אל תשחק, וסיה, הזהר, פן תאבד את כל הכסף.

הסינים מחליפים מבטים עם בני החבורה.

• ראה, היא תעצור אותו, המכשפה – דואג אחד מהם בלאט.

• יד לפה.

אך העלם, יצרו מתגבר בו. מה לו שני רובלים? הוא רוצה לזכות עוד, הרבה! מזלו משחק לו ברגע זה. למה יחמיץ את שעת הכושר, הוא חוזר – וארנק בידו. הסיני מקדם את פניו בבת־צחוק עליזה ומפנה לו מקום. המשחק מתעורר שנית. הצוענים והטטרי חוזרים ולוקחים בו חלק גדול. פעם זוכים הם, פעם הסיני – העלם מפסיד, מפסיד. שלושה עשר, ארבעה עשר, חמישה עשר רובלים כבר הפסיד. ידיו רועדות. עיניו מתמלאות דמעות. עוד רובל – הפסיד! עוד רובל – הפסיד! תמו הרובלים. לשוא הוא מפשפש בכיסיו, בארנק – אין! הוא מוצא חצי רובל.

• חצי רובל! – הוא קורא בוקל עלוב, מעורר רחמים.

• רובל! – עומד הסיני על דעתו.

• חצי רובל – מתחנן העלם.

• שחק פעם בחצי רובל, שד עקום־עינים. עשה חסד לאיש, – מדבר היוני על לב הסיני.

• חצי רבל, – מוותר הסיני.

הפסיד העלם גם הפעם, מיד אוסף הסיני את מטפחתו עם הרובלים ועובר לקרון אחר. בני החבורה מלוים אותו. העלם עומד לבדו, כולו אומר נואש. הארנק הריק ביוד, העינים דומעות. שלמה נגש אליו. נכמרו רחמיו על זה הנער העדין, הרפה.

• הרבה אבדת? – שאלהו רכות.

• שבעה עשר רובל וחצי, – מגמגם הלה בקול מרוסק.

שלמה משתומם.

• האמנם האמנת שתזכה?

העלם מביט בו כאיש אשר לא יבין לדברי משנו.

• מדוע לא? הלא בעיני ראיתי, איך זכו אחרים. היוני, למשל. ועוד אחרים.

שלמה מניע את כתפיו.

• תמימות כזו! הן אלה – כולם חבר רמאים אחד הם. בכוונה הם מפסידים במשחק אחד לשני, לשם הונאה, לשם אחיזת עיני אנשים מן הצד, כמוך.

עיני העלם מתרחבות.

• אי־אפשר… אי־אפשר… איך אאמין באדם, אחר זה?…

בראש מורד שב למקומו, ולשלמה נדמה, בהביטו אחריו, כי העלם בוכה, מתמוגג בצערו. שלמה מצטמצם בפינתו האפלה. מה יכול לעשות? למנוע אותו מן המשחק? זאת אומרת, להזהירו מראש, לגלות עיני “אדם ישר” על נכלי בני החבורה? כלום לא היה זה, מצד אחד, בגידה “בהם”? אמנם, רמאים הם, אבל גם להם חוקי־יושר מקובלים, יושר בית הסוהר הקדוש להם. הנה הם אינם מוסרים אותו לרשות, ולא יעשו זאת, אף כי הכר הכירו, בלי ספק, מי הוא, כשם שהוא הכיר אותם. ומיד יודע, אם לא ראהו מי מהם במקום שהוא, כמו שכנו זה אשר אנה לו אלהים באופן לא־צפוי כל כך… אילו הכזיב את אמונם בו, ודאי היו מתנקמים בו או מכשילים אותו, ובצדק!… ואף על פי כן… היה צריך להזהיר את העלם!…

• “ואחר כך – מה? שוב – לשם?”

לא, שמה לא ילך. חפץ הוא לחזור לחיי־תרבות, לישוּב – ויחזור. יהיה מה שיהיה – את חפצו ישיג. וכי לא מאחוריו הוא המעשה הקשה ביותר – ההתחלה? מה עוד נשאר לו? להגיע אל מנג’וריה ולגנוב גבול־יפן. רק זה… כן, עתה לפניו דבר קל, ואולם עד כה!… הם ארבו לו – “הישרים” ו“ההגונים”… אכרים, סוחרים, פקידים – מפני כולם היה צריך להזהר, כמו מפני שוטרים, ובפרט – יהודי… שקל להכירו… רגליו בצקו מהליכה ונטפו דם, שתי אצבעות קפאו מקור… בכל זאת נמלט… במכרות הפחם שבה נפשו אליו מעט… אך גם מתחת לאדמה לא הונח לו… כל הפועלים היו סינים, והלבנים הספורים שביניהם ודאי מבני־מינו. המקום היה חשוד. מדי פעם היו “שומרי הסדר” באים ביעף ועורכים בדיקה. פעם אחת אסרוהו בקהל מחוסרי־פספורטים. ושוב עלה בידו להמלט… רגלי הלך בצדה של מסלת־ברזל… על פני בתי־הנתיבות היה מתגנב בלילה או עוקף אותם מרחוק… כך התלבט עד שהשיג שוב… כן, “השיג במקרה” – צחוק עוקצני רחף על שפתיו – פספורט וכסף… אה, הזמן ההוא נחרט בזכרונו! מכל מקום, הגיע עד הנה. ועתה יסכן הכל מתוך חמלה לנער פתי, בן רך לאמו? שב אליו הלך־רוחו הרגיל, שקט פנימי זהיר וקר. מחשבותיו פונות אל העיקר, אל החלום המושל בנפשו זה כמה חדשים – אל חלום השחרור, השחרור… אה, הפעם יגיע! דבר לא יטה אותו מדרכו. “העלם המצוחצח והרך – מהרהר הוא במרירות – מה, אילו ידע?… מיד היו שני שומרי־חנם מתלוים אלי. לא, הפעם אעשה דרכי בלי שומרים ובלי מלוים”. – בן יקיר זה, למדוהו לקח הערב – תענוג, חי נפשי! הלא לכך ברא השם־יתברך כסילים בעולם, שאנשים פקחים ינצלום להנאתם, – העיר רחב הכתפיים בנחת.

• לא קשה היה להונותו, נפש שכזו! – אמר שלמה בבוז.

– אל תבט אל מראהו, שהוא רך ולבן כל כך – ענה השני בחום – כשאחד מאחינו נופל לידיו של כזה – אין לקנא בו. ראינו כאלה, אף נדעם… שלמה מחריש. צדק שכנו. התנומה נדדה מעיניו. דומם, בלי נוע, הוא יושב ומביט בחלון. הרוח מתמיד בהמיתו, בילל־תמרוריו על פני שדה־השלג השומם. אופני הקרון משתקשקים קשה, באדישות, והמנדולינה שותקת, לא עוד תשמיע את צליליה. תחתיה נשמעת תוכחתה־יבבתה העצורה של הזקנה. – שבעה עשר רובלים וחצי! רוצח, למה עשית זאת? הלא אמרתי לך, הלא התריתי בך! אסון! בן גדלתי – שיהא משחק בקוביות? שבעה עשר רובלים וחצי! שלמה נרדם מתוך ישיבה אצל החלון. אך הרכבת לא ידעה תרדמה. כוח־איתנים מושך אותה הלאה, הלאה, לתוך חשכת־הלילה העכורה. הדרך הולכת ונפרשת תחת גלגליה – וקץ לא יראה לעין…

ספּון האניה היה מלא קבוצות קבוצות של גופות בני־אדם. בכל מקום, בכל פינה וזוית, התגוללו כאשר התגוללו בני חופיו החמים של האוקיינוס ההודי –חומים, אדומים וצהובים – עטופים בסמרטוטיהם הצבעונים המשונים. דמויות כהות מטיפוס ערבי התכסו בלי הקפדה יתרה במיני מטפחות גדולות, לבנות, שעשו שליחות של סדינים. היו מהרובצים שהצניפו עצמם היטב ובצניעות בבדים האלה. אחרים הסתפקו בתקיעת קצה אחד של המטפחת באזור מתנים בעוד הקצה השני סורח על רגל אחת, וכל שמגולה מגולה. בני־אנאם אדומים־כרכומים שכבו ערומים, רק סרט צר נכרך על חלציהם. והסינים המתורבתים ממחוזות דרומיים לבשו מכנסים; אמנם רק מכנסים – את יתר דברי הלבוש, גם את הכתונות, פשטו, כמו כל שאר הנוסעים, מחמת שמשו הבוערת של קו המשוה.

באניה הזאת נפגשו שוב, בלי כוונה תחילה, שני נוסעים יוצאי רוסיה: זרח קרבל ופיודור פטרוביץ' אירלינג. לקרבל עינים ירוקות־כהות ופנים צנומים, גרמיים, והוא יליד וילנא, ואילו פיודור פטרוביץ' אירלינג הוא לאטווי או אסטי, מכל מקום מוצאו מהגלילות הבאלטיים. זה הוא ברנש גוץ, מוצק, מסודר בלבושו, מלא הכרת ערכו והלוכו בחשיבות. לחיים לו מלאות, קצת חוורות, ועל קדקדו התבהרה קרחת קטנה, עגולה, כזו היאה לאדם הגון, שיותר ממחצית השנים הקצובות לאנוש, כבר הן מאחריו. דבורו במתינות, ונטיה ניכרת לו “לשיחות רציניות, מאליפות”. בשעת תפילה ביום א' או דרשת כמר אנגליקני הוא שם על ראשו כובע־צילינדר, שהזהיר בברקו השחור, ומצטרף אל קהל המתפללים והשומעים – אנגלים, אוסטרלים, שוודים ואחרים – במחלקה הראשונה. וכתום הטקס החגיגי הוא מנער את הכובע החגיגי ומסיר ממנו אבק בזהירות בממחטה משובצת.

אירלינג התהלך בודד על פני הספון. יתכן שפקפק, אם לגשת אל “בן־ארצו” או לא. זה כמה ימים שהפליגו שניהם באותה אניה, ולא החליפו מלה ביניהם. בימים הראשונים היה קרבל מסב ראשו כל פעם שנתקל באירלינג. נדמה לו כי הלה חפץ שוב לפתוח בבאורים באותו ענין. זרח לא רצה לשמוע. נפשו סלדה משיחה עם הבאלטי. לשוא חשש. האיש היה עובר על פניו בראש מורם, בפנים חמורים, במבע שאמר ברור, כי אין הוא, אירלינג, רואה אותו, אף אינו יודע אם בכלל קיים בעולם אדם כמו זרח קרבל.

לקראת סוף השבוע נראו בו, באירלינג, כעין אותות של קצר רוח. הוא התחיל לעבור תכופות, בפסיעות אטיות, בקרבת זרח. יש שהיה מתעכב לא רחוק ממנו, שוהה שעה קלה, עומד כתפוס במחשבות, נושא עיניו מעל לראשו של קרבל, ואחר כך פונה והולך לו. נראה שבכל זאת השתוקק לדבר ולשפוך את לבו. ואולי העיקה עליו הבדידות; אולי היה צמא לשוחח עם אדם, השומע את לשונו. עם נוסעים אחרים קשה היה לו לבוא בדברים, כי ידיעתו בשפות זרות, חוץ מרוסית, היתה דלה. זרח קרבל שכב פרקדן על הספון והביט אל המרום. עננים קטנטנים, כספיים־לבנים, שטו על פני השמים. הם היו קלים כמו מוך; חיים קצרים נועדו להם. לעיני זרח הלכו ודקו; קווי תחומיהם הנפתלים, שהבדילו ביניהם ובין החלל התכול סביביהם, נמחקו לאטם, נמסו, ופתאום חדלו להיות. עיניו לא תפסו, איך אבדו ונעלמו; רק ידע כי פתותי העננים הצחורים, שזה עתה ראה אותם בחוש, אינם עוד; הם פנו מקום לתכול אינסופי. לתוך כל אלה נכנסו מחשבות על אירלינג: האם יגש? מה יאמר? ואיך עליו, על זרח, לנהוג עמו אחרי אותו מקרה? וכמו שבאו המחשבות הללו כך הלכו, ושוב ראו עיניו רק מרום תכול ונוצות זעירות, פזורות בפאותיו. לאחר שעה קלה חזרו אותן השאלות, אותן הדמויות עלו לנגד עיני רוחו, והמלים שנאמרו אז שוב נסרו במוחו, ושוב חלפו בלי הד, שקעו ברקמתם הקורנת של השמש והים.

פיודור פטרוביץ' נגש אליו בפשטות כזו כאילו רק תמול נפרד ממנו, ונפרד בחבה ויקר. בגשתו ברך אותו בחביבות ושאל לשלומו. זרח ענה בחצי פה, כי שלום לו. על פני אירלינג התנסך חיוך מלבב. כל ישותו הביעה ידידות וטוב־לב. דומה שלא פקפק כי הכל נשכח והשלום ביניהם שב על כנו. בשתים, שלש בעיטות נמרצות גרש שני סינים, ששכבו קרוב לזרח, פרש את ממחטתו המשובצת, רחבת הממדים, וישב בזהירות במקום שהתפנה. אירלינג התמרמר על חברת האניות שנתנה לאסיאתים הללו להתפשט על פני ספון האניה הזאת, שהוא נוסע בה. – זה פשוט אסון לאירופים לא־עשירים כמונו, – התאונן באזני זרח, – שמשליכים אותם כמו כלבים לתוך המון אסיאתים פראים. מה, אינני בן־אדם, כמו אחד האנגלים הללו מן המחלקה הראשונה, רק מפני שאין ידי משגת לקנות לי כרטיס של אותה מחלקה? האם זה נכון לנהוג כך בנו, אני שואל? אצלנו נוסעים הכל במחלקה השלישית, ונוסעים בכבוד. לא תשמע מלה גסה מרב החובל. ופה הא לך! מכניסים אותך לתוך אספסוף כזה של שדים צהובים. הלא קבעו להם מדור לחוד – דיר מיוחד לבהמות האלה, חה־חה… – למה איפוא נתנו להם להתפשט על פני כל הסיפון? אני לא אחשה! תראה שלא אחשה. אגיש תלונה להנהלה… מה הם חושבים להם?… צוּ־בּוֹ! צוּ־בּוֹ! מטונף! לך מזה! התרחק ממני… הלאה! הלאה!

הצעקות האחרונות היו מכוונות לסיני אחד, שהתקרב יותר מדי אל אירלינג, לפי דעתו. זרח קרבל היה אדיש לרוגזו של הלאטווי, אולם מראה עיניו הפתיעו ועורר בו סקרנות. דבר מוזר, לעיניו של אירלינג לא היה חלק בהתרגשותו, בידיו המונפות, בקולו המורם; אלה היו עינים אפורות־בהירות מימיות, וכמו נטולות הבעה. מעל לגבותיו, הבהירות גם הן, התרומם מצח גבוה, מקומר, חלק וקריר, כמו חלוק מנחל. זרח שאל עצמו, בשזפו בעין חוקרת את יריעת־הקלף הזאת, המתוחה והדוקה היטב: מה מתרחש מאחוריה, בפנים? האם שכח את שאנגהאי? קשה להאמין ובכל זאת…"

• תרד בסינגאפור? – שאל.

כן, בסינגאפור. שם, הוא סבור, יקבל משרת טבח ראשי בהוטל “לונדון”. בשאנגהאי עבד ב“פאליס הוטל”. בעל ההוטל היה מרוצה ממנו מאד ונתן לו המלצות מצוינות. עתה עובד באותו הוטל “לונדון”, בסינגאפור, טבח מהאמבורג, גרמני. אולי היה שם, במולדתו, טבח לא רע, אבל בחכמת המטבח פה, בחופי אסיה, אינו בר־הכי. –ואני – לי יש נסיון, – הוסיף אירלינג בחשיבות, – התמחיתי, כבר אני פה, במקומות האלה, ארבע שנים. שלש שנים עבדתי בפקינג. הוא דבר לאט ובהנאה, כאדם האוהב לדבר, ובפרט לשמוע עצמו מדבר. זרח הקשיב ולא הקשיב. כבר שמע את הדברים מפיו בשאנגהאי, בבית המרזח הסיני. באותו רחוב ששמו “ילוֹ רוֹד”, אם גם גרסתם אז היתה שונה בכמה פרטים מגרסתם עתה. גם במשרת טבח ראשי בסינגאפור לא האמין ביותר. קרוב הדבר שקרה אותו משהו – “מקרה לא טהור” כל שהוא – והיה אנוס להסתלק משאנגהאי ולבקש לו את מזלו במוקם חדש ומרוחק במקצת משאנגהאי. זרח שוכב על הספון ועיניו בים. הים נושם. הנה מתרומם חזהו הגבנוני, העושה שריון פלדי, הנה הוא יורד, שוקע במצולות. אין הים שקט. נשימתו כבדה. רחוק רחוק, לרגלי האופק, רוקדים ומשתובבים גלים זעירים. עטורים במגבעות־קצף לבנות, רעשנים ופטפטנים, נרגשים, ילדותיים ומגוחכים, הם מתנגשים ונתזים לכל עבר, ונראה כאילו הם משחקים במלחמה. אבל בהתקרבם הם צומחים וגדלים, הגלים הפעוטים הללו, נהפכים לגבעות, לתלים, להרי־מים עצומים, המוכנים כל רגע להתגולל על האנייה ולדרוס אותה, לקבור אותה, וכל אשר בה, תחת משאם. אך ברגע האחרון, כאשר נדמה כי אין עוד מנוס ממכת מות, הם צוללים פתאום, אותם הגלים הערומים, חובטים בזנבותיהם הקצפיים בצדי האניה, יורדים תחתיה ומנסים להפכה מלמטה. ובעוד הוא מביט אל מעשי הים עוברים במוחו בבלי דעת מעשי הלילה ההוא בשאנגהאי, בבית המרזח הסיני, ואחרי כן באותו פרוור מרוחק, הוא רואה את טי־ני־טי המתיפחת ואת אחותה הקטנה ואת הדם…

שני ימים ולילה אחד בילה שם, בבית המרזח הסיני בשתיה, בחברת הטבח המומחה הזה. ביום הראשון גמרו חמשה בקבוקי ויסקי ותריסר בקבוקי שכר – על כל פנים כך היה החשבון שהגיש להם בעל בית המרזח; ועליו היו חייבים לסמוך; כי על כן הוא לבדו היה פכח. בסוף היום השני רחש זרח רגשי ידידות נאמנה לבן־ארצו והגה אליו אמון גמור. צר היה לו על אדם הגון כזה, בעל אשה ושני ילדים בריגה, שהגורל האכזרי אנסו לעזבם ולגלות למרחקים, בבקשת מקור לפרנסתם, להיות נע־ונע… אף על פי כן היו רגעים שידידו זה נמאס עליו מאד. וכאשר ראה אותו מוריד את ראשו הכבד אל השולחן וממלא את החדר בקולות נחרתו, הרגיש כעין רווחה קלה. פיודור פטרוביץ' נרדם פתאום, באמצע וכוח נרגש עם קרוביו וידידיו בריגה, בשאלה, מה שם יותן לבנו בכורו. זרח נשאר לבדו עם הבקבוקים הריקים ומנגינות אפו של הבאלטי הנוחר. עצבות ירדה עליו. הוא נאנח והשעין את מצחו על קצה השולחן, וכנראה נרדם גם כן. בערב מצאו עצמם השנים בפרוור סיני רחוק, בסימטה צרה, לפני שורה ארוכה של בתים נפרדים, בני קומה אחת או שתים. איך הגיעו שמה, לא היה ברור להם. פתחי הבתים הללו הוארו באור חזק, החלונות היו מכוסים ביריעות עבות וכבדות. מתוך הבתים בקעו צלילי־נגינות רמים ועליזים. משרתים עמדו בכניסות לבתים הללו והזמינו עוברים ושבים להכנס. עם מלחים וזרים אחרים מבני הגזע הלבן דברו בתנועות ידים ובקריצות עינים מחכימות, משכו אותם בשרוול, ולא פסקו מלזמזם:

• ונה, מוסיה, איסי! קם, פליז!

גם אותם, את זרח קרבל ואת פיודור פטרוביץ', דחף מישהו מאחור עד שנכנסו לאחד הבתים. זקן קרח, קטן קומה, צמה דקה, כמו זנב לטאה, תלויה לו על ערפו, קבל את פניהם בהשתחויות רבות ובכרכורי דיצה. תוך כך שלח קריאות צרחניות לעבר וילון קל. מאחורי הוילון ענו לו קולות נשים. אחר כך יצאו משם שתי נערות בנות שבע עשרה – שמונה עשרה, ועמהן ילדה קטנה, בת שמונה או תשע. לשלשתן היו כפות רגלים קטנטנות, שגידולן נעצר בעודן תינוקות, כמנהג הסינים העירוניים, ולחייהן מפורכסות אדום אדום. הן פסעו פסיעות קצרות, בברכים כושלות, התנדנדו, נתמכו בקירות בקצות אצבעותיהן – הילוכן היה כדידוי פעוטות שאינן בוטחות ברגליהן. שתים הגדולות שלחו חיוכים מלבבים לאורחים, עשו תנועות גנדרניות ומגרות – מצוות אנשים מלומדה – והילדה עמדה סמוך לאחת מהן ונראתה כמו נפחדת. זרח הביט אליה בתמיהה ושאל באנגלית:

• מה זו עושה פה?

הבחורה שפנה אליה הבינה ואמרה:

• אחותי הקטנה, מי ליטלה סיסטי.

אותה שעה נתן פיודור פטרוביץ' עיניו בקטנה. זרח הופתע מהבעת פניו. אדישותן הרגילה פנתה מקום ללהט, למין התעוררות. עיניו המימיות נוצצו. ואולי נדמה לו כך, לזרח – דמיון שלאחר מעשה? אירלינג נגש בצעדים לא־יציבים אל הילדה והרים את סנטר.

• לא, לא! – קראה אחותה ומשכה את הקטנה לאחור. אני, אני…

אירלינג דחף אותה ומשך אליו את הילדה. הוא פנה אל הזקן ותבע:

• את זו!

הזקן הסס רגע. אחר כך קרא אותו הצדה. הם התלחשו. ניכר שעמדו על המקח. זרח שמע את הזקן אומר באנגלית המרוסקת שלו: היא קטנה, אסור. מה? עוד עשרה טאַאלים… רק בזהירות. מאד בזהירות. ראה, לא בחזקה.

• כן, כן, – אומר אירלינג. – כמובן, אני יודע.

אחותה טענה משהו לפני הזקן והתיפחה. הוא השיב לה בצעקות. במבט רע ומאיים. היא נאלמה ונרתעה בכניעת נפש. אירלינג החזיק ביד את הילדה המבוהלת ועלה עמה במדרגות אל אחד החדרים. זרח עלה עם טי־ני־טי אחותה אל חדר סמוך. הנערה היתה עצובה, אבל השתדלה לחייך, כפי שחייב תפקידה. לטי־ני־טי היו עינים צרות, חייכניות, כפות רגלים קטנטנות, תינוקית, וגופה גמיש, דק ועדין. רק לחייה, המפורכסות בשכבה עבה של צבע אדום, לא נעמו לו.

• תני לי לראות את לחייך, טי, – אמר זרח. – ודאי הן יפות מהרוז' הגס שאת שמה עליהן.

טי־ני־טי צחקה ורחצה את פניה בקערה. עתה היו לחייה כהות־מונגוליות ונחמדות למראה.

• כך טוב? – שאלה בבת־צחוק שובבה.

לאחר מעשה שכבו חבוקים, רגועים, ופטפטו באנגלית־סינית רצוצה. זרח נח בזרועותיה הרכות מתלאות נדודיו הארוכים והיגעים. לשעה שכח את בדידותו, את הנכר האופף אותו, אפלת הבאות. רוחו נפעמה מאשרו של רגע. כל דרישות ומשאלות לא היו לו עוד. היא שאלה לשמו. אמר: זרח. חזרה ובטאה את השם לפי הרגלי לשונה: טזו־לא־הו. ושניהם צחקו. טי־ני־טי ספרה משהו מקורות חייה, וזרח הבין קצת מן הקצת. היא נולדה בטיאן־צזין, שם גדלה בבית הוריה עד היותה בת חמש עשרה. אז, לפני שנתים, מכר אותה אביה לשיה־צ’יאנג, לזקן הזה, בעל הבית הזה, עמה גם את אחותה הקטנה. מאה וחמשים טאאל קבל אביה בעדה, ובעד הקטנה רק עשרים וחמשה. כל יום הוא מזכיר להן זאת: “מאה ושבעים וחמשה טאַאַל שלמתי בעדכן, ומה יש לי מכן? רק הוצאות, רק הפסד”. אז, כאשר לקח אותנו, נשבע, הזקן הרמאי, – הוסיפה טי־ני־טי בלחש, – כי לא ינצל את הקטנה עד שתגדל, רק תעזור בבית. ועתה הנה נתן אותה לאותו איש רע, שמן… עבה כל כך… אה, היא תמות בידיו! לאחר רגע אמרה בקול תחנונים: – בוא גם מחר, טזו־לא־הו. תבוא?

• אבוא.

לא, היא יודעת כי לא יבוא. מחר תבכה הרבה, לא תאכל ולא תשתה. היא רוצה שיגיד לה את האמת: יבוא או לא יבוא? זרח הגיד לה את האמת, כי לא יבוא. מחר יסע באניה רחוק רחוק מערבה. טי־ני־טי מתרגשת. עוד מעט ותבכה – לא תחכה עד מחר. זרח מבין ללבה: מחר יקצוף עליה הזקן. אולי יכה אותה על כי לא השכילה לרתק אליה את הלקוח ולעצור אותו לפחות לכמה ימים. הוא נמלך והוציא מארנקו הקלוש ארבעה מטבעות־כסף עגולים, חצאי־ינים יפניים, ועל שפתי טי־ני־טי שב ופרח חיוכה המלבב.

צווחה נואשת בקעה פתאום מהחדר הסמוך ושמה קץ לנחת רוחם. אף עתה, בשוכבו על ספון האניה, אין זרח יכול לזכור בלי רעד פנימי אותה יללה פראית, ואחריה קול בכי רם, קול ילדותי דק, מלא כאב ואימה, שנסר כמו במשור את דממת הלילה. טי־ני־טי התחלחלה, קפצה מהמטה, השליכה חלוק על כתפיה ורצה ברגליה המועדות אל החדר השני. זרח מיהר אחריה. אירלינג ישב בכותונת מזוהמת ומפושלת על מטת ברזל רחבה, רגליו השעירות על הרצפה, וריח חריף של זעה וזרע נודף מגופו. תחת ידיו הרוטטות כמו בקדחת התפתל ופרכס גוף דל ומיבב. עיני הטבח מריגה היו בולטות מהרגיל ומבטו כמו מבולבל. מזוית פיהו נזל אל סנטרו חוט של ריר. במהירות מפתיעה דדתה טי־ני־טי אל המטה, קפצה בעינים יוקדות כנגד אירלינג המבוהל, דחפה אותו בשתי ידיה, לקחה את הקטנה בזרועותיה ופנתה אל הדלת. הדלת נפתחה. בפתח נראו פני הזקן, שיה־צ’יאנג, והמשרת. הלה נגש אל טי־ני־טי הכושלת, נטל מידיה את הילדה ונשא אותה מהחדר, וטי־ני־טי הלכה אחריו מתיפחת. –מה עשית? מה עשית, מנוול? – צרח זרח בקול היסטרי, חנוק מהתרגשות. אירלינג קם וקרב אליו, ועמד רועד בכל גופו ונושם בכבדות: – ראית?… אתה רואה?… גמגם ופלט דברים מקוטעים. – הא… מה… מי אשם? חוצפה! פראות! אינני יודע, מה פה… מי נתן להם רשות להחזיק ילדות קטנות? איך העז, אני אומר, זה הסיני הרמאי לעשות זאת?… ועוד סחט ממני כסף נוסף! אני אתלונן. אני… זרח היה כמו מטושטש, הדם עלה על ראשו, לבו סחרחר. פתאום הניף יד והכה באגרוף קשה על מצחו של אירלינג ובעט בו ברגל. הלה נפל אחור וישב על הרצפה על אחוריו; וזרח יצא אל חדרו.

*

עתה הוא שוכב על סיפון האניה ומביט אל המרחק. שם נוגעת תכלתו הבהירה, האינסופית, של הרקיע בכחולו העבה של הים. פיודור פטרוביץ' יושב בצדו ומדבר, מספר לו משהו או מתרעם על משהו, אבל הוא אינו מקשיב. בתמיהה הוא סוקר את האיש, היושב על־ידו בשלוה ושופך שיחו באזניו, כאילו לא נפל דבר. האם נשכח ממנו אותו לילה או הוא רק מעמיד פנים שנשכח? האם היתה זו התפרצות של תאוה מיוחדת במינה, המקננת עמוק בלבו, או מקרה של שכרון. זרח קרבל נעץ עיניו בעיני שכנו הכבויות, האפורות־בהירות – הן היו בהירות וסתמיות, ובעד בהירותן וסתמיותן לא ראה כלום. היו שם ים ורקיע, שמש עזה של קו המשוה, עננים קטנים לבנבנים, פרצופים וגופים מיוזעים, תבל זוהרת בעתרת ערבוביותה. הרגשת רווחה ותמהון מלאה את לבו של זרח.

(א) גל הולך וגל בא

הם טילו בחבורה צעירה ועליזה, הרבו לצחוק ולשחק, רצו ורדפו זה אחר זו. היה טוב וסואן. כל העת לא נפרדו. היו שמחים וקשורים איש לראותו. ודבר לא דברו – טרם דברו. רק העינים נוצצו ובקשו בלי הרף אלה את אלה. מצאו וחזרו ובקשו, ועוד לא בקשו מאומה, וברגע הפגש מבטיהם שכחו הכל, גם בשפתיהם המלעיגות של בני לויתם לא השגיחו ועיניהם הקורצות נעלמו מהם.

• הערבי שנסע אתנו אתמול מבית־לחם – יודעת את, מה אמר לי?

הביטה אליו בעינים שואלות, שפתיה זעו נכונות לצחוק. כל היום צחקה ולא חדלה.

• נתן לי חמשים נפוליון בעדך – אמר לאט ובכבד־ראש – חפץ לקנותך.

התרגזה.

• איך העז? ואיך עלתה על דעתו?… שד שחור כמוהו!

הזדקפה בחלחלה, כאילו כבר הרגישה בחבוק זרועותיו השוקקות של אותו ערבי. ובאותו כבד־ראש סיים: – גם אותי הרגיזה חוצפתו. עמדתי על המקח ולא זזתי… מאה לירה, אמרתי, אף לא פרוטה אחת פחות. והוא התעקש – ששים!

• או, אתה רע מהערבי! עתה אדע… אראה לך, איך מוכרים אותי…

ובקצף של השתובבות התנפלה עליו להכותו. ביד רפה הגן על עצמו. ידיהם השתלבו וכה נשארו שלובות שעה ארוכה. ובלבם רנה… בשובם פרשו מהחבורה. הוא לבדו לוה אותה, ובפתח ביתה עמד כמפקפק. אז לחשה:

• הכנס.

בחדר היו רק הם – עזובים לנפשם. איש לא בא להפריעם. כתלי הבית כסום מעין הרחוב, וכתלים אחרים, בלתי־נראים לעין, קמו לפתע וחצצו ביניהם. והיו שניהם בודדים ונבוכים. לא היה עוד דמיון בינה עתה ובינה אז – בטיול. תנועותיה נעשו מדודות וזהירות וכולה מתינות. מבטה טעון אי־שקט וצפיה.

• תשתה כוס תה?

מאן.

• נקרא אפוא דבר־מה.

הגישה לו ספר. קרא. כל רגע עמד וחזר על אותן המלים. לא שמע דבר מאשר קרא. היא ישבה קרוב אליו וביניהם ריוח קטן. ריוח שהשאירה בכונה. זרועותיה החשופות נחו על השלחן – מלאות, רכות ועגולות וחמודות – כה חמודות… עמד וזרק את הספר מידו: הביטה אליו בחשש.

• ומה נעשה?

כסה את ידה בכפו ולפפה. לאט לאט, אך בבטחה, הוציאה את ידה. אספה את שתי ידיה מעל השלחן. הסבה את השיחה לענין שהוא ודברה דברים שלא נגעו בשניהם. כה ישבו ושוחחו, ומלים קרות ומיותרות נתגלגלו ביניהם בקלות ובלי מעצור, כמשוחות בשמן, ומתחת להן הסתתרו, יראות, מלים אחרות, חמות ורותתות, שלא ניתנו להאמר. דפיקה על הדלת. עלם ועלמה באו. אולי – חתן־כלה. ובן־רגע נשתנה הכל. רוח חיה נכנסה בדבריהם. ספרו חדשות, התוכחו. היא נשענה על גב כסאו ואצבעותיה פרטו על כתפו. צחוקה היה צוהל כבראשונה. עיניה נוצצו ובקשו את עיניו. על שפתיו הפתוחות למחצה רחפו נשיקות בלתי־נראות לעין – נשיקות אשר טרם היו. כבלי־ברזל כבדים נפלו מעליהם. עתה היו קשורים בחוטי־רז דקים מן הדקים. רז? שניהם התבישו מעט: הלא כל דבר כמוס לא היה ביניהם. ומי חייב בזה, אם לא הוא? עתה הצטער על מורך לבו. ובלבה זע מעין רגש בוז אליו מהול בחמלה. וחזק מאלה היה רגש הכרת־הטובה. אך לזולתם אסור לדעת זאת. בעיני זולתם צריכים יחסיהם להכיל יותר מאשר הכילו. לכן היו כה מתרפקים זה על זה – וכה מאושרים בהתרפקותם…

(ב) הנשיקה

היא שכבה על הספה. הוא כרע לפניה על ברך אחת והיה כאוהב משתפך ומגלה את לבו. שניהם צחקו בקול רם, בשובבות ובבישנות, ולא ידעו בעצמם אם אמת כל זה או רק משחק והעמדת פנים. שאל:

• מה גמול לכורע ברך?

עיניה היו גדולות מאד והציצו עמוק לתוך עיניו. הססה:

• לעתיד לבוא.

שאל עוד הפעם:

• מה גמול לברכיו של כורע ברך?

טפחה על ברכיו וצחקה:

• ברכים מסכנות!

לא יכל להרוות את נפשו במבט עיניה התמים והערום. ישב על הספה והעלה אותה על ברכיו. אף תכף נמלטה מידיו.

• לא, לא… לא זאת. וגם ברכיו עיפות וכואבות מרוב בריכותיו… רעד של צחוק בזויות השפתים הורודות, רקוד זיקות בעינים השחורות.

התרעם:

• מי שם אותך למשגחת על ברכי?

נגשה אל החלון. עמד אחריה והשקיף החוצה בעד לשכמה. שערות בודדות משערותיה נפרדו ולטפו את שפתיו, נגעו ולא נגעו בהן. בחור אחד עבר בחוץ, נשא עיניו אליה, הצטחק והשתחוה לפניה בנימוס רב. פניו הביעו נחת ושביעת־רצון. והיא, פניה חורו. נשענה אל אדן החלון, התכופפה אליו, שאלה חטופות:

• לאן?

הבחור התהולל, כמי שמובטח לו מראש, כי לו יסולח הכל:

אדרבא, לאן? סבורה, אולי – הביתה? אם כן, כונה לאמת. רוצה אולי שאקח אותך עמדי? הרי אני איש טוב ולא אשיב את פניך, אלא – במה דברים אמורים? אם תצאי מיד ולא תתמהמהי, כי בעוד חצי שעה עלי ללכת העירה. ובשרקו בעד לשניו הלך לו קדימה בצעדים אטיים, צעדי צפיה. זה שעמד אחרי כתפה אחז בידיה והביט בפניה כמתחנן:

• אל תלכי!

השפילה עיניה היתה כצפור לפני חלון סגור. בקשה חרכים התאמצה להעלות חיוך על שפתיה הרועדות ממצוקה ומקצר־רוח:

• תכף… תכף אשוב…

ענה במרירות:

• כן, בעוד חצי שעה.

נגשה אליו בהחלטה פתאומית:

• הנה, נשקני!

חבקה בכל אש תאותו ונשקה הרבה, ארכות והיא – רק בנשיקה רפה אחת השיבה לו והשתמטה מתחת ידיו; שמה את מגבעתה על ראשה ומהרה החוצה.

נשאר עומד על־יד החלון. עמד ותמה. מה זאת, כי עליו לאחז בה בשתי ידיו להחזיקה אצלו רגע אחד, והלה די לו לרמוז לה באצבע קטנה ותרוץ אחריו מאליה.

תוגה בלבו. למה נשקה לו? האם להפיג את צערו אמרה בזה? לגמול לו גמול־מה על הסבל שתגרום לו? או לגשור גשר־מה לשוב בו אליו ביום השיבה? מגע שפתיה צרב את לחיו. אצבעותיו נגעו אל מקום הצריבה. ואחר נשק אותן – את אצבעותיו.

(ג) גבירתי

לאויל היה לב טוב. עיניו הפיקו חסד. האויל ידע כי עצם ראות פניו אושר הוא לנו, והיה מאושר באשרנו. בעת הפרדה חלקנו לזוגות.

• ואתה – חמישי, אמר אלי, נבוך.

פתאם התלהב וקרא:

• הא־הא, ידעתי: הלבנה – היא תהיה גבירתך!

“צדקת, אויל – כאז כעתה צדקת!” – אמרתי בלבי. חייכתי בנעימות. ובטרם עניתיו דבר השמיע קול צהלה – צהלת חדוה משונה – ופי הפצוי לתשובה נסכר מאליו. כלנו צחקנו בהתפעלות והיינו מוכנים להוסיף ולצחוק ככל אחת נפשו, כי היה אמן בלתי־מצוי וצהלתו היתה כהלצת־טבע בלתי־מצויה. הכל הלכו ועזבונו לנפשנו – אני והיא. אז נשאתי עיני אליה וכך אמרתי לה: "הוא צדק, האויל. את גבירתי ואותך אהבתי. אהבתיך כי את המלכה, כי את השלטת בלילה; בלילה המושל בכל, את תמשלי בו. "אהבתיך על פכחונך; בלילה סכלם לא נסכלת – אהבתיך כי את המלכה. "אהבתי את פניך המכסיפים – באלה דמית להם ונפלית מהם. "אהבתי את כתמיך – על גלותך אותם. איך תצנענה את רבביהן הקטנים, ואת מציגה לראות־כל את כתמיך הגדולים. "אהבתיך כי לבך גדול – לבך גדול ולבם קטן – "אהבתיך כי את המלכה! “צדקת, אויל – על כן, אולי צדקת!” קראתיה ותלך אחרי. עד סף ביתי לותה אותי, ובנפלי עיף על משכבי הציצה בעד החרכים ותראני ותבוא אלי…

פתיחה

לילות־קיץ בירושלם… או – לא רק בירושלם? בעולם־יה כלו? אחת היא… הלילות היו לילות־קיץ בירושלם. ביום שולטת החמה שלטון בלי מצרים. היא צורבת את הקירות והגגות הנוקשים של עיר האבנים, מסדקת, מקמטת ומובישה את פני האדמה, משטיפה בזעה אנשים וחמורים, הזוחלים בעצלתים, מאובקים, באמצע הרחוב חשוך־הצל, מתישה ומרפה כל תנועה. מנשימתה השורפת חלש היום והיה כמתעלף; על כרחו שרך את דרכו לפניו, על כרחו ירד. ממשמשת ובאה שעת בין־השמשות. העיר יושבת על ראשי הריה, מוקפת חומת־אבנים עתיקה, והיא עצמה עתיקה הרבה מכתלי חומותיה. קרני השמש האחרונות, הורודות־אדמדמות מרחפות עליה, נושקות לה. והיא – אל העמקים מבטיה, למטה, אל הגאיות… העולם קודר. אפלולית קלושה נוהרת בשוקי העיר ומלפפת בתיה. מהבקעות הרחבות, מחגוי הסלעים הצרים, מעומק התהומות והמערות מטפסים ועולים צללי־ערב כהים. חרש ללא־צליל פושטים הם באויר, משתרבבים וחופים את הבנינים, בולעים את הגונים וצורות הדברים. עוד ועוד יבואו, יצטפפו, יתמזגו, ידחקו ויפרצו אל כל חור וסדק, ישתררו בעיר כולה… ערב. הצללים האפלים התלכדו לגוש אחד של חשכה, שירדה על העיר המושקטת כצעיף ענקי שחור. הרחק־הרחק, במעמקיה, מרתתים ניצוצות זהב קטנים, וצפרדע־כסף עולה במדרון הרקיע עלה וקפוץ ובלוע את העמוד השחור, שהזדקר בין שמים לארץ… זלעפת היום נשתכחה, איננה. חמימות אחרת זולפת עתה מתוך האפלה – רכה ומלטפת וכבדה וחונקת כאחת… במבואות הצרים של השכונות החדשות ובין הסלעים המגובבים אשר בירכתיהן תועות דמויות נסתרות, וזוגות חרישים מקננים בחיק האבנים החמות, ועולים לחשים חשאיים… הרבב הקטן, החוור – צפרדע הכסף בעלת הפה העקום והעינים הכהות – מעפיל לעלות. החשכה הולכת ודוללת, תנועת הצללים הולכת ורבה… ובני־אדם אף הם כצלילי־לילה – מאושרים ואומללים, דואבים ורוגעים, חולמים ותועים. לחש־רחש, עובר ביניהם ולהטי דברים עצורים, ושיחות אלמות אין קול – רק מבט ובת־צחוק ונגיעה קלה ונשימה כבדה…

… עד שהן קמות, שבעות ואחוזות־תנומה – דמויות הלילה – והולכות ונפרדות, ובהפרדן שוב הן מתגעגעות אשה על רעותה, ואין נחת, ואין רצון. הלב מהסס. על מה יהסס הלב? על מה יצר לו ככה? הן נפרדות והולכות ונעלמות באפלת הלילה ונושאות בחבן מורא ותקוה… האיר הבקר. קרני השמש הסקרניות אצות אחרי הנעלם מפניהן. מריחות עקבותיו, אך יותר מדי בהירות עיניהן וחד מבטן. רזי הלילה נסוגו עם הצללים הכהים, צרורים בקמטי סודריהם השחורים, התחבאו בנקיקים עמוקים ובמערות סתרים שבמעבי האדמה, והקרנים הסקרניות, בהירות העינים, חוש תחושנה בהויתם, בקש תבקשנה אותם ולעולם לא תמצאנה…

א.

חדרה של צפורה קטן, מרובע וטבול באורה. סמוך לחלון האחד עומדת מכונת־תפירה והשני נשקף לסימטה שקטה ונקיה. אצל החלון מתנדנד על כסאו שמעון רינגל. הוא אינו רגיל לשבת במנוחה. לרגעים יציץ החוצה ויראה את גבי הבתים אשר מעבר לסימטה ומיד ישוב ויביט בפני צפורה – אותן העינים הנוגות, השתקניות. גל האורה סר פתאם מן החדר. בחוץ עוד יום ובבית אפלולית. רינגל מתנדנד בכסא, מתנדנד ומדבר כדרכו:

• שתיקה זו מהי, צפורה? בשעה שבני אדם מתכנסים יחד צריך שירחפו סביביהם צלילי מלים. אין מקום לדומיה. ואת שותקת… למה? אומרים, השתיקה יפה…

צפורה גחכה:

• וכי תתן לפצות פה לזולתך?

– כך־כך… למה תפסיקי אותי באמצע הדבור!…אומרים, השתיקה – לא, צפורה, אי־אפשר… חי נפשי! עלי לרוץ הביתה… מחכה אני לאדם נחוץ לי. היא לא הוסיפה להפציר בו, נשארה עומדת אצל החלון בלי הצית אור בחדר, ובעינים גדולות ונוגות סקרה את הסמטה החשכה. דמות שחורה עברה למטה. רינגל!… היא עצמה עיניה ולחצה את מצחה הלוהט אל שמשת החלון. רינגל תעה בלי מטרה במבואות ובחצרות אשר מסביב לרחוב יפו. לבו כבד. היא לא בקשה עוד. שתקה. מדוע היא חסרת־אונים ומדוכדכת כל כך? …וכל ימיה – תך־תך. והלילות קשים הרבה מהימים, ואם יראה לה ניצוץ אור מרחוק הלא רק יהבהב ואיננו. וצמאת החיים דועכת, דועכת. שובו אותם הימים הנלאים, הערירים. וערבי־חול ללא־תקוה, ולילות־אש מעיקים ורווים יאוש. כמה צפורה כאלה בערב זה בירושלים! רינגל עמד מלכת והביט אחריו. דמי וחשכה. אי־מזה עולה קול צעדים חרישים, מתרחקים. הוא נשען אל קיר־אבנים קר ולח והציץ, נבוך, לתוך החלל האפל.

• קר… קר מאד בעולם, – פלט בקול עמום.

רטט קל עברו. הוא הניד בראשו. שחק שחוק עצבני קצר והלך משם בפסיעות גסות, הלוך והנד בראשו ופפה בידיו.

ב.

טרא־אך! התפוח פגע בו יפה. רינגל לפת את ראשו בידיו, אך לאחר מעשה: כובעו כבר היה מוטל על הארץ. יונה תקין ישבה על הגזוזטרה, ידיה לצלעותיה, כולה צחוק שובב.

• חה־חה־חה.. אי, רינגל… הכובע… הכו־בע!.. חה־חה!…

בן־רגע עלה על הגזוזטרה, זנק אליה ותפסה בתנוכי אזניה. – ילדה, ילדה שכמותך – אל לך להשתובב… ילדה, ילדה שכמותך – עליך להתנהג בנמוס. – אוי־אוי, – צרחה הנערה: היא נסתה להחלץ מידיו ולא יכלה. – אוי, רינגל, חדל־נא… אהיה ילדה טובה… רינגל, אתה מכאיב לי! רטט של דמעות בקולה. הוא הניח לתנוכי אזניה הבוערים ועמד להשיב אליהם רוח,“לצננם” מעט, כדבריו. היא דחפה אותו ממנה בשתי ידיה.

• אוי־אוי, יונה, את מכאיבה לי קרא בקול בוכים

אחר זה ישבו שניהם יחד ואכלו תפוחים משקיק־הנייר שבידיה. בתוך השקיק היו ידיהם נתקלות זו בזו, תופסות בתפוח אחד ומושכות אותו בחזקה כל אחת לצדה. ולרוב, לאחר שכבר נשאר ביד רינגל, היתה מוציאתו מידו בחטיפה אחת פתאומית ולוחצת אל לבה בצחוק של נצחון. אז היה לוקח מהשקיק תפוח אחר, נותנו בפיו ושר מבעד לשניו התקועות בתפוח:

הוי, תמה תמתי,

הינומה נאה תעטי,

ואשה כשרה תהיי.

את תגזזי קווצותיך

ואני אכל תפוחיך…

שירתו הרעימה את הנערה.

• אל־נא תשיר כך, איני רוצה… רינגל, ראה אסתם פיך!

היא סתמה אזניה באצבעותיה. והוא לא חדל מלפזם אותן המלים באותו נגון, כשחצי התפוח תחוב בין שניו:

• הוי, תמה תמתי…

היא התאמצה לסתום פיו ולא יכלה. התפוח עכב. רינגל חש בהנאה באצבעותיה הרוטטות על שפתיו.

• ואני אכל תפוחיך, – נהם מבין האצבעות הרכות.

יונה כעסה, קמה וברחה אל חדרה. רינגל הלך אחריה הלוך וחייך וכשרצתה לסגור את הדלת בעדה הספיק לתקוע רגלו בינה ובין המפתן. יונה דחפה את הדלת בחזקה, צחקה, התרגזה ושוב צחקה – ולא יכלה להבריחו. – הנה־נא הואלתי לעמוד לפניה… – אמר רינגל בענוה – אל־נא יחר אפה ואכנסה אך הפעם… אולי ימצאון שם דברים טובים מברכות שמים מעל וכולי.

• עזוב אותי… חה־חה־חה!… ראה, אזעיק את אנשי הבית.

• יונתי, פתחי לי… הלא את ילדה טובה…ואני לא אלך מפה.

• תוסיף לשיר כך?

• לא! לעולם לא!

• בהן צדקך?

• אה, בהן צדקי אני ובהן צדקם של כל צדיקי הדור.

• כל הצדיקים אשר כמוך, – אמרה וסרה מהדלת.

היא הדליקה את המנורה. הוא ישב על הכסא היחידי שהיה בחדרה והיא התכנסה לתוך המטה, רגליה תחתיה, כתורכיה. עתה נראתה כילדה קטנה. בת כמה היא? לדבריה – בת שבע עשרה. נניח, כי שתים שלש שנות חייה הראשונות נשכחו מזכרונה – מכל מקום צעירה היא מאד, מלאת שובבות פרועה, ילדותית, תמימה? לעתים פניה חורים וצללי ערב נחים מתחת לעיניה. קבל לבה תמים וכולה תום – פלג־מים בהרים לעת צאת השמש. והיא יודעת זאת ומתגנדרת בזאת, ואין זה גורע מחנה. מחולים לה גם שפתיה העבות, גם אפה הקצר והשמן – כל כך רעננות לחייה, כל כך רכות זרועותיה, כל כך מאירות עיניה וערב צחוקה הסואן. יונה קמה ואמרה בהקפדה:

• ראשית, הנני מתרה בך שלא תקרא לי עוד “יונתי”. עוד מעט ואהיה גננת ואיני יכולה להרשות.

• ומה השם, למשל, שתרשי לקרוא לך?

• יונה… הגברת יונה.

• אוי־לי… ואיך מבחינים אצל היונים בין אדון לגברת – אולי למדת כבר גם זאת?

• זה לא עסקך… ועתה אתלבש. הפנה פניך אל הקיר, אל תזוז ואל תביט אחריך עד שאגיד. אחר נלך לטייל. אל תזוז, רינגל. הסתכל בקיר. אם רק תהין…

• הוא עשה תנועה חשודה בראשו.

• לא! לא! רינגל, לא!..

• גברת יונה, יונתי, את יודעת… שתי ממי"ן חסרות בראש שם־משפחתך.

• כלום לא חסר. אל־נא תרבה לדבר פן תפנה את ראשך אלי בהיסח הדעת.

• “היא אינה טפשה” – הרהר רינגל בתמיהה ובאי־רצון מעט.

הם הלכו דרך סימטאות צרות, עברו על פני ככר עזובה, המוליכה אל שכונת “זכרון־משה” ויצאו לרחוב בית־החולים. אור הירח מלא את האויר. כוכבים חוורים רעדו רעד ירוק בעמקי השחקים האפלים. העיר נמה. זעיר שם רץ כלב נרדף, דומם, שנים שלשה מבני גזעו בעקבותיו, אף הם דוממים כמוהו, ובדממת הלילה עלה לרגע קול נשימתם הכבדה ורקיעות רגליהם הרכות. אי־מזה נסרה באויר שריקת שומר לילה. “חג'” גבוה ושחור עבר לאטו והציץ בעינים שוקקות בפני הנערה ושוב היתה שריקתו־יללתו מנסרת במקום אחר. ומסביב – לילה עמוק, חרישי, רווי חלומות־פלא… יונה לפתה זרועו של רינגל, נלחצה אליו באמון, בהתמכרות.

• כל כך מוזר פה… אור בהיר זה ולילה… פתאם נעצב לבי… פתאם כל כך… למה זה, רינגל?

• הרגשה מוקדמת של המתרחש באפל הלילות הבהירות ואורב לה לאור מזלות בלילות חושך.

אמרתו המחוכמת נפצה אל פשטותה התמימה.

• סכנת נפשות!… התדע מה אהבתי ביותר?

• הנני משער…

היא אמרה בכבד־ראש:

• פלירט.

• ככה, – פלט מתוך מבוכה קלה, כ־כה…

אחר רגע הוסיף:

• אה, אין את שונאת את אשר אוהבות כל הנערות.

היא שמעה ולא ידעה מה, והשיבה דברים שקטים, ודברה כמו חולמת:

• מה אני ולמה?… אני עוגב… היחיה העוגב ואין יד פורטת על פיו? ואני עוגב עגבים… אומרים, יש חיים בלי עגבים. לא ידעתי, כי לא חיי הם… אני – לבי לרבים – שיבורו ויקיפוני… שאוכל לקרבם ולדחותם, והם ישובו ויחזרו עלי ויהיו לי כצרי וכאש אוכלת… אז אגרה אלה באלה… שיהיו דבקים בי ומקנאים לי – אז אשחק בהם ואשעשע את לבי, כי הלא הגברים טפ־שים כל־כך! – היא הדגיש את המלה בהנאה נכרת. – ונשים שנאתי. מחברתן אני בורחת. כי אני אשה – אנכי!… רוצה אני שגברים רבים יסובבוני ולא יחדלו. וכך יהיה. כל אחד מהם יהא כרוך אחרי, אם רק אחפץ…

שתיקת רינגל הרגיזה אותה. היא הוסיפה ואמרה:

• וכך אשחק בהם כל ימי חיי.

רינגל הלך דומם על־ידה. אחר כך ננער ואמר:

• אשה, את אומרת? לא… על כל פנים, לא בתכלית… כי זו שהיא כולה אשה, גם נשים יאהבוה… והיא גם אהבת נשים תקבל.

הנערה הביטה בו, פניה מרוכזים, עיניה מפיקות צמאה, כולה צפיה, והוא ירד פתאום מהמשעול הבלתי־רגיל שבו דרכו שניהם בהיסח הדעת, ושוב היה אותו רינגל הרגיל, המפטפט ומתבדח. ודבריו עתה היו זולים וחסרי־טעם מאשר לפני זה.

• יונתי, חה־חה… מהיכן לך רעיונות ונסיונות כאלה? המהגורן של הגמנסיה העברית או מהיקב של בית המדרש למורים?

• טוב, טוב, – התרגזה, – תחשוב אשר תחשוב… אחת היא לי.

• לא, לא, אין עיני צרה בך. ברך אברכך שתלכי ותעשי חיל ובכל אשר תפני תצליחי, וגם בנוגע אלי – יהי רצון… אגב, כל השיחה הזאת, והעצבות, וההשתפכות – תכסיס? מה? חה חה!…

הוא נהנה מאד מפקחותו, והיא שתקה כנעלבה. “האם אמנם נעלבה. – שאל את עצמו רינגל. – ואולי גם נהנית מדבריו?” היא הוסיפה לשתוק. פתאם חלצה זרעה מתך זרעו.

• מר רודניק! – קראה לבחור גבה־קומה שהלך לקראתם – יבוא אתנו. רוצה ללוות אותי הביתה?

• אה, בכבוד גדול… ודאי!

היא שלבה את זרועה המשוחררת בזרוע הבחור והמשיכה את דרכה בלי שים לב עוד לבן־לויתה הקודם.

• עוד תכסיס?… חה־חה – העיר רינגל.

• אה, הנח לי… איני יודעת שום תכסיסי. פשוט, אני רוצה הביתה, ומר רודניק ילוני… והוא גם כן, מר רינגל, טוב יעשה אם ילך לישון. טל, אפשר להצטנן.

• תודה, גברתי, אני מסתלק. בלי צער ובלי שמחה לאיד… אם תימינו אשמאיל… ליל טוב לכם, לילה מקסים…

וכשהתרחק מהם רנן לאטו:

ליל טוב לכם, ידידי –

ליל נרד ובשם

וחלומות־שוא לכם, ידידי –

חלומות זהב וקסם…

ג.

רינגל שב בדרך אשר בא בה. כשנשאר לבדו חדל מהרהר ביונה. רגע עמד כמפקפק: האם אמנם ילך הביתה, או ל“שם”? ובלי החלטה ברורה תעה מסביב לככר. המבדילה בין זכרון־משה לבתי־ורשה, תעה והלך עד שראה את עצמו בקרבת ה“בית הנאמן”. בלבו ידע היטב כי הוא הולך ל“שם”. הוא התנהל לאטו, כמטייל, עד שהגיע לקצה הרחוב. אור לבן הבהב מתוך חלון גבוה. וכי באמת נאה היא כל כך? זאת לא ידע. שחמתנית היא, גבוהת קומה, יפת תואר, ועניה חומות, עמוקות, צוחקות – וקרות. טובות? אולי. אבל קרות. עיני אחות רחמניה… והיא אחות רחמניה! מבטן ומלדה… רחמניות הן עיניה וטובות, ואינן מתלקחות. עיניה פקחות, ושוחקת היא לעתים קרובות. והוא רק יעצום את עיניו וישמע ברור כל כך קול צחוקה הצלול, הרוה, היוצא מן הלב…

• מי שם? מר רינגל? על מה נאנח ככה?

רינגל נעור כמתוך שינה הוא עמד תחת החלון המואר. הגב' הולנדר, התיירת, השקיפה עליו מלמעלה, כשהיא מחייכת בידידות.

• אומרים שלב יבין ללב, – התרעם רינגל. – אומרים… מה לא יאמרו?… הנה עמדתי והייתי מכון את עצמי לשיר לה סרנדה, ואלה האנחות הגניחות לא באו אלא כעין פתיחה, והיא הפסיקה אותי באמצע ועכרה את הלך־נפשי. איך נשיר סרנדות לפני חלונותיהן של בנות דורנו!

• סלח־נא לי הפעם, מר רינגל. בקרתי בבתי־החולים שבעיר ויכול אתה לתאר לעצמך עד כמה רוחי רומנטית הערב…אך מחר אקרא שירי שילר לפני בואך… חה – חה– חה… הכנס־נא, ידידי; אף כי השעה מאוחרת ואיני יודעת אם יאה לגברת צעירה לקבל לעת כזאת בחור יפה בביתה. אך לי מותר, אולי, כי על כן אני תיירת. לא כך מר רינגל? הכנס־נא, נשוחח מעט.

• לא. מוטב שתצאי החוצה. ראי, מה נהדר הערב! נתהלך מעט פה, בקרבת המקום, ותסיחי לשעה את דעתך מבתי החולים. הלא בין כך ובין כך תהיי לדוקטורית…

• למעלה מזה, אדון רינגל.

רינגל נאנח.

• יתכן שימצא לך פרופיסור ותהיי לפרופיסורית… יתכן. מי יתן והייתי אני אותו פרופיסור מאושר!

היא יצאה אליו לבושה בשמלה לבנה, קלה, ובחולצת־ספורט לבנה ועניבה שחורה: היתה רעננה וצעירה, כאילו מעודה לא למדה חכמת הרפואה.

• מה? איזה פרו־פיסור? – שאלה.

פתאום הבינה את הלצתו ופרצה בצחוק.

• אתה איש מסוכן, מר רינגל. איני יודעת, אם טוב אני עושה לטייל אתך בלילה… חה־חה־חה…

הוא השיב בזדון:

• היה לי מכיר אחד, כאשר שמע הלצה שתק. הלך הביתה. ולמחרת בבקר הה פתאם פורץ בצחוק.

• "אה, רוע־לב כזה! – השתוממה. – לא פללתי… אבל כך הם כל הצוחקים –

• הרוצים להצחיק ולא להיות מצחיקים, – הוסיף רינגל.

• כן־כן, חה־חה… אבל הוא יודע להצחיק. למה לא ינסה לשחק על הבמה?

• אני משחק על במת החיים, – הודיע רינגל חגיגית. – אני מעלה אבעבועות על פני החיים.

הם יצאו אל ככר רחבה ופרועה שמאחרי השכונה. היא ישבה על אבן בודדת עשויה ככסא בלתי־מהוקצע, והוא על האדמה לרגליה. כתפו נגעה בברכה, נגיעה ולא נגיעה. רגש של אושר פעפע בלבו – רגש של ששון מציף ומאשר… הוא דבר דברים שלא מן הענין:

• יש פה בחור אחד גבוה ורענן, רודניק שמו, רווק…

• אם כן?… – שאלו עיניה.

• היא אינה מבינה: הוא תלמיד בבית המדרש למורים. בגמנסיה לומדים יחד בנים ובנות ובבית המדרש למורים – רק בנים. לכן קראו תלמידי הגמנסיה לתלמידי בית המדרש למורים – רווקים!

• אה, רווקים כאלה! חה־חה־חה… מסכנים! אם כן, מה לו ולרווק ההוא?

• לא כלום..

נשתררה דומיה. הלילה היה בהיר ולא בהיר. הירח עלה לגבהי שמים. הככר היתה זרועה גושי סלע, ובצלם חסו דמויות חרישות ולחשי־קסם עברו בין האבנים כרשרושי אחו נרדם ביום אין רוח.

• אומר לך שיר, – הפסיק רינגל את השתיקה.

• שירו?

• שיר הלילות האלה… שמעי!

מוזר: ליל קיץ, האור מצל,

ליל שליש החודש,

עצל הרוח, רוה צלצל –

לא חול, לא קודש.

אין חול, אין קודש… נפלא כל כך,

כל צעד – פלא.

בקעה ורוחב, ועשב רך,

ואי כל סלע.

לא אי האבן – ראשית עולם.

זורם התהו…

מי זאת שזעה לצד אדם,

והיא כמוהו?

וראה – הביטה: על כל גבעה

תבל נוצרת

אותם השנים – אדם, חוה –

תחילת שרשרת…

שם יד פורטת, צליל־צליל ונהי,

שם לב בכלא…

כל סלע תהו – והוא והיא…

ליל זיו – ליל פלא…

הוא הוסיף לדבר, ודבריו היו שזורי ערפל־לילה דק ואור בהיר־כהה, ונשמעו כהמשך השיר.

• ארץ תיירים היא הארץ הזאת. הם עוברים בה ומביטים. הם תרים אחרי מקומות לא־נודעים, אחרי רגשות לא־מצויים – ואין מוצאים ספוק, ולא ימצאו כי על כן תיירים הם.

כל אדם תייר לפרקים. כל אדם שעות דמדומים לו משלו וערבים משלו. ביום ברור הכל. הדרך קבועה. ובערב… אותו חלל משונה המבדיל בין טרדת היום ובין מנוחת הלילה… בערב יש שהם אובדים את דרכם הכבושה. ואם גם ידרכו בה במקרה לא יכירוה עוד. הם יתעו ברחובות עיר־מולדתם, והרחובות יהיו זרים ומופלאים. הם יצאו מחוץ לעיר ויראו את השחקים העמוקים עומק אין סוף, ואת הצללים האפלים של ההרים הרחוקים. הם יתעו בלי דרך ויתורו אחרי דברים אשר לא ימצאום. אותה שעה יהיו תיירים – תיירים לשעה. הם יעזבו את “ארץ הזעה”, ארצם, ויעלו וידאו במרחבי “מלכות הבעבועים”. וירחצו בגלי האויר הרכים, המלטפים המבשמים… ומסביב רבבות בעבועים – כל אחד נשמה קטנה – טפת זעה, שפרקה עול מסורת של מטה – לשעה קלה או ארוכה – ומעפילה לעלות… ואני שט לפרקים בתהומות הקודרות והחלולות, המבדילות בין מלכות למלכות, וכשאראה נשמה המתאמצת להאביר אל השחקים ואינה יכולה ושבה וצונחת מטה, כי חלשה היא וכנפיה רכות, אשיב עליה ואפיח רוח חדשה באפיה והיא תעלה שנית כעלות הבעבועים על פני מי־בורית. והנה היא גאה כמוהם ומלאה עוז במעופה, מתמרת ונוסקת, מרחפת בין הכוכבים הקטנים ובין פרפרי הלילה הגדולים, וחיה את חייה – את חייה הקצרים, כי הזהר והרום והמרחב והקלות כמשא כבד הם לה, והיא מתמלאת כבדות ויורדת מטה ושבה אל אשר באה משם. רינגל השתתק. היא נשענה בזרועה אל האבן, עיניה פתוחות לרוחה ונוצצות ככוכבים הרחוקים למעלה. כובעו נפל על ברכיה, ראשו צנח על כנף סודרה המתבדר, סמוך־סמוך לחזה. הוא עצם את עיניו והקשיב לדפיקות לבה. הירח הצנום, המארך, עמד דום ברום השפוע הכחל למעלה, והשקיף, קפוא, בעינים כהות, על משחק האור והצללים, על קצף המחול הלילי השוטף את פני הארץ.

דמויות סתומות רחפו בחלל האויר – מקסימות ומכסיפות. כל פלא היה מצוי ורגיל, ודבר בלתי־מצוי לא היה עוד… שניהם ישבו אלמים, מתוחים, מאזינים לקול דממת הלילה.

• אולי כך, – לחשה הנערה, – כל אחד חי את חייו…

הם הוסיפו לשבת שם – ישבו שעה ארוכה, דוממים ומאזינים.

ד.

לאחר שלוה את העלמה לביתה שב אל אותה האבן. הכל מסביב היה כמו לפני כן, רק מקומה נפקד. מקום אחד קטן בשקע האבן היה ריק, והריקות הזאת פשתה לכל עבר והריקה את העולם כלו. רינגל הקריב את פניו הלוהטים אל פני האבן הרטבים מטל הלילה. הוא השתטח על הקרקע שכפות רגליה דרכו עליה. הסלע הפיק קרירות רעננה ונעימה. הוא עצם את עיניו כאז – וכאז היו שערות ראשו נוגעות בשולי שמלתה. הוא היה עליז ומדוכדך – חרדת גיל עברה אותו ודכאה את נפשו. הוא לא הרהר עוד במאומה. צחוקה הרוה והצלול עלה באזניו שוב ושוב והיה לו כמנגינה רחוקה ובלתי־נודעה, כהמית־מעיין ערבה, העולה בעד אושת עפאים ביער עבות. “בוא מחר!” אמרה בשעת פרידתם – ובת־צחוק של אושר רחפה על שפתיו ששבו וחזרו על שתי המלים האלה. “מה זאת – שאל את נפשו. – התחלה או סוף?” אחת היא לו. חיי שעה. ואחר־כך… אך מה לו ולאחר־כך –

אחר־כך – היהיה אחר־כך? מה אכפת… יום־יבוא – לא היה, יום־עבר – לא נשכח.

מי אמר זאת? איש לא אמר. כלומר, רבים אמרו… והיא אמרה: “שעמום תוקף אותי פה”. והוא נחוץ לה להפיג את שעמומה. יהא כך! ואולי – מי יודע? אולי לא יהיה כך… הוא יבוא מחר. ודאי יבוא. כל היום יצפה בקצר־רוח לערב. רינגל קם והלך לדרכו. הוא היה עיף ואחוז תנומה. בכל זאת, לא נחפז. צר היה לו להפרד מדמויות הלילה התועות בחשאי, מהאויר הצח והקריר אשר ערב לו כמי־מעין ביום שרב. עיניו שטו לפניו בעצלתים, ראו דברים רבים ועברו עליהם בלי לעמוד. שוב פגע בעדת כלבים דוממים שרצו איש בעקבות רעהו. מתוך קצב ריצתם עלה באזניו קול צעדי חיים טמירים, עצומים, חיי בריאה. הוא התנער והביט אחריהם בעינים רוויות רצון והבנה. על גדר־אבנים נמוכה קנן זוג צעיר. ראשה נח על כתפו. הוא לפת את גוה. שניהם ישבו בלי אמר והיו כנמים בחיק הלילה הרך והחמים, החופף עליהם מסביב. יונה? היא ורודניק? לא, לא הוא – אחר, נדמה לו, נמוך ממנו. רינגל לא תמה ולא התרעם. היה לו רצון לקרב אליהם ולברכם על ששמעו בקול קריאת הלילה החשאי וקמו ויצאו מבתיהם; על שהבינו לרמזי הכוכבים והתלקחו כמוהם; על שחשו בהם לבה של אמא־אדמה וגם לבותיהם הוחמו… אבל ירא היה להשבית שלותם ועבר עליהם בחפזון, ולא אמר מאומה. ובשכבו על משכבו מיד שקע בתנומה. אלא שהרעש, הבא מלמעלה, מעלית־הגג, העירו לרגעים. דבר־מה רך ומוצק התלבט והתגלגל על קרקע העליה. באזניו עלו יללות משונות, ספוגות תאוה חריפה, גניחות ממושכות, כבדות…

• ארץ הבעבועים לחתולים בעליתי! – צחק רינגל.

יללם לווהו עד שנרדם, ובהרדמו עוד רחפה על שפתיו בת־צחוק של רצון וחדוה חרישית.

א.

בבית היה חושך. גם בחוץ הלך הלילה הלוך וגבור. הגיעה השעה לצאת.

וֶלוֶלה־תן התלבש במתינות. נעילת הנעלים וקשירת הפוזמקאות באו סוף־סוף לידי גמר, אך בכלל עלתה לו העבודה הזאת לא בנקל. נעל אחת חפש שעה ארוכה, ורק ברב עמל מצאה בחוץ, מאחורי החלון. בלי ספק, מלאכתו של קין היא, תאכלהו אש אוכלה! טוב שיצא מזה בשלום, בעוד היה מעט אור יום. את כל השאר נאלץ לעשות בחושך. אמנם על משקוף החלון עמדה עששית של פח קטנה, אבל נפט לא היה בה וזכוכיתה שבורה. ולולה הדק על מתניו חגורת הכדורים, העביר יד על ראשי הנחשת שלהם, להוכח אם כלם במקומם, ושם על צוארו את פתיל האקדח – ה“נגן” שלו. הוציא את האקדח הטעון מנרתיקו, פתחו, שפך מתוכו את הכדורים ואחר החזירם למקום. הכדורים התחלקו ובאו בקלות בנקבי “התוף” המשוחים בשמן. הוא לבש מעילו, משש את החליל שבכיסו. פגיונו כבר היה תקוע בחגורתו, הכל כסדרו. היקח גם את הרובה אתו? רובה טוב, נכון, קולע אל המטרה ולא יחטא, אך מבנהו ישן ומשקלו כבד. רובה זה מעך לא מעט את שכמו במשך השנים שהוא נושאהו. לא, לפי שעה אין צורך ברובה. יבואו ימים לא־שקטים – אז יקחהו, עתה אין עוד הסכנה גדולה כל כך… והוא, ולולה, השנה הוא מרגיש מעין רפיון בגופו… השמירה אוכלת הבריאות… הקדחת!… ומשא נוסף הרי הוא נושא… מורגש…

נפתחה הדלת.

• מי כאן? – שאל הבא בקול עבה ומלא המולה. – אתה, תן? אוהו… – השמיע ולולה נהימה קצרה.הוא חפש את כובעו, שהתגולל לרוב על מחצלתו או על מיטת שיק, ועתה, כמו להכעיס – אבד ואיננו, כאילו נפל במים. ולולה התאנף בגלל הכובע והחריש. בכלל לא היה מן המרבים לדבר.

• שמע, תנתני, איני יכול לצאת אל השמירה בלי גרבים… הסנדלים הנאלחים מגרדים את עקבי העדינים… תן לי זוג משלך!

• מה? אני אתן לך גרבים?!

• מובן, אתה לי ולא להפך… שאני לך אתנה – חשבה רק הזקנה… ואתה – טפש ארוך ממצרים ועד הנה… הזדרז!

• סור מזה!… אין לי גרבים, רק אלה אשר על רגלי.

• יפה! יפה! לך איפוא שנים, ולי אף לא אחד… והצדק היכן?

• קבול עלי לפני הרבנית… לך מזה, השומע אתה? לא די לך שהשלכת את נעלי החוצה? כשאומרים “קין”… ידים בטלות; בגללך אאחר לצאת אל השמירה.

קין כרע על ברכיו בקרן זוית וחטט ונקר בגל של לבנים, מלבושים וסמרטוטים מכל המינים, שהתגבבו שם. פתאם הזדקף ופרץ בצחוק עבה, מתנדנד שיצא מעומק חזהו:

• הא־הא־הא! “ווא־או־אי”! – ילל כילל האי, – הא, תנתני, ובכן היה זה נעלך? ואללה שכך חשבתי! אמרתי, אשוב אגיד לך – ושכחתי לגמרי. היכן מצאת אותה – לא תחת החלון? התרנגולות המנוולות אשמות בזה. לישון אינן מניחות, תצלינה חיות על גחלים בוערות… וזרקתי בהן… כמדומה, שגם שמשה אחת שברתי אגב השלכה… הא־הא־ הא…

• אין כמוך, קין!

• ראה, תן, איזה בלויי־סחבות מצאתי… הצת גפרור.

לשון האש הקטנה האירה חדר רחב ומרובע, שכתליו מעושנים ומאובקים, ובזויותיהם תלויים קורי עכביש עבים, שחורים כמעט. אצל כותל אחד עמדה מטת־ברזל, אצל השני היתה פרושה מחצלת קנים. על הרצפה הי פזורים חלקים שונים של “תלבושת גברים” – זוג מכנסים, מעיל, אזור ועוד, וגם אלונטית כהת־המראה שאפשר היה לחשבה, בראשונה, לסמרטוט המשמש לשפשוף הרצפה. זה היה מעון השומרים, וגרו בו ארבעה בחורים. אולם רק שנים מהם – ולולה תן ואלתר שיק הבוקוביני – היו בעלי מקומות־שנה קבועים, השנים האחרים – קין ובחור רומיני אחד, תודרוס או תודרסקו, כפי שכנוהו חבריו – לא היו משאירים אחריהם עקבות מסוימים של מקומות־משכבם. הם ישנו על ה“עבאיות” שלהם, ואל השמירה יצאו ומצעם על גבם. לאור הגפרור נראו רגע פרצופיהם של שני השומרים. על ראש ולולה נתון כובע כבשים גבוה ובידו “נבוט” – אלה בעלת גולה עבה, שנראתה כאגרוף־אדם מהופך. הוא עומד אצל הדלת, מוכן ליציאה. אותת של אדישות מרושלת נכרים בתנועותיו ואין התאמתה ביניהן ובין דקות גופו וזקיפות קומתו. וכן נדמה, כי לעת צורך ינער מעליו את רפיונו ויעשה את אשר יעשה מהר ובלי פקפוקים. אז תסורנה ממנו גם הבעת הזעיפות השפוכה על פניו, גם העצבות הקודרת, הנשקפת מעיניו הירוקות המוריקות, השפם הקטן הדק, שהתפתל כסרט בהיר מעל לשפתו העליונה, אף הוא בישר צחוק פתאומי, ברק שנים לבנות, רטט עליזות צעירה, – אך עתה נח בדממה, הדוק וקפוא. השומר השני, המכונה קין, עמד בפינה והחזיק בידו כתנת בלה, שכתמים גדולים הצהיבו בה – ודאי עקבות מגהץ משולהב. בקומתו היה שוה כמעט לולולה, אבל לא במבנה גוו: חזה בריא, עגול ובולט, כתפים עבות, פנים רחבים, עגולים, רכים, כהים – פנים מונגוליים, שהיה בהם גם משהו מסבר פני אשה – ועיניים חומות, עקשניות, ומבט כבד. קין אהב להתבדח, ולהטי הלעג שבעיניו החומות התמזגו מזיגה משונה עם הכבדות, האכזריות כמעט שבמבטו. רק לעתים רחוקות, בהתפרצו בצחוק מקרי ולא־צפוי, היתה קשיות זו סרה מעיניו ופניו היו אורים וטובים ופשוטים כפני אב המשתעשע עם בניו הקטנים. קין הושיט את הכתונת הקרועה לולולה, שכבר צעד צעד אל הדלת.

• חכה רגע – שלך זו?

• לא… אולי של שיק?

• אין דבר, שיק יוותר…

• הנח! מוטב שלא תגע בשלו. הוא יבכה על ראשך כל השנה!

• לך לדרכך! למה תעמוד? אין לי עוד צורך בך.

הוא קרע את הכתונת לשתים.

• מה עשית? בוא ואמשש את מצחך. האם לא נטרפה דעתך עליך? בחייך שנוציאך מחדרנו… ראה תראה…

• טפש! וכי מה עשיתי? מכתונת קרועה אחת עשיתי שני חתולי־רגלים שלמים… האין אות כבוד מגיע לי בעד מעשה כזה, תן מגונה שכמותך! ולשיק אל תדאג. הוא בחור חרוץ. כשמו כן הוא – “געשיקט”, ואם תרצה לומר – מלשון “שליחות” – גם כן טוב. עתה יריץ מכתב־תמרורים לאמו בצ’רנוביץ, ותשלח לו עוד חצי תריסר כתנות. אל יאוש, תן, גם לך יהיה חלק, שמע! – הוא נעשה רציני והשפיל את קולו – מה עסקיו שם, ען יד הקיר?… אין שנוי? עוד הוא יורה?

• השד יודע אותו – יורה! גם אמש ירה, לא שמעת? בקצה השני, מלמעלה… גערתי בו, והוא מגמגם ורועד: “גנבים”!

• ירא?

ולולה הצית גפרור להדליק סיגריתו.

• ירא, – ענה חרש.

מבטיהם נפגשו. הם הסתכלו זה בעיני זה. איש מהם לא הצטחק. ולולה עשן.

• אולי יתרגל… מה?… אני הולך, איפוא!… אך ראשי כואב… איני יודע למה…

• לך, בחוץ יוקל לך.

בחוץ היה שומם ואפל. השעה שעת ארוחת הערב. אחר כך עוד יצאו הבריות לטייל. פועלים ובני האכרים אולי עוד ילכו אל הגורן להתגולל באלומות. עתה הכל בבתיהם. ולולה צועד יחידי בכביש הרעוע שברחוב. ודאי, אילו לא היה כביש זה, לא היתה ההליכה פה קשה מאשר היא. כל אבן אי העומד ברשות עצמו בתוך ים של גומות. כל רגע נתקלת הרגל בסדק שבין שתי אבנים. הוא רגיל בפחתים הללו ורק בדרך אגב נזכר בהן. בשויון נפש הוא מוציא את רגלו מן הפחת, ובזריזות מיוחדה, שמקורה בהרגל ישן, מגשש בקצה נעלו שפת האבן הקרובה ועולה עליה בקפיצה קלה. בבואו אל שער בעל שבכות־עץ קלושות שבקצה הרחוב, עמד ומשש את המנעול. הכל כסדרו. בשנה שעברה שברו גנבים את המנעול והוציאו פרדה מהחצר והוליכוה דרך רחוב המושבה בשעה שהשומר התהלך בחוץ מעבר לקיר. ולולה פנה ימינה. הנהו – הקיר. הוא שם יד על אקדחו לראות אם נכון הוא במקומו, נגע בפגיון, לדעת אם יצא על נקלה מן התער. כל מנהגי הזהירות הקטנים האלה היו לו מכבר לדברים שבהרגל, הנעשים בהיסח הדעת. הוא לא חשב כלל, כי הלילה יקרהו מקרה כל־שהוא, אולם, שבע פעמים – לא, פעם אחת – כן. השומר חייב להיות תמיד מוכן לכל. אגב, עונת הגנבות הולכת ומתקרבת. אמנם, בעת הקציר אין על השומר במושבה אחריות רבה. גונבים את התבואה מן השדות, וכדי לגשת אל המושבה צריך הגנב לעבור את השדות, שהשומרים־הרוכבים משוטטים בהם כל הלילה. עתה, כשהקציר קרוב אל קצו ושמירת־השדות פסקה, ודאי שהאורחים הבלתי קרואים לא יאחרו לבוא אל המושבה. נשיבת רוח חזקה הכתה בפניו בצאתו מרחוב המושבה. נדמה, כאילו חכתה לו זמן רב ושמחה שהנה – יש לה במי לפגוע. הכל מסביב נדם והיה כממתין עד עבור הרוח הסוער, הבולע בילליו הממושכים והמשונים כל קולות הלילה. גם הכלבים חדלו לנבוח והתחבאו בפנותיהם־מאורותיהם. עתה לא יכל לשמוע דבר. הסער מלא בהמולתו כל חלל הלילה. הוא נפל מן השמים האפלים ותעה על האדמה האפלה והשחורה מהם. והאדמה היתה לילית, כולה אלמת, חשכה כחשוכת ניצוצות מזהירים. רק באויר רחף אור־עופרת רפה. אך גם הוא הלך ודעך מרגע לרגע… השומר עבר מפשפש שבקיר לפשפש. בכף רגל חש את שבילו, זה השביל אשר כבשוהו הוא וחבריו בשנים האלה, שנות שמירתם במושבה הזאת, את הגומות, כל נטיה, כל ירידה ועליה. המשעול התפתל לרגלי הקיר, ואם התרחק מעט ממנו פה ושם, הרי סמוך לפשפש חזר והתקרב. ולולה עמד לרגע אצל כל פשפש ופשפש אשר בשעריהם האחוריים, הקטנים, של האורוות או החצרות – גשש ומשש אותו מכל צד, לדעת אם אין בו שבר או סדק חשוד, – ונסה להדפו כדי להווכח שהוא סגור כראוי. בצדי המשעול גדלו שיחים סבוכים, נמוכים, מהלכי שחור־אימה בלילות, ידידי הגנבים ואויבי השומרים. שם, מאחורי הברקנים, יש אשר יסתתרו אויבים וישבו שעות, לילות, ולפעמים שבועות; יארבו לשומר ויחכו לשעת־הכושר. ויש שיזנקו עליו פתאם, יפרקו זינו ממנו, ירצחוהו… היו מקומות שהקוצים קרבו כל כך אל המשעול עד שנגעו בשומר בענפיהם הדוקרים מדי עברו שם.

ולולה נגש עד קצר הקיר, מקום שם נטה ימינה. שוב לבש מדת־זהירות: לא אחת קרה כי השודדים הגיחו אל השומר מעבר לקצהו. הוא התבונן סביביו, לאט ובהתאמצות כל חושיו – אולי ירגיש בתנועה חשודה מאחוריו, מהצדדים, אולי יראה צל יצור חי? לא, אין מאומה. אחר התרחק שלש ארבע פסיעות מן הקיר, צעד צעד והציץ מעבר לפנה. שלות־השקט. אותו הקיר הכהה, הדומם, אותם השדות השחורים ואותם הברקנים הנמוכים, אויביו, על יד שבילו, הכל כרגיל. וכי מה?… לא בכל יום באים גנבים… אבל, לפעמים… לפעמים הם באים… אורך הקיר כאורך המושבה. מן הקצה עד הקצה אתה הולך לפחות חצי שעה. ולפעמים, כשיש צורך לעמוד ולהקשיב – שעה ויותר. אך ההליכה לא שעממה אותו.

בינו ובין הקיר – ודוקא החלק הזה, האחורי והכי רחוק, של הקיר – מכבר נוצר יחס מיוחד של קשר והתקרבות. מצא חן בעיני השומר גם זה, שהוא נפגש אתו, עם חלק־הקיר הלז, רק בלילה. הוא לא ידע מהו ומה טיבו ביום; ובלילה מעולם היה כהה, אלם וקשה. הוא לא ידע את גווניו וצבע אבניו. בלילות האפלים הן היו שחורות, שחורות כולן, ובלילות־ירח נדמה לו, שהן אדומות אודם עבה, אודם דמים, ופסים שחורים יקיפון. בלכתו סמוך לקיר בלילה יש שהיה גומר בנפשו לבוא הנה למחרת ולראות את פני הקיר, מה הם באמת. אבל ביום היה מסיח את דעתו מזה או מתעצל לילך בחום, גם מתביש בפני עצמו על “סכלותו”. וכשנזדמן לו לעבור אצל הקיר לאור השמש לא מצא בלבו כל ענין ולא שעה אליו כלל. ואחר כך, בלילה, בהזכרו בדבר, היה מצטחק, והיה אומר לעצמו: “מן אללה”… כלומר, מה היתה זאת… ולולה אהב לחשוב, שכמו שהוא אינו יודע מה מראה פני הקיר ביום, כך גם הוא, הקיר, אינו יודע אותו, את ולולה היומי, החלש, הקודח, המיושן, ההולך־בטל.

הקיר רואה אותו רק בדמות־דיוקנו שאינה חולין – בעמדו על משמרתו, חזק, מזוין, לילי. לילה־לילה יגן עליו, על קיר זה, לבל יגעו בו לרעה, לבל יפרצו בו פרץ, והקיר יודע, כי עליו הוא יכול לסמוך, על שומר זה. והוא, הקיר, כלום לא יגמל לו טובה, לולולה? כלום לא אליו ירוץ בשעת סכנה למצוא מחסה? האם לא בו ידבק בגבו בעת שהמלחמה מפנים לו? והקיר יעמוד מאחריו נאמן ומוצק ומסור לו! מחוזקו הקר ישאב אומץ וכח. אז יחוש – כאילו חלק מנשמת־האבן עבר אליו, והוא עצמו נעשה חזק וקר ומוצק כאבן. אל מול חצי־האויב… פתאום נתקלה רגלו בחתיכת פח – מכסה או תחתית של תיבת־נפט. הפח נתן קול קשקוש צורח. ולולה עמד מלכת והביט לצדדים. הוא התכופף, נטל את חתיכת־הפח והניחה הצדה. במשעול חייבים לילך חרש, בקלות, המשעול צריך להיות פנוי מכל מכשול. ומהיכן הפח? ודאי הושלך ביום מאחת החצרות. אבל, תתכן גם אחרת. יש ש“הם” ישימו בכונה דבר־מה מקשקש על דרכו של השומר למען יתקל בו בלכתו. ועתה אמנם הגיעו ימי־חרום. בסביבה כבר קרו קצת מקרים. לפני יומים התנפלו שלשה רוכבים על פלח, שנסע בדרך המלך, ודוקא על קרקע היהודים, מהלך חצי שעה מהמושבה, וגזלו ממנו סוסה אשר חמש־עשרה לירות מחירה. ובמושבה לא ידעו דבר עד הבוקר!… השיך סעיד, ראש הגנבים המפורסם בסביבה, כבר הודיע לפלח הנגזל שבעד תשע לירות תושב לו הגזלה. ודאי יפדנה בעד חמש…

רגעים מספר כרע ולולה על ברכיו והקשיב רב־קשב. אחר כך קם והלך הלאה במתינות, באדישות, לפנים. בעת הראשונה לשמירתו, היו כל החששות והפחדים הקטנים הללו מזעזעים את עצביו עד לזועה; עתה אין רשמם גדול ואינו ממושך. כמאורעות השוק ליושב כרכים הם לו. שוב עמד והקשיב רב קשב. כבר הגיע קרוב לקצה השני של הקיר. פה היה פשפש ישן רפה, תלוי ועומד במסגרתו “בנסים”. לדחיפה קלה היה שורק ומיבב וכאילו זז מעט. נדמה לך כי במכה אחת הגונה תוכל להפילו. לא אחת דבר ולולה על כך עם בעל הבית, אבל הלה, אכר עני, שעזובה שררה בכל ביתו, היה רק מבטיח – ובשפה רפה – לתקן את הפשפש. הבטיח ולא קיים, והפשפש נשאר לא מתוקן. לילה לילה היה ולולה ממשש בכעס את הקרשים הבלים, המאובקים והמכווצים, של הדלת הקטנה והיה דוחפה בזהירות דחוף וחשוש פן תפתח. והפעם קרה הדבר. אך נגע בה – מיד צריחה קלה ופתיחה אטית. ולולה השיב את ידו כנכוה. סנטרו כאילו התחדד והתבלט יותר והבקיע לתוך החשכה. נחיריו רעדו, התרחבו ושתו בצמא את האויר. נדמה לו אפילו שאזניו נתקשו והזדקפו כאזני כלב־הציד. הוא הוציא את ה“נגן” מנרתיקו והחזיקו הכן בימינו. ושוב דחיפת־נסיון רפה בפשפש. סדק־הפתיחה התרחב. בהדיפה חזקה, לא צפויה במקצת גם לו לעצמו, פתח את הדלת לרווחה, ברגל אחת עמד על המפתן, דק, זקוף מאומץ, כשימינו אחזת באקדח, נטויה מעט לפניו – ועיניו הנרגזות דוקרות את החשך. בחצר דממה, רק הכלב קפץ אליו כמבולבל ונבח בקצף, אבל לא התקרב. ולולה נכנס אל החצר במרוצה, עשה כעין “הקפה” סביב עצמו, שלח מבטיו לצדדים – ובצעדים רחבים, מאוששים, לבלי דאוג עוד לדבר ולבלי הזהר עוד מדבר, התחיל מהלך בחצר, נגש אל הפרות, שעמדו אצל עגלה אחת, ובדק אם רגליהן קשורות, סייר את האורווה, משש את המנעולים… כן, כך שיער! האיכר בעצמו עזב את הפשפש לא נעול… שכח!

על המרפסת נראה האכר ובידו פנס. הפנס התנועע ורעד. בשניה החזיק בדלת הפתוחה. מאחרי כתפו נשקפו פני אשה מבוהלים.

• מן האד? – קרא בערבית ושנה ביהודית. – מי שם?

• ישקני!– נהם ולולה ונגש בכעס אל המרפסת.

• מי? השומר? – שאלה האכרה בפחד.

• השומר, השומר… ר' משה, חדלת לגמרי לנעול את השער… לעזאזל! גם כשהוא סגור יעוף מנשיבת־אף…ועתה נמלכת בדעתך והנחת אותו פתוח?! יוציאו את בהמותיך – ואנחנו נהיה אשמים?! ומידינו תבוקשנה?… אם כן, לא נשלם פרוטה, הנני מודיע לך מראש… לעזאזל! אני חשבתי: גנבים בפנים… מבין אתה זאת?

אבל האכר לא הבין. הוא שאל בחרדה:

• הבהמות כולן פה?… כולן?

הוא רץ אל הפרדות, אל האורווה, אל לול העופות. – כולן! כבר ראיתי. – רטן ולולה ברוגזה.

• נו, ברוך השם! – נאנחה האשה אנחת הרגעה ונכנסה הביתה.

ולולה הלך אחר בעל הבית. הם נגשו אל הפשפש.

• ר' משה, אני אומר לך עוד פעם… בפעם האחרונה: אנחנו נתלונן לפני ועד המושבה… אין אנו מחויבים לסבול בגללך!

האכר עמד והביט אל השומר במשטמה עצורה.

• אתקן, אתקן! הלא כבר אמרתי!… מה אתה רוצה ממני, מה? וכי בכונה השארתיו פתוח? וכי אימתי יכלתי לתקן?… אפנה מן הגרן ואתקן.

ולולה יצא מן החצר ושב ללכת לאורך הקיר. הוא נרגע פתאם, אדישות גמורה השתלטה בו; אמנם על יד הברקנים האיט את צעדיו והאזין והקשיב – אבל עשה זאת מבלי משים, כאדם המחליף רגליו בשעת הליכתו. עתה היה בטוח שהלילה לא יקרה דבר, ושוב חש בראשו, וביתר עוז. פתאום הובררה לו סבת זעפו ו“רגזו” כל הערב: הלא הוא קודח!… הנה רעד קר עברו, אה, כבר הוא רועד כהוגן… מחר יהיה לו “יום מחמדים”… אילו יכול לשכב!… בהכנסו למושבה מצא בתוכה את חברו לשמירה, את אלתר שיק. הלה יצא זה כרבע שעה מאחרי הקיר השני וישב לנוח על האבנים. ולולה התעטף דומם בעבאיתו ושכב אצל חברו. הוא היה עיף ומכוסה זעה. כאב קהה קנן בעצמותיו. הרגלים דוו, הרוח היה חזק, והעבאיה הגנה אך מעט על גוו הרועד.

• לא ראית את קין?

• לא.

• שרוק… פעם אחת… אני קודח, כמדומה.

שריקה ארוכה, חותכת, בקעה את הלילה האלם. רגע שררה דממה – ואחר באה שריקת מענה. עברו רגעים מעטים ובאפלה נסתמן צל אדם. הם ישבו ועשנו. ולולה גם הוא נסה לעשן – ומיד זרק את הסיגרית מידו. לא, קדחת היא!…

• ומה אצלך, אלתר? – שאל קין – הכל כסדרו?

• כמדומני… כסדרו.

• “כמדומני”! תמיד כמדומיך… “כמדומני” כבר הגיעה שעתך להקיף את הקיר. “כמדומני” ישבת פה די והותר.

• בלעדיך לא אדע? – רטן שיק, וקם והלך בלי חשק.

• ואתה קודח ממש, תן? – בתנועה רכה שם את כף ידו על מצח רעהו.

• קשה לי להלוך, – ענה ולולה קצרות.

קין ישב רגעים מספר שקוע במחשבות.

• לא, אי־אפשר… בכל זאת עליך להמשיך! לעזוב – אסור!… אילו היה אחר… והלז עוד יגרום לנו צרות באחד הלילות… בעוד שעה תצא הלבנה – אז ישמור הוא לבדו שארית הלילה… תן. הוי, תן, התאמץ, עשה עוד “סבוב”! לא תמות מסבוב אחד… עת כזו! אני לא אוכל לסור אף לרגע מהגורן. תודרסקו שלי אמנם אינו שלומיאל – ידים יש לו – מי יתן לי כמותן! אך קערת מוחו וכל אשר בה – בחפץ לב אותר עליה לטובתך, אחא… מה, התלך? רק סבוב אחד!

• אח־חא! לא טוב לי…

הוא קם בהתאמצות והלך אל הקיר הלך וסחוב את רגליו הכבדות. קין הביט אחריו בחמלה רבה. אחר קם גם הוא ופנה לעבר השני.

• אילו, לכל הפחות, יכלנו לסמוך על אותו “גבור”… טפו, איזה אנשים שולחים לנו… יבערו כלם באש!…

ב.

ולולה ישן מחצות הלילה עד הצהרים, אבל השינה הארוכה לא החלימה אותו. היה בו הרגש, כי עוד לא נח די צרכו. החום ירד, אך גופו היה כבד מאד – כלו שבור ורצוץ. בראשו רבה ההמולה, כאילו כנפי־טחנה הסתובבו שם במלוא הקיפם. כל אכל תעבה נפשו, בפיו געל־מרירות. החדר היה ריק – הכל הלכו אל המטבח לאכול ארוחת הצהרים… למה ירבה כל כך לקדוח? האם מחוסר שינה?… כולם ישנים מעלות השחר עד השעה האחת עשרה־השתים עשרה, והוא מקיץ בשמונה בבקר ואינו יכול להרדם עוד – אין התנומה שבה אליו. בראש מהומם יתגולל כל בוקר בחדר החם, המלא עשן ורוח זעה ושאר ריחות הקסרקטין. יש שהוא נופל אחרי ארוחת הצהרים על מחצלתו ונם שעה קלה, אבל לרוב הוא ער כל היום, וכך יוצא אל משמרתו… למה תדוד שנתו מעיניו? המפני הזבובים העוקצים? או מפני קרני השמש החמה? והרי זה בא לו רק השנה. לפנים – אה, לפנים, היה ישן כמת! אבל שלש שנות־שמירה ואותה מתיחות העצבים הלילית נתנו בו, סוף־סוף, אותותיהם אותות… בצהרים קם ולולה ממשכבו, התהלך מעט. אף על פי כן לא עלה על דעת איש לשלחהו לשמירה. אגב, אותו יום היה במי להחליפו. בא ה“ממלא־מקום” – שומר שדות עבה וכבד, בעל פנים אדומים, ברזליים. לעתים קרובות היה זה עובר במושבות במקום ה“דוב”, ראש־השומרים. עתה בא בענין קנית שעורים לסוסיהם של שומרי השדות הרוכבים. מדרך השומרים היה להתגולל אחרי הצהרים בדירתם על הרצפה עד ארוחת־הערב. אמנם בחדר עמד מחנק גדול ונורא, אבל בחוץ להטה השמש עד לבלתי נשוא! ערומים למחצה, בחלוקים ערביים ארוכים או בלבנים מצוים, שכבו ופטפטו, ספרו על “מקרים” ו“מאורעות”, התפארו במעשי “גבורותיהם”, שלחו לשון בעלמות, נבלו את הפיות, נאבקו והתגוששו. לפנות ערב היו לובשים מכנסים ויוצאים החוצה ועוברים ברחוב בעצלתים כשחבלי־שינה על פניהם הקמוטים, שערותיהם פרועות – יחפים, קרועים, לא־מרוחצים: ממש “חיילים תורכים” – היו מתבדחים האכרים. ורק אחר כך, בהגיע שעת־היציאה אל השמירה, היו לובשים את מדיהם בהקפדה, לכל פרטיהם. אותו אחר הצהרים נמצאו אורחים במעון־השומרים: ה“ממלא־מקום” ושני פועלים, שבאו לבקש עבודה במושבה, ובינתים נכנסו אל השומרים להנפש. הפועלים פרשו מעיל על יד מחצלתו של ולולה, ישבו, העלו אש בסיגריותיהם, אחר השקיפו החדרה גם שני אכרים־שכנים שהמתינו עד שירד קצת חום השמש ויוכלו לצאת לפעלם בגורן. הם נשארו יושבים על המפתן – התעצלו להכנס פנימה. ה“ממלא־מקום” התהלך בחדר אנה ואנה והתבונן אלכסונית בשיק, או יותר נכון, במטתו של שיק, שאדוניה שכב עליה שכיבת־קבע ולא חשב כלל, כפי הנראה, לעזבה בקרוב.

• שיק! וכי כך היא מידת הכנסת־האורחים שלכם? – ניסה לאחרונה, להשפיע עליו בדברי כבושים – להיות בעל הבית סרוח כפריץ ולא לתת לאורח אפילו מקום קטן להניח את ראשו היגע מטרדות הדרך?

קין, ששכב על העבאיה שלו אצל כותל אחר, שש “לקלקל” לממלא־המקום

• אורח?! מה האורח הזה בעיניכם? אינך עוד אורח אצלנו – הלילה הלך לשמור… הלא על כן ממלא־מקום אתה – למלא מקומו של כל בול־עץ חסר… אל תניחהו שיק, בן־יקיר לי, אל תניחהו! צלעותיו של ממלא־מקומנו לא תיבשנה אם ישכב על הרצפה… רשאי זה לנוח על הרצפה, רשאי! הלא הוא לא גמר בית־ספר־למסחר בצ’רנוביץ… חא־חא־חא…

ולולה אף הוא חזק את לבו של שיק:

• אל תניחהו, אלתר, אל תהא שוטה הרבה!

אבל הממלא־מקום ידע נפש איש־שיחו הרכה והרוגשת. בעוד רגע צמצם שיק את עצמו במטה ונהם כמתוך אי־רצון:

• בוא ושכב! וכי מי אינו מניח לך?

הממלא־מקום קרב ולחש:

• אשכב אל הכותל… אולי ארדם קצת…

ומיד השתרע אצל הכותל, ובכבד גופו דחק מן המקום את גופו הקל של בעל־המטה, מכניס־האורח.

• אל תשתטה! עוד מעט ולא יהיה לי אף טפה של מקום – מחה שיק, בהתפתלו על שפת־הברזל הדקה של המטה, שלחצה ודקרה את גבו, ובהרגישו, שעמדתו זו האחרונה אף היא אינה בטוחה כלל ועלולה בכל רגע להשמט מתחת גוו…

• מה יש? לא נעים לך, חלילה? – שאל ממלא־המקום בקול מתוק ובהשתתפות יתירה בצערו, ובתוך כך הדפו הדיפה נוספת בתנועת שכמו ברזל.

• רד שאולה! – קללהו שיק בחרי־אף, בהתגוללו מעל המטה.

• הוי, שיק, שיק! יסרהו קין – אותו שלחת לרדת שאולה, ובעצמך הנה ירדת!

בני החבורה התפרצו בצחוק. אחד האכרים, אברך כבן שלשים, זעזע את שפמו הצהוב, עוה את לחייו הצהובות והעיר בארס:

• אך אלה הם חיים!… להקת הולכי־בטל… ואמנם, מה חסר להם: יושבים על צוארינו, אוכלים מן המוכן…

• התקנאת בנו? מחט צהובה! אין דבר, צוארך בריא – יכול לשאתנו… – צחק קין.

האכר התרגז, לחייו האדימו. הוא השיב בשקט, אך ברעד של עלבון בקולו:

• כן, כן, מצוה היא לרכב על צוארנו, כי הלא אנו אין אנו אלא בעלי־בתים שפלים… ואתם – היי, גבורים, קוזקים יהודים, מגינינו, מפלטנו… הי־הי… היושר מחייב שנפרנס אתכם למען תוכלו לילך בטל… הי־הי־הי… נו, ובאמת, ובאמת… הי־הי… מה עבודתכם? בלילות תטיילו שעות אחדות, תבלו באיזה אופן שהוא את העת הפנויה: בפטפוטים, בפהוקים, ובעשון… ואחר כך – שכב כל היום!…

• מוח־של־פלח שכמותך! – הרים הממלא־מקום את ראשו ממטת שיק, – היה גם אתה לשומר, אם זה מוצא חן בעיניך. הנה, הלילה, צא לשמור במקומי. הן רואה אתה: עיף אני מן הדרך ומחר בבקר השכם עלי לנסוע הלאה…ואולי רצונך להיות רוכב בשדה? אמור, יקירי, אל תתביש.

• גבורים! – פלט האכר ארסית.

• רוצה אתה, איפוא? אני שואל אותך באמת ובתמים.

• כן, כן, הוא רוצה! – ענה תודרסקו – הוא יהיה חייל כמו שאני אהיה, אהיה…

• אַייל… – בא קין לעזרתו.

• אַייל… הא־הא־הא.– שמחו השאר.

תודרסקו לא שם לב והמשיך:

• בשנה שעברה, בעת התגרה עם הבדוים – אני עבדתי אז פה אצל פלדשטיין – שכב זה הגבור חמש שעות רצופות חבוי תחת מטתו. לא קל היה להוציאו משם…

• הא־הא־הא! באמת? אוי, חייל! הא־הא־הא…

• לא היה צורך להוציאו – המציא קין בן־רגע נוסח אחר, – הוא יצא מרצונו הטוב. שתי שעות דברו על לבו, לאחר שעקבות השודדים כבר לא נראו, והוא באחת: איני רוצה לשים נפשי בכפי… איני רוצה להקטף באבי… כפ־כפרח באבי… תודרסקו בן־חיל אתה, תודרסקו! עוד מעט – ואיש לא יאמר עליך, שבזמן מן הזמנים היית גם אתה פלח, לא עלינו.

תודרסקו העיף מבט על שתי כפות־ידיו הגדולות, המיובלות, ועל פניו היבשים, הרחבים, המחוטטים, השתפכה בת צחוק של נחת רוח. עד עתה היה פועל חקלאי. האכרים היו מקבלים אותו לעבודה ברצון, כי היה פועל בריא, חרוץ, ויודע מלאכתו. דבר־מה של איש האדמה הורגש בו, בגבר המיושב, הגרמי, הממשי הלז. מעיניו הציתניות, השלוות, הקודרות מעט, נשקפה עקשנות מיוחדת במינה, שגבלה עם מידה של עצמאות. מוחו כבד־התנועה והקהה לגבי כל מה שיצא מחוג חייו היום־יומיים היה מחונן בחוש מעשי לתפוס את השייך לו ולעבודתו. אהבת הכבוד שלו התבטאה בשאיפה להיות פועל ממדרגה ראשונה. הוא התבונן לכל דבר בעינים מנוסות, למד כל מלאכה לפרטיה, ומיד עשה אותה בלי חוס על ידיו – עבד “כחמור גרם”, לפי עדות חבריו. התולים לא הקניטוהו, הן הכל ידעו כי הוא פועל מצוין! אך לאחרונה חדלה ההכרה הזאת לספקו. הוא התחיל נושא נפשו לשמירה. אמנם, השומר אינו ישן די, ובלילות החורף יאכלוהו הקור והרטיבות ואף עצם חייו תלויים לו מנגד – אבל, תחת זאת הרי הוא שומר, אדם מזוין, שהכל נוהגים בו דרך ארץ והוא אינו ירא מפני איש. למה לא יהיה גם הוא, תודרסקו, כזה? פחדן איננו, ואם לכח – אינו חסר לו. אלא מאי – השינה! לישון יוכל גם ביום. הרגל ועוד עוד, – וכך התמסר בשלוה ובעקשנות לשאיפתו החדשה – להיות “שומר אמתי!” עתה נזכר באקדחו – אולי הגיעה השעה לנקותו? קם והביא צלוחית־שמן, סמרטוט ויתר המכשירים הדרושים לענין זה, ישב על הרצפה והתחיל מפרק את הכלי, ברג אחד לא מש ממקומו.

• יש בזה קלקול, – נשא את עיניו אל הממלא־מקום.

אליו הביט באמון ובכבוד. הוא, בכל אופן, היה בבחינת ראש ואדון להם! מתוך חוש טבעי של פועל־מלידה השתוקק בלבו להראות לו ל“ממלא־מקום”, כי הוא, תודרסקו, מתאמץ, אוזר כל כחותיו, עושה את אשר לאל ידו להשביעהו רצון. והממל־מקום הרגיש ביחס הזה וקבלהו כטבעי ומגיע לו.

• תן הנה! למה לא נקית עד כה? ראה, הרי הקנה העלה חלודה. אסור למסור לידם כלי־זמין הגון! הא, טול, סבב כך, הנח לבורג זה, סבב את זה! אה, רואה אתה, כיצד התפרק? ועתה שפשף בשמן…

תודרסקו עשה כאשר צוה בהתמכרות גמורה. קולו של ה“ממלא־מקום”, קול נגיד ומצוה, שלוהו כל ימיו בעבודתו, נסך רגש של מנוחה ובטחון בנפשו: יש לו מדריך, והוא על הדרך הנכונה! הוא יצק שמן ושפשף בכל לבו את חלקי־המתכת של אקדחו הישן ורב־השמוש. האכר השני, בן־אדם גבוה, שמן, בעל שפם כהה, עבה, ועינים אמוצות וטובות, נע לצד חברו:

• מה אתה מדבר, שאריק? הולכי־בטל?… ואם גם הולכי־בטל – מה איכפת לנו? בן אדם משונה – בכל הוא מתקנא! את חובת־השמירה הם עושים? מגנבות אין אנו סובלים – ומה לנו עוד? צא וראה במושבות שהערבים שומרים שם – כמה גנבות היו השנה! ואצלנו – אין… ובכן, מה אתה רוצה? מדבר בעלמא!…

• כך? והאלפים שאנו מוציאים עליהם מכיסנו?… במזומנים… אבל, לא בזה אני דן… תהא שמירה עברית, אבל בתנאי שהיא ברשות המושבה… היושר מחייב שבעד כספנו נהיה אנו בעלי־הדעה… ולבסוף יוצא – המאות שלנו והדעה שלהם, ועוד הם באים להתערב בענין פועלי: את פלוני רשאי אני להחזיק ואת אלמוני –לא… וכי מה עשה להם עבד־אללה שלי? אני רוצה להחזיקו אצלי – וחסל… הוא פועל נאמן לי…

• טוב שהזכרת – שלח בו קין מבט קשה, – אם נפש עבד־אללה יקרה לך כל כך, אמור לו שימהר להסתלק מפה… פן ישאוהו על כפים… אין אנו זקוקים במושבה למרגליו של חג' סלים!

• כך? אינך זקוק? ואולי גם תלמדני בינה, את מי עלי לקבל במקומו?

אלתר שיק התהלך נרגז ונסער על פני החדר. חמתו בערה בממלא המקום, שהתנהג אתו לא כדרך חברים כלל. צחוק הנמצאים הוסיף פצע על חבורתו. טוב היה, טוב מכל, לתפסו ברגליו ולהורידו ולחזור ולשכב על המטה. אז היו כולם רואים את אשר הוא, שיק, יכול לעשות… אבל לך וסחבהו, את הגמל הזה! בינתיים ודברי שאריק, האכר, הפסיקו שטף מחשבות נקמתו. הוא התאנף פתאום בבר־נש הצהוב, הארסי, התיצב ממולו, הבליט נכחו את פדחתו הקמורה ועשה בידו תנועת נואם. ולולה הריע מעל מחצלתו. קין אף הוא נתן קולו בצחוק, בלי דעת על מה, ורק לאחר כך שאל: – מה לך, תן?

• הא־הא… הגש נא לי קופסת הטבק… הוי, אלתר שיק ישא נאום!

שיק היה נבוך קצת, אבל התחזק ופתח בפתוס:

• האם יודעים אתם, מי המה השומרים? האם מבינים אתם, מה פירוש המלות: שמירה עברית? אתם רוצים לנהלה?… אבל, היודעים אתם את שאיפותיה, את ערכה ואת אשר פעלה ועשתה? הכבר שכחתם את הזמנים שמשהחשיך לא העיזו עוד נשיכם ובנותיכם לצאת החוצה?… במושבה עברית היתה האשה העברית יראה לצאת בערב מביתה!…עתה רוצים אתם לקחת את השמירה בידכם? מדוע לא עשיתם זאת עד כה? מדוע חכיתם עד שנבוא אנחנו ונסדר אותה? ואם מתחלה לא יכלתם לעשות כך – מאין תמצא לכם היכולת עתה? אני שואל – מאין? המן הגרן או מן היקב?

• הידד, שיק! – הריעו שומעיו.

שיק הביט לצדדים כמנצח ובתנועת יד של נואם ותיק הזמין את המסובים לישב במנוחה ולשמוע המשך דבריו.

• הולכי־בטל“, תאמרו לנו כיום? ומדוע לא תאמרו כזאת בימי הגשמים, בעת שאנו עומדים על המשמר שלש־עשרה, ארבע־עשרה שעה, בעת שאנו שרויים כל הלילה בלחות וברפש, בעת שהרוח והמטר מעוורים את עינינו ומכשילים רגלינו, בעת שלא נראה דבר במרחק של חצי־אמה, בעת שאינך מרגיש בגנב עד שנגעת בו בידים ממש… ובימות־החמה, בקיץ… אין השמירה אלא משחק ילדים, לדעתכם? וכלום אין אנו גם אז מטרה לחצים? כלום בימות הקיץ בטוחים אנו אל מול פני הברקנים העבים? כלום בימות הקיץ אין אנו יושבים אל עקרבים?… “הולכי בטל” – אבל הגידו לי אתם, למה בלו פנינו, קמטו ולא עת? הלא כל מי ששמר שנים מעטות, יחוש זאת בכל רמ”ח אבריו… ואם כן, שואל אני, איפוא, מה היא הסבה לכך? האם מהליכת־בטל נחלשים כל כך?… הלא דבר הוא! הלא אתם בריאים – גם הולכי הבטל שבכם…

• כך, כך, שיק! הראה להם את כחך! קברם עמוק באדמה! – עודדו קין מתוך התבדחות מהולה ברגש אמתי.

• גם זה מדבר! – העיר שאריק באיבה – עוד לא מלאו שבועים לשמירתו, וכבר מדבר על השמירה בחורף!… חה־חה־חה…

• וכי על עצמי אני מדבר? על השמירה אני מדבר – ענה שיק בגאון.

• למותר כל הדברים – פהק הממלא מקום, – איך תחיו בשלום עם שאריק ואינכם נזהרים בכבודו של עבד־אללה… משל למה דומה הדבר? למי שילטף את החתול בראשו וימשכו בזנבו…

• הא־הא־הא! – פרצה הלהקה בצחוק אדירים, – הא־הא־הא.

השומרים שבעו רצון בלבם מנאומו של שיק מליצם. כדרכם התבישו, אף חשבו למטה מכבודם, ללמד סנגוריא על עצמם. אגב, ביום נדמה גם להם במקצת שעבודתם אינה קשה לעומת עבודות אחרות, לעומת עבודות השדה, למשל, דבר שבתם בבית בחבוק־ידים כביכול, בשעה שהכל עסוקים, כאילו נתן צדק־מה אף בעיניהם לכנוי־הגנאי “הולכי בטל”, ויהא זה לא נכון – בעיני הבריות הדברים כך הם! לכן התרגלו להתפאר ב“חייהם העליזים”, עשו זאת “להכעיס”. וכך גם עתה; אף על פי ששיק הביע את האמת שלהם ודבריו היו לפי רוחם, קבלום בקלות דעת של מושב לצים.

• ברוו, שיק! אומרים, שלאחר עזבך את צ’רנוביץ נאלצה בירת בוקובינה להזמין במקומך נואם מחלם…

• דוקא מחלם?

• אחא־חא־חא…

גש־הנה, שיק, שכב על ידי! – נתמלא הממלא־מקום רוח של ותור ונדיבות־לב. – הנה אפנה לך את מקומך על קצה המטה. ראוי אתה לכך. שיק טייל בחדר בפנים מבהיקים. הוא ידע, שכל ההלצות הללו אינן אלא אותות־הסכמה ודברי שבח. על פני שאריק עלתה העוית בוז חמוצה. אחד הפועלים, בחור שחור, גזוז, נמוך, נכנס פתאם בשיחה:

• לפנים חשבתי גם אני, שהשמירה אינה עבודה – קרא כמתחטא ונהנה מיושר לבבו, – אבל עתה שוב איני חושב כך כי בעצמי שמרתי לילה אחד. ועתה שוב איני אומר שזו אינה עבודה.

דבריו העלו משום־מה את חמת ולולה יותר מכל אשר דובר עד אז בעד וכנגד. הוא תמך את ראשו בזרועו וזרק, קודר, אמרות מקוטעות:

• אינך אומר עוד? שמרת לילה אחד?… ברוך השם… תן לי את הטבק, קין!

• מה שייך? – פקפק הפועל השני, בחור שחור, גבה־קומה ובעל אצבעות ארוכות, כאצבעות המנגן. כל שעת דברו מלל באצבעותיו, – מה שייך… עבודה קלה – עבודה קשה… הנה עבודתנו נוחה יותר, אם כי מפרכת יותר… והשמירה סכנה – ולכן, אפשר, עוד יותר קשה… אבל מה שייך, עבודה היא עבודה… ומה שצריך לעשות – עושים.

ג.

למחרת נסע הממלא־מקום לדרכו. ולולה יצא אל המשמר. הוא היה רפה ואחוז תנומה. בבואו אל קצה המושבה עמד. זה עתה שב מהסבוב השני. השעה היתה אחת־עשרה בערך. לולא ירא שיירדם היה יושב על אבן לנוח או, למצער, היה נשען אל הקיר, אבל – אסור: אינו בטוח בעצמו. יום יום באות בשורות לא טובות. כבר קרו מקרים אחדים. פועל אחד מן המושבה נסע בעגלה רתומה לסוס ונתקל בואדי חרב בשני פרשים לא־ידועים, בדוים על פי לבושם, ופניהם עטופים כפיות עד עיניהם. העגלון הערבי ראה אותם מסתתרים מאחורי התל, במקום נטות הנחל, ואמר לפועל: “הכן את הזיין, כי אין דרך להמלט – ישיגונו”. הוציא הפועל את ה“בראונינג” ואחזו בידו. באו עד התל, קמו שני הפרשים, הרימו את “הג’יפטים”¹ שלהם: “עמוד!” כון הפועל את הבראונינג אליהם. והם מאד מאד אינם אוהבים את כלי־הזיין הקטנים. נרתעו לאחוריהם ונפנפו בידיהם: “יברכך אללה! סע לשלום! רק צחוק עשינו לנו!” חה־חה־חה, ואף הממלא־מקום ספר אתמול, שעבר על פני ששה פרשים מעין אלה… עטופי פנים כלם… בדוים. בו לא נגעו לרעה, כי התעטף בטליתו וכפיתו כמותם ודרש בשלומם כדרכם… ולולה קרע סגור־עיניו בחזקה. דומה, שכבר נרדם לרגע… אכן, אסור היה לו לצאת לשמירה הלילה. צריך היה לנוח אחרי הקדחת לכל הפחות, עוד יום אחד, שכן בקושי תשאינה אותו רגליו. גם תכיפות קדחתו באה בלי ספק מזה, שאין מניחים לו לנוח די הצורך…

העש ירד הרבה, ירד והסתובב. בתחילת הערב היה בלב השמים, מעל לראשו. שם שכב על צדו וזנבו אל הירדן. עתה גלש ובא עד שפולי־השמים וישב כאלפס של חלב על מכונת־ספירט גדולה, כשזנבו נוטה ימה. ובמערב, בחצי השני של הרקיע, עומדים כחצי גרן עגולה ארבעה כוכבים נוצצים. כאשר ירדו תהי השעה שתים עשרה וחצי או אחת אחר חצות, מחצית זמן־המשמר, אז יעלה כוכב השחר. תחילה הוא מופיע על אותו הר במזרח, צף ונצב בין שני האילנות ההם. הוא הגדול בכוכבים. הוא מזהיר כראשי כדורי אקדחו הממורטים. אולם אותו כוכב שמעל לחבורת־הארבע אולי גם הוא אינו קטן מכוכב השחר, ואף הוא נתון בנרתיק של נחושת־קלל ממורט. יש אומרים, כי זוהי כוכבת, אבל ולולה נוכח זה כבר, ש“האומרים” אינם יודעים בעצמם. אגב ריהטא יאמרו לפעמים, שזהו “יופיטר”, כוכב הצדק. שמות משונים יעלו על לשונם. ולולה קורא לו פשוט “כוכב־הערב” מפני שהוא מופיע עם בוא הערב, כמו שקוראים “כוכב־השחר” לזה הנראה בעלות השחר. עוד יש קומץ כוכבים קטנים שמראם כמראה תולע, אשר ראש לו קצר ורחב וזנבו הקטן צר וארוך – זהו היו"ד, וחוץ מהם יש עוד כוכבים־מכרים הרבה לולולה, בכל קצות השמים, אלא שלקרוא להם בשמות לא ידע.

לאיש איש מהם דרכו המיוחדת; איש איש מהם במסלתו ילך – וכלם רחוקים, זרים, אדישים לנעשה למטה. כלם חיים רק למען עצמם, ובינם לבין עצמם… והוא, ולולה, אינו מתרעם עליהם שהם מתבדלים וקרירים. הוא אוהבם כמו שהם – רועדים או קופאים, כחלחלים או צהבהבים, מוזהבים, גאים, זורחים או קטנטנים כגצים, שהנה עוד מעט וכבו – הוא אוהב להביט אליהם… הוא אוהב לראותם גם בנפלם, בהחליקם על פני השמים ובעזבם אחריהם פס ארוך, מבהיק… לולא היה עליו לעשות מיד עוד “סבוב”, ולולא תקפתו השינה, היה עומד פה עוד זמן רב ומסתכל בכוכבים… בכוכבים… ניצוצות הזהב.. אשים קטנות… הולכות ומסתובבות על פני המרום…

דבר־מה דחף את ולולה וכמעט הפילו ארצה. הוא לא ידע שנרדם ואיך ומתי נרדם. הוא התחלחל, אבל התחזק על רגליו ולא נפל. בחפזון ובאי־מנוחה העיף עין מסביב… הלילה היה שחור ושוקט, רוח לא יפוח. מרחוק המו כלבים – שם מאהל של בדוים – אהלי צמר נמוכים, שחורים. ביום ראה אותם, אף בלילה השחירו – בצאת הירח. מעבר השני של המושבה חונה מחנה שלם של אהלים כאלה, יושבים בהם חרתים – פועלים ערבים של המושבה. בשתים שלש חצרות שבתוך המושבה התחילו הכלבים נובחים – מענה לאחיהם, כלבי הבדוים. ולולה מקשיב בתשומת־לב אל קולות־הנביחה. אזניו המנוסות מבחינות מיד, שנביחה זו אין לה סבה, נביחת־סתם היא. חשקה נפש הכלבים להחליף דברים עם אחיהם כדי לידע ולהודיע, שגם הם קיימים בעולם. למה ינבחו השכנים? הנה ננבח גם אנו! ואמנם, הרי צריך לבלות שעות הלילה הארוך…

הרחק־הרחק, בהרים אשר מסביב, נראו אורות קטנים. שם שומרים הפלחים את תבואתם. לא במהרה יגמר קצירם, כי אין להם מכונות־קצירה כמו לאכרי המושבה. האורות גדלים, מתלקחים, מעלים להבות, תמרות־עשן ועמודי־אש משתפכים, מתפזרים באלפי גצים, דועכים ונעלמים. הקוצים והברקנים והחציר היבש, בהם מוסקות המדורות, נדלקים על נקלה, אך גם כובים מהר. אז ירוצו הילדים, הגדולים עם הקטנים, ויאספו צרורות חדשים של חמרי־הסקה, והמדורה תתלקח שוב…

גם במושבה עוד נראים בתים שהאור בהם. אבל מהרה יחדלו האורות. הנה כבה אחד, הנה עוד אחד כבה. חלונות בודדים עודם מאירים – אבל לא לאורך־שעות! מן הקצה שולולה עומד בו, השתרע למטה רחוב שומם, ארוך, אפל, זוהי כל המושבה. את קצה השני אין לראות מפה – בקושי ייראו גם הבתים הקרובים. שם – הגרן, שם מתהלכים עתה קין ותודרסקו. ושיק היכן? מסתמא בא גם הוא לשם. כבר זמן לסובב את הקיר… פה, בין הבתים, אינך מרגיש את עצמך מנודה כל־כך, מנותק מהעולם, חשוך־מחסה… אם יקרה מקרה יבואו אנשים לעזרתך. ושם, מעבר לקיר, אין לך על מי לסמוך, רק על עצמך. על עצמך ועל מזלך!… משונה הדבר, שאנשי המושבה, בעלי כל הקנינים האלה, ישנים במנוחה, ואחרים, זרים, שכירים, קבלו עליהם להיות ערים, לסכן את נפשם ולהגן על רכושם של הישנים. מובן, כשעובדים ביום אי־אפשר לשמור בלילה, ואולם, גם אם לא היו עובדים, האם היו מהינים ללכת ביחידות לשם, אל אחורי הקיר, ולא פעם אחת, כי אם לילה לילה, ובכל לילה הרבה, הרבה פעמים, בלי הפסק, כל הלילה?… והקיר אלם, קשה, אטום. אין לסגת, ואין לצפות לעזרה כאשר אתה מעברו השני. פעם אחת, בליל סגריר, ירה הוא, ולולה, בגנבים, הניסם, ולאחר שהכל שב לדממה, נכנס למושבה ומצא את חברו השומר יושב במנוחה בקצה הרחוב – לא שמע דבר…

ולולה התעורר. כמה זמן עמד ככה הוא הביט אל השמים, אל הכוכבים, לא, דוקא לא הרבה: כעשרים רגע – לא יותר. וכסבור היה: שעתים. בלילה עפות המחשבות במהירות כזו!… הוא כונן צעדיו ללכת והתעכב, כי קול דברים עלה באזניו. אנשים הלכו והתקרבו. ולולה פסע פסיעה, נטה חצי־גופו העליון לפניו ונשאר כך רגע בלי נוע. כמדומה לו, קולות בני המושבה. בינתים הופיעה הלבנה. היא עלתה מאחרי ההר בקפיצות, והיתה כנחלצת מידים בלתי נראות, שהחזיקוה מלמטה, מעבר להר, ולא אבו להרפות ממנה, והנה זנקה והבהיקה במרום – עגולה, מלאה, צוחקת, גבוה מעל להר. האופל העבה של הלילה נקרע, נסוג אחור. האויר נמלא שרידיו, קרעי צעיפו השחור, – צללים נבדלים, תועים… ולולה נצב על יד הקיר, בצל, וחכה. הנה יבואו הבאים מוארים באור הלבנה.

נראו מתקרבות שלש דמויות. שתים הכיר מיד: את הרוקח והמורה הצעיר, ואולם, מעורב בקולותיהם, צלצל קול לא נודע לו מתמול שלשם – קול נערה צעירה, חי, רענן, קול צחוק־עליז, מגרה. ולולה תמה. עלמה חדשה במושבה? מי היא? נראה, שיצאו לטייל בהיותו על־יד הקיר ועתה שבים מטיולם. הטיילים קרבו: העלמה קטנה, תנועותיה קלות, בלכתה היא מנדנדת מצד אל צד – נדנוד מצחיק כל כך. “כברוזה קטנה” – אמר ולולה בלבו. הוא צעד לקראתם. הנערה עמדה ואחזה בכף המורה.

• מי זה? – שאלה בשמץ של פחד, בהביטה אל האיש העטוף שחורים, הנצב דומם על דרכם.

• השומר, בודאי – ענה המורה, ובקול של שאלה, שנה – השומר?

• האתה זה, ולולה? שלום! – פנה אליו הרוקח.

• שלום!

• שלום,שומר! – נגשה אליו הנערה והושיטה לו יד.

• כף ידה היתה קטנה, רכה, חמה; האצבעות קצרות, מלאות, הוא עטף את כל הכף הקטנה הזאת בכפו הגדולה,הגברית, ועזב אותה בלי חשק. נדמה לו שגם היא לא מהרה ליטול ממנו את ידה.

• שלום!

• להבא אל תעיז לשמור את צעדינו בשעה שאנו מטיילים בלילה! שומע? – קראה הנערה במשובה.

הוא החריש; לא מצא מלים.

• אתה שומע? – תבעה גנדרנית.

• שומע אני.

• כך… ותקיים?

הוא נתן קולו בצחוק.

• בעת שתטיילי בשלשה או בעת שתטיילי בשנים?

• גם כך וגם כך.

• ואם ביחידות?

• אה… חה־חה־חה…אה. אז – כן… אז מותר…– היא צחקה ורצה אחרי מלויה.

ולולה הקיף עוד הקפה אחת. בקצה השני של המושבה לא מצא את שיק גם הפעם. הוא שרק לקין, הלה בא.

• מה הדבר שכל הלילה לא פגשתי את אלתר? איה הוא?

• זה עתה הלך מפה. דעתו שכבר הגיעה שעת סעודת־שחרית. אחר חצות. ומה בפיך אתה על ענין אכילה?

• מילא… שמע! מי היא הנערה שפגשתי בחברת הרוקח והמורה?

• כבר הכרת אותה?… אין דבר, כדאי… היא בתו החדשה של טלרמן הזקן.

• מה פירוש “בתו החדשה”? מה אתה מפטפט?

• את אשר תשמענה אזניך, בתולותיו הזקנות, בנות אשתו הראשונה הן, ועם אשתו החדשה נפלה לו בחלקו גם בת חדשה.

• בת־חורגת? זו שעמדה לבוא מרוסיה?

• שמה נחמה!

• אלך לעשות עוד סבוב. למעלה אפגש עם שיק ונבוא שנינו לאכול פת שחרית.

בהגיע ולולה קרוב לקצה הקיר שמע פתאם קול יריה. מיד רץ לשם, עבר את הכביש וקרב אל הקיר השני. אמנם, אסור היה לו לעזוב את מקומו – לא אחת קרה שבגנבים ירו מצד אחד של המושבה כדי למשוך את השומרים לשם ולתת לחבריהם, היושבים במארב מהצד השני, לעשות את שליחותם. אך ברגע זה לא היה מקום לחשוש. הלא זה עתה הקיף פעמים, בזו אחר זו, את קירו וראה ונוכח, כי אין סכנה; הכל בסדר. ושם הרי שומר חדש, טירון, שלא ידע איך להתנהג בשעת חירום. ולולה לא הוצרך לרוץ הרבה. שיק רץ לקראתו!

• מה קרה?

• מישהו… שם רשרש… מאחרי השטה.

• ברח?…

• כמדומה…

ולולה נתן עין בוחנת במרחב החום של השדה. לאור הירח המלא הרחיק לראות.

• איש לא ברח! – אמר בבטיחות, – מסתמא לא היה איש. בוא אל השיחים. לך לפני!

• שיק פקפק.

• לך, איפוא!…

• שיק צעד צעד, עמד וסר הצדה, כמפנה את הדרך לחברו.

• אין הולכים אל השיחים… כשגנבים מסתתרים שם…

ולולה הקריב את פניו אל פני שיק. הוא ראה לפניו כתם גדול, חיוור, רוקד, ובו שני כדורים קטנים, לבנים, נוצצים. הוא נפנה ממנו נרגש מאד ואמר בלי הבט בו:

• תן הנה נשקך.

• למה?

• תן… אני הולך לשם!

• והרי יש לך שלך, – אמר שיק, מהסס, אבל מסר את אקדחו.

• לי יש… איני רוצה, שתירה בי מאחורי.

שיק נגרר אחריו באין אונים. הם בדקו בזהירות את השטות הקרובות, ואחר כך גם את הרחוקות. במקומות אחדים כפפו את עצמם וכמעט זחלו על האדמה. ולולה אחז כל אותה שעה את הנגן שלו בידו, מוכן לכל, ואולם כל עקבות לא נראו.

• נוכל ללכת לאכול, – אמר ולולה בבוז, ותחב לידי שיק את אקדחו.

הם עברו את המושבה. מפתחי בתים אחדים נשקפו ראשים, הלבינו כתנות.

• מה קרה?

• לא כלום… גנבים! – ענה ולולה בפנים קודרים.

על מרפסת אחת עמד אכר זקן, גבוה, בעל זקן שב רחב, ושלשת בניו הגדולים והחזקים, ורובים בידי כלם. אלה היו תמיד מהראשונים לצאת בשעת סכנה.

• מה קרה? – נגשו אף הם אל השומרים.

• הללו לא הפסיקו את מהלכם.

• גנבים… ברחו… לא היה דבר.

• כשנשארו לבדם לחש ולולה לשיק:

• אל תוסיף לירות – שומע אתה?

שיק, חרה אפו בו.

• מנין לך שאיש לא היה?

• אני בטוח, – ענה ולולה בקרירות, – ואני מזהיר בפעם אחרונה: אל תירה!

קין לא בא אל הלחם. נשאר בגרן. תודרסקו יצא לבדו. שלשתם סעדו בשתיקה. מצדי הדרך נראתה דמות אדם. ולולה זז: – מי שם? האיש קרב. זה היה אכר צעיר לבוש כסות־לילה – חלוק ערבי ארוך, בין כתפיו רובה

• אנה תלך בכתנת אחת לעורך – וברובה?

• אל הגורן אני הולך… – הוא נזדעזע מחמת משטמה. – אני אארוב לו ואמצאהו… אחד יש כאן… גונב חטים משלי… ידיד!… אני יודע, מי הוא…לו רק תשיגהו ידי… אירה בו כבכלב!… והתרחק מהם בצעדים עצבניים, נחפזים.

• האלך אחריו? – שאל שיק.

ולולה נהם:

• שב! מה זה עסקנו? עניני האכרים בינם לבין עצמם. יכה יוסי את יוסי!

הסעודה כלתה. ולולה פנה לתודרסקו בפנים זועפים:

• שמע, אמור לקין שישים לב… כי אמנם יש בין האכרים שגונבים איש מרעהו; ועליכם להשגיח. כי גם על הגנבות האלה אנו אחראים.

שיק העלה אש בסיגריתו, רקק, השתעל – רצה לשאל דבר־מה.

• שמע, ולולה! – האם השומר אין לו כל דרך להשמר מפני כדור… על־יד הקיר?

• איך – להשמר?

• רצוני לומר, דרך משל… כשאורבים לו… כשהגנבים אורבים לו. כשהם מסתתרים, למשל, מאחורי השטה ורוצים לירות בו… איך יכול לדעת? ואיך יכול להזהר?

• אין יורים סתם. הערבי הולך לגנוב ולא להרוג. למה יירה בעלמא?

• אבל, אם נקמה… גאולת דם… והוא בא דוקא להרוג… והוא מתחבא?… להתחבא נקל…ואיך יוכל השומר לדעת?

ולולה לא הבין.

• נקל? לא, אין זה נקל כל כך. הגנב חושש פן יראנו השומר, כמו שהשומר חושש פן יראנו הגנב. שניהם יראים איש מפני רעהו, אבל על השומר נטל להתהלך לאורך הקיר… והוא הולך, והגנב ירא להתקרב… העיקר, שצריך ללכת, להקיף את הקיר תכופות – אז לא יקרו מקרי־גניבה.

• אבל מה, אם הוא בא בכונה להרוג? אינו צריך כלל להתקרב… מרחוק, מאחורי השטה, הוא יורה בך… – עמד שיק בשלו.

• לא, למה יעשה זאת? למה יהרוג איש שלא לצורך? הלא גם הוא אדם! – אמר תודרסקו בקול נרגש, מתחנן, כאילו היה מדבר על לב מי שהוא, על לב עצמו או על לב האויב הלילי המסתתר, שלא יעשה דבר כזה, – וכי הוא אינו יודע, שאנו אין אנו אלא פועלים. אנו רק עושים את חובתנו, רק את המוטל עלינו. הלא לא להרע לו אנו מתכוונים. והוא גם כן בן־אדם כמונו. הוא מרגיש זאת. מה, האם לא כן?

הוא הביט אל ולולה, והיה כמחכה להסכמתו. הלה לגלג:

• איזה בעל מדות נעשית, תודרסקו; אבל – לחנם. הערבי אינו יודע מכל אלה… וזה שהכית שלשם לפנות ערב את אחמד – זה הוא יודע. אל תדאג, את זה הוא יודע. אגב… דע לך… למה באמת התנפלת על אחמד כחיה טורפת? הלא רק החשיך… אם תפגוש אחד מהם מסתובב בחוץ בלילה בשעה מאוחרת – אל תחוס על כפיך… אבל לפנות ערב די באזהרה. רק אם יעמוד בפניך… אז, מובן… ושאמרת: “הוא מרגיש” – ודאי, הוא מרגיש היטב, מה אנו מביאים לו: טובה או רעה… אוי ואבוי היה לנו אילו צפינו לחסדו… ודאי, אי־אפשר להשמר. אי־אפשר. כשהוא בא להנקם נקמת דם – ינקם… מכדור כזה לא ינצל השומר, וגם אסור לו להזהר מכדורים כאלה… עליו להוסיף לעשות את שלו… וללכת בדרכו על יד הקיר…אפילו כשהוא יודע אל נכון… ולא – אין מקום לשמירה בכלל… כך הוא הדבר… כך הוא.

לאחר שתודרסקו הלך לו עמד ולולה ואמר לשיק:

• התדע, שיק – עליך לעזוב את השמירה… יכול אתה להיות מזכיר או רואה־חשבונות ביפו ולנאום שם בקלוב נאומים על כל האידיאלים שאתה רוצה, אבל שומר לא תהיה…

שיק התרגז. הלא כה רבות חלם על השמירה בארץ בעודו שם, בצ’רנוביץ. בשבתו על ספסל בית הספר למסחר. גם על משרה טובה ויתר, משרה שיכול לקבל אחרי גמרו את בית־הספר. הוא רצה להיות שומר, ורק שומר!… והנה…

• וכי מה… – קרא בחרון אין־אונים, – רק אתה גבור? חושב אתה, כי מתוך פחד לא הלכתי לפניך אל השיחים? הייתי רוצה לראות, איך התנהגת אתה בפעם הראשונה…

• התנהגתי כאשר התנהגתי, אבל לא כמוך… לא הפחד הוא העיקר… הכל מפחדים… גם אני מפחד. עד היום אני מפחד. יודע אתה? אלא שאתה לא תעמוד בעבודה זו… אנחנו עומדים, מבין אתה?.. ואתה לא תעמוד…

בלילה שאחר זה חזר שיק וירה, ולא פעם אחת, אלא רוץ וירה מסביב, רוץ וירה. ולולה בא מיד למקום היריות. שיק עמד תחתיו, ידו עם האקדח נטויה אליו.

• אל תירה בי!… אני הוא… אני! ולול… – נזעק זה בהלחצו אל הקיר.

• רעמה עוד יריה אחת. מרחוק נשמעה שוועה משונה שהיתה כהד היריה. הכדור פגע בקיר – כפשע בינו ובין ולולה. שיק נשאר עומד במקומו, עיניו בולטות ומבולבלות והאקדח רוקד בידיו. ולולה נאנק, התכופף וזנק אל שיק ותפסו בידו בחזקה. שיק הוציא קול יבבה מתוך כאב. אקדחו נפל לארץ. ולולה הדפו מאליו והרים את כלי־הזין.

• לך! – פקד עליו קצרות – לך לישון. ודע: אשרך שהחטאת את המרה… קין היה הורגך מיד. עליך לברך ברכת “הגומל”…

שיק הלך ממנו נחפז ובלי אומר.

• מן השדה נראה איש שהתקרב ובא בצעדים מהירים.

• אתה הוא שצעקת? – שאלהו ולולה.

• חשבתי שפגע בך, המשוגע!… ומעל לראשי עופפו כדורים – הוי־הוי!… – צחק קין.

• כמה כדורים?

• חמשה. אחד אל הדרך, שלשה בי, ואחד באויר… מזלי ששכבתי מעבר לתל… מבין אתה? בראשונה שרקתי… חרש, כיאות… והריני רואה: ה“שומר” שלנו משתגע מפחד… מתחכך בקיר… רץ ושב, חוזר ומתרחק, ואחוריו לקיר… רוצה להמלט… אה, אומר אני, כך? בחור יפה – והריני מכבדהו באבן בשררו… אבן קטנה… צעצוע… הלא ראית מה היה?…

ד.

אלתר שיר עזב את השמירה. במקומו בא אחר, ימיני שמו. בחור צעיר בחולצה רוסית ובטוז’ורקה, בעל שערות חלקות ועינים בהירות שמצמצו וסקרו הכל בחוצפה קרה. ימיני הסתגל מהר אל המקום החדש ונעשה בו בן־בית גמור. ביום הראשון ישן על הקרקע, הפלרינה שלו תחתי והטוז’ורקה למראשותיו; אבל רק הלך שיק ירש את משכבו.

• שמע, אתה… בן־החיל!… מה לך ולמיטה? – קרא קין.

• ימיני פרש את שמיכתו על המיטה בלי חפזון, השתטח עליה מלוא קומתו, ורק אחר כך שעה לקין ופלט כבדרך־אגב:

• וכי מה? שלך היא?

• ואם לא שלי? משמע, שאת שלי מוכן אתה להשאיר לי ולך לקחת רק של אחרים? יפה מאד. בכלל, רואה אני שידיך ארוכות למדי – הייה תפלה, שלא תקצרנה, חלילה.

• מה אתה רוצה? הרי זה מקומו של שיק.

• וכי נתנו לך למורשה?

• אי, אל תשתטה!… באתי הנה במקום שיק והנני תופס את מקומו. אלא מאי?

• כך, במקום שיק באת… השמר לך, איפוא, פן תירש גם את מזלו.

• מילא… איש איש ומזלו שלו.

• כך?… ושלך איזה הוא?

• ימיני קרץ בעיניו, ברק־של־צחוק חלף בהן:

• צועניה זקנה נבאה לי, שלא אמות ברווקותי… לכן יראתי כל כך מפני נשים.

• יראת?

• בנאמנות!… מדי אראה בתולה יאחזני רעד… וכי למה, סבורים אתם, באתי לארץ־ישראל? הכל מפני אותו טעם… שתי בתולות נתלו לי על צוארי… שם, בעיר־מולדתי, ויהי בראותי, כי הנני בכל רע… כי עוד מעט ואחנק… קמתי ונמלטתי על נפשי… ועל זאת אענה…

• כך? צפור כזו הנך? נעים מאד!

ימיני הביט אליו בערמומיות, רקק רקיקה מבעד לשניו והתחיל לזמר בעקימת נחירים:

"הוי, אמי, אמי, אלפתני דע:

את גנבים, בני, אל נא תתרועע".

• פזמון סיבירי הוא – זרק לפניו בשויון־נפש, בהתבוננו אלכסונית אל סביביו, לדעת איזה רושם עשתה עליהם הודעה קצרה זו.

• הגם שם כבר היית? איך נפלת לשם? – תמה תודרסקו.

ימיני משך בכתפיו והביט אל השואל בחמלה, כמי שאומר: אוי לך, בן־אדם, שאינך ידע קונספירציה מה היא.

• תודרסקו! קום! הנני להראות לך דבר־נפלא! – ורמז בעיניו לקין ולולולה, כאומר: אנו הלא מבינים איש את רעהו.

• מה? – שאל תודרסקו כמפקפק וישב על משכבו.

• לא! עמוד על רגליך! בלי צחוק.

• עמוד, טפש! זרזוהו הנותרים – מה אתה מפחד?

תודרסקו חכך את ערפו. הוא חשד שמשטים בו, אבל השתוקק לראות דבר־פלא. בגמרו להתחכך עמד על רגליו. ימיני בחן אותו בכבד ראש.

• כך, טוב. עתה אמור: היכן רגל ימינך?

• חה־חה־חה! – סיעו החברים – אמור, תודרסקו!… אל תכלימנו… הראה את יכלתך!

• הרפו ממני! – כעס תודרסקו.

• חכה רגע! – קרא ימיני במתינות – אלל תרתח! מחפזון לא יצא כל טוב. בחיי, אראה לך דבר פלא, בלי ליצנות: שים את רגלך הימנית על הספסל.

• נפלת בפח, תודרסקו, – המו בני החבורה, – לא, זו היא רגל ימין!… השניה!… לא, לא זו!… א־הא־ הא!

ותודרסקו, אדום, מרוגז, עיניו מופשלות, הציב, מבלי הבט אל איש, את רגלו הימנית על הספסל

• טוב! עתה הסר את זו ושים את השמאלית! – פקד ימיני.

תודרסקו מלא מיד את דבר הפקודה.

• טוב. הסר! טוב. עתה שים את שתיהן!

בלי משים נסה תודרסקו להרים שתי רגליו בבת אחת והביט סביביו נבוך קצת ונכלם.

• חה־חה־חה! חה־חה! – נתנה החבורה קולה בצחוק אדיר, מתפוצץ – מה הפלא בעיניך, תודרסקו?

• איזה פלא… כלל לא פלא… – מלמל תודרסקו בשובו אל משכבו.

ימיני הביט אל התקרה ובפניו רשומה הכרת ערך עצמו ושביעות רצון. שעה קלה שתק, אחר כך הודיע:

• אני אין בדעתי להיות שומר פשוט זמן רב. אני רק כך – לשם נסיון… כי מה ערכו של שומר רגלי! אולי אהיה פרש!

• מה איפא המניעה? כתוב “מכתב־בקשה” ל“דוב”.. סוסה אינה עולה ביוקר… בעשרים־עשרים וחמש לירות תוכל לרכוש לך סוסה לא גרועה!… השאלה היא רק: אם ידוע לך כבר איך קושרים לה את הזנב?

• אתה תלמדני! יודעים אתם, אכתוב עוד היום לאבי שדבקה בי קדחת קשה: ישלח נא לי בטובו עשרים לירות ולא – בא קצי. אין דבר, יפתח את כיסו, הזקן…

• מה תאמר לבר־נש זה? – שאל ולולה את קין בהיותם בחצר לבדם.

• גלגן… ואולי רע מזה… פרי נאה.

בערב ישבו שני שומרי המושבה במקום־מנוחתם הרגיל בקצה הרחוב, בו נחו בהפסקות בין הקפותיהם. עברה העלמה החדשה, נחמה – “הברוזה הקטנה” כפי שכנה אותה ולולה – בחברת הרוקח והמורה. ולולה לא דבר אליה מאותו ערב. אמנם, ראה אותה פעמים מספר ברחוב, אבל היא לא הכירתו, או לא רצתה להכירו. והוא גם הוא לא דרש בשלומה, לא עצר בה בלכתה, כי – מה יאמר לה? אולי היה מוצא ענין לענות בו, אילו ידע מראש שיפגש אותה, או אילו התעכבה ברחוב ועמדה סתם – עמדה להסתכל במשהו, ואולם הוא נתקל בה כל פעם בלי שהיה מוכן לכך, והיא הלכה לה ישר לדרכה הלוך והחלף את רגליה הקטנות, הלוך והתנועע כברוזה קטנה… ביחוד אהב לראות את הלוכה… הלוך זה, הדומה מעט להדדות התינוק, ואת מבטה… את עיניה הכחולות, המלטפות בתמימות כזו את הבתים העתיקים עם הגגות האדומים, את השמים הבהירים, הרחוקים, ואת אבני־הרחוב המאובקות, שהיא צועדת עליהן בזהירות כזו… הכל מלטפות עיניה… שמלתה דקה, ורדית, קלה ואורירית כל כך, יורדת עד קרסוליה, ככתנת ארוכה; וורדיות הן גם אזניה הקטנות, גם שפתיה; וימי שנותיה שש־עשרה או שבע־עשרה…

• אוֹהוֹ, הרי שיש אצלכם עוד נערות, מלבד אותן הבריות המשונות שראיתי עד כה, – קרא ימיני בתמהון.

• כלום מכיר אתה כבר את כלן?

• אלא מאי? שמע ואמנן לך אחת אחת: שתי בנותיו של מיטלמן – לאחת שפה עבה, והשניה “היחנה”, חוטמה דומה לתפוח־אדמה; בת־טפר הגבנת עם השפתים הכחלחלות – תאוה לעינים; שלש הפרות האדומות, אשר לשטומר… וזו.. עוד אחת: גבוהה כאלון ופניה כאבטיח… האחות הרחמניה השמנה, שמשקלה משקל…

• אי, – תמה ולולה באמת ובתמים – אימתי הספקת לדעת כל זאת?

• מאי איכפת לך! יודע אני מה שנחוץ לי לדעת… וערביות… ערביות יש כאן דוקא לא כעורות, כיצד אתה נוהג?

• מה – נוהג?

• בול־עץ! כלפי הערביות אני אומר… וכי על הכל צריך לדבר אתך “ברחל בתך הקטנה”?…

• אין כאן ערביות כאלו.

• חה־חה־חה… חושש אתה פן אחטוף אותן מידיך… טפש! אני אשיג לך בכל זמן ועדן נאה משלך… משער אני, איזו יפה־פיה בלה בחרת לך…

• חדל מלבלבל את מוחי. איני יודע מאומה על הערביות, אומר אני לך.

ימיני התבונן אליו רגע באי־אמון, אחר כך מחא כף מתוך התפעלות:

• ולול, שבועה, שעוד לא נשקת לעלמה מימיך!

ולולה התאדם עד מאד. הוציא איזו נהימה קלושה והתחיל לגלגל סיגרית.

• אי, – המשיך ימיני – הרי אתה צדיק גמור… שמע, איפוא, ודע לך: כלל גדל הוא שכל הנערות אוהבות נשיקות… כולן… אלא שצריך לדעת איך לגשת… לא לירא… ממש כענין השמירה… ואיזה שומר אתה, אם לבך ימוג מפני נשיקה?… חה־חה־חה…

הם קמו והלכו איש איש לקירו, ומיד לאחר שולולה פנה לקרן־זויתו הניע ראשו הנעה נמרצת כאילו רצה לנער מעליו דברי ימיני. הבחור הזה לא ישר בעיניו כלל וכלל. בחור ריק!… אכן, איזה פרצופים מגונים באים הנה בעת האחרונה. הלה, אמנם, מעלה אחת גדולה לו – אינו מדבר על ה“קרבן” שהוא מקריב, כביכול, על מזבח הישוב. ה“קרבנות” – כשאתה פוגש אותם – תתקפך בחילה ממש. אבל, מילא… יהיו האנשים אשר יהיו – העבודה צריכה להעשות, כמו שאמר אותו פועל, אך דא עקא, שכבר אין עושים אותה כבתחילה. אפילו הוא עצמו… לפנים היה יוצא אל הקיר כמתנדב היוצא למלחמה – בגיל וברינה; עתה – אחת היא לו. הוא רק ממלא את תפקידו. אינו מבקש “מקרים”, אינו עומד על יד הקיר רגעים ארוכים־ארוכים, מאזין ומקשיב פן יתרחש דבר־מה בסביבה, אינו מצפה למאומה. אם יקרה דבר, יעשה את חובתו. ולא – גם כן לא איכפת לו. איזו עיפות תוקפת אותו, ואין ענין לכל דבר. אפשר, מחלה היא זו? אפשר, הקדחת?… רצון עולה בלבו לנסוע לארצות אחרות, למרחקים – להודו, למשל, להיות שם איש־צבא או צייד. למה לא יוכל לעשות זאת? לצוד אריות ונמרים… האם זה קשה ומסוכן מהעמידה בפני בדוים פראים ורוצחים, המתחבאים מאחורי השיחים. להפך! האדם־האויב נורא מחית טרף… ועוד – טוב היה לוּ נעשה אכר ובעל־בית לעצמו. בית־קטן לוּ היה לו – בית קטן משלו. כל היום היה עובד בשדה או בגרן, ולעת ערב היה חוזר לביתו הקטן, והיא היתה פוגשת אותו על המפתן; והיו נכנסים הביתה, והיה לוקח אותה על זרועותיו ומנשק את השפתים הורדיות… והיא היתה צווחת בזרועותיו… מעודו לא נשק נערות… למה לא נשק? אולי רוצות הן בנשיקות, אבל מאחרים, – לא ממנו. והיא תרצה ממנו. ואחר כך ישכב וישן במנוחה כל הלילה… ולא ילך אל הקיר… לא ילך? כלל לא? – ולולה נגש אל הקיר והחליק בכף ידו על אבניו הקשות, המקועקעות, – לא, לפעמים ילך בכל זאת.. מפקידה לפקידה… בשובו מן הסבוב מצא את חברו יושב על האבן שבקצה המושבה ועל ידו עומדת – נחמה. ימיני ספר לה קורות חייו. דבורו היה ברוך ובכבד־ראש – מעשה “אינטליגנט”. כבר במחלקה החמישית של הגימנסיה נהיה “על פי השקפותיו” לס.ר.², ובהיותו במחלקה השביעית “הסתבך בענין רציני,” שסופו תליה. ואולם, אביו, איש נכבד ונשוא־פנים, “שק מלא ממון”, חה־חה־חה, ורע וידיד ל“פרוקורור” (קטיגור של בית דין), עלה בידו להמתיק את הדין, וגזרו עליו, להשלח ל“קטורגה” (עבודת־פרך)… ולולה שמע ספורי חברו בלב חמוץ. למה תקשיב לו בכוסף־נפש כזה? האם אינה מבינה, שדבריו כזב ושקר ושכל מה שהוא אומר היום אינו אלא הכנה למה שיעשה לה מחר? הוא, ולול, חייב להגיד לה… להסביר… תחת זאת הוא פולט:

• הערב את לבדך, ועלי, איפוא, לשמר אותך… את זוכרת?

הנערה הצטחקה:

• אה, זה אתה? ואני לא הכרתיך.

ומיד חזרה ופנתה לימיני:

• ואחר כך? ספר־נא!

ולולה ישב קודר. מה יוסיף זה לבדות? אבל לימיני היה חומר מן המוכן די והותר. מובן מאליו, שהוא ברח. בדרך לשם ברח. אנשי ה“קונבוי” (חיל שומרי האסירים) ישבו מחוץ לקרון הרכבת – זה היה כבר מעבר לצ’ליאַבינסק, בגבולות סיביר, והם, שלשה פושעים מדיניים, הסיעו את קרשי הרצפה של הקרון וצנחו למטה, זה אחר זה. אחד מהם נהרג מיד, לשני נחתכה רגל, והוא, ימיני, ירד בשלום ויצא בשלום. ולמה? כי מלכתחילה הביא בחשבון איך לרדת ואיך לשכב על האדמה כך שתחתיות הקרונות לא תפגענה בו… רק עברה הרכבת, קם והלך לו במנוחה.

• וכלל לא רדפו אחריך?

• אוהו, רדפו ורדפו! פעם אחת שכבתי במערה שלשה ימים ושלשה לילות, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי – לא יכולתי לצאת מפני אנשי־הצבא אשר הקיפוני.

כבר הגיעה השעה לצאת לסבוב, – אמר ולולה קשות.

• אי, שב עוד, הרי זה עתה חזרנו.

• לא, צריך לעשות עוד \,סבוב".

בשעה מאוחרת בלילה מצא ולולה את ימיני על יד בית הרוקח.

• מה אתה עושה פה?

• ס… ס.. שמע! האחות הרחמניה נכנסה אל הרוקח.

• ובכן?

• הססס… זה עתה כבּו את המנורה.

ולולה נתן קולו בצחוק. אף הוא ראה אותה לפעמים נכנסת בשעה מאוחרת אל הרוקח ומעולם לא נזדמן לו לראותה יוצאת משם.

• ואולי כבר יצאה?

• גש הלאה!… אני משגיח עליה כל הזמן. אל תדאג, אני אגיד לך אימתי תצא.

ולפנות בוקר הודיע לולולה:

• כבר הלכה… לפני חצי שעה…

*

הקדחת תקפה שוב את ולולה. ימים מספר שכב בחום חזק. אחר כך ירד החום והוא עוד היה סרוח על משכבו, רפה, אין־אונים, אין משאלות. לפנות ערב באה לבקרהו אורחת בלתי צפויה כלל – “הברוזה הקטנה”. היא צחקה:

• מה תעשה, אם תהיה פתאם התנפלות?

הוא הביט על עצמו בבושה. באמת, למה יצלח עתה? כמעט שאינו יכול להזיז יד. אוי, החוורת כל כך בימים האלה! וזה כואב מאד – כשקודחים?

• לא, רק הראש…

היא ישבה על כסא קרוב למשכבו. הוא הציץ בעיניה בבת־צחוק בישנית

• אמור לי – לא תכעס עלי על שאלתי? – היא הביטה אליו שובבה ומתחננת כאחד. היא ראתה וידעה, שאין הוא יכול לכעוס עליה, – אמור לי, מדוע קוראים לך תן?

• כך, זה קין כנני… שמי “ולול” – והפכו לוואַאוּאו – בערבית… ובעברית – אי או תן.

• וקין – מפני מה יקראו לו קין? אה, ידעתי – מפני שהוא אכזר.

• אמור לי, תן – אני רוצה לקרוא לך כך – מותר? – חברך, ימיני… אינו גלגן קצת?

נראה שנפגשה עמו כמה פעמים בימים האלה. עתה כבר מתחילה להטיל ספק בדבריו ורוצה לברר. אולי לא באה אליו אלא לשם כך? אבל הוא לא ידבר בגנות חברו שלא בפניו, על אף חשקו העז להגיד לה את דעתו עליו.

• יודע אני?… על דברים כאלה צריך אדם לעמוד בעצמו.

היא שלחה בו מבט של תמיהה, של קצת עלבון. ככה? זאת היא תשובתו לה?! “היא חושבת אותי לכסיל – אמר ולולה בלבו – לכן יחרה לה על שעניתי לה כך… כאשר לא פללה. עתה תקום ותלך מזה. היא כבר משתעממת פה אתי. מה עליה עוד לדבר אלי?” הוא הביט אל אורחתו בעינים נוגות. אילו שאלה עוד משהו!

• אבל מה דעתך עליו?

• חדש הוא אתנו… עדיין איני מכיר אותו די־הצורך.

• אינך רוצה להשיב לי על שאלתי… אה, גם אתה אינך טוב… לא טוב מאחרים!

היא הדקה את שפתיה ב“רוגז” והחרישה.

• האם חשבת שאני טוב מהם? למה חשבת כך?

היא צחקה בקול. זה לא כבר עלתה בה ההרגשה שהיא נערה גדולה, המסבה אליה תשומת־לב הגברים. בשנה שעברה היתה עוד, בעיני הבריות, ילדה קטנה ונאה, ועתה יודע כל בחור, שהיא עלמה, עלמה גדולה. אה, היא ראה זאת בעיניהם: וזה כל כך נעים! זה משנה את פני החיים.

• הביטו, כמה הוא מתפנק!… טעיתי וחסל… חה־חה־חה,. שמע־נא, תן: רוצה אני לשאלך עוד שאלה אחת… התענה?

היא לטפה ילדותית כף ידו. על שפתיו עלתה שוב בת־הצחוק הבישנית.

• אענה…

• אמור! – הביטה אליו בעינים חולמות – כשיורים בך – אינך ירא? אני חפצה להתנסות בזה פעם, אלא שלא הייתי יכולה לירות במישהו… וביחוד… לא הייתי רוצה… שיירו בי… חה־חה־חה… מה אמרתי? אחת היא, יהא כך.

• ולולה צחק אף הוא. היא היתה חפצה לעמוד בקרב יריות, בתנאי שלא יירו בה… משאָלה נבונה!

• אני כבר התרגלתי… מה… מתרגלים.

• הכל מתרגלים?

• לא… לא הכל, אבל אלה שנשארו התרגלו… – עיניו הבריקו: הוא נזכר בדבר־מה, – בעת הראשונה, אמנם, היה לבי רפה, הייתי עומד אצל הקיר ולא ידעתי מה אעשה… חושך… שיחים שחורים ואין אני רואה מה לפני. פתאם אני שומע רחש קל… הכלבים, נדמה לי, נובחים בכל החצרות בבת אחת. מי יודע, מה מתרחש שם – אולי גנבים מעבר לקיר? שריקת־חליל משונה, חשאית, מגעת לאזני… והלא שמעתי כי שריקה כזו של גנבים היא… עומד אני ומקשיב רב קשב, הולך לקצה האחד, לשני – אין גנבים… פעם אחת, בלכתי כך על יד השיחים, ופתאם לפתע – רשרוש עולה משם… וכל כך ברור… נרתעתי אל הכותל… ואקדחי כבר נטוי… בעת ההיא הייתי מחזיקו כל הזמן מוכן בידי פן יתנפלו עלי פתאם… והנה אני עומד ומחכה… לירות איני רוצה – אולי אין כלום? אין נוהגים אצלנו לירות סתם… אבל ראיתי את עצמי כמטרה לחץ. זה המתחבא שם – ודאי יכון אלי את רובהו. הוא יכול לירות כל רגע – ולא יחטיא… עומד אני לפניו גלוי כולי, מלוא קומתי, במרחק של שמונה־עשרה צעדים… התכופפתי, גחנתי לארץ; על כל פנים, פחות סכנה… ופתאם, עוד רחישה בשיחים. ועוד… יותר לא יכלתי להבליג… הזדקפתי… חושבני, שעיני התנוצצו בחושך כעיני מטורף… כך נדמה לי… גם ראשי המה כמו מיין… חשתי פתאם שאני שמח ואין בי שמץ של פחד… בקפיצה אחת קרבתי אל השיחים, ובאותו רגע עלזה נפשי: “אהא, רואים אתם, אין אני ירא כלל”…

• אח! – רעדה הנערה.

• כמשתולל רצתי סביב השיחים אנה ואנה, ולא מצאתי דבר. שבתי וסובבתים לאט־לאט. לא היה איש. הרחישה באה ודאי מאיזה עקרב או פתן…

• ושריקות? – שאלה הנערה בשארית ענין, כי תוחלתה לשמוע גדולות ונצורות כבר נכזבה.

• את אלו תשמעי לילה לילה… האוזים שבחצרות שורקים כך… ויש עוד מיני עופו השורקים… מיני צפרים…

והאם לא קרוהו גם מקרים של ממש?

• קרוּ! אחר כך קרו לא מעט.

• אוי, יספר נא, תני־חביבי!

הוא ספר לה עוד הרבה, קצרות וארוכות, מן המענין ביותר שעלה בזכרונו, וכשהלכה, נשאר שוכב בעינים פקוחות. באפלה ראה את פניה העגולים, הרעננים, הצמאים לדבירו, את שפתיה הפעוטות, הורדיות, וחש את חמימות ידה הרכה. ואז באו פקפוקים: מה הוא לה? רק את מעשיותיו היא אוהבת…

והוא – ודאי אין לה ענין בו… ודאי ימצא מי שייטיב לספר ממנו…ואולי, בכל זאת.. אולי תוסיף לבוא אליו? תוך כך הביט אל חשכת חדרו, ובת־צחוק של אושר רחפה על שפתיו.

ה

ולולה הבריא ויצא אל משמרתו. מקרי גנבות וחמס בסביבה הלכו ורבו. בגרן אירעו חלופי יריות. בלילה אחד פגע תודרסקו בערבים שמלאו שקיהם חטים. הם נסו מיד, ואת שקיהם השאירו; וכך נודע – בני איזה כפר הם. אבל לדין לא תבעום, כי בעצמם באו לבקש שלום והבטיחו שלא יוסיפו לגנוב. גם לולולה קרה מקרה. פעם אחת. בהקיפו פינת הקיר, ראה והנה דמות שחורה נרתעת מהקיר ומתחמקת. מיד נטה את רובהו. עתה לא היה עוד יוצא אל המשמר בלי רובה.

• עמוד! למה אכך – שאג בערבית.

הלה הוסיף לרוץ. ולולה ירה באויר. הנס עמד רגע וענה ביריה. ולולה נכוה בלחיו השמאלית. הוא התרגז, כון את רובהו אל הדמות הכהה, הנסה מפניו, ולחץ את הקפיץ. האיש הבורח השמיע צוחה קצרה, והוסיף לרוץ. באשמורת הבקר, כשנגשו השומרים לסייר את המקום, מצאו על הארץ כתמי־דם קטנים, שחורים, קרושים. הנמלט נפצע, כפי הנראה, לא קשה, כי היה ביכלתו להמשיך ולהמלט. גם פצעו של ולולה לא היה אלא שרטת. הכדור נגע בעור־לחיו וחתכו מעט. ביום נודע מפי רועי־המושבה הערבים, מי היה האורח הלילי. עם הרועים בא בדברים אכר זקן, שטקר שמו. גם קין היה באותו מעמד. רועה ישיש אחד, קטן, שׂב, בעל עינים קטנות, טרוטות וערמומיות, ספר כי פגש את החמסן המפורסם, חג' סלים, והנה ידו חבושה. סברה שבלילה שעבר נפצע; כי אתמול ראוהו לא רחוק מהוואדי, והוא שלם בשתי ידיו… הרועים הביטו אל שני היהודים בעינים חוקרות ובוחנות. הם ראו כי ה“יהוד” אינם נותנים אמון בהם ונזהרים מלהוציא מלה יתרה מפיהם – המלה, שכל כך כלתה נפשם לשמעה. הרועה הישיש צחק בקרבו. שני הצדדים שומרים דברים בלבם! הלא גם הם לא הגידו כי חג' סלים קרא להם ושאל, מי שומר את קיר־המושבה מפאת־מזרח? והם מסרו לו על אודות השומרים כל מה שידעו… היהודים החרישו. אז התעורר רועה שני, גבוה, זעום־עינים, שחור, “עבאיה” צהובה־ברודה ונאחה על כתפיו ו“עגל” מאובק ועבה מאד על ראשו, והעיר:

• חג' סלים אינו כאחד־האדם. חג' סלים שטן הוא, רוצח! הוא יקום לצריו וישפוך את דמם!

הרועים חכו לרושם שיעשו הדברים האלה על היהודים. קין הבין זאת והלעיג:

• למה לא יסור אלי פעם אחת? כדורי משתוקק זה כבר להכירו פנים.

הרועים והשומר החליפו מבטי איבה. בעיני הרועה הישיש נראה ברק־ערמומיות והוא אמר בלשון הנשמעת לשתי פנים:

• ודאי גם אתה גבור… ואם רק ירצה השם, עוד תתראה פנים עם חג' סלים.

• אחר הצהרים בא בריל, ראש השומרים, או “הדוב”, כאשר קראו לו הם דרך־לצון. כשנודע דבר־בואו במושבה, מיד הזמינהו הועד לישיבה. הוא צוה גם את ולול ללכת עמו. האכרים התגוללו על השומרים ברשימת־אשמות ארוכה. טלרמן הזקן, אכר ירא־שמים, בעל־בית הגון ונוסף על זה מלוה־ברבית לפלחים שבסביבה ועושה עסקים לא רעים עם השייחים, התרתח וצעק:

• הזוהי הדרך? שפיכות־דמים? לירות ולהרוג? מה אתם רוצים להשיג בזה – להחריב את המושבה? חג' סלים, סבורים אתם, יחריש? מחר יקח סוס או פרה – מתוך נקמה – ומי יאמר לו: השׁב! ואם גם ישחוט את מי שהוא?… בעיניו הכל שוים, ובלבד לגאול את דמו. לכם לא איכפת מפני שאינכם קשורים אל המקום כמונו. אתם יכולים לברוח…

• איננו בורחים, – העיר ראש השומרים בשקט.

• ואנו מוכרחים לשבת פה; לא נוכל ללכת מפה. לנו פה קנינים ורכוש. – לנו אסור לסכן נפשות! ואם אתם הנכם בני־הפקר…

• שמור את לשונך! – הרעים בריל בחרי־אף.

טלרמן נשתתק לרגע ואחר המשיך ביתר חימה:

• מה לי לשונות־קלשונות. אני מדבר אל הענין. מחר מחרתים יהיה פה הרוג… משלנו או משלהם… מה, איננו יודעים זאת? ואתם יודעים זאת גם כן כמונו. ואחר כך יתחיל עסק של “דם”… ומשפטים בל ידעום… למה לנו כל הצרות האלה? אנו – הועד! אנו אחראים לשלום המושבה! אסור לתת לחמומי־מוח… לתת שבגללם תסבול ותחרב המושבה…

• –אם כן, מה אתם רוצים? – שאל בריל במתינות.

• אנו רוצים, שלא יהיה “דם”; שנתפשר בדרך שלום… בגנב אין יורים להמיתו… אני פה אכר זה עשרים שנה – אני יודע… מנהג חדש אתם באים להנהיג?… ואנו איננו רוצים לסבול בגללכם!…

• הניחו לי לסכם הכל בקצרה – התערב שטקר הצעיר, אכר משכיל, שגמר בית ספר כל שהוא בצרפת; בן אדם חלק־לשון, שנהנה מאד משטף דבורו (ולכן השתדל להשביע רצון כל השומעים ובלבד שישמעוהו; וכשהיה עולה בידו להביא דבר לידי פשרה היה חושב זה לנצחון של כשרונו הדבורי) – אנו בטוחים, שבכלל נכון הוא תכסיסם של שומרינו, – שהרי אם לא כן, לא היינו מוסרים לידם את ההגנה על המושבה; ואולם, הפעם, במקרה זה, עשו, לדאבון לבנו, משגה, וביחוד נפלא בעינינו שאת המשגה עשה דוקא שומר ותיק ומצוין מכל הבחינות, כולול… שהרי, כפי שמסרו לנו, ירה בגבו של הגנב, זאת אומרת, כשהלה ברח. הוא אמנם רק פצעו, אבל ביריה כזו יכול היה גם להרגו. חג' סלים הוא מאנשי־השם במקומותינו, ויש לו משפחה רבת תוקף… חייבים אנו להתחשב בתנאי־הסביבה… וממקרים כמו אלה נשקפות תוצאות לא־נעימות ולא־רצויות למושבה. ובזאת הלא לא יחפצו שומרינו כמונו. קודם לכן שמענו דברים קשים כגידים כלפי השומרים; דברו אתם משפטים, והנואמים התרגשו והפריזו על המדה. אנו מבינים את התמרמרותם, אבל עלינו לומר בפירוש, כי לא לגמרי יצדקו. הלא אין ספק שבעומק לבנו מעריכים אנו כולנו את האידיאל של השמירה העברית, כולנו זוכרים את הצעירים הטהורים שהקריבו את חייהם הרעננים על מזבח עבודתנו הקדושה; כולנו מקריבים עצמנו לטובת הישוב – איש איש לפי כחותיו. ולכן אל־נא יהיו בינינו סכסוכים וחכוכים פנימיים. הלאה שנאת־חנם ופירוד הלבבות. עלינו להיות מאוחדים וללכת שכם אחד בדרכנו הקשה והמלאה חתחתים. האחדות בעבודתנו צריכה לשמש יסוד לשלום ולהבנה הדדית; ולכן – בשם האינטרסים של מושבתנו ושל כל הישוב – דורשים אנו מאת השומרים להיות זהירים מאד בנשק, לא להשתמש בו אלא במקרים יוצאים מן הכלל, לשם הגנה עצמית או בדלית ברירה…

• הצדק אתך, ואנו אמנם עושים כך. איני יודע, לשם מה כל הדברים האלה – העיר בריל.

עוד אכרים אחדים באו “לטעון”, לחזור על דברי שטקר הצעיר ולהביע את “אהדתם” לשמירה העברית. סוף הדברים היה, שועד־המושבה נדרש להשגיח השגחה מעולה על תכסיסיהם של השומרים.

• אתם אומרים, שאתם עושים כן, נגש פתאם שאַריק לראש־השומרים, – אם כן, למה ירה בגבו של הבורח?

• מפני שהשודד ירה בו תחילה… וגם פצעו. הנה, בלחיו – ענה בריל.

• גם זה פצע!… שסעו שאַריק ומ“פצע” שכזה מתבלבלים עד אבוד־העשתונות?

ראש השומרים התחת מלוא קומתו הגבוהה ונעץ בשאַריק שתי עינים אפורות, עצורות־ההבעה כרגיל, והשיב קשות:

• ולול לא נתבלבל. הוא ירה רק שני כדורים – אחד באויר ואחד בשודד. השודד קלע בו להרגו. ולול רשאי היה לענות בקליעה אל המטרה. אתם אינכם רוצים לסבול מהתוצאות? גם אנו לא היינו רוצים. אנחנו עושים את עבודתנו לא למענכם כי אם למען הענין. וכשהענין מחייב – אנו סובלים. וגם עליכם לסבול למען הענין… לא למעננו!

ממקום האספה הלכו השומרים למעונם. בשלו תה. התבדחו והתלוצצו כבכל יום. “הדוב” לא השתתף כמעט בשיחה. שמע, שתק או העיר הערה חריפה וקולעת. פתאם אמר:

• את החג' סלים אני מכיר. אין ספק שיבקש לנקום. אם לא נקמת דם, ינסה לגרום לנו הפסד ממון, לגנוב… בכל אופן לא ישתוק… לכן, אל תוסיפו לצאת ביחידות אל הקיר. בשנים תלכו: אתה, ולולה, וימיני, בתחלה תסובבו קיר אחד, אחר כך את השני. ואת חובת־המשמרות עליכם למלא בדיוק. את ה“סבובים” לעשות בתכיפות, בלי הפסק… וכאשר רק אוכל, אשלח לכם לעזרה עוד שומר אחד או שנים.

• לא אדע כלל, על מה אנו מתענים, – ענה ימיני והוסיף – כלום יודעים האכרים להעריך זאת? כלום מרגישים הם מה שאנו עושים למענם? ובעד נפשות כאלו עלינו לשפוך את דמנו?! כשכל “חרת”, כל רועה ערבי, יקר להם מחיי שומר עברי. כנגע רע כן השומרים בעיניהם. אין חוששים אלא לידידיהם הערבים, שלא יסבלו ממנו… טוב היה לו עזבנו את המקום – יגינו הם בעצמם על מושבתם, אם יש לאל ידם!..

• זה לא כבר עברתי על פני בית שאריק – הוסיף תודרסקו – ומשעתיו טוען לפני אחד מרעיו: וכי יודע אתה מי המה! – כלומר, השומרים, – הלא רוצחים כולם, בני תליה שנתקו מהחבל, ובידיהם מסרנו גורל המושבה!

• הייתי מפוצץ את ראשו, לו שמעתי זאת, – קרא ימיני בחמה שפוכה.

• אל תפוצץ! – עצר בו הדוב בקרירות – אתה הולך לשמור – לשם מה?

• לשם… לשם השמירה, – ענה ימיני כמפקפק; כי כבר חש, שאינו בדרך הנכונה וש“התלהבותו” אינה מוצאת הד בלב המנהיג.

• אם כך, מה לך וליחסם של האכרים? האכרים עוינים אותנו ובזים לנו – אומר אתה? ואנו – ומה יחסנו אנו אליהם? איך אתה דברת אתה עליהם זה עתה? הם אינם מחלקים לך, ימיני, את הכבוד המגיע לך על אשר אתה מוסר את נפשך בעד המושבה – למה לך כבודם, אם אתה מדבר עליהם בבטול כזה?… ושמעו, מה שאוֹמר לכם! כשהתחלנו בעבודתנו לא היינו אלא קומץ קטן. האכרים לא שנאו אותנו – הם לעגו לנו: “שמירה יהודית”! “יהודים ילכו לשמור!” עתה אינם לועגים עוד ואינם בזים לנו. דבריך אינם נכונים, ימיני! שנאה יש. לא מכולם – אל־נא נגזם – אבל היא ישנה. ואולם היא אינה מפחידה אותנו. היא לא תוכל להפריע אותנו מתעודתנו… ויהיה מה שיהיה – אנו את שלנו נעשה!

ו.

אחר הדברים האלה באו לילות קשים ומבעיתים. בשדות מסביב למושבה הורגשה תנועת־סתר חשודה. פתאם היתה עולה מתוך האפל, מקרוב, צהלת־סוס, נקישת־פרסה באבן, רחישה חשאית, צעדי־חרש, שריקה. השומרים נהגו זהירות רבה. התהלכו בדממה, בלי השמיע קול, צעדו לאט, איש בעקבות רעהו. לעתים תכופות עמדו התבוננו, הקשיבו רב קשב. עליהם היה לצעוד כך, שהשודדים לא יכירו ולא ידעו אימתי הם עוברים והיכן הם נמצאים. ופעם אחת, פתאם, המטרו עליהם כדורים מאחרי השיחים. ולולה נפל על הארץ לרגלי הקיר.

• עשה כמוני! – לחש לחברו.

מיד שכב ימיני לצדו. הוא הרים את ידו וירה תכופות: אחת, שתים, שלש, ארבע…

• חדל! – אחז ולולה בזרועו – אל תאבד כדורים חנם!

לפניהם רקדו צללים שחורים. בכל רגע היה מאיר ברק־יריה. לאור הברק היתה נראית כפיה לבנה, חצי־פנים אדומים, שפם שחור. והד ההרים ענה בלי לאות לקול רעמי־הנשק.

• דזזז.. – זמזמו הכדורים מסביב לראשיהם זמזום דק ודוקר.

• ירה אל האש! – צוח ולולה חרש.

ובעצמו ירה ברובהו פעם ופעמים. הערבים רתחו:

• אודרוב! אודרוב!… הכה תכה! – קראו בקול פרא עם כל יריה ויריה.

מצד המושבה נשמעו שתי יריות, ואחריהן – עוד שלש. קין בא מן הגרן, ואכרים צעירים אחדים מזוינים ברובים מהרו לעזרת שומרי הקיר. והערבים נמלטו. בבוקר נודע שסוסה אחת מסוסותיהם, שמחירה שבע־עשרה לירות, נפצעה קשה. אבדות בנפש לא היו לא לצד זה ולא לזה.

• גדל קשי השמירה ואחריותה. ה“ראש” שלח שני שומרים נוספים – כדי שכל קיר ישמר בשנים. לילות אחדים עברו בשלום, אך לסוף קרה אותו מקרה…

• ולולה וימיני התהלכו על יד קירם. הם לא הרגישו בכל דבר חשוד. הלילה היה קודר וסוער. הכוכבים הסתתרו אחרי עבים ולא נתנו אורם. השומרים הפסיקו את מהלכם אצל פשפש אחד. לולולה הציק זה כבר מסמר שבעקב נעלו. הוא חשב לכתתוֹ בקצה המושבה. אך מדי הגיעם שמה היה שוכח לעשות זאת. עתה דקרו המסמר שוב, דקירה ממשית. הוא התכופף באנחה עצורה: אין הוא יכול ללכת כך עוד! עליו להפטר מזה מיד! הוא ישב על ספו של פשפש אחד, מצא אבן מתאימה והתחיל מכה בה על המסמר שבתוך המגף. הקיש פעמים אחדות ומשמש בפנים באצבעות ידיו – אולי כבר קהה החוד. לא, לא קהה. הוא הקיש עוד. פתאום נדמה לו כאלו נפל עליו צל־מה – דמות אדם גלשה מהקיר, לא רחוק ממנו – כעשרה או כשנים־עשר צעדים. ולולה קם ועמד הכן על רגליו. מה זאת? גנב בחצר? רצה לשבר את המנעול מבפנים כדי להוציא את הסוסים או הפרדות? נקישת־האבן אצל הפשפש הפחידתהו וברח. אך האיש לא הרחיק לרוץ. האפלה היתה גדולה, השומרים שמעו, חשו את קרבתו, רק לא יכלו לדעת בדיוק, איה הוא. ולולה צעד צעד קדימה וכמעט פגע בו בקנה רובהו.

• ווֹלכּ! סור מזה! – צעק השודד בהתראה, ביאוש משונה.

פתאום ירה. ולולה הרגיש בתנועת רובהו והספיק לנטות הצדה.

• איני יודע למה התעקש כל כך, – נהם ולולה לימיני, בכל אופן, דומני, לא יצא חי מזה… ירה!

הם שלחו בו כדורים אחדים. הערבי ענה ביריות מן האפלה. פתאום לפתע נשתלשל שני מעל הקיר. האיש נפל קרוב מאד, כמעט דלג על ראשיהם. באותו רגע הבין ולולה למה לא ברח הראשון: הוא לא יכול לעזוב בצרה את חברו שהתעכב בחצר. קפיצת השני הדהימה את השומרים. ימיני ירה יריה אחת כמו מבלי משים. האיש הקופץ נפל והתגלגל על האדמה ביבבה. חברו התחיל ממטיר עליהם אש בלי הרף, יריה אחר יריה, והיה כמי שאבדו לו עשתונותיו. השומרים טענו שוב את כלי־זינם.

• אח! – נאק ימיני ונפל על צדו.

ולולה נכפף אליו. אה־א! א־א… – גנח ימי בלי הפסק ופרפר על מקומו ביסוריו. הערבי שירה נעלם. גם השני קם וירץ. ולולה נחרד. למה הוא מחריש? ומיד כרע, שם את הרובה על ברכו וירה לצד הבורחים במהירות קדחתנית. בחושך לא יכול לראותם – רק שמע רפות קול־פעמיהם, ועל פי זה נטה קנה־רובהו. אבל הם רצו ורצו – והוא החטיא את המטרה. ידו רעדה.. קול צעדיהם נדם לאחרונה. ולולה נשתתק – הוא הוציא את כדורו האחרון. ימיני נפצע בשוק־רגלו הימנית, למעלה מהברך. הכדור פגע בעורק העיקרי. הפצוע סבל יסורים קשים, התכווץ ופרכס כתולע שנחתך, חפר בידיו את האדמה סביביו… רגע היה מתחזק, מתאמץ שלא לצעוק, אבל הכאב הנורא היה מתגבר עליו והוא ילל משונות. הילל נפסק רק בעויות, שאחזוהו תכופות, עד התעלפות. אחר היה מתעורר וגונח וצווח עד הפסקה חדשה… אך האיום שבדבר היה הדם! מן הרגע הראשון פרץ בשטף חזק, עד שנדמה כי עוד מעט וינגר כלו. באפל הלילה, לאור הגפרור, נראה כנחל שחור, מהלך אימים, הבוקע ממעין, ועולה ושוטף: הוא זנק למרחק של אמה כמעט; ולא פסק. עד מהרה התאספה כל המושבה למקום האסון. באו גם הרוקח והאחות. נבוכים ונדהמים התהלכו הכל מסביב לפצוע. הרוקח לא ידע איך ובמה לעצור את הזרם השחור הנורא. התחבשות אשר שם רוו דם בו ברגע, והדם נזל, חדר בעד התחבשת ומתחת לה, ולא חדל. הרוקח והאחות היו ספוגי־דם. אבדה עצה מהם. לסוף השכיבו את הפצוע על העבאיה שלו ונשאוהו בזהירות אל מעון־השומרים. בית חולים לא היה במושבה גם לא רופא. קין וולול מהרו וחבשו סוסים מסוסי האכרים ויצאו לדרך – האחד לראש־השומרים – להודיעו, ואחד לרופא שבמושבה הסמוכה. ולולה שב, כל עוד רוח בו, מקץ שלש־שעות, ועמו הרופא. בא גם דב. ימיני שכב. פניו נפלו, היו מוזרים, חוורון־מות ניסך עליהם. הוא גנח חרש, בלי הפסק כמעט. כל הזמן לא דבר, רק פעמים אחדות שוע קצרות: “את הרופא מהר!” הדם עוד טפטף מעט, טפות טפות, מתחת לתחבשת. הרופא בדק את הפצע, חבשו, עצר את הדם, פניו היו זעומים. על שאלתו האלמת של דב ענה כמפקפק:

• לא טוב… בכל זאת – אין להתיאש…

כל הזמן שהרופא טפל בו לא גרע החולה את מבטו ממנו. אפילו מגנוח חדל, רק נשם בכבדות והביט.

• הרי שאמות? – קרא פתאום בקול רם וצלול, וכפי שנדמה לכל, בקוֹר־רוח.

הרופא העיף בו עין ואמר רפות:

• הרבה דם יצא… שלש שעות… ובכל זאת, כמובן…

• הרי שאמות? – קרא ימיני שנית.

הרופא עמד על שגיאתו ונחפז להשיב:

• לא, לא! אין זה מסוכן. הדם נעצר. עתה יוטב לך. רק אל נא תתרגש.

• לא! אני אמות! אמות! רואה אני… יודע אני שאמות! – צעק הפצוע בקול צרוד ופראי.

• אל־נא תצעק! חיה תחיה, אני אומר לך! רק אל תצעק. אסור לך להתרגש. זה יזיק לך, – נסה הרופא להשקיטו.

אבל ימיני לא אבה לשמע.

• מות אמות! אל תשקר! כזבן! כלב שׂכוּר, סור ממני! סור!… מדוע אני? שנינו עמדנו שם… הכדור יכול היה לפגוע בו… לא בי… ואני איני רוצה למות… דוקטור, אין כל תרופה? לא, לך ממני, איני רוצה לשמוע את שקריך!

דב, חור כסיד, קרב אליו.

• ימיני! מה אתה מדבר?… תן את לבך… אינך מבין מה שאתה מדבר?

בת־צחוק עקומה התפתלה ועברה על שפתיו הדקות של הפצוע. הוא הרים את קולו ההיסטרי:

• גש הלאה!… הלאה ממני… מטיף ומוכיח!… סור מזה אתה עם דרשותיך… אני מבין… אני הולך למות, אבל מבין… מבין יותר ממך… אה, השומרים הותיקים יודעים לשמור את נפשם…יהרגו החדשים, אין דבר…אני מבין… למה פגע הכדור בי? אינך יודע? הלא כון לולול… אלא שהוא דחפני… כן. דחפני והתחבא מאחורי…

• שקר! – זנק אליו ולולה.

• אה־אה… אל תקרב אלי… אל תתנו לו לגשת אלי… הן בין כך ובין כך אמות.. הרוקח! אתה רוצח נפשי! לחבוש רגל לא יכלת! רגל!… פצע ברגל… לעצור את הדם… כל הלילה נזל דמי… כל דמי יצא ממני… דם!… דם!… לא אוכל לחיות בלי דם… עתה אני סחוט… חה־חה… אדם סחוט… הרוקח והאחות סחטוני… למה לא למדת לחבוש? מצורע. פדחת גדלה לך? האם מפני שנקרחת, נתוסף לך שכל? אה, לא נתפנית? בבור־השומן טבלת? – הוא הביט בתנועה צינית אל האחות הרחמניה – מה בעיניכם צמד חמד זה? בחצות הלילה מתגוללת חבית השומן לבית הרוקח… בארבע לפנות בוקר – חזרה! לילה, לילה! ולול, נשמה כשרה, הגם זה שקר?

הרוקח והאחות קפצו ממקומותיהם. לחיי העלמה כוסו בכתמים אומים. הצואר השמן רעד. היא הוציאה מקרבה קול־בוכים דק: – מה זאת?… מה הוא רוצה ממני?… ולאחר שהניעה ידה ביאוש, נחפזה ויצאה מהחדר. הרוקח חרק שניו:

• עוד אסתום את פיך! אמלא פיך חצץ… שתאלם לפני זמנך… מה זאת? למה ירשו לו לדבר כדברים האלה?… והם כזב ושקר – שומעים אתם?!

• אמת הם! גם ולול ראה, – העלה ימיני גחוך חור ומעווה, גחוך זדוני ומעונה של הנדון למות; אבל זע בו גם רטט של עונג תאותני. בת צחוק זו לא סרה מעל שפתיו כל אותה שעה.

• שקר! שקר! אתם יודעים…

הרוקח הסתובב והתחכך בין ההמון, שהתאסף בבית, ובקש נחומים לעצמו בעיני הבריות. אך האכרים הסבו עיניהם ממבטיו. אז חזר ועמד לפני הפצוע, כלו רועד ומתנועע כבתפילת “שמנה עשרה”.

• יחף!… נבזה!… הלא תמות, תמות עוד הלילה… ואת נבלתך נסחוב מחר לקבורה…

• הס! – הרעים עליו דב.

השומרים הקיפוהו והוציאוהו מן הבית החוצה, בחזקה דחפוהו. ימיני התרומם, כרוצה לשבת, אבל נפל לאחור באפס־כח.

• אוי, אוי! ראשי… סחרחר… לא טוב לי… – הוא מצמץ בעיניו, אימה גלויה, בהמית, הבהבה בהן, – השמעתם עתה בודאי… הוא אמר בעצמו… אה… אה…

אחר כך שבו אליו עשתונותיו וחוצפה נראתה בעיניו המערפלות:

• מה? אמות?… אבל אתם תזכרוני…

הוא התחיל להקיא. ההקאה ארכה והיתה מלווה יסורים קשים וחרחורים איומים. נראה דם בקיאו. שוב הוא שכב בפנים אפורים־חורים, וטפות־זעה קרות כסו את מצחו. תודרסקו נגב את מצחו במטפחת־ראשו. ימיני הביט אליו:

• תודרסקו, אתה הנך בהמה סתם… שור מושך בעול… – ונשתתק.

באה נחמה. היא נכנסה בחפזון ועמדה בלב החדר, מבוהלת, עיניה דומעות. שפתיה הקטנות רעדו.

• אה, גם את פה? גם את באת לראות איך סחטוני… חה חה… לכי, נשקי לולולה… הנה הוא מחכה שם… אינך רואה, איך הוא מחכה?… הה־הה…. סבורה את, שלא השגחתי?… איני יודע שהיית אצלו בלילה?… הה־הה… השקפתי בחלון… וכלל לא הייתי צריך לראות בעיני… ולולה התפאר בפני… לא אמת, ולולה? חה־חה…

ולולה תפס בידו של ראש־השומרים.

• לא אמת… אני אומר לך, בריל… לא היו דברים!… לא טוב שידבר ככה. שפלות היא, ימיני!… תולע מנוול!…

הוא נגש לנחמה. היא עמדה עלובה ונכלמה. היא התאדמה עד צוארה ויראה לשאת עין, ולסתור דבריו יראה גם כן: הרי הוא הולך למות!

• אל תעמדי פה – אמר לה ולולה – הוא ידבר עוד… הוא מדבר ככה כל הזמן.

היא לא זזה ממקומה, לא הבינה או לא שמעה את דבריו. הוא אחז בידה. אז דחפה אותו מעליה בחרון ויצאה בבכי. וימיני המשיך:

• שפלות? הה־הה… ברלי.. המוכיח!… ימותו הם “לשם הענין”… ואני “לשם הענין”… אחיה לי… על חשבונם… כספי הצבור נדבקים באצבעות… כמה כבר גנבת? אין דבר, העולם גולם הוא…

בריל הביט אליו בפנים מאובנים. השומרים זזו, עמדו סביביו, כמוכנים להגן על כבודו.

• לא? לא מצאתי? זך הנך כשה תמים? אין דבר. עוד אני יודע… עוד הרבה לי לספר בטרם… אמות… הזוכר אתה, לפני שלש שנים… המעשה באותו שחור שרצחתם?… גם תרנגול לא קרא… קברתם אותו – וכאילו לא היה… סבורים אתם, כי לעולם לא יתגלה?… ואולי רוצים אתם לדעת מי עשה זאת… אני יודע, אף על פי שחדש הנני… אינך רוצה שאפרש בשם ההורג? יהושע הוא, יהושע קדרוני הידוע לכם… חה־ה… חכו מעט! לי עוד דברים לספר…

• להוציא את הקהל מפה! – צוה בריל לשומרים – רבותי, לכו לבתיכם!

• אל תלכו, אל תלכו, הם יחנקוני!… אל תעזבוני לבדי. תנו לי למות כדרכי…

• אל תצעק. איש לא יגע בך לרעה. הרופא יהיה פה עמך.

החדר התרוקן. רק הרופא ותודרסקו נשארו על יד החולה.

• אינני רוצה למות! דוקטור! יצילני נא!… וב“יזכור” תכתבו עלי – גבור נפל חלל על משמרתו? אינני רוצה שתכתבי על ב“יזכור”… אה־א־אה

הרופא הלך לשעה קלה אל בית המרקחת. תודרסקו נגש אל החולה והביט בו בלי־אומר.

• נו, למה תצעק? – אמר פתאם בקול של פכחות תמימה, של שכל ישר אשר לאדם הפשוט, – מה זה יועיל לך? הלא אין להושיע… די לך, ימיני, שכב בדממה… בשקט… – ושב וקנח את פניו במפחת ראשו.

ימיני השתתק. הביט לצדדים במבט של פחד וענויים.

• יודע אתה – אמר בקול נדכה, – זוכר אתה… על המזל… שאמרתי? שקרתי… לא כך אמרה הצוענית. היא אמרה, שאמות רווק.. שלא אזכה לשאת אשה… לא לי אמרה… אבל נודע לי, שאמרה… מבין אתה? כך אמרה… קודם… אל נא תלך ממני, תודרסקו… א־אה… א־אה. שב פה… סמוך אלי…

לערב מת.

ז.

ולולה שמר עם תודרסקו. לגרן בא שומר אחר. לילות אחדים הלכו שניהם יחד מסביב לשני הקירות. אחר נפרדו. תודרסקו פנה לקיר המערבי; ולולה נשאר אצל שלו. עתה היו הלילות שקטים, כאילו נתרוקנו מכל חיים. לילה רדף לילה, וכל לילה היה כקודמו. דבר לא קרה. המשטמה הכבושה של השדות האלמים, של ההרים הכהים, נסוגה אחור בפני המות… ולולה נשאר לבדו – הוא וחומת־האבנים שלו. עומד לו קיר־חומה זה על מקומו כלפני כן, ואף הוא, ולולה, מתהלך לרגליו כלפני כן, והם יחד שניהם כמימים ימימה… וכבר הוא יודע מה מראה פני הקיר. בבוקר שאחרי מקרה האסון יצא לסייר את המקום ואז נזכר – בפעם הראשונה מעת היותו שומר – התבונן אל הקיר, וראהו לאור היום. ראה שאינו אדום כלל, כמו שנראה לו בלילה. שחורות הן אבניו, כמשוחות באפר הן, ושפתיהן מוקפות פסים כחלחלים, מלבינים. הקיר נהיה פשוט ורגיל… אחת היא לו, רעים הם שניהם כמו שהיו. גם בו כמו הוביש הכל. לבו יבש כקיר זה ונעוּר כולו… הוא, הקיר והלילה – דומים הם, זהים הם שלשתם… את נחמה לא פגש עוד. היא שקלה למטרפסיה מטלרמן הזקן. הוא חושב, כי אמת הם דברי ימיני… והיא חושבת שאמת היא, כי הוא, ולולה, התפאר לפני ימיני ואמר לו כדברים האלה. עתה דבקה במורה… יהא כן… גם זאת – אחת היא לו… אז, ממחרת אותו הלילה, רצה להסביר לה… שתדע את האמת… אבל היא מאנה לשמוע… יהא כן… הנה הקיר… אבנים שחורות ופסים כחולים… אין דבר… לו ולקיר זה כמה זכרונות משותפים, זכרונות חשובים… שנחרטו באבניו השחורות… הנה פה נפצע ימיני… המקרה האחרון..,. תולע נבזה!… והנה שם, מתוך השיחים ההם, זנקו האורבים על מנשה… שם חנקוהו – אמרו לגזול את זינו מידו… אבל הוא נאבק… עד שנסו בלא כלום… והוא נשאר שוכב וגולגלתו שבורה… בפינה ההוא פצעו פצע אנוש את מנחם… גם הוא חי רק שעות מספר אחרי שנפצע, וגם הוא דיבר… אבל לא כאותו בר־נש… היה אדם וחבר…ואצל פשפש זה פצעו אותו גופו, את ולולה, לפני שנתים; בירכו נפצע. לאשרו לא פגע הכדור בעצם…ועוד מקרים ממקרים שונים. הכל מתיצב ברור כל כך לעיני זכרונו. זכרונות… מלבדם לא נשאר לו דבר… ההוה כאילו התרחק מימנו… כאילו כל האנשים נבדלו ממנו… או הוא מהם… ולולה עשה את “סבובו” באדישות. בלי ענין התבונן והקשיב, בלי ענין משש מנעולי הפשפשים, לא חשב על דבר. פעם אחת קרהו שעבר על פני פשפש פתוח – זה היה ב“סבובו” הראשון. עמד ודחף את הפשפש. הדלת זזה מעט. ולולה חזר וסגרה בהיסח הדעת והלך הלאה. ורק אחרי צעדים אחדים נמלך בלבו: מה הוא עושה? הוא שב בחפזון, נכנס אל החצר, סייר ובדק הכל. כנראה שכחו לנעול… קרא לבעל־הבית, בקשהו לשים את הבריח על הפשפש והלך הלאה. ואולם מיד אחר זה נפל עליו פחד. מה זה היה לו? ואיך רשאי הוא לשמור ככה? אין הוא בוטח עוד בעצמו. גם לפנים היו תוקפות עליו לפעמים עיפות ורשלנות. אחרי קדחת או אחרי התאמצות קשה וממושכה וחוסר שנה… אבל מעולם לא הגיעו הדברים עד לידי כך… נראה, שהקיץ הקץ… לא עוד יצלח לשמירה. בא ה“דוב”. ולולה החליט לדבר עמו. שניהם יצאו הגרנה. היתה שעת דמדומים. החמה ששקעה הבעירה אש בשמים. חצי־המרום הוצף בגלי־להבה. לשונות אדומות פשטו אל האפק הרחק־הרחק, מקום פאתי הרקיע נשענות על ראשי ההרים, וירדו מטה־מטה. וראשי ההרים אף הם נאחזו בלהבה ודלקו ושזרו זרי־זהב שטופי גלי־שמש… הגרן השתטחה לרוחה, השנה היתה שנת־ברכה. יער של אלומות־חטה צהובות, ריחניות, קם והקיפם וסך על השדות הסמוכים. הדיש היה בעצם תקפו. רגליהם טבעו בבר רך כמו חול. הם עלו על ערימת חציר גבוהה והתפרקדו שם ונחו. עיניהם תעו מסביב. ממקום זה נראה כל העמק שבו גדלה המושבה העברית הקטנה, הבודדה, עמק ארוך ורחב ומלא־עשב, דומה לנאה ירוקה בין חולות־מדבר. מכל עבריו התנשאו, כמו גדרות מסביב לחצר של בעל־בית הגון, גבנוני־הרים כהים־אדומים וכהים־ירוקים. על הגבנונים השחירו מרחוק צבורי תבות מרובעות – כפרי הערבים.

• בריל, אני רוצה לעזוב את השמירה… אינני מוכשר עוד לשמור…

בריל לא הביט אליו. רק שאל:

• מפני מה?

ולולה שתק. עיניו אל השדה… האכרים כבר כלו עבודת־יומם. מלמעלה נראו מטפחות־ראשיהם הלבנות, משובצות בעגולי־זהב של חטה ושחת. הם התירו את הסוסים והפרדות מהטורבלים ומובילים אותם ברתמתם, התלויה עליהם כמלבושים, לארוות שבמושבה. פרצופים שונים נראים ביניהם: ליטאים צנומים בעלי פנים שנונים, יבשים; אוקראַאינים גדולים ומסורבלים, טובי־לב, בני כפר מארץ־מולדתם; גליצאים צהובים בעלי עינים גדולות ותמימות, ורומינים כהים, שתנועותיהם עצורות ומבטם קודר וחשדני. הנה עבר גברילוב הגר עם שני בניו הגדולים, שלשתם תקיפים־מיושבים, בטוחים־אמיצים, מלאים שמחת יום־העבודה שחלף ויום העבודה החדש שיבוא מחר. הזקן לובש עדיין “סרמיאגה¹ קצפית”² והבנים, שראשיהם פשתה, בגדיהם כבגדי בני האכרים במושבה. הנה הגיעו עד ראש הרחוב. משם נפתחת שורת בתים קטנים, לבנים, מכוסים גגות אדומים, ולכל ארכה שדרת אילנות שחורים… משפחת־אכרים רוסית בודדה, המבקשת להיות יהודית פה, במושבה היהודית הרחוקה, בארץ נכריה… ומושבה יהודית קטנה, בארץ אבות העתיקה, הזרה, אבל היחידה והמיוחדה…

• איני יודע למה, – אמר ולולה בלחש כמדבר אל נפשו – אבל איני יכול עוד לסמוך על עצמי. אני מתהלך על־יד הקיר בלי כל חפץ… ואיני יכול להכריח את עצמי להשגיח כהוגן… ומה שיקרה – כאילו שאינו נוגע בי. שלשם עברתי על פני פשפש פתח, ולא התעכבתי… הוספתי ללכת…

• ומה היה?

• לא כלום… שבתי… האכר שכח לנעול…

• תן! – הדב הסב פניו אליו ותמך ראשו בידו – אנו מעטים, אתה יודע… וכלום רק אתה עיף ורצוץ ככה? אסור לך לעזוב אותנו!

ולולה ראה את פניו הכבדים והעיפים של המנהיג, את עיניו הכהות העצורות, המדברות בלי אומר; הוא נזכר גם בקין וביתר חבריו, שיוסיפו להלוך על יד הקיר; הוא תאר לעצמו את הקיר גופא, בלילה, כשדמות שחורה עולה מקרן־הזוית – והיא לא דמותו – לא הוא, לא ולול – ואמר בוקל נמוך, אך בעקשנות, כמתוך יאוש:

• אבל אינני יכול, בריל~ אינני יכול!… אינני סומך עוד על עצמי…

בריל העיף בו מבט מהיר. פתאם חש בדבר־מה, הבין, הניח רכות את ידו על שכמו:

• אנה תלך?

• איני יודע…

• לך לעבוד! תוכל להשאר פה, אצל אחד האכרים. לא, מוטב שתלך מפה. אולי תעבוד בחוה?… וכשתנוח מעט תשוב אלינו… גם אחרים ירצו לנוח… יוכרחו… מבין אתה?

ולולה שמר את לילו האחרון. לפנות בקר ארז את בגדיו בשמיכתו, שם את הצרור על גבו ויצא מן המושבה. קין הלך ללוותו. את הגרן עשו קפנדריה. אחריה השתרע פס של אדמה ערבית, שנדחק אל תחום אדמת המושבה. פה גדל מין גרוע של חטים, ששבליו היו דקות וגבעוליו חזקים, משורגים ומשוזרים פרא, הם הסתבכו בראשיהם, התחבקו, התקשרו בפתילים חיים וחסמו את המעבר.

• בוא הנה, דרך השדה, – הציע קין.

• לך קל… אין לך משא…

• הבה לי את הצרור.

הם הלכו מהר, בקעו את הסבך ברגל חזקה. השמש עלה וקרניו המחממות, שטרם נעשו לוהטות, לטפו את פניהם, אך להם היה חם גם בלי זה. מזיעים, ויגעים ועליזים, כמו אחרי עבודה קשה, הגיחו לאחרונה מתוך יער הגבעולים הדקים והקשים כגידים.

• רצועה זו נחוצה לנו… רואה אתה, כמה נכנסה לתוך גבולנו… – העיר ולולה.

• זה כבר מדברים שצריך לקנות אותה… סוף־סוף יקנו, בלי ספק.

הם יצאו אל דרך המלך. התחילה העליה. הם ישבו לנוח, עשנו סיגריות. ולולה אמר:

• זה זמן רב שלא עבדתי.

• באמת תעזב אותנו, תן? – שאל קין, כאילו טרם האמין בדבר.

• כן…

קין הביט אליו בעצב:

• גם אני לא עבדתי זה כמה שנים.

ולולה שתק.

• היום אשמור את קירך, – אמר קין.

מבטיהם נפגשו כמו אז, בשעה שדברו על שיק.

• יודע אתה? – הוסיף קין – כמדומני, ראיתי את סעיד.

• איזה סעיד?

• זה שהתקוטטתי אתו בשנה שעברה… הרועה… לא הרחק מה – על ההר… אז ברח ולא נראה עוד בסביבה. לא הכירני הפעם… התכסיתי בכפיה… עתה אשמור צעדיו…

הם קמו.

• עלי ללכת, אמר ולולה.

• מילא, לך…ויהי רצון שחוטמך יצלח לעבודה…

ולולה נגע באפו.

• מה חוטמי?

• עד כה חרשת בו את השמים הזרועים כוכבים ואת הלילה האפל… חוטמו של פלח צריך שיהא קשה יותר… לחרוש את האדמה… חה־חה…

• אבל הצחוק לא נתלבה. הם נפרדו בדומיה ופנו איש לעברו.

*

נחמה יצאה לטייל עם המורה הצעיר. הם באו אל החוה, שולולה עבד בה. נחמה רצתה לראותו. המורה הצעיר היה בחור יפה וטוב, נפשו דבקה בנפשה – בזה לא פקפקה, ואף היא אהבתו אהבה עזה, לנצח. וגם לא האמינה עוד שולולה התפאר על שוא… הבינה, שימיני אמר את השקר בכונה להכאיב ולהרע לנשארים בחיים. לכן באה עתה לחוה – להגיד לו, שאינה מאמינה עוד באותה דבה… ומעט, מעט מן המעט, חפצה גם לראות, מה יחסו הוא אליה אחרי זמן ארוך כל כך, אחרי שני חדשים… האם שכח אותה לגמרי?… רק בדרך־אגב תדרוש בשלומו, תאמר לו שתים־שלש מלים… וכי רעה היא עושה בזה לאיש?

הם באו אל החוה בראשית הערב. הלבנה שפכה מלוא זהרה. היה אור כאור היום כמעט. נחמה לא מצאה את ולולה בשום מקום. לשאול עליו לא רצתה – רצתה לפגוש אותו במקרה, פתאם. לאחרונה שאלה:

• בחוץ הוא, – ענו לה – שומר.

• שוב? הלא הלך הנה לעבוד.

• זה שבועים, שהוא שומר… אמנם בראשונה עבד – פועל שקט וחרוץ… כלל לא דומה לשומר… חה־חה… אבל לאחר המקרה שהיה אצלנו, שפצעו את השומר… אז בא ה“דוב”, הראש שלהם, ופקד עליו, על ולולה – הלא אצלם “משמעת” – שישוב אל השמירה…

נחמה ובחירה יצאו מחצר החוה. ככר רחבה, סלעית, השתרעה לפניהם. קרני הירח החורות התחלקו ברוך על גבנוני ההרים האפלים, הענקיים. רוח קליל נשב… מאחורי הפינה נראתה דמות שחורה, בודדה – ולולה התהלך על יד הקיר… נחמה משכה את המורה לשוב. חשקה לדבר עם ולולה פג פתאם. עיניה הכחולות, העליזות, כהו לרגע.

• בוא… אל נפריעהו… – אמרה חרש לבן־לויתה.

הוא לא הבין והביט אליה בשאלה, אבל לא שאל דבר והלך אחריה כחפצה.

אחמד יצא מהעיר, מירושלים, אל כפרו כדרכו – שעה לאחר חצות הלילה. הוא לא היה יוצא קודם לחצות, שאז היו מצויים בדרכים גזלנים וגם שדים ומזיקים וצבועים וכל מיני פגעים רעים.

שעה או שעתים, ואולי יותר מזה, התנענע על גמלו, נימנם והיה כשוחה בחלל הלילה וההרים. הגמל הראשון, שעליו רכב, בהמה כהלכה היתה, גדולה וחזקה, וגם בינה היתה בה. אחמד לא היה זקוק לחמר אחריה ולהורותיה את הדרך. הגמל ידע בעצמו לאן הוא הולך: היה מריח וצועד בלי חפזון צעדים רחבים ומדודים ומנמנם בהליכה כמו אדוניו. אחריו ניגרר עוד גמל, שהיה קשור בחבל אל אוכּפו – בהמה כחושה ונמוכה; גמל עלוב זה, קצר רגלים וחלוּש, פיגר אחר חברו הגדול והבריא. פעמים היה כושל ועומד עד שנמתח החבל על צוארו כמו מיתר של כינור, חתך לו בעורפו וחנקו בגרונו; ופעמים ניעור ורץ קדימה עד שנתקל בחרטומו הקטן והדק באחורי זה ההולך לפניו. והלה כאילו אינו חש בו כלל, מהלך לו כמכונה שכוננוה לכך: בלי חפזון, בצעדים רחבים, מדודים וקצובים, ואחמד מתנדנד עליו, מכורבל בעבאיתו עד מעל לראשו.

עם כל פסיעת הגמל נידחף אחמד מאחור לצד ימין, ואחר כך, מפּנים, לצד שמאל, וחוזר חלילה. סדר הנידנודים האלה, שהתרגל אליהם זה כחמישים שנה, אינו מפריע אותו משנתו, ואין הוא מתעורר אלא לקולות גמלת הבאה לקראתוֹ בדרכה מיפו לירושלים. אז מזקיף אחמד את ראשו, פוקח עין, זורק לפניו “סלאם עליכּום”, ובלי הקשיב לתשובה שב ומשקיע עצמו בתוך עבאיתו ובתוך קורי החלומות שטווּ סביביו הלילה השקט וההרים המחשיכים.

קרבה שעת השחר. אורחות גמלים, הבאות ועוברות, נעשו מצויות יותר; קריאות הזירוז של הגמלים – הווא!… הווא!… – נשמעו כפזמון חדגוני, מיישן. עם הגמלים, במרוצה משונה אחריהם או לפניהם, היו מדדים חמורים קטנים, אפורים־חומים וחלקים כעכברי מרתפים; אצים ודופקים בקרקע ברגליהם הדקות, מעלים תימרות אבק, והנערים המחמרים משוועים וצוֹוחים, מקשקשים בלשונם ונוחרים עליהם בקול חוטמי: הנן! הנן! – ומסתערים בשצף־קצף על המקלקלים את השורה… שאון ומהומה וקישקוש זוגים, ואחמד מנמנם. פתאום הזדעזע והתעורר, עוד מעט וצנח מאוכּפו. אותו רגע הרגיש, כי הגמל עמד תחתיו, ומיד ראה – נער ניצב לפניו, לופת צווארי גמלו ומשווע בבהלה: “דיר באלכּ, יא עמי!… שים לב, דודי! – טרוֹמביל בא!…” – הגמל השני, הזעיר, מושך ברסן בכל כוחו, חפץ להינתק, מתחבט ומתרוצץ באמצע הדרך, ומאחריהם, מן החשכה, באה ומתקרבת נהימה ודפיקה משונה, ועין גדולה בוערת באש אדומה, נוקבת את החושך ומסנוורת את עיניו הטרוטות של אחמד…

– החזק בו, בזעיר!… פן יינתק ויברח! – צעק אחמד בבהלה אל הנער; תוך כך גלש ממושבו והתחיל מושך את הבהמות הנבוכות אל צדי הדרך.

הגמלים סרבו לו. נידמה להם בפחדם, כי אחמד דוחף אותם ישר לתוך לוע המפלצת, שעיניה לפידי אש והיא חפצה להדביקם ולבלעם חיים – על כן נאבקו עם קונם וביקשו להיחלץ מידיו. כך התרוצצו והתלבטו, זה דוחק את זה, זה נידחק מאחורי זה, עד שחסמו בגופם כל רוחב הדרך. אוטו־המשא הגדול עמד, מנועו שקט, גם הגמלים שקטו והתחילו חוטטים בעפר הדרך, מחפשים עשבים או שיבלי חיטה שאולי נשרו מן השיירות שעברו; תוך כך חזרו וצייתו לאדוניהם וסרו אל צדו של הדרך. אך מששבה המכונה ונתנה את קולה, שוב אחז אותם טירוף של בהלה: שניהם קפצו ונטו לאחור וחסמו שנית את המעבר. אחמד והנער חרפום וגדפום בכל פה, הכום בחרי־אף, דחפום ומשכום ברסניהם, ולא הועילו כלום. ארבעתם הסתובבו במקום אחד, באמצע הדרך, ונראו בדמדומי השחר כפקעת אחת גדולה, כהה. האוטו עמד שנית. מן הדוכן ירד סרז’נט גרמני – גבר גבוה במעיל חום, ארוך ורחב, לראשו קובע עגול עם מצחה סורחת – והתקרב בצעדים כבדים. אור פנסי האוטו האיר את לחיו האחת, המפוטמת והמצויידת בשפם גדול, מצהיב, ואת חצי הסיגרה שבזווית פיו. לחיוֹ ושפמו נראו כמעשי נחושת, ובתוך האפילה עלתה מחשבה מבדחת וגם מפחידה, שנכרי זה כולו עשוי מנחושת… הגרמני לקח את הרסן מידי אחמד והסתכל סביביו. מימין חומת הרים זקופה, משמאל עמק ובו זיתים עתיקי־ימים – שם גילה מדרון נוח להוריד בו את הגמלים.

– שקט! שקט! – שידל את הבהמות המרתתות בלשונו המשונה.

כיוון שלא שמעו עוד את נהימתה המבעיתה של המכונה שקטו הגמלים, צייתו וירדו מן הכביש. הוא עמד אתם למטה והחזיקם ביד מאומצת, עד שזז אוטו המשא הכבד ועבר לאיטו לדרכו.

– אלמאני… ה… ה!… – צחק הנער מתוך רחשי־כבוד מהולים בשנאה.

כדי שלא יחזור לנמנם ולא יסתכן שוב בעגלת־שטן כזאת, העלולה לפגוע בו חלילה ולמעך אותו ואת בהמותיו, המשיך אחמד את דרכו ברגל: עד באב־אלואַד (שער העמקים) ילך כך; שם ינוח, אצל החאן… ויזכּור ימים עברו… אה, אה!…

מהלך אחמד אחר הגמלים ואוחז בזנבו של הזעיר, כדרך הגמלים – כדי להקל עליו את ההליכה ולכוון את צעדיו אל צעדי הבהמות; מהלך ומהרהר מתוך עגמת נפש בבית הקהוה אשר בבאב־אלואד… לפני המלחמה היה זה חאן ככל החאנים. הזדמנו בו אנשים מכל המינים, מכּרים ולא־מכּרים; ישבו, שמעו חדשות, החליפו דברים, שתו קהוה – עונג היה לבלות שם. ישב אדם לנוח וקשה היה לו לקום ולעזוב. קהוה חם, ערב – יכול אדם ללגום לאיטו חמישה ספלים… אלא שאותו פונדקי נוכל, סעיד, היה לוקח בעד כל ספל שפכים שלו שתי עשיריות, שני מטליקים במזומן, אללה יחריב ביתו!… אבל הוא, אחמד, לא נשתטה להוציא מכיסו ולתת לו יותר משכר ספל אחד. לשני ושלישי היה זוכה רק אם נסע עמו היהודי ליזר מרחובות וכיבדו בפונדק בקהוה על חשבונו. ועתה – מה? סעיד איננו, החאן אינו חאן, אין הבריות באות בצל גגו – רק חיילים רובצים שם ואורבים לעוברים ושבים, כמו חתול לעכברים. אין איש בטוח במקום הזה – או אותו או את בהמותיו יתפסו ויקחו לעבודת־הצבא.

מתוך הרהורים אלה בא אחמד לעשות חשבון נפשו ואחר כך – חשבון המעות שבאזורו. כאן, באזור, קשורות שתי מג’ידיות־הכסף, שנתן לו ליזר בשכר הובלת תפוחי־זהב מרחובות לירושלים. אילו היה הרצון מלפני אלוהים היתה נמצאת לו סחורה להוביל גם בשובו והיה מביא לביתו ארבע מג’ידיות. כל מג’ידיה היא שמונה בישליקים ובסך־הכל: שמונה–ששה עשר–שנים ושלשים! ועתה אין לו אלא שתי מג’ידיות, וזאת אומרת: ששה עשר בישליק… וחבל! מכל־מקום יש לו ריוח מן הצד יותר משיש לאחרים מבני כפרו… כי הם מפחדים ללכת העירה, ובפרט לירושלים; כולם פראר¹. כך נהוג בזמן הזה: הכול נקראים לעבודת־הצבא והכול הולכים. המלכות נותנת להם מכנסים ומעיל – ומיד הם מסתלקים וחוזרים אל בתיהם, והכול בא על מקומו בשלום. רק הוא, אחמד, איתרע מזלו. שלוש פעמים נתפס ובגדים לא נתנו לו, רק מכות…

ולמה־זה תופסים אותו? הן הכול יודעים, ורואים בחוש, כי זקן הוא: זקנו לבן, כבן שישים הוא ואולי למעלה משישים; והם באים ואומרים: בן ארבעים אתה–כך כתוב על הנייר… בן ארבעים! והלא מוסטפא בנו, “הג’נדרמה”, כבן חמישים הוא! ואף אם גוּזמה היא… נאמר שמוסטפא רק בן ארבעים – מה־זה עסקם? הוא, אחמד, זקנו לבן – ומה להם עוד? קודם שהניחו את פסי־הברזל מיפו לירושלים כבר היה בעל בעמיו, אב למשפחה – ופתאום, לעת זקנה, תופסים אותו וחובשים בבית־האסורים ביפו. אמנם לא שהה שם הרבה; רק באה שעת־כושר התחמק מאותה חצר, שב הביתה וחי לו בשלום… ואם נראו חיילים בקרבת הכפר, מיד היה נמלט עם הבחורים ומתחבא בכרמים, או הרחק בשדות. אבל כשהגיעה עת הקציר באו פתאום פרשים רבים, הקיפו את העובדים בשדות ולקחו את כל הגברים, חוץ מן הישישים התשושים… וגם אותו, את אחמד, סחבו שוב עם הבחורים וידיו כפותות לאחוריו, כאחד הנערים… גם הכּה הכוהו ברצועות על כתפיו ועל גבו, כאחד מהם. כמהלך שעה הוליכום מחוץ לכפר, ואז, כשעמדו להנפש בצל חרוב עתיק־ימים, התחילו נושאים ונותנים עמהם עד שבאו לידי פשרה: בשלושה בישליקים תיפדה כל נפש… וגם הוא, אחמד, שילם שלושה בישליקים, כאחד הצעירים…

על שלושת הבישליקים האלה דאב לבו כאילו אבדו לו היום. שלושה בישליקים מזומנים נתן להם, לארורים – ולמה? לאחר ימים שוב תפשוהו והביאוהו ליפו. בפעם זו באו עליו יסורים גדולים מהראשונים, מלקוּת ומכות לאין סוף, ואחר כך נישלח כאסיר, ברכבת, לירושלים. בדרך, בקרבת תחנת דיר־אבּאן, קפצו הצעירים, בני כפרו, מן הקרון ונימלטו. רק הוא נשאר שם – זקן הוא – איך יקפוץ מהרכבת בשעת ריצתה? ובירושלים דווקא שיחק לו מזלו. אותו קצין טורקי קצר־קומה ועבה־שפם, שאליו הביאוהו עם יתר הנתפסים, נתן עיניו בו ומיד התנפל עליו בחימה שפוכה: “מה נידחקת הנה, אתה, כלב זקן?” – רצה אחמד להתנצל ולהסביר; אך הלה לא חפץ לשמוע, אלא סטר לו על שתי לחייו ומשכו בזקנו מתוך ההמון אל הרחוב… ולמה־זה ניפטר והלך לו בלא כלום? הלא להתנפל לרגליו היה צריך ולהתחנן לפניו ולבקש “נייר” – שיניחו לו ולא יגעו בו עוד לרעה! אבל הוא ירא מפני כעסו של אותו טורקי שפל־קומה והלך משם בידים ריקות. ושוב נתפס והובא ליפו… מסביבתם שולחים ליפו דווקא. התחיל אחמד טוען לפניהם, כי בירושלים שיחררוהו, הקצין הראשי בכבודו ובעצמו הוציאו לחפשי – צחקו לו השוטרים ושאלו: “והיכן הנייר?” לסוף נכנס בעבי־הקורה מוסטפא בנו, הג’נדרמה, ונשבע שלא ינוח ולא ישקוט עד שיחלץ את אביו. מוסטפא – שתי לירות וחצי שילם בעד זקן עובר־ובטל כמוהו, כדי שיתקנו את שנותיו בנייר שלו ויכתבו שנים הראויות לו… שתי לירות וחצי זהב!… כמה זה מג’ידיות!…

– האַי־האַח! אללה יג’אזהון! יגמלם האל!…

הולך ויורד ואדי עלי, נחל האימאם עלי, ומשתרעת בו מאז ומעולם – ויורדת עם אפיקו – הדרך מירושלים ליפו. השמים מתבהרים מרגע לרגע. צבעי־מתכת מתחלפים מרחפים במרום: עשת מכחילה ועופרת מתה וכספית חיה הניתזת על גוני־פז מאדימים, המגרשים את צללי הלילה השחורים ומעוררים את היקום להקביל פני היום הלבן. וכבר מציצים מרחוק פני השמש הצוהלים שהשינה עוד נסוכה עליהם.

הולך אחמד ומחזיק בזנבו של הגמל וצועד אחריו צעד צעד. אפילת הלילה נסוגה מפני אור הבוקר ועמה נסוגו הזכרונות המצערים. הם מפנים מקום לאחרים, טובים מהם ומשמחים. אחמד מעביר לפני עיני רוחו פרשת נסיעתו המוצלחת לירושלים, שהכניסה לו שתי מג’ידיות לבנות של כסף. איש לא עצרו בדרך. בכפר היתרו בו ואמרו, כי הוא מסכּן את גמליו. והנה פחד שוא! בני אדם, הקנאה מדברת מתוך גרונם. אחרי כל אותם ימי הבטלה צריך הוא סוף־סוף להתחיל בעבודה ולהשתכר. האם רק הוא מסכּן את בהמותיו בזמן הזה? ומה שיהיה יהיה. הכל מן אללה. וליזר, הלא הוא משלם בכסף ממש, לא בנייר… וברוך השם! הנה הוא מוביל לו סחורה זו הפעם השלישית – ולא נפגע. אמנם פעם אחת פגע בו חייל אחד וחסם לו את הדרך בסוסו; מיד תחב לו אחמד את ה“ות’יקה” (ווסיקה – קרי) שלו תחת חטמו: הא לך והריח בה! בשתי לירות זהב וחצי הלירה עלתה לנו… ומיד התאלם אותו חייל. ביקש סיגרית – וגם זו לא קבל. אחמד אמר לו שאינו מעשן. חוץ מזה לא קרהו דבר בדרך. רק “הטרומביל”, מעשה שטן זה, מדי פעם הוא מבהיל את הגמלים. בהמות שוטות, טרם התרגלו… ובפרט בלילה.

שלום לו בדרך. בכל־זאת בירושלים, בכרך הגדול, לא ידע מנוח. כל אבריו חרדו מפני כל אדם בעל כפתורים נוצצים. ולא לעצמו ירא – הן הוא “כשר” מכל וכל, ומה יעשו לו? לגמליו דאג. ואם יקרב אליו אחד מהם, חלילה… יגש פתאום ויצעק: “הי, פלח, את גמליך הב! המלכות צריכה אותם…” – מה יוכל לעשות אז? העיר מלאה צבא. הם יקחום והוא אף לא ידע מי לקח ולאן נלקחו? ובעלי הכפתורים הללו, בהם דווקא ניתקל אחמד על כל צעד ושעל. רק מחוץ לעיר נחה נפשו. אמנם חשש־מה זע בלבו; עוד מעט ויגיע אל באב־אלואַד, שער העמקים, ושם מצויים הם תמיד… אולי יסור מן הכביש וילך ארחות עקלקלות? יש שביל אחד בהרים, מתפתל ועולה ימינה. אבל הדרך ההיא ארוכּה, וראש השביל כבר הוא אחריו. אין כדאי לחזור. אללה כּרים – האל רחוּם!

הכביש נוטה ימינה. חומות־ההרים נסוגות לצדדים. ניפתח עולם נרחב, מלא אור. אחמד דעתו מתרחבת עליו למראה כיפת השמים העמוקה, המזהירה, המצהילה פני שדות הזהב… במישור הזה, היורד אל הים, מולדתו. מזה מרחב של חולות ועשבים ושיחים, ומזה מרחב גדול ממנו – הים. רגיל הוא, אחמד, לערבות השפלה, וירושלים הרים סוגרים עליה מסביב והיא זרה לו.

משמאל לדרך, סמוך לנטייתה אל השפלה, נתגלה פתאום בית הקהוה החשוך של באב־אלואד. שוב זע לבו של אחמד ונוקפו על שלא בחר ללכת במשעול עקלקל. ועתה מוטב לו שימשיך בדרכו ולא יעמוד פה כלל. והוא הולך אחרי גמליו ומזרז אותם בלאט: “הווא! הווא!” מאיץ בהם ואינו מביט כלל אחריו, לצד שמאל, שמשם אורבת לו הרעה. כבר עבר ורחק קצת ממקום הסכנה והתחיל נושם בהרווחה, ופתאום הדביקו קול חזק ומצווה:

– היי, סבא, עמוד!

אחמד התחלחל, אבל עשה עצמו כלא שומע והלך הלאה.

– עמוד, אתה, פלח!

אחמד עצר את הגמלים. חייל אחד אחז ברסנו של הראשון. חפץ אחמד לגשת אליו, והנה צץ אחר ומתייצב על דרכו. וזה האחר קצין, כושי בעל קומה, שפמו דק ושחור ובידו שוט! הביט אחמד לתוך עיניו הפעורות של הקצין. ראה את לבנן הצהבהב ופתאום הבין כי אין לו הצלה… פניו השזופים כעין נחושת חלודה, חרושי קמטים עמוקים, שהתקשו בשמש ובגשם, החליפו גוונים: חוורוּ וצהבו כפני מת, ושבו התכסו אודם כהה – כי כל דמיו צפו ועלו אל ראשו. הוא הכה באגרופיו על חזהו החשוף, השעיר והשׂב, והתחיל מתייפח לפני הקצין הצעיר וקרא בקול צרוד, מתוך נענועי זקנו הקלוש:

– יא אפנדי, אַל תקח ממני… זו מחייתי האחרונה… אין לי עוד, רק אלה השנים… ראה, זקנתי… מוסלם אנוכי…

חייך הקצין. הבהיקו שתי שורות שינים לבנות ובריאות. הפלח הזקן נפל לרגליו:

– יא בּק, רחם נא! האל יגמול לך… בחייך!… בחיי זקנו של הנביא… יא בק!

הוא כבש את פניו בקרקע לרגלי הכושי, התקרב בזחילה ונידחק לנשק את מגפו הימני.

הקצין רטן:

– הנח זקן! המלכוּת נוטלת ממך… ג’מאל פחה קונה את הגמלים… בכסף!

– קח את הגמלים! – צווה את החייל שאחז ברסנו של הגמל הראשון.

אחמד חבק בחזקה את רגלו של הקצין וצעק בקול גדול:

– הוי גמלי!… שני גמלי היקרים, היפים, האהובים!… מאור עיני! מקור חיי!… יא בק, רחם!

הקצין חלץ רגלו, הצטחק ופנה ללכת. אבל אחמד שב ותפס אותה ודבק בה לחבקה ולנשקה. בעיני הכושי הודלקה אש קטנה של כעס. עוד פעם הצטחק והסב את רגלו כך, שחוד מגפו נתחב בין שיני אחמד – עד שהפלח נאנח ועל שפתיו נראה דם. הקצין צעד צעד אחורנית ולא גרע עין מהזקן הפצוע, המתפלש בעפר, והיה כמבקש לו פתחון־פה לבעיטה.

אחמד קם. אל הקצין לא שם עוד לב; רק את גמליו ראה, שהם בידי זרים ונלקחים ממנו ומובלים מי יודע לאן. הוא נתן קולו ביבבה ורץ אחריהם ונאחז בשתי ידיו ברסן גמלו הגדול. החייל הכהו בחרי אף והתאמץ להוציא מידיו את הרסן. הגמל מתח את צווארו הארוך, פשטו פעם לכאן ופעם לכאן, לפני משיכותיהם של שני האנשים הנאבקים, הביט אליהם בפחד ובתמיהה, לסוף התרגז גם הוא והתחיל מגרגר בחימה. דומה היה כי עוד מעט ויתקע את שיניו האיומות באחד מן השנים. ואחמד נראה כמי שנטרפה דעתו עליו ואינו יודע איהו ומה הוא עושה. פניו אדמו מאד, בעיניו בערה אש, הטרבוש האדום, הבלה, העטוף צנפה צהובה, מזוהמה, נפל מראשו ונמעך תחת רגלי המתרוצצים. קצף דם נזל מפיו, משיניו ושפתיו הפצועות, והכתים את זקנו הקלוש. אחמד רתת וגנח תחת מטר המהלומות, שירדו על ראשו ועל צווארו – אך את הרסן לא עזב.

מכה חזקה בצלע הפילה אותו לארץ. רגע שכב בלי נשימה, רוחו תקועה בגרונו ושתי ידיו מחזיקות במקום המכה. מרוב כאב התחבט והתפתל על האדמה כשרץ רמוס. מעל לראשו ראה עוד פעם אותן שינים לבנות והכיר פני הקצין הכושי והבין, כי ממגפו באה לו מכה קשה זו.

– קחו את הגמלים! – פקד הקצין על החיילים.

בכוחותיו האחרונים, שוכח יסוריו, התגלגל אחמד אל גמליו ותפס ברגל את האחורי – אך החיילים הדפוהו וגררוהו הצדה.

…כעבור שעה נסע אחמד לדרכו והוא רכוב על גמלו הקטן. אחרי בכיות ותחנונים רבים התרכך לב הקצין הכושי ויאמר: “זה אינו כדאי לקחת” – והשיב את הזעיר לבעליו. רוכב אחמד עליו ומחזיק בידו מטפחת עם פתות, שלקח מן הבית כדי לא להוציא בעיר כסף על לחם; מביט אל המטפחת ולבו מר. בתוכה, בין הפתות הקרות והיבשות, צרורות חמש־עשרה לירות נייר שקיבל בעד גמלו – בעד הגמל הגדול, הבריא, היפה ההוא… חמשה עשר ניירות! מה שווים ומה ערכם של הניירות הטורקיים האלה! אין איש חפץ בהם…

– יא בק, קח את הקטן… לכם אחת היא ולי הלא זה – הוא הנותן את לחמי… לי ולביתי… – התחנן אחמד לפני חומסו.

אך הכושי זרק לו את הניירות ולקח את הגדול דווקא.

– שלם לי, לפחות, בכסף של ממש! – קונן הזקן.

והקצין התחיל “לשלם” לו, לפלח זה המזלזל בניירות של מלכות, בצליפות השוט שבידו.

דאבון נפשו של אחמד השכיח ממנו את מכאובי גופו. הוא בעט ברגליו בגמל, שנשאר לו לפליטה, וחרפוֹ וקילס בו:

– בן־בלי מזל! אותך לא לקחו… בטוב, ביקר, הם רוצים, הגזלנים… ולא בך… נבלה סרוחה!… פגר מובס…

גבה השמש וגבר החום. אחמד היה כמו חולה: ראשו סחרחר וכולו קודח, בפיו גועל של מרירות, וגרונו יבש ורע לו…

כשעה לפני הצהרים עמד להנפש אצל באר אחת, קרובה לדרך. כאשר ירד וצינן במים הקרירים את פניו הפצועים, חש בשיניו ובשפתו התחתונה המתנפחת. ויותר מזה עינהו הכאב הנוקב שבצדו, מקום בו בעט העבד הכושי הארור בקצה מגפו הקשה… שתה אחמד ואת גמלו השקה. אך לאכול לא יכול מפני המכאובים בפיו, וגם לא ביקשה נפשו לאכול – רק לשכב, לנמנם מעט…

אחרי הבאר נראו קצת עצי־תאנה עתיקים, סרוחי ענפים ועבי צל. אל אחד מהם קשר אחמד את גמלו העלוב והשתרע תחת העץ. את המטפחת עם הפתות תלה על ענף אחד מעל לראשו, ועד מהרה שקע בתרדמה כבדה, מוטרדת באנחות וגניחות.

פתאום הגיע להכרתו קול תנועה קלה ורחש ענפים. עלים אחדים נשרו ונפלו על פניו. הוא קפץ ועמד על רגליו, ניבהל ונירעש – גנבים!… אך בראותו מה קרה קפא תחתיו, כולו נידהם ולבו כמטורף: למעלה, מעל לראשו, התנענע על צווארו השרוע ראשו הקטן של הגמל ומפיו סרח קצה המטפחת – המטפחת אשר הפתות וחמש־עשרה הלירות צרורות בתוכה…

כל־זה לא ארך אלא רגע אחד, פחות מרגע. הגמל עשה מאמץ אחרון, בלע בליעה גדולה – והמטפחת וכל אשר בה באו אל קרבו…

פלחים שירדו אל הבאר שמעו קללות אחמד וראוהו חובט את גמלו העלוב באכזריות, חונקו ומכה אותו על פיו.

– מה לך? הירגע, הוי זקן! על מה־זה ככה? – ושידלוהו בדברים.

אחמד הביט בהם כמבולבל, עזב את הגמל המפעפע והמגרגר, צנח וישב על האדמה, גבו אל עץ התאנה, לחץ ידו אל צלעו הכואב, מיצמץ בעיניו והתחיל מקונן במלים מקוטעות, ושפתו הנפוחה עולה ויורדת וטופחת משונות:

– שניים היו הגמלים… גמל זה, נבלה זו, ועוד אחד – גמל טוב ובריא ויפה כארוסה צעירה, רך ועדין כתינוק בן כרך… גדול ורם כמו הר… נחמד וחזק… מאה וחמשים רוטל משא היה מרים כמו עלה טרוף זה… מאתיים רוטל נשא על גבו כיוצא במחול… זריז מזורז ובר דעת… גבהוֹ כגובה הג’מעה (מסגד) הלבנה אשר ברמלה… וזה הקטן – פרעוש זה – אכל אותו… על קרבו ועל כרעו… בלעהו כולו וזנב לא הותיר…

דברים כאלה וכאלה ניפלטו מפי אחמד הלוך והפּלט בעוד הגמל התשוש עומד קשור אל ענף התאנה ולוטש אליו עינים קטנות, בוהות ומבוהלות…

לסוף, כאשר עמדו שומעיו על משמע ספורו, התחילו לצחוק.

וככל שאחמד התרגז ודבּר וטפח בשפתו התחתונה, גבר צחוקם, כבשם וטילטלם, כפפם וגילגלם על האדמה – – –

מעודם לא שמעו סיפור־מעשה מבדח כל־כך.

בין הסמטאות המעוקלות שמאחורי השכונה “מאה שערים”, במורד ההר, בין שיורי גדר מפורצה, יושבת חצר רחבה, הדומה לחלקת שדה עזוב. בחצר זו, שריחות של זפת חדשה, ושל צפיעי סוסים מפעפעים בה, עומדת עגלה אחת ישנה ופסולה, בלי אופני הפנים, ראש יצולה הפוך וקבור באדמה, ומסביבה צומח ועולה דור חדש של עשבי אביב, שרגל אדם לא דרכה עליהם – נראה כי זה כבר לא הפריעוה ממנוחתה השלמה. על פני כל הככר מסביב מפוזרים שברי כלים, חשוקי־אופנים, שהעלו חלודה, פסולי כלי־עץ ויתדות שבלו, ומקל של שוט נבקע מוטל באמצע. ממול לאורוה הפתוחה עומד בדד דיליז’נס ארוך, בעל־גג שחור, יצולו הזדקף ובחלל האויר ומסביב לו מורגשת ריקנות – המוט הגדול מצפה לסוסים שיכסו בגופותיהם על עירומו.

נח בעל־העגלה עם ילדיו מטפלים בדליז’נס הגדול, להתקינו לנסיעה. ניסקה, קטן בן תשע, שירש מאמו פנים עירניות ועינים שחורות, חומדות ומבריקות – הוא הראשון ראה את שני האנשים שבאו בפתח השער, ומחמת התרגשותו רקד רקוד קל על מקומו וקרא בקול רם:

– אבא! שמרקה מביא נוסע! ראה, אבא!…

נח היה באותו רגע מגביה קדמת העגלה, ויואל, בנו הבכור, שם את האופן על צירו, ולקריאתו של ניסקה נעשו פני נח מרוגזים. לא לפי כבודו של בעל־עגלה הגון להראות פנים שמחות יותר מדי לקראת נוסע, – הפחתת ערך יש בכך וגם הפסד של ממש יכול זה לגרום. ערפו המגושם של העגלון הביע בנטיתו תרעומת ועקשנות, ומבלי הבט לצד השנים, ההולכים ומתקרבים לדיליז’נס בשתיקה, גער בניסקה:

– אל תקפוץ… סוס!

פני ניסקה הסמיקו. מיד הבין שמעשה שטות עשה, וגם שטות זו מה היא, ומחמת בושה נחפזו רגליו ומללו ללא צרך, כשעיניו מבריקות לצד אביו; אך משראה את גבו הרחב והאטום של אבא הרגיש, שאין הוא זקוק עוד לכל הצדקה – שעת הסכנה עברה – ושוב נפנה בלב שקט לקראת הבאים. את האחד, את שמרקה הסרסור, ידע מכבר, ולא היה בו כל ענין לילד, – אותם הקמטים הקטנים והדקים על גב מצחו וסביב לעיניו הכסויות תמיד למחצה – הם נותנים לכל פניו הבעה של נזלת – פנים שאבא אומר עליהם: – מין פרצוף מלוחלח לו לשמרקה זה! – אך השני, הנוסע, חדש היה: בחור גבוה וחור, לבוש אדרת חורף מעל למעילו הקצר, ובידו סוכך מקופל, ומתחת לכובעו השחום והחם מתפתלים תלתלים ערמוניים דלולים ובהירים, – בו הסתכל ניסקה וביחוד בלחייו הרכות והעדינות כלחיי נערה. ועיני הבחור היו גדולות ומבוהלות – רצות הן לכאן ולכאן כאותם העכברים הקטנים שנלכדו במלכודת. עיני ניסקה רדפו אחרי עיניו של הבחור: את מי הן מחפשות העינים הבהולות הללו? מפני מי הן יראות? החצר הגדולה השתרעה במנוחה תחת רפידתם החמה של צפיעי סוסים מאובקים־יבשים ולא נתנה כל תשובה לשאלותיו האלמות של ניסקה.

– שלום לך, נח – אמר שמרקה הסרסור בקול של ידיד טוב, – זה עוד ימצא מקום בעגלתך?

– שלום! – השיב בקצרה גבו של נח – מה אתה טורח שם כל כך? – נהם לצד יואל בנו – מהר… מוכה־שחין!

יואל, נער כבן ארבע עשרה, דומה לאביו בגופו הקצר והחזק ובעצמות־לחייו הרחבות שעליהן התחילה כבר מתבלטת הגשמיות שבפני אביו – דחף בתנועה זועפת את האופן וכוננו על צירו; ונח התפטר מן העגלה כשהוא מנגב את הזיעה מעל פניו בשרוול מעילו המלוכלך:

– צריך להשקות את הסוסים – אמר לילדים.

נפנה יואל גם הוא מן העגלה והלך אל האורוה בצעדים כבדים ומיושבים של גדול, וניסקה הגיח ממקומו, כסיח זה שראה פתאום את אמו שהיא הולכת ומשאירה אותו לבדו, הזדרז והקדים את אחיו הגדול וקפץ הראשון לתוך האורוה – אל הסוסים.

מקום בעגלה נמצא. גם בדבר שכר הנסיעה השתוו. בתחילה, כשמסדר־האותיות מנחם שפירא, הבחור הנוסע, שמע כי נח מבקש שנים עשר פרנק זהב – הביעו פניו רגש של תוכחה ועיניו נעשו יותר מבוהלות. ובכל זאת לא עמד על המקח אלא במקצת ובלי תוקף, ועד מהרה ותר. שאלה אחרת, חשובה מזו, נקרה במוחו. וכיון שעמד ופקפק ולא מצא עז בנפשו לפתוח בבירור הדבר, פתח העגלון בעצמו ונכנס לתוך הענין פתאם, כמי שנדחף ביצולו בשער סגור, העומד להפתח:

– ורשיון לנסיעה יש לו?

בשאלה זו פנה נח לסרסור המתוך. הבחור החור והמבולבל היה רק מעביר את עיניו, לכל שאלה ותשובה, מאחד לשני ומניע את שפתיו כמכין את עצמו להגיד דבר, אבל כיון שלא אמר כלום הוסיפו שניהם לשאת ולתת עליו כאילו לא היה פה כלל עמם. הוא שמע דברי שמרקה הסרסור שענה ואמר בתוקף: “הוא הרי אוסטרי הנהו!”,

– טוב מאד, יביא איפוא חתימת־המשטרה.

בעיניו הבהולות של שפירא זרחה דמעה.

– אני מוכרח לנסוע היום. – אמר בקול רועד, כשעיניו מסתכלות ביאוש בסוכך שבידו. – והרי ידוע לו שחתימה אחת אינה מספקת… דרושות כשתים־עשרה חתימות, וזה עסק לשבוע ימים…

– ואני מה אעשה לו? – הפסיקו העגלון – כבר היו לי די צרות בעסקים האלה.

נפנו שפירא והסרסור והלכו להם. אך הליכתם היתה הליכה בלתי־מוחלטת, הליכת אנשים המחכים רק לקריא קלה כדי לחזור. אולם אותה קריאה לא יצאה מפיו של נח, אף כי מתחת לתקיפותו החיצונית רחשו פקפוקים: “ומה אם באמת אוסטרי הוא ולא לקח רשיון רק מפני רשלנותו, ודוקא מפני שהוא אוסטרי בוטח הוא: – ואם ילך עתה לבקש רשיון, שאין להשיגו לא ביום ולא ביומים, והרי הוא נח מאבד בידים נוסע כזה, שכבר גמר אתו באופן הטוב ביותר…” – אולם לבו אמר לו שעדיין אין זה אבוד. חושו העגלוני הבטיחו, ש“בר־נש” כזה לא ימהר לרוץ ל“סיר־קומיסר”. וכך הוה. לא עברו רגעים מועטים ושב שמרקה מאחורי השער ובא בדברים עם נח וחזר והלך והביא את הנוסע. הוסכם שהלז יוסיף עוד שני פרנקים זהב, ונח יקחהו על אחריותו. עתה ילך הנוסע ויביא את חפציו אל העגלה, ואחר יצא את העיר ברגל, כמטייל, וילך בדרך המובילה ליפו.

– ואיפה אעמוד ואחכה לו? – שאל שפירא.

– ילך עד שאשיגהו.

– אבל, עד איזה מקום אלך?

– כל המרחיק והולך הרי זה משובח – לגלג העגלון – ילך אפילו עד “מוצא”…

ברחוב־יפו, מול בית החולים העירוני של התורכים, נדחקה לתוך פנתה שומירת־שוטרים בודדה אשר לשכונת “מחנה יהודה”, מקום הבקורת לכל העגלות הנכנסות והיוצאות. שוטר בטל היה רגיל לישב על כסא בחוץ, אצל חלונות תחנת המשטרה המאובקים והמכוסים קורי־עכביש, ולצפות, מתוך עישון־סיגרה, עד שתגיע שעת מעשה – ליתן כבוד לקצין צבאי הרוכב ועובר ברחוב, או לילך בשליחותה של פקודה. משנראתה למנחם שפירא שומירה זו, מיד הרגיש את עצמו כחוטא ופושע גמור. לפי החוק והתקנה חייב הוא לבוא הנה יחד עם חפציו, המונחים עתה בעגלתו של נח, ולהראות את ניירותיו, כשהם חתומים בשתים עשרה חתימות, ובהן גם חתימתו של הפחה בכבודו ובעצמו – והוא, שפירא, הנייר הזה והחתימות הללו אין לו. ולא עוד אלא שבבקר זה הגיעה אליו השמועה, כי בשעה יפו הודבקה רשימת שמותיהם של הקרואים לעבודת־הצבא שלא באו בזמנם, ונוספה אליה הודעה, שכל המשתמט ובורח אחת דתו לתליה…

הוא, שפירא, לא העז בנפשו לילך לשער יפו לראות בעיניו אותה רשימה והודעה, ולא קמה בו רוח לשאול פי איש אם גם שמו נקוב בה. ברור לו, שהוא ברשימה, כי למה יפקד מקומו? אין הוא יכול לסלוח לעצמו שלא הקדים לצאת מירושלים לפני כמה שבועות, בעוד הסכנה אינה גדולה כל כך. זה כבר יכול היה לשבת באחת המושבות בגליל, או בטבריה, או באיזה מקום שהוא, ורק שיהיה רחוק מהעיר שבה הוא רשום ובה שלם בשנה שעברה את כפרו, כפר עבודת־הצבא; ושם, במקום אחר, היו חייו בטוחים לו – עד כמה שיש בכלל בטחון בזמן הזה, מדרך התורכים שיהיו מחפשים את האדם במקום מוצא פנקסו, ולמה זה נשאר והוסיף לשהות בעיר? הלא אין לך מקום שיהיו בו מלשינים רבים כמו בירושלים! לוּ היה עתה בטבריה, למשל, לא היה דואג כלל למודעות הדבוקות פה, בשער יפו.

תליה – מלה זו עוררה בנפשו של שפירא סדר חזיונות עגומים. לעת עתה “תולים” רשימות ומודעות, אך מחר מחרתים יתחילו לתלות אנשים חיים. ומי יודע על מי נגזר להיות הראשון. שפירא לא האמין שהוא יהיה הראשון. בכלל לא יכל להשלים עם הרעיון שהוא יהיה אחד המוקעים, אשר יוקעו עם זריחת השמש באחד משערי העיר העתיקים בפני קהל שוטרי הלילה, מנקי החוצות, פקידי הממשלה וסוחרי השוק שהקדימו לצאת לחנויותיהם. אולם, השכל מחייב… – ולמחשבה זו מתקשה צוארו וכמו קופא תחתיו… רגע אחד הוא מרגיש בחוש הרגשת אדם שצוארו נתון בעניבת החבל וזו מתחילה להתהדק – ומיד נחפזו רגליו הכושלות והטוהו מאליהן הצדה, ימינה, מרחוב יפו, אל הככר השמם שבמורד, בין בית־החולים התורכי ובין שכונת “אחוה”.

וכבר התחילה השמש שוקעת כשמנחם שפירא עבר על פני שני בניני העיר האחרונים, העומדים זה כנגד זה ומביטים זה אל זה והוגים בסופו של אדם מהו – על יד בית מושב הזקנים מעבר מזה ובית המשוגעים מעבר מזה… ומאידך גיסא – חשב הבחור כבהיסח־הדעת – הרי הם שניהם הראשונים לקדם פני כל איש חדש ולרמז לו על טיבו של מקום בואו זה. והעינים הבהולות תעו הנה והנה, בחפשן את הדיליז’נס. המחשבה שאולי כבר עבר ונסע לו לדרכו בשעה שהוא, שפירא, הלך עקלקלות, לא נתנה מנוח לנפשו. לכל ארך הדרך שעינו יכלה לתפוס, לא נראה לו אף רמז לעגלה. עבר רק פלח המחמר בחמורו, הטעון משא כבד, ובא לקראתו חיל תורכי, רובה על שכמו – ומיד נדמה לו לשפירא, שהחיל מביט אליו במבט בולש, וחרדת יאוש אחזתהו, עד שאבד לו באותו רגע כח הנשימה והוא כמעט התמוטט.

אחר בית המשוגעים פגע בשלשה צעירים ירושלמיים, לבושים אדרות־חרף טובות ומעורדלים ערדלים חדשים, שהלכו כבדרך טיול. לאחד מהם זקן קטן צהוב, ומתחתיו מזדקף צוארון מגוהץ, גבוה וקשה. בעיני שפירא “סימן תרבות” זה, הבא לכאורה, לכסות על “הירושלמיות” של בעליו, אינו אלא מגלה אותה ומבליטה – וכמו תמיד הרגיש מעין רגז עליהם, על הצעירים הירושלמיים, המהלכים בדרכי “העולם הזה” כביכול: “רוצים להראות כאירופים ממש, ואינם יכולים”. “אינם יכולים” – במלים אלו היה משהו מהנאת נקמה קטנה בלב מסדר האותיות “האירופי”, משהו מסם מרפא לרגשותיו הנעלבים… “ומה להם פה? – התפלא בעברו עליהם – האם לטיול־אביב יצאו?” – הלא ידוע לו, שבני ירושלים כאלה אינם נוהגים להרחיק לכת מחוץ לעיר. ומיד הבין כי גם הם נוסעים כמוהו וגם הם ודאי מצפים לעגלתו של נח, – ומכאן סימן שהדיליז’נס לא עבר עדיין. משנחה דעתו בנידון זה התחיל שוב להסתכל בשלשה בני אדם אלה: "למה עמדו פה, באמצע הדרך, ואינם זזים מן המקום? הרי כל עוור יכיר בהם כי הם מחכים לדיליז’נס וידע למה יצאו מחוץ לעיר לחכות לו. – ואין שפירא רואה בזה אלא קמצנות ופחדנות בלבד: “ראשית מפחדים הם ללכת ולהתרחק מן העיר, ושנית – אין הם רוצים להטריח את רגליהם, אחרי ששלמו שכר מקום בעגלה”.

הוא עבר עליהם בלי לעמוד ופניו מרוגזים.

שיחתם של האברכים נפסקה באמצע. שלשתם נתנו בו עיניהם. אחד, גבוה ושחור, צוארו עטוף מטפחת חמה, הסתכל בו במבט זועף וחושד. על־ידו עמד והצטחק בחור נמוך, לבוש מעיל־גשם שברדסוֹ המחודד מזדקף על ראשו – ובהצטחקו רקדו עיניו המהירות ומששו את פניו של שפירא. זה הלך והתקדם בדרכו. בגבו עבר זרם של הרגשה לא־נעימה – אותה הרגשה הרגילה אצלו בשעה שהוא יודע כי עינים זרות תלויות בערפו. עתה היה בטוח שהאברכים מבינים לו, כמו שהוא מבין להם, ובודאי הם אומרים בלבם שרק פחדנות וטפשות מרחיקות כל כך את רגליו מהעיר. דבר זה הרגיזו עוד על “בעלי הפאות” הללו עד שמשך בכתפיו והתאמץ לחשוב על ענין אחר.

מימינו, בעמק, כבר ירד הערב ועטף במכסה של אפל את בתי הכפר ליפתה. אף בנקיק אחד לא נראה אור. הכל ישן. בני הכפר, עם שקיעת השמש הם שוכבים. נפט ביוקר. שפירא בקש להרהר במה שאינו נוגע בו עתה, להעלות על זכרונו כל הידוע לו על הכפר ליפתה, והוברר לו שאין הוא יודע עליו אלא שהוא קרוב לעיר, יושביו משתכרים בעיר היטב ולכן עשיר כפר זה מכפרים אחרים. ועוד אומרים, שתאני־ליפתה קללה בהן – שיך אחד קללן – על כן הן חסרות־טעם, ואין קונים אותן בסביבה זו. מפני מה כעס עליהן אותו שיך? במה חטאו שהעניש אותן קשה כל כך? – אין תשובה עולה מעומק הגיא העמוק, משחור סדקי חגויו…

פעמים מספר עמד שפירא והקשיב: האין קול העגלה בא מאחריו? אך לעמוד ולשהות הרבה במקום אחד לא העז. הגיעו לאזניו פעמי־אדם קהות, שהלכו והתקרבו מרחוק – ולא יכול למצוא מאיזה צד הן באות ואם צעדים ממש הם או פרי דמיונו – והריהו ממהר להמשיך בדרכו, באמרו כי מוטב לו שלא לעמוד עד מוצא. אדם בהליכתו אינו חשוד כל כך בעיני הבריות – אחד ההולך לעסקיו הוא. ומתוך ההליכה היה רוצה לשפוך את כל מרירות־לבו על עגלוני ירושלים. וכי יקרה אותו אסון – מי יהיה אשם בנפשו, לא העגלון? בשעה זו נדמה לו שלוּ היה יושב בעגלה היה פחות בסכנה. והעגלה טרם באה. נח העגלון יש לו פנאי. למה, למשל, לא ישכב לנוח לפני הנסיעה ויצא לדרך אחר חצות, או לאור הבוקר? הרי מובטח לו שהנוסעים לא יברחו ממנו, ולמה יתחשב בהם – כולם הם בידו! ושפירא רואה באפלולית הערב, בדרך החשוך והשמם, את פניו המגושמים של בעל־העגלה ושומע את קולו העבה, שכלו בטחון עצמי, ולוטש אל חזון־לילה זה את עיניו הכחולות, עיני קצר־ראי, התועות באפלה, וברעד של שנאה הוא אומר וחוזר על דבריו:

– שור־בר שכזה!… פר בן בקר!

והרי כבר נפגש עם נח זה. בטוח הוא בכך. אבל, איפה ומתי?

ענין הפגישה צף מלמעלה, ורק קרום דק של ערפל מפריד בינו ובין הידיעה הברורה, והוא מרגיש שעוד מעט והדבר יצא ויתחור מאליו. הוא מזדרז לאחז בקצה הזכרון המטושטש ולהעלות בחזקת־יד את הנחבא הלזה ולהעמידו בשדה המוח המואר. אבל כל פעם שהוא מנסה לעשות זאת חומק ממנו אותו נשכח, המפרכס מתחת לקרום המעורפל, משתמט מבין אצבעות מחשבתו הבוחש, וטובע ואובד למטה, כיורד לתהומו של מרתף עמוק.

הדיליז’נס השיג את שפירא קרוב למוצא.

– למה ברח? – שאלו העגלון – הן לא יגיע ליפו לפני העגלה.

– הלא הוא עצמו אמר לי ללכת עד מוצא, – ענה שפירא בקול של תרעומת, כשהוא עולה למקומו על הספסל הקדום, מאחורי דוכנו של העגלון.

– ואילו אמרתי לו ללכת עד דמשק?… חה־חה! – נתן העגלון את קולו המגושם בצחוק רווי שביעת־רצון מגושמת, – בן־אדם מוזר זה!

בלבו נאלץ שפירא להסכים כי בעל העגלה צדק ממנו, שהרי שלש הדמויות הכהות שמאחור גבו, והן ודאי אותם שלשת הצעירים הירושלמיים שטיילו אחרי בית־המשוגעים – הם ידעו איך להתנהג. הם ישבו להם במנוחה בתוך העגלה, סחו ונמנמו, בעוד שהוא רץ ברוגז ובפחד ארבעה קילומטרים ברגל… ומתוך רגש העלבון התעקש שפירא והטיל את הטענה האחרונה בפני העגלון:

– כשבעל־העגלה אומר: “עד מוצא”, – הולכים עד מוצא… מאמינים לו…

במקום תשובה משך העגלון ברצועותיו בחזקה והתחיל מכה בשוטו את הסוס האמצעי וקוראו בשמות של גנאי: “לא יצלח”, “אוכל טרפות”, “מנוול” – שמות שנשמעו למסדר־האותיות כמכוונים אליו. גם נדמה היה לו כי הוא שומע, מתוך רעש האופנים, דברים משיחתם החרישית של היושבים אחריו, ומפי אחד מהם נפלטות מלים ברורות

– טפש, וגם בעל־גאוה…

ואולי לא נאמרו הדברים כלל, כי האופנים רועשים מאד ואין לקלוט את הנאמר על הספסלים האחוריים…

אחרי מוצא – עליה קשה. העגלון ירד מהעגלה ובקש מאת הנוסעים שיטריחו עצמם ויעשו גם הם כך. מיד ירד גם מנחם שפירא; אך הצעירים הירושלמיים התמהמהו, והתחילו מתוכחים עם הרכב שלא בהלצה גמורה: שכר נסיעה הרי לקח בעד כל הדרך – ולמה הוא רוצה להרויח מהליכתם ברגל? ריוח כזה אינו מן היושר!

ועד שלא נתבדחו על חשבון נח וקראו לעגלתו “תיבת נח” – לא הסכימה דעתם לירידה. ומשירדו פנו לילך במשעול צדדי שיקצר דרכם.

צועד נח ומהלך לפני העגלה, קצת מן הצד, כשהוא מחזיק בידו את הרצועות ומזרז את הסוסים בקולו ובשוטו, ושפירא אחריו. נתגלה ירח מלא ואדום – בן־שבועים. הוא צף ועולה מבין העננים השטוחים והדקים שלא נראו לעין לפני כן – וככל שהוא מגביה, מחוירים פניו ומתבהרים. מסתכל בו מנחם שפירא, רואה כמו תמיד בפני הירח תמונת־צל מוזרה, והיא כרשומה בעפרון. הקוים מלמטה – שדה, וצל אדם כפוף עומד שם, פניו לחציו הימני של הירח ובידו דגל־צללים. מוט הדגל תקוע בקרקע ומבעדו יוצאות ונפרשות שתי כנפות, וזקוף הדגל ומגיע בקצהו העליון עד לקצה מסגרת הירח… ציור קיים שאינו משתנה כציורי העננים. לעולם בהויתו יהיה…

ושפירא – כל פעם שהוא מביט אל הירח המלא הוא רואה אותו צל ניצב ואותו דגל בידו. ולפעמים נדמה לו כי דבר סתר בזה, ואין למצוא את פשרו…

העליה בהר נמשכת. הנוסעים חוזרים ממשעולם ונגררים אחרי העגלה, יגעים ומתרעמים, מסתכלים מפעם לפעם בדרך המוארה באור כהה, העולה ויורדת ומקיפה הקפות אין קץ – הם רוגזים בלבם ונושמים ברעש ומוסיפים לעלות דומם.

מכפר קסטל והלאה נוטה הדרך למטה כקשת זו שהגיעה למרום פסגתה. הנוסעים עלו למקומותיהם בעגלה ולאור הירח הכיר שפירא במציאותם של שתי נשים וילד, שנשארו בתוכה גם בשעת העליה. הם ישבו מאחורי שלשת האברכים והיו כנראה הנוסעים “הכשרים” היחידים בעגלה; אותם העביר נח בעיר בגלוי, לעין השוטרים.

קל מהרה מתגלגלים אופני הדיליז’נס ומתוך ענג הנסיעה, שכל אחד ואחד יושב שוב על מקומו, נתעוררה בלב הנוסעים התשוקה לשיחה. אחד מהם, שישב על הספסל הקדום, אצל שפירא, התחיל מסתכל בנחת בפני הבחור השותק והמרוגז הזה, שנח העגלון הוליכו ברגל עד מוצא. על פי המטפחת החמה שעל שכמו, על פי זקנו – זקן יתד שחור – הכיר בו מסדר האותיות את האברך הגבוה שלוהו במבט חשדני בצאתו מן העיר, ושוב עורר בו האיש רגש של אי־רצון.

הלה התחיל מקשר בזהירות שיחה על פוליטיקה, ושפירא חושש שהוא רוצה להוציא ממנו דברים, ובעצמו הוא נזהר מהגיד מאומה… להכעיסו משיב לו שפירא תשובות לא ברורות, למען לא יבין כלל לאן הוא, שפירא, נוטה בענינים האלה. ושכנו מקדיר פניו, ונכּר בו שהוא מתחרט על שנכנס בשיחה עם בחור זר ומוזר זה. אבל נח העגלון, שאזנו תפסה קצת מן השיחה, התחיל צוחק בקול רם ובבטול גמור לאדוני הארץ.

– התורכי!… גם כן בריה… כל התורכי כולו, על עורו ועל עצמותיו ועל קרבו, אינו שוה פרוטה אחת.

נזכר שפירא פתאום אותו דבר שזכרונו נתיגע בו כל כך בשעת הליכתו למוצא, ולא יכל לו! – פגישתו הקודמת עם נח עגלון זה. לפני שנה, כשגייסו בפעם הראשונה את העותומנים החדשים (אלה שהיו לפני כן נתינים זרים), כלאו אותם יחד. לילה שלם – ליל־אדר קר ולח – היו עצורים בתוך חצר־אחת צרה, תחת כפת השמים. כפושעים שנתפסו בעוונם החזיקום שם. ובבקר יצאה שמועה: גזירה שאין מקבלים עוד כופר עבודת הצבא – ונפלה אימה על הכלואים; ואז, בבקר שאחרי ליל העינויים, הבחין שפירא בין יתר האסירים, שפניהם נתחמצו ונתמצצו, יהודי אחד כבן ארבעים, בעל כתפים רחבות, שעל פניו המגושמים לא נתרשמו כלל יסורי הלילה, – ואותו יהודי פסע פסיעה גסה, הגביה רגלו האחת, הנעולה במגף גס וכבד, ואמר בבוז מוחלט:

– התורכי לא יקח כסף? מקצה נעלי יקחנו בנשיקה, בתחתית סוליתי ישק לי… התורכי הקדוש!

היה זה נח. גם עתה, רק נכנס בשיחה, התחיל שוטף בעגלה זרם של דבורים גלויים, כאלו פקע פקק שסתם פי חבית מלאה. כולם כאחד בטלו את “התורכי” בטול גמור. כל זכות לא למדו עליו, כל מעלה לא ראו בו; הוא כולו – אינו ולא כלום. ופלא הדבר שבריה כזו עדיין מתקימת בעולם.

האברך השחור לא השתתף בשיחה. כל רגע הסתכל בעינים חוקרות בשפירא, ופעמים אחדות הוציא מבין שפתיו “שא! שא!” מזהיר ונזהר כאחד, ולא בפה מלא, כאילו מתירא הוא מפני מבטו של שכנו החשוד… אך בני החבורה, המסיחים בהתלהבות, לא נתנו דעתם לאזהרותיו. חברו הנמוך, שהיה עטוף מעיל־גשם וראשו טמון בברדס, פתח פתאם בקול־נעורים דק ומצלצל, מתוך חדוה והנאה נכּרת.

– ואני בכל זאת לא הפסדתי אצל התורכי… חה־חה…

– אף אני לא, – הבטיח במתינות חברו הצהוב, זה שעטר את צוארו בצוארון קשה זקוף.

– גם היום שלחתי לדמשק משלוח לא קטן, – התפאר בעל מעיל־הגשם.

– כמה שלחת? – לא התאפק ושאל שכנו של שפירא, ופניו מחודדים.

– חה – חה… אלף ניירות (שטרי לירות).

– ובכמה?…

– לי עלתה הלירה בארבעים גרוש.

– שקר!

– בחיי, אני אומר לך… הנה פסח… גם הוא יעיד… תדבק לשוני לחכי, אם שלמתי יותר משלשה וארבעים וחצי או ארבע וארבעים! – וסיים בצחוק של הנאה: – חה – חה – חה…

– אם כן, תפסיד – אמר לו בפנים זועפים שכנו של שפירא – בשבוע הבא ירד מחיר הניירות בירושלים עד למטה מארבעים.

– ומה בכך? – ענה בשלוה בעל מעיל־הגשם – אזי אקנה בחמשה ושלשים.

– בהמה! גם עתה לא תקבל בדמשק יותר מחמשים.

– האמנם לא אקבל? – התפנק מהנאה בעל מעיל־הגשם – ומה תגיד, למשל, לשמונה וחמשים – לששים?

– מנין לך זה?

– היום הגיעה אלי הידיעה.

– אם כן, למה תספר?

בעל הזקן השחור דקר אותו בעינים וחכה לתשובתו, שלא האמין לה מראש.

– למה? הרי את שלי כבר שלחתי ובמה תוכל להזיק לי? – אינך מבין?… – ענה הלז בקול של נצחון.

התשובה היתה כל כך ברורה עד שהשחור קבלה נגד רצונו ופנה עורף לצהוב בתנועה כעוסה – והשיחה נפסקה.

שפירא הביט כל אותה שעה אל מחוץ לעגלה, השקיף על הסלעים הגבוהים, הנרדמים משני צדי הדרך, על העננים המעורפלים שצפים על פני השמים, המוארים אור כהה, אור ירח חיור – והרהר באנשים האלה, סוחרי־ניירות ערך, המורידים שער שטרות הממשלה ונבנים מחרבנו של הכלל. בנפשו, נפש בורח ומדוכה, המרגיש חבל התלין על צוארו, לא יכל להבין לרוחם העליזה של הללו – הלא גם הם בורחים כמוהו, וגם הם, בלי ספק, מאלה ששלמו לפני שנה כופר עבודת הצבא, ועתה מחפשים אותם בנרות, – ואף על פי כן הם בשלהם: רצים הנה והנה ועושים עסקים, וקשרים להם עם דמשק, וכאילו לא נשתנה דבר. אמץ לב כזה מניין להם, “לבני החלוקה” הללו? – נלאה מסדר־האותיות, עולה מרוסיה, מלמצוא לזה פתרון. וכאילו להקניטו נתגלגלה השיחה על הסכנות הכרוכות במלאכתם. נשמעו ספורים על מקרים מיוחדים – היאך פלוני או אלמוני נפל בפח והציל את נפשו על ידי המצאה מחוכמת. בני החבורה התענגו לשמוע מעשיות על תחבולות מוצלחות, שהגבורים הקרובים לרוחם רימו בהן “את התורכי”. שכנו של שפירא, בעל הזקן השחור, טלטל עצמו על מושבו, באין שקט בנפשו, ולבסוף הפסיק ספורי חבריו:

– הסו!… אין מסיחין בכך…

יותר לא העז לאמר, ורק מבטו העוין משש בלי הרף פני שכנו, שפירא הדומם והסתום. בעל מעיל הגשם פלט מפיו “חה” לועג, ובקולו נשמע אומץ של עושה־חיל, אומץ הנובע מתוך הכרת הצלחתו בעבר ואמונה במזלו הטוב להבא.

– שעת־כושר היא – אמר פתאם בהתעוררות רוח, – הכל בוער… צריך לסכן: או שתאבד את נפשך, או שתזכה… תרויח הרבה, הרבה… הזהב נשפך סביביך… זרם־הפקר… הוא מצלצל באזניך… מושך אותך… זהב! זהב!…

עיניו הבריקו:

– בזמן כזה חייב אדם לסכן… זמן לא־מצוי… שעת כושר!

“מיני טפוסים! כגונבי־גבול אצלנו ברוסיה”, – הרהר מסדר האותיות מתוך קנאה באומץ לבם החמסני. הוא – מה הוא בהשואה אליהם? בר־נש מבוהל, שעזב את מקום עבודתו בבית־הדפוס של חפץ, והנה הוא בורח בלי דעת לאן, בלי דעת מה יעשה, כולו תפוס במחשבה על הצלת נפשו, עד שאינו מסוגל לחשוב על כל ענין אחר.

והוא מיסר את עצמו במרירות: “מוח קטן לך – אין בו מקום אלא למחשבה אחת בלבד”.

סכומי הכסף הגדולים, שהספסרים שחקו בהם בקלות כזאת, כעושי מעשי להטים, עוררו בלבו של בעל העגלה רגש של כבוד אליהם. הוא בקש להשתתף בשיחה, שיהיה גם לו חלק בכבוד הזה – ופתח בסוסים. סוף סוף אין להתביש גם בעסקי הסוסים שלו, שהרי לפני המלחמה עלו לו הסוסים בהון רב.

– והיו שווים, באמת היו שווים את מחירם! – הבטיח נח את נוסעיו – הסוסים שהיו לי לפני המלחמה – שאלו את מי שתרצו – אריות ולא סוסים! אף אחד מבעלי העגלות לא היו לו סוסים כסוסי נח, אף אחד – לא בירושלים ולא ביפו! מוטקה – גם זה בעל עגלה! סוסיו, כביכול – נבלות! לך ומכור אותם לבורסי; והוא גופו הרי אינו יודע להחזיק את השוט כהלכה. הוא רק לשון יש לו – “מענה לשון”… אבל סוסים – כלום כדאי לו להחזיק סוסים טובים, בעל־סוסים שכמותו! הרי הוא רגיל למסור את בהמותיו לידים זרות שיטפלו בהן. עגלון שכיר – ויהא זה הנאמן בעגלונים – כלום טפולו דומה לטפול קונהו?

ומענין לענין התחיל נח מספר בסייח אחד שגדל עמו, סייח שלא עלה לו בהוצאות כלל ואף על פי כן, כשגדל ונעשה סוס – הרי היה זה סוס “כמו שנאמר”. נשר ממש! בכל הסביבה לא היה עוד כמוהו!… אך התורכי, ימח שמו, גם את זה גזל ממנו.

ב“באב־אל־ואד” עלו אל העגלה נוסעים חדשים – שני אנשי־צבא תורכים, שגם דרכם היתה ליפו. אחד מצא לו מקום על־יד העגלון, והשני, “שאויש”, נתישב בהרחבה, כאדון המכיר את ערכו, על יד שפירא, מקום שישב בו קודם לכן האברך הזועם, בעל הזקן השחור. הלז פנה בשתיקה של כניעה את מקומו וישב על הספסל האמצעי.

בלב רועד נדחק שפירא אל פינת המושב, עצם את עיניו, שיהא נראה כישן ולא יצטרך לבוא במגע־ומשא עם השאויש שלצדו… אך בגנבה, מבעד לסדק עינו, התבונן לפרקים אל שכנו החדש, ולאור הלבנה הבחין שהאיש בריא הוא, עצמותיו רחבות וסנטרו מגולח ושיבת־פלדה בשפמו המגודל, ששני קצותיו המחודדים יורדים למטה כחניתות – ובעל־גוף זה יכול בכל רגע לפנות אליו, אל שפירא, ולומר: “הראני נא, ידידי, את ניירותיך – מי אתה? ואם ברשות אתה נוסע ועובר דרך זו”?… ומי יודע, איך ובמה יהא הדבר נגמר? – כן, מוטב לשתוק ולהיות כמנמנם… ומהצד השני, שתיקה זו ותנומה מלאכותית זו, שסוף־סוף אין להמשיכן בלי קץ – אולי אין זו הדרך… טוב אולי לדבר, להרבות בדברים דוקא, לבלבל את ראשו של זה בזרם של מלים… טוב שהם, למשל, ידברו אתו… אבל, כלהכעיס, דוקא עתה, בשעת צורך כזה, נשתתקו כולם – גם השלשה שמאחוריו, וגם בעל־העגלה שלפניו. נשתתקו ואין פוצה פה…

הכל מחשים בעגלה כאילו נדרו שתיקה על עצמם. גם הרוח הקרה שנשבה בין ההרים בסביבות ירושלים, נדמה. הלילה המואר והמעורפל במקצת כולו דומיה, שקט וחמים הוא יותר מן הרגיל, ואין להאמין שחצי שבט עתה בעולם. והשאויש שבע־אוכל ושינה הוא, ושתיקה נזהרת זו של הנוסעים יחד עם שאון האופנים החדגוני בדרך החלקה שבבקעה, ושדות הלילה הדוממים, נסכו עליו רוח של עצב ושעמום. זזו בנפשו זכרונות־ילדות ישנים. מהרחק, ממעמקי אנאדול, עלה והגיע לאזניו ניגון של שיר עממי נשכח וכאילו מאליו התחיל מתנגן בקרבו ויוצא חציו מן הפה וחציו מן החוטם. הנגינה ממושכה, המלים זרות ומוזרות לכל היושבים בעגלה, ורק הפזמון החוזר הולך ונקלט באזניהם:

“אוּלן יילי, קיז יילי”.

– שומע אתה את ה“יעלוֹת”? – מלמל בקול נמוך אחד מן הנוסעים שבעומק העגלה.

– מה איכפת לך? יילל לו את “יעלותיו” כל הלילה ולא יחדל…

אך סוף סוף מאס גם השאויש ב“יעלות” שלו ודפק לעגלון על גבו:

– לעזאזל כולכם! משעממים אתם עלי. למה נאלמתם כולכם?

בערבית נאמרו הדברים, אולם מתוך הברתו הזרה של השאויש ומאבקו עם המלים נכּר היה שתורכי הוא.

– בני אדם, הנגררים כל הלילה בדרך, רוצים לישון ואינם להוטים אחרי פטפוטים, – השיבו נח דברים יבשים.

חרה לו, לנח, שהוא אנוס להוביל שני נוסעים חנם.

– בכלל רע אצלכם, – העיר השאויש – גם הארץ הזאת שוממת ומשעממת היא, אין פה חיים.

מפני דרכי שלום רצה נח לפייס קצת את השאויש ופנה אליו בנימוס ושאל:

– ואתה בעצמך – מנין?

– מרחוק… רחוק מאד… מיוזגד אני. לא שמעת את שם המקום הזה, בעל־העגלה? רחוק הוא מפה, הרחק הרחק במדינת אַנדול… הרים שם מסביב – לא כהריכם הרינו… אלה שלכם לקרסולי רגלם שלנו לא יגיעו… את ראש אַק־דה הגדול והשב רואים ממקומנו. והנהר שלנו, דליצ’ה־אירמק, כמו עֵז הבּר קופץ הוא ומשתובב בין ההרים והבקעות… את אשתי עזבתי שם, את ילדי – כל משפחתי… לפני שנים היה הדבר, אחא, לפני הרבה שנים…

– ומתגעגע אתה? – שאל העגלון, ובקולו נשמע נצוץ של השתתפות בצער בעל־שיחו.

שאלה זו נשאלה סתם, כי הלא היה צריך להגיד דבר מה. מאליו ידע נח, כי בן אדם שגלה ממולדתו ונקרע מבני ביתו, בן אדם המתגולל בנכר ימים על שנים, ונע ונד בלי מנוחה – אי־אפשר שלא יתגעגע ולא ירגיש את עצמו עלוב ואומלל. ונח עצמו, הלא כל פעם שהוא מתמהמה יום מיותר ביפו, מתחילה ירושלים מושכת אותו בכח עז, והמחשבה על ביתו וקנו אינה נותנת מרגוע לנפשו. וכמה מוזרה היתה לו תשובתו של השאויש.

– ועל מה זה אתגעגע? – אמר הלה בבוז ומתח והבליט כבן־חיל את חזהו הרחב. – הורים אין לי – מתו, אלהים ירחמם! – והאשה, – הוא קשקש בלשונו – סחורה זו אינה חסרה לי גם בצבא!

הוא פהק פהוק ממושך ורם; אחר כך ירק יריקה מדויקת לבין רגליו הפשוקות, אל תחתית העגלה, ובקול שצלצלה בו התעוררות של חדוה, פתח:

– כך, היו לי זמנים טובים… עמדנו פעם בקרזונד, – עירה כזאת יש… את השם טרבזונד שמעת? – אם כן, לפני טרבזונד טרבלוס יושבת, ולפני טרבלוס – קרזונד, ולפני קרזונד – אורדו; כולן על שפת הים הן… ובשנה שעברה היה המעשה, לאחר שגרשנו את הארמנים, וקרזונד כבר נקיה היתה מהם… אין ארמנים, כאילו במטאטא טאטאו כולם… והרי אני מהלך לי ברחובותיהם, מציץ לתוך בתיהם העזובים – אולי נשאר דבר מה, כלומר, איזה חפץ קל בן ערך… סמרטוטים ובלויי סחבות היו למדי בכל מקום… מהלך אני ומציץ, ולשוא כל עמלי, – השכנים המוסלמים, יקחם אפל, אותם ואת אבותיהם – הם קדמוני… ואני חוזר ומתהלך בזעף, נכנס ויוצא, וידי ריקות… והנה בבית אחד נתגלה לי ארמני זקן: זקנו ארוך, לבן ופניו לבנים, אף טפת דם אין בהם, – עומד הוא לפני וכולו רעדה… גם אני נבהלתי כשראיתיו פתאום כך… אמרתי, אולי ישנם פה עוד מאחיו שנחבאו – צריך להזהר… הסתכלתי, בכל מחבוא שבבית הצצתי – אין איש… נגשתי לזקן ותפסתיו בזקנו, וכך טלטלתיו עד ששרשי שניו הרקובים נתנו קול בתוך פיו, – ופתחתי בשאגה:

– איך העזת להשאר בעירנו, בן הכלב?

והנה הוא מוציא ומראה לי נייר, חתום בחותמו של הקימקם, ובנייר כתוב שלרגלי זקנתו וחולשתו של המוכ"ז הורשה לו להשאר בעיר בתנאי שלא יצא מפתח ביתו.

– נייר מזויף הוא! – נתתי עליו בקול רעם. – ועל זה בלבד אתה חייב מיתה!

ומוציא אני את סכיני ומכונו אל גרגרתו, מתחת לזקנו.

הזקן מתחלחל, שפתיו מלבינות.

– קח כסף… – אומר הוא אלי.

– תן!

הרפיתי מזקנו, והוא נותן בידי אחת ואחת – חמש עשרה לירות זהב.

– ועוד! – אומר אני, ומקריב שוב את הסכין לצוארו.

עומד הזקן רועד ושותק. רואה אני, שאין לו עוד.

– אשה יש לך? – שואל אני.

– אין – משיב הוא.

– ובת?

– אין… הכל הלכו מפה.

מחפש אני בבית, בכל מחבואיו, ואיני מוצא איש. נראה, אמת בפי הזקן. ופונה אני ואומר לו שוב:

– ומה אעשה לך, סבא? ופתקתך מזויפת היא…

אומר הוא:

– הובל אותי אל הקימקם.

– בוא!

אנו הולכים על שפת הים. הוא לפני, ואני אחריו, כמנהג שוטר המוביל את התפוס. ואין נפש חיה נפגשת בדרכנו, – בכונה בחרתי בדרך שוממה זו. והחוף – חוף־סלעים הוא, גבוה וזקוף כחומת־מבצר והים עמוק במקום ההוא – תהום!

הזקן שלי מזדרז ופוסע במהירות של התעוררות – מקוה לתשועת הקימקם… ודאי, אוהב בצע אותו אדון, ואולי גם ידידו הטוב של הזקן היה – וכשנבוא, תוחזרנה לזקן הלירות שלו, ואני אספוג מלקויות על כפות רגלי. אי, זקו – אומר אני בלבי – הלשוטה תחשבני? עלי־שאויש אינו שוטה. עלי־שאויש רואה את הנולד… עלי־שאויש יודע מה עליו לעשות…

– עמוד, סבא! – אומר אני אליו, ובדחיפת־אגרוף אחת בצדו – דררר… כמו אבן גלש מראש הצור אל המים, ירד ואיננו.

נח שהקשיב בהקשבה רבה לספורו של השאויש נרתע מעט על דוכנו, פניו אל המספר ובעיניו מבט של אי־הבנה:

– נו, ואחר כך? – שאל לבסוף.

– מה “אחר כך”? – ענה השאויש – צלל ותו לא. המים עמוקים, אמרתי לך, באותו מקום – תהום ממש…

הסוסים התנהלו לאטם. לכתחלה תמהו לאדוניהם הנותן להם להתרשל, אך בראותם שאין הוא מזרזם לדרך, הבינו שכך צריך להיות; פסיעותיהם נעשו מתונות יותר ויותר, עד שעמדו לגמרי עמידת המתנה… ונח פנה אליהם פתאם מלא חימה – השוט שבידו שורק ומצליף, הרצועה הדקה המתוחה באויר, פורטת על כל גב וגב, צורבת כשרף מעופף – והסוסים קופצים ומסתערים לפניהם ונסים, בהולים ומתרוצצים, כנמלטים מפני מלאך רע, ונדמה כי עוד מעט ותשובר ותמוגר ותתפורר “תבת־נח” הישנה! כל יושביה נבהלו, ובעל הזקן השחור זעק:

– לאט לך! לאט! עצור! יצאת מדעתך?…

נח עצר את הסוסים וחזרה הנסיעה לקדמותה – נוסעים והכל שותקים. כל אחד יושב בפינתו כמתנמנם ועלי שאויש מילל שוב את שירו, מפזם וחוזר על הפזמון “אולן יילי, קיז יילי”. ודמיונו של שפירא מתאר לו את שניהם – את השאויש הזה והארמני הזקן – על שפת הים, על ראש צור־סלעים גבוה. עומד זה מאחורי הזקן– דחיפה פתאומית והזקן מתהפך באויר, נופל וראשו למטה – ו“כמו אבן” במים אדירים צלל… וכזרם קלוש של קור עובר ומסמר את גבו של מסדר־האותיות… גזלן לצדו, ומאחוריו… גם כן גזלנים – “גזלנים יהודים”. אלה ידיהם לא נגאלו בדם – הם רק את עירם החריבו ואת בני עמם יכלו ברעב… גזלן נכרי, גזלן ממש, רוצח נפש… והאברכים הללו… מי מהם עדיף? ומצטחק שפירא במרירות ועונה לעצמו: כל אחד עושה לפי יכלתו…

איש־הצבא השני, שהיה נם במנוחה על־יד בעל העגלה מעת צאתם מ“באב־אל־ואד”, כשראשו נשען על מסגרת הברזל המקיפה את דוכנו של העגלון, התעורר משנתו רק בסוף ספורו של השאויש, ועתה הפסיק את השתיקה בשאלה:

– עלי־שאויש, ומה היה סופם של הארמנים?

– השמידו את כולם. – ענה לו זה בקצור; וכמו לפרש את דבריו, חזר עליהם גם בתורכית: – “ארמנלר הפ קסדילר”!…

הוא הרגיש ברושם שספורו עשה על הנוסעים, ונהנה מזה הנאה משונה.

– איך זה?…

– כך… שחטום… בני־עיר – היינו מוציאים אותם את כולם למגרשה של העיר… כעדרי צאן נהגנום, לאלפים, לרבבות… ומחוץ לעיר היינו מבדילים ביניהם: הגברים לחוד והנשים לחוד. את הגברים היינו ממיתים אחר כך ביריה, והנשים והעלמות – ידענו מה לעשות באלה… ובהמשך הדרך היינו מוכרים אותן לקורדים או בכפרי התורכים… אתה, ראש פלח ראשך – אינך יודע טיבם של הימים ההם. אי, זמן יפה היה זה לנו!

אולם איש־שיחו כבר הסיח דעתו מן הארמנים ופנה ואמר:

– עלי־שאויש, תן לי ללכת לביתי מרמלה – לאל חדיד, כפר קטן סמוך ללוד… רק לימים מעטים אני רוצה…

– אתה רוצה? – חזר שר־העשרה בלגלוג.

– עלי־שאויש, – עמד זה וטען את שלו – הלא הבטחת לי כי מרמלה תתן לי ללכת לביתי.

– כן, אם תביא איל – אבל איל גדול ושמן… ובלי איל מוטב לך שלא תשוב לגמרי.

– עלי־שאויש, מנין אקח לך איל? בית אבי דל הוא, אורותו ריקה, שדהו קטן קרקע זבורית, אין לנו לא צאן ולא בקר… פלחים מסכנים אנחנו…

– אם כן – לא תלך.

– אבל זה שנתים שלא ראיתי את אבי הזקן, את אחי, את כל משפחתי… והנה אני קרוב כל כך אליהם…

– אסון גדול! – הפסיקו השאויש בבוז – ואני לא ראיתי את בני ביתי זה שבע שנים, ומה הפסדתי? נדמה לי כי לא הפסדתי מאומה, – ובשביעת־רצון גמורה מתח והבליט שוב את חזהו הבריא, הרחב, המעוגל.

עם התקרבותם לרמלה – התקרבה שעת הבוקר וגדלה יראתו של מנחם שפירא מפני המשך הנסיעה עם שני אנשי־הצבא האלה. כי הלא בבואו ליפו יוכרח להשתמש שנית בכל אותם התכסיסים שהשתמש בהם בצאתו מירושלים – לרדת מהעגלה במרחק הגון מהעיר, ולהכנס העירה ברגל, בלי חפצים, כאחד מאנשי המקום ההולך לעסקיו. ואיך יעשה כל זה לעיני השאויש? ובכלל, עצם הישיבה – לשבת עוד כשעתים על ספסל אחד עם שאויש זה, והוא יסתכל בו לאור השמש – דומהו, כי מוטב לו להפרד בעוד זמן “מתיבתו של נח”, להסתלק ממנה ברמלה ולשים פעמיו לרחובות.

ברמלה, באכסניה, עמד שפירא להתיעץ עם בעל־העגלה. שכר־הנסיעה כבר היה מונח בכיסו של נח – לכן יכול לדון על הענין בלי משוא פנים, ובכל זאת היה כנעלב על שהנוסע רוצה לעזבו באמצע הדרך בעוד שהוא, נח, לקח אותו על אחריותו עד ליפו – לפיכך עשה את עצמו בראשונה כמבטל כל אותה דאגה:

– דבר גדול ראה, שר וגדול כשאויש, תיפח רוחו! אני צוחק לו ולראשו! – מה איכפת לך – אני מביא אותך ליפו.

שפירא לא יכול להחליט. בנפשו מכיר היה בחולשת אפיו, שכל אחד יש בידו לפתותו, והיה מחפש אחרי מבטו של בעל העגלה, לראות אם באמת סובר זה כך. אך הוא כאילו נמנע מלפגוש את עיניו, והסתבר לשפירא פתאם שהוא אמר מה שאמר רק כדי לצאת ידי חובתו כלפי נוסעו. אולם, אם באמת יארע דבר לא יהא ביכלתו של העגלון לעזור לו… ומהחדר הסמוך, מתוך בית האכסניא, נשמע קולו הרם של השאויש – נראה שהוא שוב מספר מעשי גבורתו. עמד נח והקשיב, ועל פניו המגושמים עלתה הבעה של שנאה עצורה, שנאת אין־אונים, ובפנותו לצד שפירא שהיה סוקרו ובוחנו בעיניו, פרש את ידיו כמי שאינו רוצה להתוכח עוד עם עקשן, ואמר:

– מילא, אם רצונך…

קרא לבעל האכסניה ושלחו להשיג חמור לנוסע הלז, ההולך לרחובות.

הדרך מרמלה – מסלת־חול ארכה, המתפתלת בין שתי שורות של פרדסים משורינים מכל עבר במשוכות גסות־דוקרניות של עצי צבר. השמש זרחה והאירה בעיני־בוקר את שכבת החול הקרירה והעמוקה שצעדו בה בכבדות, צעוד וטבוע, רגלי החמור הדקות, הנושא עליו את מסדר־האותיות – –

זרחה ונתנה מאורה גם על הערבי, בן רמלה, המהלך ומחמר אחריו, וגם על ראש איש הצבא, היושב על אבן, ליד הדרך, ומעשן סיגרית, – אותו החייל שישב בלילה על הדוכן אצל העגלון.

איש הצבא קם ממקומו והסתכל בפני הרוכב. בלילה נדמה לו שהלז אדון חשוב – סוחר גדול, ואולי גם רופא־חכים. אך עתה בראותו את פניו המקומטים של הרוכב ואת הבהילות הנשקפת מתוך עיניו העיפות, פנה ואמר לו בלגלוג קל:

– בוקר טוב, חוג’ה!

בקול רועד ומתקשה גמגם שפירא והשיב לברכתו – האם לא ארב לו זה לתפסו?…

נפנה איש־הצבא ממנו ונכנס בשיחה עם הנער המחמר, וסר פחדו של שפירא, וכעבור רגע קל זז על אוכפו ושאלו:

– וסוף סוף נתן לך ללכת, השאויש שלך? –

שניו של החיל הבריקו מתוך הצטדקות קלה:

– “בטבור” שלנו, – פתח בנחת – היה יהודי אחד, מוסה שמו… והוא זה זמן רב עבד בצבא, מתחלת המלחמה… פעם בא לשר פלוגתו ובקש חפשה לשבועים – ולפי ימי עבודתו רשאי היה לבקש זאת, והשר – כתב תורכי – השיב לו כרגיל: “מחר”. בא למחר – ושוב אומר לו: “מחר”. וכך בכל יום. יום אחד נכנס מוסה היהודי לאהל השר והוא איננו. השתחוה מוסה לפני יתד האהל ואמר: “הוי, אדוני! תן לי חפש לשנתים. די לי לעבוד!” שתקה היתד. הוסיף היהודי ושאל: “האלך?” – שתקה היתד. שוב השתחוה היהודי לפניה, הודה לה כחוק והלך מן “הטבור”. ומאז אומרים אצלנו: “טול רשות מן היתד ולא מן המפקד!”

– ועלי שאויש לא ירדוף אחריך? – שאל שפירא.

החייל גחך בערמומיות:

– על כן אמרתי לו כי מ“חדיד” אני – כפר אחד אצל לוד… ובאמת הרי בן זרנוקה אנכי – זרנוקה שאחרי רחובות…

נתקררה דעתו של מסדר־האותיות, ובנפש שקטה ובוטחת המשיך את דרכו לעבר רחובות.

הקפיטן לזלי ווֹר בא אל משרדו כרגיל באחור של חצי שעה. הרשות לאחר היתה אחד התחומים הקטנים שקמו והתיצבו מאליהם בינו – האנגלי, הפקיד ממדרגה א' – ובין קומץ הפקידים הנמוכים, יהודים וערבים – מתורגמנים, לבלרים ונערות הפורטות על מכונות־כתיבה – שעבדו תחת ידו.

היו תחומים דקים, דקים, אבל מסוימים. נעים היה לו להרגיש בהם ולעשות שגם אחרים ירגישו בהם.

השם בלבד – Whurr – אפילו לא כל אנגלי ידע איך לכתבו, את השם הזה. אך לכל אוזן אנגלית, שקלטה אותו, היה ברור מיד, כי מוצאו ממעמקי אנגליה ונושאו הוא בודאי אדם בריטי קרוץ מ“חמר עתיק”. לו גופו היה ידוע רק זה שמשפחתו יושבת בלונדון מכמה דורות, וכי וור הראשון, אשר זכרו חי עדיין בביתם, סבו של אביו, ביל וור, היה בורסי, בעל בית מלאכה ברחוב קילורן, לא רחוק ממידה־ויל.

בניו וניניו אחריו היו בורסים וכולם דבקים באותו מקום ומעשה אבותיהם בידיהם. רק אביו של הקפיטן, שגם שמו היה לזלי וור, נטה מהדרך הכבושה, התקרב לחברת משחקים בקלפים ומזייפי־שטרות והלך מחטא אל פשע עד שנתפס ונדון למאסר שנתים. בצאתו מבית הכלא ראה לפניו רק מוצא אחד: להתנדב לצבא אשר בהודו. לאחר זמן עבר מעבודת הצבא לעבודה במשטרה והצליח יותר מכל הבורסים הישרים לבית וור, אשר קדמו לו. גם נכסים השאיר אחריו – בית שערכו יותר מאלפים פונט, ושמכניס לו, ללזלי הבן, שכר־דירה הגון.

העבר נע ונד בראשו של הקפיטן וור כערפל בוקר דק, שט ברשות עצמו אנה ואנה, מילא את מוחו בקול אוושה קל ונעים – והשכל הפיכח, שכל־היום, שלא השגיח הרבה בצללי העבר, כבר התחיל לכון את עצמו לעבודתו המשרדית הרגילה. הקפיטן שקע מתוך הנאה בכסאו הרך, העגול, המצופה שעונית חומה־אדמדמה, והכסא קבלו אל חיקו ברצון, כדרכו, ומיד התקין עבורו גומה רחבה, גמישה, הדומה לקערה גדולה, בדיוק כזו שעשה לו אתמול ושלשום ולפני שנה – באותו מקום ובאותה מידה.

בשעה שהקפיטן וור הדליק את מקטרתו עברו עיניו בלטיפה על צרור הניירות שהוכנו לו על שולחנו – עתוני שלשום, עבריים וערביים, בצרוף תרגומי הקטעים שצוה להכינם למענו, ועתוני אתמול, בצרוף רשימת־תכנם הקצרה באנגלית.

הוא צלצל.

בא נער ערבי בן שתים־עשרה–שלוש־עשרה, לבוש בגדי חאקי, כחייל קטן, ומעילו מקושט בכפתורי־נחושת מתנוצצים.

– אמור למר ג’ורג' אבו־עיסא, שאני מחכה לו!

נכנס אדם צעיר בעל קומה גבוהה מעט מבינונית, דק, רזה, עיניו גדולות, שחורות, מזרחיות־עצובות; עניבת צוארו הירוקה מבהיקה; בלולאת מעילו, העשוי ממשי גלום בהיר, תחוב ורד קטן, חור. הצעיר השתחוה בגמישות, ברגש, והצטחק בשניו ובעיניו הצטחקות פקיד מסור, המברך את אדוניו ומשתוקק לשרתו.

הקפיטן וור עיין בעתונים הערביים אשר לפניו. לא קשה היה לו להבדיל ביניהם אפילו מרחוק – על פי צורת השם והגודל הכירם. וכיון שהיה לנגד עיניו קצור תכנם באנגלית, וגם השמות הערביים של המאמרים בכתב לטיני, לא יכול למנוע מעצמו את העונג לבטא מלים אחדות בערבית. הוא קרא אותן בקול – באותו קול משונה, מחונק, היוצא מפי אנגלי בשעה שהוא מדבר בשפה זרה, כאילו מלאו פיו בחצץ – אחר זה חזר עליהן באנגלית, בקולו הטבעי, במבטאו הלונדוני, מבטא־“קוקני”.

פניו הצנומים, קלי התנועה, של אבו־עיסא, שבביתו היה רגיל לקרוא לאדוניו בריא־הבשר “חנזיר שׁאַתי” (חזירי) או “אינגליזי חנזיר” ובדח את בני ביתו בחקוי מבטאו הערבי, הביעו עתה חיוך מתוק ופיו השמיע אותה מחמאה שהיה משמיעה בכל עת־כושר – פעמים או שלוש פעמים בשבוע:

– אה, הלוא הוא קורא יפה ערבית, אדוני!

– האמנם? – פלט הקפיטן וור בהטעמה שהיתה בה משום דו־משמעות: ספק לגלוג, ספק שביעות רצון.

דבר אחד הוברר מכבר לאבו־עיסא והוא שמחמאות כאלה אינן מזיקות לו – ועל כן לא נתן להטעות את עצמו על ידי גחוך מלגלג ותנועת שפתים מתעקמות.

הקפיטן וור הוסיף להסתכל בעתון הערבי. פניו היו מרוכזים, הוא התאמץ להבחין אותיות בודדות בתוך קליעת הקוים והעגולים והנקודות שבהתמזגותם נעשו למלה אחת. דבר זה לא היה מן הקלים אפילו לו, שקנה לו שם של יודע לשונות המזרח – מימי ילדותו נשתמרה במוחו ערבוביה של בטויים וגם משפטים שלמים בנגאליים ומאלאיים – אביו שמש בסינגפור במשטרה שלוש שנים. גם בערבית כבר למד הקפיטן להכיר את האותיות בשעה שהן מובדלות, כל אות לחוד, במו בספר האלף־בית שלו. אך בהתלכדן לגוש אחד, בהבלען זו בתוך זו, באופן שאין נשארים מהן כי אם זנבות קטנים, אי־אפשר היה לו להגיד בבירור למי זנבנב זה – לאות זו או לרעותה. ואליהן עוד נלוות נקודות, שהן אמנם כמו כל הנקודות בעולם, אלא שעומדות הן פעם מעל לגוש הקלוע ופעם מתחתיו, ואין כל יכולת להבין משהו בתוך הפקעת המשונה הזאת.

את הלשון העברית למד הקפיטן וור בפחות שקידה, אך בפרט אחד בכרה על הערבית: כל אות שמה פדות בינה לבין שכנתה, עומדת ברשות עצמה, ניכרת בנקל. עיניו היו נחות מדי הביטו אל הכתב העברי: קוים ישרים, ברורים, בטוחים; כל אות כאבן מסותתת היטב, מרובעת, נבדלת, ונתונה בתוך חומה מוצקה – ועם זה היא קשורה בקשר אמיץ אל שאר האבנים ומסוגלה לשאת משקל הבנין כולו. הן הזכירו לו את אבני הכותל המערבי, אבני היסוד של חומת העיר העתיקה, וגם בתי זמננו – תבות האבנים.

“ככה הם שני העמים, האין זאת?” – עבר במוחו רעיון בעלמא – הוא היה רגיל למשחק של השואות ולשון נופל על לשון.

הקפיטן לזלי ווֹר הצטיין בין חבריו האנגלים, פקידי ממשלה בינוניים, בנטיתו ל“רעיונות” – בהמצאות שכליות, שהפיקו ברק של הדוּר ולפעמים גם של מחשבה מקורית קטנה. ואף כי היו בה די שטחיות ותפלוּת – ביגיעת מוחו זו – בכל זאת החשיבוהו מאד בחוגי הפקידות בירושלים, וגם היו לו פטרונים גבוהים בלונדון אשר להם מסר באופן פרטי ידיעות מהנעשה בארץ. אך יותר מכולם החשיב את עצמו הוא גופו. מעולם לא נפל ברוחו. יום יום רקם רקמת תחבולות דקה וערומה, והכין כמה הזדמנויות להצטיין בעיני אלה שהיה תלוי בהם ולטפס עוד מדרגה אחת למעלה – ולאט לאט פנה לו דרך ועלה. לא מעט הועיל לו בזה גם מנהגו שלא לאמור את אשר עם לבו ואשר היה רוצה לאמור, אלא דוקא את ההיפך מזה.

כך עשה בהיותו ילד בלונדון – מפני העונג שהסב לו הדבר, ובהיותו פקיד בירושלים – מפני התועלת הרבה שמצא בזה.

על כן פלט גם עתה כבדרך אגב:

– הכתב הערבי יפה כוויניאטה אמנותית, והאותיות העבריות – ארגזים, תבות גסות, בלי טעם, ממש כבתים אשר היהודים בונים להם פה – ומשחיתים פני העיר הקדושה… גועל נפש להביט אליהם.

שניהם שחו על הנירות. ראש האחד סגלגל, פניו בעלי השפם הדק, השחור, מארכים מאוד וצרים מאוד, פנים צהבהבים־כהים וכבויים, בשעה שאין בהם תנועה; הם מספרים על קלקול גופה ונפשה של כתה קטנה ורמוסה, המתבשלת בחלבה זה דורות, הבוללת ובוחשת בלי הפסק את מעט הדם הישן, המושחת אשר לה – פניו הטיפוסיים של ערבי־נוצרי מבני ארץ־ישראל. הוא היה כבן שלושים. וסמוך לו, מתוך נגוד בולט, הזהיר ראשו האדום, הגדול והעגול, של האנגלי: שערות־אש קלויות; כתמי סגל על הלחיים הרחבות הבשרניות; אף גדול המטיל ברק כחלחל, אף דשן, תוקע; שפם עבה, מסתמר, קלוי אף הוא, אף כי כבר התחילה לזרוק בו שיבה. גם לעיניו העגולות, הבולטות קצת יותר מדי, ברק אדמדם.

נדפה ממנו – לעומת ראשו הסחוט של אבו־עיסה – רעננות של רוח השדה וריאות בריאות, של קיבה טובה ושנים נקיות, וגם צלילות של מוח פקח, ערום ועושה בחשבון.

– מה כתוב שם על דבר המכירה הפומבית? – שאל הקפיטן וור.

אבו־עיסא ביאר:

– מכתב אל המערכת, שכתב אחד… וחתם: “עובר אורח”.

– מסתיר את שמו?

– כן, בלי שם.

– וגם אתה אינך יודע מי הוא?

– איך אוכל לדעת?… כלומר, אני יכול להודע, ממני אין מסתירים – אני יכול להודע הכל. אם אדוני רוצה, אודיעהו מחר.

– אם אני רוצה? עלינו לדעת הכל. הלא זהו כל ה־raison d’etre שלנו! – הבהיק בשניו הקפיטן וור.

אבו־עיסא עיין בעתון ותרגם לאנגלית:

– הוא כותב כך: הלכתי ברחוב וראיתי בהתאסף המון אנשים, שמראיהם כמראה הבולשביקים, ואחד מהם, שהוא דומה ליהודי רוסי או פולני, עומד ומכריז על מכירה פומבית בקול ובהברה כאלה, שגם האנגלים וגם האזרחים לא היו מסוגלים לקלוט מלה מכל קריאותיו, ורק המון הזרים, שהתאספו סביביו הבינו אותו, כנראה, באופן מצוין, והשתתפו בשקידה בקניות. שאלתי: מי הוא זה? אמרו לי: זהו המכריז הרשמי, חיים מנדלסון! והנה אני שואל את הממשלה: האמנם אין למצוא בקרב התושבים אנשים המוכשרים להיות מכריזים ממשלתיים? האמנם הכרח הוא שכל המשרות הממשלתיות האחראיות תמסרנה לידי זרים, שאין איש יכול להבין את דבורם?

– כן, זה נכניס, – והקפיטן וור סמן את המקום בעתון.

תפקידו היה להשגיח על העתונות המקומית. הוא היה מוסר לתרגום את המאמרים שמצא בהם ענין, והיה שולח חומר זה לכל הפקידים הגבוהים במחלקות הממשלה, למען ידעו. ואולם בעבודת הברירה הזאת, הגלמית, המשרדית, שכל ענינה, לכאורה, ידיעות סתם, התוה הקפיטן וור תוָי משלו, שיטה גמורה, שמצאה חן רב בעיני הממונים עליו. השיטה היתה פשוטה מאוד: הוא היה מוציא מעתוני הערבים את הכתוב בהם נגד היהודים, או נגד השלטונות האנגלים המצדדים כביכול בזכות היהודים, והיה דולג על כל המכוון נגד האנגלים או נגד הנוצרים בכלל, וכמו כן, על הידיעות בדבר מריבות הערבים ביניהם לבין עצמם – מתוך חשש של החלשת הרושם. והרושם הרצוי לו ולפטרוניו היה, שהערבים כולם עומדים כקיר ברזל ומוחים על הכרזת בלפור בקול גדול יומם ולילה. התרגשותם אינה פוסקת אף לרגע, ובהרבה עמל וקושי, והעיקר בהרבה כסף, עולה לממשלה לעצרם מפרעות או גם ממרד.

הם גמרו לעיין בעתוני הערבים. אבו־עיסא לקח את צרור הניירות בידו וקם ללכת. הקפיטן וור בקש ממנו לשלוח אליו את זליקובסקי.

אל המשרד נכנס התורגמן העברי זליקובסקי, איש נמוך־קומה, בהיר־שער ולבן פנים, מגולח למשעי, על אפו הדק רכוב פנסנה של זהב. הלוכו אינו בטוח, אך מתוך עיניו מציצה עקשנות. בהתחלת דבריו הוא מגמגם:

– ב־בוקר טוב, אדוני!

– בוקר טוב, מר זליקובסקי! מה חדש לנו היום?

שניהם פנו אל העתונים העברים.

– קרן־קימת, – קרא הקפיטן וור בעברית, כמו שקרא לפני כן כותרת בערבית – זוהי הקופה הלאומית? אין זה חדש. ופה: עירית ירושלים – מה כתוב?

– כ־כי כי היהודים רוב מ־מוחלט בירושלים ואין להם ביאת־כוח נכונה… ולמה אין עורכים בחירות?

– טוב, ומה זה: “יד מי באמצע?”

– זה על אודות התעמולה בין הערבים – שהיא באה מבחוץ, ושהפקידות הבריטית בארץ מנרגנת וחותרת בסתר תחת עיקרי המנדט.

– טוב מאוד, – העיר הקפיטן וור בקרירות.

הוא סקר את היהודי בעינים בוחנות ולא יכול להחליט בנפשו, אם הלה אומר מה שאומר מתוך שמחה וחוצפה או מתוך תמימות, בלי הבנה ובלי כל יחס לענין. אולם פני זליקובסקי היו שלווים, שלו היה גם דיבורו – כובד הלשון סר ממנו לרגע – והשלוה הזאת נחה עליו כמסוה – אין להציץ בעדה ולרדת לסוף דעתו.

אבל הקפיטן וור בעל המצאות היה.

– ובמה מסיים המאמר?

– בהתקפה על הנציב, אמר המתרגם, על שהוא, שהרי הוא בעצמו יהודי, מרשה כל זאת, ועושה הכל כרצון הערבים, בדואגו רק לתועלתו הוא – לקריירה הפרטית שלו.

– הוא הדבר! – קרא הקפיטן בקורת רוח, – ידעתי כי בסוף ימצא משהו שיש בו ענין. את הסוף הזה יתרגם נא בטובו, כולו, והדברים הקודמים לזה – בקצור, שתי מלים מפני שכל זה ידוע וידוע… ואולי – מוטב שאעשה זאת בעצמי.

הוא לקח גליון ניר וכתב, בלי חשוב הרבה, בסגנונו הרגיל, הקר, המשרדי: “יד מי באמצע? מאמר אנטי־בריטי ביסודו, כתוב בטון של שנאה נכרת אל הפקידות הבריטית, מסתים בקטרוג חסר טעם על הפוליטיקה והאישיות של הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל” – ופה יבוא סוף המאמר בתרגום מלא ומדויק.

– אגב, מר זליקובסקי, – פנה אליו הקפיטן וור לפתע בשעה שזה עמד ללכת – הלא הוא בא מפולין, לא כך?

– כן.

– האם אינו קרוב לגנרל זליקובסקי, זה שכבש את וילנה?

מהשאלה הפתאומית הזאת הסמיקו פני זליקובסקי ולשונו כבדה משנה כובד:

– שמו כ־כ־כידוע ז’ליגובסקי והוא נ־נוצרי!

הוא ראה היטב, כי האנגלי הבריא והבשרי הזה לועג לו, וכרגיל במקרים כאלה לא מצא מיד דבר נכון להשיב לו ועמד נבוך – על כן הוטעם יותר קו העקשנות בפניו ואפו הדק נעשה דק יותר וארוך יותר עד שעורר דאגה לגורל פנסנה הזהב שלו – פן יגלוש פתאום ממקומו ויתלה באויר בקצה שרשרתו הדקיקה.

זליקובסקי השקיף על השולחן המכוסה ניירות ותיאר לעצמו את פני הקפיטן המזהירים מרוב נחת – ובטלו בלבו, באמרו שהוא אדם קטן־נפש וצבוע. אז, בשבתם בגן “בריסטול” למשחק השח־מת, והוא, זליקובסקי, ידו על העליונה, התחיל קפיטן וור להביט בשעונו ולומר שעליו ללכת מיד אל הקולונל ליקרס למסור לו ניירות נחוצים – עד שהוציא ממנו הסכמה, שהמשחק נגמר כביכול בתיקו… מוכן לכל הכזבים והערמומיות שבעולם ורק שלא יאמר עליו כי הפסיד. וכך בכל דבר.

הקפיטן וור דפק במקטרתו על קצה השולחן, נערה מהאפר, ושלח את זליקובסקי מעל פניו בצחוק של טוב־לב.

– זה הכל… ציינתי מה שעליו לתרגם.

הוא שמח למציאות אשר נזדמנו לו בימים האלה בעתוני היהודים: התקפה על מנהיגי הציונים, ריב בין אשכנזים ובין ספרדים, בין “אגודת ישראל” ובין אגודות אחרות של חרדים ולא חרדים. היתה התאמה שלמה וגמורה בין שני צדי המטבע, ונתקבל הרושם הדרוש.

זליקובסקי יצא. הקפיטן וור הוסיף והרהר בו רגעים מעטים. על צד האמת, אין לו דבר נגדו… וזה שהוא תמים קצת – קצת יותר מהמידה – מוטב! אחר היה, אולי, מחוכם יותר מדי, כמו, למשל, אותו יהודי, העובד תחת יד בן ליטל. וזה לא נעים כלל.

הקפיטן וור חייך: מה אמר ליטל? – הוא משער, כי זליקובסקי זה אולי גם מסור לו, על אף היותו יהודי – מתוך תמימות ומתוך מין מבוכה, המקננת בנפשו, מסור הוא ונאמן, לדעתו… רעיון, בכל זאת! חה־חה־חה…

על שולחנו התחיל מצלצל הטלפון. בלי חפזון קרב אל אזנו את האפרכסת. מתוך עומק גרון הגומי השחור, הדק, הגיעו אליו צלילי קול לחוץ ונחנק – קולו של הטלפון.

– הלאו! מי מדבר? – שאל בשלוה.

זה היה הרגע האחרון לשלותו באותו יום ובימים שאחריו. הוא קם על רגליו וישב עוד פעם על כסאו. כל דמו עלה לראשו. מתוך הטלפון דבר אליו ידידו ג’נקינס, קצין במשטרה. הוא קרא לו לבוא מיד הביתה. היתה התנפלות על אשתו, על אליס – התנפלות קשה.

– מי התנפל עליה? – שאל הקפיטן וור את פי השפופרת.

האפרכסת רעדה בידו ודפקה על אזנו באופן שקשה היה לשמוע ולהבין את הנאמר. לבסוף קלט מלים אחדות.

– ערבי… בשדה – היא יצאה לטייל…

– בחיים היא? – זעק הקפיטן וור.

– אה, אין סכנה לחייה! אלא שהיא במיטה. אמה אתה.

שלושה או ארבעה רגעים שישב באוטומוביל, בדרכו הביתה, לא יכול הקפיטן וור לברר דבר לעצמו.

התנפלות – מה פירוש התנפלות? מי? למה?

האם שדדוה? פצעוה?

האוטומוביל עמד. הוא מהר לקפוץ ממנו. אבל בראותו אנשים לפני הבית ושוטר ניצב בדלת, הזדקף מתוך הרגל, העמיד מבט קר, קופא, עבר בין הקהל בצעדים בטוחים, בלי הבט לצדדים, וכך נכנס לביתו. גם פה, באולם הכניסה, הסתובבו שוטרים ועוד אנשים לא־ידועים לו. כולם דברו ביניהם בשעה שפתח את הדלת וכולם השתתקו פתאום בהכנסו – כך נדמה לו. הוא לא היה פנוי כלל להרהר בזה, כי לפניו כבר עמד קצין המשטרה ג’נקינס. ג’נקינס תפס בזרועו וסחבו לזוית האולם.

הקפיטן וור הסב אליו עינים כבדות – מבט תועה ונדהם:

– ג’נקינס, רעי, הגד לי את האמת: מה פירוש כל זה?… העודנה בחיים?

– כבר נרגעה מעט. רק אל תרגיזנה עוד פעם. היא שם, בחדר השינה, עם אמה… היה אדם, לזלי! משול ברוחך!

– אבל, מה קרה, ג’נקינס? – אמר בקול נמוך, ובקש בעיני ידידו הכחשה לאשר כבר ידע ולא רצה לקבלו, והוסיף ותבע במבטו האלם מאת הקצין הגבוה, רחב־הגרם, שיבטיח לו, כי זה שידע שהיה, לא היה כלל.

אך מבטו של ג’נקינס הסתתר אחרי משקפיו החומים, הגדולים, העגולים, הדומים לעיני צפור־לילה מוזרת. פניו היו מרוכזים וחמורים.

– פראים!… חיות־טרף! – אמר זועף והכה בידית שוטו הקשה על אדן האבנים של החלון.

הקפיטן וור תקע עינים יוקדות בזגוגיות החומות של משקפי ידידו, בעדן לא יכול לראות, ושאל בקול חותך:

– מי הוא?

– ערבי… רועה צאן או פלח עובר דרך. מי יודע?

כאשר נכנס לחדר אליס הגיע אליו ממטתה ריח של מי־קולון ועוד מיני ריחות חריפים, המודיעים על תרופות כנגד כאב ראש. אליס היתה מכוסה בשמיכת קיץ קלה, ראשה עטוף במטפחת לבנה, פניה חורים, סגורים, יפים. אולם אך ראתה אותו נזדעזעה כולה, הפכה את פניה אל הקיר והתחילה מכה ראשה בכר מתוך חילה היסטרית. חותנתו רצה לקראתו ותפסה אותו בשתי ידיו:

– לזלי, בני, הנח לנו עתה… מוטב… תבוא אחר כך.

הוא שׁמע בקולה ויצא. באולם הכניסה עוד הסתובבו משום מה שוטרים ואנשים אחרים, והוא הרגיש שוב, וציין זאת בנפשו בלי כל ענין, כי השתתקו בשעה שהשגיחו בו. הוא עבר על פניהם בלי להתעכב, נכנס אל חדר עבודתו, שתה כוס ויסקי ושקע בכסא־ההסב הגדול והרך, בו היה נוהג לנום רבע שעה אחרי ארוחת הצהרים.

בשבוע שעבר ישב ב“בריסטול” עם בן ליטל. הם שתו בירי־ברנדי ובן ליטל ספר על מקרה כזה שקרה לעלמה יהודית לא רחוק מיפו. הערבי נתפס, אבל אחר כך, בדרך, ברח, כנהוג. שניהם צחקו דים, דברו שטויות… ועתה יהיה הוא לצחוק… אותו בן ליטל עצמו יצחק… וגם פרד קאופר, ומג’ור ברימסבי – כולם! והיהודים ילעגו לו – לאליס ולו ילעגו כעת, כמו שהוא ובן ליטל אז, בגן “בריסטול”… אה!

הוא תפס את ראשו בשתי ידיו – מצבו היה טוב כל כך, מזלו האיר לו, הוא הצליח בכל. הנה רק לפני שעה היה מאושר, ופתאום – אין מאומה. הכל נשבר לרסיסים… לעזאזל! לעזאזל!

איך נתחלחלה אליס בראותה אותו! איך הסבה את פניה אל הקיר! אליס המסכנה!

אך מיד התרגז עד כדי רתיחה: עליה לחמול, חה־חה־חה!…

לו אהבה אותו לא היתה עתה בחיים… ומטפחת של מי־קולון לראשה – כבשעת כאב־ראש רגיל…

גם לעת חתונתם לא אהבה אותו. הלא אמרו לו מראש, כי יש לה בחור – ההיה זה ארוס או אהוב? והוא לא שם לב כלל. השעה היתה שעתו – קצין ששב מהמלחמה ולו משרה טובה במושבה החדשה, שזה אך נכבשה. והיה לו עוד טעם אחד שלא להחמיץ את השעה – יותר מארבעים שנה עמדו אחרי כתפו.

וכך לקח אותה לו לאשה והביאה הלום… לאסונו!

באולם הכניסה דברו בקול רם. הקפיטן וור הציץ בעד סדק הדלת. הוא ראה פלח אחד עומד מול פתח חדר אשתו, במרחק שני צעדים מהדלת הפתוחה, – כפו של ג’נקינס על שכמו, שלושה שוטרים אחרי גבו, ומאפלולית חדר השינה עולה לחשה ההיסטרי של אליס:

– לא! לא!

מוציאים את זה, מכניסים ערבי שני. עוד פעם אותו הלחש הצווח:

– לא! לא!

הצווחה הדקה נקבה את ראשו, נכנסה אל קדקדו ונקרה את מוחו הערום. הוא נהם נהימה אלמת, שנחנקה בקנה גרונו, והכה באגרופו על מצחו מכת שגעון, שהתיזה זיקות מעיניו – והוסיף לעמוד על מקומו בלי תנועה, כשהוא אוכל במבטו הרעב את גבי המובלים. את פניהם לא ראה. לנגד עיניו עברו עבאיות מאובקות, שדמו לשקי אשפה, רגלים יחפות, שחורות מטיט, תרבוש אדום, עטוף במטפחת־ראש צהובה, קרקים עשויים מעור נוקשה, אדום, עקאלי־צמר עבים, כפיות לבנות¹.

בסקרו אותם אמר בלבו, כי אכן אין הבדל מי מהם האשם. לו היה בידו להמית ביריה עשרה מנוולים כאלה – היה טוב!

מאביו שמע, כי בהודו היו עושים כך לפעמים. ועתה, לוּ רק נתנו לו לעשות כרצונו. אבל לא יתנו. זוהי הפוליטיקה שלהם – ושלו… – “לשדים ולרוחות הפוליטיקה!” – נהם לתוך קרבו, בלי קול.

ושם מכניסים ומוציאים ערבים תפוסים במקרה. כמה? חמישה, ששה או שבעה? לא ידע את מספרם. רק ידע בוודאות, כי לחנם כל הטרחה הזאת. האם כך מוצאים? צריך לשבור את עצמותיהם, לפשוט את עורם רצועות רצועות, את קרקפליהם – כמנהג האדומים באמריקה – אז יודע הכל. וככה – למה יגידו? כלום יצאו מדעתם?

באה הפסקה בחקירה ודרישה – ההפסקה אשר לפני הקץ. השוטרים הזיעו ופהקו. מחום הצהרים היו עיניהם כבדות וטעונות שינה. איש מהם לא האמין עוד בהצלחת חפושיהם. רק חרה להם על שמעכבים אותם פה שעה ארוכה כל כך ללא צורך.

לפתע קם בבית רחש של התענינות מחודשת. אחד הערבים, שהוכנס כבר פעם ונשלח לנפשו, הובא שנית. נשמע קולו של ג’נקינס שהתעודד:

– גברת וור, צויתי להביא עוד פעם את האיש הזה, אבקש מאוד להסתכל בו היטב, אם אפשר?

מתוך האפלולית, אשר מאחרי הדלת הפתוחה, נשמע פתאום “אה…” כבוש ומרוסק, מרוסק ונמוך מאוד, אך הדו – בתוך דממת האנשים העמוקה – היה כהד קול רם וצלול. ומיד – צוחה, קריאת כאב – ודלת חדר־השינה נסגרה ברעש.

הקפיטן וור הגיח מהקבינט שלו, והיה כיוצא מדעתו.

– אירה בו! – צוח בקול דק ומשונה.

השוטרים עמדו על דרכו. ג’נקינס דחפו אל חדרו.

– היה אדם! משול ברוחך! – דבר על לבו בעוד הוא הודפו לאט לאט אל כסא־ההסב, שבו ישב לפני כן. ווֹר שקע בעומק הכסא, הניד בראשו כסוס זמום, וחזר בעקשנות עורת:

– אירה בו! אירה בו!

– אי אפשר לך לעשות זאת עתה… כשהוא בידי החוק, – העיר בקרירות קצין המשטרה. – אבל הוא יקבל את ענשו – אל תדאג! ובעתונים לא יזכר הדבר כלל – זאת אוכל להבטיחך!

הקפיטן וור נשאר יושב במקומו. זמן רב היה כתפוס בשכחה. מבעד לשכחה זו צצו ועלו בהכרתו ונצבו לפניו ברורות ומחודשות מליו של ג’נקינס: “לא תוכל לירות בו עתה…” עתה – פירושו שצריך היה לעשות, מה שרצה לעשות, קודם לכן, תיכף ומיד… לא לצאת כאשה זקנה ולמלא את הרחוב כולו בקריאות: “אירה בו!”, כדי שיתפסוהו בידיו ולא יתנו לו להפיק זממו, כי אם לגשת ישר, בשקט, ולירות בו כבכלב… כזאת היה עליו לעשות… לזה התכון ג’נקינס!…

הוא קפץ ממקומו כחית יער משוסה, פניו כתם אדום אחד, להבת קצף מתפרצת מעיניו העגולות, חטף מדלפק־הלילה שלו את אקדחו הטעון ויצא בצעדים מהירים אל אולם הכניסה. הפעם היה מוכן לכל.

אך הבית היה ריק ועזוב, הכסאות והכורסאות הוזזו ממקומותיהם בלי סדר, הרצפה היתה מכוסה אבק ואפר של סיגרות – ואיש לא נראה בכל המקום סביב. הוא נגש אל החלון והציץ – שדרת עצים ארוכה, שדופה, רחוב שמם.

ירד אל חצרו, האקדח בידו, גרש בבעיטות רגל את הנגר הערבי, שתקן את הדלת באורותו, וגם את מוסטפה משרתו, ששרתו זה שנתים.

– לא עוד פראים בביתי! – אמר בנועלו את השער.

אחר כך חזר לפנים הבית, קרב אל המזנון ואכל בתאבון חתיכת בשר קר, שהיה עשוי לפי טעמו, קנח את סעודתו בגבינה הולנדית אדומה, שתה כוס ויסקי מלאה ושכב בחדרו על ספתו, ספת עור שחומה, מקררת.

למחרת אותו יום בא אל עבודתו בזמנו הרגיל, באחור של חצי שעה, ומראהו כתמול שלשום – שקט, שבע־אוכל ושינה. רק פניו לא הזהירו כבכל יום.

בעברו במסדרון על־יד חדר תורגמניו קלט את דברי זליקובסקי:

– אבל איך נודע הדבר כ־כי הוא זה.

ואבו עיסא צחק:

– פשוט מאד – וממנו גופא, מהחמור. הלא בראשונה לא הכירה אותו. שלחוהו, איפוא, לחפשי. והוא יצא החוצה וצוחק ואומר למישהו: “חסד כזה עשיתי עמה, והיא אף הכר לא הכירה אותי”. שמע זאת נוצרי אחד ומסר את דבריו לשוטרים.

הקפיטן וור נכנס למשרדו וישב אל שולחנו כמו בכל יום ויום. בדמיונו ראה דמות אדם שתרבוש גבוה ומלוכלך חבוש לראשו, עטוף מטפחת צהובה ומלוכלכת אף היא – אדם שראה אותו רק רגע אחד – אז, בשעה ששיוע כי יירה בו וג’נקינס דחפו לשוב אל חדרו; גבר למעלה מארבעים, לא פלח, לובש מכנסים, עירוני, מראהו כמראה אחד המשגיחים העומדים על גבי הפועלים המתקנים את הדרכים בעיר. האם פגשו פעם? איפה? אולי אז – בעת הפרעות… בן הכלבה! ממזר! ואבו־עיסא… עלוקות! קבצנים ארורים!

– מה שלומו, הקפיטן? – שמע פתאום מעל לראשו קול צלול, ידוע לו היטב.

הוא קפץ על רגליו והתמתח כחייל העומד בשורה.

– לא, לא, ישב לו הקפיטן! – דבר רכות הקולונל ליקרס, מנהל המחלקה. – מובן מאליו, שלנסיעתו לא תהיה כל מניעה.

– איזו נסיעה? – לא השיג בראשונה הקפיטן וור.

– לחוץ־לארץ, לנוח. אוכל גם להאריך לו את החופש ליותר משלשת החדשים הנהוגים… אוכל לתת לו ששה חדשים שלמים!

– אני מודה לו מאד, אדוני! – אמר הקפיטן וור בקול נמוך. – זה יותר משאני צריך. רק אלוה את הגברת וור הביתה…

ואמנם, כעבור שני חדשים שב בגפו. אליס ואמה נשארו באנגליה.

הוא חזר לעבודתו. העבודה היתה אותה עבודה, אבל הוא היה אחר, אף כי הוא עצמו לא ראה את השנוי שבו. גם האנשים אשר מסביב לו נשתנו – פתאום היו משתתקים בבואו. כך נדמה לו על כל פנים. דבר זה הרגיזהו, גרה את עצביו, קלקל את היחסים בינו ובין חבריו.

הוא נסה להתמסר כולו לעבודה. אך בזה מצא עוד פחות נחת. משהו שהיה טמון בקרקע נפשו הרס מאליו שלמות שיטתו הקודמת, הנכבדה על הכל. הוא עצמו לא הרגיש איך התגנבה לתוך “הידיעות” שלו נטיה מזיקה וחותרת תחת זו שקדמה לה, נטיה שעוררה עליו אי־רצון וחשד. הדברים הגיעו ליד כך שהקולונל ראה חובה לעצמו לנזוף בו נזיפה חמורה.

הקפיטן וור התגבר על חולשתו. טבעו עזר לו – זה הרגלו הישן, האומר שאדם צריך להיות זהיר ולא לגלות את אשר עם לבבו, כי אם את ההפך מזה – הרגל, שהיה בעוזריו עד אז, ועבודתו שבה אל הדרך הנכונה והיתה נמרצת כמו לפני כן.

ובכל זאת, לא כמו לפני כן. היא היתה נמרצת יותר מדי. סר ממנו חוש המידה. אותו הדבר שנדבק אל לבו, נכנס אל מוחו ואל דמו ובקש לו מוצא – את המוצא ההכרחי – ולא מצאו – הדבר שהביאו כפעם בפעם, נגד רצונו, לידי יציאת דופן – המה בקרבו בכוח פרא שאין לכבשו, ועבודתו למען שיטתו היתה כשרות אותו דוב שבקש להציל את ידידו המתבודד מהזבוב המציק לו.

אירעו דברים לא־נעימים, לא־רצויים כלל, והקפיטן וור הוזמן שנית לשיחה עם הקולונל ליקרס.

הקולונל אמר:

– הקפיטן וור! הוא עושה בגלוי יותר מדי. הוא עובר על המידה. זה מזיק לענין, ואינו מועיל כלל. אני מעריך מאד את מסירותו, אבל – צר לי מאד… עליו להתפטר… כן, אני מצטער מאד־מאד, אדוני… מובן מאליו, כתב־המלצה משובח יותן לו. לזה אדאג אנכי.

וככה, בגלל המקרה הרע הזה, נפסקה באמצע הקריירה המזהירה של הקפיטן לזלי וור־הבן.

א.

לפנות ערב, בשוב הד"ר יחיאל כץ מעבודתו בבית־החולים, יצא אל הגזוזטרה, המקטרת בפיו, ושקע כמנהגו בעתוני היום, אשר הביא עמו מהחוץ. בהם דוּבר על פתיחת האוניברסיטה בירושלים, על ברכות הממשלות, על ברכת בא־כח פולין, – “ויכחשו אויביך לך”! – חייך כץ, – על טרוצקי שנעלם ונהרג, ואולי לא נהרג, ועל חוסר המים בירושלים. בינתים הרגיש כי מקטרתו כבתה, הניח את העתון על הברכים והרים עיניו – ­– –

– מה זאת?

הוא ישב מוקסם. הביט: אור פלאי השתפך על פני העיר, אור זהוב לא־מצוי. זהב נוזל, נוצץ, שוחק, מילא את האויר, נהר בין השמים והארץ, ירד אל הים הקודר, הזועף, ואבד במרחקים. איזו שקיעה נהדרה! לפני רגעים מספר – שכבת עננים דקה, אפורה, עוברת לאטה, ועתה…

יחיאל כץ ספג מלוא עינים את אור הזהב הרך, המלטף, שזרם מעל הגגות וחוטי הטלגרף והציף את כל הככר הזאת, רחבת־הידים. מגזוזטרת חדרו הגבוהה ראה את תל־אביב החדשה, המתפשטת לכל עבר, המשיגה את רגלי הגבעה אשר יפו העתיקה התכווצה בה ושקטה על שמריה, היורדת אל הים ופניה צפונה, אל פי הירקון. הוא זכר את השכונה הקטנה שלפני המלחמה – חצי תריסר סמטאות קצרות ומסביב חול רופף. עתה צמחו מתוך אותו חול בתים גבוהים ומרווחים, חנויות נאות, בתי חרושת מוצקים, הומים מרוב אדם יגע, והחול המתנועע צפה במקשה של בטון.

חדרו היה בפנת בית גדול, בקומה השלישית, והגזוזטרה יצאה חציה לרחוב אלנבי וחציה לסמטה צרה, צדדית. הוא אהב לשבת פה, על הגזוזטרה, להתנענע לאטו בכסא־הנוע הרחב שלו, לעשן את מקטרתו הישנה ולהשקיף על הרחוב הרחב, הארוך, המלא המולה. רחוב זה לא ידע מרגוע. גם אחרי חצות שוטטו בו להקות של עוברים ושבים.

אור הזהב חור, דהה. פני השמים קדרו. בחלל האויר נהרו צללי החושך המתקרב וריח של גשם נדף מרוח הים.

הד"ר כץ שב והדליק את מקטרתו הקרה. מחשבותיו שטו בעצלתים כסרט העשן הדק, המתפתל, שעלה מפיו. חייו חדלו מלהתפתל ומלהטלטל. עתה הם כמקל ישר, חלק, אין סיקוס, אין סדק, יום הולך ויום בא, הקצה האחד מתרחק, הקצה השני מתקרב… והוא כבר כבן חמשים. חצי מאה שנה… ראש לבן לו, והוא לבדו – אין נפש קרובה… היתה אשה ושני ילדים. נפרדו. לא אהבה אותו. על כל פנים, אהבה אחר יותר ממנו. הלכה, וגם את הילדים לקחה עמה. ואז שב לארץ.

שב, אחרי שתים עשרה שנה של חיים בשויץ ובגרמניה. שב זקן ומצאה צעירה משהיתה בעזבו אותה. היא נתמלאה חיים חדשים, רעננים, סואנים. לא הכירה בראשונה, ואף היא לא ידעה אותו עוד. אחרי־כן נזכרה…

נמצאו מכרים ישנים, נתחדשו הקשרים.

הוא בא בתחלת החורף. שלשה חדשים הלך בטל, ישן על הספה בחדר האוכל של רואה החשבונות ינועם, ידידו מאז, וחי על עשרים פונט שקבל מקופת ההלואות בערבות אותו ינועם. אחר כך ניתנה לו המשרה בבית־החולים ואתה באה הרווחה: חדר לעצמו וספרים, גזוזטרה וכסא־נוע, מקטרת ועתונים אחרי העבודה.

הוא נח.

והחיים עברו על פניו: יום הולך ויום בא.

בבית המקביל לביתו, מעבר לסמטה הצרה, היה חדר אשר חלונו הביט אל מול גזוזטרתו. בחדר גרה גברת צעירה אחת שאת שמה לא ידע. זה לא כבר נכנסה שמה. בערבים, בהאור החדר, ראה דמות אשה דרך הוילאות השקופים. ולו עין חדה, לא כהתה ברבות השנים. והוילאות וילאות־תחרים דקים – אך במעט טשטשו קוי פניה. פעמים ישבה ליד השלחן וקראה בספר או כתבה מכתבים – אז היו פניה הרכים מאומצים ומרוכזים כפני ילדה־תלמידה המכינה את שעוריה. פעמים הרימה את עיניה אל החוף האפל – והעינים היו ילדותיות ולא ילדותיות, והיו אפלות ונוצצות כשמי תל־אביב בלילות ללא ירח, היו עמוקות כבור עתיק בתחתית מערה בהרי יהודה. ולעתים לא רחוקות עמדה מול המראה והתיפתה: מרקה את פניה בתמרוקי־נשים, תקנה את שערותיה, חבשה כובע וסבבה אותו על ראשה הנה והנה… והפנים פני ילדה רכה, כה עגלגלים, כה טהורים, כה ענוגים, והעינים שוחקות ואינן שוחקות, עמוקות – תהום רבה.

פולחן – וזו כהנת… בתולה־כהנת!

לא היתה אוניברסיטה, ולא טרוצקי, ולא ממשלת פולין, ואפילו הזוהר הזהוב הפלאי שלפני השקיעה אבד לו ברקו: היו פני נערה עדינים, זכים, סגלגלים, ועינים שחורות, עמוקות – ובהן טבעה הנפש…

ישב והביט ולא ידע כי הוא מביט. המקטרת כבתה עוד פעם, כבתה מכבר.

רעד של צנה עבר אותו. הוא התעורר. ליל חושך. השמים שחורים, וכוכבים אין. ושחורים מהרקיע פני הים הגדול, הכבד, המטיח בלי הרף את גליו הכבדים אל החול הכבד, הרטוב, התחוח, הנח לרגלי העיר הנרדמת. הים הומה ונשמתו לחה וקרה. כל הלילה יהמה. קר.

יחיאל כץ מתעטף במעילו ויורד החוצה. בדרך לבית־האוכל אשר שם יאכל ארוחת־ערבו, הוא מוסיף לראות בעיני רוחו את החדר המקביל לגזוזטרתו, ואת דמות האשה־ילדה, הכלואה באותו חדר.

מי היא?

הוא עוצר בצעדיו ושואל את עצמו: מה לך, ידידי? מה לך כי נזעקת? הרי אתה כבן חמשים, ופניך בלים…

והיא – חוה, והנחש בעל בריתה. כן, הנחש הקדמון…

בשעת האוכל שוחח על טרוצקי ואל האוניברסיטה ועל חוסר המים בירושלים והסיח את דעתו מהחדר אשר מעבר לסמטה. מהמסעדה הלך לבית הד“ר קנז, שחק במשחק השח־מת, שתה תה, עשן, ושוב היה משוחח על בלפור ועל אלנבי ואל טרוצקי. באו המורה זרחי וינועם, ידידו מאז. הגב' קנז, אשה עגולה, קטנת קומה וטובת־לב, דפדפה בעתון של אפנות מפריז ופהקה, וכסתה את פיה בעתון. שושנה, הבת, נערה שמנה וחורת, יצאה מחדרה לקול השיחה, דרשה בשלום המסובים, סקרה אותם בשויון־נפש ושבה ופרשה אל חדרה. פניה אמרו: כמה הם משעממים, הזקנים האלה! בכל זאת שחק הד”ר כץ בבטחה וזכה כרגיל. שעמום? הלא בה הוא וסביביה, וטוב שלקחה אותו עמה אל חדרה.

הביתה שב אחרי חצות. כך דרכו מכמה שנים.

בהסח הדעת זרק מבט לחלון שממול לגזוזטרה. חושך. נכנס למטה, עיף, מוחו נתמלא תנומה, אך עדיין זע וארג את קוריו: לפטר הראשון, הרוסי, היתה אהובה, אנגליה. פניה כפני ילדה… הוא נשק לה קודם שכרת את ראשה… ואחרי כן – בשפתי הראש הכרות… פניה כפני ילדה תמימה היו… ועינים לה כעיני זו… עיני בתולה – כהנת לאל קונה אביב וקיץ.

הוא ישן שינה חזקה ושלמה, קם בבוקר בריא ורחוק מהזיות הלילה, אכל בתאבון והלך לעבודת־יומו.

ב.

משפחתה היתה ירושלמית משני דורות, ומוצאה מארץ ההונגרים. אבי הנערה, ר' מרדכי טל, נסע פעמים אחדות למדינות הים בשליחויות ממוסדות צדקה, ומאס בזה, כי היה בטבעו איש ישר ותמים ומתרחק מבצע. לאחרונה השתקע בלונדון והיה לעוזר ומשגיח בחנות של כלי ברזל אשר לדודו, אחי אמו, ברחוב בישופסגיט, והביא לשם את אשתו ובנותיו. לנערה קראו נלי. היא היתה הצעירה בבית אביה.

נלי שכבה במטתה, החזיקה בידיה רומן אנגלי ולא קראה. ברומן מצאה פחות ענין מאשר בחייה היא. חייה היו רומן מפרפר, מלא סודות ואפשרויות, מלא צפיה מפחידה וקוסמת – ולא נקרה עליהם האמן שיכתבהו.

הים… האניה הולכת, הרוח־הו־או־הרוח!… והאניה הולכת. לו לא עמדה לעולם ולא עגנה בכל חוף! למה באה הנה?

נלי לא בכתה. עיניה היו פתוחות לרוחה: כאב ועקשנות התכוצו בהן, רבצו מתחת לצעיף של שלוה.

למה באה הנה? איך תחיה פה? והיא לבדה, עזובה, זרה? והכל זר לה פה, בתל־אביב, ואינו דומה לא ללונדון וגם לא לירושלים של ילדותה הרחוקה. ואין לה איש קרוב. רק דניאל. אה, טוב היה אילו גם הוא לא היה פה!

בכל זאת לא בכתה – רק הביטה לתוך חלל האויר המועם בעינים פתוחות לרוחה.

משם היתה מוכרחה לחמוק. לא היתה ברירה.

ג’ימי!… יותר מדי הרחיקו לכת!

למה הסכימה להתארס לבראון? אמא הזקנה, החולנית, האוהבת אותה כל כך, פצרה בה. ורבקה, אחותה הגדולה, רצתה בזה. והוא אהב אותה, ואוהב… הוא באמת אוהב אותה.

ואז בא ג’ימי ונכנס לתוך חייה, ותהי בידיו ככלי ביד היוצר. ג’ימי זה – היא אהבה אותו… ‘היא שונאת אותו’!

יש אנשים היודעים לפרוץ להם דרך בסבך החיים. ובראון לא ידע. מחכה שהיער יפתח לפניו ויראה לו את שביליו. חלש, לא יפה וטוב, עד כמה היה טוב אליה! ונפשה לא אהבה אותו.

מי הוא הצר צורת חייה?

היש לה אופי? אופי… אופי אומלל!

האמנם אין לה רצון?

רוברט גוּלד היה מלגלג: “רצון, נלי הקטנה, לך רצון?”

זה הזאב הטורף מדרום־אפריקה, בעל מכרות של יהלומים, סוחר עבדים בעבר – הוא לא נגע בה לרע. ובעצמו הגיד לה – למה… אז, בלילה, בשבתם בפנת המכסה של האניה, שהובילה אותה ליפו ואותו לפורט סעיד…

הוא הושיבה על ברכיו ונשק את עיניה ואמר: “אם אקחך אלי, לא אוכל עוד להפרד ממך, נלי הקטנה. ואני שבע שנים ושבע חיים, ואשה לי ובנים גדולים. ואף כי עולמי יהיה ריק וחיי חסרי־טעם בלעדיך – לא אעשה זאת. ולרמסך, ולעבור עליך, לדרכי – כדרכי מאז – גם את זאת לא אעשה… כי אהבתי את נפשך, נלי הקטנה!”

וצחק: “בפעם הראשונה בחיי אשיב את ידי ריקם!”

עיניה שתו ברק עיניו הקשה, שנרכך, לחייה ספגו את נשיקותיו המלטפות, המתאפקות. ושפתיה לחשו: “אהיה לאשר אהבה נפשי… מה לנו יום המחר!”

הוא לא שמע ולא הבין. היא סגרה את לבה ונדמה.

וכך נפרדו.

שפתיה ההדוקות נפתחו לחצי; בת־צחוק שובבה וחולמת רחפה עליהן. היא שמה את ידיה החשופות תחת ראשה, עצמה את עיניה. היא ראתה דברים שקרו, או שהיו יכולים לקרות, ושכחה את בדידותה בחדר ריק זה, בעיר זרה זאת.

זרועות היו לה עגולות ורכות, לבנות־ורדיות, ובמסגרתן היו פניה כפני בת כרובים ישנה. והיא ידעה זאת.

לפני זמן רב היתה ילדה קטנה. כמה טובים היו ימי ילדותה! בבית־הספר בלונדון אהבוה הכל. המורה לדקדוק, גם קולו היבש היה מתרכך כאשר דבר אליה. ברחוב היו אנשים עוצרים את צעדיהם: “איזו ילדה יפה… בת־הכרובים הקטנה!” ובבית פנקוה. אביה נשאה על כפיו.

אחר מותו באה ההתפרדות.

גולד האפריקאי, זה הזאב האלים, הטורף, הלא הוא צדק בכל זאת. בידיו היתה חסרת־רצון. והוא, שכל חייו שוד וגזל, איך שמר אותה מפני עצמו? איך כבש את לבו!

וג’ימי אף הוא טורף – וגס; היא שונאת אותו.

שם היה לה קשה כל כך בעת האחרונה. רק פתח אחד נשאר – לברוח. והיא ברחה. ואין להביט אחורנית.

לאן? בבית היו זכרונות מהארץ, קשר של דורות. זו היתה מולדתה הראשונה, והיא שבה אליה. והנה היא פה והיא זרה וגלמודה.

היה עוד קשר: דניאל. גבוה, ראש קטן, פני צפור, וידים ארוכות, ואצבעות גרמיות. הן דבקות בה – אי־אפשר לה לשאת אותן. והוא כולו דבק בה יותר מדי. מעודה לא אהבה אותו… קרוב הוא לה מצד אמא. לפני שבע שנים התנדב לצבא שהלך לארץ־ישראל. וככלות המלחמה נשאר בתל־אביב. קנה מגרשים ומכרם, בנה בתים ומכרם, הלך והתעשר.

ואותה לא שכח. כתב לאמא כמה פעמים: שלחו לי את נלי הקטנה! והנה היא באה.

באה והתעקשה מהרגע הראשון: שום התחיבות! היא רוצה לעבוד ולחיות ברשת עצמה. הוא ויתר בכל, השיג לה משרה במשרד של אכספורט ואימפורט, הביא לה מתנות, כתב מכתבים ארוכים לאמא, וחכה, ורצה לקוות.

וזה הצד הקשה ביותר בחייה פה.

ג.

רוח חזקה וקרה באה מהים. השמים הלכו הלוך וקדור, ויהי גשם על הארץ. הד"ר כץ חדל מלשבת על הגזוזטרה. הוא קרא ספרים בחדרו, ואת הערבים בלה אצל מכירים. מהגברת הצעירה אשר מעבר לסמטה הסיח את דעתו. בימים האלה התרגל לבקר בבית הצלם ארקוס. הצלם היה איש שקט ושקוע בעבודתו ואשתו היתה מתרפאת ממחלות־נשים שלא הרפו ממנה. שני יצורים קטנים, דבקים זה בזה, חרדים זה על זה, אין ילדים, אין תקוה להמשך והתפשטות. והנה באה אליהם מניה, בת אחיו של ה' ארקוס, בת שמונה עשרה, נערה שובבה, חביבה וצמאה לחיים. היא לא ידעה כל שפה זולת רוסית, כי גדלה בפטרוגרד, אשר לשם עקרה משפחתה בפרוץ המלחמה. ריח של רוסיה האינטליגנטית הביאה אתה הנערה הצעירה, והחיתה ביחיאל כץ רגשות וזכרונות מלפני שנים רבות.

הד"ר כץ היה בעל לב טוב ורך ונפש הוזה. עתה הגיע לפרק הקודם לזקנה: עוד הלב תוסס, לב עוור המחפש לב עוור שני שיענה לו, ועוד העינים מבריקות – אותן העינים מלאות ההבעה, שהיו הקו היחידי היפה בפניו הרחוקים מיופי.

מניה אהבה להקניטו. היא היתה מגלה לו את לבה – כי הלך שולל אחרי העורך־דין ציטרון, בעל הבלורית המגודלת פרא, או אחרי רגלסקי, הכנר המסורבל, שידיו מקסימות. כל עין רואה אותן. ועיניה הבהירות היו צוחקות בהסתר למראה פני איש־שיחתה המתכרכמים. אך שעת הגמול לא אחרה לבוא. באחד הערבים הוציא הד"ר כץ מכיסו פסת נייר וקראה לפני בני־ביתה רשימה של שבעה שמות, והודיע, כי אלה השבעה כבשו את לבה של מניה בארבעה עשר יום בדיוק. כולם צחקו והנערה ברחה מהחדר.

לא בנקל ולא תיכף עלה בידי הגב' ארקוס להשיב את השלום על כנו. הד"ר כץ הביא למניה ספרים רוסיים חדשים והבטיח לקחת אותה לטיול בירושלים.

כך עברו הימים.

ופעם אחת, ברחוב, בשובו מבקור אצל חולה, פגש את נלי טל. עיניה נתקלו בו והציצו ישר לתוך עיניו; מבטה היה שלו ואינו שלו, וזרם של חיים נסתרים רעד בו. ועיניה אלה, שלטפו חלונות החנויות, המציגים לראוה דברי נוי וקשוט, לטפו גם את פניו הבלים של הד"ר כץ, והלחיים הצחות והרעננות שחקו לקראתו בעדנת צבען ובקשו נשיקות, והשפתים הקטנות נפתחו לחצי והצטחקו אף הן… קראו לציד התועה ביער…

אולי לא ראתה אותו כלל. אך הוא ראה אותה גם אחרי שעברה ונעלמה מעיניו. באותו ערב לא הלך אל הצלם ארקוס.

שעה ארוכה ישב בכסא־הנוע שלו על הגזוזטרה ועשן את מקטרתו. בחדר שמעבר לסמטה היה חושך. ובלבו ערבוביה של אורות וצללים, וצפיה לנס שלא האמין בו. וכשנלאה משבת בבדידותו קם ונכנס לבעל־הבית לשחק עמו במשחק השח־מת. אברהם מנשה מרגלית היה שמו של בעל הבית, והוא מזכיר בכמה לשכות של חרדים וחצי־חרדים וכותב מכתבים מארץ־ישראל בעתוני ורשה, וכתבי־פלסתר על אנשי שם – את אלה הוא מוציא על חשבונו בחוברות מיוחדות ובעלום שמו. מרגלית שחק במתינות ובחשבון, וכאשר היה מצליח – כמו באותו ערב – היה מרבה לדבר על חדושי המדע שקבלם מה“מאמענט” ומ“דער אמעריקאנער”, ועל הספקולציה במגרשים בתל־אביב, ועל עוד מעשים מגונים הנעשים על־ידי אנשים הגונים. לעולם היו בגדיו מצוחצחים יפה, קולו מתוק ודבורו עגול, ועגולות ואיסטניסיות היו כל תנועותיו. ממנו נודע להד"ר כץ שמה של הנערה – נלי טל – וממנו שמע אודותיה דברים עגומים ונוקבים את הלב: כל ערב באים אליה אורחים; כל ערב מכר חדש יושב אתה בחדרה עד חצות…

– ובדלתים נעולות! – מוסיף ה' מרגלית ומחייך בהנאה. – מפי הגב' בנדיקוב עצמה, שאצלה גרה אותה אנגליה, שמע כל זה.

הד"ר כץ אינו מאמין, מתרגז בלבו ואינו אומר דבר; רק מזלו במשחק השח־מת יורד פלאים והוא מפסיד שלש פעמים בזו אחר זו.

הם קמו מהמשחק בשעה מאוחרת. בעל הבית, שלבו טוב עליו, מלוהו לחדרו, ואגב, מציץ דרך הגזוזטרה בחלון שמעבר לסמטה – החלון מואר, הוילאות שקופים, ושתי דמויות נראות יושבות סמוך לשלחן קטן.

הגב' בנדיקוב אומרת, כי בחפץ לב היתה משלחת אותה, לולא ארבע הלירות שהיא משלמת בעד החדר.

– ארבע לירות בעד הכלוב ההוא? – מתפלא הד"ר כץ

– כן, כן, אדוני. ולחדר גם גזוזטרה אין.

הוא נאנח. סוף־סוף אין הוא מקבל אלא שלש וחצי בעד חדר גדול מההוא. והגזוזטרה בלבד מה היא שוה? לוּ רק היה הד"ר כץ יוצא, היה יכול להשכיר את חדרו בחמש לירות לחודש לכל הפחות.

קמה שתיקה לא־נעימה, מעיקה – כי ראו איש ללב רעהו. ה' מרגלית הפסיקה בשובו לענין הראשון:

– ויודע הוא מי הוא זה שם אצלה?

– מי?

– הלא זה דושקין הצעיר, בנו של הסוחר בעצים דושקין. ויודע מר, מה כרוך בזה: דושקין זה הלא הוא ארוסה הרשמי כמעט של כרמלה לנדא, שארת־בשרה של הגב' בנדיקוב. לולא ארבע הלירות… מבין? הגב' בנדיקוב, גם כן… כסא שבור לא נתנה לה. ארבעה קירות, ולא עוד. חלון אחד, כלוב… ארבע לירות!

לבסוף הלך.

הד"ר יחיאל כץ ישב על הגזוזטרה, רעד מקור הלילה, לחך את מקטרתו הישנה, ולא האמין.

אך בנפשו חלחלו טפות מרורים וכאב.

ד.

דניאל קפלן, קשה היה לו לבקר אצל נלי ולחדול לא יכול. בעוד ילדה קטנה כבשה את לבו והשתלטה על דמיונו, ועתה אהב אותה אהבה עזה ומיואשת; והיא שתקה. יותר ויותר התכנסה לתוך עצמה, ולא דברה. כך היה דרכה מאז. הוא הביא לה דברים קטנים ויפים. היא הודתה לו בקרירות, בחשש פן יחיבוה במשהו המתנות האלה, והוסיפה לשתוק. בבואו ישבה לכתוב מכתבים או לתפור, והיתה כאלמת, ולא הביטה לצדו. רק לעתים רחוקות הצליח לתת לה דבר שמצא מאד חן בעיניה – פרח או צעצוע אמנותי – אז נוצצו עיניה נגד רצונה ושלחו לו מבט של הכרת־טובה. כי לבה היה ילדותי ותמים. אחרי זה שבה ושתקה. והיה קשה לשניהם.

דניאל קפלן היה אובד עצות. ופעם אחת הביא אתו את דושקין הצעיר, בנו של הסוחר העשיר מנחם דושקין.

לבחור היו תלתלים ערמוניים ועינים כחולות ובגדים נאים. קולו הרם מלא בן־רגע את החדר הקטן והמס את הדומיה הכבדה, שקפאה בין כתליו זה כמה שבועות.

– הגברת יודעת לרקוד?

נלי ידעה לרקוד. היא אהבה לרקוד ויכלה לרקוד לילה תמים. זה כבר חשקה נפשה לצאת החוצה, למרחב, מהחדר הצר הזה, שנסגר עליה והיה כבית־כלא. אבל לבדה לא יכלה לצאת – וחכתה לאיש שיבוא ויוציאה. ובעיני הבחור הזה ובקולו צלצלו הדי חיים הבוקעים ועולים.

– אני מזמינה לנשף רקודים שיהיה מחרתים בקזינו.

היא הודתה לו. הם הוסיפו לדבר. היא ספרה על נשפי הרקודים בלונדון. דניאל קפלן השקיף עליה והשתאה: שפתיה רעדו מצחוק עליז, צל הזעף הקפוא סר מעל פניה, הם חיו; זו היתה נלי הילדה הפורחת, עת שבה הביתה ממשחקיה ברחוב, בלונדון. אך לעברו לא הביטה.

הוא פה שלישי – ומיותר.

הם רקדו בקזינו. דושקין הציגה לפני כרמלה לנדא, אבל לא אמר לה, כי זוהי ארוסתו. אחרי הרקודים עזבה ועמד ושוחח עם כרמלה.

– מי זאת? – שאלה כרמלה.

– קרובתו של מר קפלן, שהביאה מאנגליה.

כרמלה נרגעה.

– עד כמה היא נעימה, יפה ממש… הנני מוכנה להתאהב בה.

– גם אני – פלט דושקין.

כרמלה הכתה אותו במניפתה על פניו.

– לך אסור… היזהר! ועתה שוב אליה. הלא הזמנת אותה.

ולבה לא היה עוד שקט; עיניה פנו תכופות לצד אלה השנים.

הוא בא אל נלי פעמים אחדות לעת ערב, והם יצאו לשוח ברחובות העיר הצרים מרוב קהל עובר ושב. ובשבת אחר הצהרים, בנטות היום, הלכו עם זרם המטילים הצפוף, היורד אל שפת הים, הסתכלו במזרקות היבשות של הקזינו ובברבוריהן הצמאים נטויי־הצואר, ועברו על פני המסעדות ובתי הקפה החדשים, אשר צצו מהחול ועמדו בסך. הבנין הכפול של המלון, שהוקם מול הקזינו, נתמלא יהודים לבושים בגדי חג, חבושים מצנפות מזונבות, וכבר היה בו בית־כנסת רועש שקולותיו יצאו אל הים והתערבו בנהימתו הנצחית. הם התנהלו לאטם בתוך ההמון הנוהר, המציף את הרחוב לארכו ורחבו, בין הבנינים החדשים של העיר החדשה הזאת העוברת על גדותיה, ובין בתי המרחצאות שכפות רגליהם טובעות במים ולשונות־המים המוריקות מלחכות את צלעותיהם, באו עד קצה הרציף הקצר והוסיפו ללכת בחול שטרם נכבש, חול מרפרף, ומרשרש תחת לחץ אלפי גופות אדם הולכים ויושבים, שוכבים וזוחלים ומתהפכים, קבוצות קבוצות, אנשים, נשים וטף, שיצאו לשאוב את נשימת הים הרעננה ולהשתרע בחיק שפתו הרכה, המרגיעה.

והים שחק. הוא הסיע גלים ירוקים ואפלים, גל אחר גל, גלגלם כחביות ארוכות ומתנפחות, וכרסו הרחבה נתמלאה צחוק אדיר, והתנדנדה והתחלחלה והעלתה קצף לבן, רותח. עיני נלי צללו בים, עינים עורגות ומתגעגעות שׁבּבּאוּ את מעמקיו. היא זכרה את נסיעתה הנה. אה, לו עוד התמידה! למה נגמרה? מרחוק הבהיקו כנפי אנית־מפרשים צחורות. לצד שמאל, מול יפו העתיקה, היושבת על סלעה המרומם, עגנו אניות־קיטור גדולות. לו עלתה על אחת מאלה והפליגה למרחב, לקצה תבל… לדרום־אפריקה.

היום ירד. החנויות שממול הוארו – נקודות חשמל לבן־צהבהב נקבו את אפלת הלילה המתעבה. היה קריר.

החול והדוחק עיפום. הם שבו ונכנסו אל הקזינו, שכבר היה מואר ופתוח לאורחיו, וישבו ליד החלון המשקיף אל הים. נלי בקשה קפה בחלב.

באולם הצר, הנמוך, העשוי פנות פנות, סביב השלחנות הקטנים, ישבו הרבה אנשים, ודושקין ספר לה, מי הם ומה מעשיהם. בזוית רחוקה ראה את הצלם ארקוס עם אשתו ואחותו, והד"ר יחיאל כץ.

– אה, הנה שכנך, הד"ר כץ. הלא הוא גר אצל מרגלית, הבית אשר מול ביתך ממש.

– עינים לו יפות – העירה נלי.

– וחוץ מהעינים היפות? – לגלג דושקין.

– גבר אין צורך שיהיה יפה דוקא – פסקה נלי.

– הזהרי, הגב' טל! בחור זקן זה – הוא כעת בגיל מסוכן. הנה מצא לו ילדה קטנה ולא מכוערת כלל, שאך זה באה מרוסיה, והקיפה כחומה. מגור מסביב. אין להתקרב. האנשים בגיל חמשים נעשים מסוכנים מאוד, הגברת טל!

ונלי צחקה, צחקה. היא אהבה כל כך דברים מצחיקים.

כמה מהאורחים והתיירים, שישבו ליד השלחנות הקטנים, המרובים, הסבו את פניהם וסקרו את הגברת הצעירה הצוחקת; ושוב סקרוה, ושכחו לשוחח עם גברותיהם.

המנגנים הסתדרו על במתם ופתחו בוולס. נלי ודושקין רקדו, נחו ושבו לרקוד, רקדו עד אחרי חצות. פני הנערה להטו, עיניה נוצצו והיו שכורות – שביבי יין־קדומים רקדו בהן רקוד הוללות קדמון. נפשה שטה בזרם המבטים שעטפוה, הזרם חבק אותה ולטפה, ונשאה למרחקים…

היא שכבה בבוקר במטתה וצפצפה כילד שובב. דרך החלון היחידי שבחדרה הציץ אליה יום שמש חדש, בהיר, מצטחק. כמה טוב פה, בתל־אביב. כמה חמה השמש ונעימים הערבים. והחיים קלים ושמחים. והים הגדול הומה והומה. בשבוע הבא יהיה עוד נשף רקודים והיא תרקוד עם דושקין, ועם הכנר רגלסקי שדושקין הציגו לפניה, ועם אחרים… אה, היא מאושרת!

ודושקין נעשה עצבני ושתקן. חדל לספר לה מעשיות, מלבדחה בבדיחות, מלשיר. נדם. בעיניה הנשואות אליו, עמדה שאלה.

היא נגשה לראי והתחילה לסדר את שערותיה הגזוזות.

– אני רוצה להיות יפה! – אמרה בקול עבה, גברי וילדותי כאחד.

היא חבשה את כובעה העגול, העשוי לבד רך, כובע גברים אפור־ירקרק, והסבה אליו את פניה הרציניים.

– האם אינני דומה לנער?

– נער מקסים, בחיי! – נשבע דושקין.

– אני שמחה, שאני דומה לנער.

– ואני הייתי רוצה לקנות לי נער כזה.

– נער כזה אין קונים בכסף, – השיבה נלי.

דושקין נבוך. לא מצא מה להגיד. הוא היה בן סוחר־עצים עשיר, ודבר אירוסיו עם בתו של לנדא היה ענין כמעט גמור, ולאביו היו עסקים נכבדים עם ה' לנדא. לבו בכה: נלי, נלי, נלי הקטנה החביבה, אוי נלי! ומוחו חשב חשבונות: אם ינשק לה פעם, האם זה יחייבו הרבה? והיא – האם תרשה? לא תעלב?

ונלי פטפטה – היא רצתה לפזר את רוחו הרעה.

– אמא היתה אומרת כי רק בטעות לא נולדתי ילד.

– לא, לא בטעות! – קרא דושקין, ועיניו לטפו את פניה ושתו ברק עיניה.

– כן, אין טעות, – אמרה נלי בקול נמוך, ולחייה הסמיקו.

היא הסירה את הכובע מעל ראשה.

– ראה, כמה גזוזה אנכי.

הוא נגע במפרקתה החשופה. היא עמדה בלי נוע. היתה בה צפיה לא־ברורה. למה? – לא ידעה. שפתיו נגעו במפרקת, נגעו בפחד, בלי החלטה.

– לא, לא… אסור! – קראה, וסרה הצדה.

הוא שב אל מקומו ולבו הסס. היא אמרה: “אסור!” – הלא לעגה לו! אך על צד האמת הלא נכון: לו אסור. בחור יפה ועשיר, חתן רצוי, לעולם חשש לרשתות שהעלמות פורשות לו. עליו להזהר.

ונלי כבר נלאתה ממנו. היה בו משהו לא־נעים, משהו לא־שלם. שורש נפשו היה דל, חסר הלמות עזה. ולמה ישב פה ולא ילך?

הוא הוסיף לשבת, וראשו מורד. אותה שעה ספר לה את אהבתו הראשונה. הוא היה תלמיד בגמנסיה, בכיתה השביעית. והיא גם כן בכיתה השביעית. ועוד חבר אהב אותה. ולו לב חולה, ואם יקחנה ממנו יתפקע הלב החולה. והוא, דושקין, ויתר לחברו ופרש הצדה. זה נגע עד לבה.

– כך עשית?

עיניה הנוצצות, הקוראות, טבעו בעיניו, ידה הקלה נחה על ידו המונחה על קצה השלחן, שפתיה לחשו:

– מסכן,,, ילד טוב שלי!

לבו בכה: נלי שלי! ומוחו חשב: אם אקום ואנשקנה בשפתיה – זה לא יחייבני יותר מדי? ולא יכול להחליט.

בנשף הרקודים השני היה נרגז ומבוהל. פעמים אחדות עזב אותה וישב עם כרמלה. בשיחתם היתה נכרת התרגשות.

נלי רקדה עם הכנר רגלסקי. שאלה אותו:

– הגב' לנדא היא ארוסתו של ה' דושקין?

– כן, האם לא אמר לה?

הוא גלה סקרנות לא־נעימה והיה כחוקר אותה. ונלי, שלא ידעה לשקר, נבוכה:

– אולי אמר… אינני זוכרת.

כל כך פשוט שקרה, מפני שלא ידעה לשקר. שוב ישבה על־יד אותו חלון המשקיף אל הים, ולמולה הכנר רגלסקי – דושקין התנצל ועזב את הנשף עם כרמלה ארוסתו.

השעה היתה אחרי חצות. האולם התרוקן. נשארה ערבוביה של כסאות ריקים, שהמלצרים אספום ושמום זה על גבי זה, עמודים עמודים, והוציאום החוצה, ושולחנות מכוסים מפות משומשות, מכותמות, קרועות. ובין אלה עדיין הסתובבו חמשה ששה זוגות של רוקדים מסורים ודבקים.

רק עתה ראתה את האולם, עד כמה הוא צר ונמוך ועד כמה משונה התקרה המקומטת העשויה פסים לבנים ואדומים, המעלים על הדעת פנים מזודת קרטון זולה. ובחוץ היה לילה שחור, וים גדול, שחור, נוהם, שלקק את עמודי בית־שעשועים זה וזחל ביניהם, מתחת לרצפתו התלויה על העמודים האלה, והשתטה, והוריד ריר לבן שהבהיק באפלה.

נלי שכחה את האולם העלוב, את שלחנותיו, כסאותיו ורקודיו, עיניה טבעו בעלטת החוץ, והחוץ האפל צלל בנפשה שכבר ידעה הכל. כך הרהרה שם, והוסיפה להרהר בחדרה, על משכבה; כל שעות הלילה הארוכות, האטיות, נדודות־השינה, שכבה פרקדן, עיניה פקוחות – והכל היה ברור לה.

הוא ויתר על אהבתו הראשונה, ויוסיף לותר – רק על כרמלה לא יותר, כי עסקי אביו כרוכים בזה. סוחר!… איזו עיר מכוערת. והאנשים בה רעים כל כך…

הנה רוברט גולד – גם הוא סוחר. אך לא כמו אלה. אינו יושב בחנות ומנהל פנקסי חשבונות. הוא נוקב נקבות בהרים, כורה מכרות בבטן האדמה, גושר גשרים, משקה מדבריות. ואף הוא ספר לה מעשה באהבה, אהבת נעוריו. הנערה היתה בת זוּלוּ שחורה. הוא קנה את לבה; היא עזבה בחשאי בית אביה והלכה עמו. אחיה רדף אחריהם שני ימים והשיגם לא רחוק מעיר הבורים אשר שם בקשו למצוא להם מפלט. ובני זולו אנשים מלומדי מלחמה מנעוריהם ולבם עשוי לבלי חת. לו, לגולד, היה רובה, וזה בא עליו בחרב ובחנית ארוכה. הוא הזהירו, ולא אבה השחור לסור ממנו, ויירה בראשו, ויכרע ויפול תחתיו. והנערה עזרה לו לקבור את אחיה המת…

הוא היה חזק ואכזרי – וכזה צריך היה להיות.

וגם הוא ויתר. מרוב כח ולא מחולשה. אה, היא היתה מוכנה לנשק את רגליו!

נלי לחצה את פניה הבוערים אל הכר הלבן, הקריר, ובעיניה הפתוחות לרוחה רבץ כאב חשאי, שעלה מקרקע נשמתה.

ה.

הכנר רגלסקי, האם הוא מצא חן בעיני נלי יותר מאחרים? גבר רחב־חזה, פניו מלאים והרמוניים, רק חורים יותר מדי, שערותיו שחורות ככנף העורב, ועיניו שחורות, קרות ובוחנות, וידיו מלאות הבעה. אמן שיצר לרצונו צלילי כסף של פלג מים קטן בעמקי היער, ואושת עלים, וקול סופה, וזעקת לב אדם פצוע. בשעה שנגן היו נצמדות כל העינים אל ידיו, והידים הקוסמות האלה שלטו בכל נפש; ולבושו היה נהדר: שחורים, חזיה מעין קרם עדין, נעלים מארכות, קלות, לטושות – יצירה אמנותית אף הן! – וקצה ממחטה תכולה בולט מכיסו העליון. ואיך רקד!

רגלסקי לוה אותה הביתה. הוא התבונן אל חדרה, בחן הכל.

– הגב' גרה פה לבדה?

החדר היה קטן ולו חלון אחד לצד הסמטה, מול גזוזטרתו של הד"ר כץ. מטה, שלחן־לילה ועוד שלחן קטן ועליו פרחים חיים, אדומים וכחולים וצעצועים קטנים, יפים.

נלי הסירה את כובעה ואת מעילה הרחב שהסתיר קוי גופה. היא נשארה בחולצת־משי ורדית־בהירה, גמישה, קצרת־השרוולים. זרעותיה היו עגולות ורכות, לבנות וורדיות אף הן. חזה לא הובלט כמעט מתחת לחולצה – רק רשום רך, רומז, שובה את העין. בפניה עבר רטט נסתר, ולהב קל ומשכר רעד בהם, ועיניה נוצצו כטפות יין שמור מדורות.

“איזו ילדה, אה, איזו ילדה נפלאה!” נגן לבו של הכנר.

– מי הם בעלי הבית, הגב' טל?

– הגב' בנדיקוב. היא משכירה עוד חדרים.

– אה, זו הגב' בנדיקוב?… פעם אחת פגשתיה בבית ה' דושקין. והיא גם הזכירה את שם הגברת. ולא לחסד, חה – חה.

– את שמי? מה אמרה עלי?

– אה, סקרנות של נשים!

– האנשים הטובים מעולם אהבוני, – חייכה נלי.

– כלומר, היא אשה רעה? – גחך רגלסקי.

נלי לא ענתה. כל השיחה הזאת היתה לה מורת רוח. והיא גם לא ידעה לדבר רעות בזולתה. רגלסקי הרגיש בזה ומהר לפנות לענין אחר.

בדרכו הביתה היה שקוע במחשבה אחת: איך לגשת? הוא ידע הרבה נשים והיה בטוח, שיוכל למצוא פתח ללב כל אשה. וההצלחה האירה לו פנים לעתים לא רחוקות. הוא טייל עם נלי בערבים, הביא לה כרטיסים לתיאטרון ולאופרה, שלא עלו לו בכסף, מפני שהוא היה הכנר רגלסקי, והביא לה מתנות קטנות וזולות. היא ראתה את זולותן, ובכל זאת קבלה אותן ברצון, כי ממנו באו. בדבר אחד נוכח: תוכה כברה – יחס גס לא תשא, וגסות־רוח לא תמחל, ונפשו דוקא מלאה גסות כבדה, יסודית, המפכה ונוטפת מכל סדקיה. אבל הוא היה אדם פקח וקר־מזג, ועלה בידו לכפות את טבעו לשעה ולהיות טוב־לב ונדיב־רוח.

והיא שהיתה מהרהרת בבדידות חדרה, חוטטת ובודקת לאחר מעשה – בשעה שדבר לבה שכחה לשקול ולבדוק. היא אהבה את ידיו היפות ואת הצלילים הכושפים שהן יולדות, ושוב הרגישה בקרבה חרדת החיים הרעננים, העולים ממעמקים, ממקורות נעלמים. בבוקר צפצפה ופזמה ניגונים, וכל היום פטפטה עם הפקידים במשרד האכספורט ואימפורט שעבדה שם, ושמחה לקראת הערב המתקרב.

רגלסקי פגש את הד"ר כץ ודבר אתו על אדות נלי.

– העלמה הזאת – חבל שאינך מכיר אותה! – עלמה מעניינת מאד. בימי קדם ודאי היו יורדים הנה צידונים, שודדי־ים, ולוקחים אותה בשבי תוך שאר הבנות. אז היתה מאושרת. כי לבה צמא לשוט ולנשיקות – רק באלה תדע אושר.

הד"ר כץ ראה כי זה נרגז, ושמח. שמח לשוא, כי הכנר רגלסקי ידע את דרכו – עתה היתה קצרה מאד. רק עוד צעד אחד, קפיצה אחת חלטנית, אחרונה, אכזרית. הוא לא פקפק בהצלחתו. ובכל זאת, טרם העיז. עיניה השלוות, התמימות ואינן תמימות, העמוקות כל כך, כמעט רפו ידיו.

לו היה דמיון קר והגיוני. הרעיון על הצידונים מצא חן בעיניו. אחרי הצהרים שכב שעה ארוכה על ספתו וחבר ספור על נלי שנפלה בידי שודדי־ים. למחרת נזדמן שנית עם הד"ר כץ וספר לו את אשר בדא אתמול על ספתו. ובערב, בבואו אל נלי, שח גם לה:

– בימי קדם היתה ביפו עלמה אחת צעירה ונחמדה כמו נלי…

גם את חולשתה גלה: היא אהבה, כמו ילדה קטנה, שידברו על אדותיה – על תלבשתה, על עיניה, על אופיה, ולא נלאתה לשמוע.

– שערות היו לה שחורות ורכות, לא־גזוזות – טרם הגיעו לידיה עתוני־האופנה מפריז, כי טרם היתה העיר פריז… –ועינים היו לה שחורות, עמוקות ונוצצות, כעיני נלי – הוא לקח את ידיה בידיו ונשק את אצבעותיה – ושפתים היו לה קטנות, מתוקות, כשפתי נלי, ופנים רעננים, עדינים, טהורים –

היא צחקה:

– כפני נלי… טוב! כבר ידעתי!

– חכי!… היא היתה יפה ומפונקת, והלכה אחרי שרירות לבה. אך את לבה לא ידעה. והנה באו שודדי־ים, בני צידון רבה, השוטטים ועוברים בכל חופי הים הגדול, באו וירדו אל היבשה לפנות בוקר ופשטו על סביבות העיר, ושבו בערב עמוסי שלל, ונהגו לפניהם את שבים, בנות ונשים צעירות – רחם רחמתים לראש גבר! והיא היתה בין השבויות. והשובה אותה הביאה לסירתו ושמר אותה מכל משמר. הוא היה שר וגדול בעיר צידון רבה. הוא הביאה לארמונו וידע אותה, ואהב אותה. עתה ידעה את לבה: לשוט ונשיקות היתה תשוקתה. והנערה היתה מאושרת… כן.

– ומה הסוף? – שאלה נלי.

והיתה בשאלה תמימות ולא־תמימות. הוא עשה תנועה של קוצר־רוח. מה לו הסוף? לו רק היה הוא אותו שובה והיא אותה שבויה!

– נלי הקטנה, מה זה – סוף?

הוא משך אליו את ראשה ונשק את פיה, את עיניה ואת שערותיה. היא הרהרה רגע קל ואמרה בעצבות:

– אתה איש רע!

אבל לדבר עוד לא יכלה, כי הלב דבר.

ו.

ואת הסוף שהכנר רגלסקי לא ידע, ידע הרופא יחיאל כץ, הבחור הזקן, ההוזה על גזוזטרתו. הוא הוסיף להרהר ברגלסקי וספורו, ולבו היה מלא רגש של חמלה לנערה הצעירה והנאוה הזאת. הוא ראה חותם של סבל ויגון טבוע על פניה הענוגים ונאנח:

– נלי הקטנה שלי! נלי המסכנה – פרח־מעדנים שיירמס מחר!

פתאום נגלה לו סוף אגדתו של רגלסקי – זה שהלה לא ראה. איך בא אליו סוף זה – לא ידע. אבל זה היה הסוף באמת. הוא הדליק את מקטרתו וספר לעצמו:

"הסוף היה עצוב מאד. הנשים שבארמון שנאו את בת יפו היפה. היא לא עשתה רע לאיש. היא לא בקשה שלטון. אך השלטון בא אליה מאליו, כי אדוניה לא עשה דבר בלי שאול את פיה. על זה שנאוה, ועל האהבה הגדולה שאהבה השר, ורבים שמרו את צעדיה.

“היא היתה שבויה ולבה חפשי. ותתן את לבה לגברים רבים, לא יכולה שלא לתתו. על כן נתפסה והובלה לגרדום. ואדוניה בכה בשעה שהובילוה, ולקום ולצוות: עזבוה! ־ לא יכול…”

יחיאל כץ נזכר: הלא זה היה פטר הראשון, הרוסי, שנשק את אהובתו האנגלית בשפתיה לפני כרתו את ראשה!

אה, המעשה אותו מעשה.

בליל שבת אחד הוצג לפני נלי באורח רשמי. הוא שחק במשחק השח־מת עם הד“ר קנז הזקן, כדרכם, והנה נכנסו אל האולם הגב' קנז ושושנה, בתם השמנה והמשתעממת, ואתן נלי. היא ונלי עבדו באותו משרד לאכספורט ואימפורט. דרך משחקו קלט הד”ר כץ קטעי שיחתן של שלש הנשים. הגב' קנז הזקנה וטובת־הלב התאוננה על משהו במלים סתומות:

– מה התכלית? השנים עוברות… ומה הם חיי אשה, אם אין לה בעל וילדים משלה?

הבת זרקה מתוך אי־רצון:

– אה, אמא, אין זה מענין כלל.

ונלי דברה בקול מתון ומיושב, שהיה משהו גברי בצליליו, ומשהו ילדותי – כאילו חפצה להוכיח, שהיא אשה גדולה ושוה לנשים גדולות אחרות. היא ספרה על משפחתה שהתפרדה אחרי מות אביה, ועל אמה הזקנה המחכה בקוצר רוח שהיא, נלי, תגיע לחוף מבטחים (לרגע נצתו בעיניה שביבי צחוק כבוש) ותקחנה אליה. אחותה הגדולה – מצבה לא טוב. בה, בנלי, הן תולות עתה את תקוותיהן.

היא היתה עצובה.

ההצלחה לא האירה פנים לד"ר כץ באותו ערב. איש משחקו, שהיה רגיל להפסיד בשחקו עמו, תמה:

– מה לך הערב? איך אתה משחק?

וכץ הצטדק:

– כאב־ראש. איני יכול להתרכז.

– אם כן, נפסיק.

– אין דבר, נגמור.

הוא הפסיד. הביתה הלך עם נלי. דרך אחת היתה להם.

– הגב' קנז הצעירה מדוכאה כל כך, – העיר הד"ר כץ.

– היא משתעממת, – אמרה נלי, – ובאמת, לדפוק במכונה יום יום… עד מתי?

– עד שתנשא, – גחך הד"ר כץ.

נלי צחקה בצחוק קצר, אדיש.

– מציעים לה שידוך, והיא אין לבה נוטה אליו… היא חפצה לעבוד בקבוצה, בעמק.

– מה פתאום? – השתומם הד"ר כץ

– כך. גם בחור אחד מפקידי משרדנו עזב משרדו והלך לעבוד בעין־חרוד. הוא כותב לה מכתבים.

– אה, עתה מובן לי, – חייך הד"ר כץ.

– אבל אל יספר לאיש, הד"ר כץ, זה סוד!

– ולמה ספרה לי? – הרעימה כץ

– אבל הוא הלא לא יגלה לאיש? לא?… הד"ר כץ, גם אני רוצה ללכת לקבוצה. אומרים: שם יפה כל כך ושקט, וכולם עובדים יחד ועוזרים איש לרעהו. אני אעבוד בשדה ואעשה לי גנת־פרחים יפה־יפה, פרחים יקרים מכל המינים. אני כל כך אוהבת פרחים!

היתה השעה אחת עשרה בערב. הרחוב נח ממהומת האוטומובילים והעגלות של כל ימות השבוע וערביהם. רק תנועת המטיילים לא פסקה. זוגות זוגות וחבורות חבורות עלו מהחוף והצטופפו על המדרכות והתנהלו לאטם, שורה אחר שורה, הלוך וצחוק, הלוך ותפוף – גלי העיר הצעירה, שיצאו לפנות ערב לקראת הים הגואה, ועתה הם שבים אל גדותיה.

מרחוק הבהיק פנס־החשמל של הרחבה הקטנה, המחברת את נחלת־בנימין אל רחוב אלנבי. קהל לא רב עמד דומם, צפוף, באמצע הככר, מסביב לעמוד הפנס. מן הצדדים, מהמדרכות, נמשכו אליו פלגים דקים של עוברים ושבים. ובהגיעם עמדו תחתיהם ושתקו והתמזגו עם השאר.

הד"ר כץ ונלי התקרבו אף הם. מתוך הקהל עלו באזניהם צלילים קלים, צלילי הרמוניקה, הקוראים למחול, ורקיעת רגלי אדם כבדות: קבוצת פועלים שמחים היתה מרקדת באמצע הרחבה, על פרשת הדרכים, לאור הפנס הגבוה. על פני המביטים מן הצד רחפה בת־צחוק של רצון. רגשי נחת וסבלנות הביעו גם פני השוטר האדומים, שעמד מבודל מיתר האנשים, ושלא היה מחויב, לפני חצות, להשתמש בכוח סמכותו וזרועותיו להשראת השקט ברחוב והגנת שנת בעלי בתיו.

– עיר יהודית! – לחש הד"ר כץ, והיה בדבריו הד הרגש אשר מלא לב קומץ האנשים האלה שנתקבצו הנה מכל גלויות העולם. – בתוך עמנו אנו יושבים.

הוא פנה אל נלי ואמר:

– בלונדון לא תצא להקת צעירינו לרקוד בלילה באמצע הרחוב!

– לא, לא! – צחקה הנערה. – וגם אין שם כמו אלה.

היהודים שבקרו בבית אביה היו דומים ליהודי ירושלים, כפי אשר זכרה אותם מימי ילדותה. בסמטאות וייטצ’פל פגשה רבים ממין זה. ובניהם, הנולדים בארץ, רובם פשטו צורת אבותיהם ודמו בכל לאנשי לונדון הנוצרים. ואלה פה היו אחרים. והם רקדו רקוד עליז באמצע הרחוב, על פרשת הדרכים.

מסביב לרחבה המוארה עמד ליל אפל, בלי־ירח. רוח קלה, מרגיעה, נשבה מהים. פנס־החשמל נסך אור חור על קירות הבתים הלבנים, הסגורים, הדוממים, על אטליזי השוק השחורים, הנמוכים על הרחוב הרחב, השלו, ועל האנשים העומדים דומם ורוקדים דומם. יכולת לעצום את עיניך ולהעלות על הדעת יער נרדם, ככר עגולה, קרחת בלב יער, ויצורים דמיוניים היוצאים במחול לאור הלבנה.

נלי אמרה כחולמת:

– כך רוקדים בקבוצה. ושם יותר יפה: הנערות מתקשטות בפרחים… אלך לקבוצה!

– שם לא יהיה לה חדר משלה, – חייך הד"ר כץ.

– אבל שם שדה ועשב, ועצים, ופנות רחוקות, – השיבה בצחוק שובב. – ילך גם הוא עמדי. יהיה רופא ואני אחות רחמניה.

הם צחקו. אחר כך ישב יחיאל כץ בחדרו, על מטתו, עשן את מקטרתו והוסיף לחייך: “נלי השובבה, האוהבת את החיים, למה יהיו חייך כה קשים ומלאי יסורים? והלא יהיו, יהיו… אני יודע!”

רגש של צער וחמלה חמה מלאו את לבו המזדקן של הד"ר יחיאל כץ.

ז.

הכנר רגלסקי השיג את חפצו. הד"ר כץ ידע זאת מפי בעל־ביתו, ה' אברהם מנשה מרגלית, שקבל את החדשה מאשתו, שקבלה מהגב' בנדיקוב.

הכנר רגלסקי היה בעל נסיון ואיש מעשה. על כן הגיע לתכליתו. ולנלי לא היו תכליות. היא צפצפה כל הבוקר וחלמה חלומות בהקיץ: הנה היא יושבת ליד החלון המשקיף אל הים ובידיה תינוק לבן, צוחק, מפטפט, ועינים לו שחורות־שחורות; הוא פושט את זרועותיו הקטנות אל הים ורגליו הקטנטנות בועטות בבטנה.

פני נלי מאירות וכובות חליפות. כי יש גם עצב בלבה, אין היא יכולה להפיגו כולו. היא חובשת את כובעה ליד הראי. גזוזה, בכובע הגברים שלה, היא דומה לעלם רך ונאה.

– רק בטעות לא נולדתי ילד.

וצוחקת בערמה:

– לא, אין טעות.

כל היום היתה כתועה בערפל. בערב חכתה לו והוא לא בא. לא שמה לב. שכבה ושקעה בחלומותיה. אך גם למחרת לא בא. רק אחרי חמשה ימים הופיע. פניה היו חורים. עיניה הביטו ישר לתוך עיניו.

– למה לא באת? – שאלה בקול נמוך.

– הנה באתי! – השיב ברוגז.

נלי הדקה את שפתיה. עברו ימים ושבועות. נלי לא צפצפה עוד ולא חלמה בהקיץ. כבר ידעה אותו דיה. והוא הוסיף לבוא.

פעם אחת, כשנכנס, קמה ושאלה:

– מה לך פה?

הוא ענה בבוז:

– מה עוד תגידי?

– עזוב אותי! – אמרה נלי בשקט.

כל גסותו, אשר דכא בשבועות האלה, התקוממה ופרצה החוצה. הוא זרק לה:

– כבר פתחת את פיך כאילו את אשתי!

פני נלי נתכרכמו. אך את קולה לא הרימה, רק צליליו הקשו:

– אם לא תצא מיד…

הוא נסוג אל הדלת והסתלק.

נלי שכבה כל הלילה וכל היום. לא בכתה. עיניה היו פתוחות לרוחה, ובהן התכוץ כאב קהה, כאב שמלא את לבה על גדותיו. כל היום שכבה, ולא שתתה ולא אכלה דבר. לפנות ערב בא לבקרה הד"ר כץ.

– מה לך, הגברת טל?

– כך, חולה מעט.

הוא משש את דפקה.

– חום אין לך.

היא שתקה. עדיין החזיק בידו את ידה הקטנה, חסרת־התנועה.

– נלי, את יכולה לספר לי?

רגע הביטה ישר לתוך עיניו.

– יבוא יום ואספר לו… עתה לא אוכל.

שמה את ידו על הכר ונלחצה אליו בלחיה החמה. וכך שכבה בשקט כילדה קטנה. במוחו של הד"ר כץ נקרה השאלה: “מדוע הוא, כנר זה, גס־הרוח?” – וחייך בחיוך עצוב: “יכתב: והיא אהבה גברים רבים…” הוא אמר:

– אמרי, מה אוכל לעשות לך, נלי?

היא קפצה מהמטה:

– כבר טוב לי!… אני רוצה לאכול!

נגשה אל המראה לתקן את שערותיה, פלטה בצער:

– אני מכוערת!

היא היתה חורת מעט ונחמדה, כה נחמדה…

– את נחמדה, נלי! – יצא מפיו בהסח הדעת.

אודם קלה כסה את לחייה. בעיניה הודלקו זיקים קטנים, שובבים.

– אה, באמת הוטב לי… לא ידעתי, שהוא רופא טוב כל כך.

כמה חדשים, ואולי שנים, שהד"ר כץ לא התבונן אל פניו. כמעט שכח את רשמיהם. ועתה, בעמדו מאחורי נלי, ראה במראה על־יד פניה הזכים, העגלגלים, ראש משיב ופנים מזדקנים, כהים, הדומים לארנק ישן, מדולדל. רק העינים חיו עוד. הוא נרתע לאחור. לפני רגע חשב להזמינה לארוחת־ערב בקזינו. עתה לא יכול. איך תשב על ידו?… הוא נפרד ממנה ויצא.

“לילה טוב לך, נלי! – אמר בחוץ. – נלי הקטנה, הנבונה, השובבה, הרעבה… לילה טוב לך! ואני לבדי, אני לדרכי אלך”.

באחד הימים האלה נזדמן בבית החולים עם הד“ר נפתלי. הם שוחחו על העליה המתגברת, על העיר החדשה הנבנית בעפולה, על רוע היבול בגליל. הד”ר נפתלי התאונן: שלש שנים אני יושב בפנה נדחת, בגליל העליון, ואין מעבירים אותי העירה. ולי ילדים – בת שעלי להכניסה לגמנסיה. ואינם שמים לב. תשובה אחת בפיהם: אין מקומות פנויים.

– הבה נתחלף! – אמר הד"ר כץ.

לפני עזבו את תל־אביב בא אל נלי להפרד ממנה.

– למה עשה זאת?… אני גם כן רוצה הגלילה.

– קשה לי פה, נלי – אמר הד"ר כץ.

היא שתקה.

הד"ר כץ קם:

– אני אלך, נלי… נלי הקטנה! נלי האומללה!

– אומללה? – היא הרימה אליו עינים שואלות.

– נלי! חותם שאינו נראה טבוע על פניך – ואני רואה אותו: חותם של יגון וסבל המזומנים לך… יותר מאשר לנשים אחרות.

היא קמה גם כן. כאילו לא תמהה כלל לדבריו המוזרים.

הוא הוסיף:

– אל תשכחי אותי, נלי! ואם אוכל לעזור לך…

אבל נלי הביטה אליו בעינים קמות והניעה ראשה בשלילה.

א.

בסוף החורף נרזתה הכלבה־האם במדה מבהילה. לצלעותיה אבד עגלן השמן, גבה התחדד ושתי שורות דדים שחורים סרחו לה מדולדלים וכואבים. הם כאבו מתפיסתם החזקה של גוריה בני שני החדשים, מרעבון שלא ידע שבר ומחוסר החלב בשדיה. וחלב לא היה לה כי בעצמה רעבה לחם. חיתה על העצמות ושיירי המאכלים שבני אדם היו משליכים לה לעתים לא קרובות, ועל כל מפלי הבתים הסמוכים לאותה נקודה מרכזית ומיוחדת במינה שממנה לא היתה נתקת – מקום מולדתה. אמנם לפני שהמליטה הרחיקה בסבוביה בחצרות השכנים ועל מגרשיהם, ומחיתה היתה מובטחה לה. ועתה – ששת גוריה קשרו את רגליה והיא רעבה ורעבים גם הם. הגורים רמשו מסביב לה, כפונים, כחושים וחלושים, ולפלא היה דבר השארם בחיים כל אותם הימים הקרים והרטובים. רוחות מקפיאים נשבו בבקעה הרחבה יומם ולילה, פרצו אל גבעות הסלעים, מקום מגוריהם, והביאו עננים כבדים ומטרות סחופים. ולא היה להם מחסה מהסערה והגשם כי אם להחבא בגומות ובחורים בין האבנים.

הקטנים צייצו בקולות רפים, בלי הרף, ומצצו לשד דדי אמם היבשים, הכואבים. והיא רגנה בקול נמוך ומאיים ונערה אותם מעליה ופרשה מהם הצדה צעדים מעטים. הם נחפזו אחריה כושלי־רגלים, דלי־רוח, מסכנים, מתאוננים, ובהדביקם אותה שבו ונטפלו אל דדיה המטורדים. הכלבה שבה ורגנה ונתנה קולה באיומים. לרגעים היתה מוכנה לנשוך אותם, לטרפם…

ובכל זאת, כאשר חזרה, יום אחד, בגשם שוטף, מחפושיה אחרי האוכל ומצאה את גוריה טבועים בגומתם שנתמלאה מים מפה אל פה, פרצה מגרונה יללת־יאוש נוראה, כמטורפת התנפלה על הגופות הקטנות, בן־רגע משתה אותן כולן מן המים, אחת אחת, טלטלה אותן וגלגלה על האדמה, עשתה ככל אשר יכלה להשיב את רוחן. ושנים אמנם חיו – בן ובת.

אחר זה רווח לה.

ב.

הגשמים פסקו. באו ימי שמש מחממים, מלטפים. מקשת הצינה, שישבה בעצמות מאז החורף, נמסה. היה טוב.

שני הגורים הנותרים גדלו וגדל רעבונם. אך דדי הכלבה־האם הצטמקו ונאספו אל קרבה, ולא היתה בה עוד אותה התאוה הראשונה, הכבירה – להניקם ויהי מה. עתה, כאשר הציקו לה יותר מדי, נשכה אותם נשיכות של ממש. הגורים יללו מרות ושבו ונדבקו בה ושוב באו על ענשם. כל פעם היתה מנת חלקם דלה ומדת ענשם גדולה מן הקודמת, עד שהכירו לדעת כי דרך זו של חיים אין בה תקוות לעתיד ויפנו לבקש להם מחיה בין אשפות הבתים של בני האדם אשר בגבול מולדתם. כאשר ראו מאמם כן עשו. והיא שבה להיות נוחה אליהם: בהמצא על דרכם דבר הראוי להיות מלוקק ולעוס לא מהרה לחטפו לעצמה כי אם סרה הצדה ונתנה לגוריה לטפל בו. והם היו רעבים בלי מדה; הם בלעו את הכל ולא עמדו אפילו לרגע להרהר באמם: גם היא רעבה.

כך חיו שלשתם.

שוב התעגלו צלעותיה של הכלבה־האם, ותהי צעירה וגמישה כבראשונה. גם עורה החלק, קצר־השער, חדש את ברקו הראשון. בטנה היתה לבנה וגבה צהבהב, וכתמים שחורים כתמו את אזניה וחרטומה המארך כחרטום הכבש. עיניה הגדולות, החומות, נוצצו והתיזו זיקים צהובים. ושני גוריה שהלכו אחריה, היו כאחים צעירים לה.

ג.

בחודש תמוז גבר חום השמש. קרניה הלוהטות הציתו אש בדם הכלבה ובדם אחיה בני עמה. עוד הלילות קרירים. אך לא כדי לקרר את לבם. אש היום נזלה בעורקיהם והיתה מגן להם מפני צינת הלילה.

בחדול מהומת הערב, ובני אדם, שהסתובבו בחצרותיהם ללא־טעם וללא־חפוש אחרי אוכל – כי בחדריהם פנימה היו להם מאכלים טובים למכביר – נכנסו אל בתיהם, יצאה הכלבה עם שני בניה־מלויה וישבה על אבן רמה ופצחה ברנת־יללה ממושכה, משונה, רוית געגועים ויראה מפני אותו החדש, האדיר והאיום, המתרחש בקרבה ומסביב לה, זה שכבר היה ויהיה עוד… יללת־איים קדומה, שפרצה מגרון אבותיה בטרם היו לכלבים ולמדו את פיהם לנבוח… הד הכוחות העצומים, המחרידים, המשכרים, ההומים במעיה ומבקשים מוצא ותובעים ספוק…

מכל החצרות, מאחרי גדרות האבנים הנמוכות, מהעמקים, מבין הסלעים, ענו לה אחיה בקולות גסים ודקים, ביבבה ובנהימה, שהחרישה כל אוזן שומעת. גם גוריה יללו אחריה. אבל היא לא שעתה אליהם. שעות נשפכה לתוך חלל הלילה שירתה המשכרת את נפשה. היא שכחה את עצמה ולא ראתה דבר ולא האזינה כי אם קול הזכרים העונים לה – והשיבה להם ביתר התלהבות, עד כי לא שמעה גם אותם ולא ידעה עוד כי תשיר. רק בני אדם הטרידוה. פתאום היה נפתח ברעש אחד החלונות הקרובים ופני איש זועמים היו נראים מעל לאדנו, ושטף קללות וחרופים ניתך על ראשה ועל ראש כל בני גזעה. אז נדמה לשעה קלה והמתינה באורך־רוח – זה כבר למדה להתהלך עם בני אדם שדרכם להתערב בענינים לא להם – ובהעלם פני האיש הצורח שבה ופצחה ביללתה.

ד.

החום היה כבד ביום. גם הלילות לא הביאו רווח. הדם יקד, ולא היה עוד גשם ורוח קר שיצננוהו.

הגורים השתתפו בזמרות הלילה. הם עשו כאשר עשתה אמם. וכאשר עיפו היו פוסקים ומביטים אליה בעינים משתאות: למה תאריך בקינתה? הלעולם לא תחדל? תוך כך היו שוכבים ונחים, הולכים לחטט בחצרות הקרובות, שבים אליה ושבים ומיללים אחריה בלי בטחון פנימי ובלי חשק: עד מתי?

והיא לא ידעה את נפשה ולא הביטה אליהם.

הם היו שנים: בן ובת. לבת צמר עבה, מגודל פרא, מעין צהבהב־מלוכלך, והיא בריה קטנה וחנפה ומרקידה את אחוריה לפני כל מי שעלול לזרוק לה חתיכה הראויה לטעימה; והבן, בטנו מלבינה כבטן אמו וגבו צהוב כגב האריה, תנועותיו מתונות, פניו רציניים ואת אחוריו אינו מרקיד. לכן יקרא בפי האדם: רצין.

פעם אחת, לעת ערב, ראו הגורים כלב צעיר, מבוגר, הולך ובא אליהם. מיד פתחו שניהם בנביחה רותחת ונבחו בלי הפוגות: איך העז להכנס אל גבולם? ותמהו שאינו בורח מפניהם. כי מן הנהוג הוא שכלב זר יפנה עורף לבן המקום ויהי זה כלבלב בן חדשו. אך הנכרי לא שעה אליהם והוסיף להתקרב אל האבן אשר אמם רבצה עליה. הגורים נבחו והביטו אליה בצפיה, חכו לאות. וכאשר ראוה נרתעת ורוטנת את רטונה הנמוך נתמלאו עזות והסתערו על משיג גבולם בחמה שפוכה – – רצין בראש. הוא לא השגיח שאחותו עשתה בעקבה ופגרה אחריו – – אולי ידעה יותר ממנו, כי היתה נקבה – הוא אכל בעיניו את הגוף הדק והגמיש של הזר, את ירכו המכוסה שער מעין חול אדמדם, את חרטומו החד ועיניו הקטנות, הנוקבות. הנה תקום אמו, תזנק אל האויב ותתקע את שיניה החדות בגרונו! רצין אמר להקדימה ולתפסו באחת מרגליו האחוריות. פתאום פנה אליו הבא, דומם, אין הגה, ובו ברגע נהפך הכלבלב והוטל על גבו, וגרונו הוא היה נתון בין שיני הזר. אז נשא עיניו לאמו: האם לא תחוש לעזרתו? והיא ישבה תחתיה, ברחוק צעדים מעטים ממנו, לא זזה, מבטה אדיש: לא עסקה הוא זה.

אותה השעה הבין הכלבלב כי לא עסקו הוא להתערב בעניניה, וכי אין לו תקוה ממנה, ורק בחסדו של נכרי זה תלויים חייו. לפתע הוציא קול יבבה דקה ומתחננת. הכלב חד־החרטום הרפה מגרונו. אך לפני עזבו אותו לנפשו נשכו בזדון בשכמו, ושב והלך אל אמו במנוחה גמורה, כאילו לא קרה דבר. רצין התגלגל על האדמה מרוב יסורים ופחד, וכאשר קם על רגליו מהר להמלט משם והיה מיבב ובוכה שעה ארוכה.

מאז למד לדעת, כי כל בריה חייבת לשמור את עצמה ולא לבטוח בזולתה – ותהי זו אמה־יולדתה.

ה.

לא ארכו ימי אשרו של הצעיר הדק וחד־החרטום. כלב לבן־אפור, זרוי כתמי שוקולד קם לו לשטן. הכתום היה גדול ממנו בשנים, רחב־חזה ורב־תקיפות.

לאט ובזהירות התקרב החדש. הצעיר חד־החרטום פגשו בקול נביחה גדולה ומאיימת. שערות גופו סמרו וגרונו נחר מרוב יאוש וכעס. כולו אומר: דמך בראשך! והכתום עונה לו בקול עבה וקשה ומוסיף להתקרב אל הכלבה השוזה. פרצה תגרה קצרה וחריפה. קול נהימה וחריקת שינים, אנקת כאב מתוך התהפכות והתגלגלות על האדמה. חד־החרטום נחלץ מוכה ופצוע, ונס בבושת־פנים.

וזו שבגללה התגרו ושפכו את דמם – אינה מתערבת. עיניה עצומות למחצה, אך בעד סדקיהן היא רואה היטב, רואה את הכל. לבה מתכוץ ונעשה קשה כאבן. עיניה מלווֹת את הבורח. הן נפקחות לרוחה, גדולות ועגולות, ואש צהובה, מוזרה, מתלקחת בהן…

הנה הוא עומד מרחוק – המנוצח – ומלקק את פצעיו, וקולו קול בוכים, עלוב ומרוסק. הוא רואה את השני חוזר עליה – ועומד דומם מרחוק. היא קמה ממקומה, פסעה פסיעות מספר הצדה. וזה אינו מרפה ממנה, מריח, רוצה לחבקה. לבה כבד, ואש כבדה בעיניה. פתאום קפצה והסתובבה על עכוזה, כהסתובב הגלגל על צירו, ועמדה הכן לקראתו, פניה אל פניו, שניה מבהירות בחדותן הלבנה, עיניה בוערות.

הכתום נרתע מעט והיה כמו נבוך. מה דבר הקצף הזה? הלא לא כמתגנב בא אליה, לא כאחד המגיח ממארבו פתאום. בגלוי, לעין השמש נאבק עם אותו רך־לבב ויוכל לו, ועתה לו היא – ולמה יחר אפה בו?

הוא נשא אליה עינים עורגות, טעונות תשוקה ופחד ותמהון, אך מבטה היה קשה ופניה זועמים.

אז הסב את ראשו והביט לצדדים, וכשראה את מתנגדו המנוצח, שחזר והתקרב אליהם בינתים, נתמלא חימה וירץ אליו להשחיתו. אך הלה פנה לו עורף ונמלט על נפשו בלי כל בושה ופקפוק, הלוך וברוח, עד שנעלם בין הסלעים.

הכתום שב אל הכלבה ושכב קרוב אליה, עיף ונדכא. הוא שם את ראשו בין כפיו ומבטו לא סר ממנה – מבט אפל ומבריק, רווי תאוה כבושה שאין לה מוצא. מאז לא עזב אותה אף לרגע אחד. בקומה קם ובלכתה הלך אחריה. באשר עמדה עמד, באשר נחה נח. ביום ובלילה שמר צעדיה. אך כל זה היה לשוא, כי לבה קפא בה והיה קשה מאבן.

ו.

בבוקר לא עבות אחד עבר בקרבת המקום כלב בודד, לבן־שער, עוור בעין אחת. זקן היה העור, אך גופו ארוך ומוצק וכוחו במתניו, ונפשו מרה עליו. ראה את הזוג, עמד תחתיו ובחן אותם בעינו האחת – עין חדה כמסמר ומפיקה רשעות. מאותו רגע נשבר שבט מזלו הרעוע, העומד ותלוי, של הכתום המנצח־ואינו־כוֹבש.

העוור לא נחפז במעשיו. הוא היה ערום כנחש וזהיר כחתול שנכנס במעון זרים דרך חלון פתוח, ומבטו מבט של בעל נסיון, אשר תגרות רבות עברו עליו – לא לחנם אבד את עינו. היה לו תכסיס מיוחד במינו: ליגע את אויבו בפחד ההתקפה – ולא לתקפו; להמתין עד שיחלש רוחו מרוב התאמצות וצפיה ולבו ימס בקרבו – ולתקפו אז. כך עשה והצליח.

הכתום ראה כי חזק ממנו זה הבא מקרוב – ויער רוחו עליו ויתיצב לפניו כולו חרון, מוכן למות ולהמית. שניהם נתנו קולם באיומים. הכתום ברתיחה, בחרדת כל יצורי גופו, בעינים בוערות ואוכלות בשר־אויבו; העוור בקרירות ובמדה של שויון־נפש, כאחד האומר: “לכל זמן!” – סתומות היו הליכותיו, והכתום בקש בהן שמץ של תקוה: אולי בכל זאת יסור מזה ויעבור לדרכו. והלה – יש והפנה ראשו הצדה, כאילו אין לו כל ענין פה ורק במקרה השתהה; הנה ינוח מעט וילך לאשר ילך. אז היה הכתום משתתק, יושב ומחריש, קודר, מתוח ונחרד לכל תנועה מתנועות הבא. וזה סקר לאטו את הסלעים ואת הבקעה הרחבה אשר לרגליהם מטה, העיף עין פזורה בכתום הזועם והוסיף לסובב את ראשו עד שמבטו נח על הכלבה השוזה. אז קם והתמתח בעצלתים, עמד וחלץ את עצמותיו וצעד צעד אליה. כחץ מקשת חצה הכתום את החלל בינה ובינו, כולו סמר, בעיניו דם. העוור הביט אליו בעינו האחת הדוקרת, הטעונה זדון, ורגן נמוכות. – קולו היה כקול רעם עמום, המתגלגל רחוק מאחרי ההרים; הוא רגן רק להודיע, כי אינו מפחד מפניו וכי אין בדעתו כלל לסגת אחור. ובפהקו לאטו בפני יריבו הזעומים השתרע ברוב נחת במקום שעמד – קרוב אליה מאשר לפני כך.

והיא רובצת לה בשקט, עיניה עצומות למחצה. היא רואה את הכל, רואה היטב, ואינה מתערבת. לא עסקה הוא זה. רק לבה הולך וקשה…

מעתה שומרים השנים את צעדיה. כל פעם שתקום ותעבור למקום אחר יקומו גם הם וילכו אחריה; הכתום סמוך לזנבה, רוטן ורוגז, ראשו מזה ומזה, כאילו חפץ להקיפה משני צדדיה מפני העוור שנוא־נפשו, והלה שוטף אחריו במתינות, דומם; ויש שיענה בנהימה קצרה וגסה על זעקתו המרה של ההולך לפניו.

ז.

חלף יום ועוד יום. ביום השלישי אירע הדבר שבני אדם נזדמנו להם על דרכם והפרידו בין הדבקים. הכתום היה אנוס לנטות הצדה מפניהם, וכאשר שב מצא את העוור תופס את מקומו, חרטומו אל אחוריה – ולא היתה לו ברירה כי אם להגרר אחריו.

עוד פעם אחת עלה בידיו להחזיר את הדברים לישנם, אבל לא לאורך ימים. בימים ובלילות האלה, שעברו עליו ללא אוכל ושינה וללא נחת, התרופף גופו מרוב דאגה ויגיעה עקרה, ונשבר רוחו. לסוף בא הרגע שהיה חייב לבוא. שניהם ידעו כי יבוא והססו לדחקו והניחו לו שיתאחר.

הרגע בא. העוור נגש פתאום אל יריבו, דחפו הצדה בדחיפה גסה ותפס את מקומו אצל הכלבה. הכתום נזעק מרה והסתער עליו בחימה שפוכה. הם התנגשו פנים אל פנים, התלכדו לגוש אחד מתחבט ומתאבק בעפר רגלי הכלבה, גוש בעל שני פיות חורקי שינים ושמונה כפות מזוינות בצפרנים, הממרטים ומגרדים ומכרסמים איש בשר רעהו. יללות־פרא וצווחות־דוי נוראות פלחו דממת הלילה. הכתום חתר בחרטומו אל גרון אויבו. פיו נתמלא שער ועור מתקמט ובשר חי, מפרפר ונוטף דם חם – אז הדק את שניו בחזקה. אך בו ברגע הרגיש בצדו כאב חותך שלא יכול לשאתו. תפיסתו רפתה. בקושי וביסורים גדולים חלץ את צדו הפצוע משני העוור שהעמיקו בבשרו.

שניהם נשמו בכבדות ולקקו את פצעיהם השותתים דם והוסיפו לנהם. אבל בצדי הכלבה עמד העוור.

היו עוד תגרות. ידו של העוור היתה על העליונה וידו של הכתום על ראשו. ולא קם בו עוד רוח להתיצב בפני אויבו הנורא, כי היה כולו רצוץ, נפש וגוף. בכל זאת לא עזב את המערכה. לפני כן שמר צעדי הכלבה, ועתה צעדי שניהם. אל אשר הלכו הלך ובאשר עמדו עמד. ובנסות העוור להנות מפי נצחונו היה מתפרץ מגרונו של הכתום קול־נהימה מתרה ומאיים כבראשונה. העוור עמד, פניו אל יריבו, כולו אומר: הבה ונתגר בקרב אחרון, לחיים ולמות! – אבל הכתום הביט הצדה, הסתכל באבן עתיקה אשר רבבות שנות גשמים עשו בה נקבים וחללים – ואליו ואל זו הרובצת אחריו, לא שם את לבו. בעין רעה נקב אותו העוור, הביט בו דומם והכתום לא הסב את ראשו ולא גרע עין מאותה אבן חלולה.

העוור החשה. לא היה זה ממנהגו לעשות בחפזון. בלילה פרצה ביניהם תגרה עזה ומיואשת, והכתום ניזק הרבה. העוור תקע שניו בערפו, קרע עוֹר גבו ובטנו וכמעט התיק לו רגל בנשיכה אחת חותכת. בדרך פלא עלה בידי הכתום להחלץ ממנו ולהמלט כל עוד רוח בו, צולע ודוהר על שלש, זב דם ונותן קולו בבכי. והמנצח שב אל מקומו והקשיב בנחת אל היבבה הדקה ההולכת ונבלעת בחשכת הלילה.

כעבור שעה קלה חזר הכתום מבריחתו. הוא שכב ברחוק מקום והתיפח חרישית. העוור קם ועבר לפניו, קרוב, קרוב אליו, גם פגע בו בקצה זנבו, וזה התכוץ, אומלל, נכנע, כמו אומר: “אהה! מה עשיתי לך”? – אך את מקומו לא עזב. כך היה שוכב ומביט בעינים שוקקות ורוויות יאוש אל זו שנפשו חשקה בה ללא־תקוה.

מזלו של העוור לא היה טוב ממזלו של מי שקדם לו ונדחק על ידו. לשוא הלך אחריה וחזר עליה. כל מעשיו לא הועילו לו. בגשתו אליה היתה קמה ונוטה הצדה; וכאשר הציק לה היתה רוגזת ומסתובבת בתנועה מהירה, בקריאות קצף, חרטומה אל חרטומו, עיניה בוערות, שיניה מבריקות בלבנן החד; כולה רטט וטירוף. אז נרתע מפניה כאשר נרתע זה שקדם לו.

הכתום ראה כל זאת ושתק. לא עוד העיז להרגן בקרוב שונאו אליה, ולא להביע בקול את קורת רוחו בהישוב פניו ריקם. שתק. גם העמיד פנים כאילו אינו רואה דבר ואינו שומע, ואין כל זה מענינו.

דמו רתח בקרבו, אך לבו נמס וגאונו הושפל עד עפר.

ח.

לא מצא העוור נחת באהבה ויבקשה ממקום אחר. כל פעם שקם להתהלך היה פונה לצד אויבו המדוכדך, הסרוח בלי נוע, ודורך ברגל גסה על אזנו השטוחה או על רגלו הכואבת. הלה היה נחרד כולו ומתייפח חרש ומבקש לצמצם את גופו; אך ממקומו לא זז.

מקץ ימים מצא העוור דרך חדשה לשעשע את רוחו הרעה: בכונה תחלה התרחק מהכלבה כמה צעדים ושכב בראש מורד, בלי הבט לצדדים, רק בקצה עינו השגיח: היעיז זה הסרוח לקום ולגשת אליה או לא? והלה אמנם קם ונאנח, וצעד צעד לעברה. פתאום ראה את ראשו של העוור מזדקף ועינו נוקבת אותו בזדון. מיד עמד, התמתח לאטו ושב מתוך פנוק של שויון־נפש אל מקומו הראשון ושכב כמו קודם לכן – כאילו כל קימתו לא באה אלא לשם חלוץ עצמות בלבד. ועינו של העוור נחה עליו כל אותה שעה, חדה כמסמר ודוקרת, טעונה להטים לא־כלביים – להטי לעג ושמחה לאיד.

וגם זה נמאס עליו.

פעם אחת, בעברו על־יד הכתום, עמד ונשך אותו פתאום נשיכה גסה בערפו, והלך הלאה במתינות, בלי הבט אחריו. הנשוך קפץ ממקומו מזועזע ונדהם, כולו רועד, וברח ביבבה עלובה, ככלבלב שאדוניו יסרהו. שעה קלה הסתובב בין הסלעים שרוי בכאב ופחד עד שעלה על אבן רמה והשתטח עליה באפס אונים. בכל זאת לא גרע עין מהשנים, גם הוסיף להגרר אחריהם מרחוק כמו צל. ואמנם היה זה רק צל של אותו כלב בריא ותקיף שבא הנה לפני שבועות מעטים ודחק רגליו של חד־החרטום; שלד חיה הוא, והעוֹר הכתום בכתמי־שוקולד תלוי על השלד כמו נאד ריק ממים. נדמה כאילו צמק גופו של הכתום וקומתו הונמכה – כולו מסכן ופחות־ערך.

כל יום גדלה משטמת העוור המנצח אליו. עתה רדפו אף בראותו אותו צופה מרחוק, כי הלה היה עד תמיד לכשלונותיו. אך הכתום לא עמד לחכות לו. מיד היה פונה עורף ונס כצבי. אחרי שתים, שלש מנוסות כאלה לא העז לשוב ולהתקרב. לסוף נעלם ולא נראה עוד.

ט.

השנים נותרו לבדם: הוא, עיף ומר־נפש, והיא – כעיר בצורה, סגורה ומסוגרת מסביב. אין דרך אליה. כל עמלו היה לשוא.

לבו רע עליו, ואין מוצא לסערותיו. לפני כן היה פה זה הכתום העלוב; השפלתו שעשעה את נפשו של העוור שהוקהתה מרוב יגיעה ללא־פרי. אחרי שגרשו מעל פניו כאילו חסר רֵע. אין דבר שיעיר בו ענין ויפזר את רוחו הרעה. היא – עדיין הוא הולך אחריה, כי שלו היא, במלחמה קנה את זכותו עליה… אבל היא אינה שלו… גם אינו מנסה עוד להטות אליו את לבה הקשה, המטורף. כולה היא מטורפת, ושיניה חדות כסכינים וקשות כלבה.

מעודו לא הרבה להרהר כבימים האלה. מרוב מחשבות נתמלא מוחו ערפל עכור. ראשו הזקן ירד בכבדות אל כפיו. תרדמה נפלה עליו.

בשנתו הוא רואה אותה – קמה ופורשת ממנו. הוא חפץ לקפוץ ולרוץ אחריה – ואינו יכול לפקוח עין: עייפות הלילות והימים הרבים נדודי־השינה תקפה עליו ועצמה את עינו וכבלה כל אבריו. אין הוא יכול להניע רגל. וגם אחת היא לו. מה בצע כי ירדוף אחריה? ומה אכפת לו אם תלך לבדה? הלא אינה כיתר הכלבות. הלא שוטה היא ולא תתן גם לכלב אחד לגשת אליה.

תוך שנתו הוא שומע צעדי כלב ההולך ומתקרב אליה. הכתום? איך העז? והלא אחת היא… ואין כל חשש…

והכלב כבר אצלה. הנה תגלה את שניה הנוראות. נהימתה תגיע לאזניו והוא ירגע.

אזניו מזדקפות, ערות למחצה: אין קול, אין נהימה מאיימת.

בהתאמצות פתאומית נער מעליו את תרדמתו הכבדה והרים את ראשו: מה זה? מי הוא?

לא הכתום. אחר: צעיר, גופו דק וגמיש וחרטום חד לו. נגש והריח ולפת אותה. והיא אינה מתקוממת, אינה דוחה אותו… לא!

לב אשה מי ישורנו?

רגע סקר אותם בעינו החדה, המפיקה רשעות נוטרת, סקר ובחן – כי לא נודע לו הכלב מתמול שלשום, ולא היתה דרכו להחפז ולעשות בקלות ראש – וברגע השני עלה עליהם בסערה, ככר שלוח בשערי עיר נצורה לבקעם, ויתנפל על הגוש המלוכד ויתגולל עליהם בכל כבדו – עד כי התפרדו ושבו והיו לשנים. הצעיר בעל־המזל צנח מן הסלע, מקום המעשה, מטה, צווח ומילל בקול נכאים, כי עוד מעט והיה לבעל־מום. אך הכלבה זנקה פתאם, בחמת־טרוף, אל תוקפם ותקעה שנים חדות בצדו. הוא נחרד וגנח ותפש אותה בגרונה בחזקה עד כי נפלה והתגוללה ביללות מרות.

והזקן העוור בעין אחת חזר למקומו ושכב לבדו כמו קודם לכן ראשו בין כפיו, רק אינו ישן עוד.

שעה אחת אחר הצהרים. הרכבת מחיפה קרובה לתחנת צמח.

קצת נוסעים קמו ממקומותיהם, אמתחותיהם בידיהם, ונדחקו אל המוצא. שם עמדו לפני הדלת החיצונית, הנעולה, לחוצים במעבר הצר, מדוכאי־שרב, פני איש אל עורף רעהו. אליעזר תפוח נגרר עם השאר, וכשעמדו עמד גם הוא. ראשו הקטן לא לפי מידת גופו עלה בין ראשי שכניו כבליטה קמורה, פניו היו צרים ומצומצמים, והרגלו להטותם הצדה, אל הכתף, ולעצום עין אחת, העלה על הדעת דמות עוף גדול ומשונה. עיניו שטו לאורך הרכבת, בין הכובעים ומעל להם, והציצו בעד החלון אל המישור רחב־הידים הסובב אותם במחול אטי, הלוך וסבוב, אל השדות המרקדים לפניהם ומעלים שפע של נוצות רכות, מתנדנדות ומטילות ברק ירוק־אפור מעין הזית, אל הגגות האדומים של המושבות, אל פני כנרת המצופים זכוכית קרה ומעורפלת. כרגיל השרתה עליו הצפיפות רוח של שביעות־רצון ונחת. לבו שב להיות טוב עליו. בהסח הדעת צפצף וזמזם דרך השנים נגון־מה, ממושך וקהה־הקצב, שעלה לאזניו מתוך המולת הרכבת, המעכבת את מרוצתה לפני התחנה.

פתאום הצטחק: יש אנשים הבורחים מההמון. אינדיווידואליסטים, כביכול. והוא אומר: אדם כזה צריך קודם כל למדדו ולראות כמה הוא חסר עד מאה ושבעים סנטימטר… חה־חה… כי מה לו העונג – לשפל־קומה מסכן כזה – להיות אובד בתוך גבים וכתפים, המקיפים אותו, בלי שיראה דבר, כאותו בור שתעה בין שלושה ארנים עתיקים, ואין מוצא?… והוא לא כך. הוא, דוקא, אוהב קהל רב, אוהב את הדוחק… נעים לו הרגש, שהנה הוא שרוי גם בתוך הקהל, שקוע עד צוארו בעצם צפיפות גושי האדם, וגם מחוץ לו – רם ונעלה על האחרים, ומרחק־אלוהים לפניו.

תפוח הזדקף מלוא קומתו, הטה מעט ראשו הצידה, עצם עין אחת וצפצף נגון חדש שעלה לו מתוך שריקת הקטר המוציא את נשימותיו הקיטוריות האחרונות לפני בואו אל התחנה.

בינתיים כבו זיקי הצהלה בעיני תפוח. פניו הביעו מבוכה ורוגז, כתמי אודם קל עלו על מצחו ולחייו. מצבו מגוחך. כל התנהגותו, בכלל… למה קבל עליו, הוא דוקא, לנסוע בענין זה? אם לא נתנו להכנס לשמעון גוץ, חתנה של מלכה, ואם הלה נאלץ לרדת בבירות, שמא ימצא משם דרך אחרת לבוא אל הארץ – למה בכל זאת נפל הגורל דוקא עליו, על אליעזר תפוח, לטפל בזה? אמת, היא לא הסתירה כלל, כל הזמן דברה עליו, ציפתה לבואו, גם הראתה את תמונתו – כך, בחור בין בחורים… אמנם, עינים עליזות, גם לבוש בהידור, אך הפנים גסים – הוא אמר לה זאת… בכל זאת, יכל לקוות… הלא ברוסיה הוא!… כמה מקרים קרו, שבעלים ואבות לבנים לא באו… התחתנו שם שנית – ונגמר… וזה דוקא בא. וגם אחרי שמצאו פסול בניירותיו ולא נתנוהו לרדת ביפו ולא בחיפה… במקרים כאלה יש שאנשים חוזרים. מה יעשו? אין ברירה. והוא דוקא לא חזר. ירד בבירות… אמנם, מלכה היא נערה נחמדת דוקא… ילדת־חן. שמנמנת, אבל קלה כל כך בתנועותיה, בעבודה ובמשחקים, וקולה צלול וערב לאוזן; והיא גם כן אוהבת לעסוק בתרנגולות, לגדל אפרוחים. צאצאי המדגרה, דור אחר דור… כן… גם בו היא נותנת אמון, מתיעצת עמו… אבל מה יצא מזה עתה לאחר ש…

הוא נאנח.

מאוד היה רוצה לדעת, למה קפץ והתנדב? מי כפאו לקבל עליו את השליחות הזאת? להפך, אחרים התנגדו, אף כי מטעמים אחרים לגמרי: הוא לא יצלח – אמרו – כי איננו מעשי, וגם רגזן הוא – עשוי לקלקל… שוטים! נרגנים! ואפשר מאוד, שהיו שולחים אחר דוקא, על אף הצעתו, לולא התרנגולות החדשות של חיריק בראש־פנה. תרנגולותיו של חיריק זה הן שהכריעו. כי סוף־סוף הוא המומחה לגידול עופות, בין כך ובין כך היה נוסע לשם בקרוב. בכל זאת לא חסרו רמזים… וכמו תמיד: מה שהחכם סובר, הכסיל דובר. וחוה העבה, התוקעת את חטמה החרום באשר אין צורך בו, היא ליותה אותו באזהרה שנאמרה בקול רם, בלשון עלגים השגורה בפיה: “רק אל תעשה עסקים בדרך!” והם כמובן, חייכו ונהנו, והיו שהוסיפו ואמרו כמשתתפים בצערו: “כן, כן, קבלת עליך אחריות, אליעזר!” קבל… כלום הוא אינו יודע שקבל? ולמה לדבר דברים מיותרים?… ומלכה, זו אמנם לא אמרה מאומה. להפך, שלחה לו בת־צחוק קוסמת. אך עיניה התחננו לפניו… ועיניו השיבו והבטיחו… אבל, בכלל: שטויות! הבל הבלים! ואם הוא קבל עליו, מן היושר שתבין… שתדע, למה קבל…

הרכבת עמדה. אליעזר תפוח ירד אל המרצפת, סבב על עצמו כעל ציר, ראה לא רחוק שער פתוח ויצא אל השוק הקטן של ירקות ופירות, בתי קהוה וחנויות קטנות, שצמח ליד התחנה. השוק התפשט על פרשת שני רחובות אשר אחד מהם – רחב וקצר – הוביל מהתחנה אל שפת הים, אל נמל דייגים מצער ורעוע, עשוי קרשים סדוקים ומתפוררים, והשני, ארוך בלי מידה, מקביל אל הים, פנה בקו ישר כמעט מזויתו המזרחית, שמחנה סרדיוטים, שומרי הגבולים, תקע שם את אהליו המבהיקים בלבנם, והגיע עד קצה הכפר הערבי שפרנסתו על הדיוג, קרוב לגשר התלוי על תוצאות הירדן, בפינתה המערבית של כנרת. במרכז נראה מספר בתי אבן עירוניים, והיה רושם של התחלת עיר חדשה היעודה לתווך בין תנובות השדות האלה ודגת הים הזה ובין תיאבונם של השוקים הגדולים, הרתוקים אל המקום הנדח הזה בכבלי מסילת הברזל.

השוק נרדם בחום הצהרים, קפא על חנויותיו הפתוחות לרווחה ועל בתי־הקהוה מסוככי־החלונות פני האנשים נוצצו והצהיבו כדונג נמס. העפעפים כבדו. החך יבש. כבר ברכבת הרגיש בנשימת החרבון העולה מאדמת המישור הזה ששקעה מאתים מטר מתחת לפני הים הגדול. אבל שם, ברכבת, נשבה רוח: מלוא חפנים נזרקה דרך החלונות הפתוחים אל פני הנוסעים הלוהטים וצננה אותם מעט. וכאן אין ניד באויר. שרב וצמאון.

הוא נכנס לחנות של יהודי, שתה תה והזיע. נדמה לו, כי גם בראשו פנימה, תחת קליפת גולגולתו הקשה, מטפטפות ונוזלות טיפות זיעה מלוהטות וממסמסות את מוחו. לנגד עיניו עלו ונעו באויר תימרות אדים מעורפלים. פלא: רק אתמול ירד גשם חזק וקר אצלם בעמק. היה יום של חורף ממש. ישבו ורעדו בצריפים עד הערב או שכבו במיטות, כי אין יוצאים אל השדה ביום כזה. בדרך כלל, הגיעה השעה שהמטרות יפסקו. מלקוש? אך גם למלקוש מועד וקץ. האדמה רטובה יותר מדי, והבטלה: ארבעה או חמישה ימים עבדו בשדה בחודש שעבר – הפסד גמור. מי יתן והחום יעמוד ימים מספר – שבוע, לפחות, וייבש מעט את שדותיהם. אז ודאי שהתבואה תעלה יפה – והשנה תהיה שנת ברכה… מכל מקום, המשק הולך ומתפתח בצעדים בטוחים… אם יכניסו אותו מין תרנגולות אנגליות, שראה בשנה שעברה בפתח־תקוה ושעתה יש להשיגן בראש־פנה – זה עלול לתת להם הרבה. ואם נביא בחשבון שהמשק, בדרך כלל, עומד אצלם כיום, בשתי רגליו הקדמיות לפחות, על הירקות והעופות, אז, מובן מאליו…

הוא התנער מהנמנום שאחז אותו באמצע הקטע הזה – קטע מהסרט הנצחי של נאומים, הרצאות וויכוחים, שנפרש לפניהם באסיפותיהם – ונגב בממחטתו הרחבה, גסת־הבד, את פניו ואת צוארו. כוס־התה השלישית הרותה את צמאו. הוא שלח עיניו לצדדים. זו היתה חנות מכולת קטנה, צרה ואפלה, חסרת חלונות כמערה, וכל אורה בא לה בדלת הפתוחה, כמנהג החנויות הערביות. בעל החנות, יהודי צמום, צעיר ומגולח, היה לבוש אירופית, וכובע של פקק לבן, עבה ומרווח, אשר לראשו, יורד על עיניו ועל אזניו.

תפוח שב להרהר בשליחותו. תוך כך פנה אל בעל החנות:

– היש פה עוד יהודים?

– יהודים? מעט: פקידי רכבת אחדים ומאנשי טחנת־הקמח שבקצה הכפר.

– וחנוני אחד ששמו לנדר?

– שהוא מצפת?

– מה? אולי הוא מצפת. אבל, יש פה כזה?

– חנות אין לו פה. רק בא לעסקיו.

– ועתה איהו?

– ודאי בצפת. מה יש?

תפוח קם ושלם בעד התה. השעה שחקה לו: בצאתו מן החנות, אך פנה כה וכה, והנה בא לקראתו אוטומוביל של משא, שיצא מתחנת הרכבת טעון פחי נפט, ופניו מועדות לצפת. מיד עמד על המקח עם הנהג ונשתוו במחיר מעט – הנהג ראה שהוא פועל. ישב תפוח אצל הנהג, על הדוכן, ונסעו.

השוק הקטן, שצמח בין תחנת הרכבת ובין הים, נעלם מיד, אך הרחוב הארוך של הכפר רץ אחריהם עוד כמה רגעים, מאובק ולוהט וערום, נטול עצים וצל, ובינו ובין הים שורת בתים נמוכים, מחורכים, דלי־מראה – חמרים חמרים של עפר ואשפה ואבק.

הם עברו את כנרת, המושבה הקטנה הנרדמת בגניה, בתוך חורשותיה המוקסמות, עברו את טבריה, העיר העתיקה המחדשת את נעוריה, המקימה שכונות בנות זקונים – ושומרת טהרת סגנונה המסורתי הבטוח: אבן שחורה ואבן לבנה חליפות. ריח של דגים מבושלים עלה באפו של תפוח עם המבואות הצרים המובילים אל המסעדות אשר בשוק פנימה – ריח דגים ממולאים, דשנים, מפולפלים.

– שמא נעמוד פה ונטעם משהו, – הציע לנהג.

אך הלה לא אבה לשמוע. מה טעם לסעודה כשזה אך יצאו לדרך? הנה יבואו לראש־פנה, שם יעמדו עשרה רגעים, יקחו מים. שם יוכל לאכול בחנות. משמאלם קמו הרים גבוהים, המסתירים בגבם שדות הגליל התחתון, ומימינם השתטחו פני הים. פה ושם עגנו דוגיות בטלות. דוגית אחת התרחקה מהחוף. שני דייגים ישבו בה. הם פרשו את חרמם שצלל לאטו ונסחף עם הזרם. שוב עלה טעם של דגים ממולאים בפי אליעזר תפוח ועל שפתיו רחף חיוך: נזכר דברי איש אחד – אכלן מובהק – שהחליט להיות צמחוני, ובאמת לא טעם בשר כמה חדשים, ופעם אחת, בעברו על יד מסעדה וריח דגים ממולאים נודף משם, לא עמד בנסיון. לו רק התירו דגים, כי אז, ודאי, היה עומד בצמחונותו עד היום הזה…

תפוח הצטחק, תקן את עצמו על מושבו והחל מסתכל במראה אשר לפניו. הים היה שקט וחלק כראוי. והראי משובץ ורב־גונים, מלא שבילים־שבילים, כל שביל ראי בפני עצמו. הנה זכוכית ירוקה כעשב הרענן המטפס ועולה על צלעות ההרים, המזדקפים סמוך לחוף, והנה היא אפורה כאפר העננים הקלים השטים על פני המים, ולצידה – זכוכית תכולה כתכלת השמים הזכים והעמוקים, הנשקפים בעד הפרצות הרחבות אשר בין גושי הענן הרופפים. ומעל לראי המשובץ המגוון, המשתקע לרווחה, רוקדים בחלל האויר חרגים חרגים מזהיבים, רכובים על קו שמש עבה, רועד.

והחוף המזרחי אשר ממולם גם הוא מוקף הרים תלולים. רכסים רכסים סוגרים עליו כחומה. ובמקום אחד נבקעה החומה. נגלתה בקעה גדולה, רחבת־ידים, שוממה, כולה נקיקים ומהמורות ושברי צוקים. ולצד שמאל – גוש סלעים כביר, מבודד, מרובע, נצב כקיר, שחום מעין פקק אכול באש, עשוי נדבכים נדבכים כבמת־אבנים גבוהה, או כמסד של מבצר עתיק, עצום – בנוי על ידי בני ענקים קדומים. המבצר נפל ונשבר לרסיסים והמסד עודנו עומד: נדבכים נדבכים של פקק שרוף וסדוק.

– יפה כאן! – אמר תפוח לנהג.

– כלום לא היית פה עד כה? – שאל הלה.

– מתל־חסא אני. זה לי השנה השלישית בעמק. לפני כן עבדתי ביהודה.

– ואני עובר פה כל יום, ­ – אמר הנהג.

– כן, אתה כמו תייר, – קנא בו מעט תפוח – ואנחנו, מה אנו: פלחים… כל הימים באדמה.

הנהג העיף בו עין חופזת, כדרך הנהגים, ופתאום הודיע:

– אם תרצה, אמכור לך מיד מכונה ארורה זו בחצי חנם ואשוב לעבוד בשדה. חמישה עשר פונט אני מוכן להפסיד… עשרים פונט!… בשנה שעברה הרוחנו יפה, והשנה הננו באדמה עמוק מכם, חביבי!

רוח קלה באה מהמערה, רעננה, משיבה את הנפש, זו המתעוררת בשלוש אחר הצהרים. העננים הקלושים התפזרו, התערבו באויר הכחול ובלבלוהו. דהה הירוק, אפסה התכלת והאפור לא היה עוד אפור. פני הרקיע עטו אור לבנבן־דלוח, זרם דק דק של חלב נשפך בין שמים וארץ, הרוה את האויר וצפה בקרום דק דק את פני המים. שתי המראות השתקפו זו בזו, והרקיע של מטה היה גם הוא מעורפל ודלוח כרקיע של מעלה.

וכבר נגלתה מגדל היושבת גבוה, בהר, ושחור החורשה למרגלותיה, אשר בה עוברת דרך המלך. שעה קלה לא ראו סביביהם בלתי אם עצים זקופי־קומה ועשב רב, כהה. הנהג עמד לקחת מים מן הנחל הקטן, שזמזם בין העשבים, להשקות את המנוע הרותח, כי איש יוקדת אכלה את מעיו. המכונה נדמה. משק כנפי הרוח שהתגברה עבר בחורש, האילנות נעו והתלחשו. רחשי אביב אפפו את אליעזר תפוח. רעש יער כהה־ירוק, רומש, צומח, קול אושה ורשרוש וציוץ. ומאחרי העצים, קרוב מאד – זע הים שאינו נראה, רק נשמע – המית מים רבים שהקיצו מתרדמתם הכבדה, החמה, תרדמת הצהרים – קול נמוך, כבוש, מתאפּק…

…. כך היה גם שם, על גדות הדניפר, ויותר מכך, הרבה יותר: יער עבות, הומה, מצל, ואחרי היער נהר גדול, רחב־ידים, ומימיו הולכים מהר. שם היה מטייל עם הדסה. מטייל – עד שנשאה למנדל שומלינסקי. טפש היה!… ועתה ניחם את מלכה שלושה חדשים, והנהו הולך להביא לה את חתנה שהמנוולים הללו מנעוהו מלעלות… טפש היה אז וטפש היום… על כל פנים, מצבו די טפשי… אמנם, אם לא תהיה כל אפשרות לעבור את הגבול… הלא יכול לקרות שזה מן הנמנע בהחלט ואין כל יכולת, אז כמובן… זה ענין אחר… אבל, כמובן, הוא יעשה מה שביכלתו, ינסה הכל… והיא תדע זאת…

תפוח התרגז פתאום ורקע ברגליו את הכביש: מה?! הוא חייב להביאו – ויביאהו!… ויהי מה! לא יחוס על עורו גם כן… ככה!

הם יצאו מהחורשה ונסעו שוב לאורך הים הנוהם במתינות, המעלה אדוה וקצף מלבין. שפתו הצפונית, השטוחה, התקרבה אליהם מן הצד, אלכסונית. נראה שפך הירדן: סרט מים רחב, נוצץ, עבר אותה שפה וירד אל הים, הלוך וגלוש, ובצדו עוד סרטים – קצרים וצרים ממנו – אחיו הקטנים, ההולכים עמו. כולם נקוו אל אותו מפרץ עקום ומוקע, שלטיפות הזרמה הנצחית ומציצות הגלים החוזרים כרסמוהו בשפתו השטוחה על היבשה צפונה.

לצד ימין נראו בניני הכמרים האיטלקים והחומה אשר הקיפו בה את חרבות כפר־נחום. התחילה העליה אל הרי צפת. ראי המים הגדול, המטיל ברק של פלדה מכחילה, נשאר מאחריהם, תחתיהם. הדרך היתה כבושה היטב ומתוקנת – מסדרון לא־מסוכך ולא־מגודר, צר וארוך מאד, שדבק בצלעו של כל הר גבוה ותלול וסבב אותו הלוך וסבוב, ולמטה גיא עמוק ושמם, הנגרר אף הוא אחרי ההר.

מצפת ירדו לראש־פנה. היתה שעה ששית. הקרון הכבד, הטעון פחי־נפט, טפס ועלה לאטו אל המושבה ועמד ברחבה קטנה על פרשת דרכים. תפוח והנהג נכנסו לחנות הקרובה לשתות תה ולסעוד את לבם. אחרי האכילה שב הנהג לטפל במכוניתו ותפוח יצא סתם החוצה, עמד אצל גדר־כלונסאות נמוכה, אפורה, וסקר את הרחוב העולה למעלה, הדומה לשלד של תנין ענקי, שטוחה ורקועה, רובצת מלוא ארכה, חוט־שדרה מוצק לה, רחב, ופרצות פרצות מרווחות בין שורות העצמות הפשוקות.

שני ראשי הרים אדירים – תאומים – התנשאו ונצבו מעל למושבה. פלגי מים רננו ורגשו בצדי הרחוב ונעלמו בגיא בין הגדרות והשיחים והאילנות הגדולים, הכהים, בני ארבעים שנה. כל מראות הטבע אשר ראה בגליל עליון זה – ההרים והבקעות, הנקיקים העמוקים ונחלי המים הרוגשים בערוציהם, הצמחים והעצים האפלים – הכל היה עצום וקודר ומפחיד בעצמו, ושונה כל כך מאותו עמק שטוח וגבנוני, רחב ידים, עוטה פּרוות־בּרקת עבה ורכה, המעלה גלי צחוק ירוק… מאותו עמק צוחק ושמח שהוא בא משם…

דרך סמטה שנפתחה לצד מזרח יצא לככר מאחורי בתי הרחוב והביט אל רכסי ההרים הרחוקים, אשר מעבר לבקעת הירדן, ואל ראשו הכביר, השב, של הר חרמון, המתנשא על כל ההרים הללו ותומך בציצית כומתתו, המבהיקה בלבנה, בשפת העננים השטים מהמערב והמבקשים להקיפו. ואחרי העננים הקלים בא עדר עבים שחורים, המתפשטים ומכסים פני הרקיע. רוח לחה, קרירה ומתגברת, נוהגת בהם.

בפנות תפוח לשוב למקום שהאוטומוביל עמד, הרהר במזג־האויר ובמצב השדות בעמק. פלא: האם לא יחדלו הגשמים עד פסח? והתבואה מה תהא עליה? האדמה רטובה, היא צריכה להתייבש מעט. בצמח היה החום גדול כל כך, יכולת לחשוב כי יפסקו הגשמים. והנה שוב עבים, ועבי גשם דווקא… עבי גשם, בזה אין כל ספק. לא טוב!… ואולי ישפכו פה ולא יגיעו לעמק… אף כי גם פה הם מיותרים. ובכלל, מן הנמנע….

הד קולות, שהלכו ורמו, הוציא אותו משכחתו. משא־ומתן חם התנהג בין הנהג ובין אדם אחד גבוה ובריא, גברתן. תפוח שמע את דבורו הקולני, התקיף והגס. האיש היה נעול מגפים חומים שהדקו היטב את מכנסיו, מכנסי־רכיבה מוצקים, מעין אדמה אפורה־אדמדמת. הן הבליטו את ירכיו הרחבות, המתוחות ומתעגלות, המבשרות כח עצור. על אותו כח גופני העידו גם כתפיו העבות, חזהו המתגבה ולחייו הוורודות, הרחבות ומתעגלות במתיחותן כירכותיו. הוא בא בתביעות לנהג ודחה את תביעותיו שלו, וזה קפץ כנגדו, רזה, נרגז, דומה לתיש נגח, קפץ ונרתע לאחור. וכבר עמדו לצדו עוד שלשה נהגים, שהסתובבו בטלים באותה רחבה על פרשת הדרכים, המשמשת להם בורסה טבעית ומקום לבלוי השעות הריקות אשר בין נסיעה לנסיעה.

צעק הנהג וענו אחריו שאר הנהגים. הרעים ורקע ברגליו האיש הבריא, והבריק בצוהב פסי העור המצוחצחים, התפורים במפשעת מכנסיו, עלה עליהם בהתקפה, והם נסוגו מפניו זה אחר זה, ושוב קפצו אליו ורעשו.

תפוח טרם ידע דבר ריבם מהו. אבל אותו רגש של התנגדות לכוח זולתו, שהוא חשבו לרגש ההתקוממות לעריצות וכפיה בכלל, כבר זע בלבו וליבה אותו רחש של אי־רצון שעורר בו איש זה. “פקיד גס או סוחר רמאי… – החליט בנפשו, – חזיר מפוטם!”.

בינתיים הקשיב לקריאות הנהג:

– סבור, שמצא לו חכם ממה־נשתנה? נער פחדן ושאינו יודע לשאול? כל הסכום במלואו אני רוצה! הוא שומע? פח אחד לא יקבל עד שישלם את כל הכסף!

עיניו הגדולות והבולטות כעיני סוס של האיש הבריא, הלובש מכנסי רכיבה, הבריקו ונשארו קרות וחשכות. הוא הזיז אחורנית, אל ערפו, את כובע הפקק האפור אשר לראשו, וגלה מצח מאדים, מנופח קצת, עקשני. פלט בבוז:

– את סחורתי לא אקח? מה? את פיך אשאל?

הנהג הרזה והעצבני רקד לפניו ביתר התרגשות, צעק אליו מקרוב:

– מהקרון שלי? כשאני איני מרשה? ינסה־נא!… חושב באמת כי נתקל בתם?

שלושת האחרים שתקו, אך פניהם העידו על רגשותיהם: “יקח בלי רשות? ינסה־נא, אדרבא!” עצם הדבור על אפשרות כזאת היתה בו פגיעה בזכויותיהם ובכבודם, בכבוד כלל הנהגים. אך העיקר היה שהוא אחד והם ארבעה, בחורים בריאים ובעלי זרוע אף הם, ופה, במקום גלוי זה, ברחבתם, אסור להם לפחוד מפניו – יהיה אשר יהיה! הוא ראה זאת. רוח של התגרות התעוררה בו וגסותו הטבעית הפכה לגסות מדעת. הוא הוסיף שמן למדורה. עתה עמדו מולו כולם כאיש אחד בעל לב אחד ושמונה אגרופים קשים, המתכוצים מאליהם.

בעל הנפט נתן בנהג מבט רע, מבט מפיק בוז ורשעות קרה. מבלי משים מתח את כתפיו, ואף כי לא זז ממקומו נדמה שגבו דוחף לפניו את חזהו המתעגל כבצק התופח, ורגליו וידיו אומרות להנתק ולעוף קדימה; והנהג, שרקד לעומתו כאנקור חוטף גרעינים מתחת לחטמה של יונה מרשעת ובהולה על אכילתם, פסע אף הוא, כבהיסח הדעת, שתים שלוש פסיעות אחורנית.

אז עשה בעל הנפט צעד אסטרטגי. בכל זאת הם ארבעה. עמד ואמר בקצרה:

– אם אתה חפץ לעלות את הנפט אלי לצפת כאשר אמרתי – העלה מיד! ואם לא – יכול אתה להחזירו למקום שלקחת.

הנהג קפץ לעומתו וצעק:

– מה? איש תם מצאת? כפי שהוסכם ביני ובין שותפו צרפתי בטבריה, כן ישלם לי!

– צרפתי? פנה איפוא לצרפתי! מה זה עסקי?

– ואפנה! ואת הסחורה אשיב אליו תיכף ומיד! וישלם לי כפלים: בעד הובלה הנה ובעד החזרתה!

– ודאי: פתח כיסך ואמלאהו! חה־חה־חה…

בשתיקה שהשתררה לרגע נסה להכנס נהג אחר:

– ומה הוא רוצה: שיובילו לו את הסחורה לצפת חנם?

בעל הנפט הפנה אליו, במהירות וגמישות מפתיעות, את כל גופו הגדול, המתוח, וזרק לו מלים כדרבונות:

– אתה – מה?… אתך לא דברתי – ואיני רוצה לדבר!

פני הנהג חורו, עיניו ננעצו בעיני איש־ריבו הבולטות, המגלות קצף שחור, קר; אך שפתיו נשארו הדוקות.

איש לא שם לב לאליעזר תפוח, שהתקרב בינתים למקום המשא־והמתן. והוא עצמו גם כן לא יכול לאמר בבירור איך בא לפני בעל הנפט הזה ואיך התערב בריב לא לו. שעה קלה היה שרוי מן הצד, התאפק והתרגש בקפיצות הדרגתיות, כחבית שיוצקים בה מים דליים דליים. לסוף מלאה אותו התרגשות זו עד הגרון, מן הנמנע היה שלא תפרוץ החוצה. פתאום ראה את עצמו עומד לפני הנהגים, מניף את ידיו וקורא בקול חנוּק:

– חברים… מה זה… מה הפחד מפני הבורגני הזה… המפוטם… שהוא מתעלל בכם ומנצל אתכם? משרתים אתם לו? מה אתם עומדים כך ומסתכלים בפרצופו… אל תביטו בשניו?…

בעל הנפט עשה תנועה מהירה לצד תפוח ונעצר. עיניו בחנו בקצת תמיהה את הבחור הגבוה והשמוט הזה, פועל חקלאי לפי לבושו, שידיו הארוכות מונפות באויר כמשוטי סירה וראשו הקטן נטוי אל כתפו – בחור שמימיו לא ראהו, ולא היה לו שיח ושיג עמו, והנה זה משליך בו שקוצים: “בורגני מפוטם”…

ובקול מדוד, שהבליט ביותר את גסותו המכוונת, הזהיר:

– שתוק, אתה… חמור!

אליעזר תפוח ראה לפניו עינים גדולות ובולטות כעיני סוס – הן התקרבו והתרחבו כמו קערות שחורות, – ודעתו כמעט שנתקררה עליו באותו רגע. הלא חוה השמנה צעקה לו בצאתו: “רק אל תעשה עסקים בדרך!” והיא צדקה. והם כולם חייכו,– הם מכירים אותו היטב. מה, באמת… הלא דבר חשוב נמסר בידיו – ואיך נתן את עצמו להכנס בענין רע זה? מי יודע במה ייגמר! והראשונה שתסבול מזה תהיה מלכה… וגם גוץ, המתגולל מעבר לגבול ומצפה… יצפה־נא… טוב!

התמרמרותו עלתה פתאום, בקפיצה, כלהבת אש עמומה לנשיבת רוח פתאומית. היא מלאה את ראשו בערפל כהה, חם, מתאבך. בתוך הערפל עברו בסך מלים שגורות במוחו מאז: מה? הוא יחשה בפני עגל מרבק זה המסרב לשלם לאדם שכר עבודתו? רק מפני שהוא תקיף ובעל זרוע?

כתמי אודם עלו על מצחו בין העינים ופשטו בצדי אפו מטה. והמלים שיצאו עתה מפיו היו ככדורי רובה שנפלו במקרה ארצה והתפוצצו וירו.

– מה אתם עומדים כך… כאלמים? הלא הוא לא ישלם פרוטה, החזיר המפוטם! פרוטה אחת לא…

פתאום ראה ידו של האיש באויר בגובה עיניו – יד עבה, חלקה, רחבה – ובו ברגע נתקלו פניו בדבר קשה מאד, כמו בקיר של אבני גזית, האדמה זזה תחת רגליו, פיו נעשה רטוב וטעם מר בו…

מישהו משכו בזרועו, תמך בבית־שחיו. אז הבין שהוא מתגולל בעפר הרחוב. ישב והתחיל לירוק יריקות דם. פיו היה מלא כאב קהה, מוחץ, בוץ של אבק ודם גאל אל פניו. את ראשו מלאה המולה גדולה. בעד ההמולה הבחין את המהומה אשר מחוץ לו. בין הנהגים ובין בעל הנפט פרצה תגרת־ידים חמה. בעל הנפט עבר ביניהם בקפיצות מהירות, כחית טרף שהתפרצה מכלובה ואין לכפותה עוד, פנה כה וכה, זנק, הגיח, הכה והוכה, גמיש וקל־תנועה, אף כי גופו בריא ודשן. ידיו היו כשני קפיצי־ברזל, אגרופיו כפטישים. אחד הנהגים כבר עזב את שדה המערכה: התכופף וגנח, כשהוא תופס בטנו בידיו כיולדה. נהג אחר, שנגב בשרוולו את אפו הזב דם, הזדרז ופגע באוזן יריבו. כובעו של זה, כובע הפקק האפור, נפל מעל ראשו, וסרט דק של דם ירד אל לחיו מתוך אזנו הנגועה.

תפוח קם על רגליו בעזרת שני אנשים שסחבו אותו ממקום ההכאות ותמכו בו. רגע עמד מתוך רצון עמום לשוב ולהכנס בקטטה ולנקום את נקמתו, אך הכאב המוחץ, הפולח את הלב, שעלה פתאום ביתר חריפות מפיו ומסנטרו הפצועים, בלבל את מחשבותיו, והוא נתן להוליך את עצמו לאשר יולך, בלי התנגדות, מתאנח ומהומם. אך לפני התרחקו הספיק לראות שני פרשים יהודים מהמשטרה המעולה, שאנשי המושבה הבהילום והביאום הלום. ההכאות חדלו. השוטרים הובילו את המתגרים אל התחנה הקרובה לרשום את שמותיהם.

תפוח הוכנס לבית אחד ששמש גם בית־מלון לעת צורך. שם נתנו לו מים לשטוף את הפה ולרחוץ את הפנים. אחר האנשים שהביאוהו רחץ את סנטרו בספירט וחבשו. זה היה אדם רחב־כתפים, כהה־הפנים טוב המבט. תנועותיו היו בטוחות ודבורו שלו ונוח:

– מכה הגונה, חי נפשי! הוא דוקא יודע את המלאכה, שור־הבר שלנו…. אשריך שאני רגיל אצל מוכים ופצועים, כי בשעת המלחמה עבדתי בבית חולים צבאי… הייתי שם חובש, אף כי מעודי לא הייתי חובש לפני כן. אכר אני פה ובן אכר. אך בשעת חירום שאני… וגם לנדר זה, שקעקע את פרצופך היפה כל כך, בן מושבתנו הוא, אלא שעקר את ביתו לצפת, כי בחר במסחר. אבל למלאכת־אגרוף ולנחת־זרוע אין כמוהו. תצא אחר כך לראות, איך כבד את הנהגים. כדאי לראות, חי נפשי! הלא הם הראשונים להרים יד, כרגיל. והפעם נגמל להם כגמולם. מה, האם גם אתה נהג?

בלב תפוח שוב זע הכעס. על אף הכאב הרב שכל תנועת פיו הסבה לו התאמץ ואמר:

– הוא סרב לשלם שכר עבודה, המנוול!

– ודאי, ודאי, – הסכים בן־שיחתו ברצון. – לי אתה מספר עליו? כלום איני מכיר אותו? הלא זה שנים הוא חייב לי שתים עשרה לירות. ולא שלם. כמה מריבות וקטטות היו בינינו, וגם משפטים – הכל לשוא. כמו קיר. פרוטה לא תוציא ממנו. נלאיתי והזנחתי.

לשמע פרשת תקיפותה של היד שהכתה אותו התחדד רגש העלבון בנפשו של תפוח. הוא שאל בקצף:

– ולמה תשתקו? ואין ביניכם אדם שילמדנו בינה?

איש שיחו השיב בנחת:

– מה שייך, אין? כבר שרפו לו את ביתו פעם. ובכלל… ומהצד השני, כשיהודים רוצים לבוא לארצם, ויש צורך לגנוב את הגבול – מי כמוהו להגניבם?

תפוח, ששכב על דרגש־עץ ארוך, הרים את ראשו בחפזון, עצם עין אחת ותקע את השניה בפני איש־שיחו השקטים.

– לנדר? – קרא בבהלה. – אתה אמרת כי שמו לנדר?

– ודאי, שמו לנדר, – השיב הלה בשלוות־נפש. – מה יש?

וכאשר ספר לו הפועל הפצוע את כל ענינו צחק האכר בקול אדירים, מכנסיו התנדנדו על כרסו הרכה והבולטת הלוך והתנדנד, ובתוך כך אמר:

– הלא כתוב במשלי בפירוש: מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. מה, אינך יודע? הוא הדבר שגם משלי אינכם יודעים… חה־חה־חה!…

– מה פירוש? – שאל תפוח.

– הוא שאמרתי: אפילו משלי אינם יודעים… המתעבר, כלומר, הכעסן… הכועס ומתערב בריב לא לו הלא הוא כמחזיק באזני כלב עובר. כלומר: עובר לו כלב ברחוב – מה עסקך לתפסו באזניו? מבין? חה־חה־חה! בר־מזל כמוך! הלא בלעדיך לא היה בא כלל לידי קטטה. הלא אתה הוא שגרמת. כמה פעמים ביום פורצות מריבות בין הסוחרים ובין הנהגים. אבל הכאות… על כך יש להודות לך, רק לך… חה־חה־חה!

תפוח שתק. האיש הזה צדק בכל דבריו. אין צל של ספק.

הוא נשען על מרפקו. פניו המצוערים, החבושים, הביעו מפח־נפש גמור, שפתיו דובבו:

– מה יהיה? מה עשיתי? פשוט… פשוט יצאתי מדעתי. בידי קלקלתי… הוי, מה יהיה כעת?

האכר נחמו:

– מה יש? אפשר לנסות. הנה, אגש אליו.

– למי? ללנדר? – תפוח הניע את ידיו כמתיאש. – אחרי כל מה שהיה?

– מה יש? מה היה? לנסות אפשר בכל אופן. אבל עצתי נאמנה לך: אל תוסיף לתקוע את חטמך… עובר לו כלב ברחוב–מה זה עסקך לתפסו באזניו? חה־חה־חה!…

הוא יצא מהחדר נהנה מעצמו ומהמשל שמשל לאורח.

תפוח נרדם. ישן שעה ארוכה באין מפריע. כשהקיץ היה חושך. בעד החלון ראה שמים שחורים ולהבי חרבות אש דקים, המתהפכים בחלל השחור. הרעימו רעמים, אך דפיקות הגשם הלכו ופחתו. הוא התישב על דרגשו ונאנח. ראשו היה עליו סחרחר. בכל זאת הרגיש שהוקל לו והוא כמתחיל להבריא. קם ונאחז בקצה השולחן הקרוב, כי רגליו מעדו. אחר כך התחזק, משש בחושך את הקירות עד שמצא את הדלת החוצה ופתחה. הגשם חדל. בקרבת המקום, באמצע הרחוב, זרם מים סוער. תפוח עמד, מפקפק, בפתח הדלת והביט בעלטה אשר בחוץ: ללכת? בחושך זה, ברחובות לא־נודעים אשר פלגי מים עוברים בהם – לאן? לעמוד פה – עד מתי?

יללת הרוח העלתה במוחו נגון נוגה ומיבב. הוא רטן את הנגון בהיסח הדעת והוסיף לעמוד בפתח עד שחזר האיש שחבש את פצעיו.

– נראה אחר־כך – אמר בלי בטחון. – הוא נרגז מאד. לא כדאי היה לדבר אתו. כלומר, דברתי, אבל, בכל זאת, צריך לדבר עוד פעם. אחרי ארוחת הערב נגש אליו שנינו.

שתי השעות שעברו על תפוח עד שהם באו ללנדר ונוכחו כי הוא בבית וטרם שכב לישון, היו לו שעות של ספקות וצער וחרטה. הוא תאר לעצמו את שיבתו לתל־חסא, את באוריו… את פני מלכה באותה שעה… עד שיסורי נפשו השכיחו לרגע את כאב פצעיו.

את לנדר מצאו לבדו בחדר־האוכל, שותה תה ומעשן סיגרה. בגדיו היו מסודרים ומצוחצחים כלפני הקרב. אזנו ולחיו האחת היו מטולאות בפסות רטיה ורדיות, הלחי השניה נראתה כנפוחה מעט. בכל זאת הביעו פניו רגש של ספוק ושביעות רצון. הוא העיף עין בבחור הגבוה, המשונה, שסנטרו חבוש ופניו נבוכות ופרץ בצחוק:

– בעל הדבר עצמו? – חה־חה!… אם כן, שרגא, אתה רוצה שאעשה למענו? חה־חה־חה!… למענו לא אעשה.

בן לויתו של תפוח התאמץ לשדלו:

– מה שהיה היה, עבר ואיננו. וזה ענין אחר לגמרי. אין לערבב כלל. יהודי בא לארצו ואין הם נותנים לו להכנס… מי הם? מה להם פה, לנכרים האלה? למה אינם נותנים לנו לבוא לארצנו?

אחר כך הוסיף במתינות הרגילה:

– כלומר, אתה מבין, יחזקאל… מצד זה עלינו לראות. והשאר אינו חשוב – ואינו נוגע כלל…

יחזקאל לנדר סבב על כסאו, שגנח וצרח תחתיו, הפנה עצמו לצד תפוח ואמר בקולו הקשה, המתדרדר:

– אבל למה התערבת, בכל זאת? מי נגע בך? אתה מכיר אותי? אני אינני מכיר אותך ואינני רוצה להכירך. פרולטרי אתה? ראינו כבר פרולטריים גדולים ממך. איננו פוחדים… “אל תביטו בשניו”!… הנה שברתי את שניך… תדע להבא. – הוא פנה עוד פעם לבן־לויתו של תפוח: – ואני אומר לך, שרגא, שזה לא כלום… שעל צד האמת הייתי צריך לשבור לו את כל עצמותיו בעד זה שהוא עשה…

אליעזר תפוח עמד ושתק. הוא לא ידע כמה עוד זמן ישלוט ברוחו ויקשיב בשקט לדברי התעללותו של האיש המגושם הזה. אבל כל זמן שיוכל לשתוק – ישתוק. כך החליט. כי הלא הוא באמת האשם בכל – ואין לו הצדקה.

שרגא נכנס בדברי לנדר:

– די לך, יחזקאל! סוף־סוף לשם ענין באנו ולא לשם ריב חדש.

לנדר התרכך קצת:

– למענו לא הייתי צריך לעשות. אבל, כמו שאתה אומר – למה אינם נותנים ליהודי להכנס? ומה הוא אשם שם…. מילא, יהי כן… אולם, פנה עוד פעם לתפוח, – אמור להם שם, לחבריך, שבפעם אחרת מוטב שישלחו אחר. תוכל לאמור להם זאת בשמי… ככה.

אחר כך הוסיף מתוך צחוק:

– אגיד לך, שרגא: בדיעבד, מה הפסדתי? ואם תרצה לדעת – הרווחתי. עתה אני יורק עליו, על הנהג. עתה יביא לי את הנפט לחנותי בצפת, כאשר דרשתי, ולא גם יתפקע. מה? לא יאבה? טוב. יהיה משפט. ומשפט זה סופו ימר להם מעשר עליות לצפת. כי הלא הם, ארבעה, התנפלו עלי – כולם ראו זאת, כל המושבה תעיד. וגם אתה, שרגא תעיד. מבין? מדוע ארבעה? – הוא הראה באצבעו על תפוח, – חמישה! וראה זה פלא, הלא זה הוא, התכשיט שלך, שהסב את פני הדברים לטובתי. שהרי לולא התערב הייתי מוכרח לשלם לנהג לפי דרישתו. האם לא כן? ולמה אהיה רע־לבב – חה,חה,חה!… למה לא אעשה למענו?

הוא לוה אתם עד הדלת, צוחק ושמח:

– צריך היית לראות, שרגא… אבל אתה ראית: פתאום צמח זה לפני ועומד וצורח, מניף את ידיו כבת־היענה, הראש אל הכתף, ומקרקר, ומקרקר… אני אומר לך: עוף שחוט… עוף שחוט, ממש!… חה־חה־חה!…

– הוא יעשה – נחם שרגא את תפוח המדוכא אחרי צאתם מאותו בית. – כיון שהבטיח לעשות – יעשה.

– איזה אדם גס! – לחש תפוח.

– כן… ודאי, – הסכים האכר. – אלא שבכל זאת…

הוא הדליק את פנסו. הם הלכו בחושך ברגלים מועדות בין האבנים החלקות וגומות המים עד שבאו אל בית מלונו של תפוח.

למחרת בבוקר ישב אליעזר תפוח בחדרו, באותו בית מלון, חבוש פנים ומתאנח, וכתב מכתב לאנשי תל־חסא. במכתב הודיע במלים קצרות וסתומות על ההצלחה שהאירה לו פנים עד כה ועל תקותו הרבה לגמור את הענין כולו במהרה ועל הצד היותר טוב.

א.

הקיץ האריך ימים. בסוף חשון היו השמים טהורים ומבהיקים והשמש חמה כבראשית אלול. רוחות המערב התמהמהו מעבר לים. שקט באויר, קפאון של שרב, וצפיה לסופה קרה, גונחת וכוחה, שתבוא בקרוב. אבק דק, משולהב, מצהיב — אשפת הרחוב — עולה מתחת לפעמי הגמלים וגלגלי האוטומובלים, הדשים אותו בצלקות חשוקיהם, חשוקי גומי עבים — עולה ומתאבך לאטו ויורד, מתפורר, אל מקומו הראשון.

על־אף החום הכבד עבד הד"ר ברוצקי כל אחרי הצהרים בלי הפסק עד אשר כהה אור השמש על שולחנו. הוא ישב יחף, בלי מעיל ועניבה, כתנתו פתוחה ומגלה חזה בריא, שעיר מאד, ולמולו חלון פתוח לצד חומת אבנים גבוהה, סתומה וסותמת. הוא אהב אותה כזאת: אין מרחב לעינים. יכול אדם לאסוף את הרעיונות ולרכזם ולכוונם. ולריכוז היה זקוק מאוד מאוד, כי עסק בתרגום “המיקרוקוסמוס” של הרמן לוֹצה וכבר עמד באמצע הכרך הראשון; היה מקפיד על כל משפט ומדקדק בכל ביטוי וכינוי, וכדי לשמור את צלילות מוחו שם לו לחוק שלא לעבוד יותר משתי שעות רצופות. אך היום עבר על חוקו ולא ידע, כמו גם בחום הגדול לא השגיח, ובקומו מעל שולחנו שפשף את ידיו בהנאה פנימית רבה, שזרמה מעיניו והאירה את פניו הכהים־חוורים: יהיה לוצה בעברית… יהיה!… חה־חה…

היה לו צורך לצאת מחדרו — חדר רווק זקן — ולראות אדם אשר יכול לספר לו על עבודתו, על המכשולים הגדולים אשר לפניו, על סיכוייו. אך מעבר לכותל ישבה משפחת העורך־דין שכמי, אנשים טובים ומשכילים, יכול אתה לדבר עמהם על שיר חדש או על ספור, אבל — לוצה!…

הד"ר ברוצקי התלבש ויצא החוצה, פניו אורים, כולו עוד תפוס בשטף הפלפול של הפילוסוף הגרמני, המורכב והמעורפל, הכובש כל יצוריו, שהוא, ברוצקי, הפשיטו את צורתו הראשונה, הצפונית, והלבישו, בזהירות ובאהבה, צורה לשונית אחרת… עברית!

בקצה מערב שקעו פני השמש. עוד נראה קדקדה הקרח והאדום — סיר מלא דם קרוש — טובע בירכתי הרקיע בתוך אגם של אש אדומה, ובבואותיה במזרח ובדרום — סרטים ורדיים וסגולים בים של מתכת מכחילה וקרה כעין פלדה.

טרם היתה שעה חמש וכבר העריב. נשבה רוח קלה, סר חום היום.

לא הרחיק ללכת עד שפגש את חריט הזקן, שהיה בא אליו לפעמים לשאול ספר גרמני כבד־משקל וכבד־שנים, אשר לא רבו המתאוים להציץ בו.

הד"ר ברוצקי שמח מאד לקראתו. שניהם שמחו — חריט היה לו דבר אליו ויצא לבקשו בביתו.

הוא נשען על מקל עבה וזול וסחב בכבדות את רגלו החולה. היה זקן מאד, נרפה ומדוכא. אולי לא היה גדול הרבה בשנים מהד"ר ברוצקי, אך היה הרבה הרבה זקן ממנו. עמד כפוף־גב, פניו מורמים למעלה, עוטים זקן מגודל, לבן־מוכסף — פנים חסרי דם, משובצי גידים דקים תכולים. בשעתו היה סוחר אמיד ברוסיה, נדיב־לב ועוסק בערבים בחכמת־הפילוסופיה. גם פרסם ספר קטן על תורת מך ואבנריוס. וכאשר בא לארץ, אחרי המהפכות והפרעות, ערום וחסר כל ומטופל באשה חולת עצבים ובבן יחיד, עלם רך לשנים — נמצאו אנשים אחדים שזכרו לו חסד נעוריו וגם שמו של סוחר הגון לפנים עמד לו — השתדלו וטרחו עד ששמוהו רואה חשבונות בבנק המסחרי בירושלים. והוא לא בקש טוב מזה. אך לא בטח בכחו ולבו לא היה שקט עד שראה את בנו עובד גם הוא — במכון השעורים למדע ולפילוסופיה. ולא טעה לבו: הזקנה קפצה עליו פתאום, כאילו ארבה לו בקוצר רוח, כאן בירושלים, זה חמשים ושש שנים…. אחזתו הפודגרה ולא הרפתה עוד ממנו, עד שנשאר בלי משרה ובלי תקוה לעבודה. מאז חיו על משכורת הנער המצערה: לחם צר ומים לחץ. הבן היה חיור ושתקן, פני האם נפלו מאד, התקפות העצבים באו תכופות, והוא, חריט עצמו, — זקן ושב וכפוף גב — גרר את רגלו החולה אל חנות של ספרים או אל בית הספרים הלאומי ושם עיין באחד הספרים עד שנתקל ברעיון חדש לו ונכנס בעביו ושקע ושכח את חוליו ואת עוניו ואת צרות ביתו — רב־חובל, צעיר וחזק, האוחז ביד בטוחה בהגה ומכון את ספינתו בין הנחשולים שעמדו עליו לטבעו…. והיה טוב לו בשעות אלה.

כך עברה כל אותה שנה: לחם צר ומים לחץ, ולעתים שכחה עילאית… והנה, עתה…

— כמה קצר היום, מר חריט, ודמדומים אין. בלי מעבר כלל… זה רק קמתי מעבודתי וכבר לילה… אני באמצע “המיקרוקוסמוס”, הכרך הראשון…

חריט לא היה מחסידי לוצה. סוף־סוף, אינו אלא מתפיזיקאי על אף כל בקיאותו במדעי־הטבע — המשך של ליבניץ, מעט ספינוזה, ומעט הרברט גם כן, הגם שהוא עצמו לא הודה בזה… טוב: מונדות שהן אמנציה מהסובסטנציה העולמית, כלומר, אחדות פנימית, סובסטנטיבית, של כל היקום, כלומר, הגוף והרוח חד הוא, מונדה רוחנית… וסוף דבר שהוא בעצמו אמר, כי העיקר לא האמת לאמתה, שאינה כלל בגדר ההשגה, כי אם השקפת־עולם הרמונית, הגיונית, בלי סתירות פנימיות… קשוטים לשם נוחות יתרה, מר לוצה, קונסט־גוורבה (אמנות שימושית) פילוסופית!

בכלל לא היתה זו ממדותיו של חריט לשלול דעת רעהו ולצערו בדברי נגדו, ובפרט עתה, כשבא להטרידו בבקשה פרטית. בכל זאת לא יכול שלא להעיר:

— הרמן לוצה, סוף־סוף, אינו…. אם לשם דוגמה של המתפיזיקה הגרמנית של המאה שעברה הרי היו גדולים ממנו ולא לחנם כנה הוא עצמו את הפילוסופיה שלו — טליאולוגית. סוף־סוף כולה היא מכוונת לתכלית אחת, והתכלית הזאת — תיאולוגית דוקא.

הד"ר ברוצקי ענה בתקיפות:

— דוקא מפני כך. ההתבטלות בפני המטריאליסמוס בכל גוניו הרחיקה לכת אצלנו. צריך שהקורא העברי יראה את הדרך אל האידיאליסמוס הנשגב, הפילוסופי, אשר מצא לו איש אירופי בעל תרבות גבוהה, בעל תפיסה עמוקה וידיעות מקיפות. וצריך שנחדל מלרוץ אחרי כל חדוש מקרי ואחרי כל שם חדש מפני שהוא חדש — ולקפוץ קפיצות משונות מהגל אל אבנריוס, מאבנריוס אל ניצשה, מניצשה אל הניאו־קנטיאנים, ומהם לברגסון, ומברגסון לאן? ודאי לאינשטין, אף על פי שאינו שייך כלל לפילוסופיה הספיקולטיבית. מה יתן אינשטין ומה יוסף לתורת ההכרה או לתורת המוסר הן מבחינת ההשקפה האוטונומית, והן מבחינת ההשקפה האוטוריטטיבית?… ולוצה — לוצה הוא בא־כח יסודי של האידיאליסמוס הפילוסופי. והכרתי עמוקה כי השקפתו הרחבה והיפה תביא גם לנו — ובעיקר לנו — ברכה רבה.

חריט נאנח, מדוכא, והעיר במלים זהירות:

— מכל מקום, זוהי עבודה גדולה וחשובה מאד — עבודה ענקית, יכול אני לומר.

ב.

הד"ר ברוצקי לא ראהו זה כמה חדשים, אולי מתחלת הקיץ. עתה שם לב לזקנה שקפצה עליו, והיה לו רגש כאילו דבר־מה חד וקר — פתיל של קרח — נגע בלבו.

— למה נעמוד פה, מר חריט? נסור אלי, נשוחח מעט.

הרחוב שבו גר הד"ר ברוצקי היה צר וחשוך־שמש גם ביום, כי כל בתיו הפנו את צלעותיהם דרומה ופניהם אלה אל אלה, ולפני חלונותיהם, המכוסים שבכות ברזל עבות ורשתות של חוטי ברזל צפופות ודקות, גדלו עצים ענפים, קודרים — רחוב זה מהר להתמלא אפלת ערב נעדר ירח, והעצים הוסיפו על קדרותם וכבר ראו את עצמם בדמיונם כעומדים בתוך המון אחיהם, ואחריהם לא בתי אבן סגורים, דוממים, כי אם עצים כמוהם, עוד ועוד — יער עד…

וכשישבו השנים בגנה לפני פתח הבית וחכו לתה שיובא להם החוצה — שאף הד"ר ברוצקי אויר הערב הרענן מלוא חזהו:

— אה, כמה טוב עתה, אחרי החום. והשמים טהורים כל כך. גם מחר יהיה יום חם.

ואורחו התכוץ על מושבו — באפלה — ורכס היטב כפתורי מעילו, ורעד מעט: אמנם, יום חם היה, ואולי גם מחר יהיה חם, ומחרתים, אבל החורף קרוב… החורף הקר… והנה הוא יושב פה — ערב יפה — אך לעבודה לא יצלח עוד… מוחו צלול וכח תפיסתו כאז כעתה. אך מה בצע בזה ולעבודה לא יקבלוהו. בכלל, לא לאורך ימים גם זה…. לא לאורך ימים!

היה לו קר מעט, היה רוצה להכנס פנימה, אך מעודו לא אהב להטריח הבריות, וכיון שישבו פה ישבו.

ומתוך אנחה כבושה פתח ואמר:

— אני הלא אליך בענין אחד באתי. כי אתה אדם מעורב עם הבריות…. חליתי הקיץ וכפי שעיניך רואות אותי, — הוא פשט את ידיו כמציג את עצמו לראוה והעלה על פניו בת־צחוק עלובה, — מה אני כיום הזה?… ובני הוא המשתכר היחידי, המפרנס את כולנו… עובד אצל הד"ר רודולף מנצל, במשרד השעורים למדע ולפילוסופיה. כמעט שנה עובד שם, וכעת מפטרים אותו כדי לקבל נערה אחת במקומו. הנה, ככה…

— מנצל? — הד"ר ברוצקי הביט אל אורחו כנזהר והניע את כתפיו. — מה אוכל לעשות?

— ודאי, ודאי, — מהר והתרגש מאד הזקן. — לא חפצתי כלל להטריחך ולא עלתה על דעתי. אמרתי, אלך בעצמי ואדבר. אף כי יש צורך במדה של קרירות־רוח, ובכלל … ואני נרגז מאד, כי אתה מבין… המוסד הולך ומתפתח, אם לא בעומק — בהיקף, כי אין כמוהו לרקלמה, להשגת תקציבים, תמיכות ונדבות. ומתקבלים תכופות פקידים חדשים, בפרט פקידות. והמשכורות עולות. אלה שבאו אחרי אפרים שלי כבר מקבלים יותר ממנו. ולו אין מוסיפים. לשוא השתדלנו. והזמן רע. מאות רעבים והולכי בטל…. שתקנו. ועתה באה נערה אחת חדשה שהוא רוצה לחוננה במשרה, ועל בני לפנות מקום… אמרתי: אלך אליו, אדבר — אך מעל סף ביתו שבתי. לא אוכל לראות את פניו. סוף־סוף…

הוא הטה את ראשו וקרב פניו אל איש שיחו. עיניו הבריקו מעוצם התרגשותו. לאור המנורה הקטנה היה כולו לבן וכסף.

שוב הרחיק פניו והחריש. מה עוד יוכל להגיד? הכל ברור.

הד"ר ברוצקי הביט מעל לראשו אל פנת הרחוב ששם הודלק פנס־לילה ועדת ילדים קטנים התקבצו ורקדו לאורו, הסתובבו, היו כפרפרים פורחים. הוא פרט בקצות אצבעותיו הקצרות על כנף השולחן כפרט המנגן על פסנתרו.

— אומר לך, מר חריט, — אני כמובן, אעשה מה שאוכל. אולי אמצא פתח. אלא שד"ר מנצל זה, אין היחסים ביני ובינו מצוינים ביותר. חושש אני פן אקלקל תחת אשר אתקן. אבל, אם אתה רוצה דוקא — אדרבא… ואולי בכל זאת תמצא מי טוב ממני לענינך?

הוא ברר בלבו את האנשים, המוכשרים להצליח בענין זה, ובינתים המשיך: — לפני כמה שבועות בא אלי — הביא חבור על תורת המוסר של פיכטה — רוצה שהוצאת הספרים “עיון” תוציאו לאור, והלא אני, כידוע לך, מומחה ההוצאה — אם כן, שאקרא ואחוה את דעתי. טוב, קראתי — זו היא חובתי. מילא, מה אומר לך, מר חריט: השפה — גמגום של תונוק כושל־רגלים. התוכן — אנדרולומוסיא של השקפות ושיטות פילוסופיות: ab hoc et ab hac et ab illa. ואחר הכל, וגרוע מכל — סרוס המקורות. אני השויתי… וכשבא אלי לאחר ימים אמרתי לו את דעתי ולא כחדתי, ויעצתיו, כדברי הורציו, לעבוד וללטש בלי לאות ובלי חפזון: nonum premature in annum. עמד לפני כלא מבין: “מה יש, אדוני? אפשר לתקן את השגיאות ושכלל את השפה”. — ומי יעשה זאת? — “יש לי — אומר, — בחור אחד שיעשה זאת”. — ומה את החושב, מר חריט, — למחרת מתיצב לפני הבחור המתקן והמשכלל: “אדוני, למה דחה את ספרו של הד”ר רודולף מנצל?" — טעמי עמי, — אמרתי. והבחור תקיף מאד וגלוי לב: “על אדוני לדעת, כי הד”ר רודולף מנצל בעל השפעה גדולה והדבר יכול להזיק לאדוני מאד, ואני הייתי מיעץ לאדוני…" שאלתי: — מי שמך ליועץ לי ולדואג לשלומי? — הסתלק כהרף עין… אה, מה תאמר לזה…. אבל אני בכל אופן אעשה… אל תדאג… נמצא דרך.

ה' חריט גמגם:

— תודה, הד"ר ברוצקי, תודה! אתה, באמת איש טוב אתה. סוף־סוף…

דמעות נצנצו מתחת לעפעפיו — דמעות של עלבון וחולשת־עצבים.

הד"ר ברוצקי הרגיש כי הוא אמנם איש טוב, מצוין, והיה מוכן לשכוח הערות אורחו על לוצה, אשר הרגיזוהו לפני כן. עוד הוא כולו, איש זה, תפוס ברשת האסכולות הישנות של פוזיטיביסטים, נאטורליסטים: קונט, מיל, ספנסר, וממשיכיהם השנונים והמפולפלים — האמפיריו־קריטיציסטים. רציונליסמוס של המאה השמונה עשרה במהדורה חדשה. כנגד אלה דוקא יועיל לנו לוצה — היסודי, העמוק, והנעלה בהשקפתו האידיאליסטית.

כיון שהכיר בו אורחו כי הוא איש טוב, גדלה מידת טובו. ראה שזה רועד מצינת הלילה והביא לו מן הבית מעיל ארוך ונתנו על כתפיו; אחר כך יצא עמו החוצה ללוותו ולנהלו בערב־חושך זה של סוף חשון.

הד"ר ברוצקי הבליט את חזהו ושאב מלוא ריאתו רוח החוץ הקריר, ועוד היה לו חם מחום היום ותוקף עבודתו, אף על פי שמעילו הקצר נפתח לרווחה ולבשרו רק כתונת דקה, ובשעה שתמך בידי רעהו החלש והגורר רגלו החולה פעם לבו ורן בלי מלים: עוד דמו חם, על אף חמשים שנות חייו, וחזהו חזק… ומחר ימשיך בלוצה — עד הסוף…

הוא הצטחק:

— מר חריט, יש ונדמה לי כי הוא — מנצל זה — שואב את ידיעותיו הפילוסופיות, בעיקר, מהמאמרים שב“פרנקפורטר צייטונג”. מה? לא כך? חה! — חה!…

הערתו הצחיקה גם את חריט, והוא נפרד ממנו מנוחם מעט ומעודד ברוחו, כאילו תוקן דבר למעשה.

ג.

בשובו עמד הד“ר ברוצקי על־יד אחד מפנסי הרחוב וקרא מודעה גדולה, בה נתבלט שמו של הד”ר רודולף מנצל, אשר יציג בערב לפני הקהל הנכבד את הסופר הצעיר והמפורסם ווסרשטרל, והסופר ווסרשטרל יספר רשמי מסעיו בהודו ובסין. הד"ר ברוצקי עקם את שפתיו ואמר לעבור לדרכו, אך נזכר בחריט הזקן ופנה ועלה אל אולם האספות של המכון לשעורי המדע והפילוסופיה.

האולם היה לא גדול, וכרגיל בירושלים החדשה — מלא מפה לפה. את הד“ר ברוצקי הכירו על אף הדוחק. מישהו כיוון את צעדיו אל השורות הראשונות, מישהו קם ופנה לו מקום — ומיד הוא מצא את עצמו יושב על כסא צר וקשה, לחוץ בין גברת אחת רחבת מתנים ובין הפרופסור ד”ר ברונו בויאר, אדם צעיר לימים, מגוהץ ומצוחצח, לבוש כחולים.

הד"ר ברוצקי היה מחומם ומהומם מעט מחמת הקפיצה הפתאומית מהרחוב הרחב והאפל אל תוך הדוחק והמחנק שבאולם, המואר באור לבן־מטושטש וממולא בהמיתה החדגונית של מנורת לוקס ישנה.

והד“ר רודולף מנצל כבר עמד על הבמה ודבר. מהספסלים האחרונים נשמעו קריאות: “שקט”, ולעומתן: “בקול רם!” — חוורון של זעם עצור התנסך על פני הנואם. הוא הרים את קולו, והקול נעשה קלוש במקצת ורועד, וזקנו המגודל, הבהיר, רעד אף הוא לפי קצב דבורו הכושל. “כעסן — וגם מגמגם?” — תמה בלבו הד”ר ברוצקי, כי לא שמעו נואם לפני כך.

על הבמה, סמוך לשולחן, ישב אדם כבן ארבעים וחמש, דשן, בעל כרס רחבה ומפוטמה היטב. הד"ר מנצל הודיע כי זה הוא ווסרשטרל עצמו, הסופר הצעיר והמהולל, שבקר, בדרכו הנה, בסין הדרומית ובהודו המערבית. ועתה הוא עסוק בחבור ספר גדול וחשוב (חשוב! ציין בלבו הד"ר ברוצקי) על ארצות הפלאים האלה. הספר הזה יפיץ, בלי ספק, אור חדש (חדש!) על מצב עמי המזרח הגדולים, בני התרבות העתיקה והנעלה (רבינדרה־נט־טגורי, גנדי, רמיאנה ומהבהרטה, סירווטה סידרתה הוטמה… — נזכר הד"ר ברוצקי) ויעזור לפתור שאלות המזרח הגדולות — ובהן אף שאלתנו אנו, — בת־צחוק נעימה לצד הקהל, — שאלת ארץ־ישראל (מחיאות כפים), שאורחנו הנכבד רוחש אליה חבה יתרה (מחיאות כפים), כפי שהוכיח בבקורו זה אלינו.

הקהל הרגיל בכך לא חס על כפיו. פני הד"ר מנצל צהלו.

אחרי שישב, קם על רגליו האורח הכרסני, הביט אל הקהל והעלה על פניו העגולים והנובלים — פני אשה מזדקנת — בת־צחוק של רצון גנדרנית. ומיד פתח בגרמנית נוזלת וקלושה, שמוצאה ספק מבוקובינה ספק מבוקרשט, והודיע שהוא מפרסם עד כה שלשה כרכים של רשמי דרך ועוד ידו נטויה. הנה עתה, הרשמים מארץ ישראל… לעולם לא ישכח את רגעי האושר שהסבה לו קבלת הפנים הלבבית הזאת, את הקהל הטוב הזה שנאסף לכבודו, ואת ידידו הנעלה הד"ר רודולף מנצל! (“כך־כך!” — ציין בלבו הד"ר ברוצקי.) אך כל הכבוד והיקר האלה נתונים, כמובן, לא לו לבדו, לפרט ווסרשטרל, כי אם לספרות אירופה הצעירה, המודרנית, כולה. בשובו לשם — לאירופה — ימסור להם, לסופרים הצעירים, כי ארץ־ישראל, אשר קמה לתחיה…

והקהל מחה כף. “כיון דדש — דש”, — אמר הד"ר ברוצקי בלבו.

בינתים עלה על דעתו לדבר עם הפרופיסור בויאר בענין חריט. והפרופיסור הסביר לו פנים: הוא ידידו של רודולף מנצל ויעשה זאת בעונג, ובפרט שידועים לו רגשי הכבוד שרודולף מנצל רוחש אליו, לד"ר ברוצקי, והוא, הפרופיסור בויאר, גם שמעו של חריט הזקן שמע, ואפילו התכונן לבקרו, רק טרדותיו הרבות… אגב, למה זה דחה אדוני את ספרו הפילוסופי של רודולף מנצל?

תנועתו הראשונה של הד"ר ברוצקי היתה להגיד לו את דעתו בדברים ברורים וגלויים — כי מטבעו היה איש קרב, אוהב ללכת בקרי, ונהנה מהבעת דעה הסותרת דעת רעהו כאיש חיל השולף את חרבו מתערה להניפו על אויבו. על הנאה זו סבל לא מעט, אך לוותר עליה לא יכול.

בכל זאת התאפק הפעם. במלים חלקות, זהירות ומוקהות, הגיד לו פשר הדחיה והוסיף, כי אחר הכל אין הוא מאמין שספר כזה ימצא לו קונים, ואף על פי שאיננו אפוטרופוס לעסקי ההוצאה, בכל זאת אין הוא רשאי לגרום לה נזק מדעת…

הפרופיסור בויאר הבריק לעומתו בחביבות בשניו הלבנות, היפות, והבטיח שנית לעשות את בקשתו ולדבר עם מנצל בענין חריט.

— קוה אקוה כי הצלח אצליח, — הצטחק הנעימות, — והיחסים בכלל יוטבו…

— אה, אדוני, יעשה מעשה טוב, — הדגיש הד"ר ברוצקי, — פשוט יציל את המשפחה האומללה מחרפת רעב!

ד.

ולמחרת בשבתו בחדרו על “המיקרוקוסמוס”, הופתע הד“ר ברוצקי על־ידי בקורו של הד”ר רודולף מנצל.

האורח חייך אליו בידידות. ברוצקי השיב לו בחיוך נמוסי ובה בשעה בקש עקבות הזעם של אמש בזויות עיניו הבולטות. הד“ר מנצל פתח בנער, בחריט, שהיה רוצה מאוד מאד להשאירו במשרתו, ובפרט שידוע לו מצב ביתו, אבל יש בזה קושי רב, כי הצורך בצמצומים מעיק עליו מאוד, אימפרטיב קטגורי ממש, טובת הכלל מחייבת — והיא קודמת לטובת הפרט… לעולם יש פרטים סובלים… ובכל זאת, בשים לב לענין שהוא, הד”ר ברוצקי, גלה בדבר יתאמץ, ויכול כמעט להבטיח…

הד"ר ברוצקי הודה לו מאוד, אך פניו נשארו קפואים, כמו סגורים על מסגר. “פתיחה!” — אמר בלבו.

— אגב, בדבר ספרי, — נזכר פתאום הד"ר מנצל, — הרי הדבר יסתדר בנקל, כפי שהוברר לי משיחתו אמש עם ידידי, הפרופיסור בויאר.

עיני האורח לא סרו מעל פני הד"ר ברוצקי, הן היו מאומצות ועגולות ובולטות מאשר קודם לכן. בלט גם חטמו הגרעיני, הזרוע נמשים, שהחויר, והזקן הבהיר התנער ושט לפניו, רחב ומחודד, והיה כקרדום לחפור בו. ברוצקי החשה, מבטו היה מטושטש, פניו קשים, לא נעימים. בנפשו של האורח זע רגש חריף של איבה: “אולי עוד בקשה, אדוני? דוד זקן?…”

הוא הניע את ראשו בעצבנות והוסיף לדבר בענינו, במתינות ובשקול דעת, אך ביתר יובש.

— ומן הצד החמרי… דבר זה אל־נא יהיה אבן נגף על דרכנו, ובפרט שאין זה נוגע לאדוני. אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. ולמה לו להיות מחמיר למען אחרים? כמובן, אדוני, כמובן!… — אני מבין היטב את אחריותו המוסרית ומעריך את רגשותיו. אלא שהוא — יאמין לי! — הוא יכול לסמוך על המו"ל שידע להבטיח את עסקיו.

— בזה אינני מסופק כלל! — הצטחק הד"ר ברוצקי.

— הנה, אדוני רואה! — שמח הד“ר מנצל — דעותינו מכוונות במדת מה… וחוץ מזה, הלא אדוני יכול להודיע למו”ל גם את דעתו על הצד החמרי של הענין. אדרבא… ויהיה נקי… ואני אציע את הצעותי — כי אני מוכן להשתתף בהוצאות. אדוני, ברגע זה הוא המעכב היחידי ובו תלוי הכל. כל זה גורם לי צער רב. אין אדוני יודע עד כמה מטרידני הדבר הזה. עלי לנסוע לחוץ לארץ בענין דחוף, הנוגע, אפשר לומר, בעצם קיומו של מכוננו, ואיני יכול להניח את ספרי כך… כל העבודה לוקה, המכון… אגב, אדוני, לוא הואיל לקבל עליו להרצות במכוננו? — זה כבר חפצתי לפנות אליו, אלא שהעבודה המשרדית אוכלת אותי — שורת הרצאות על הניאו־קנטיאניסמוס, למשל? כוחות רוחניים הגונים חסרים לנו באמת… אנו נשמח מאד להשתתפותו בעתיד בעבודתנו.

“בעתיד, ככה… — ציין הד”ר באוצרי בלבו; בעיני אורחו לא מצא סעד להצעתו, והוסיף: — משקר!…"

עד כה לא היתה לו דריסת רגל בשיעורים למדע ולפילוסופיה, והוא ידע יפה — בשל מי. והנה עתה — בא ומזמינו… בעתיד!

היה זה מעין עלבון נוסף שתבע את תקונו. הד"ר ברוצקי הטה את השיחה אל מסלולה הראשון:

— סליחה, אדוני, הצד החמרי לאו דוקא — “ענין חריט אבוד!” הוברר לו פתאום, אך לא היה עוד פנאי לעמוד על כך, — בעיקר באים פה בחשבון צדדים אחרים, וכבר הראיתי לו על המגרעות שאינן מניחות את דעתי: השפה הלקויה, אי־הדיוק בציטטות וההרצאה בכלל…

— כל זה יתוקן, אדוני, מובן מאליו! — קרא הד"ר מנצל בקול רם ובטוח כאדם שהיה מוטל עליו ענין מסובך ועתה יצא ממנו בשלום ונשארו לו קצת טפלים לפטור. אך מבטו לא היה שלו ובזויות עיניו זזו צללי אותו זעם עצור. — רק יתן את הסכמתו הפרינציפיונית למען נוכל לגשת מיד להדפסה, כי עלי לנסוע בימים האלה, ואי־אפשר לי לדחות את נסיעתי, ואני רוצה שהחודש יודפסו לפחות הגליונות הראשונים. זה חשוב לי מאד.

— יסע? ומי יתקן ויגיה?

— אה, זה יסודר, אדוני, זה יסודר — עוזרי, מר שלוק, יעשה זאת.

התרגשותו של הד"ר ברוצקי חלפה ופנתה מקום לתמיהה. הוא תמה פשוט, בתמימות — כי לכל אדם יש תמימות משלו, כמו שיש לו ערמה משלו — ושאל את עצמו: האם היה הוא מוסר את פרי רוחו לידים זרות?

— יסלח לי, אדוני, אם לא ירדתי לסוף דעתו: הוא רוצה לנסוע לחוץ־לארץ ולעזוב את חבורו בידי מר שלוק — שהוא, שלוק, יתקנו וידפיסו בשעת העדרו?

— מה יש, אדוני! — קרא הד"ר מנצל בקוצר־רוח ניכר. — קודם לצאתי אציין למר שלוק את התקונים שעליו לעשות.

— “תציין…” — בז לו בלבו הד"ר ברוצקי.

— יסלח לי, אדוני, אני אין לי אמון כה רב במר שלוק עוזרו.

הד"ר מנצל קפץ על רגליו. עתה הביע מבטו בגלוי אותה איבה שרק הציצה עד כה מזויות עיניו, רחוקה ומסתתרת.

— אדוני שכח, כנראה, שאנו מדברים פה על ספרי — על ספרי אני, אדוני הד"ר ברוצקי, ולא על ספרו! — וכי שמי הוא אשר פה im Spiele ist (ועלי האחריות) — ויכול אדוני לסמוך עלי כי כבודי יקר לי כמו לו, לפחות.

קם הד"ר ברוצקי ממקומו ועקם את שפתיו בתנועה משונה:

— להשאיר את חבורו בידי עוזר שיתקנו וידפיסו, ולנסוע בינתים לחוץ לארץ… יחס כזה…

הד"ר מנצל קפץ את אגרופיו והניעם החלל האויר כשני פירות נפוחים, חוורי־הקלפה. כבר ידע אל נכון, כי אין לו תקוה ממנו ולא ראה צורך להתאפק עוד.

— הוא ילמדני יחס?… הוא?… — דפק באגרופו על השולחן. — כזאת לא ארשה לו!

זרם של ערפל חם התחיל מקלח במוחו של הד"ר ברוצקי. הוא התאמץ והפליט בקול נמוך רקוע:

— בבקשה לא לצעוק פה… ולא לדפוק…

הד"ר מנצל הביט אל פניו האדומים כעין ארגמן, אל מצחו המקומר, אשר נזלו בו לאטן טפות זעה גדולות, נוצצות — ונרתע אל הדלת.

— אין טעם לדבר עוד, כפי שאני רואה — אמר בקול רגיל, בנמוס. — אני מצטער מאוד…

— כן, יש להצטער, — השיב הד"ר ברוצקי.

ה.

באחד הימים, באמצע החודש כסלו, בא הזקן חריט אל הד"ר ברוצקי לספר לו על בנו שפוטר בבזיון, גורש ממש.

היתה השעה ארבע אחרי הצהרים, עצם שעת עבודתו של הד"ר ברוצקי, שהיה ידוע בקביעות הרגליו, והזקן פחד פן יפריענו, והכין לו דברי התנצלות שחזר עליהם בדרך: קשה עליו ההליכה בלילה, אינו רואה, ורגליו כושלות — והענין דוחק. לכן תמה מאוד בראותו את בעל־הבית קם לקראתו מעל הספה ועיניו מעורפלות.

— ישנת?

— לא, לא… כך שכבתי. הכנס נא! — הוא הלך לקראתו והכניסו והושיבו על כסא רך. — שב־נא, באמת רציתי לראותך.

— ואני יראתי — בשעה זו — שאתה עסוק בלוצה…

הד"ר ברוצקי הצטחק במרירות:

— אין עוד לוצה… בטל!

והזקן חריט שכח צרות ביתו, כמו שהיה שוכח אותן בהתקלו בחדוש באחד מספרי החכמה בבית־הספרים הלאומי, וישב ושמע את ספורו של בעל־הבית על המכתב שקבל לפני שלשה־ארבעה ימים מבעלי הוצאת הספרים “עיון” ובו הם מודיעים לו שהסכימו להוציא לאור את ספרו של הד"ר רודולף מנצל על תורת המוסר של פיכטה, שאנשים נכבדים מאד, כגון הפרופיסור דיטריך פישהנדלר וגם הסופר המפורסם ווסרשטרל, מעידים עליו כי זוהי תרומה גדולה וכבירה לספרות הפילוסופית.

— האם ווסרשטרל יודע עברית? — פקפק חריט.

— מה — התרגז הד“ר ברוצקי, — הוא — עברית? כמוני סינית. ופישהנדלר הוא גיסה של דודתו של הד”ר מנצל. ובויאר ומנצל — שכם אחד… אך חכה מעט, אין זה הכל. סוף המעשה כך: הואיל וההוצאה אין ביכלתה להוציא בזמן אחד את לוצה ואת פיכטה — התחלף להם מנצל בפיכטה! — והואיל ופיכטה הוא פיכטה… לכן מוטב שאפסיק לעת־עתה את תרגומי… וזהו…

— ברוצקי הניע את ידו כלאחר יאוש. — והפסקתי… ולא יהיה לנו לוצה… יהיה פיכטה של מנצל.

לבו של חריט הזקן כאב לשמע דברי רעהו. הוא ראה את עצמו מיוסר בכמה שבטים: אסון ביתו, אסון האיש הטוב הזה הסובל בגללו, אף על פי שהוא לא רצה בזה כלל, ואסון התרבות העברית, שאבד לה לוצה.

ובהרהרו בכל אלה העלה על דעתו דמות איוב איש עוץ, והרגיש פתאום גרוד צורב בגבו — עד שהתקנא בחרשו של איוב. ומהמון הפסוקים שנדחקו זה אחר זה, באו והלכו, כנשאים על פני סרט של ראי־נע, נבדל אחד, חצי־פסוק, עמד מבצבץ, עלה על שפתיו ונפלט בקול עמום:

— היגאה גמא בלא בצה?… ככה….

— בצה? — קרה הד"ר ברוצקי בהתרגשות. — אין לך כלל מושג… ואני חקרתי בימים האלה ויודע הכל. תשאל: למה בוטל לוצה. כך… כי הוא מנצל, “משתתף בהוצאות”. הכסף יענה את הכל… למה נחפז בהדפסה? כי הוכנה לו קתידרה ודרוש סמך איזה שהוא… איזה שהוא… מבין? סיעת בויאר־פישהנדלר אמנם חזקה למדי, אך בכל זאת יכול לעלות על דעת זקן סקרן אחד, מחברי הועדה המחלקת את הקתידראות, לשאול: ומה פעליו במדע? “אה, כבודו אינו יודע? הלא הוא כתב מחקר גדול על תורת המוסר של פיכטה, יצא לאור על־ידי הוצאת הספרים הידועה ‘עיון’ — הנה הגליונות הראשונים!”

טרם פג ריחו של קיץ — בחצי החודש כסלו. החום הכבד חלף, אבל הרוח, שבאה מן הנגב ומן המדבר, אינה רוח חורף. הימים יפים וחמימים, הלילות זכים וקרירים — לא היו ימים ולילות כאלה לא בקיץ ולא בחורף. בשמים שטו רסיסי עננים קלים שלא בשרו מטרות, עברו ונמסו. ובשעה חמש אחר הצהרים כבר ירד החושך על הארץ והיה לילה. ברקיע הכחול־האפל, בירכתי מערב, הבהיק חרמש של כסף חד ודק, בדד — למטה מהכוכבים ורחוק מהם.

חריט ישב מתכווץ והגה בזקנתו ובצרות ביתו. אמנם, אינו אלא בן חמשים ושבע ויש כמה אנשים בגיל זה שעודם בריאים וחזקים ויצליחו לכל דבר, אבל הוא לא כך. הוא זקן מאד. פתאום קפצה עליו הזקנה. ואשתו חולה, והבן רך לימים ואינו למוד מלחמת החיים. והנה נשארו בלי לחם. ונפגע גם ידידו זה שחפץ לעזור לו. אין גם לו דרך. עודו מלא מרץ וכח עבודה, אך דרך אין לו. ואנשים פחותים וקלי ערך עולים מעלה מעלה… למה זה כך? במי האשם? באויר הזה? בקרקע… קרקע החיים?… היגאה גמה בלא בצה?… ככה…

הוא התעטף במעילו, הדק ועטוף, כי קר היה לו בלילה, ויצא, חלש, נשען על מקלו העבה, הזול, וגורר בכבדות את רגלו החולה, הלך ולא הגיד לידידו סבת בואו. כי למה יוסף כאב על מכאובו?

א.

במושבה התפעלו מהדרת פניו של לנדא הזקן, אבל לא התפלאו: בתו, הגב' לורה זקל, היתה אשה יפת תואר, פניה טהורים, מצחה שיש, מבטה תקיף, והיא נשואה לליאונרד זקל, בעל פרדס של מאה ועשרים דונם אדמה.

הגב' זקל עשתה הכנות רבות לבוא אביה. גם עכבה את בואו כל החורף — למען הכניסו ישר אל ביתה החדש, ההולך ונבנה מאבנים לבנות אשר הובאו לכך, באוטומובילים ובגמלים, במחיר הגון, ממחצבות ירושלים. גם סתתים ירדו משם, תימנים ואשכנזים, וקצת סתתים אשכנזים באו מתל־אביב — מאחרי סוכות ועד פורים, בגשם ובשמש, ישבו כפופים בין גלי האבנים הנערמות והמפוזרות על פני הרחבה, מקום הבנין, ודפקו בברזל באבן; ישבו מקופלים, קמצוצים אפורים, כל סתת על גוש אבנו, והעלו צלילים קלים ונעימים כדפיקות שעון צלול־הקול, ודמו כבני מעמקים אשר התירום והעלום לעבודה זו מבטן האדמה. והגושים הגסים נעשו כל יום ישרים יותר וחלקים — קרום של חלב צפה אותם ואדוה ורודה פרחה עליהם, דקה וחורת מאד.

— שיש! — אמרו הפועלים המקימים חזית הבית, וסקרו את בעלת הבית לבנת־הפנים וגאת־הגו וצחקו: — שיש!

היה נהוג לבנות את אחורי הבית מאבני גויל, ועתה שראו כי גם לזה הוכנה גזית מצאו המשך להשואתם, לוו את הגב' זקל בעינים עולסות והתלוצצו ביניהם:

— גם מאחור כניסה נכבדה… שיש!

לורה שמעה קול צחוקם אחריה ולא הסבה פנים. למה תריב אתם בעת הבניה? זרם חשמל עבר את גבה וקצב מתניה היה תכוף מהרגיל. אך ראשה הזדקף ונישא ביתר יהירות. ולמחרת בבוקר הסבירה להם פנים כבראשונה. בצעדים קלים עברה בין הגברים היגעים האלה, הרתוקים אל אבניהם, המכוסים אבק וחול ובוץ וזעה, מצטחקת כנוטה להם חסד, אבל תקיפה וגאה מאד — רק מתניה נעו כאמש, וקצב מיוחד לניעתם, ונגון מיוחד, שאולי גם נפשה לא ידעה אותו, לקצב זה. אז הבהבה עליצות בעיני הסתתים, הדי רנן קל עלו מבין האבנים המפוזרות, הידים ששו והיו מזורזות בעבודתן, הברזל הכה באבן בקצב חדש — והיתה כעין התאמה חשאית בין הצלילים האלה ובין ניד מתניה. בחור רחב־כתפים נער את תלתליו הערמוניים ופתח בשירה בקול נמוך, הומה, העולה ממעבה האדמה ובא ומתרפק על האבנים ופורש את עצמו תחת כפות רגליה כמרבד רך ועבה, ועוטף את ברכיה, והיא אינה שועה, היא עוברת והולכת לדרכה, רק ברכיה כושלות מעט.

אך בבוא מר ליאונרד זקל עמה נאלם הרנן והעבודה נעשית בדומיה, בעינים מושפלות; משתררת צפיה והתכוננות לקרב: הנה יפתח זה בהערותיו, הערות משגיח קפדן, והם יענו וישיבו לו כזאת וכזאת, והוא יעמוד לטעון ולהוכיח — בקי הוא בעבודת הבנין, אומרים — היה קבלן באמריקה. עינים לו עגולות ואדמדמות, קשות־המבט בשקטן, ולרצונו תצחקנה בצחוק של טוב־לב וחנופה; ומתחת לסנטרו מתבלטות סוללות שומן רחבות, הנעות לאיתן.

הברזל מכה באבן בעקשנות ובקצף כבוש. האשה שולבת זרועה בזרוע האיש ונשענת עליו בבטחון, ברדתם מהגבעה הקטנה שעליה ייבנה ביתם: לו מעיל־צמר שעיר, כהה־מאפיר, ארוך ורחב, ולה ג’ומפר קצר מעין בז', הדוק יפה אל גווה הגמיש, מבליט את מתניה העגולים, שמלה קצרה וצרה מעין קפה בהיר, עשויה תאים תאים כמו Kilt סקוטי, וגרבי משי עדינים ושקופים חובקים את שוקיה הדקים, החרוטים כגלילי־שן, מעשה ידי אמן. הם יורדים שאננים אל רחוב המושבה מטה, מקום דירתם הארעית — שם יאכלו ארוחת־ערבם וישכבו לישון.

מתניה נעים ושרים את שירם הקצוב. הבחור רחב הכתפים הופך אבן כבדה בפנים זעומים ואינו שר עוד.

באדר היה דומה כאילו כבר בא קיץ: עמדו ימים חמים ולילות־אביב נודפי־בושם אשר הוציאו את בני המושבה מבתיהם וממרפסותיהם וטלטלום בחוצותיה המאובקים ובשדרותיה האפלות עד אחרי חצות הלילה. באחד הערבים האלה יצאה הגב' זקל אל מקום בנינה ההולך ונגמר. היה שבוע לפני פורים וחצי־הירח שפך אור חור על הבית הלבן ועל החורים השחורים בצדיו — עינים ענקיות, עוורות — ועל פיו השחור, הפעור, מחוסר־השנים. לורה עלתה אל הגבעה ובאה עד פתח הבית ונבהלה למראה איש גבה־קומה שקם מעל המפתן ונצב לפניה.

— מי זה?

— אינה מכירה אותי, גב' זקל?

אז הכירה את הסתת הצעיר מתל־אביב, בעל התלתלים הערמוניים.

— מה אתה עושה פה? — תמהה.

— שומר הבנין.

— לבדך?

— מספיק! — הצטחק הבחור ונער את תלתליו.

הוא העלה אותה אל הגג הבנוי למחצה. ישבו שניהם על קורה עבה, רגליהם על תקרת הבטון, וראו לנגד עיניהם — למטה, מסביב, במרחב הגדול והאפל — צללי פרדסים עבותים ואורות שבצבצו מבעד עצי הגנים המקיפים את הבתים, ושמעו לחש קולות בני אדם שהגיע לאזניהם עם נשיבות הרוח הרכה. הרוח נפּחה כתונת הבחור, הפתוחה על חזהו — ריח של גוף צעיר, גברי, עלה באפה, ברק של עור לבן סנוור את עיניה. מים לרוב היה להם בבנין, ולא פעם ראתה את הפועלים מתקלחים לאחר העבודה ושוטפים מעליהם זעת יומם. ראשה היה סחרחר מעט, הבחור תמך בה ולפת בידו את גוה הגמיש — שלא תפול. כשעתים שהתה שם. גם בערב השני באה. ולמחרתו נסעה לתל־אביב. כעבור יומים שבה מהעיר ובקרה בבנין כמו קודם לכן, אך אל הבחור גבה־הקומה, בעל התלתלים הערמוניים, לא שעתה עוד.

בינתים כלתה מלאכת הבנאים וכבר עבדו נגרים במקומם ובנו את הגג, ועשו חלונות ודלתות. הבחור נשאר עם הנגרים ושמר את הבנין בלילות, השקיף על אורות המושבה והקשיב לקולות האנשים בחוץ ולצעדים הקלים והתקיפים, המתקרבים והולכים ואינם באים אליו.

כשבוע לפני חג הפסח נגמרה עבודת הבנין. הגב' זקל עמדה על־יד בעלה, בפתח ביתם החדש, ולותה במבטה הגאה את קבוצת הגברים המלבינים מסיד וטיח, המטילים את מברשותיהם על כתפיהם הרחבות, דלייהם בצדם, ועוזבים במתינות את חצרם. כראותם אותה התנוצצו עיניהם ושפתיהם חייכו, ואין אתה יודע, אם את ה“שיש” קבלו הסיידים האלה מהנגרים כאשר קבלוהו הנגרים מהבנאים והבנאים מהסתתים, או — מה?

פניה חורו. אחד בושש הרים עיניו אליה וראה את שפתיה נעות:

— פראים!

קרות היו שפתיה, חדות ומלוטשות, ואדמדמות כעיני בעלה העגולות.

לא אמר מלה הבחור הבושש, רק נער את תלתליו הערמוניים, ופנה לה עורף והלך לדרכו, קודר.

בעיני בעלה עמדה בהילות וקולו קול לחש כבוש:

— הסי… ישמעו!

— נחש! — חרק בשניו הבחור, ולא פרש מי, ולא הביט עוד אחריו.

ובהדביקו את חבריו אמר בצחוק ארסי:

— שיש מפנים ושיש מאחור, ומבית — —

המלה היתה גסה, אך הולמת, לדעתם, את הזוג שנשאר שם, על סף הבית הבנוי בידיהם — לכן חזרו עליה וצחקו, והוקלה להם הדרך בחול הרך והעמוק, המיגע את הרגלים.

ב.

מברק מזרז נשלח ללנדא הזקן, ליאסי, סמוך לגמר הבנין. המברק סיים שורת מכתבי־החורף ובישר: הקור עבר וטוב לו לצאת לדרך עתה, באביב, ולבוא אליהם לפסח ולחנוכת ביתם, ואמנם, הכל היה מוכן: חדר מיוחד חכה לו, מרווח ומלא אור, חלון אחד נשקף מזרחה ואחד דרומה, ובחדר כסא־נוע כבד ורך, מצופה בקטיפה עבה, אדומה ומנצנצת כפניני־דם לאור קרני השמש, וארון יקר לספרים העתיקים, מורשת אבות, שיביא אתו מהבית — ארון מעצי־אלמוגים, קנוי בהזדמנות מאת פקיד אנגלו־הודי שעזב את הארץ.

לנדא הזקן לא הביא אתו כל ספרים עתיקים, כי רובם טונפו ושוסעו בשעתם בידי פורעים רומנים, שאריתם מכר בפרוטות, ואף על הפרוטות האלה תמה: לעתים רחוקות היה נגש אל הארון הישן השחור, המאובק, והספרים לא נחשבו בעיניו כסחורה העוברת לסוחר. כל דבר לא עכבו עוד ביאסי זו, עיר מולדת אשתו, שחלתה בה בעת הפרעות ומתה, ורכושו נשדד — רק ה“ויזה” טרם ניתנה, וממילא נדחתה נסיעתו לשני חדשים כמעט. בכל זאת קוה לבוא לשבועות.

הגב' זקל שבה ונקתה את כל הבית כמו לפני פסח. היא קראה לרוליה פת, שהיתה באה אליה לעתים מזומנות לתפור ולתקן גרבים; רוליה והמשרתת התימניה עבדו בהשגחתה, במרץ ובמסירות, שלשה ימים, רחצו וגרדו וצחצחו את החלונות והדלתות וכלי הבית עד שהכל היה לבן וטהור, לטוש וממורט, אין כתם. וביום הנועד נסעה לורה עם בעלה לתחנת לוד לפגוש את אביה ברכבת הבאה ממצרים.

בשבתם באוטומוביל השכור אמרה:

— עלינו לקנות לנו אוטו, ליאונרד.

— אוטו? — תמה בעלה.

— אוטו קטן ויפה. בלי נהג, בעצמנו ננהג.

— אינני יודע… נראה.

טרם חשה על זה. ולורה הוסיפה:

— נבנה מוסך ונקיף את חצרנו בחומת־אבנים גבוהה. חבל שלא הכנסנו זאת בתכנית הבנין, והפועלים הלכו בינתים…

אחרי עשרים שנה לא מצאה שנוי רב באביה. זקנו מגודל ורחב כמו אז, וכהה כמו אז — לא השׂיב כמעט. אמנם, ההלוּך כבד, אך הגב לא התכופף והצעדים בטוחים. בן שבעים הוא, בלי ספק. הלא כבן חמשים היה בנסעה לאמריקה… והדור בלבושו כאז.

כאשר שבו מהתחנה הביתה ולנדא הסיר מעל ראשו את כובעו — פנמה רחבת שולים, רכה וחיורת, כעשויה מגזת צמר — הבהיק בעיניה נוגה כסף צרוף. שערותיו היו מסופרות סביב, כתספורת הבסרבים, ונראו ככומתת־מתכת לבנה ועגולה, הנתונה על גולגולתו מתחת לכובעו.

לורה שמה את מקומו בראש השולחן, את בעלה הושיבה לימינו ובעצמה ישבה לשמאלו. לכבודו ולכבוד החג בא גם נתן נכדו מתל־אביב, אשר למד שם בגימנסיה, נער בן שש עשרה, פניו טהורים, סגלגלים, טרם שמנו, עיניו ערות, מהירות־המבט וגוחכות מעט.

ליאונרד זקל סקר את המפה הלבנה כשלג ואת כלי הזכוכית והחרסינה הנוצצים לאור החשמל הלבן, והוציא אנחה ממושכת, מתוקה ועצובה כל שהוא:

— לוּ גם אייבי היה אתנו! מה, לורה?

כבדרך הלצה התרעם לפני חותנו: למה להם להחזיק את בנם הקטן באמריקה בשעה שכולם הם פה, ואף הוא, ר' יחיאל ליפא חותנו, כבר פה — ולמה לילד לשבת שם לבדו?

— יבוא גם אייבי כשיגמור, — השיבה לורה — אז יבוא, לא כך, אבא?

בארה לו כי הילד לומד ב“קולג'”, וטוב לו שיוסיף ללמוד שם באנגלית — את העברית לא יאחר. וטוב היה אילו המשיך גם נתן שם עוד שנה שנתים.

ולנדא הזקן, שהוצג פתאום כבורר ביניהם, תמך בבתו ודבר ביראת הכבוד המיוחדת ליהודי ממזרח אירופה, על האמריקאים ועל שפתם:

— איזו שאלה! שפת עולם! והממשלה גם כן… וכפצוי לחתנו: — הלא יכול לבוא בימי החופש?

לזה התנגדה לורה בהחלט: יבוא ויראה את נתן ואת חבריו, ואת ילדי המושבה הפרוצים, אשר אין רסן בפיהם, ואת כל החיים פה — ולא ירצה לשוב!

אחר ארוחת הערב ישבו על המרפסת הגבוהה, הנשקפת אל הרחוב מטה, שתו קפה שחור ועשנו סיגרות שחורות, טובות הטעם. אחד אחד הסתלקו בעלה ובנה — ליאונרד יצא לשוח בחוצות, כדרכו אחרי האוכל, ואחריו קם גם נתן והתנצל — חפץ לראות את חבריו. נשארו האב והבת לבדם.

לורה הקריבה את כסאה אל כסאו וספרה לו את רוב אשרה והצלחתה. פרדס להם מהגדולים במושבה — בעוד שנתים שלוש יתן פרי, אלפי פונטים כל שנה. וביתם זה החדש — עיניו הרואות — ארמון! וכבוד נוהגים בהם. אם ירצה ליאונרד, יבחרוהו לועד המושבה — כבר הציעו לו, והוא, אביה, יכול עתה לשבת אתם ולשבוע נחת, וכל דבר לא יחסר לו.

לנדא נשקה בלחייה החלקות ולטף את שערותיה כאשר היה עושה לה בקטנותה. ולורה התלהבה:

— ויודע אתה, אבא, הן כל אלה מעשי ידי הם. כאשר שמעתי על הבניה בתל־אביב — הגיעו הידיעות גם אלינו — אמרתי בלבי: גם לנו ימצא שם ריוח! ופה, כלומר, בניו־יורק, מה אנו פה? ומה — מאת אלף הדולרים שלנו? נשיבת רוח — ואין מאומה.

— וכך הייתם לציונים? — גחך אביה.

— הארץ טובה פה, ולנו טוב פה, — אמרה לורה, — ושם — —

הלכה ומנתה מגרעות אמריקה, ונדמה לו, בסוף, כי יותר מכל הכאיב לה דבורו האנגלי הנלעג של בעלה: אחרי שמונה עשרה שנה היה אומר if במקום whether ומבטאו היה צורם את האוזן, ואין עצה, ואין תקנה לזה.

— מוטב פה, בין היהודים, — נאנחה לורה.

לאט־לאט הרחיקה בעברה ובאה אל שנותיה הראשונות מעבר לאוקינוס, לפני הכירה את הקבלן הצעיר והזריז — ליאונרד זקל. ימי מצוקה ודכאון היו לה הימים ההם, ימי רעב ויאוש ותהומות אפלות שהשתמטה מלהציץ בהן גם כיום — מכף חופה הבטוח. עתה בכתה, אחרי שבע עשרה שנה, על חזה אביה הרחב — אז לא בכתה. והזקן לטף שערות ראשה, נשק לה על לחייה ועל מצחה. שפתיו היו מוצקות ועסיסיות, ודגדוג שפמו העבה, אשר ריח טבק ושער שרוף נדף ממנו, עורר בה רגשות מלפני בריחתה מהבית, וכמו אז חפצה לשבת על ברכיו ולספר לו את הכל — לאמה לא היתה מספרת. אמה היתה כמוה וידעה את נפשה ולעגה לה בכל עת כושר, והיא שנאה אותה. ואת אביה אהבה: היה טוב אליה וסולח. ולו היתה לה בת — —

“טוב שאין לי בת, — אמרה בלבה, — גם אמי שנאה את אמה, בדמנו הוא!”

אך כשגדלה, חדל גם הוא להיות טוב וסולח והיה מקפיד שלא תאחר בלילות בחוץ. פתאם הפך מחנך. הוא — מחנך! מה ידע על אודותיה? מצחיק! והוא, ברצינות: דרשות דרש באזניה, הרים קול — וגם יד הרים עליה. הוא — אשר ילדי הרחוב ראוהו בלילות מתגנב ונכנס לבית הגב' בריינין בשעה שבעלה נסע לעסקיו! מצחיק! וכך הציק לה עד שברחה מהבית. וכל התלאות אשר מצאוה אחר זה באמריקה — בו האשם! אה, אבל גם הטוב! כל הטוב הזה — בעיני רוחה העבירה לפניה את שנות התעשרותם בניו־יורק ואת תוצאות השתקעותם בארץ־ישראל — את הפרדס הגדול והעשיר, מקור פרנסה בטוח להם ולבניהם אחריהם — ואת הבית היפה הזה ואת הכלים הנאים, וכל כבודם וגדולתם, וקנאת שכניהם והתרפסותם — את כל אלה לא היתה מוצאת בעיר מולדתה. בו האשם — ולו היא אסירת־תודה על רוב אושרה!

לורה חבקה צואר אביה ואמרה בדמעות:

— עתה נהיה יחד, אבא, כמו אז… אני אוהבת אותך, אבא, כמו אז. נדבר על הכל ולא נפרד עוד. אין לי איש לדבר עמו זולתך…

ואחר הוסיפה בשקט, בהכרת גדולתה:

— הלא אנחנו בעלי אחוזה הננו, אבא! כמו הפריצים הוולחים שם!

ג.

המושבה ישבה על גבעות־חול, ההליכה בו היתה קשה לרגלים זקנות ולא כל יום הושלם המנין בבית־הכנסת. בואיו הקבועים תלו תקוות בחותנו של ליאונרד זקל. פעם אחת צדוהו בעברו לתומו בקרבת המקום, לעת מנחה, והכניסוהו פנימה בכבוד גדול ולא נתנוהו לצאת עד אחרי מעריב.

לנדא לא היה אדוק מימיו. גדל בעיר קישינב, למד בבית הספר העירוני הרוסי, דבר רוסית לא רע ומולדבית כ“שקץ” מולדבי ממש, אהב לשוט בסירה ולצוד דגים, שתה, יין, רקד רקודים וולחיים והיה מצחק עם בנות הכפר. לבית־הכנסת היה בא עם בני משפחתו בשבתות ובמועדים, היה מתפלל כמו כולם וממהר ללכת הביתה לאכול מטעמי החג הערבים לחכו. מפי הבנות שמע, ובעצמו ידע זאת מנעוריו, כי בחור יפה הוא ויאים לו בגדים יפים.

ואחרי חתונתו ביאסי, כשעסקיו הלכו והצליחו ורכש לו שני בתים, והיה לשותף בטחנת הקמח — החל מאד להתהדר בלבושו, זקן גדל לו רחב, מרובע, כזקנו של אחד הנסיכים הגדולים מבית רומנוב, בעל אחוזה גדולה בסביבת עיר מולדתו. ועתה היה בעיניו כעין “פריץ” מולדבי לעומת חובשי בית המדרש הללו שמקצתם לבשו קפוטות ארוכות וכומתות קטנות לראשיהם, ומקצתם, ה“אמריקאים” — אף כי שמרו עוד לכאורה את תלבשתם ה“תרבותית” — זקניהם היו פרועים ותנועותיהם וצעקותיהם כתנועות וכצעקות באי ה“קלויז” הישן ממש.

מאז היה לנדא עוקף מרחוק את חצר בית הכנסת, מקום ארבו לו, לדבריו “זקני העדה”, והיה הולך שמה עם חתנו רק במועדים ובשבתות, כאשר הורגל לעשות מנעוריו.

לבד מ“זקני העדה” של בית הכנסת היו גם זקני עדה אחרים במושבה, אבות המשפחות המושרשות באדמת־חול זו זה ארבעים שנה — אל אלה בקש להתקרב בעת הראשונה לבואו. הם היו, על הרוב, זקנים שזופים מאד ומצומקים, בפניהם קמטים עמוקים ותחת לשונם דברי חלקות. הם הרבו להתאונן על מצבם ועל מצב הארץ, כאילו היו אלה שנים שהם אחד, ונדמה לו כי כך הם מתאוננים ואינם פוסקים מאז בואם אל המקום הזה. היו בהם שבאו בחוסר־כל ועתה הלכו מחיל אל חיל. בכל זאת לא נתקררה דעתם. קנאו בחתנו ובבתו, קנאו איש ברעהו, וכבדו ביותר את אלה שקנאו בהם ביותר. לכן קבלו בכבוד את פני לנדא הזקן, חותנו של ליאונרד זקל העשיר, ודברו עמו על עניני צדקה ועל עניני צבור בכלל: תקון הגג בבית הכנסת דבר שאין לדחותו, תקציב בית הספר אינו מספיק והבית קטן וצר מלהכיל את הילדים המתרבים ועולים כפרג השדה, ובבית החולים אין די מטות, ואין בד לתחבושות, ואין כסף לרפואות. ידעו היטב כי גם לו אין כסף, אך לחתנו יש, והיה צורך למצוא דרך אל כיסו. ליאונרד זקל היה קשה כמוהם וערום מהם בעסקים. אך כבר הריחו כי לורה היא הפוסקת האחרונה בבית זקל. אינה נוחה לבוא אליה בבקשות — פקחית היא ותקיפה וגאה מאד; כל הנשים שנאוה. עתה ראו את הכבוד שנהגה באביה והסבירו לו פנים. וכשנוכחו כי עניני הכלל רק משעממים אותו באו אליו בהצעות של שותפות בראי־נוע העומד להבנות, של קבלנות על המים במושבה, של בנין בית חרושת לריבה וכיוצאים באלה עסקים טובים. ארבעים שנה נאבקו עם החול השמם, ויוכלו לו. לכן היו מצומקים כל כך ודוקרים כצברים, וידיהם כצבתות העשויות לתפיסה, ועוד כוחם עמם והם רבי־חובלים במושבה.

לנדא עשה עסקים הגונים באמצע ימי חייו. ידו היתה קלה והמזל האיר לו פנים, הבריות אהבוהו ועצות אשתו עמדו לו. אך בלבו לא היה סוחר. ועתה כאז אהב לשבת על המרפסת, נקי, מצוחצח, הדור בלבושו, לשבת במנוחה, בעצלתים, להשקיף על הכרמים והפרדסים המקיפים את המושבה כגן אחד גדול, ירוק וניחוח, לראות את האנשים העוברים ברחוב, לעשן סיגרה טובה, לעלעל עתון חדש ולשוחח עם ידידים טובים. איש נחת היה יחיאל ליפא לנדא כל ימיו, וזו חסרה לו פה — שיחת מרעים.

זקני המושבה היו קשים כגידים, ודבורם בעקבה. ידיהם היו למודות לקחת ולא לתת. רבים העבידו ערבים והרחיקו רגל יהודי מאדמתם. אך היו גם כאלה שבקשו יהודים דוקא לעבודתם. לעתים התעוררו וכוחים חמים בין שני הצדדים. ואחד, ציוני נלהב, מקרוב בא מאוקראינה והביא עמו כסף, טען כי עבודת היהודים אינה יקרה מעבודת הערבים, ואם אתה מוציא עוד חמשים פונט בשנה על פרדס המכניס לך אלף — —

ואחד מזקני המושבה גחך לעומתו ודפק על כיס מכנסיו ואמר:

— מוטב שגם אלה החמשים ישארו בכיסי — עם האלף!

דעתו של לנדא הזקן לא היתה נוחה מהם. אמנם, במה שנוגע לפועלים היה תמים־דעה עמהם — אסור לתת לפועלים שיקפצו בראש! — אך מהצד השני: וחי אחיך עמך! כך נהג גם הוא בשעתו, ביאסי, ועוד יהודים אמידים — אלה שאינם “דברים־אחרים” — נהגו כך. וגם חתנו, ליאונרד זקל, העביד בפרדסו יהודים דוקא. על כך תמה לנדא לא מעט עד אשר שמע, פעם אחת, באור מפי חתנו:

— ראשית, העבודה עדינה ויש צורך באנשים נאמנים. העיקר בכל עבודה, ר' יחיאל ליפא, למצוא את הפועל הנכון ואת המשגיח הנכון. ובין הערבים אני כעוור. ואחר כך, היחסים עם החוגים השונים, העמדה בישוב… צריך אדם לדעת להפסיד כדי שיוכל להרויח! חה־חה… גם לורה, דעתה כך. והם אינם מבינים זאת, הקרתנים האלה… חה־חה־חה!

אך בדרך כלל לא היה ליאונרד איש שיחות. רק על עסקיו דבר בחפץ־לב, ועל האכילה. כטוב לבו בסעודה היה פותח בתאורי מאכלים שונים אשר אכל בזמן מן הזמנים או מספר על תחבולותיו המוצלחות בקנית אדמה — כי כבר עסק במקח־וממכר של קרקעות, כשאר הפרדסנים העשירים. לעולם היה מריח סביביו ומבקש עסקים חדשים. אך בכל שעשה היה מתיעץ עם לורה אשתו. דבר לא החליט בלעדיה. “זהו הטוב אשר בו” — חשב חותנו. גם הוא, יחיאל ליפא, היה שומע בקול אשתו, אמה של לורה, והיה מצליח בעסקיו. ולורה כאמה. טוב שהוא שואל את פיה. איש זה — ודאי מעודו לא ישב על שפת נחל נרדם, שבט החכה בידיו, וסביביו עצים ועשב — שקט־שקט. פה אין נחלים כאלה. כאשר ראה עיני רוליה — נזכר בהם.

ביום בואו ראה אותה תופרת כילה למטתו. היתה זו אשה כבת שלושים וחמש, בעלת קומה ובריאת־גוף כאחת מבנות הכפר בארץ מוצאו, לחייה מאורכות, סגלגלות, וחמוקים להן — מעודו היה לבו נרעד למראה חמוקי לחיים כאלה. ועתה — —

עתה הוא זקן נכבד, זקן מופלג, שנותיו כפלים כשנותיה. עתה הוא סבא והוכנה לו כורסה רכה בראש השולחן. הכל נשתנה: כל אשר ידע הוא על עצמו, וכל אשר ידעו עליו הבריות שבעים שנה, נשאר מעבר לים — פה הוא איש אחר, ישיש, סבא מברייתו, וכל שבעים שנותיו הקודמות היו כלא היו. פה הוא אבי הגב' זקל העשירה, הכבודה, הגאה, סגורת־הלב, שפתחה לפניו את לבה הסגור וספרה לו דברים כבושים מחייה באמריקה. לליאונרד בעלה לא ספרה.

לנדא שכח את רוליה, שתפרה את כילתו ועזרה בעריכת השולחן ביום בואו, עד שראה אותה שנית בביתם אז צחק אליה ושאל לשמה ולשם בעלה. היא דברה כדבר בנות העיירות הסמוכות ליאסי, ונתערבו בדבריה מלים וולחיות. נתחוור לו כי גם שפת הגוי, שעל בנותיו היה מחזר בשנים עברו, אינה זרה לה, ותהי בעיניו כאחת מן הבנות ההן.

ד.

לפני שנים — היא, לורה, ילדה קטנה והוא איש גדול, יודע הכל ויכול הכל — יפה, פניו מאירים, ואמא רואה רק אותו, אינה גורעת עין ממנו. כמתחרות הן בבית, עוינות אשה את רעותה. אז היתה באה אליו — לגדול, ליפה, לנערץ — לשפוך את לבה לפניו. ימים רבים עברו מהעת ההיא ובלבה עוד חיה תמונת האב הצעיר, ההדור בלבושו, אשר פניו כפני נסיכים, והיא מוסיפה להתגעגע עליו — על האדם היחידי אשר תוכל לבטוח בו בכל, לדבר עמו ולשמוע את דבריו — ובקוצר־רוח צפתה לבואו.

לבסוף בא. עודנו יפה־תואר, מצוחצח וזקוף־קומה — זקן זה בן השבעים — וזקנו אך החל להשׂיב, אר ראשו כוסה כסף. נוח הוא לבריות כאשר היה ואהוב עליהן. גם היא אָהבה אותו חפצה בכבדו. אך משקלו הפנימי הוקל בעיניה, והדמות אשר שמרה בנפשה מימי ילדותה, דמות בת שלושים שנה ויותר, נגוזה בימים מעטים. מופרך נראה לה עתה, קל דעת כמעט. האם כך היה גם אז? לורה חטטה בזכרונותיה, צרפה קו לקו, דלתה מהנשכחות — אכן, מעולם היה כך, רק היא לא ידעה זאת. ושוב לא היה לה לפני מי לשפוך נפשה. כמה שנים היה לבה סגור על מסגר, עתה נפתח לרגע ושב נסגר, ננעל — אין עוד לפני מי לפתוח…

והלא הכינה לו ארון־אלמוגים לספרי הקודש אשר יביא עמו! עתה בושה מיצירי דמיונה: זקן יפה יושב בבית, יעיין בספרים ישנים, יתפלל, יברך… טלית־משי יקרה תקנה לו, רקומה בכסף, טלית גדולה, רחבה, כולו יתעטף בה, רק טוטפת “של־ראש” תיראה — יראת הכבוד! על הבית תהיה נסוכה רוח של קביעות מושרשת, של עתיקות אצילות, כזו שנוסכים רהיטים מלפני דורות או שטיחים פרסיים כהים מיושן, ותחת זאת…

בנטות היום היה לנדא יוצא לשוח במושבה. בצעדים מתונים היה עובר בחוצותיה, בידו מקל מעץ הבנה מוכתר בגולת כסף מוצקה, חליפתו חליפת שיראין מצהיבה, מגוהצה יפה, והוא מביט לצדדים, פוגש את פני המכירים בבת־צחוק נעימה, משוחח מעט עם זה ומעט עם זה, וממשיך לבדו — אין איש אשר ילוה אליו בטיולו. ביאסי היו לו ידידים — הם אהבו לשמוע את דבריו, והוא ידע לדבר אתם. ופה שקועים הכל בעסקיהם — רק החלפת דברים עם אדם וכבר אתה רואה כי נפשו קצה בך ובשיחתך, ואתה מרפה ממנו. מי מכיר אותו פה, את יחיאל ליפא לנדא? ריקות, חלל ריק סביביו, ובלבו מחילה שאינה מתמלאת.

פעם אחת הרחיק בטיולו וירד אל קבוצת הצריפים העומדים בבקעה מטה, מעבר לגבעה. שם ישבו עולים עניים. מהם הביאו מעט כסף בבואם לארץ, ותל־אביב הרעה אכלה אותו. אז נשאו עיניהם אל המושבה העשירה, אשר חולותיה היו לו לעפרות זהב, ובאו אליה לבקש אדמה ולחם. אך אנשי המושבה רק עתה התחילו לנער את הדלות הארוכה מכנפי בגדיהם, והיא עוד יושבת עמוק בעצמותיהם, מציצה מעיניהם, מפרפרת בנחיריהם, אשר ריח של זהב עולה בהם מתוך פרדסיהם העבותים. הם קנו להם גרמופונים יקרים, צבעו וחדשו את בתיהם הישנים, קבעו רעפים מצויירים בכתלי חזיתם, כאשר ראו בתל־אביב, ולבם רגז ושש למראה דלות זולתם: שלושים שנה היינו קבורים באדמה — עתה הואילו והקברו אתם.

מאחר הצריפים יצאה רוליה. לנדא ראה אותה מרחוק ועצר צעדיו. אשה יפה, בריאה, בעצם פריחתה. כובע־קש רחב־שולים יורד על מצחה ומבליט את לחייה הסגלגלות, שמלתה לבנה, מנומרת בכדורי תכלת קטנים, קלה, קצרה, מרפרפת בלכתה ומגלה את שוקיה העגולים ואת רגליה היחפות, המוצקות, התקועות בסנדלי־רצועות שחומים, קשי הסוליות. אה, רק לפני עשרים שנה!…

פנה לשוב. ריח של מים חיים עלה באפו — נחל קטן מזמזם בתוך עשב גבוה. הפתיל נרעד בידו פתאום, החכה שקעה, ירדה מטה. חץ של כסף חצה את האויר הבהיר ונפל לרגליו על העשב — אברומה! איך תפרכס, המנוּולת! חה־חה־חה…

קול שיחה הוציאו משכחתו. בהסח הדעת קם ממקומו. התנהל בכבדות, רגליו טובעות בחול העמוק והרך. מימינו ומשמאלו פרדסים ישנים, מגודרים בעצי שטים צעירים, צפופים מאוד, ובשרידי צברים זקנים, עקומים וחלולים. נשימתו נעצרה, פניו כוסו זעה — עליה כזו!

בת־צחוק מרחפת על שפתיו: מתי ישב על שפת הנחל ההוא וצד אברומות? חמשים — למעלה מחמשים שנה. ופשקה השדה גם לה היו חמקי לחיים סגלגלים ומתוקים כאלה. והיתה צעירה מזו הרבה — השדה פשקה!

האמנם הוא כבר בן־שבעים? האמנם?

לנדא אמץ זרועותיו, להרגיש כוח שריריהן, והתאוה מאוד לקפוץ קפיצות אחדות או לצאת במחול. אך קולות שני האכרים, המשוחחים מאחריו, הלכו והדביקוהו. אז החיש את פעמיו, הזיע ורגז: האמנם הוא זקן ועובר בטל? מפני מה? מפני שיודעים חשבון שנותיו? ולו לא ידעו? לו לא ידע גם הוא? היו אומרים — חמשים, ואולי — ארבעים וחמש. זקנו שחור… רק קצת השיב…

זה עשר שנים שכמעט והשלים עם זקנתו. לפני כן התכחש לה והיה יוצא עם הבחורים בלילות ועושה כמעשיהם. אך מאחרי מות אשתו שקט והרכין את ראשו. כל השנים האלה התהלך שותק, שחוח — זקן! ועתה, בן־שבעים, יתקומם? למה? — הניע את ידו בתנועה של אחרי ככלות הכל — למה?

למחרת בבוקר באה רוליה לתפור. כשנגש אליה סקרה אותו בעינים שוחקות:

— מר לנדא, מדוע חזר פתאום, אמש, כאשר היה קרוב כל כך אל ביתנו? חשבתי, יסור אלינו, יבקר את בעלי החולה. הוא, מסכן, שמח לראות פני איש. כל הימים שוכב לבדו.

עיני הזקן הבריקו כאילו היו צעירות משנותיו בארבעים שנה, ולשונו נעשתה זריזה ומגרה כבימי נעוריו:

— העבירי אותו הנה, רוליה. פה הרבה אנשים — לא ישתעמם. ואני אעבור לשם במקומו.

דבריו הצחיקוה מאוד. פתאום נכלמה מקול צחוקה הרם והצלול וחדלה, אך הצחוק שנפסק עוד רטט על לחייה וצבען בגוונים אדומים, קלים ורכים.

— טוב, הוא ישב שם ואנו פה.

העמיד פנים רוגזים:

— מי זה — אנו? הוא יעבור הנה — כדי לא להיות שם לבדו. ואנו לשם!

אהה, איך הזהיר מבטה — כמבט הנשים אז!… אהה, לולא שנותיו!…

היא בת גילה של לורה בתו, אולי צעירה ממנה בשתים שלוש שנים. פניה זרועים גרעינים דקיקים, שחומים, ועיניה גדולות, אפלות, וקולה ערב לאזניו. גדולה היא ובריאה, גויה כפרית ממש.

מכונת־התפירה הקישה חד־גונית תחת לחץ רגליה ולותה את הרהוריה התמהים: בראשונה היה לה זה הזקן בבית שמקומו בראש השולחן והכל חייבים בכבודו. גם היא חלקה לו כבוד כמו כולם. ועתה — —

רוליה תפרה בחדר נתן, שעמד ריק כל השבוע, כי רק לשבת היה העלם בא מתל־אביב הביתה. לנדא יצא והסתובב בכל החדרים ולא מצא לו מקום עד ששב לחדר נכדו. שם עמד שעה ארוכה אצל מכונת־התפירה הרועשת והחליף דברים עם התופרת בלשון מולדתם אשר מעבר לים השחור.

לורה הציצה בחדר, אחר נכנסה ודברה עם רוליה בעניני התפירה. קולה היה מחודד, פניה לא טובים. אל אביה לא הביטה כלל. כעבור חצי שעה באה שנית, לקחה בידיה את ה“קומבינזון” אשר תקנה רוליה ואמרה שהיא מקלקלת תחת אשר תתקן, ובצאתה דפקה בדלת בחזקה. פני רוליה אדמו מאוד והיו כעין הכרמיל שהבנות דלות־הדם צובעות בו את שפתיהן החוורות. לא הרימה עוד את ראשה מעל מכונת־התפירה ולא דברה מאומה. הזקן הלך לחדרו ולא יצא ממנו עד אשר קראוהו לארוחת־הצהרים. פני לורה היו קרים וסגורים. כל היום לא דברה עמו מטוב ועד רע, ורק בערב, לאחר שבעלה יצא לטייל והם נשארו לבדם, העירה:

— אם הבטלה מעיקה עליך — את זאת אני מבינה — יכול אתה לצאת אל פרדסנו ולהשגיח שם על העבודה… ולא שם!… — שלחה את עיניה לצד חדרו של נתן.

לנדא נבוך: כעס והתביש בפניה, היה נעלב ולא העיז להרים את קולו עליה כאשר היה עושה בביתו, ביאסי, בשעה שאשתו היתה פוגעת בו בדברים מעין אלה. ישב על כסאו בלי יכולת לקום, ולבו מורתח: מי היא האשה הזאת, הגב' שקל? אמנם, זוהי בתו. אבל מה ענינה פה? חפצה לחנכו? להשגיח עליו? שתשגיח על בעלה ועל בניה, ולא עליו!

— מה? להשגיח עלי את אומרת?

אך מיד נבהל מפני התפרצותו והתאמץ להפוך את דבריו להלצה:

— את עלי ואני על הפרדס… חה־חה־חה!… למה לא? אם רק אוכל לחסוך לכם משגיח — למה לא?

ה.

הפרדס היה כרבע שעה מביתם. לנדא הלך שמה למחרת בבוקר, כי אמנם קשתה עליו הבטלה בבית, וגם לא נעים היה לו להזדמן עם לורה באולם ועל המרפסת כל פעם שהיא עוברת בעניניה. ירחי, המשגיח, חרד לקראתו ובכל אבריו בצבצה תשוקתו לבאר לו כל דבר ולהשביעו רצון. אך לזקן נדמה כי אין הרבה לראות במקום הזה: מקום גדול וישר, גדור בשכבת חוטי־ברזל צפופים, גבוהה מקומת אדם, בפנים חורשת עצים צעירים דקי גו, דלי עלים, חורשה קלושה וחלולה. מסביב לכל עץ גומית רחבה, עגולה, מוקפת בסוללת־עפר נמוכה. תעלות צרות מובילות זרמי מים דקים מהבאר אל הגומיות. בתוך הפרדס בית קטן, לבן, קול של מנוע עולה מתוכו — שם הבאר.

פני ירחי שזופים מאוד, לחייו מנופחות ועיניו בהירות. בעינים אלה הוא מצלם כל רגע את פניו של הזקן המתונים והמזיעים מחום, ובהוכחו כי נלאה מפרדסם הוא מראה לו בידו על פרדס סמוך, צעיר מזה, שתיליו כמקלות הנעוצים בקרקע מי יודע למה, ומספר על ערמת מכוננם, שעשה קנוניה עם בעל אותו פרדס חדש, המקבל מים בשכר מבארם, וסידר לו בחשאי מכשיר מיוחד להטות את הזרם הראשי, לרצונו, לצנור השכן. יחיאל ליפא צחק מאוד לפרטי הדבר, כי מעודו אהב תחבולות והמצאות מוצלחות, והמשגיח שמח לזה, משכו אל בית הבאר והורה באצבעו אל בחור גבוה ורזה, בעל בלורית שחורה ואף תלול:

— הנה — זהו ממציא הרגולטור!

לנדא השתומם מאוד שהמכונן עומד בעבודתו כאילו לא עשה מה שעשה. אך הלה לא התפעל מדברי ירחי והניע כתפיו בביטול:

— מה יש? גרמתי לכם הפסד, גרמתי?

— גם לך לא גרמת הפסד, חצקל! — עקצו המשגיח.

— מה יש… עסקך הוא?

בלב יחיאל ליפא לנדא זע רגש של בעל קנין. בעצמו היה בעל טחנת־קמח בעירו וידע מה היא עבודתו של מכונן, מה מותר לו ומה אסור. וכפי מידת נמוסו הטבעית העיר:

— לא, ידידי! העסק הוא של מר זקל חתני ולו כל הריוח, רק לו — כי על כן שלו הוא העסק! ואתה מקבל את משכורתך — —

— מה משכורתי! — התגעש המכונן — מהי משכורתי, הוא יודע?

הסב את פניו אל ירחי המשגיח וקרא בחרי־אף, בקול נוקב שאון המניע העבה, ההולך ואינו פוסק:

— אמור עתה: האם חסרו מים בבאר?

— משכורתי? — פנה שוב לזקן — ינסה־נא הוא לחיות במשכורתי, עם אשה ובנים, ונראה מה יגיד אז!… אתם — אבוסי־זהב כולכם!…

פני לנדא אדמו. אמנם, אינו בעל הפרדס, אבל לורה בתו — ואיך זה ירשה לעצמו פועל זה… ובפרט שהוא דבר אליו בנמוס… והוא גם זקן הנהו…

יחיאל ליפא לנדא לא אהב כעס ודברי נאצה. עמד והזכיר לעצמו, כי המכונן לא פוטר אף על פי שנתגלתה קנוניתו עם השכן — משמע שיש מניעה בדבר. ימי המהפכה למדוהו לשמוע מפי פועלים דברים קשים מאלה ולהבליג עליהם, וגם נשאר עוד בלבו מאמש משקע של טינה אל בתו, לכן אמר לעצמו כי לא ענינו הוא זה, וכי ליאונרד זקל ולורה יודעים לנהל את עסקיהם ואינם זקוקים לעזרתו.

יצא משם דומם, ראשו מהומם מרעש המכונה, בנפשו עלבון כבוש. ירחי המשגיח רץ אחריו ודבר כמצטדק — כאילו בו היה האשם שזקל לא פטר את מכוננו:

— העיקר שהוא בר־הכי באמת. המכונה נקיה תמיד ועובדת כגמל. אין עכובים. גם הוא יודע לתקן כל קלקול. מומחה! זהו הדבר!

רוחו של לנדא שקטה. חייך בנחת:

— רק תאמר לו שאף אם נכשל ועשה שלא כהוגן, אין זה טעם לכעוס על אחרים ולעלוב אותם.

— חה־חה!… — ענה אחריו ירחי — לו רק ידע לקחת מוסר!

“כאילו אתה יודע לקחת מוסר… או אני” — צחק בלבו יחיאל ליפא לנדא והלך במתינות אל השער.

בדרכו משם בא אל פרדס ישן, עבות ואפל מרוב עצים צפופים, מגודלי צמרות ענפות. חומת עצי שטים הסתירה מעיניו את פנים הפרדס, אך מאחריהם העפילו ועלו אמירי אילנות גבוהים — תות ודקל ובננה, וחזר ענקי שהגביה את עצמו על כולם. השער היה פתוח. לא רחוק מהכניסה, בין שתי בננות רחבות־העלים, הצטנעה סוכה קמורה, עשויה מענפי דקלים וחמר, סגורה ואטומה. רק למטה השחיר חור גדול, דומה לפי מאורת־חיה גדולה. מן החור הבריקו פנים שחורים כדיו והבהיקו שנים לבנות כפולים רחוצים. הזקן עמד כמפקפק. אך העינים צהובות־החלמון נגהו, מוקפי קמטים צוחקים, ורמזו לו לבוא, ומתוך הפה, פסוק־השפתים העבות, יצאו בצריחה מלי־הזמנה לא־מובנות. לנדא ישב על ספסל עץ ארוך וצר, שעמד בין שלושה עצי תות דמשקאים. עתיקי־ימים היו העצים האלה, נפילים בגובהם ובהקפם. הם קרבו את זרועותיהם איש אל רעהו, הטילו צל עבה על האדמה למרגלותיהם, וכמו קפאו במעגל של מחול חשאי, אין זיע, אין הפסק. לנדא נשען בגבו אל גזע התות הרחב, קשה־הקמטים, וטעם מן הבננות העסיסיות, שהגיש לו — לזקן נכבד והדור זה — ודאי מידידיו של בעל הפרדס — הכושי שהציץ מתחת לסוכתו. עתה עמד לפניו ביראת־הכבוד ובהכרת כבודו הוא, בלי התרפסות — גבה־קומה, רזה, אך רחב־חזה ובעל־שרירים, ושב גם כן — זקנקן קלוש לו וקצר. הם החליפו בנות־צחוק, שני זקנים מחוסרי־לשון משותפת, להראות כי אין בלבם טינה איש אל רעהו, ואין כל כוונות רעות — והכושי שב ונעלם בפי שומירתו־מאורתו. למעלה נעו, כשכשו, וסבבו על הסוכה, עלי בננות רחבים וסרוחים כאזני פילים מוריקות, ומסביב, מכל העברים, נפתחו ונסגרו שורות ארוכות וישרות של עצי הדר ירוקים מכל המינים: אתרוגים ולימונים ואשכוליות. אך את לב הפרדס מלאו תפוחי־זהב — כי על כן זהב הם. לנדא ישב בדומיה והיה כשקוע בשכחה מתוקה. לרגעים נדמה לו שהוא רואה מראות־דמיון רחוקים ולא־ממשיים כתמונות ראינוע. אך כל העצים האלה — השקמים והתאנים, הרימונים והדקלים, על אף מראיהם המוזר וריחם החריף, המשכר — היו אילנות חיים, ירוקים, אפילו צלם צל כבד, ממשי… חורש… בחורש נחל מזמזם, רוחש בתוך העשב העמוק. פלג מים דק מנצנץ בין גדות הנחל הסבוכות והוא כלהב עינים אורבות, פקוחות למחצה. ומתחת לעינים לחיים פורחות, מאורכות, סגלגלות — חמוקים חמודים כל כך, מתוקים…

ו.

שבועים לא הוזכר הדבר בין האב ובין הבת, היחסים היו כמו קודם לכן, ונדמה שהקרע הקטן העלה קרום. יחיאל ליפא לנדא הסיח את דעתו מהכוונה שהיתה טמונה בדברי לורה, כמו שהיה מסיח את דעתו כל ימי חייו מכל דבר לא־נעים. לבקרים היה יוצא אל פרדס חתנו לשמוע חדשות מירחי ולהתוכח עם חצקל המכונן על היחסים שבין הפועלים ובין בעלי הקרקע — עתה מצא ענין בדבוריו הרגשניים. לפעמים בא לו חשק להתבודד, לשבת לבדו על שפת הנהר פרוט. בפנת חורש נדחת — אז היה סר אל הפרדס הגדול, העבות, הסמוך לפרדס חתנו, ונח שם על הספסל הצר, בעל עצי התות העתיקים, ולפנות ערב היה מתהלך בשוקי המושבה, פוגש פנים מכירים ומחליף עמהם דברים קלים ובנות־צחוק נעימות, ופונה ויורד אל הבקעה אשר מעבר לגבעה, בדרך המובילה אל צריפי העולים הרעועים. אך בבוא רוליה לביתם לתפור ולתקן לבנים היתה לורה נתקלת בו פעם בפעם בחדר נתן, ששמש חדר תפירה לעת העדר העלם, או שומעת מהמסדרון שטף הדבור המולדבי, המובן גם לה במקצת, שהלך ולוה את הנקישה החד־גוונית של מכונת זינגר.

בראשונה נסתה להתל:

— רוליה! ראי, אספר לבעלך!

זיקות זדון נתרו בעיני האשה התופרת, כתמי אודם עלו על לחייה, ועל שפתיה צחוק אנוס:

— לא יאמין! רק לי הוא מאמין!

לורה הדקה את שפתיה הדקות ויצאה מהחדר. בערב שוחחה עם ליאונרד:

— סבורה הייתי, יהיו לנו עסקים עם נתן, והנה — אביו זקנו על הפרק… חה־חה!… שמת לב: העינים נוצצות, הפה פעור. כל היום שם — הראתה בעיניה אל חדרו של נתן — כדבוק אל שלחן התפירה… מחזיק לה את הבד, בשעה שהיא גוזרת… פשוט… לא, את זה צריך לראות!… פשוט, מצחיק!

אבל היא לא צחקה. צחק בעלה, היה כולו חלחלה צוהלת:

— והיא? חה־חה!… והיא?

— מה היא? — לא שלטה עוד לורה ברוחה. — בהמה! מה היא צריכה? רק שיהיה גבר בצדה — ולו גם בן שבעים!

— את מקנאה בה, לורה? חה־חה־חה!…

— במי? במה? — קראה בחרי־אף. — אינך רוצה להבין? הלא הוא רץ אחריה… כמו עגל אחרי הפרה.

— בגילו אין זה מסוכן… חה־חה־חה!…

— אבל מגוחך!… איני רוצה שנהיה לצחוק בעיני המושבה — בעיני כל הבורים האלה!

משקע מר נשאר בלבה משיחתה עם בעלה. החליטה: לא תדבר אתו עוד על זה. ישבה לבדה שעה ארוכה בחדרה והרהרה באביה: מעולם היה כרוך אחרי נשים… על פי רוב, אחרי פשוטות — בנות הכפר, משרתות. כמה סערות חולל בבית! אמנם, אמא לא דברה אתה. שנאה אותה. ואולי התבישה מפניה… והיא לא הבינה. כבר היתה ילדה גדולה ועוד היה הוא הקרבן בעיניה ואמא העריצה… מתוך כעס וקנאה לא הבינה. לא חפצה להבין. ועתה — איך? מה תעשה עתה?

הקשתה את לבה וגמרה: היה לא תהיה! תדע לרסן גם אותו כמו את נתן ואייבי וליאונרד. כן, עוד חניך! אין דבר!

בשעת ארוחת־הצהרים אמרה לבעלה בקרירות:

— עלינו למצו אשה אחרת לתפירה ולתקון לבנים!

אביה חדל מלעוס, עיניו התעגלו והיו אפלות כמו הים לפני הסערה, וכפו צלצלה צלצול רפה ורעוץ בשולי הצלחת.

ליאונרד זקל העלה על מזלגו שרר התרנגולת, האהוב עליו מאד, ואמר בנחת, כאדם המסיח לפי תומו.

— מה פתאום, לורה? האם חסרים דברים מן הבית?

— ככה. אינה שוה: מקלקלת יותר מאשר מתקנת.

— המ… טוב!.. משובח!.. — לעס בהנאה את שררו, ולא היה איכפת לו באותו רגע אפילו דבר קלקול הלבנים בידי רוליה. — אני אומר לך, לורה… אחרת אולי תהיה גרועה מזו. הן כולן גנבות.

קרץ בעיניו בערמה לצד לורה, שישבה בפנים קרים ולא חפצה לשים לב לרמזיו. אבל לנדא הזקן הוקל לו בשמעו דברי חתנו והעיר אף הוא:

— באמת, לורה, את מקפידה יותר מדי. — ולא התאפק והוסיף: — כהקפדת בת־הכי את מקפידה… יותר מדי, לורה!

ברגע שנפלטו המלים האלה כבר ידע היטב כי לא צריך היה להביען. בערב הראשון לבואו, בשעה של השתפכות הנפש, ספרה לו על שנותיה הראשונות בעיר הגדולה, הזרה, האיומה, אשר מתחת לניו־יורק הגלויה לעין; ואז — מה לא עשתה אז? היתה כובסת, תופרת, משרתת, מוכרת…

אלה הפנים החוורים, אלה העינים החדות, החותכות כמאכלת מושחזה — עיני אשתו — אמה!… כל ימיו היה קל דעת וסלחה לו הרבה, אבל היה גבול לסלחנותה, וכשראה עינים אלה ידע כי הגיע עד הגבול.

אז היה נרתע לאחור ומבקש לפיסה… וזו — זו רעה מההיא, לבה קשה והיא אינה אשתו. אה, זו אינה אשתו — ולא תעמוד בפני דבר. למה לא סגר את פיו על מסגר, שוטה זקן? אין לו שליטה על רוחו. קל דעת כנער קטן!

בעיני בתו ראה החלטה קרה ולא ידע מה היא, ולא היה שקט ולא מצא מרגוע לנפשו עד שבא אל הפרדס הישן, הקרוב לפרדס חתנו, ונח בצל התותים העתיקים.

הגב' זקל שתקה וחשבה מחשבות. לא היתה לה נפש אחת לדבר עמה. בעלה? מגזע הטורפים הוא. והיא הכובשת אותו. יומם ולילה עליה לעמוד על המשמר, להביט בעינים קרות ומזהירות, בתנועות מחושבות, כולה מתיחות והכנה — אז יירא מפניה וישמע בקולה. טורף הוא — והיא הכובשת… פעם אחת ספרה לו דברים מעברה שלא היתה צריכה לספר, והיה זה למקום תורפה בחייה, לפגם אשר אין לו תקנה. וגם עתה, כשבקשה לדבר אליו — צחק. ואמנם מצחיק: זקן מופלג ואשה זו! משקע נוסף של בוז אליה, מקום תורפה חדש, כי הוא, זקן זה — אביה! כן, אביה הוא זה… ובליל בואו ישבה אתו על המרפסת ודברה וספרה… אה, כל כך לא ידעה אותו! והלא אינה עוד בת עשרים… וכל זה — אחרי מכתב אמה האחרון, שלפני מותה… “כבת הכי” — אמר… איך חכתה לו! איך צפתה לבואו!

פניה קדרו, שפתיה נעו:

— חכה־נא מעט… חכה־נא!

על ספסלו, בפרדס הישן, בצל התותים הענקים, ראה הזקן את עיניה המזהירות, הנוטרות — וחכה בפחד.

רוליה לא באה עוד אל בית זקל. לורה הקשיבה תכופות לצעדי אביה בחדרו — צעדי רוגז ועצבנות — ולנגון הפזמון המולדבי שבו היה מפיג את כובד־לבו. שתקה והתכוננה למשהו — לסערה, אשר לא ידעה איך ומתי תפרוץ. והוא נזהר ממנה. מעודו התרחק מקולות צעקה וריב, ועתה ירא אותם — כי מה יועילו ומה יתנו לו, והוא פה החלש. בוקר בוקר הלך לפרדס, וצהרים בדיוק שב הביתה, לארוחה. אחר האוכל נח בחדרו שעה שעתים ולפנות ערב היה יוצא לשוח במושבה. יתרגל — חגגה לורה בלבה — כקטן כגדול: “לא תראינה העינים וישכח הלב”. בכל זאת לא שקטו כל ספקותיה. עברו ימים ושבועות, שני ירחים חלפו, עד שיכלה להסביר לו פנים כבראשונה. נכמרו רחמיה ולבה נקפה: “מה התאכזרת עליו — על אביך הזקן? מה רעה ראית ממנו?”

והוא גם כן הצטחק אליה, אך בת־צחוקו היתה מוזרה לה ודוקרת את נפשה. ולא ידעה — במה ולמה?

בראש השנה בא מבית הכנסת עם חתנו ועם נתן נכדו, שנסע לפני כחודש וחצי, מתחלת חופשו, לקרוביהם בראש־פנה, ועתה שב לחגים הביתה. ליאונרד זקל שש לקראת ביתו כי התפילות והשיחות בבית הכנסת עכבום עד אחת אחר הצהרים ועוררו בו תאבון טוב והרגשה מוקדמת, מתוקה, של סיפוק הקרוב לבוא. בצהלה ישב לשולחן הערוך ורנן ובקש להתבדח. אף כי אכל להנאתו בכל ימי השנה — אהב ביותר מעדני החגים. וכטוב לבו בסעודה פנה אל חותנו ואמר:

— אי־אי־אי, ר' יחיאל ליפא! מה שמעתי עליך בחצר בית־הכנסת, בשעת הקריאה. הא? טוב לך שאתה איש פנוי; מי יאמר לך מה תעשה? מי רשאי לאמר לך, הא? חה־חה־חה!…

— על אבא? מה יכולת לשמוע על אבא? — שאלה לורה בתמיהה, כי זה כבר הסיחה את דעתה מרוליה.

— על אבא, כן. — צהל ליאונרד, אדום מיין ומהמרק המפולפל והחם, ומהלביבות השמנות, הממולאות בשר שמן — שאלי־נא אותו, את אבא, לאן הוא מטייל כל ערב? חה־חה…

לורה לא תמהה עוד, ולא אבתה לשאול, רק שלחה מבט בהול לצד נתן וזרקה אזהרה קצרה לבעלה:

— ליאונרד!

נתן קלט מבט אמו, המיועד לאביו, ששב ושקע בלביבות ולא שם עוד לב לדבר. חיוך ערום התלקח בעיני הבן וגלש והסתתר בזויות פיו. בפנים תמימים הודיע:

— סבא יורד אל הבקעה, אל הצריפים.

לורה העבירה את עיניה מאביה אל בנה ומבנה אל בעלה: מה זאת? כולם יודעים, רק היא פה ביניהם כעיוורת?

בסערת רוח קמה ממושבה. בו ברגע השליך גם אביה את מפיתו מעל חזהו, אדום, רועם:

— מה — לצחוק תעשוני פה?

ליאונרד זקל ישב רגע נדהם. אחר שבה אליו המנוחה. בקריצת עין הרגיע את נתן, מזג לו כוס יין, והכריז בחשיבות, אך בהנמכת הקול:

— משפחת לנדא עזבה — משפחת זקל תמשיך!

ושניהם צחקו.

ז.

לחש חם מנסר באפלולית החדר, המואר במנורת־נפט קטנה, צהובת הלהב.

— נצא, רוליה! נלך מעט…

וקול לאה של אשה:

— לאן?

— אל השדה. אל הגבעה — שם…

— לא.

היו לה ערבים אחרים — אז טיילה, בשדות התהלכה ועל הגבעה ישבה עם בחורים ובחורות, בלילות חמים, אפלים, ובלילות בהירים. ולמה לא? הנה מוטל בעלה כגזיר־עץ. שנתים כך… כן, טיילה. אבל זקן זה — איך תצא עמו?

ישראל פת שכב על מטתו, ארוך מאד וכחוש מאד, והוציא מאפו נחירות עבות שנסתיימו בשריקות דקות — זנב קטנטן באחורי עכבר שמן. עתה לא ראה את פניו הכחולים ואת אצבעות ידו הצהובות, ההולכות ונמסות כנרות־דונג, ולא משש בהן את ידו השניה, הימנית, המתה, ואת רגלו, ואת כל הבשר המת, הדבוק אליו ואינו נפרד; עתה היה מלא מרץ ושולט בכל אבריו — אוכל, עובד, חוזר על נשים, מתוכח וצועק באספות — חייו שלמים והוא ככל האדם…

הם ישבו על ספה ישנה, קשת־הרפוד, שעמדה סמוך לקיר השני — מקום משכבה של רוליה. היא חשה בזרוע הזקן, המקיפה את גוה, והזרוע היתה חזקה, והיד טורפת כיד בחור. ושפתיו היו טורפות ומסכסכות את דמה. עצמה את עיניה והיתה כמו שטה בסירה קלה, על נהר רחב ושוטף בשקט.

איך תצא אתו לשוח והוא בן שבעים!

עינים לחשכת הלילה — הרבה הרבה עינים אורבות, ואם יתחולל צחוק בקצה המושבה, יעלה ויגדל ויתגלגל כרעם בכל חוצותיה — עד קצה השני יגיע. אה, היא תמות מבושה! בתנועה של קוצר־רוח דחקה מעליה את יד הזקן.

הוא הוסיף לדבר אליה, קולו רך ומרגיע ודבריו מעודדים: בתו לורה ובעלה יסעו בקרוב לקרלסבד, כי היא פרקי רגליה כואבים לה משגרון והוא סובל משומן, ומקרלסבד יסורו לפריז — שלשה חדשים ישהו בחוץ לארץ, לא פחות. בראשונה היה זה לצחוק בעיניה — גם לישראל, בעלה החולה, ספרה, וגם הוא צחק: זקן כזה, אבי הגב' זקל, איש נכבד, הדרת־פנים לו — והנה! איזה כבוד חלקו לו בבית: מקום בראש השולחן, הנתח הטוב, הכל מקשיבים לדבריו; ולו תואר נאה וקול נעים, ולבוש הוא בהדור, וולחית איך הוא מדבר — כשר וגדול בעיר יאסי! ישראל פת היה בן הרודנה ולא ידע מלה אחת וולחית, אבל האמין באמונה שלמה כי רוליה יודעת ומדברת בה אף היא לא רע מאותו שר וגדול שאליו נמשל אביה של הגב' זקל.

והיא — אך הרגישה בכוחה עליו מיד סרו מלבה רגשי היראה והכבוד אליו והתחילה משתובבת ומחצפת פנים כנגדו. מעודה היתה זו דרכה עם גברים, שאינם עוד צעירים. וכאלה דוקא היו כרוכים אחריה לעתים לא רחוקות. תאוה היתה בלבה להפוך את האיש המתון, הכבד, שבע הימים וזהיר־המעשה — להפכפך קל־דעת, לנער קטן העומד לפניה ועושה את שליחויותיה — מצחיק! רק מפני הגב' זקל נשמרה. מהרגע הראשון ידעה: זוהי אויבתה! ולא טעתה. לשם צחוק התחילה אף הפעם — והמשיכה למען הכעיסה. וכשהפסידה את עבודתה בבית זקל היה הזקן מביא לה כסף כפעם בפעם — הן בגללו אבדה לה העבודה — והדברים הלכו והסתבכו…

ידיו חזקות ונשימתו חמה, וכשהיא עוצמת את עיניה אינה מאמינה בשבעים שנותיו. ואולי באמת אינו עוד זקן כל כך. הלא הוא מכחיש: אף לא ששים — אמר — קרוב לששים! ואמנם, זקנו רובו שחור. וידו — שוב היא מקיפה את מתניה. ואיך היא לוחצת!…

ישראל אינו צוחק עוד… בתחילה צחק: ראה איך רוליה מעבידה את חזרנה הזקן ומסתוללת בו, טופחת על גבו, על אחוריו, עד שהתנדפה כליל מצריפם הקטן אוירת הכבוד והיראה שעטתה אותו בראשית בואו אליהם —וצחקו בחצי פניו השמאלי, כי חציים הימני זה כבר היה משותק, לא יזוע. ובצחקו, עודד את רוחם בקריאת־עלגים:

— מ־מה תתביט כתתרנגול, ר' יחי־ל־ליפא? השב לה כ־כגמולה!

לנדא ישב על כסא־עץ קשה, סמוך למטת המשותק, והתאמץ להסיח את דעתו ממנו ולא לראותו, ובכל זאת ראה היטב את העור הלבן, הדומה לקרום של דיסה — פגיעה קלה וימס כרכיכה — ושאף בבחילה ריח בשרו ההולך ונרקב בחייו — וישראל פת פפה בידו השמאלית, אסף את אצבעותיו הארוכות, הדקות, השקופות כנרות־דונג צהובות, נוזלות, והיה קובע: “זה היה כך!” — והיה מספר בדיוק נמרץ, בשפת־עלגים, מהלך מחלתו, הרגשותיו, מצבו עתה. הכסא לחץ את בשר אחוריו של יחיאל ליפא לנדא עד הכאבת העצה, רעץ את גבו — קרש גס וקשה — אך רגש אשמתו ופחד יסורי האיש, שחציו מת וחציו גוסס, נפלו עליו ולא העיז להפסיקו, ישב מתפתל על מושבו, משועמם, חולה גם הוא, ושמע את דבריו עד תומם. והמשותק שם לו זה למנהג: כל פעם שבא אורחו היה פותח בהרצאה מקפת על כל אשר עבר עליו מעת בקורו האחרון, וההרצאה היתה מלווה בפפויים ובתנועות האצבעות העקושות והקובעות דיוק דבריו — והמוח מוח ליטאי, מחשב והגיוני, תפיסתו ברורה, מסקנותיו נכונות — ומצבו לאחר יאוש.

הזקן נסה להטות את השיחה אל עניני היום: מתי יושם קץ לשערורית המים? הקבלן מוכר את כל המים לפרדסים החדשים אשר טרם נחפרו בהם בארות, ובבתים אין מים לרחיצה. הנשים צועקות, אך הועד חומה לו — יד אחת…

יש והתחבולה מצליחה. ישראל פת מעלה על דעתו תמונות מהימים שעברו: אספות סוערות של פועלים ותושבים, וכוחים, מריבות… הנה הוא נדחק ועולה על הבמה וצועק, וצועק בחמה… שוכח את גופו הרתוק אל משכבו זה שנתיים, עיניו נוצצות, כף ידו הרפויה מתכוצת ונעשית כמין אגרוף — והוא ממטיר האשמות וקללות נמרצות על בעלי המושבה, הכורמים והפרדסנים, על כל מעמדו של לנדא הזקן:

— אם אין פ פועל יהודי אין ישוב, אין עם, אין מ־מאומה! אתם רוצים לחיות כ־כבעלי אחוזות ולרדות בעבדים ערבים? מנוּולים! שני שילינגים ביום, שלשה שילינגים? תמותו ולא תחיו…

שכנים היו נכנסים אליו ומספרים לו חדשות, ולפעמים שמע מרוליה שמץ מהמתרחש בחוץ — עתה אסף הכל לפרטיו, בסדר ובדיוק כפרטי מחלתו, וזרק בפני לנדא:

— פרדסים אתם נוטעים — חדשים — מאות דונמים — אלפי דונמים… עבודה למאות ערבים — אלפי ערבים… ישחטו אתכם!

— מי ישחט? — ענה לו לנדא בשאלה, כי לא ידע מה להגיד ואיך להשתיק את המשותק הנרגז.

ישראל פת השתומם ושאל בשקט:

— לא ראה פרעות מימיו?

וספר לו על שייח' של בדוים, זקן נכבד, נוח לבריות, שהיה נוהג לאמר בנחת: טוב עשו האנגלים להביא את היהודים אלינו; כשתוכשר השעה נשחט אותם את כולם ביום אחד ונקח לנו את כספם ואת כליהם, ואת כל אשר להם.

—מה שאמר שייח' בדוי! — בטל ר' יחיאל ליפא.

— ומ־מה שאמר קוזק אוקראיני מזוהם — לא נתקיים?… ומ־מה שאמר העבד הרומני הנוכל — לא נתקיים?… ולמה לא יתקיים חלומו של הבדוי, שהוא חלום כל הפראים האלה — אם לא נהיה פה המון גדול?… ואתם מקימים נפשות להם… כל פועל ערבי — מ־משפחה… אתה מעביד חמשה, עשרה — חמש או עשר מ־משפחות נוספות אתה מקים עלינו להשחיתנו!

הצלה היתה באה לו ממשובות רוליה. אז היה צוחק גם המשותק ומעוררו להתנגדות. ופעם אחת, כשמשכה אותו בזקנו, הסמיקו פניו וידיו תפסו בזרועותיה, לחצוה ודחקוה עד כי נפלה על הספה הקשה אשר ממול למטת החולה, והוא נפל עליה. רוליה געתה בצחוק. זקן זה אולי לא היה חזק ממנה, אולי יכלה לעמוד בפניו, אך מעודה היו ברכיה פקות בנוח יד־גבר אמיצה על זרועותיה. ועתה עוד תקף אותה הצחוק עד שצרחה ופרכסה בידיו, והיתה חסרת־אונים. אבל ישראל בעלה, כשראה אותה בכך והזקן עליה, ואינו ממהר לקום — חדל לצחוק. מאז עקב אחר מעשיו בבית בעינים זועפות, טעונות חרדה, ואחרי לכתו היה מקלל אותו ואותה — כמו באותם הלילות החמים שהיתה שבה הביתה בשעה מאוחרת. ואז היתה גם היא מרימה עליו את קולה, אשר מחטי מרי וקרי רוטטות בו, ומזהירה אותו: מוטב שישתוק! — ואחר היתה שותקת בעצמה ואינה עונה לו עוד. ובלילה, בשכבה על ספתה הקשה, היתה נזכרת בכמה דברים מחייהם שעברו, מילדיהם הקטנים — בן ובת שמתו שניהם בשנה אחת — ובוכה בחשאי, ובולעת את דמעותיה. והוא, המשותק, יודע שהיא בוכה ועל מה היא בוכה, ולוחש ומרחם עליה כאשר היה מרחם אף בהיותו בריא וגבר בעצמו, “אל תבכי, רוליה! עוד מעט, מעט… עוד מעט, מעט…” והיא שותקת ואינה עונה דבר.

הזקן מחבקה — והיא הופכת ראשה ורואה עין בוערת נעוצה בה… אה, מתי חדל לנחור. איך הפנה פניו הנה? עוד גופו מוסב אל הקיר, כמו קודם לכן, ופניו נטויים לאחור, ועיניו אוכלות אותם, צורבות את בשרם.

בקריאת־בהלה דחתה את הזקן מאליה וברחה החוצה. לנדא רצה לקום ולרוץ אחריה, אך רגליו יבשו ולא יכול להזיזן. אז הגיעו לאזניו דברים ספוגי־ארס ומשטמה, שכאילו יצאו לא מהפה המכחיל כי אם מאמצע העין המשולהבת, ההולכת וגדלה — עין רכבת המתקרבת במהירות, ונאמרו, הפעם, בלי כל גמגום:

— בשתי רגליך אתה כבר בקבר, נבל זקן… מי יתן ותמות לפני!… צא מזה!… מיד צא — ושלא אראה אותך עוד בביתי!

רגליו שבו אליו. קם, כושל, ונחפז אל הדלת. ובגבו פגעה עוד קריאה אחת שאולי לא היתה מכוּונת לאזניו:

— פגר בפגר החליפה, הפרוצה!

ח.

לפני הנסיעה לקרלסבד שלחה הגב' זקל לקרוא לרוליה והעסיקה אותה כל היום בביתה בעבודת תקונים קטנים. ובערב, בשוב האשה אל צריפה, פגש אותה בעלה בפנים מוזרים, שמחים כמעט, פפה בידו השמאלית וקבע את דיוק דבריו באצבעות עקושות ומקובצות כמין אגרוף, ועשה תנועות משונות בשפתיו הכחושות:

— שמתי קץ לדבר!

וכשלא הבינה, באר:

— לעסקיך עם ת־תרח הזקן! הגברת זקל ב־בעצמה היתה פ־פה. ספ־פרתי לה הכל. שמתי קץ.

הביט אליה כמנצח. היא תארה לה איך פפה בידו הרפה והדגיש את דבריו באצבעותיו הצהובות ואמר: “זה היה כך”, והרצה בפרוטרוט את כל הידוע לו, תארה לה את מבטה החוגג של הגב' זקל שהערימה עליה — וחרקה עליו שיניה:

— שתוק, אומלל! אסון חיי החשוכים!… שתוק!…

לא רבים היו האנשים בחיי לורה שלבה חס עליהם. גם על אמה לא חסה. על המכתב שכתבה לה לפני מותה ענתה בקרירות: “כאשר היית אלי בחייך כך תהיי לי במותך, ואני כרצוני אעשה”. ועליו רחמה בכל זאת, על אביה, וכאשר הרסו הרומנים הפורעים, טפילי נצחונות זולתם, את טחנתו ואת בתיו, שדדו את רכושו עד שנשאר עירום וחסר־כל, נמלכה בדעתה והתחילה שולחת לו כל חודש עשרים וחמשה דולר — בכסף זה חי לו בעירו כמו קודם לכן וחכה עד שתסתדר בארץ־ישראל ויוכל גם הוא לבוא אליה. ואף בבואו לא קפצה ידה ממנו והוסיפה לתת לו את קצבתו החדשית. עתה גמרה בלבה להפסיקה; ואולי טוב שיחזור ליאסי? אבל כשהציעה לו זאת התקומם בכעס:

— אחרי שבאתי לארץ־ישראל אשוב למות — ביאסי? מה לי שם ומי לי שם, ביאסי!

— ארץ ישראל! — עקצה אותו לורה — כלום אתה הולך לבית הכנסת?

— ואת?… וליאונרד שלך הולך לבית הכנסת?

פקעה סבלנותה. זקן זה מעיז להשוות את עצמו לליאונרד, ואינו בוש. השיבה בענוה ארסית:

— כשיהיה בן גילך ילך, בלי ספק.

למה הביאה אותו הנה? חייה היו כתיקונם, ליאונרד שמע בקולה; מעולם לא עלה על דעתו שהיא תטעה ככה. עתה הוא מגחך… גם עם בניה לא היו לה טרדות כאלה. והוא גופו — שם — היה יקר לה. בעיני־ילדות ראתה אותו מבעד למרחקים — מרחקי הזמן והמקום — והוא כאשר היה: צעיר, מקסים, נערץ… ועתה — גם עתה… הדרת־פנים! הלא נפנים ראשים אליו בעברו ברחוב! זקנים כאלה כבוד לבית. כך אומרים. כך סברה גם היא. אפילו ארון לספרים הכינה לו — ארון־אלמוגים יקר. שכחה כי מעודו לא פתח ספר… ולבית הכנסת אינו הולך. ועם זקני המושבה אינו יושב. תחת זאת כרוך אחרי שמלת אשה. הוא, אביה — זקן בן שבעים! והיא לוטשת עיניה, בת הבליעל! זקן עשיר, חושבת… לא, רוליה, טעית הפעם: מאומה אין לו. ולא יהיה לו. פרוטה לא תראי תחת כל יגיעתך, רוליה, חה־חה־חה!…

צריך לגמור, ויהיה מה! לפני נסיעתה עליה לשים קץ לזה. בא לה רעיון להעבירו לתל־אביב: ישב שם עד שובם מאירופה. שמחה מאד להמצאתה: הנה פתרון מוצלח! תשכור לו חדר בבית מכירים, בתוך משפחה הגונה, ותהיה עליו השגחה במדת־מה. את ביתם פה תסגור על מסגר וסעדיה, בעלה של רחל התימניה, ישמור אותו בעת העדרם — ולזקן לא תהיה כל אמתלה לבוא למושבה.

כל הלילה, בהקיץ ובשינה, שזרה לורה חוטי תכניתה, תקנה אותה ושכללה, ובבוקר, בהגיע לאזניה קול חצוצרת האוטומוביל, ההולך מהמושבה העירה, הסתלקה ממחשבתה וקמה רצוצה, ראשה הדוק בחשוקי ברזל של צילחת מתגברת.

— טפשה! — רטנה. — הלא בעשרים רגעים באים מהעיר… עשר פעמים ביום יוכל לבוא!

אז הכבידה את לבה וגמרה להוציאו מביתה: אם חפצו ללכת בקרי תלך גם היא עמו בקרי!

בו ביום היתה מוציאה לפועל את החלטתה, כי לא אהבה דחיות, אך הצילחת הלמה את רקותיה והממה את מחשבותיה עד שקיעת החמה.

ובלילה עלה בזכרונה מכתב אמה שכתבה לה בימים האחרונים — אחרי הפרעות שרוששום והקריבו את קצה — המכתב הראשון והאחרון. אמה כתבה לה — עליו: כל ימיו היה כילד קטן, ועתה הוא זקן בא בימים — גם עתה הוא כך. ילד שמח, יפה־תואר וקל־דעת — הוא מילא את חייה. היא אמצה אותו וכונה את צעדיו. בלעדיה היה אובד את דרכו. ועתה מה יהיה עליו?

זכר הגג, הבנוי למחצה, נצנץ במוחה של לורה. “גם אני כך? — שאלה עצמה וחייכה מעט באפלת חדר־שנתה. גם בי יש?… עצם מעצמיו, בשר מבשרו…”

“במותי רק את תשארי לו — היה כתוב במכתב. — אל תעזבי אותו, לורה. לפני מותי אני מבקשת ממך…” — כל כך אהבה אותו שגם אליה, אל בתה השנואה, שלחה בקשה…

עתה לא שנאה אותה עוד, את אמה. בפעם הראשונה בחייה הבינה ללבה: “כמה אהבה אותו — כמה צער ראתה ממנו — אשתו זו — אמה!”

לבה שכך.

— האמנם עלה בידה, במותה, להעמיס עוּלה עליה? — בלי טינה וכעס צינה זאת הפעם.

בכל זאת דברה עמו קשות לפני נסיעתה:

— רגלה לא תדרוך על סף ביתי! אינני מרשה… לא אסבול דברים כאלה!

עמד לפניה סגור־פה, פניו אפורים, עיניו נמסות, רואות ואינן רואות, שתק.

“גולם!” רצתה לתת בקולה עליו, ונזכרה: כמה פעמים עמדה היא כך לפניו, אלמת, אינה עונה דבר, והוא גוער בה ומרעים: “גולם!”

חדלה ולא הוסיפה לדבר.

אחר נסעם היה לנדא כאובד עצות. בצריף לא יכול להראות — ישראל פת פגשו בגדופים, בקללות, ברקיקות — ובחוץ מאנה רוליה לשבות עמו אפילו רגע קל, היתה כולה חרון ורוגז.

נתן נכדו בא מתל־אביב לימי החופש והסתובב ימים מספר בבית השמם. עד מהרה נמאס עליו לשבת פה ונסע לקרוביהם בראש־פנה. אז התחילה רוליה לבוא. תחלה באה פעם ביומים, אחר־כך פעמיים ביום; היתה מתקנת לו לבנים ועושה מטעמים אשר גם לחך רחל התימניה ערבו מאד, ורחל, שלא אהבה את בעלת־הבית הגאה, שתקה ורחצה בנקיון כפיה — לא עסקה הוא, ולא עסק סעדיה בעלה! אך בחוץ לא חשכה פיה, כי אהבה כעולש מר את החלחלה המחלחלת במעיה בספרה את חדשותיה בשוק.

לנדא חדל לטייל בבקעה, מעבר לגבעת המושבה. לפנות ערב היה יושב בנחת על המרפסת הרחבה, ההולכת ומתכסה במטפסים רעננים מהירי־הצמיחה, נהנה ממראה הגינה למטה, העשויה עגולי־פרחים מסודרים יפה, וביניהם שבילים נקיים, לבנים, וסעדיה משוטט שם, מטאטא בידו; שותה קפה בחלב, שרוליה בשלה לו והגישה בידיה, קורא עתון חדש שזה עתה הובא מתל־אביב, ופניו קורנות מרוב עונג.

כעבור שלשה שבועות שב נתן מראש־פנה. בא הביתה בשעה מאורחת בלילה, נכנס בלאט — שלא להעיר את סבו הזקן משנתו — ופתאום עמד על־יד דלתו: לחש דברים וצחוק — צחוק אשה מגרה — הגיעו לאזניו. רוליה, כמובן… הנער קפא על מקומו, הצחוק — שם — טרף את נשימתו. לבו קפץ, דפק בחזקה, עוד רגע ויתעלף. במהומת נפשו נס אל חדרו. שכב ורעד בכל אבריו, התגולל על משכבו כנשוך־יתושים, רקותיו הולמות ודמו בוער באש. שלוש פעמים ירד בלאט ממטתו והקשיב מאחורי הדלת הסגורה, והציץ בחור המנעול: שמע עוד לחש וקול התהפכות, אך ראה לא ראה מאומה, כי היה חושך בחדר. בפעם השלישית נפתחה פתאום הדלת — איך הספיק לסור ולהמלט לחדרו, לא ידע. מבעד לחלון השקיף וראה דמות אשה פורשת. בן־רגע נעל נעליו ולבש מעילו הקצר ויצא אחריה החוצה. אך בחוץ עצר צעדיו ולא מהר להדביקה עד שירדה במדרון מעבר לגבעה, שם השיגה.

— רוליה! — לחש בחרדה.

נבהלה מאוד. הוא קרב ונשא את ידיו אליה — ידי עלם שוקקות ויראות…

רוליה עמדה, שתקה, חכתה — לא פחדה עוד מפניו. וכשנגעו בה הידים הרועדות לחבקה דחתה אותו בתנועת־כתף קלה, לועגת וחומלת כאחת.

מיד רפו ידיו. עמד נבוך, נכלם, לא ידע מאומה ולא הבין. ואז נפלו מתחת לשונו — כריר מפה פעור — מלים אשר בהן אמץ את לבו בלכתו אחריה:

— ראיתי אותך אצלו… בחדרו… את סבורה, לא ראיתיך? עתה הנך בידי. עתה… עתה…

האשה נעלבה. מה? להפחידה הוא אומר — גורה זה של הגב' זקל הנכבדה?

בחזקה דחפה אותו מעליה, ביד קשה ולא־מרחמת — עד כי מט מעצמת הדחיפה הפתאומית וישב על אחוריו. רוליה פנתה לו עורף והלכה לדרכה, בלי חפזון — כי לא יראה עוד מפניו.

והוא ירא. חש בידה ההודפת אותו בעוז והאמין לה — כי עודו נער. קם נבוך והביט אחריה. גל של בושה שטף את לבו — בושה צורבת, אוכלת כאש את מעיו. עתה שנאה. חפץ להשמידה… מחר תגיד לזקן הארור — הנואף הזה… לכל תספר, וכל המושבה תדע איך הוא רץ אחריה בלילה, איך הכתה אותו והפילה אותו ארצה… ויהיה לצחוק בעיני כל… איך ישא את פניו? איך יוכל לחיות?… לא, אין לו ברירה, רק…

אך בטרם יעשה זאת יספר גם הוא — שהכל ידעו… וגם לאמו יכתוב.

בצעדים מהירים שב הביתה וישב לשולחנו, כתב בקדחתנות עד שלבו המסוער נרגע ועיניו התחילו נעצמות מאליהן.

ישן בלי הפסק כל הלילה וכל הבוקר עד השעה האחת עשרה לפני הצהרים. בקומו מיד אכל — לא חכה לסבו — ומהר אל בית הדואר לשלוח את המכתב לאמו. משם סר ליעקב איסייביץ ידידו, שלמד בכתה גבוהה ממנו ועתה גמר את חוק למודיו בגימנסיה — לכבוד מאורע זה עשו הכנות בביתו לנשף־רקודים גדול. הבנות סבבו את נתן ועצרוהו — נגד רצונו נאלץ להשאר ולעזור להן בסדור האולם והגן. אגב הראו לו — והשמיעוהו בהפסקות בין העבודה — נגינות תקליטי־גרמופון חדשים וספרו לו על עוד נשפים המוכנים להם בימים הקרובים במושבה ובתל־אביב. וגם על טיול בסירות, בירקון, בליל־ירח, דברו…

ט.

רוליה לא באה אל בית זקל כל ימי שהות העלם בו, והזקן היה אובד־עצות — כי אל הצריף אשר בבקעה לא העיז ללכת. אבל אחרי חג הסוכות חזר נתן אל למודיו בתל־אביב והחיים בבית אביו שבו למסלולם. רוליה חדשה את בקוריה בבית, ובשבתם בערב בפנת האולם הגדול, ליד שולחן קטן, לפניהם כוסות קפה חריף האהוב על שניהם, חייכה האשה וספרה לו את אשר נפל בינה ובין נכדו באותו לילה. הזקן התרגש ובוש חליפות. רוליה ראתה זאת והתחרטה על שהתחילה לדבר — וגם לפני שהתחילה ידעה, כי כך יהיה, אבל לא יכלה להתאפק, כמו שלא יכלה עתה להפסיק ולעמוד באמצע — לכן לותה את דבריה בצחוק־כסל. לנדא הביט אליה ורגז בלבו, כי מנעוריו הכיר צחוק זה על שפתי אשה — ולא הבינו:

“טפשה! עתה היא צוחקת… כל הנשים כך… בהמה!”

הדבר חרה לו מאוד, נדמה לו, כי מעולם לא היה כה מושפל ונכלם. הרהר בקול:

— לא שמעתי בבואו ולא ידעתי. כמתגנב בא. ובעצמו אמר לך שראה, רוליה? מה ראה? אולי עמד אחרי הדלת?… חם!

לבו נפל בקרבו — לא מבשר־טוב המקרה הזה. לורה תדע, ואז — אז יהיה רע. בין כך תדע, כי כולם יודעים. וכשתבוא — —

רגעים מספר ישב מדוכא ופניו כמאובנים, ללא ניד. ישב וראה בעינים פקוחות מה שיהיה בבוא לורה. אך המחזה היה נורא ומחריד כל־כך, והוא היה בטוח כל־כך, כי כל זה בוא יבוא — עד שדחה אותו מלבו ולא רצה להגות בו עוד. לאט־לאט שב אליו רגש הששון שפעם אותו בחזקה בימים האלה.

— ישב על אחוריו? חה־חה־חה!… ישב, הא? — שב רגש עלומיו המחודשים, סר הקפאון מעל פניו, והוא אמר בצחוק:

— ישב?… חה־חה־חה! אני בשנותיו — —

לחש דבר־מה באזניה. האשה אדמה והכתה אותו לחי מכת־דודים:

— צפור כמוך! נודע בשערים!…

עם נטות היום היה לנדא יוצא לטייל בחוצות המושבה, והליכתו בנחת ובמתינות. אורחים אשר לא מבני המקום היו שואלים כמשתאים: מי הוא זקן נשוא־פנים זה? אז ספרו להם כל פרטי הדברים כפי אשר חקרום בעלות־הבית השכנות מפי רחל התימניה וסעדיה בעלה, וכפי אשר חזו המספרים מבשרם והוסיפו מנפשם, היוצאת למנעמים כאלה. הזרים לא גרעו עין מהזקן בעל־הקומה, הלבוש חליפת־סתיו בהירה ומגוהצת יפה. קובע־לבד רך מעין אפר זיתים הסתיר בשוליו הרחבים את לובן ראשו וגילה לחיים רחבות, רעננות, וזקן כהה, רחב, מרובע, כזקן נורדאו לפני הלבינו, שעטר את שפתיו המלאות, האדומות. בידיו החזיק מקל שחור מעץ הבנה, בפיו סיגרה עבה.

— כמה יפה הזקן הזה! — אמרו גבירות צעירות מתל־אביב.

— ולא זקן כלל! — צייצו אחרות. — ואילו לא השערות הלבנות! — —

ובנות המקום הטו אותן הצדה ולחשו באזניהן דברים כבושים, והתפעלו והתלהבו, כאילו ספרו על בהלת הרעש הגדול, או על מעשי רעותיהן בנשף־הרקודים האחרון.

בכל בתי המושבה כבר ידעו את הנעשה בבית זקל, כאשר ידעו — זה ארבעים שנה — את הנעשה בכל שאר הבתים, ולאחר ששברו את צמאונם הראשון לחדשות ולרכילות שבו וחטטו בחומר הנדוש ולעסו אותו לעת ארוחה ובטלה, והעלו גרה מתוך ניסוח חדש וסברות חדשות. הגברים נרגנו והיו כנעלבים: מה לו לישיש זה ולנשים? והיה בזה — כאילו שנלקח מהם דבר השייך להם לבדם. והנשים שנאו את רוליה בכל לבן: מה הוא אשם, המסכן? גבר לעולם גבר — בן שבע־עשרה או בן שבעים… והאשה צריכה לדעת… בחשבון היא עושה, השפלה!

הן רחמו עליו ושטמו אותה מאוד. ובה בשעה שמחו לאידה של הגברת זקל היהירה: “לקרלסבד נסעה, למרחצאות, וגם לפריז!… הנה תבוא ויהיו לה פה בבית קרלסבד ופריז גם יחד!” והפשוטות יותר אמרו בפשטות: “הנה תבוא ותתפקע!”

בערב שקט של סוף מרחשון, בשבת לנדא על מרפסתו עטוף אדרת חמה, בפיו סיגרתו שלאחר ארוחת־הערב, באה רוליה וגעתה בבכי מר:

— עד עתה לא התאוננה. עוד היו לה שנים־שלושה בתים שעבדה שם. ועתה אמרה לה הגברת איסייביץ, שלא תבוא עוד. מחר ודאי ישיבו את פניה גם בבית שלמוני. הכל כועסים עליה. הכל נגדה. היא תמות פה. ברעב תגוע במקום הארור הזה.

הוא נחמה והבטיח לעזור לה, אף כי בעצמו לא ידע — איך? כי מאין יקח כסף? אמנם לורה השאירה לו לפני נסיעתה סכום כסף מועט, אך הסכום הזה יאזל מהר ואחר לא יבוא במקומו למלא את החסר. ובשובה לא תתן לו עוד — זה ידע בבירור. לולא שבו השנה, אולי היה מוצא דרך… אולי היה משיג הלואה!… לוא מצאה פריז חן בעיניהם ונשארו שם שנה. שנתים!

מה יהיה? בעוד שבועות מעטים יבואו. מה יהיה אז?

לא ידע מה יהיה אז, אך הרגשת הליח, שטרם נס מעצמותיו, הרימה את רוחו, וכדרכו התאמץ לעודד גם את רוח רליה. אבל בלבה געשה הטינה על בעלות־הבית, האוכלות לשובע ואומרות להרעיבה, העושות כמעשיה ואין עליהן בושה זו של אהוב בן־שבעים. על זאת לא מחלה להן ושפכה לפניו זרם של מרי ארסי, רותח.

רוליה לא נרגעה עד אשר ספרה לו על לורה בתו, שהיתה שוהה בלילות עם פועל בנאי על גג ביתם, הבנוי למחצה.

סוברת שלא ראוה ואין איש יודע את מעשיה… טפשה!

ואז, אחרי שאמרה זאת בקול רם, בבית זה, באזני אביה, הוקל לה והלכה לביתה. ולנדא הוסיף לשבת על המרפסת. שעה ארוכה ישב והביט אל תוך הלילה הבהיר וראה — למטה ומסביב — מישור רחב־אופקים: פרדסים וכרמים השחירו באופל הקלוש, ואורת קטנים של בתים ושומירות עלו מתוך הסבך, נתרו והבהבו כשביבי מדורה רחוקה. מדורה בין עצים, ביער; עשב פרא סביב לה — עשב פרא עבות, בו פלג מים יזמזם… אך השמים האלה טהורים הרבה משמי הארץ אשר עזב. כתמי־רקיע כחולים־שחורים נוהרים בין הכוכבים הגדולים והמזהירים — והם טהורים טוהר שחור אין־קץ.

אז נאספה בנפשו של יחיאל ליפא לנדא חכמת חייו הארוכים, העוברים והולכים לאשר הולכים, ויצאה מפיו במשפט אחד פשוט וקצר:

— כנהר הם חיינו, כמה מטנפים את הנהר, והוא טהור… כך גם חיינו!

י.

הזוג זקל לא אחר לבוא מחוץ־לארץ — ולורה לא קצרה בדברים הפעם. בנאום־האשמה ארוך, שנבנה בלבה בחדשים האלה, עבירה לפני אביה כל פרשת מעשיו המגונים, ואחר חזרה ופרטה אותם בתאות מורה ואומן, המרבה לדבר מפני שחניכו אינו רשאי להשיבו דבר.

— חרפה המטת על ביתנו… איש זקן כמוך, והיא — אשת איש! גם הביתה הבאת אותה, לא בושת ולא נרתעת… אל ביתי! אמרתי לך: אינני מרשה! ואתה… אולי דמית בנפשך כי לא אדע? אבל עתה — נגמר! מעתה… אתה שומע? אתה שומע?

לנדא שתק.

בתו רקעה ברגליה ברצפה:

— ואולי לא די לך בזה? אולי תמשיך?… כדי שנהיה לצחוק בעיני כל גם להבא? אמור! מה אתה שותק?

אביה החריש; זכר ערב אחד מלפני הרבה־הרבה שנים עלה על דעתו:

הוא יושב על־יד השולחן בחדר־האוכל ומדבר בהרחבה על דרכי בתו הרעות בעיניו, גוער בה, מאיים אליה — והיא שותקת. הרבה ערבים כאלה היו, וגם בקרים — עד שברחה מן הבית. אבל היא היתה אז צעירה, וחייה לפניה. והוא בקצה דרכו. אנה ילך?

הנה הוא ניצב לפניה והיא מייסרת אותו ומלמדת בינה — הבת את האב. אין כלל, אין חוק. מי שהכוח בידו, הוא האב, הוא הראש, הוא המלמד, והחלש — על כרחו הוא הלמוד.

מחשבה זו היתה משונה בעיניו עד לצחוק. חיוכו טרף את רוחה של לורה; כתמי ארגמן עלו על פניה; קולה נעשה צרוד:

— עדיין אתה צוחק?… צוחק?… סובר שאינני יודעת מה עשיתם פה בבית — בביתי! — לעיני הנער?… לעיני נתן נכדך? סובר אתה — —

הוא זז ללכת.

בנאקה כבושה זנקה אל דלת חדרו, מקום שיחתם, נעלה אותה והוציאה את המפתח מחור המנעול.

— לא תלך מפה!

מה זה? סגרה אותו? לא תתן לו ללכת? היא לא תתן?…

הקרקע זע תחת רגליו, עגולי־אש אדומים נסרו בחלל האויר, סבבו לנגד עיניו. הוא זכר כי נתן בתל־אביב וליאונרד בישיבת הועד — ודאי לא ישוב עד חצות. רחל וסעדיה — אולי הם עוד במטבח, בקצהו השני של הבית, ואולי הלכו למקום שהוא. והיא תסכור אותו פה כילד בן־עונש?… עיניו נתלו בפמוט־הנחושת הכבד, שעמד על שולחן־הלילה שלו — בלבו ראה את ידו אוחזת בפמוט והפמוט יורד על גולגלתה… ברכיו רעדו.

לורה הוסיפה לדבר — הוא לא ידע מה. פתאום נפתחו אזניו והגיע אליו קולה הצרוד:

— יונם ולילה ישבה פה — בגלוי — כבעלת בית. אכלה ושתתה — לעיני הנער — לעני נתן… אה!…

כמעט כרעה על ברכיה תחת לחץ ידיו, שתפסו בכתפיה בחימה, בכוח לא־צפוי, אשר לא ידעה את טעמו זה עשרות שנים… ידי אביה!

פניה חוורו מאד. מתוך כאב ופחד דחפה אותו בחזקה ונחלצה מתפיסתו. הוא מט; לולא נאחז בגב הנסל הכבד היה נופל ארצה. כל אברי גופו, המפוטם והנחלש מזקנה, חרדו, פקו.

לורה עוד חשה לחץ ידיו על כתפיה ובלבה צל של צער: “אותו כוח?… לא?… זקנה!… פג כוחו!”

גם הוא הרגיש זאת, וחמתו — חמת אב ואדון — הפכה לרעל, לנטירת איש רפה־אונים. אז הקריב את פניו אליה, פנים רחבים ולבנים כפניה, ובהן עינים גדולות, עגולות, טעונות שנאה לבנה, רוטטת:

— ואת סוברת — לא ראוך על הגג? — הרים ידו והורה באצבע אל התקרה. — שם על הגג — בלילות — עם אותו פועל?

לורה נרתעה ממנו, שפתיה נעו, לחשו:

— מי אמר לך?

האב רקע ברגליו ברצפה:

— בעל לך ובנים, ואַת — על הגג… כחתולה!

עתה חפצה לברוח מן החדר, ממבטו, מצעקותיו. אך המפתח שבידה רקד כעוור מסביב לחור המנעול. לסוף בא בו והדלת נפתחה.

בצעדים כבדים הלך אביה אחריה אל המסדרון, לבש את מעילו החם, תקע רגליו בערדליו ויצא החוצה. בפתח הדביקה אותו שנית. הפעם דברה בקול נמוך למען לא ישמעו דבריה במטבח. מבעד לגב פרוותו העבה צרבה אותו נשימתה החמה, הנוקבת:

— שקר אמרה לך, הזונה… שקר! שקר!

לנדא נתן לה כתף סוררת ודוחה, יצא וסגר אחריו את הדלת בדפיקה. סוף לדבר!

רוח קרה נשבה בחוץ. טפטף גשם דק, כובעו ופניו נרטבו. בחושך לא ראה את דרכו ולא עמד לחשוב, אנה הוא הולך. אך רגליו הלמודות נשאוהו מאליהן אל המורד אשר בקצה המושבה, והלאה — אל הבקעה אשר מעבר לגבעה. בהיסח הדעת פתח דלת צריפו של ישראל פת, ופתאום עמד נדהם לקול זעקתו של האיש המת לשלושת רבעים: המשותק התעורר מקפאונו וקרא בקול רפה, שהיה כקול רעם באזני לנדא המבולבל, קריאות עברה ומשטמה:

— צא מזה! נבל זקן! צא!…

רוליה רצה אחריו החוצה ולחשה לו דבר־מה.

בלבו עלה רגש אחר שדחק את השאר ושכך סערת רוחו. ולאחר שנשאר לבדו הביט בגאון לתוך העלטה והתהלל בלבבו:

— בן חיל אתה, יחיאל ליפא! בחיי, בן חיל!

ולא התבייש עוד, ולא התחרט — רק חגג את נצחונו על כבלי גילו.

שעה ארוכה ישב על אבן גדולה, תחת עץ עבה־גזע וצפוף־ענפים, בו בקש לו מחסה מפני הרוח והגשם המטפטף והולך. פרוותו היתה עבה וחמה, וטוב היה לו לשבת לבדו באפלת הלילה, לרגלי עץ זקן ובודד — לשבת ולחשוב את מחשבותיו.

היו לו בנים בחייו — מאשתו ומנשים אחרות, גויות מולדביות. הללו אינם שלו, אינם יודעים אותו כלל… אולי היו עם הפורעים אשר שדדו את ביתו והחריבוהו, והכום — אותו ואת אשתו — וגרמו למותה? ומבני אשתו נתרה רק לורה זו, המשגיחה עליו וממררת את חייו, המתנשאית להיות אפוטרופסית לדבר שאין לו אפוטרופסות… חה־חה… גם אמה היתה תקיפה כמוה, אבל חכמה ממנה, והיתה אשתו. וזו — מה היא לו? בקטנותה היתה בתו. ועתה? אם? אם חורגת היא לו, והוא יתום, והוא חלש ועזוב. אנה ילך?

לפנים היה הוא האב והיא הבת. עתים היה גוער בה, אף מכה אותה. ובבואה הביתה בשעה מאוחרת בלילה — איך עמדה לפני הפתח, בלי העז להכנס! ואיך התגנבה בלאט אל חדרה! פעמים היה מרחם עליה ועושה עצמו כישן — אינו רואה, אינו שומע. ופעמים היה לבו מתחמץ ומקים אותו ממשכבו — אז רץ אחריה בפרוזדור, הרצועה בידו, רוץ והצלף באפלה, והיא מתיפחת ואינה מרימה קול… ובבוקר באה אליו, עיניה נפוחות, ומנשקת את הידים שהצליפו עליה… כניעה מאהבה… כי אהבה אותו אז, רק אותו — ואת אמה שנאה. שתיהן שנאו זו את זו…

כמה בנים היו לו, ומעולם לא גאה לבו לבשורת בן שיולד, כמו עתה, בלילה הזה. אם מאשתו באה הבשורה, היה מקבל אותה בשלווה — דרך הטבע! ואם מאשה אשר לא אשתו היא — מקור של טרדה וכאב ראש וסכנה היה לו הדבר. אכן גם עתה התכסו שמיו בעבים. מכל העברים הן באות עליו, העבים, והוא ירא. ואף על פי שהוא ירא — נפשו עולצת, ואין בלבו חרטה…

אפוטרופסים הם מעמידים עצמם עליו? אמת, הוא בן שבעים… והם — כאשר יגיעו לשנותיו, אם יגיעו — מה יהיו אז ובמה יחשבו? והוא, הנה לא תש כוחו… לא!

על לורה לא קצף עוד. אף הצדיק אותה. מדוע עמד לפניה כאילם? מתוך כעס? מתוך עקשנות? לא. רק לא היתה תשובה בפיו. כי מה יכול לאמור לה? ואילו הוא במקומה, כלום לא היה מתרגש כמוה ומדבר כמוה? הצדק עמה… כן. — תהה רגע קל במחשבותיו האחרונות ושאל כמתרעם: — ומה יצא מצדק זה?

לא ידע… תשובות אין — רק שאלות…

בכל זאת לא חפץ להיות אשם בעיניו הוא. הוסיף לשבת ולחטט בנפשו ולטעון טענות־צדוק, כאילו עמד עתה לפני בית דין:

“אבל לה מה חטא? לה?… לוא הלה, המשותק — מילא. אבל היא — מה עסקה? לא לכבוד לה? לכבודה הוא חי? להיות סבא בבית? ואם אינו רוצה? ואם אינו יכול? אולי עוד מעט — עוד שתי שנים, שלש… תמתין מעט… כמה, בכלל, יחיה עוד?”

בראש מורד ישב, שפתיו דבבו:

בכל זאת, מוטב היה אילו לא דבר מה שדבר. ועתה — עתה עליו לתקן… אולי יכנס אליה בבוקר, כשהיא עוד במטה — מקיצה משנתה, מתפנקת — יגש אליה וינשק לה, כאשר נשקה בנערותה — אולי יתרכך לבה… אף הלילה היה יכול לעשות זאת, אלמלא ליאונרד. אך מחר בבוקר, כאשר יקום זה וילך כדרכו אל פרדסו…

שרירי צוארו רפו, ראשו נשמט וגרר אחריו את גוו — לולא נאחז בשורש משרשי העץ, היה נופל. בהתאמצות קם ממקומו והתחיל עולה אל המושבה. רגליו כשלו כרגלי שכור והמרחק בין הגבעה ובין בית זקל גדל שבעתים. גם הפרווה הרטובה הכבידה עליו מאד. עתה היתה בלבו רק תשוקה אחת — לבוא הביתה ולשכב. וכשבא, ראה לפני בית אפל, אלם, אטום. רגעים ארוכים, ארוכים מאד, עמד נבוך על המרפסת, לפני דלת הכניסה הנעולה מבפנים — עד אשר מעדו קרסוליו מחולשה. לסוף שב וירד אל הגינה, הקיף את הבית ודפק בחלון רחל התימנית. לאחר שעה קלה יצא אליו סעדיה והודיעו, כי חדרו דרוש לנתן וחברו, שיבואו מחר מהעיר, ולו הוצע בחדר החיצון אשר מתחת לבית.

— טוב, — אמר לנדא.

“טוב, — הוסיף בלבו, — ארחק מעט ממנה”, — והמחשבה ההיא, להכנס אליה בבוקר ולנשקה, הלכה ונמוגה.

ברגלים כבדות וברוח נכאה נגרר הזקן אחרי התימני. ביתו של ליאונרד זקל עמד על כתפה של גבעה קטנה. חלל המדרון הוקף בחומת־יסוד חזקה, עשויה בטון, ובתוכה חדר ארוך ונמוך, שנועד להיות כמעין מחסן לחפצים ישנים או מיותרים בבית. עדיין היה ריק למחצה. פה שמו לו מטת־ברזל זולה, שולחן־עץ פשוט, כסא, קערה וכד מים. יחיאל ליפא לנדא ראה בעיני רוחו תא בית הסוהר הקישינובי, בו היה כלוא לפני ארבעים שנה בגלל שטר־כסף שלא פרע במועדו, ונשא את עיניו: אמנם, גם חלון קטן! גם שבכת ברזל בו!… הצטחק ושאל את סעדיה אם יסגור את הדלת מבחוץ.

— למה? — תמה התימני, שלא ירד אל כוונתו. — מי יגנוב אותך?

“אה, — ציין לנדא בלבו, — גם דרך דבורו אלי לא כאשר היה”.

רק התפשט — נפל על המשכב ולא רצה עוד מאומה. להשתטח ולשכב ככה, בלי שיצטרך להניע יד או רגל, בפרט רגל, כי רגליו לא נשאוהו עוד — זו היתה עתה תפילתו לשמים. בשכבו זכר כי בחייו חל שינוי גדול, עליו להגות בו ולברר לעצמו את המצב לכל פרטיו. אך העיפות כבשה אותו כולו; הוא שט בה, שקע, הסתחף, ואת הבירור דחה למחר. כך נרדם — טעון הרגשות מעורבות של ספוק והקלה ויראה מפני העתיד לבוא. וכאשר פקח את עיניו בשעה מאוחרת בבוקר, מיד שבה אליו הכרת המהפכה הגדולה של אמש, ורגשי פורקן וספוק ופחד התוצאות, הכרוכים בה.

בצהרים היה רעב מאד, כי מאתמול¹ לא בא אוכל אל פיו. שעה ארוכה ישב על מיטתו וחיכה. אחר כך ניגש אל הדלת, פתח אותה והקשיב לקולות המגיעים מלמעלה, מהמטבח ומחדר האוכל.

— אוכלים, — ציין במרירות, — בלעדי…

פנה ושב אל מטתו.

— אין דבר! — בקש לבדח את דעתו — לא צמתי בצום גדליה — אצום היום.

אולם, ככלות הארוחה בחדר־האוכל ירד אליו סעדיה והודיעו כי מהיום והלאה לא יאכל עוד “למעלה”. רוצה, יבוא למטבח — שם ערכו לו, רוצה, יאכל פה, “בחדרו”, וארוחתו תובא לו הנה.

לנדא נשא עיניו אל החלון הקטן, המוגן בשכבת ברזל, זכר את תאו בבית הסוהר בקישינוב, ומלמל:

— כמובן… טוב: אוכל פה.

מהומת־נפשו התחילה שוככת.

יא.

מאז חדלו כמעט פגישותיו עם רוליה. אל דירתו החדשה לא העיז להביאה — ירא מפני הבית למעלה, השומר את צעדיו בפנים זועמות וחורש עליו רעה, פן יגרשוֹ ממקלטו, ממקלטו האחרון. וגם אל פתח מעונה לא יכול להתקרב: בעלה המשותק, השקוע כל ימיו בתנומה מבולבלת, עד שאינו שם לב לסערות רוחות השמים, אחרונות החורף, המרעידות את צריפו הקלוש, ואת קולות הרעמים אינו שומע, מתעורר פתאום לקול צעדיו החשאיים ולחשו החרישי של לנדא הזקן, הפותח בזהירות את הדלת, שעונה לו בצריחות רפויות, ואז — עיניו יוקדות ופיו מפיק קללות איומות…

אך בצאת השנה לנסיעת הזוג זקל לקרלסבד יצא מחיק רוליה אל אויר הצריף, האסור על הזקן, יצור קטן, עצם מעצמיו, אשר לא שעה אל האדם הגוסס על ערשו, אצל הקיר מנגד, והחריש את אזניו ואת גמגומו הרופף בקולו הדק והחד, קול נפש חדשה, המתדפקת על דלתי החיים הישנים. כל יום רם קולו של בנימין הקטן ורפה מלמולו של ישראל פת המשותק — עד שהשתתק ונדם לעד. ניצח הבא את ההולך… אך עוד חייו כפתיל הנעורת — ולשונות אש מלחכות סביב הצריף הדל.

לחם קלוקל אכלה רוליה ואין חלבה מספיק לתינוקה. והזקן, כיסו ריק — זה כבר אזלה פרוטתו האחרונה. רק חלב היה לו מעט, בבקר כוס ובערב כוס — אותו שמר בסתר בבקבוק, אשר הכין לו, ואחרי השקיעה היה מביאו לרוליה. מדי ערב בערבו עשה כך — עד שנתגלה חטאו ונגזר עליו לאכול במטבח דווקא — —

— ואל כליך לא תתן! — אמר לו בלגלוג דק החכם יחיה, אבי סעדיה, שהיה בקי בחדרי תורה.

אחרי זה צמק התינוק בנימין, נעשה צהוב ושקוף־עור, כמו האיש ששכב לפני כן באותה מיטה, באותו צריף.

הבנים שהיו לו, ליחיאל ליפא לנדא, לפנים, אינם, מתו, נעלמו בעמקי עבר רחוק, ולורה זו, שגר בביתה, אינה עוד עמו: המרחק בין דירתה למעלה ובין מרתפו למטה גדול מן המרחק בין ניו־יורק ובין יאסי. רק זה הרך נותר לו, אחרית אונו. והנה הוא צהוב, חוור־חוור, והאם נפלו פניה מאד ואין חלב בשדיה.

שוב היה הולך לבקרים אל הפרדס הישן, הקרוב אל פרדס חתנו, ויושב שם על הספסל, למרגלות התותים הענקים, המקריבים את ענפיהם הענקיים אלה אל אלה, עד כי צל אל צל הגיע… פלג מים זמזם והתפתל בין שרשי עשב מגודל־פרא. הנה הנוצה מתהפכת על פני המים השקטים, הפתיל רועד ומתמתח בידו והחכה צוללת… שבט־כסף מבהיק באויר — דג קטן, צר ארוך, מפרכס לרגליו בעשב, פיו פעור ועיניו זכוכית — עינים שקופות לבנימין הקטן וגוף צמוק, דל, ונשימתו קצרה… עיניו זכוכית — כטפות בדולח… יחידי הוא לו ואחרון…

הכושי ראה את הדמעות היורדות על לחייו של הזקן — גם בגדיו לא היו עוד הדורים ומצוחצחים כתמול שלשום, ואף כי ידע מה לו, בכל זאת הניד בראשו, המעלה פקעות אפורות, סמורות, ושאל:

— מה לך, הזקן?

— כך… אין דבר.

הלך הכושי והביא לו אשכול בננות. לנדא אכל אחת ואת השאר שם בחיק מעילו — זה לרוליה.

באו שתי נערות. לנדא הסב את פניו הצדה והיה כמסתכל בשדרות תפוחי הזהב הישרות והמוריקות. אך הן ראו היטב שבכה.

— כמה הזדקן! — אמרה האחת.

והכושי הגיד להן מה ששמע מפי נפיסה, שפחת רזניק, שכנו של זקל, אשר קבלה את הדברים מפי רחל התימניה:

— הילד חולה.

והנערות התלחשו:

— אחיה של הגב' זקל!

התרעמו והטעימו:

— למה אינה דואגת לאחיה, האכזריה! האם תעזוב אותו לגווע ברעב?

אחרי לכתן היה שוב לבדו עם מחשבותיו הנוגות.

“עיניו זכוכית — כטפות בדולח…”

פתאום קם על רגליו וצחק, ופניו אורו.

— הלא יש לי… יש!

איך שכח? הלא יש לו, סכת־עניבה ואבן פטדה יקרה בראשה, ושעון זהב יש לו, טבעות זהב, וקופסת סיגריות עבה, מכסף טוב, ובגדים טובים, ועוד דברים קטנים יקרים — איך לא עלה על דעתו עד כה? מחר — היום — יסע לתל־אביב וימכור, ויספיק להם לכמה חדשים!

יחיאל ליפּא לנדא הזדקף. מלוא חזהו שאף רוח הגן המבושם. רגליו קלו, בקשו לצאת במחול. מהר הביתה. ובבואו אל מרתפו, מיד התחיל מנקה את חליפתו הטובה, חליפת החג, ומכין עצמו לדרך.

אחרי שירדו מהאניה כל הנוסעים הכשרים בעיני הפקידים של מחלקת העליה הממשלתית נשארו בה עוד כחמש־עשרה נפש מישראל, שנגזר עליהן לשוב אל אשר משם באו.

בין הנדחים היתה אשה צעירה, אם לשלשה ילדים קטנים, שבעלה חכה לה בכניסה לנמל: בתעודה ששלח לה התחברו במקרה שמות שני בניה, יעקב ושלמה והפקיד האנגלי, אשר קצה ה“דילי אכספרס” בלט מכיס מעילו, פסק מיד כי שנים אלה הם אחד, והברירה בידיה – לרדת עם שני בנים, או לשוב עם השלשה. האשה לא ירדה, ישבה על המכסה כמאובנת, מוקפת ילדיה המיבבים, ובעלה המתפרץ והולך הוכה בידי שוטרי הנמל ונאסר.

נפגע גם זוג זקנים, אנשים אמידים, שבאו מאמריקה בתעודת תיירים, והפקיד שאל בעקבה: כמה זמן ישהו בארץ? – לתומם ענו, שאם ירצה השם ישתקעו בה.

• אה, רמאות?! – קרא הפקיד בצהלה ומהר ונטל מהם את רשות הכניסה.

מגובה הסיפון של המחלקה הראשונה השקיפו הזקנים למטה: הנה היא משתרעת לפניהם, הארץ שחלמו עליה בנעוריהם ובאו אל חופיה לעת זקנתם – הר ומישור, ערים ושדות – אדמת אבותיהם!… ולא יכלו להאמין – ולא האמינו עדיין, – כי יש בידי אנשי־רשע אלה למנוע אותם מעלות אליה. ועוד היו שם שלש נשים וששה גברים, ששערי הארץ ננעלו בפניהם, מהם התרעמו בחזקה והטיחו דברים כלפי השלטונות וכלפי ההסתדרות הציונית, ומהם הלכו מדוכאים ונרפים ודמו כזבובים בחורף.

שנים מהגברים נראו כאנשים עסוקים בענין חשוב: אחד בעל־קומה, פניו ורודים, עיניו בהירות ומהירות־המבט, לבוש פרוה יקרה וכובע שעיר, מכסיף, והשני נמוך, ערמוני, לחייו דקות ועיניו כשתי זכוכיות לא־מזוקקות. הם עברו מאיש לאיש – הגדול בראש והקטן בצדו – טענו, התלחשו, ואחר נעלמו שניהם מן המכסה ולא עלו עוד עד הערב. בערב שבו אל האניה בעלי־הסירה הערביים, שהשנים באו אתם בדברים לפני הצהרים, והודיעו: הם מסכימים להוריד את היהודים בלילה בעד עשר לירות. מיכלקס, בעל הפרוה, הצביע: שלש! הוא נשא ונתן עמהם באצבעותיו – כי לא ידע מלה ערבית והם לא ידעו שפה זולת הערבית – ועמד בתוקף על שלו. הערבי שיכל כפות ידיו, שם פרק על פרק, כאומר: לכבלים אנו צפויים! מיכלקס צחק אליו בצחוק של טוב־לב וטפח על שכמו: “יודעים אנו, יודעים אנו, – אמרו עיניו, – הכל תלוי ברצון… בן־חייל כמוך!” חברו הקטן, טבק, רצה להוסיף – סוף־סוף הם מסכנים את חייהם. ואנחנו איננו מסכנים? – השתיקו מיכלקס.

הערבים הבינו מיד והתעקשו: עשר לירות, אף לא פרוטה פחות! ולא – ילכו ולא ישובו. מיכלקס הוסיף להם לירה, צחק בטוב־לב וטפח על שכמם, כאדם היודע כי הטובה היא העיקר ולא הכסף, כבדם בסיגריות, ולבסוף נאנח והוסיף עוד לירה. הם עמדו על שלהם, לא אבו לשמוע, אך משהו בפניהם ובקולם אמר לו, כי לבסוף יותרו.

• לא יסכימו, – אמר טבק בדאגה. – ילכו, אולי מוטב ש…

• לא ילכו, – אמר מיכלקס, והוסיף בלגלוג: – חבר טבק, התערבותך כבר עלתה לנו בשתי לירות… אולי יש לך כסף מיותר?

ואמנם אחרי שעה קלה נגש הגדול שבערבים – הם היו שלשה: זה, וחברו ונער בן שבע־עשרה – ושאל: כמה מן היהודים רוצים לרדת? רצו קודם כל, שני הנושאים־ונותנים, ועוד שלשה גברים, ועלמה אחת, מכרתו של טבק, והאם עם שלשת ילדיה הקטנים. את אלה מאנו הערבים לקחת – כבר היתה השיחה על כך בצהרים – ובזה קם להם, ליורדים, קושי גודל, כי האשה אמרה וחזרה, שתטביע את עצמה ואת בניה, ושוב לא תשוב. כי הלא בעלה, אבי הילדים, שם בארץ – לאן תלך? והערבים טענו: ואם ירימו הקטנים קול?"

• תן את הכסף! – אמר בעל־הסירה, והראה לו על פי שעונו, כי בשעה שתים אחרי חצות הלילה יבואו לקחת אותם.

• חמש לירות! הדגיש מיכלקס.

• טוב. תן את הכסף.

• כשנשב בסירה אתן לך, – ורמז באצבעו למטה: – בסירה! בסירה!

• טוב! – נאות הערבי, והתחיל לאסוף את אברקיו הכחלים, בעלי האליה הסורחת, הרטובה, ולהדקם בחגורתו.

“גם ערבון לא בקש” – תמה בלבו מיכלקס. פתאום נעשתה חשודה בעיניו ותרנותם הרבה של הערבים. גם ענין האם עם שלשת ילדי הלא הניח את דעתו. אחד הקטנים, שלמה, הוא ילד בן חמש, שקט, עינים לו תכולות, מתבוננות. הבוקר שאל אותו, את מיכלקס: “למה לא יעשו ים בוילנה?” כי משם באו. הוא לא הבין, ושלמה באר לו, והדבר היה חלק והגיוני, אם גם הפך את סדרי המציאות: “יביאו אניות ויהיה ים!” “הא אילפא, איתי נהרא!” – חייך מיכלקס, שבמוחו עלה מבלי משים שריד מגרסא־דינקותא. מיכלקס קבל עליו לסדר את דבר הירידה, וכמו בכל עסקיו גברה בו עד מהרה התשוקה להצליח ויהי מה, לעשות מעשה שלם, בלא פגם כל־שהוא, והמכשולים שקמו על דרכו היו לו כמו דרבנות לסוס דוהר. במוחו רב התחבולות נולדה פתאום המצאה חדשה: הוא יקח אתו את שלמה הקטן, והיא עם השנים הנותרים תרד בבוקר בגלוי כחוק. האשה הסכימה, רק העירה בקולה האדיש והחדגוני, שאם יקרה אסון את הילד, תאבד את עצמה לדעת. ומיכלקס זכר את המעשה בדודתו יוכבד, שהכובסת הנוצרית באה לבשרה על מות בנה בידי הפורעים, והיא הפילה את עצמה מגג ביתה ומתה; והאמין לאשה, כי כן תעשה, וערב לה כדרכו להשיב את הילד לידיה בריא ושלם. הערבי פתח בקללה נמרצה ונשבע, שאם ישמיע הקטן את קולו, מיד יחניקהו וישליכהו אל הים. לב האם חרד לשמע דברי איומו, אף־על־פי שמובנם המדויק נעלם ממנה. אבל היא בטחה מאד במיכלקס: משום־מה האמינה, כי האיש הזה, שלא הכירה אותו מתמול־שלשום, כל יכול הוא ויעשה הכל כמו שהוא אומר – ויצליח. וחוץ מזה, האם היתה לה ברירה?

כשעה או שעה וחצי אחרי חצות הורם הכבש ונפסק החבור עם היבשה. “היורדים” התפזרו לאורך המעקה, עיניהם שלוחות אל פני המים האפלים. אין מאומה. דממת־יאוש בתוך שאון הגלים. פתאום נגלו שני ערבים על המכסה – איש לא ראה אותם בעלותם בסולם של חבלים, איש לא ידע מי הוריד להם את הסולם. למטה, בסירה, עמד הגדול שבהם והחזיק בקצה הסולם והשנים שעלו האיצו בנוסעים שלא יתמהמהו, ועזרו להם לרדת. היורדים היו עתה ארבעה גברים, אשה אחת והילד שלמה. טבק הקטן, עוזרו של מיכלקס במשא־ומתן, קבל בערב פתקה מן החוף בצירוף מכתב־המלצה לאחד ממלצרי האניה, ודבר הורדתו סודר לחוד. “אה, חבריא!” – אמר בלבו מיכלקס והתחזק בדעתו, כי הבחור ההוא “משולח ממוסקבה”. הסירה היתה ארוכה, עמוקה ורטובה. הערבים השכיבום בצדיה, כסום בקרשים לחים ובשקים מלוכלכים והזהירום שלא ירימו ראש ולא ישמיעו קול, וכל אשר יעבור על אסור זה – דמו בראשו. הם הבינו, כי כך צריך להיות, ושתקו. אף בעלי־הסירה חתרו בדומיה ולא הוציאו הגה מפיהם. את מיכלקס עכבו רגע: קרקעית הסירה רטובה, חבל על מעילו הטוב. הנה יציעו לו שקים וישכב עליהם עם הילד, ויהיה לו נוח, ובמעילו יתכסה מלמעלה.

ואמנם שמע בשכבו רטן כבוש של התרעמות, שעלה מבעד הקרשים והסמרטוטים: חבריו חשו במים תחתיהם ורצו לקום, אך הערבים עטו אליהם בבעיטות־רגל ובחירופים, שנאמרו בלחישה רותחת, והשתיקום מיד. פתאום נפקחו עיני האנשים האלה, שהיו עד כה נוסעים רגילים באניה רגילה והנה נשתנה מצבם כולו: הם שרויים מחוץ לחוק, בים, בלילה, הם אסורים תחת קרשיהם ושקיהם, נתנו לעקוד את עצמם כאילים. מהאניה נעלמו, ואם לא יגיעו לכל חוף – מי ישאל עליהם? את מי ישאלו?

הסירה גלשה על־פני המים, עטופת חושך ודומיה. נשמע רק רחש הקצף ונענוע הארבה וקול שקשוק המשוטים הזהיר, החשאי. שעה ארוכה עברה עליהם כך. רוח הים הקפיאה את עצמותיהם. רגלי מיכלקס היו כגושי קרח, כאב נוקב חלחל באצבעותיו. כולם שכבו בנקישת־שינים, רטובים ואומללים, אחוזי צמרמורת. לפתע הניחו בעלי־הסירה את משוטיהם מידיהם וקמו. הנוסעים התחילו זעים תחת כסוים, אך הערבים התנפלו עליהם בחמה שפוכה:

• אוס! אוס!

בגדופים ובמהלומות הביאום שוב לידי רביצה נכנעת, אלמת.

פתאום נקרעה בחזקה מעל פני מיכלקס פּרותו החמה, שהתכסה בה, וראה לנגד עיניו, לאור השמים הזרועים כוכבים בהירים, אלית אברקיו של בעל־הסירה, הסורחת ומטלטלת על הקרקעית הלחה – וראה את פניו הדשנים הבשריים, ההולכים וקרבים אליו ואת קשת שפמו העבה, ואת עיניו הבולטות, המבריקות – ואת ברק הסכין שבידו…

ידקור! – נקב חוד הסכין במוחו של מיכלקס. – ידקור… מה?"

ברגע האחרון נסה להתמם:

• מה? מה? הכבר באנו?

ובה בשעה טרח בחשאי והתאמץ לחלץ את רגלו הימנית מתחת נטלה – אולי יוכל ויבעט באשכי הערבי הגוחן אליו?

מכת אגרוף קשה בצדו הפסיקה את דבריו ואת תרגילי רגליו. רגע שכב כנקרש, במוחו הבריקו ברקים: “אבוד… הא?… ולמה אגרוף?.. האל?.. או אולי?..”

בחטף הסיר את טבעת הזהב מעל אצבעו והושיטה לבעל הסירה. כתולעת מאירה הבהיקה אבן־החן המשובצת בה. שפתי הערבי העבות נפשקו ונעו כמוכנות לנשיקה.

• “אלמז!” – אמר.

כרע על ברכיו ופשפש בכיסי מיכלקס. כשפתח את חריטו ולא מצא בלתי אם פרוטות מעטות ודלות, התלקחה חמתו כבראשונה: מכל הנוסעים בחר לו דוקא בזה ההדור בלבושו, החשוב שבכולם, בבטחו, כי תוכו כברו וכיסו מלא לירות, והנה – ריק!… בחרי־אף הוציא מידיו את השעון העשוי זהב אמריקאי, שמיכלקס מהר להגיש לו – מנחה שניה – לשכך את קצפו. שוב שקטה מעט רוחו ושפתיו דובבו בהנאה: – דהב! דהב!

אחר הוסיף לחפש בכיסיו, לקח את אולרו ואת מקטרתו, את סיגריותיו, משש ובדק בבקיאות של בלש בכל מקום צנוע.

“לא ידקור!” אמר בלבו מיכלקס.

עתה שם לב לילד שהקיץ והיה כמתחיל להתיפח. אם יפרוץ בבכי, ימיט אסון על כולם – כבר שמע נהמת־תגובתו של בעל־הסירה והיה לו ברור, שאם יפגעו בילד, לא יחיו איש מהם – כי למה יותירו עדים לרעתם? אז מהר ולחץ את שלמה אל חזהו ולחש באזניו דברים נמרצים ואיומים – אמתיים הפעם – ואמר לו, שאם יעיז לבכות ולא ידום, מיד יחטפהו הערבי הגזלן הזה ויזרקהו הימה. הילד נאלם, רק תפס בחזקה בצוארו של מיכלקס ולא גרע את עיניו, הפקוחות לרוחה ומלאות פחד, כעיני אדם גדול ומבין הכל, מפני הערבי המתנשאים עליהם ככדור נפוח, אפל, מבהיל. מיכלקס התאמץ לעטוף את הילד בכנף מעילו הקצר שנשאר לו לפליטה, למען יחם לו וירדם.

בעל־הסירה נוכח סוף־סוף, כי אין לו עוד דבר בן־ערך, וקם על רגליו. אולם קרב שנית והסיר גם את כובעו, כובע־שועלים יקר, מעל ראשו.

מיכלקס שאף רוח והצטחק: בשעה שאמר, כי יקח אתו את שלמה, כבר אז זע בלבו החשש – מין חשש לא ברור – והוא אמנם השכיל ושם מראש את כספו המעט בכיס הילד.

וכסף נשאר לו מעט מאד. בריחתו ממוסקבה באה כהפתעה גמורה, – הכרח פתאומי ותכוף כמות, – ולא הספיק לחטוף בלתי־אם מאה וחמשים דולר, ומאלה נותרו לו עתה רק לירות מצריות אחדות, הטמונות בכיס מכנסיו של שלמה הקטן. מה ערך לכסף זה! והנה גם פרותו הטובה וכובעו הלכו ואינם. ספקולציה לא מן המוצלחות. והלילה קר מאד!… לא כמו בארץ־ישראל כלל. נראה שהחורף הוא חורף בכל מקום. אמנם אין זה עדיין חורף של ממש – נובמבר – וביום היה יפה… אה, עוד מעט ויבואו בודאי, אין דבר לא בפעם הראשונה…

רעדת צינה וקדחת עברו את גופו תכופות.

במרחק של חצי אמה מקדקוד ראשו רטטו קצות רגלי העלמה, מכרת טבק, והיו כאחוזות עוית: אליה דבק הנער הערבי, העוזר לבעלי־הסירה. מיכלקס התכווץ ושקע את ראשו אל בין כתפיו לבל ינזק מבעיטת־רגלה. בעיני דמיונו ראה את פניה, כאשר ראה אותם כל הימים האלה על מכסת האניה – פנים עבים ומהוקצעים, והאזין את קולה הגברי, המנסר בעקשנות חדגונית מתוך המולת הוכוחים על ארץ־ישראל, שהיו מתעוררים מדי פעם בפעם בין העולים, ותמה לשמוע אותו עתה כלחש דק ובכייני.

“אבל כסף לא ימצא אצלה, – שער בלבו מיכלקס. – הכסף בלי ספק בידי טבק. ודאי יש לו סכום הגון”.

על זה התעכב רגע: אולי תמצא הדרך “להריק מכלי אל כלי”? והרגיע את עצמו: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן!

תנועת בהלה עברה פתאום בין הערבים. הגדול גרש את הנער מן העלמה בגערה ובמכת־לחי, ועבודת המשוטים התחדשה, קדחתנית ונזהרת – שקשוק חרישי ומרוץ מהיר, חותך גלי קצף – ושתיקה, אין קול.

לא עברה שעה ארוכה והסירה עמדה שנית. איש לא זז ממקומו הפעם עד שהערבים התחילו מקימים את נוסעיהם, הקפואים מקור ופחד, בדחיפות ובמהלומות, ומאיצים בהם לקפוץ אל המים, כי החוף – הנהו, וקרוב מזה לא יבואו. האנשים היו רצוצים, נדהמים, אובדי־עצות, ולא עלה על דעתם לעמוד בפני עושקיהם המזוינים בסכינים ובמשוטים כבדים, אבל הם חששו, שמא עמוק המקום, ונרתעו לאחוריהם כסוסים בהולים. הערבים שדלום בלחש, בדברי־כבושים, בדחיפות זירוז, אך הכה לא הכום עוד, כי נזהרו מהקים רעש בקרבת החוף. לבסוף גם החזירו לירה אחת ממלקוחם, נתנוה למיכלקס, למען יחלקה “לכולם”, והוסיפו והורו אותם את הדרך: בעלותם אל החוף, עליהם לפנות ימינה וללכת מהר, בלי עמוד בשום מקום, עד שיגיעו לעיר יפו.

• יפה! – הדגיש ושנן להם הגדול שבבעלי־הסירה. – יד אל ימין… יפה!

השבת הלירה היתה אות למיכלקס, כי אין כוונתם להטביעם. בלי חשוב הרבה הושיב את הילד על קצה הסירה וקפץ הימה. המים הגיעו לו עד החזה וחתכו את בשרו כפגיונים חדים ולוהטים. הלב כאב והתכווץ. אבל תחת רגליו הרגיש קרקע מוצקה והתחזק, חטף את הילד בזרועותיו והסתער אל היבשה. אחריו קפצה העלמה, שהנער הערבי התחיל עוד פעם להציק לה. מקור המים פרץ שלמה ביללה והוסיף ליבב גם על החוף. האנשים הרטובים הקיפוהו רועדים, יראים, יוצאים מדעתם – היו מוכנים להחניקו, כערבי שם, בסירה. מיכלקס לחץ אותו אל חזהו בחזקה, הניעו, שדלו בדברים ובקושי השתיקו. החוף היה שמם, והים לפניהם היה שמם. הסירה, כיון שהתפרקה את מטענה החי, מיד שבה על עקבותיה ונעלמה באפלה. הם לא פנו ימינה כעצת הערבים, כי־אם שמאלה דוקא, אל חיפה הקרובה, אשר במימיה עגנה האניה אמש. כשעתים תעו בחושך, במקומות מוזרים, בין הר ובין ים, חולים, שרויים בפחד מפני שוטרים, נתקלו באהלים נמוכים, שחורים, שעירים, אשר מעודם לא ראו כמוהם – ועדת כלבי בדוים התקיפה אותם בזעם והרעישה מרגלות הכרמל בנביחותיה. סוף־סוף יצאו לדרך כבושה וההליכה הוקלה עליהם, וגדלה התקוה להגיע במהרה העירה. השמים התחילו מתבהרים בקצה המזרח, והמתגנבים אל ארצם ראו לפניהם בתים רבים, לבנים, שעמדו שורות שורות על שפת הים. בחור אחד, בלי כובע, נער את תלתליו השחורים ואמר כמשתאה:

• הנה אנחנו בארץ־ישראל, מה?

אז נפסקו האנחות ודברי הנהי. האנשים התעודדו ברוחם – בכל זאת, נכנסנו!

• השמעת, חברה זויה! – לגלג מיכלקס, – הם אומרים “ארץ ישראל” ולא “פלשתינה”.

מיד השיבה בדברים המוכנים בראשה מאז:

• זהו… שליחי האימפריאליות הבריטית!… לנשל את הערבים… – אבל פגשה את חיוכו הערום של מיכלקס, נתבלבלה וגמגמה: – מה… בכל הגבולים כך… כשגונבים את הגבול…

• פה בתי יהודים, אני בטוח! – קרא הבחור בעל התלתלים השחורים.

העולים באו אל “בת־גלים”.

מיכלקס מצא את כל המשפחה אסופה מסביב לשולחן הערוך לארוחת־הערב. הוא נפגש בקריאות גיל והושב במקום כבוד בין בעל־הבית ובין חותנו, ר' מנחם מנדל בדיל. למולו ישבו הגברת כוספין ובנימין, בחור דק־גוף וגבוה, שחור־עינים ושחור־שערות, ועל־ידו מירה אחותו, שחרחורת, עגולת־פנים, וברגע זה – חורת וקפואה מרוב ביישנות. מנין להם, לבנים, עדן הפנים הברים והעינים הגדולות, השחורות – לא ידע מיכלקס, כי לחיי־האם היו אדומות ובהן משום גרעיניות אביה, ובעלה – פניו שמנים ועיניו מימיות. האדון כוספין קבל את פני האורח בשמחה רועשת, ובהציגו לפניו את בניו הודיע בגאוה, כי נפשם חשקה במלאכת השדה.

• מה יגיד לזה, מר מיכלקס?– פתח באידית לכבוד האורח. – האם חלם פעם במוסקבה, שבני יהודי ככוספין יותרו על האוניברסיטה וילכו – לא אל “הנרוד” (העם הפשוט) הרוסי, המביט אליהם בעיני חשד: מה כונתם של בני הז’ידים האלה? – אלא למושבה עבריה, לעבוד אדמת־ישראל בזעת אפיהם וביגיע כפיהם? הנה זה בכורי, ראשית אוני – בקיץ הבא יסע לקבוצה בעמק. ואולי ליהודה, לנטיעות? כי, עליו לדעת, אוהב אני ממשות, בסיס מעשי. וזו בתי מירה: גם לה תכנית מסוימת וחשק עז לעזוב את הלמודים. אבל דא עקא: טרם החליטה, אם תקדיש את כוחותיה לגידול עופות או – לתיאטרון העברי.

• אבא! – התרגשה הנערה.

בנימין צחק בקול רם והוסיף שמן על המדורה, בספרו על־אודות בחור רומני שפתח מכון “לרקודים מודרניים” ולקח מכל תלמיד ותלמידה לירה אחת דמי־קדימה, ונעלם –

• כמה נתת לו, מירה? – שאל בנחת.

אחותו לחשה באזניו דברי כבושים. לחייה בוערות, עיניה מורות אש. אזני מיכלקס קלטו רק את המלה “חמור!” שנאמרה בחום רב. כוספין לא שם לב להפסקות.

• מובן מאליו, שהיא חפצה לקבוצה, כמו אחיה. אדרבה, אני אומר, שמח אני לזה מאד. אלא, במה דברים אמורים? אין אכרה בלי אכר. ואפילו העיקר הוא האכר. הראשון בע', כמובן, והשני גם הוא צריך שיהיה בעין, חה־חה… בני, עליו אני סומך כעל צור סלע –

• דומם! – לחשה מירה, צחוק של נקמה על שפתיה.

• בחור יסודי הוא, – לא סר ממסלולו האב כוספין, – לא כמו אביו, הנמנה על דור עובר – דור חולמי גטו – עמא פזיזא… וזו: “אבא, אלך גם אני לקבוצה!” – מודה על קבוצה ומודה על שמלות טפח אחד למעלה מהברכים, ובעיקר שקצוות התחרים יראו בעליל – –

• אבא!

• חדל, אליעזר! – נזפה בו גם אשתו וחייכה לאורח חיוך נכלם ומתנצל.

• ולה עוד שנתים וחצי ללמוד בגמנסיה, ואני אומר לה – –

פני מירה היו שטופי ארגמן. בנימין רחם עליה על אף “החמור”, ואולי היה “החמור” דוקא שהעמידו על “חומר הרגע”.

• אבא, הנח למירה, אני מבקש ממך! דבר עלי ־ לי לא איכפת!

• הנה, הנה, – נבוך כוספין, – מה עוד? לולא אדוני כי עתה היו מוסרים אותי למשפט צבאי חה־ה־חה…

צחוקו התיר את מתיחות הרגע. הוא מהר וקרא בהתעוררות:

• שכחתי! יצא לגמרי מדעתי: יש לי לספר לכם דברים! אוי־אוי, היו לי עסקים היום! צרות!

הוא לעס בתיאבון את החסא הערב, העשוי אלתית וסלק אדום, מלפפונים וזיתים וביצים קשות, טבול בשמנת ומתובל בפלפל ובמלח ובמיץ של לימון – מעשי ידי אשתו להתפאר – ובה בשעה דבר בשטף:

• הגברת שהיתה פה, אחות חיים זק – מה תגידי, יוכבד, שיש לו אחות כזאת? אנגליה ממש! ולא מכוערת, הא? לוא אני צעיר בעשרים שנה – מה, מר מיכלקס? – ובראותו אותות הזדעפות על פני אשתו מהר ומלא שוב את פיו צחוק: – חה־חה־חה!… אבל מה חפצתי לספר לכם? כך אני נוסע כל ימי ממוהילב לשקלוב, ומשקלוב למוהילב, ואיני זז מן המקום, כאותו פרופיסור אנגלי שהרצה על מלך חתי, כובש גדול – מפי מר פיטם שמעתי – ותקע אותו בתוגרמה ולא יכול להוציאו משם בכל ארבע הרצאותיו, והפיל תרדמה גדולה על כל הקהל – מתוגרמה ועד הנה, חה־חה… פרופיסור זה, אגב, לא ידע עברית וכפר בעצם קיומה בארץ בזמן מן הזמנים, כי עסק בחתית בלבד, וחתית לא ידע כי למודה מצריך גרמנית, וזו לא היתה נהירה לו.

• הלא פתחנו באחותו של חיים זק! הזכירו בנימין בחיוך של אדם מיושב בדעתו, המדבר לתינוק.

• כן, כן, ודאי! וגם פדיון – זה הפועל שהזדמן לי באוטו – –

• בחור גבה־קומה, רחב כתפים, לבוש מעיל־עור קצר, אדמדם? – שאל מיכלקס. – הלא הוא שהחזיר את הנהג, גברת כוספין. ראיתי כי שב ונכנס לאוטו. אחרי מי מכם רדף, אינני יודע?

• אחרי! אחרי! – צהל כוספין – אני אחרי הגברת זק והוא אחרי. וענינה פשוט: באה לבקש משרה של כתבנית או שעורים לאנגלית. בזמן הזה – משרה! וכסף, כנראה, אין לה. תחת זאת הביאה לי פתקה מחיים. מה לעשות? אמרתי: אגש אתה לפיטם. הוא מעורב עם הבריות וידו בכל. לא יזיק. כאמרי דאנשי: שמת מכנסים בלים בתנור קר – מה הפסדת? המכנסים בין כך ובין כך הם בלים והתנור בין כך ובין כך הוא קר – אם לא יועיל לא יזיק. פתאם עומד לפני אותו בחור ואומר לי כאהוד בשעתו: “דבר לי אליך, מר כוספין!” – ואני: “דבר, בני, דברה!” – אז ספר בענין סבו, שנאסר ביום הראשון, כלומר, לפני ארבעה ימים, ועתה צפוי לו משפט חמור. ומה דבר המשפט? – שחרר מידי שוטרים “מופ”ס" אסיר. לא פחות ולא יותר. אם כן, בא זה, הנכד, דחוף מקבוצתו בעמק ורץ, כמובן, אל המוסדות. עד שהתרוצץ ונד ממוסד למוסד נזכר בי – ברוך אלמי ידידנו, המורה דהתם, יעצו לפנות אלי – והנה מצאני. ויודעים אתם, מי הוא סבו? הזקן, העובר בחוצות קריה, שקו עם כלי מלאכתו על שכמו, והוא מכריז ושר: מת־קן מכו־נות! מת־קן מכו־נות!

• הוא? לא! אי־אפשר! – תמהו בני־הבית.

• הוא, ולא אחר! – אישר כוספין.

הם צחקו וחקו את נגונו. אך בנימין הגדיל לעשות, וכולם שמעו בעליל את קולו הרופף והמשתבר, הערב לאוזן, של המסגר הזקן, וראו ניד ראשו המדוד, העונה לקצב נגונו.

• ר' אוריאל, – אמר פתאום ר' מנחם מנדל, ששתק עד אז, ככל המסובים, מפני שטף דבורי חתנו, – מחסידי ר' פינחס הוא. איש עניו וירא־שמים. מורד במלכות? אך דבה הוציאו עליו אנשי־זדון! עלילת־שוא!

• מי הוא, ר' פינחס? סבא, ספר לנו, ספר! בקשה מירה, שאהבה מאד ספורי־מעשים.

הזקן הביט אליה בעיני חבה ופתח והסביר לאטו, בדברים קצרים, בקולו נימת דבקות: ר' פינחס הוא ר' פינחס ותיקא, הנודע הידוע, שהלך לפני שלשים שנה למדינות ערב לבקש את בני־משה ואת בני־רכב. הוא בעל מחבר הספר המפורסם “יתקע בשופר” ופירושו בלשון נוטריקון: “רבי פינחס בן שמריהו ותיקא”, והוא מיסד החברה “שיבת נדחים”. ור' אוריאל פדיון נמנה עם חסידיו המובהקים, עמוד התוך של החברה. ועל שום מה – פדיון? על שהולך ומכריז, כי קרוב היום בו יעשה הקדוש־ברוך־הוא פדיון לבניו.

• סבא! בקשה מרים – ור' פינחס? איך נסע למדינות ערב, ואיך בא? ומה מצא?

• ספר, סבא: מירה הקטנה רוצה במעשיה! – העיר בנימין – אבל, ראה, סבא – שהסוף יהיה טוב!

לא היה צריך להביט בפני אחותו כדי לקרוא בעיניה את אשר יכלה להגיד לו אלמלא המסבה והאורח, והוא לא הביט – רק הוסיף לכרסם את רקיקו ולגמוע בשלות נפש את התה מכוסו. ור' מנחם מנדל חייך בערמה לנכדתו ולמחשבותיו וספר על ר' פינחס בשטף־לשון, שלא כדרכו – איך התעורר בשעתו ויסד חברה לחפש את היהודים האדומים אשר מעבר לנהר סמבטיון ושתף בה כמה אברכים מבני ציון היקרים, חתנים ובני טובים: כל אחד נדב כיכלתו, בישליק בחודש ויותר, עד שנאסף סכום כסף הגון והחלו ההכנות לנסיעה. את הכל עשו בזהירות ובצנעה מפחד הרשות, וגם מהאבות הסתירו, כי היה זה בעיניהם כמעשה העזה וחשו משום דחיקת הקץ.

• מה פה ענין הרשות, אינני מבין, – שאל כוספין, – אף־על־פי שאין מקשין על התורכי, כידוע.

• היה זה דבר מדיני, – השיב חותנו בכובד־ראש, – כי למה נתכונו? הלא לעורר את שבטי ישראל הנדחים, שהם כולם גבורים כאריות, להעלותם בחיל רב ממדברותיהם אל הארץ הזאת להוריש את התוגר מתוכה.. וכאשר ראו כי יש די כסף בקופתם בחרו בששה חברים ומלאו את ידם לנסוע. ואז – אחד נתירא וחזר בו, ושנים נשיהם לא נתנום לצאת, אף איימו למסור את כולם, אחד חלה במצרים, ורק שנים – ר' פינחס והחכם זרחיה לוי, ספרדי, באו למדינת עדן – כל זה מסופר בפרוטרוט ובאריכות בספר “יתקע בשופר”, דברים נאמנים – –

• סבא, היה לך הספר? – התלהבה מירה. – אני רוצה לקרוא אותו.

• הוא בכתב רש"י, – העיר בנימין.

• אמא! – התרגזה הנערה מאד, כי אמנם לא ידעה לקרוא בכתב רש"י, – אבא, אם לא יחדל – –

• שקט, ילדים! – השתיקם כוספין, – הנה נשמע מה היה בסופו של דבר.

ור' מנחם מנדל המשיך את דבריו לאטו, מבטו מרוכז, והוא כחולם חלום של צער.

• אז הלכו לשר העיר, והוא אנגלי, וספרו לו את דבר נסיעתם – למה באו ולאן פניהם מועדות. אמר להם השר שהוא יודע הכל, וגם את מקום מגורי השבטים הנדחים, שהם גוי עצום, כולם מלומדי מלחמה, ומלך להם חכם וגבור מאין כמוהו, אך בין ארצו ובין ארצם מהלך שלשים יום, מדבר שממה אין מים, ובו ערבים פראים וחיות רעות ונחשים לרוב, ואין אדם מן הישוב יכול לעבור את הישימון. לכן טוב יעשו לרדת באניה מזרחה, סביב אותה יבשת, ולעלות אל החוף השני אשר מנגד – משם קלה הדרך. ושלח בידיהם, אותו שר אנגלי, מכתב לשר החוף השני, גם הוא אנגלי, וכתב בו שלא יתן להם לבוא אל השבטים הנדחים, כי בלבו היה שונא ישראל ורצה לקלקל – והם לא ידעו. החכם זרחיה לוי נחלה מטרדות הדרך ונשאר בעדן, ואחר שב מצרים, ור' פינחס נסע הלאה ובא אל החוף השני. אז אמר לו מושל הארץ ההיא: “שב־נא פה וחכה לאניה הגדולה שתבוא – בה תרד עד הנמל אשר אגיד לך, ומשם תלך בגמלים, בדרך טובה ובטוחה”. ישב ר' פינחס באותה עיר כמה חדשים עד שבאה האניה הגדולה ואמרו לו: “זוהי! עלה אליה!” – במרמה אמרו לו כך, וכשעלה הובילוהו לדרום־אפריקה – כי לשם היתה דרכה. וכל זה בא לו מפני שגלה את הסוד לאותו שר אנגלי ערום.

• והוא שב לירושלים? – שאלה מירה – איך שב?

• בכל מקום ומקום יש יהודים, ברוך השם, – אמר הסב. שם יהודים טובים, אנשי קובנה – נתנו לו להוצאות הדרך.

• ולמה לא נסע עוד פעם? – קראה הנערה באכזבה.

• מה את שואלת שאלות? – התרגזה האם. – באמת יחשבו – –

• אין מקשים על מעשה שהיה, – לגלג בנימין.

• נסע עוד פעם, ילדתי, – אמר הסב, – ולא ניתן לו… לא הוה מסתייעא מילתא…

הוא נאנח. וכוספין מהר לשוב ולאחוז ברסן השיחה.

• אדוני רואה, – פנה למיכלקס, – עד כמה זה מטריד נפש ישראל? לפני שלושים שנה יצאו יהודים מירושלים, אשכנזים וספרדים, מלב הישוב הישן, והלכו למדברות ערב לבקש את היהודים האדומים ואת שבטי אלדד הדני כדי לקרב את הגאולה. וכך מדי דור ודור… וכך הציונות שלנו. לעולם אותו חלום – פושט צורה ולובש צורה, והתוכן אינו משתנה אבל נחזור אל עניננו. אם כן, הוא בא אלי, פדיון הצעיר, הפועל החקלאי, ומספר בדבר סבו. אמרתי לו: טוב, בוא גם אתה אתנו. פיטם, אמרתי לו, הוא חבר הועד הלאומי וחבר הועד המפקח על התפתחות המסחר עם חוץ לארץ, וכולי, וכולי. ובאמת, אינו איש רע. גם כן: צריך אתה רק לדעת איך לדבר אליו. מילא בקצור, דברתי על לבו ופעלתי דבר־מה: מחר ימסר הענין בידי עורך־דין – ילך ויראה מה קרה שם בעצם. והנערה, היא דוקא מצאה חן בעיניו. מביט הוא בי, מביט – ואני כמלך בגדוד: מימיני גבריאל, זה הבחור הגברי, ומשמאלי… אך מלאכות אין אצלנו כלל – רק שדות!

בני הבית צחקו לדבריו בעיניהם התפעלות וחבה, והוא הוסיף לדב בהרחבת הדעת:[

• ופיטם שלנו – אביו היה חסיד גדול, והוא גם כן איננו, חס ושלום, חומץ בן יין, ויש בו ממדת החסידים הראשונים שהיו אומרים: אין לך משקה רע ולא בתולה מכוערת. ונוסף על כך האנגלית שלה! הלא הוא – לבו לאנגלית כלב פלוניתו – לאנגלים – –

• אליעזר! – הפסיקה את דבריו אשתו בקול קשה. – לכל הפחות, אל תשכח כי בנימין פה, אל תשכח. –

• באמת, אבא! – הזהיר את פניו הבן ושלח מבטי־לצות אלכסוניים לצד האורח.

• מה יש? מה אמרתי? – נתבהל האב. – הלצה! כל זבוב כדוב בעיניהם. הנה, מר מיכלקס, יראה נא את אוירת כובד־הראש שאני נתון בה. ועוד אומרים: לוונט! וחוששים לדורות הבאים. ואצלי, דוקא… בנימין בני – סמל היסודיות. אם ירצה לדעת דבר על המושבות, על הקבוצות, על מיני זרעים משק חלב, וכל זה – ישאל אותו. ואת גננו ראה? גם כן הוא – הוא ור' מנחם מנדל חותני. מה יגיד לזה? הא? מחר אראה לו את הגן… יש לנו חרוב ותות ואילני סרק מכל המינים.

• כן, תראה את הגן, – אמרה אשתו בעקיצה. – הלא לא יבחין בין אורן לתות, מר מיכלקס!

• אה, אמא, מה זה! – כעסה הבת, שרחמה על אביה וחפצה לחלצו מן המבוכה. – אבא, ומה היה בסופה של הגב' זק? ולמה לא הבאת אותה אלינו, שתשב עמנו עד שתמצא לה חדר?

• באמת, למה לא עשיתי זאת? – תמה כוספין. – באמת, לאן הלכה בלילה? פיטם, אף־על־פי שטרם החליט, יש תקוה: צריך הוא כתבנית יודעת אנגלית להעתיק את ספרו על חומות יריחו. אגב, אדוני, הוא זוכר בודאי את השם טריכיה מפלביוס? כמה פעמים שאלתי את עצמי – איך נקראה בעברית? והנה מצאתי: אריח! יראה בתוספתא, כלאים: “תחום אריח”.

הוא השקיף סביביו כאומר: סוף סוף גם הוא, כוספין, אינו קטלא קניא, ואף אם אין לו תואר דוקטור, בכל זאת – – פלביוס? – מיכלקס זכר את השם זכר מעורפל, אבל לא ידע בבירור מי היה האיש – אם קיסר רומי או חקרן גרמני מהמאה שעברה? הוא שבע והתחמם אך עוד אכל במתינות – לשם תענוג האכילה בלבד, וגם – מפחד הרעב מחר. ובהעלותו על פניו הבעת התפעלות, אמר:

• אה, זה מענין מאד!

עיף וכבד־עינים ישב ונאבק עם יצר השינה. דאגת הלינה הטרידה את מוחו. מן החוץ עלה קול טפטוף דק, מתגבר לסרוגים. לאן ילך עתה, בלי מעיל ובלי כסף?

• גשם! הכריז בעל־הבית. – הוא ילון אצלנו, מר מיכלקס.

• אני מודה לו מאד. – אמר האורח. – אבל, לצערי –

• בחדר עבודתי, הפסיקו כוספין, – נציע לו על הספה. ספה רכה, נוחה מאד, יוכל לנוח כאות נפשו.

• אי־אפשר, יש לי בבוקר ענינים תכופים בעיר.

• הוא יכול להשכים קום. כולנו משכימים בבקר. הוא יכול לנסוע מזה בשבע… בשש, אם ירצה.

• גשם שוטף, – אמרה הגבת כוספין, – אם רוצה דוקא להצטנן… דלקת הריאה מתהלכת בעיר! מוטב שילון פה, אני הולכת להציע לו!

• למה אטריחכם? – הצטער מיכלקס, – והלא אני בין כך ובין כך אשלם בעד החדר.

כל הערב ארב להזדמנות לדבר ביחידות אל כוספין, ולא מצאה: בני־המשפחה ישבו כולם יחד בחדר־האוכל המחומם בתנור־נפט. לבסוף קמו. בנימין העתיק את התנור לחדר אביו לחממו עבור האורח והכל התפזרו לפנותיהם. בעל הבית לוה את מיכלקס אל מקום משכבו ורצה להפרד, אך הלה עצרו ורמז לענינו. כוספין, שבע־הדבור, ארשת של אי־רצון על פניו הלאים, בקש להלין את השיחה, ומיכלקס התעורר כולו, דרוך, אכול קוצר־רוח. באה השעה להתחיל במעשה. הוא הסס. אצבעות דקות וקרות של ספק וחולשת־הדעת נגעו אל לבו – רק נגיעה קלה. פתאום אמר:

• ישב־נא לרגע. רק שתי מלים: זה ענין של עשרות אלפים, ואולי של מאות אלפים, ועוד לא הספקתי לסדר לי משרד. אלף עסקים על ראשי. ונוסף על כך בטלתי יום תמים בבית־הכרם! אה, אינני מתחרט: היה לי העונג להכיר את אדוני ולבלות עב נעים… אבל הזמן יקר לי.

• מה… איזה משרד הוא פותח? – שאל כוספין בסקרנות, עיניו מתפקחות וצל הרוגזה סר מעל פניו.

זויות פיו של מיכלקס זזו כל שהוא. בשלושת ימי שהותו בארץ הכיר לדעת כוח המלה “משרד” ושמח לראות את פעולתה גם הפעם.

• משרד לקרקעות!

הוא השקיף בחשיבות על איש־שיחו והיה כממתין. כוספין לא רחש אמון למעשי העולים מקרוב באו. לבד מהרגש הטבעי של תושב, שמצבו מחייבו להיות בקי מהזר בעסקי המקום, ראה בחוש, בשנים האלה, כמה התחלות נפסדות ונדמה לו כי כל מפעל חדש, ובפרט של אדם חדש בארץ, אין לו תוחלת. לכן פלט בלגלוג:

• אדוני אחר את השעה. לפני שנתים־שלש היה זה עסק.

עתה צמצם בדבריו, כי האריך דיו כל הערב, ובחשק רב היה מתפטר והולך לשכב. מיכלקס חייך בנעימות, אך בעיניו זרח אור נוגה קר, מוזר – של ששון או של לעג, – שהסיר את שארית התנומה מעפעפי כוספין.

• ידעתי. כל עסקי הקרקעות ידועים לי כאצבעות ידי: ה“בום” של ה“עליה השלישית” והמשבר שאחר־כך, והסבות והתוצאות, וכל הדברים… גם הגאות החדשה, שהתחילה עתה – והיא מוצקה מהראשונה, כי תחתיה קרקע שלא תתמוטט, יסודה זהב והמסד – –

• תפוחי־זהב?

• כן, תפוחי־זהב. וכשמם כן הם… קרקעות, הוא אומר עבר זמנן? וקרקע מטעים? מה?

כוספין שתק. אורחו המשיך בבטחה:

• ודאי הוא אומר לו בלבו, ברגע זה, כי רבים הם המתחילים ומעטים המשלימים – אחרי התרוצצות קצרה ישאם הרוח. כך הוא, בלי ספק. עלי־טרף! מנחם־מנדלים!… אבל אינו דומה למנחם־מנדל מי שיש לו מאחריו חברת מניות בעלת הון חוזר של (“אומר: חמשים אלף?” – הבריקה שאלה במוחו) שמונים אלף לירה סטרלינג (“מוטב כך”), שרובו הועבר לפריז ונעשו כל ההכנות להוצאת שאר הכסף ממוסקבה. יתר על כן – אני אומר זאת רק לו, הוא מבין, טרם הגיעה השעה לגלות הכל – יש לנו קרקעות על חוף הים ממבחר אדמת הנטיעות, כי קניות אחרות לא־קטנות קנינו לפני בואי, ועתה נכשירן ונמכרן לאמריקאים, או נטע בעצמנו ונמכור פרדסים נושאי־פרי… כסף לא יחסר לנו!

המספרים עשו רושם עלן כוספין. הנה דבר שלא פלל. ואיך בא זה לביתו? מוטב לו לטפח את היחסים עם אדם כזה ולא להזניחו. טובת הכלל מחייבת, וגם מבחינה פרטית – – אביו של המורה כוספין, בעל חנות ספרים וצרכי כתיבה, היה נוהג ללקט ידיעות מעתונים ומלוחות על ישובי היהודים בעולם להשוות מדי פעם בפעם את המספרים, שבעלי הלוחות היו מגדילים שנה שנה על־פי אומדם, ולציין בקורת רוח את הרבוי המתמיד. וכן בנו, שהיה רחוק מעסקים ממש מצא ענין רב במפות הקרן הקימת, המסמנות את “השטח שנגאל”, ובדינים וחשבונות רשמיים על התקדמות המסחר עם חוץ לארץ. הוא שאל כבקי ורגיל:

• איה? כמה דונם?

מיכלקס הניד בידו, כמרחיק ממנו דבר שאינו בעתו, והמשיך:

• הנני שמח, שהמקרה הביאני אליו ואני לא ידעתי את גודל השפעתו וכל קשריו. פיטם, בלבד… בלי פיטם אין מתחילים דבר של ערך. ואולי הוא מכיר גם את סריקין גיסו? לא מקרוב? אין דבר, לא זה העיקר.

• הוא התבונן אל כפתור אפו של מארחו, אף קצר ושמן, ואל כיסי הזקנה, המתחילים להתבלט תחת עיניו המימיות, המפיקות סקרנות, ואמר בלבו כי הדברים מספיקים לפעם הזאת.

• לתועלת עניננו חשוב מאד – גם לנו וגם לה' פיטם – לקשור מההתחלה, ואפילו לפני ההחלה, חה־חה… – קשרי ידידות אמיצים בין חברתנו ובין הועד למסחר עם חוץ־לארץ והבנק לפקדונות ולמשכנתאות שה' פיטם עומד בראשם, ועל הכל – עם ה' פיטם עצמו, כי אנו מעריכים מאד את כשרונותיו ואת יכלתו. אנו רוצים להמנע מהתחרות מזיקה ולמנוע התחדשות הספסרות בקרקעות המחפירה. אם נדע לכוון מראש את דרכינו נוכל להשמר מעלית מחירים מופרזת, וגם להוזילם – תנאי ראשון בהתישבות רחבה. אמנם, חברתנו היא חברה פרטית, וחובתה לתת רוחים לבעלי מניותיה, אבל תכליתה התישבותית לאומית. אדוני עסקן צבורי נודע ומכובד, נוכל לומר – מנהיג דעת הקהל. השפעתו גדולה על כל השדרות כפי שאני רואה, והוא, בלי ספק, האיש היחידי המסוגל להכשיר את הקרקע. אם יואיל ה' פיטם להזמינני לשיחה אסור אליו ברצון. וטוב להקדים, כי, עליו לדעת, השעה דוחקת והשאלה העומדת לפני ברגע זה היא: עם פיטם או עם פרנס? לפי שעה טרם החלטתי, וקשה להחליט – שניהם אנשים פעילים ובעלי משקל. והנה נזדמנתי עם אדוני, דבר של מקרה, אבל הוא יכול להיות מכריע בתנאים האלה, כי לי, מובן מאליו, נעים יותר לעמוד במקום שאדוני עומד.

• כוספין היה נבוך, אך רגש חשיבותו גבר עד מהרה על מבוכת רוחו והחרישה. הוא ראה בעין, כי שני האנשים האלה, גדולי העסקים, לא יבואו אל עמק השוה בלעדיו. לגשור גשר ביניהם, – זהו, מבחינה מסוימת, תפקיד לאומי ומצות השעה, חובה ולא רשות. וגם פיטם ישמח – כי המלחמה בינו ובין פרנס הולכת וכבדה. ואמנם, מי האיש המוכשר כמוהו להוציא דבר כזה אל הפועל?

כוספין הזדקף ועמד לפני אורחו במלוא הכרת ערכו.

• הוא יכול לסמוך עלי, מר מיכלקס, – אמר חגיגית, – אעשה ככל יכלתי… ואיך נפל אל ביתי דוקא? פלא! הנה אומרים כי אין נסים מתרחשים בזמננו… חה־חה־חה!…

• ולא יתחרט! – קרא מיכלקס בעליצות. – וסופו – אני רואה מעתה – כי נשתף גם אותו בעסקינו וננחילו פרדס נאה, מטיל ביצי זהב. כי למה יבלה את מיטב שנותיו במלמדות, אדם כמותו? ואנו זקוקים לאנשים בעלי מרץ והבנה!

הגשם לא פסק. לעתים גבר והיה כמטר סוחף. ברקים לבנים הציצו בסדקי התריסים, המולה כבדה ואטומה נסעה בין שמים וארץ.

• כמה טוב שנשאר ללון אצלנו! – חכך את ידיו כוספין.

אותו לילה לא היה ליל שקט ומנוחה לליזי זק.

עם צאתה מבית פיטם נגמרו עסקי יומה; היא נשארה לבדה ברחוב ריק וזר, ולא ידעה מה עוד עליה לעשות. למה לא הזמין אותה כוספין זה לביתו? והאם היתה הולכת אליו? זו האשה הזועפת, אדומת־הפנים – אשתו, וגם הוא – אמנם היה טוב אליה, העינים מתוקות – מתמוגג! והפנים בלים, כולו דוהה. ודאי, למעלה מחמשים. גבר בן חמשים מתמוגג למראה כל צעירה שאינה מכוערת – כולם כך, ועתה היא בחוץ לבדה. לאן תלך?

היא היתה רעבה ונבוכה, עיניה משוטטות ברחוב ובוחנות בחשש את חלונות המסעדות. לבסוף עמדה מול אחת הדלתות והציצה בעד שמשותיה הגדולות והשקופות; אולם מארך ואפלולי, שורות שלחנות קטנים, מרובעים – שיש זול וחשוף – אין מפה! אנשים בודדים שקועים בעתונים ובקערות, עירום קודר – ומדה של ניקון. ליזי ישבה לשלחן פנוי, סמוך לקיר, ובקשה חביתה וקקאו.

רגש של יתמות עטה את נפשה. בלבה גאה בכי חרישי. היא התאמצה לכבשו. אספה את מחשבותיה והוכיחה לעצמה, כי אין לה טעם לבכות. פיטם הסביר לה פנים וכמעט הבטיח – בכל אופן, לא דחה. זו תהיה משרה טובה. וביום הראשון לבואה – האין זה אושר? אך מי יודע. מוקדם לשמוח… והוא עשיר מאד – פרדסים לו ועסקים גדולים. גם אינו זקן. אולי בן גילו של כוספין, אבל מה רב ההבדל! והיא עשתה עליו רושם, זה נכר מיד בעינים. הוא הביט – כך… והיא התאדמה. טפשה!

בכל זאת, לוא הלכה לכוספין… למה לא? הוא מכיר אחיה – ודאי היה מזמינה ללון, ותחת המסעדה השוממה היתה יושבת עתה בבית, בתוך משפחה – שלחן ערוך, תנור, כולם מסובים, חם, והבחור ההוא, הגבוה, שאך בא ממוסקבה, לפי דברי כוספין – אולי גם הוא שם? כמה מוזר: חליפת־ספורט יקרה וקסקט זול, ובלי מעיל. עומד ורועד מקור. והלחיים ורודות – מסכן! חה־חה!… והצחוק כמה ילדותי! אך העינים – אש… ולא הביט אליה. רק מבט חולף… שחצן!

ליזי נשאה את עיניה מכוס הקקאו, בזויות פיה ברק טפות שחומות שטרם נוגבו, וראתה נגדה זוג עינים עגולות ושנים לבנות, גסות, וחיוך רחב. פניה נסגרו. בהעפת־עין סקרה את האיש, היושב למולה, ליד שלחן שני: אף ארוך, גבנוני, לסתות מוצקות, שפם דק, סמר, שהוצמח כנראה לא מכבר.

איש זר זה – לא נוח היה לה שתפס את חיוכה וכאילו עקב אחרי מחשבות לבה – אף העז להשיב לה בחיוך. וראשו מה משונה: כדור רחב ועגול, משחיר בזיפו הקצר, והפה גדול כל־כך, והשפתים בשריות – איך תוכל אשה לנשק פה זה?… לראות פנים אלה מתנשאים עליה?…

לחייה האדימו. היא הצטחקה כמבוישת והסבה את פניה ממנו.

לא הלכה אל כוספין, כי הבחור רחב־הכתפים, הפועל החקלאי, הציע לה חדר בבית סבו בגבעת־שאול. בית קטן להם שם, בעצם ידיהם בנוהו – סבו והוא. אחר זה הלך לעמק – וחדרו פנוי. בשכר־דירה לא ידחקוה. תמצא עבודה – תשלם. חיים אחיה חברו היה, יחד עבדו בשדה־אסיף, אבל הוא אחיה, עזב אותם, והלך והתנחל בשרון – בחר להיות אכר זעיר, בחל בחיי קבוצה… וסבתו תשמח לה, זקנה טובה, ואחר תראה: תרצה תשב עמהם, תרצה תעבור העירה.

היא בטחה בו. דבורו היה אמיץ וידו ברזל. גם על טיב החדר לא שאלה. העיקר, שהשכר לא ידרש ממנה מיד – ותפטר מהמלון המזוהם אשר לנה בו בלילה שעבר. מהמסדרון עלה רחש צעדים חשאים. לעתים נדמה לה כי נצב שם מישהו ומקשיב ולוחץ את כף־המנעול. בשכבה סגרה את הדלת ונעלה אותה היטב, ובכל־זאת לא ידעה שינה, גופה קר ולבה כפעמון מזועזע.

לשוב אל אות מלון גם הלילה?

גל של חמלה חמה לעצמה, לגלמודותיה, עבר את לבה, הבכי החרישי גאה בה שנית וכווץ את גרונה. היא מהרה ויצאה החוצה.

רוח קרה נשבה ברחוב. היום העריב. השמים התקדמו ובלעו אור כוכביהם, בני־אדם כרוכים במעיליהם עברו בחפזון – איש איש לדרכו ולמקומו, ולה אין מקום ללכת, ואיש אינו מחכה לה. כל־כך קשה לה להיות לבדה, כל־כך כבד לבה. ופני מכיר אין. לוא פגשה לפחות את פדיון זה, חבר אחיה! אמר כי יבוא במוקדם הביתה ויכין לה את החדר. אולי כבר מחכה לה? אין הוא יפה, וקול משונה לו, כמו סדוק, אך החזה – חומה, והכף – צבת. כולו מוצק. לוא ידעה כי גם הוא במלון, בחדר סמוך, לא היתה יראה ללון שם. אך הזוהמה – גועל־נפש!

היא פנתה והלכה בלי רצון אל תחנת האוטומובילים בפנת הרחוב. לגבעת שאול? ילך בעוד שעה. שבה לאטה והתערבה בזרם באי־הראינוע. באולם המרווח והמואר יפה, בין מאות האנשים הנחים מטרדות יומם, נחה גם היא. מקצת ראשים פנו אליה. כמו תמיד חשה במבטים בלי לשאת את עיניה. ספגה אותם בעפעפיה המורדים למחצה, בשפתיה התפוחות משהו, הפשוקות משהו. היה לה רגש כאילו היא נדה בערסל קל־תנועה, בין עצים עבי־גזע, בתוך זמזום ירוק – ערסל רך וקצוב ומשכיח את הימים הקשים שעברו עליה מעת אבדה לה משרתה בתל־אביב. פתאום כבו האורות ועל הבמה נתגלה נשף־רקודים בארמון נהדר – שיש וארגמן, משי ופרחים, עלמים נחמדים לעין, גמישים ורעננים, אבריהם כקפיצי פלדה, ונשים מפורכסות וממורקות, בשמלות נפלאות.

שעתים של מרגוע.

ושוב היא בחוץ לבדה – אור פנסים דלוח, אנשים קרים ורטובים, מדרכה רטובה, גומות מים מתחת לרגלים – נראה, שירד גשם בשעה שישבה בראינוע.

מעבר לכביש נצב אוטו ארוך וחשוך, מחותל בצרד מזופת. ליזי עמדה מנגד ולא מהרה לגשת ולשאול, כי טרם החליטה דבר. ואמנם, איך תבוא פתאום לאנשים זרים ובשעה מאוחרת כל־כך. למה לא נסעה בראשית הערב? למה הלכה לראינוע? אה, כל פעם היא עושה בלי מחשבה וגורמת לעצמה את כל הצרות!

הטפטוף הקלוש, שהתחיל לפני רגעים מעטים, תכף. ליזי פנתה כה וכה ואמרה הכנס לאחת המסעדות. ברגע זה קלטה אזנה דברי נהג, המשיב לשאלה:

• כן, לגבעת־שאול. מה? לא, לא אחכה!

פנסי המכונה הוארו.

הגשם גבר, השואל אחז בידית הדלת. בלי הרהר הרבה רצה גם היא אחריו ועלתה במדרגות.

האוטו היה מלא. הנוסעים ישבו צפופים, קרים ורטובים. טפות מים נוטפות מכובעיהם, לרגליהם שלוליות. אין מקום פנוי. ליזי עמדה במעבר וחכתה בחרדה: הנה ישמע קול הנהג, האומר לה לרדת. למה לא יקום אחד הבחורים ויפנה לה את מקומו? אבל פה לא אנגליה… פה אין יודעים את נמוסי העולם.

• בואי, שבי, גברת! – הציע לה את ברכיו אדם צעיר, כהה־פנים, רגליו ארוכות וקולו גרוני, זר, כקול הערבים. ובראותו את מבוכתה הצטחק בנעימות והראה על נערה שמנה, גזוזת־שערות, שישבה על ברכי חברו, – אין דבר, גברת!

בינתים משך אותה מישהו מאחריה. רגליה כשלו: היא שקעה בצעקה קלה והרגישה את עצמה תקועה בין שני גברים, שהתאמצו להרחיב את מקומה ולא יכלו.

• לא נוח לה, גברתי? שאל האיש, שהושיבה, – רק רגעים מעטים!

• לא, תודה, אין דבר!

עתה ראתה לתמהונה כי שכנה, הדואג לה, הוא הבחור עגול־הגולגולת, שחייך לעומתה במסעדה. היא התרגשה: האמנם הלך אחריה כל הזמן, או – מקרה?

ולא האמינה במקרה.

הוא לא הציק לה. אדרבה, היה מנומס והתאמץ להקל עליה את הלחץ. ליזי נרגעה, הביטה בו רגע ושאלה, אם הוא גר בגבעת־שאול.

• כן. והיא למי נוסעת?

• לפדיון.

• פדיון? – השתומם האיש, – הלא הם… איני יודע אם יש שם מי בבית.

• הוא אמר שיחכה לי. – וליתר בטחון הוסיפה. – הוא חבר קבוצת “שדה־אסיף”, לא כן?

• אה, אבא! – קרא איש־שיחה ונתן בה עינים חוקרות, קודרות, בהן שאלה אלמת: מה לך ולו? ולמה תבואי אליו –ובשעה זו?

ליזי התאדמה וכעסה על עצמה: לעולם תפלטנה מלים מיותרות מפיה. ועתה, מה תהי דעתו עליה?

ובחוץ עלטה. הגשם הולך וחזק.

• אני אראה לה את הבית, – אמר שכנה כבדרך פיוס.

ליזי שתקה.

• מעומק האוטו בקע קול רינה. שני בחורים ונערה גוצה, בלי כובע, שערותיה ערמה פרועה, פצחו שיר רוסי־עממי, אך קולותיהם היו פגומים ובלתי־מכוונים ורחוקים מקול רוסי כרחוק עיירה יהודית בסביבות קיוב מערבות וולגה. הנוסעים חייכו, בחור ארוך, צהוב, פניו גרמיים, נטה את ראשו אל כתפו ופזם כבחלום, עיניו עצומות למחצה:

אז מען קען ניט,

אוי, אז מען קען ניט –

און מען ווייס ניט,

אוי, און מען ווייס ניט –

נעמט מען זיך ניט אונטער!

פרץ צחוק רם ועבר, נתר מפה אל פה, מספסל אל ספסל, רק הצהוב הפוזם לא צחק – ישב בעינים עצומות למחצה והיה כחולם.

השלשה נפגעו. חדלו מהרוסית הנלעגת ופתחו בפזמון עברי מחודש לפי רוחם:

החלו־צים, הוי, השק־צים –

הם ילכו מפה!

ואנחנו, מושב־זקנים,

לא נזוז מפה!

באותו רגע דוקא עמד האוטו על־יד שער בית מושב הזקנים להוריד אחות שחזרה מהעיר. שוב צהל הצחוק בקרון. ליזי צחקה עם החבורה ושמחה להפסקת השיחה בינה ובין הראש העגול.

שכנה מימין, אדם צעיר, בעל קדל, פניו השמנים מגולחים למשעי, העיר במרירות:

אין לך עם כיהודים לשקץ את נפשם. הנה – צוהלים כבני העירים! למי הם צוחקים? לעצמם הם צוחקים!

ליזי חשבה, כי הדברים מכוונים אליה, נעלבה ולא ענתה לו מאומה, ובלבה אמרה, כי צחקו מפני שהיה מצחיק, פשוט מצחיק. מה בכך?

• מכבר היא מכירה את אבא פדיון? – שאל שכנה משמאל.

• לא, אבל הוא חבר אחי, אחי – חיים זק מרמת־טללים שבשרון.

פני האיש הובהרו וקדרו חליפות.

• מקום יפה – רמת טללים! עברתי שם זה לא כבר. לא ידעתי כי חיים שם. פגשתיו לפני שנים בעמק. מאז לא ראיתיו. מה? איך הסתדר?

היא ספרה מעט על המושב רמת־טללים: בזמן המלחמה נעזב ועמד שמם. אחר בא אחיה ועוד מתישבים חדשים, הקרן־קימת נתנה להם חלקות – עשרים דונם למשק, ולאחיה אדמה משלו – אבא קנה בתחילת המלחמה. עתה נטעו כולם פרדסים קטנים רכשו להם פרות, מגדלים עופות וירקות ומוכרים בתל־אביב. בעוד שנתים־שלש, כשישאו הפרדסים פרי, יהיה מצבם מצוין. גם הלואות לבנין בתים ורפתות כבר הובטחו להם, אך לעת עתה הם יושבים בצריפים, בדוחק גדול, אין פרוטה מזומנת, ובשעה שצריכים לקנות דבר בכסף – נחנקים ממש.

הוא ידע כל זאת, אבל הקשיב בכובד־ראש, ואולי לא הקשיב כלל – כי בכלותה לדבר שאל כמהסס:

• ולמה לה פדיון, אם מותר לדעת?

חוט של צחוק שובב הסתמן בזויות פיה.

• הוא בחור מעניין, אבא פדיון לא כן?

פני שכנה הצהיבו, וליזי הוסיפה ואמרה:

• אדוני מכיר אותו? מה דעתו עליו?

פתאום נדם קול המנוע. האוטו עמד. ליזי קמה ממקומה ונגרפה עם זרם היוצאים, ירדה במדרגות – והנה היא בחוץ, בגשם וברוח, רגליה טובעות בבוץ… לבדה, בחושך ללא־דרך רחוק מעיר…

תנועתה הראשונה היתה לשוב ולהכנס אל האוטו. באותו רגע שמעה קול עבה הומה לתוך אזנה:

• אל תפחד! אני אוליכנה!

בן־־לויתה לקח את זרועה. נתק הקשר האחרון עם האור ועם הישוב. הם תעו במדבר שטוף סערה שחורה ומיללת. ליזי הלכה כעוורת, בלי מסלול – שדה רפש, מים ואבנים. מעיל הגשם וכובע־הגומי סככו עליה מפני הזרם מלמעלה, לרגליה מגפי גומי עד השוקים – ואף־על־פי־כן נרטבו מתוך דריכות במהמורות עמוקות. עתה חרה לה מאד על שבאה הנה. למה? למי? הלא יכלה לעבור למלון אחר!

ברכיה כשלו. לולא זרועו של מלוה היתה נופלת עשר פעמים עד שהגיעו לבקתת פדיון. חושך ודומיה שררו בבית הקטן ובחצר אשר מאחוריו. לשוא דפקו על הדלתות והחלונות. בן־לויתה מצא לוח שבור וחבט בו בכל מקום המשמיע הד־קול, הלוך וחבוט כנוטר לילה – ואין עונה.

הנערה היתה קרובה לבכי:

• נשוב מהר אל האוטו, אה, רגלי רטובות!

הם נחפזו לשוב. מאורות המכונה העגולים, הבולטים כעיני פרה ענקית, שטו נמוך בחשכת הלילה והיו כסובבים במעגל. הזרם המבהיק פגע בעיני ליזי והכה אותן בסנורים.

• יעצור אותו!…יחכה רגע!… – קראה ביאוש.

הוא עזב את ידה והסתער כמטורף לחצות דרך המכונה, הגולשת במורד. – עמוד! עמוד! – שאג לתוך סערת־המטר.

הרוח חטפה את קולו, אך יצא מפיו, והסיעה אותו הצדה.

האיש עמד באמצע המדרון, כי קצרה נשימתו מרוץ, גם אפסה התקוה להדביק את האוטו הבורח.

“האחרון!” הלם לבו בחזקה.

ליזי רצה אחריו בכל כוחה, עורת, אחוזת אימה, עד שנתקלה באבן ונפלה על פי בקעה עמוקה. היא הרגישה בפחת ונרתעה לאחור בבהלה, רגלה השמאלית מעדה, כאב עלה מן הברך. ליזי צעקה בקול ושקעה, גוחנת, אל אבן רטובה. שם מצאה האיש בשובו מאחרי האוטו – רועדת, מיפחת, אומללה.

• אין דבר, – נחמה, – גם ביתי אינו רחוק מפה.

היא קמה בהתאמצות ונאנקה:

• אה, רגלי שבורה!

האיש חייך בחשאי: הוא ראה במלחמה רגלים שבורות וידע כי לא כך נאנקים, ולא כך עומדים שבורי־הרגלים… עומדים! חה־חה!…

היא פסעה שלוש פסיעות, כל פסיעה – גניחות והתיפחות.

• איני יכולה – אמרה בקול נכאים. – יקרא־נא את מי לעזרה! האין פה בית קרוב? או רופא או חובשת? או עגלה לנסוע העירה?

• בחור זה? – ענה בלעג, – הנה גם ביתי. תסלחי לי, הגברת, – אמר והרימה על זרועותיו, – ולא – לא נגיע.

היא שתקה. עד כה היה מנומס ונהג בעדינות. מה יהיה בבואם? איזה בית? מי יש שם בביתו?

בתחילה נשאה בקלות, כאילו לא חש במשקלה. אחרי חמשה רגעים רפו ידיו ונשימתו כבדה.

• אני כבדה, – הצטערה הנערה. – יורידני־נא וינוח.

ידיו התקשו. הוא קרא בחום:

• לא! לא! עוד רגע ובאנו! מה שם הגברת?

היא שכבה בזרועות־גבר אמיצות, רצוצה, רטובה, נקועת־רגל, והוא דאג לה ונושאה על כפיו. ענתה ילדותית:

• ליזי. ומהרה ותקנה:

• אלישבע זק.

לבו פעם בחזקה. הוא לחצה אל חזהו והחיש את צעדיו.

• רק שלא תתקררי, ליזי.

• “למה אמרתי: “ליזי” – הוכיחה את עצמה בלבה, – טפשה אני, תמיד אני עושה כך!…” – ושאלה לשמו.

• זלמן שור.

השם לא אמר לה מאומה.. הוא הכניסה לבית אפל והושיבה על כסא בד ארוך. לאור המנורה שהדליק ראתה חדר מרווח, שומם, רהיטיו מעטים. על הרצפה, העשויה לוחות־אבן גדולים וגסים, רבצה שכבת בוץ מגובשת ונוצצו עקבות רפש חדש. הקירות דמעו מטחב. מרתף! אורוה! באחד החלונות שבורה שמשה. הרוח מטיילת בחדר. קר. נשיבה פתאומית מבחוץ כבתה את המנורה. האיש שב והדליקה בקללה נמרצת וסתם את החור בחלון בזוג מכנסים ישנים. היתה סתירה לא־מובנת בין לבושו הטוב ובין עניות מעונו, בין עדינותו אליה ובין גסותו בפני עצמו. פחד זע בלבה. האיש התהלך לפניה כחידה סתומה ומאיימת, והיא לא ידעה מה מוכן לה פה. פניו אינם טובים: פה אכזרי, מבט קודר. אך עוד חי בכל גופה זכר ידים מאומצות וזהירות, המחבקות אותה ברוך, ואותות לחצן, הטבועים תחת כתפיה וברכיה, נוסכים טפת הרגעה בנפשה.

הוא שם קומקום מים על מכונת פרימוס והסיק תנור־נפט. באויר החדר הקרוש פשתה חמימות. אז הסיר מעליה את כובעה ואת מעילה, חלץ את מגפיה המרופשים מעל רגליה נטלה שנית על זרועותיו ונשאה, על אף מחאותיה, אל המטה, ונתן לה שמיכת צמר עבה להתכסות; אם גם גרביה היו רטובים, גם שולי שמלותיה. היא פשטה את הגרבים ושוב התאדמה בשעה שלקח אותם מידיה ליבשם על־יד התנור. אחר זה חזר ונגש אליה בהסוס, ישב על שפת המטה, לקח את ידה הקטנה, הקרה, והחזיקה בכפיו הרחבות, הרועדות מעט. היא שתקה, שכבה כמו קפואה, רק הביטה בו, הביטה – ועיניה נעשו צרות וחדות, כמציצות בעד חרכי גדר־רפפות – ופתאו חלצה את ידה בתנועת יאוש וטמנה אותה תחת השמיכה.

פניו חורו. הוא צחק צחוק מרוסק, השתעל שעל צרוד לנקות את גרונו שנשת, ואמר כמשתובב:

• הסוברת את כי שם לא אשיגנה?

אך הבעת פניו לא היתה של משובה, ובקולו טרם שלט. גל של דם שטף את לחייו, יקד בין עפעפיו, הבהב מתוך אישוני עיניו, המהלכות אימים. הוא הושיט אליה את ידו, וטרם ידע אם ישיבנה או יתנפל על האשה הנתונה ברשותו, ויטרפנה, וידרסנה. גם היא לא ידעה. הנערה נדחקה אל הקיר. פניה קטנים ואומללים ועיניה גדולות, קודחות, ולא צעקה, ולא קראה לעזרה. הגשם דפק על החלונות, הרוח הקיפה את הבית הבודד בחומת שאון אטומה. משקוף הדלת זלג אגלי מים, שלוליות נקוו על הרצפה מטה. העלטה סגרה עליהם מבחוץ. שם הלמו רעמים, הבהיקו והתפתלו פתנים מעופפים, דקים וחדים, וליזי, שפחדה מאד מפני רעם והיתה מסתירה את פניה בכר בקריאות יראה אמתית כמו בימי ילדותה, לא שעתה הפעם לקולות ולברקים בשמים, גם ביד הגבר שנחתה על ירכה בתנועה כובשת, לא השגיחה – רק הביטה בו, הביטה… והיתה כצפור קטנה לפני הנחש, הזוחל ובא אליה לאטו – לבלעה. בעיניו אש ירוקה, קרה, המקפיאה את איבריה. פתאום אמרה בקול נבוב, זר, שלא דמה לקולה:

• אלך לפדיון, לא אשאר פה.

זכר אבא פדיון קרר מעט את דעתו – וגם דבורה המשונה במתינותו. “בראשי אשלם!” נצנץ במוחו חזון, שרפה את ידיו. ליזי הרגישה בהתרת תפיסתו ודחתה את כפו מעליה. גל של חימה עלה בו. מה? אבא? יהרגו או ימסרו בידי מבקשי נפשו? יהי כן. פעם אחת ימות האדם –ופעם אחת יחיה! וזו תהיה לו! לא לאבא! הוא מצפצף על אבא! תמות נפשו עמה! בהחלט פנה אליה – וראה את עיניה שלא גרעה ממנו כל אותה שעה – וראה בהן הבנה צלולה, חדה ונוקבת כל־כך, עד כי נפעמה רוחו. נראה לו כאילו הביט בהן עתה בפעם הראשונה: ואולי כך הוא באמת, כי עד כה היה נסער כולו, שטוף כעס ותאוה, והנה באה כמו הפסקה במהומת נפשו. הוא קם – עיניו בעיניה: תהום אפלה נפתחה לפניו. מים עמוקים התגעשו בה, עלו וירדו כשדי אשה אדירים, והעלו אדוה כהה, תוססת – הוא טובע בה ואין מציל… ואינו חפץ להנצל! צל של צחוק חלף על פניה המעונים, והוא כמ ננער משכחה, ובשוב אליו דעתו היה כרואה חלום בהקיץ; היא חייכה אליו, עיניה טובות וקוראות אותו לגשת. הוא עמד כמאובן. לא הבין. היא לקחה את ידו ומשכה אותו אליה. בקריאה חנוקה כרע על ברכיו לפני המטה, פניו כפני אדם שנמצאה לו פתאום אבדתו היקרה, המבוקשת מכבר – ונפל עלי לנשקה. מוזר: הפעם לא נבהלה ולא פקפקה. בידים קטנות ורועדות אחזה את ראשו הרחב, הכבד, והראש נשמע לה. ידיה חדלו מרעוד ונעשו בטוחות, כידי איש המלטף כלב גדול שנכנע לו באהבה, סבבוהו כרצונן, הטו את אזנו אל פיה, ורחש מלים חשאיות עלה בה, נשיבת רוח קלה בין עלי שלכת – והוא לא ידע, אם אמנם נאמרו הדברים או רק נראה לו כי נאמרו:

• הוא לא יעשה לי רע!

היא דחתה אותו מאליה והתאדמה מאד. אז ידע: עבד הוא לה כאשר לא היה לכל אשה לפניה – יד ורגל לא יזיז בלי רצונה. הוא שב לטפל בארוחת־הערב, שותק, בפניו אור ומבוכה. בחדר הריק והקר נשמע זמר המים, החושבים לרתוח, מחרטום הקומקום התחילו לעלות טבעות אדים דקות. הוא נקה את השלחן החשוף מאבק ומפרורים, הצטער על שאין לו מפה, והוציא מארון־הקיר כל הצידה אשר מצא שם: ביצים, נקניק, גבינה, לחם ומלפפונים חמוצים ובקבוק רום. בלכתו בחדר הלוך ושוב זרק מדי פעם מבט מהיר לעבר המטה, כאילו פחד פן נעלמה אורחתו בינתים. היא לא נעלמה – הנערה שפגש בפעם הראשונה בחייו לפני שלוש־ארבע שעות במסעדה ברחב יפו, ועתה היתה לו יקרה מחרותו ומנפשו. היא נשאה אליו פנים חורים והצטחקה בבת־צחוק ביישנית של אמון והכרת טובה, ברוך אמהי כמעט, בעיניה נוגה של חמלה – היא דמתה לאשה מבריאה אחרי מחלה אנושה. הוא שכח את הכל: גם את שתי הנשים שנמלט מהן, גם את הבלשים, המגששים מסביב לו כבאפלה, גם את הניירות שהוא צריך כאויר לנשימה, ואינם – רק את העינים הפקוחות לרוחה, השקטות והמשקיטות את רוחו, ראה, ואת הלחיים זכות־העור כלחיי ילדה פגה, המתעגלות ויורדו לאטן, בקמור חמוד, אל הצואר העשוי קצף שיש לבן. עדן מתוק, פלאי, היה כמוס בקמור זה – עיניו לא ידעו שבעה. בדמיונו והנה הוא מתכופף אליה, מקרב את שפתיו אל שפועי הלחיים הטהורות האלה כאל מקור מים חיים – ושותה ושותה עד בלי די, מרוה את צמאונו ואינו רווה. רק עמד לפניה והיה כשט בחלום… ושוב ראה את מבטה העמוק, האורב לו, האוחז את נפשו בנימים טמירות – ונרתע, מתנער ונכלם. הוא הגיש לה כוס תה בקצת רום והאיץ בה לשתות בעודו חם – תרופה בדוקה היא כנגד הצטננות מרטיבות. כל המלחים יודעים זאת.

• האם הוא מלח?

• גם מלח, – אמר בקצרה ונראה לה כמשתמט מתשובה.

• ומה עוד?

• מה שלום רגלך? הראיני־נא, ליזי!

• לא, אין דבר! רק יתן לי מעט יוד.

הוא הביא לה יוד וצמר־גפן. במנוחה גלתה את ברכה הפצועה. רגש פנימי הזהירה מפני צחוק של ביישנות גנדרנית. על הברך נראו טפות דם קרוש וכתם כחול גדול. היא נתנה לו לחבוש את הפצע כרצונו ורק נאנחה כשהכאיב לה. אימונה היה לו כצרי מרגיע, רוחו שקטה, ידיו נעשו זריזות ודייקניות. ככלותו לחבוש קם ואמר בצחוק קצר, כי פצועים כאלה אינם עוזבים את שדה־המערכה במלחמה. עתה נאכל! – קראה פתאום בקול צלול ועליז. – ואני גם כן כבר בריאה!. הוא רצה לטלטל אליה את השולחן, אבל ליזי לא שמעה בקולו, ירדה מהמטה ומצאה את סנדליו, והתחילה מטפלת בשולחן כשהיא צולעת, גונחת וצוחקת בשובבות. האיש הלך אחריה כעגל אחרי הפרה, עיניו גדולות ועגולות, והן מקרינות זרם מתגבר של התפעלות ומסירות חמה הנערה ספגה מבלי משים חום גברי זה. הוא היה כקלוח מרפא לנפשה המבוהלה, המתלבטת במצור המשונה אשר שמו עליה בדידות המקום, ליל הסערה ותאות האיש, והנה היא בחדר מואר, הקומקום מזמזם על התנור, השולחן ערוך – כאילו שבה ממדבר לישוב. “לא לשתוק!” אמרה לעצמה, ולא שאלה: למה? – כי לעתים קרובות ידעה את אשר עליה לעשות בלי לדעת טעם מעשיה – והלכה וספרה את קורות חייה לפי הנוסח השגור בפיה בדברה אל מכירים חדשים: אביה היה סוחר בחמרי בנין ביליסבטגרד. חנות גדולה היתה להם והם חיו חיי בעלי־בתים אמידים. ומשהתחילה המלחמה בא קץ לאשרם. אמא מתה בהצטננות פתאומית – דלקת ריאות כפולה. שני אחיה נלקחו לצבא ולא שבו: הגדול נפל במלחמה והשני – אומרים – קומיסר אצל הבולשביקים. וחיים, זה שברמת־טללים, עזב את הבית ובא הנה. “תחת לעבוד בצבא רוסיה – היה אומר – אעבוד את אדמת ישראל”. אבא שלח לו כסף, בראשונה מאן לקבל, אחר־כך נמלך בדעתו: “למה יפול הכסף בידי הרוסים? מוטב שיושקע בארצנו!” – וקנה את האדמה שהוא עובד עתה, ובפרעות הרגו את אבא – ההידמקים! בעיניה עלו דמעות, קולה רוסק. הוא מהר ומזג לה עוד כוס תה ברום והחליק על שערותיה. היא גמעה, נשאה אליו עינים לחות והצטחקה בעצבות. ואז פרץ פתאום הבכי, שהתאסף בלבה בחשאי בימים האלה. היא בכתה בגלוי, בקול, כילדה קטנה, נעלבה – וכך היתה על אף עשרים ושלש שנותיה – בכתה על מות אביה ועל יתמותה ועל מצבה עתה, ולא הבדילה בין בכי לבכי ובתוך כך ספרה לו את פרטי הפרעות וענויי אביה בידי הפורעים. פני שור היו מתוחים, מבטו אפל. הוא שאל:

• ואת?

• שכנינו – ידידי אבא – לקחוני אתם לאודיסה, ומשם שלחוני באניה צרפתית לאנגליה, לדודתי, אחות אמי, היושבת בליברפול. ואני אז בת שתים־עשרה שנה. עתה ידע את שנותי, חה־חה… טפשה אני!

עיניה היו גלויות וצוחקות, והוא לא ידע אם הבינה את שאלתו והשתמטה בכוונה מלענות, או ענתה, והוא לא הבין את התשובה. אך מבטה וצחוקה כבר הפיגו חריפות הרגש האפל, שזע בלבו. והוא חזר לטפל בה, רץ ושב ולא ידע מה עוד יעשה לה. היא אכלה והתאמצה להמשיך את דבריה, אך ראשה כבד מאוד מיגיעת יומה ומשתי כוסות התה המהול ברום, וגם לשונה כבדה ועיניה נעצמו מאליהן ובלבה רגש מצוקה, כבד ומעורפל: הגשם לא חפץ לחדול, גרביה ומגפיה רטובים, הלילה ארוך, ארוך… מה יהיה?

• מה אעשה עתה, מר שור? – אמרה בקול תחנונים. – אני רוצה לישון… כל־כך רוצה לישון! אולי יש פה מלון או איזה בית שהוא?… או אולי כבר שבו שם, אצל פדיון?

הוא עצר קללה גסה, שפרחה על קצה לשונו, ואמר בקיצור:

• הנה חלון ביתם: חושך! ובתי־מלון אין פה.

הוא נעלב. מעודו לא היה הגון כבערב זה. הוא תמה על עצמו ולא הבין את דרכיו. יחסו אליה היה משונה כל־כך בעיניו וזר לטבעו עד שנדמה לו, לרגעים, כי לא הוא, המתהלך פה בחדר והמתעסק עמה – אחר התחפש בבגדיו ולבש את עורו, וזה האחר מכוון את ידיו – ואת לבו. לוא ספר זאת לחבריא היה עושה את עצמו לצחוק בעיני כל ומי פתי יאמין לו! ואין יודע, אף עתה, מה יהיה בסופו של דבר!

• תשתי עוד תה, ליזי? ליזי, את תישני פה, במטה, ואני בכסא על־יד התנור… אל תפחדי, ליזי… ולא יאונה לך כל רע… אני… כל רע…

עתה היה אב ובעל, המגן על ביתו – ולוא גם מפני עצמו. קולו, שאמר להיות תקיף, רעד, מראהו לא עורר בה עוד פחד. עיניה אמרו לו, שהיא מוסרת עצמה לחסותו. היא קמה, רפת־אונים, מיושנת, והבטיחה בלשון כושלת:

• רק מעט אשכב… רק כך אשכב.

גם רגליה כשלו, ולא הרגישה כמעט שהוא נושאה על ידיו אל המטה והיא עוזרת לו לפשוט מעליה את חליפת הג’רסי היפה, הירוקה כירקת הים, שלבשה בבוקר לכבוד הליכותיה בעיר, וגם את שמלתה התחתונה ואת מחוכה; חשבה רגע, שזה לא יאה ולא צריך לעשות כך, אבל הוא כבר כסה אותה בשמיכה, עטפה יפה וחם, והיא ישנה. עוד פעם פקחה את עיניה וראתה אותו יושב בכסא־הבד סמוך לתנור, ידיו על ברכיו ועיניו שלוחות אליה – מיתר סתום נרעד בלבה, שפתיה נעו מתוך חיוך רפה, היא אספה את רגליה וזזה נדחקה אל הקיר, כאילו אמרה לתת גם לו מקום במטה – ומיד שקעה בתרדמה עמוקה, שבלעה שני ימי טלטולים ודאגות ולילה נדוד־שינה בבית המלון. וכשפקחה את עיניה לאור הבוקר ראתה אותו בכסא כאמש, רגליו פשוטות, פניו אפורים ומבטו אליה – מבט עינים בוערות באש כהה, שכאילו התעמקו ושקעו בחוריהן. ברגע הראשון נבהלה עד עוית־לב ופניה חורו מפניו, אך מיד התחזקה והעלתה בת־צחוק תמימה על שפתיה – ושפתיו נעו וענו לה בבת־צחוק מעונה, העינים הקודרות אורו ונעשו טובות אליה. היא חפצה לקום – אז השגיחה בעירומה, רק כתונת ותחתונים לבשרה, ונזכרה שהוא פשט אותה והשכיבה, והיא נתנה לו לפשטה – עתה זכרה זאת היטב. אבל הוא היה עדין כל־כך, הוא כסה אותה וישב שם לבדו… בגללה ישב כל הלילה בכסא הקר, בלי שינה. היא היתה כשכורה בשכבה ולבה כאב עליו… גם רצתה לתת לו מקום במטה… היא טמנה את פניה הלוהטים בכר.

• התקומי, ליזי? – שאל האיש במתינות, והיה זה כבעל, המדבר אל אשתו המתפנקת, וליזי גחכה תחת שמיכתה, – הנה, הכל יבש.

הוא הביא לה את חפציה, שיבשם בלילה, ויצא החוצה. בעת ארוחת־הבוקר היו פניו קודרים מאד. הנערה חפצה להסיר מעליו את רוחו הרעה, כי לה היה טוב ונפשה צהלה למראה השמים המזהירים והשמש הצוחקת והמפזרת את עבי הלילה – ליל הנסיון המשונה, שנראה לה עתה כמעשה דמיון – ולבה מלא הכרת טובה לאיש זר זה על אשר עשה לה, ועל אשר לא עשה לה, בלילה שעבר. לאור היום רבה תקותה לקבל משרה ולמצוא חדר כלבה – לא פה, בבית פדיון – אינה רוצה לשבת בשכונה הזאת… היא תגור בעיר ותלך כל ערב לראינוע ולכל מקום ולא תהיה כלואה כמו במלכודת.

• מר שור, למה הוא שותק כל הזמן? אני מפחדת! – אמרה מפני שעתה לא פחדה כלל. – מר שור, ספרתי לו את כל חיי והוא לא הגיד לי מאומה. איני יודעת מי הוא. למה הוא שותק? האם הוא כועס עלי?

• מה אגיד לך, ליזי… ליזי… הנה תלכי מזה… מתי אראה אותך שנית?

• למה לא? הלא אהיה בעיר! – אמרה בהתחמקות – אבל אמור לי גם אתה, – בפעם הראשונה דברה אליו בלשון “אתה” והיה בזה מעין פצוי והנחה, – ספר לי, מי אתה ומה מעשיך פה?

• ואם אגיד – הלא אז בודאי לא תשובי אלי, – אמר בעצב.

• מי אתה – גזלן? –חייכה. – שודד בדרכים?

• אולי, – אמר ופניו עוותו משונות.

היא צחקה, אך לבה לא היה שקט. את אי־השקט הזה התאמצה להסתיר – רק מהרה לגמור את האוכל ולהפרד. דבר־מה העיק עליו. הוא עכבה על סף הדלת.

• ליזי, אני רק צחקתי.

• מובן זה צחוק, – אמרה בפנים תמימים.

• לייז, את לא תגידי לאיש… יען כי אני – בלי ניירות… הלא תזהרי מדבר, ליזי?

היא לחצה את כפו בחזקה. אחר שמה ידה אל לבה ואמרה:

• אני – קבר!

עיניה נוצצו. הנה תקרב אליו בשפתים פשוטות – בעד רגע זה היה נותן חצי מטמונו. זרועותיו נפתחו ונעו – ועמדו בחצי הדרך. ורגע כזה היה גם בלבה. אז לחצה שנית את ידו ופרחה מן החדר, והחליפה את נשימתה, ונאנחה אנחת־שחרור עמוקה. זרועותיו חבקו את האויר ושבו ריקות. עיניו לוו גב מעיל־הגשם החום־הירקרק עד הסגר בעדו דלת בקתת פדיון. אז סגר גם הוא את דלתו וישב בכסא־הבד, שישב בו כל הלילה. אמש נשא אותה אל המטה הזאת, והיא עיפה ונרדמת בזרועותיו… פשט אותה והשכיבה… כתפיה עגולות ולבנות כשיש, וגומות־חן להן – אה, רק לקרב את השפתים אליהן ולינוק, לינוק… שדיה כדורים קטנים אמיצים, נכונים לקראת – לא לקראתו!… כלה גמישה, לבנה־ורודה, טהורה… כלה! תמונה אחת ממראות הלילה שעבר קמה ועמדה לנגד עיניו, ולא משה: היא קראה לו בעיניה ונדחקה אל הקיר… והלכה… ולא תשוב! מה היה לו אמש? חדל־אישים הוא! היא נלחצה אל הקיר ופנתה לו מקום על־ידה – והוא… מוחו אמר להתפקע. דמו געש ודפק ברקותיו. הוא נפל על המטה, גונח וחורק־שן, שכב במקום שהיא שכבה והכה באגרופיו הקשים בכר, והכה בקדקדו הקשה, העגול כקדרה, והיה כאחוז עוית.

אחרי שנדב מיכלקס סכום כסף לישיבה רבו המבקרים מהישוב הישן במשרדו. מזכירתו, אלישבע זק, תמהה לבקורים האלה. מקצת השיחות ששמעה לא נסבו על מקח־וממכר של קרקעות דוקא. אמנם גם על כך דובר, בפרט עם עסקני עדת חו“ם – חסידים ואנשי מעשה”. הללו, – אמר לה המנהל, – מקנאים הם בציונים קנאת חנונים זעירים בבית מסחר גדול, חדש, הבא לדחוק את רגליהם – על כן החליטו ללכת בדרכיהם ולעסוק אף הם בעסקי התישבות. אך לרוב גלגלו בעסקי מוסדות צדקה ותורה. מיכלקס נעשה כעין יועץ בעניני ממונות לגבאי הישיבה “שערי שמים” ולמנהיגי עדת חו“ם. הוא הציע להם תקונים מעשיים בנהול מוסדותיהם ובשיטת אוסף תרומותיהם בחוץ־לארץ. הגבאים נהגו בו זהירות. קצתם ראוהו בעיני חשד, בלבם טינה כבושה למופקר, שבא מעולם אחר ואומר להכנס לתוך חוגם – מקומו, בדרך הטבע, אצל הציונים, פורקי העול ועוכרי קדושת־הארץ. קצתם אלה שדעתם היתה נתונה בעיקר לעסקים, סבלוהו. זרות מראהו, דבורו, וכל הליכותיו השכיחום לפעמים את יהדותו. הוא דמה לעכו”ם שנשבה בין ישראל או לעורך־דין אנגלי שבכרוהו מכמה בחינות על פני עורכי־דין יהודים. בשמעם מפיו רמז לכתוב גחכו ומשכו בכתפיהם. נוח היה להם לוא היה גוי ממש. אף על פי כן הבינו ללבו ולא דחוהו. נתגלו ביניהם נקודות־קרבה אמיצות. הם הודו בו כי אדם חריף בעסקים הוא, בקי בהויות העולם, מעורב עם גבירים בארץ ובחוץ־לארץ, ועצותיו טוֹבוּ בעיניהם. בינתים התבשלה במוחו של מיכלקס תכנית חדשה, רחבת־הקף. הדברים ששמע בראשית בואו מפי מכר נקלטו בלבו ונשאו פרי. ויש שהיה משמיע באזני המזכירה פרק מהרהוריו:

• המוסדות פה – כפחם לאנגליה הם לנו, כתבואה לרוסיה או כיהלומים לדרום־אפריקה – תוצרת רבת־משקל, ומקור מחיה. פחמה של ארץ־ישראל הוא הקדושה שהתאבנה במעבי אדמתה מכמה אלפי שנים והיתה למחצב בעל ערך בשוקי העולם. יושבי הארץ כורים אותו וחוצבים, מסתתים ומלטשים לפי צרכי השוק, ומוכרים לחוץ־לארץ. התוצרת הולכת ומתפתחת, העסקים מתרבים – הנה גם את ישיבת סלובודקה העתיקו הנה. אמנם, על־יד מפעלים איתנים צצים מדי פעם קיקיונות של יונה ושלחופיות בנות־חלוף, כגון הישיבה" שבדו מלבם שני “חלוצים”, והם מריצים אגרות־מליצה לכל קצוי תבל ומקבלים תרומות; או כמו בית־היתומים “פרחי ציון”, שנוסד זה עתה ויתומים אין לו – ושמשים רצים בהולים ומאספים ילדים מן החוץ, וקונים הסכמת הוריהם לרשמם כיתומים. אלה הן בעצם תופעות טבעיות במקום של התעוררות כלכלית. אין בהן נזק רב לתוצרתו הכבדה של הישוב הישן. הרעה פורצת מצד אחר. מעבר לים באו אנשים חדשים וגלו אוצרות־טבע חדשים וטובים מהראשונים. מניות הישועה הלאומית כבשו את השוק באמריקה ובדרום־אפריקה. שער מניות הגאולה המשיחית ירד פלאים. מכאן הרוגז ומרירות המערכה… והנה בא לי רעיון: מדוע לא נקים פה מוסד דתי עליון, כעין מכון תיאולוגי להכשרת רבנים, אשר תהיה לו הסמכות הראשית והיחידה למנות רבנים בכל קהלות ישראל בארץ ובגולה? היא מבינה? מרכז דתי עולמי! מונופול על תוצרת רבנים! צנור של שפע, אשר לא יכזב לדורות רבים! כן, רוצה אני להציע זאת לעדת חו"ם. אבל – האם יבינו? האם יעזו? צריך מעוף!… כי חברתנו, גברתי, למה היא דומה? לבצק, אשר כל מחט חדה תקבנו על־נקלה בכל מקום – ונקודה אחת נוקשה להנעץ בה לא תמצא…

הוא השקיף עליה במבט מפוזר. היה לה רושם כאילו אינו רואה אותה ומדבר לא אליה. נפתחה הדלת. נכנס בחור ארוך, צהוב, לובש קפוטה, ואמר כי בא בשליחות מאדם חשוב, דגול מרבבה – –

• מי הוא? – שאל מיכלקס.

• רבי פינחס ותיקא.

ובראותו את פני “המנהל” הורדיים, והם סגורים וקרים, הוסיף בהטעמה:

• מקובל גדול, בעל מחבר הספר המפורסם “יתקע בשופ”ר“. בשופ”ר – נוטריקון: ר' פינחס בן שמריהו ותיקא, – באר למנהל הבֹוּר, – והוא ראש החברה “ישיבת נדחים” – –

בשמוע מיכלקס את המלה “חברה” מיד הסביר פנים לשליח.

• ר' פינחס ותיקא? קרא. – שמעתי. מתי הוא רוצה לראותני?

• תיכף ומיד, – אמר הבחור הצהוב. – הוא ממתין בחוץ.

“עוד שנורר!” רגזה בלבה אלישבע למראה הזקן שנראה בפתח. האיש היה כבן ששים, זקנו המגודל לבן, אך עוד יש שער שחור בפאותיו. פניו הרחבים שזופים וחרושים חריצים עמוקים. לראשו כובע־לבד שחור, קשה, שטוח, ומעיל אירופה שחור, עבה, מסרבל את גופו הגוץ והמוצק. מיכלקס הכניסו אל חדרו, והשמש הצהוב נשאר לחכות לו בחדר הראשון. הוא ישב בפנה ולא שעה אל הגברת הכותבת במכונה. אחר רגעי דממה התריע באפו, גרף ממנו, הוריד את הניע על הרצפה ונגב את אצבעותיו בכנף קפוטתו. ליזי נחרדה ונתנה בו מבט קוצף. היה זה עלם כבן עשרים, פניו ארוכים וגרמיים, מנומשים, מצהיבים, פאותיו הצהובות מסתלסלות טבעות טבעות, זקנקן לו קלוש, מאדים, עיניו בולטות, אפו כמגדל. בין שולי קפוטתו, המאובקת ומגלה רבבים, הלבינו תחתוניו. “אלה אינם נוהגים ללבוש מכנסים”, – הרהרה ליזי. היא השפילה את ראשה ושמרה את תנועותיו בעד לחרכי מכונתה. מבטה הביאו במבוכה. הוא העיף עין ברצפה המזהירה בנקיונה ומהר לנגב את ניעו בסולית נעלו. ליזי עוד מעט ונחנקה מצחוק כבוש. מיד הפכה פניה והתחילה פורטת על המכונה כאילו כפאה שד. מיכלקס הושיב את אורחו בכורסה רכה, ובעצמו עמד נשען על קצה שולחנו, בפניו הקשבה. דרך עמידתו לא ישרה בעיני הזקן. אמר בנמוס:

• יואל־נא כבודו גם הוא לשבת. כי איך אוכל לדבר וכבוד בעל־הבית עומד לפני, ואין דרך־ארץ שהאורח ישב לפני בעל הבית.

מיכלקס ישב בכסא ממולו. ר' פינחס פתח ודבר במתינות, במשקל, כאדם הרגיל להרצות את דבריו לפני גדולי עולם, והוא חושב מראש את אשר יגיד.

• שמעתי שמע כבודו, שאף על פי שהוא חדש בארץ, מקרוב בא, הנה הגדיל לעשות, וגם כונתו רצויה ודרכו מישרים ופניו מועודת אל אשר נשא לבנו, והוא חזון בני־ישראל קדושים מדורי דורות, ואם ירצה השם יקוים ויצא לפועל טוב במהרה בימינו, אמן! ושמעתי על דבר זריזותו ופקחותו, על בקיאותו בלשון אֵנגליש ובשאר הלשונות של אומות העולם, ועל דבר לבו הטוב, ושהוא נכון בכל עת ובכל שעה לעמוד לימין העשוק והחף־מפשע, ושהוא מקובל על גבירים נדיבים, ודלתי שרים רמי־המעלה פתוחות לפניו. והנה באתי אל כבודו לבקשו ולהמריצו למעשה טוב – לא למעני ולא למען זה האיש התם והישר, ר' אוריאל יעקב פדיון, אשר בדרך רשעים לא הלך ובמושב לצים לא ישב, כי אם למען שמו הגדול יתברך! איש זקן הוא וירא שמים, לא יעשה און. ועתה נפל בפח אשר טמנו זדים לרגליו ונתפס למלכות הרשעה על לא עון בכפו, והערלים נתנו יד לישמעאל וישמעאל עבד למו, ויכו את יעקב וישדדו שה ישראל, ואין מציל. עם נבל לא יבין, ואמרו חז“ל: “אוי לה לאומה שתימצא בשעה שהקב”ה עושה פדיון לבניו!” קרובה קרובה שעת הגאולה! חבי כמעט רגע! כי עד עת קץ – –

• יסלח לי, אדוני, – אמר מיכלקס בקוצר־רוח, – ידבר־נא אלי בלשון פשוטה ויגיד לי מה חפצו. אינני בר־אוריין, – הוסיף בחיוך מרכך, –איש עסקים אנכי ובן חנוני.

ר' פינחס שנה פתאום את לשונו וספר לו את ענינו בדברים קצרים וברורים: המסגר הזקן פדיון ראה נער יהודי תפוס בידי שוטרים, והם מכים אותו הכה וסחוב ברחוב, ויגש ויוכיחם על רשעותם וירב עמהם. והנער נחלץ מידיהם פתאום וינס וימלט – ור' אוריאל לא ידע כי בן־בליעל הוא הנער – סרסור לשטנת אדום… ויקחוהו השוטרים תחת האסיר שברח, ויחבלוהו ויתנוהו בסוהר. ארכו הימים עד שנאותו לשחררו בערבות ועתה חזרו בהם והכבידו את לבם: איש מרי הוא, לדבריהם, ואינו ראוי למדת הרחמים.

• שקר יענו בו, אנשי הרשע, – קרא ר' פינחס בהתלהבות, – אין בו רוח של מרי, וגם הוא זהיר בכבודה של מלכות! והדבר אשר יתענה עליו – דבר קודש הוא. כי חזרה התקופה ובא יום תענית הדבור, אשר קבלנו עלינו להמנע ביום זה, פעם בחודש, מכל דבור של חול ולהפיל את תחנונינו לפני השם יתברך, כל אחד באשר הוא, שיעתר לבכי ישראל ויראה אל יגונם ואל מצוקתם, ויקרב את הקץ. והנה חל יום התענית בערב יום צאתו לחפשי, ור' אוריאל יעקב ישב בתאו והתפלל ועצר את לשונו מדברים תפלים – אז נתכה עליו חמת השוטרים וישימוהו בתא־הענשים, ויניחוהו שם שלשה ימים ושלשה לילות, ולא אבו לשלחו. וכבודו איש רב פעלים הוא ועצתו טובה – יראה־נא אם יכל להושיעו, כי זקן הוא, ר' אוריאל, וחלש, ונאסר על לא־דבר, וזה לו החודש השני בבית הכלא.

המעשה היה מופלא בעיני מיכלקס ועורר את דמיונו. הוא שיער כי לא יקשה ממנו להוציא את המסגר הזקן בערבות עד בירור משפטו – ואם כך יעשה, יעלה ערכו בעיני הבריות. בלי חשוב הרבה הבטיח לאורח להתיר את האסיר בו בשבוע, ואגב שאל אותו בדבר “תענית הדבור” – מה היא? ר' פינחס החליק על זקן־שיבתו המגודל, והסביר במתינות:

• אף על פי שנדר הקב“ה נדר רב שלא יחיש את הקץ, ואף חז”ל אמרו כי אסור לדחוק את הקץ – בכל זאת אין גוזרין גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואין לך נדר שאין הצבור יכול להתירו, ומי יתיר נדרו של הקב"ה אם לא קהל ישראל קדושים? על כן אמרתי בלבי: אחינו בני־ישראל טהורים וקדושים אחד אחד, ויטהרו ויתקדשו ויהיו ראויים לעול הכבד והקדוש שהם מטילים על שכמם, ויכונו את לבם כולם כאיש אחד ביום אחד לדבר הגאולה, וביום ההוא לא יחללו את פיהם בדברי חול – רק בקודש ובכונה גדולה יפילו את תפלתם לפני אל רחום וחנון. ויתוספו אלינו אחים נלהבים עד כי נהיה לאלפים ולרבבות, גוי גדול ועצום, אשר אין לספרו מרוב. יום יבוא וכל העם יקום, בית ישראל כולו, ויכריזו בקול גדול: רבונו של עולם מותר לך! מותר לך! – והוציאנו מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול.

מיכלקס חש דופק עולם אחר, התוסס וגועש מעבר לעולם המשא־ומתן שהוא חי בו. הוא ראה את עצמו עומד על קרשים דקים, תלויים על בלימה. תחתיו תהום הומה. יכול הוא לשכב עליהם ולקום ולעשות כל מעשיו, ובלבד שלא יביט למטה. ויום אחד יתמוטטו הקרשים ורגליו תמעדנה. רעידה קלה חלפה בלבו, רגש מוזר שלא ידעו אלא לעתים רחוקות מאד. והאורח, שככה מעט התלהבותו וישב לדבר בלשון הסברה:

• ודאי שמע כבודו ויודע הוא, ואני רק במלים מועטות אזכיר, כי יש כמה דרכים לקרב את הקץ. חובה עלינו לעמול וליגע, ולא להרפות, יגעת ולא מצאת – אל תאמין. אם נחבק את ידינו, לא נקרב טוב ונרחיק ישע. ראשית דבר – עשרת השבטים. קשה מאד להגיע אליהם. אבל מקומם ידוע והדרכים המוליכים אליהם, ידועים: יש דרך הודו וטיבט, ודרך פרס, ודרך חבש, והיא אבסיניין בספרים שלהם, וכמו כן – אתיאופיאן והיא כוש, ככתוב: מהדו ועד כוש. ומחבש תלכנה הארחות חמשה ועשרים יום עד בואן אל העיר הגדולה הרר, עליה רמוז בדברי הימים: “וינחם בחלח וחבור”, ויש אומרים שהיא הרר; ויש חולקים על כך. ובתרגום מפורש: טור, היינו, הרי חושך – וקבלה היא בידי חכמים. ומהרר, כמהלך שמונה ימים, יחל גבול ישראל, ממלכה גדולה ורחבת־ידים, ומלך אדיר ימלוך בה, ולו חיל פרשים ורכב לאלפים, וחיל רגלים לרבבות. ושם בתי־כנסיות רבים ונהדרים, ועושר ונכסים להם, ורכוש עצום: שדות וכרמים, בקר וצאן וגמלים. ועוד דרך מובילה אליהם מהונגקונג ומהינדו־שין. ואני קבלתי עלי והלכתי למדינות ערב וחקרתי ובחנתי את כל הדרכים, ובכל מקום לקחתי דברים עם אחינו השרויים בגלות ישמעאל, והתיעצתי עם חכמים וזקנים נשואי־פנים וסוחרים עוברי ארחות. וכך נודעה לי הדרך הטובה להגיע אל מעבר להרי טיבט ולבוא אל המדבר הגדול הסובב את הרי החושך, והיא דרך בומביי אשר בהינדיה, שהיא ארץ הדו. אז הלכתי עוד פעם למדינות ערב ולבגדד, היא בבל, ומבגדד שבתי לבצרה וירדתי בים לבומביי. אמר לי ר' עמינדב אל־מאוצלי, סוחר נכבד וגבאי בית הכנסת: בוא אל הגוברנור ונקח ויזה לעבור את גבול טיבט, כי בלי ויזה מהגוברנור אין יוצא ואין בא. ולא אביתי. וספרתי לו את אשר קרני בעדן בנסיעתי הראשונה, אשר דברתי בגלוי־לב אל שר העיר האנגלי, ויהי לי למוקש. אמר ר' עמינדב: אם כן אתן לך מכתב לאיש נאמן, והוא מוסלמי, פתני, משבטי ההרים אשר על הגבול, והוא יעבירך בדרכים עקלקלות. רק תרחק מעיר בירתם, מלהאסה, כי חרם היא וכל זר אשר יבוא בין חומותיה אחת דתו להמית. עשיתי את דרכי אל הגבול ולא מצאתי את האיש, כי נתפס לפני כן בעוון גניבת המכס; ולא ידעתי מה אעשה ואנה אפנה, כי נכרי אני שם, ואין איש שומע לשון הקודש ולא לשון ערבי – ושבתי כלעומת שבאתי. וכך נבצר ממני להשלים את פעלי… ובני משה יושבים מעבר להרי חושך; והנהר סמבטיון מקיפם, והוא, כידוע, עגול כנחש־הבריח ומקיף את כל הארץ ההיא. ששת ימים בשבוע יירה אבנים וחול וביום השביעי ינפש – על כן נקרא שמו סמבטיון, היינו שבתון. עשרת השבטים יושבים מעבר מזה, והנהר חוצה ביניהם, ואין עובר ואין בא. ויש מקומות והנהר הגדול סמבטיון, אשר רחבו, כידוע, י“ז פרסאות, ידחק ויצר כירדן, חמשים אמה רחבו ולא יותר. ושם הם נצבים משני עבריו. בני משה ובני ישראל, ומדברים ביניהם – כיודע מספר אלדד הדני וממעשה נסים ומגא”י ומקוה ישראל וכו‘. ובני רכב יושבים בערב, צפונה לעיר מדינה, והם נקראים בפי הערבים “יהוד אל חיבר” ואין ספק בדבר כי “חיבר” היא “רכב”, וגם מהשם נכר. וכאשר נגיע אל אלה השלשה תחזור העטרה ליושנה, והטמיר יהיה גלוי, ויבוא תקון לשלשת הפגמים הגדולים שהנחילתנו הגלות: עשרת השבטים יאמצו את לבנו ויחזקו את זרוענו, בני משה יפרשו את הסתום – כי לא נתנה פלפולא של תורה אלא למשה ולזרעו" – ובני רכב יטהרו את מדותינו ונהיה כבראשונה, וקרן ישראל תרום בהדרת קודש, ועוז ה’ על עמו ועל נחלתו – –

הוא שם את מרפקיו על השלחן והקריב את פניו אל מיכלקס.

• ויש לי ענין אל כבודו, – הנמיך את קולו, – לבד מהענין הראשון, שכבודו לא ישכח בודאי ויעשה ויקיים כאשר הבטיח לי – והוא סוד גדול. אין לגלותו לאיש עד בוא מועדו. הענין נכבד מאד וראוי הוא שכבודו יתן את דעתו עליו, כפי שיוחור לו לאלתר, ואני עוסק בו זה כמה שנים. הלא הוא דבר נחל גיחון, שכתוב עליו בדברי הימים לאמר: “והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דויד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו”. והמעשה מופלא: למה סתם? על זה יש רמזים וסימנים מחכימים, ונעלה מכל ספק הוא כי נתכון לדחות ביאת הגואל – כי טרם באה עת־קץ. והיה כי יפתח הסתום יסתם הפתוח – פצע הגלות יסגר ויעלה ארוכה – ושבו בנים לגבולם. הדבר הזה לא רק שאינו בבחינת אסור, אלא אדרבא יש בו מצוה גדולה ושכר לעתיד לבוא, כפי שאנו למדים מהמעשה הנורא בר' חיים ויטל זצ“ל, וממנו רואים אנו בחוש כי יש צורך, ואפילו חובה מוטלת עלינו, להשתדל ולהתאמץ בפועל ממש… כל זה מסופר לפרטיו בספרו הקדוש של הגאון הגדול כמה”ר יוסף חיים זצ“ל, הרב מעוב”י בבל רבתא, כפי שנתגלה לו על פי סוד – מקרה איום אשר קרנו בעונותינו הרבים, הזנחה גדולה וחולשת־רוח, והיא תדריכנו לעתיד שלא נשקוט ולא נחוס על עמלנו ולא נסיח את דעתנו מן העיקר אפילו רגע אחד…

• והמעשה שהיה כך היה: בימי מהרח“ו ז”ל, שישב בעה“ק ירושלים תובבא”ס, היתה בצורת קשה בארץ, והעם כלים בצמא. ויהי שם שר גדול ותקיף, רשע מרושע, ושמו אבו סיפין, שחיק עצמות. ויאמרו לו הגויים: קבלה בידינו מזקניניו, כי חכמי היהודים יודעים מעין אחד נסתר, אשר סתם מלכם בימי קדם. ויש פה חכם אחד יהודי, איש אלקים, ושמו ר' חיים ויטל, והוא ודאי ידע לגלותו ולפתחו, ויצילנו מכליה. וישלח אבו סיפין אל מהרח“ו, ויביאוהו אליו, ויאמר לו: היום יום ששי, ואני וכל המוסלמים הולכים אנו אל מקום המקדש להתפלל – ועתה גוזרני עליך כי בטרם נשוב מן התפלה פתוח תפתח את מקור המים הטמירים, אשר סתם מלך אחד ממלכיכם הקדמונים. ואם לא תפתח עד צאתנו מן המסגד, אני וכל המתפללים, חי נפשי אם לא אתלה אותך היום עד בוא השמש בשער העיר, ודמך בראשך. ויבהל מהרח”ו, ויהי בספק גדול, ויהסס הרבה – ולא העז. ויצא מן העיר בחשאי, ויעש קפיצת הדרך, ויבוא לדמשק. וירא אליו האר“י ז”ל בחלום, ויאמר לו: “מה לך פה, חיים?” – ויספר לו את אשר קרהו. אמר לו האר“י: “ולמה לא פתחת?” – אמר לו: – רבי, חששתי לפרש את השם. – אמר לו: – הסכלת עשו, אילו לא פרשת לבוא דמשקה, החרשתי; עתה שפרשת, מוטב היה לך לפרשו לפתיחת הסתום, כי אז קדשת את השם ותקנת תקון גדול. ועתה, הטה אזנך ואגלה לך דבר: זה השר הרשע אינו אלא גלגולו של סנחריב מלך אשור, אשר מפניו סתם המלך יחזקיהו ע”ה את פי גיחון; וכן נקרא השר בשם אבו סיפין, ופירושו בלשון ערבי: אבי החרבות. ואתה יש בך ניצוץ מהמלך חזקיהו ע“ה, והשעה היתה שעת כושר לגלות ולפתוח מוצא מימי גיחון, כי לא ברצון חכמים עשה המל חזקיהו ע”ה, והוא מהדברים שלא הודו לו. ואילו העזת ועשית, כי עתה ראינו אתחלתא דגאולה“. – אמר לו מהרח”ו: – אבי, אם כן, אחזור ואפתח. – אמר לו האר“י ז”ל: "חליף שעתא ולאו זימניה הוא,…

ר' פינחס הוציא אנחה מרוסקת והמשיך:

• כבודו רואה ראיה ברורה מדברי האר“י ז”ל, כי יש שאסור לשקוט ולהחמיץ את השעה. חייב כל אדם מישראל ליגע ולטרוח, והשם יתברך כטוב בעיניו יעשה… והנה זה המקום, פי גיחון, ידוע לי אל נכון מפי זקנים, וכבר בא הזמן לפתחו, כי כלו כל הקצין, וגם רשב“י זי”ע פירש, כי בכל ששים שנה מתעוררת הגאולה. וחכמים פירשו כי אין הגאולה באה תכף ומיד, אלא בחינת אתחלתא אתערותא, התחלת הצמיחה, כמו שנאמר: “מצמיח קרן ישועה”. ומהזריעה עד הקציר עוד יעבור זמן לא מועט. וזוהי בקשתי מכבודו: המקום ידוע לי בדיוק, והוא בידי ישמעאלים, ואין לעשות דבר בלי צו מהמושל. והמושל דואג למים, כדרך האנגלים. ומי גיחון אינם מעין דל אלא נחל שוטף. והגם שאמר רש“י ז”ל שהוא מעין קטן, אמר הרב “גט פשוט”, סי' קכ“ה ס”ק ל“ז: " “דהיה נחל שוטף בימי חזקיהו, וכשעלה סנחריב עמד חזקיהו וסתם מי גיחון והנהיג את המים מתחת לאדמה מערבה לעיר דוד כמו”ש בדבה”י ב', ל“ב”.

מיכלקס היה מחונן מטבעו במדת הסבלנות, והוא טפחה וגדלה בנפשו מדעת, לצורך עסקיו. הוא נהג לשמוע דברי כל אדם עד תומם, בפרט בפעם הראשונה, ונסיונו למדו כי אין לראות מראש מה עיקר ומה טפל, ואין לדעת איפה מוכן לו ריוח ואיפה הפסד. רעיון נצנץ במוחו – והוא עמד ושאל:

• מנין לכבודו הידיעות האלה? ומנין לנו שהן נכונות?

התעורר הזקן ואמר בבטחה:

• קבלתי את הדברים מפי יושבי החצר ההיא, אשר ממנה הכניסה אל המערה, והם קבלו מאבותיהם, וכך מדורי דורות. והחצר בעיר העתיקה, ודרים בה יהודים, אך בעליה הם ישמעאלים. שם הכניסה האחת, והשניה בהר הבית. וזה סוד גדול, ואי־אפשר לי, לפי שעה, להוסיף מלה. רק זאת אומר לו עוד: ביום הששי לפני הצהרים, בהתכנס המוסלמים לתפלה במקום המקדש והחוצות והשוקים מסביב ישקטו מהמולתם, אז ישמע השומע קול משק מים עמוקים תחת האדמה. וכבודו עוסק בהצלחה בעסקי קרקעות, ולו ידידים נעלים ומקורבים לרשות, והוא מסוגל להבין את תועלת הדבר ולחוש לעזרתי. צריך אני רשיון מהמושל לבדוק את המערה ולקדוח בה קדיחות, למען אדע בדיוק גמור את מקום מוצא המים. והכסף להתחלה מוכן. אדם נכבד ונדיב־לב מיקירי בגדד החרדים לשלום ציון הפקיד בבנק, לפי עצתי, סך שש מאות לי"ש, שיהא מונח לרשותי עד שעת הצורך. ורוצה אני מכבודו שימליץ עלי לפני השר המושל כי יואיל לקבלני ולשמוע את דברי, ובעזרת השם יתברך אדבר אליו ואצליח. גם אומר לו, כי שם נחל שוטף ושופע, והלא הם להוטים מאד אחר המים –חייך ר' פינחס בערמומיות – כי אדיר חפצם להראות לאומות העולם מה עשו ומה פעלו לתפארת עיר הקודש כמו שנאמר: “כל מה שעושים לא עושים אלא לצורך עצמם”. ואת כל הענין, ומטרת הפתיחה, לא אגלה לו, למושל, פן יקשה את ערפו וישים מכשולים על דרכנו – כאשר עשה לי בשעתו אותו השר הרשע בארץ עדן.

• והכסף אשר בבנק – שאל מיכלקס, – האם על שם כבודו הופקד? ויש בידו להוציאו בכל עת ובכל שעה?

• ודאי! הנה כתב־ההרשאה!

מיכלקס היה שמח וטוב־לב. לא לחנם בטל שעה וחצי! הוא רשם לו כתובת אורחו והבטיח לטפל בענין גיחון ולעשות כיכלתו. ואשר לפדיון הזקן – ישתדל לשחררו מידיהם בימים הקרובים. הוא לוה את ר' פינחס בכבוד גדול עד הפתח.

א.

צחוק הבחורים על הגזוזטרה העיר את יחזקאל שרוג (לפנים סטרוגוביץ) מתנומתו הקצרה שאחר ארוחת הצהרים. אמנם כבר נלאה לשכב בחום חדרו האפל, המוגף מפני להט השמש, גם שבע שינה בלילה וקם בשעה מאוחרת, כדרכו בשבת.

הקולות הגיעו אליו שכוכים קצת. בינו ובין הגזוזטרה הבדיל חדר האוכל. חדר־מטותיו פנה מערבה, ובשעות אלה דוקא, בין שלש לארבע, באה השמש אל מול שני חלונותיו,. תריסי־הפסים סככו עליו מפני חרון־אשה ונסכו אפלולית בחלל האויר, אך האפלולית היתה חמה והעיקה על רקותיו, והארוחה השמנה שלהבה את כרסו. הוא הקיץ טובל בזעה, פדחתו הרחבה נוזלת וכתנתו דבקה אל בשרו, פיו יבש ובלבו צרבת.

שרוג פקח את עיניו ושב ועצם אותן. שלהי התנומה טרם התפזרו, אך הקולות מן הגזוזטרה גרו את יצריו. הצחוק בא בהתפרצויות צהלה צעירה, מרננת, מתפעלת וחומדת, קול צריחה דקה, קול מעים הומים. “שישו בני מעי!” – רטן שרוג בלגלוג.

הוא הבחין קול בן־ציון בנו, שגמר את חוק למודיו בגמנסיה, קול סמיך, מעובה, ודבורו בשטף. מנין לו הבס הנכבד, לנער, והוא, יחזקאל שרוג, יהודי בן חמשים וחמש, קרח עד חצי ראשו, דשן וכרסני – קולו קלוש דוקא? וגם קומתו – הנה הוא אדם כבד ועגול, מסורבל במקצת ולא גבוה, ובנו זה דק וארוך – עוד מעט ויגע בקדקדו במשקוף הדלת. גם צביה אמו אינה גבוהה. בכל זאת באו לו כל אלה, לבן־ציון, מצדה, די לראות את שמעון אחיה!

שרוג ידע כי בנו יושב במסבת חבריו ומבדח את דעתם בספוריו. את הסגולה הזאת ירש ממנו דוקא, מאביו. שמעון דודו – ההלצה הטובה ביותר תצא מפיו תפלה, לא טעם לה ולא ריח.

הוא קם והתקלח. זרם מים קרירים שטף את הזעה מכל שקעי גופו השמן והביא עמו רעננות של בוקר. שב אל חדר המטות והתלבש. ובשעה שהתכופף לנעול נעליו כסתה זעה חדשה את פדחתו וירדה טפות טפות אל לחייו הבשריות.

"צביה איננה בבית, הרהר, ודאי הלכה אל אחיה. וזאב – איהו?

זאב – בנו הקטן, נער בן שתים־עשרה.

• זאב! – קרא בקול, – אי, שקץ!… התנדף, כמובן. הישב בבית לעת כזאת? אין דבר, לא יאבד, ואת הדרך לאבוס אביו לא ישכח…

צחוק חדש בקע מן הגזוזטרה. “ריקים! – הרהר שרוג בקצת תרעומת – תרעומת על גילו, השם כעין פדות בינו וביניהם, מחיצה מלאכותית שאין לה כל צדוק – וכי למה לא יהיה עמהם כאחד מהם? – מפליגים בנבול־פה? אפרוחים אתם! מה תדעו? מי שם, בעצם? נחמן חיט, בנו של רופא השנים, סגל, וודאי גם גרינליך הגרמני. גרינליך או גרינליכט? אשאל את בן־ציון. בחור זה יעשה את דרכו. בשנה אחת השיגם. גם עברית למד. ובן־ציון שלי מתרשל, אף כי כשרונותיו יפים. מתרשל. אי, קלים להם כאן החיים!” רכס כפתורי מכנסיו ויצא אל הגזוזטרה. סערת מצהלות פגעה בו בפתח. ארבעה בחורים התחלחלו בעויות משונות, פניהם אדומים ומזהירים מזעה, עיניהם נוצצות מהתעוררות. בואו כמו השבית ששונם. הצחוק פרפר ופסק. רק נחמן לא שעה אליו וצעק בהתפלצות:

• מה אמרה: “אחר כך?… קודם היה אחר כך?…” איך אמרה, בן־ציון?

ויחזקאל שרוג כבר ידע במה עמדו. מעשה בנערה שהציקה לחברתה בשאלות על ליל נשואיה. זו ספרה: כך וכך היה הדבר. וזו הוסיפה ושאלה: ואחר כך? – חיוך רחב פשה על פני שרוג הרחבים. הקיף כנפי אפו, המטילות ברק אדמדם, ירד אל זקנו המשׂיב, המרובע, העשוי כמגרפת ילדים. בלי משים פנה אל נחמן והפליט:

• אמרה: אחר כך היה לפני כן.

• חה–חה־חה!… אחר כך היה לפני כן!… חה־חה־חה!

נחמן צהל יחידי. פני בן־ציון קדרו. חבריו קמו והחוו קידה:

• שלום, מר שרוג!

אחר זה החרישו. בשתיקתם הורגשה מבוכה קלה והתנכרות. בתוך הדממה קם חיץ דק בינו וביניהם. אין זו לו הפעם הראשונה לחוש בחיץ המשונה. בן־ציון, בחור גדול, בן תשע־עשרה, ואלה חבריו – בני גילו. עתה נזכר כי גם לפני שנים, בקטנותם, היו מתלחשים יחד וצוחקים, ובהתקרבו החשו. אז לא שם לב אליהם – ילדים! מה לו ולפטפוטיהם? אמנם, גם הוא היה מגרשם ממסבת רעיו שלא יפריעו אותו מדבר כלבבו. ומה בכך? הלא קטנים היו… והנה גדלו והיו לאנשים. כמוהו כמוהם, ואף על פי כן לא נטשטשו התחומים. להפך, הם כמו מסתגרים במעגל משלהם, ואף שומרים את צעדיו שלא יחרוג ממעגלו הוא. מעגלם הולך ומתרחב וממלא את לב העולם. מעגלו הולך ומצטמצם ונדחה לצדי דרכים. הנה הוא יושב עמהם – והוא בדד. לא לעתים קרובות פקדוהו המחשבות האלה. אך בזמן האחרון התחילו חוזרות מפעם לפעם, בפרט בחגים, בשעות ערב פנויות, עת גופו נח ומוחו אינו טרוד. רוב הימים הוא עסוק בחנותו. מצבו הוטב בשנים האלה. את מגרשו מכר בריוח יפה ואת חנותו הרחיב. אין זו עוד חנות עלובה, כי אם בית מסחר הגון, כמו זה שהיה לפנים לחותנו באודיסה. למעלה יושבים החיטים ולמטה אצטבאות מלאות סחורה; בגדים מוכנים תלויים על קולביהם בשורות ארוכות, והוא עצמו ליד הקופה ושולחן הפנקסים, קרוב לפתח – שם יקבל את פני הלקוחות וישוחח עם שכנים בטלים. בני־אדם באים אליו ליהנות מאמרי פיו, לקנות בינה או זוג מכנסים. במקום שיש אנשים אין הפסד למסחר. כאז כן עתה מלאו ימיו יגיעת עסקים ומגע עם הבריות. רק לפרקים, בביתו, חש בחיץ הטמיר, העולה מלמטה – עולה ומתרחב ודוחק את רגליו. חש – והתרעם בלבו, רצה למרוד. גם הפעם נסה לפרצו.

• חברת לצים! – אמר וישב ברחבות. – כל כך צחוק – ולא יבש גרונכם? חם… גם פה חם. בן־ציון, פתח־נא את התריסים בחדר המטות – אולי תבוא מעט רוח מן הים. ושמע – ראה־נא במטבח – ודאי יש תה. אני צמא מאד. וגם חבריך, בלי ספק. לימון – אל תשכח לימון!

בן ציון הלך. מהמטבח הגיע אליהם צלצון כוסות. בלי בנו רפה קצת חומר הסייג. שרוג האב לגלג על הבחורים והקניאם ב“בטלנים”. הם גכחו. אז התאזר עוז ופתח במעשה ממולח שהיה מצהיל ומרקיד את באי חנותו. אך מהמלים הראשונות רעה כי לשונו כבולה וכושלת, בלבו אין חדוה.

• בא יהודי הביתה והנה אשתו… כן…מתיחדת עם חברו… כלומר, בוגדת בו…

“בהמה!” – רתח בלבו. “הכך מספרים?” ואמנם בחנותו היו בפיו מלים אחרות – מלות־חייטים מקוריות, ציוריות, וקולו ותנועותיו היו רבי־הבעה. אבל איך ידבר אליהם ככה? הוא המשי בלי בטחון:

• עמד היהודי ואמר: מה אתה עושה, ברל?

בן־ציון הביא תה ושאל כל אחד לחוד:

• נחמן, כמה חתיכות? לשים לימון? ואתה, יוסף? ואתה, הרמן?

כמו בכונה נכנס בדבריו והפריע אותו מלסיים, פניו כבושים וזועפים. לא יאה לו שאביו מקל את ראשו לפני חביו. חובתו לשבת בחשיבות. זקן נכבד ותמים, ולהשמיע דברי מוסר, אשר יהיו לצחוק בפיהם אחרי גבו. ואל יכנס למחיצם. לנבל־פה מותר רק להם… שוטים! ברגע זה עלתה בלבו מחושבה מוזרה – האם לא כן נהג בבן־ציון בילדותו? האם לו הקפיד שישב נמוס ויהיה “ילד טיוב”, וייראה כתמים, היינו, כתם – למען יוכל הוא, האב, ללגלג עליו במסבת רעיו ולצחוק לתמימותו, היינו לטפשותו. בזה התנשא עליו בנפשו. ועתה גדלו הגדיים והיו לתישים. והנה הם נוהגים בו, כמו שנהג בהם, ודרישתם אחת: היה תמים למען נוכל לראותך כטפש, למען נעלה עליך בעינינו ונשבע נחת מגדולתנו… כך הם עושים לו, כאשר עשה להם, וכך יעשו לבניהם הקטנים בעתם… וכך יעשו בניהם להם בגדלם… וכך יהיה לעולם ועד. בן־ציון גמר להגיש את הכוסות וישב. אביו נגב את הזעה מפניו האדומים וסיים בעקשנות:

• מילא, אני – חובתי היא, אחא, אבל – אתה?!

הוא השתתק וגמע מן התה החם, והזיע למכביר. הרמן הגרמני, בחור כהה, רזה ומוצק, הביט לנוכח עיניו, אין שריר זז בפניו החרוטים כמעשה פסל. יוסף סגל הצהבהב, הכחוש, גחך,ועיניו ירו זיקות:

• נהדר מר שרוג! קצר ושנון!

פני בן־צין קפאו בזעימתם. נחמן גלגל את עיניו הבולטות והיה כמתחקה על פשר חידה. עברו רגעים מספר. פתאום הרים את ראשו והפליט צחוק דליל, המשתפך כשלולית קטנה.

• אבל – אתה? אתה, האומלל??!! חה־חה־חה!…

חבריו הביטו אליו, ולפתע פרצו כולם בצחוק אדיר:

• הכבר ירדת לעומק הענין, נחמן? – שאל סגל בקריצת־עינים.

• אינך יהודי, נחמן! –המה בן־ציון, וארשת הזעף סרה מעל פניו. הצרפתי צוחק בסוף דבר והיהודי מראש…

• והגרמני למחרת בבוקר, – הוסיף סגל.

הם שבו לדבר ביניהם, ואל שרוג האב לא שעו עוד. בתוך כך עלה במחשבתם לערוך טיול בסירות. עיני סגל הבריקו:

• חברה, הלילה לילה ירח – בלי בחורות אי־אפשר…

• ולולא ליל ירח? – בא אליו בטרוניה נחמן, ונראה כתובע זכות ההגיון להלכה.

• צדקת הפעם, נחמן! – הודה סגל. – שנאמר: אילו נתת לנו בחורות ולא נתת לנו ירח – דיינו!

• על אחת כמה וכמה… – העיר בן־ציון בערמומיות.

• הס! גס! – צעק סגל, – וכבר קבע רב החובל הראשון: שנים שנים באו אל התבה – זכר ונקבה…

• מכל הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, – גחך סגל.

• קומו,איפוא, – האיץ בהם בן־ציון. – נלך ונתכנן תכנית.

ב.

שרוג האב נשאר לבדו על הגזוזטרה. הוא שתה עוד כוס תה והזיע משנה הזעה. למטה ראה את ארבעה הבחורים יוצאים מן המבוא אל המדרכה ופונים ימינה לצד רחוב אלנבי. הם נפרדו לשני זוגות: בנו והגרמני בראש, יוסף סגל ונחמן אחריהם. נחמן אינו עלוי, גולם הוא במקצת, כמו שאביו גולם גדול, וסגל – זה שד משחת. הנה הוא מלחש באוזן חברו, ועיניו, ודאי, כחצים – אף שערותיו הצהובות מזהירות ברוב ערמה. פרוצים הם, הבחורים, בזמננו. בני הפקר, רוחות מטיילות בקדקדיהם הריקים: ליל ירח, בחורות, פטפוטים ומזמוטים ונבול־פה… המומים שמצא בהם לא הניחו את דעתו. בעצם לא ידע, אם מומים הם. נפשו היתה עיפה, מרוגזה, שרויה בגעגועים, וקטעי המחשבות שנענו לקריאותיה – לא צלחו לתעודתם. בעיני דמיונו ראה את הירקון הלילי, ההולך לאטו אל הים, משני עבריו עצים גבוהים, כהים, דוממים, במרום ירח מלא. אור־כסף בהיר ומטושטש כאחד נסוך באויר השקט, מפזז על פני המים האפלים, עוטה את הסירות החותרות למעלה, נגד הזרם. בסירות – צעירים וצעירות. צחוק עולה משם וצריחות מגרות, קולות נשים חמודים וחומדים, שירים ענוגים… לא לו כל אלה! עבר זמנו! הוא יהודי בן חמשים וחמש, בעל חנות לבגדים ברחוב “נחלת בנימין”, אשתו אשה מזדקנת. בניו גדולים. בתו, מינה, נשואה בירושלים ואם לתינוקת. סבא הוא, אב זקן הוא – וחסל; אך עוד אינו עובר ובטל! ואם לחברה – אין הם מגיעים לקרסוליו! ואף על פי כן – דחוהו ועזבוהו. חוג סגור. הוא מבקש דברים לחובתם שיהיו מתקבלים על דעתו – תחת אלה שבים ובאים בשטף משפטים שגורים, לא־קרואים, לא־מכוונים לכוונתו: פרוצים הם ומופקרים! בינה אין בהם, ולא רגש של אחריות… – המלים מדרדרות ונטפלות אל נפשו, כמו הזבובים אל מצחו, המכוסה זעה; הוא מגרש אותן ומבקש נתיב אחר למחשבתו – אני, למשל, מספר הלצה לשמה, למען החדוד והצחוק. והם – מיד עיניהם מתלקחות וכסאותיהם חורקים תחתיהם… השד דוחף אותם מלמטה, חה־חה־חה!… ומיד הם רצים לחפש להם בחורות וסירות וליל ירח!… הלעג מיעט את דמותם והשיב לו קצת בטחון. רוחו נרגעה. בשעה זו עכב יוסף סגל את נחמן והנמיך את קולו מפני בן־ציון – כי על אביו דבר. שניהם פגרו אחרי חבריהם במרחק כמה צעדים.

• פרוצי־לשון הם, הזקנים. לא נעים לשמוע. אנו מתלוצצים מתוך חדוה, והם מתוך שעמום, מתוך ריקות פנימית, מתוך תשוקה לגרוי מלאכותי, מתוך תאוה בלה ואפסת־כוח, זקן מנבל פיו – אין זה מראה נהדר. ומה הוא נדחק אלינו? חבר הוא לנו? בכלל, אומר לך – כל איש נשוא מנאף הוא על כרחו… אתה מבין?

נחמן הניע את ראשו כמסכים. נדמה לו כי הוא מבין ומקבל, אף על פי כן העיר למען האמת:

• גם אנו, בעצם, לשם גרוי…

• חכם שבעולם! ענה חברו בבטול. – יש הבדל בין מעין מתגבר ובין “מים־אחרונים־וואסער”.

נחמן החריש. את ההבדל הזה לא יכול להכחיש. אך לשונו של יוסף מהירה היא ומזורזת יותר מדי, וההגיון שבדבריו אינו ברור די צרכו. בכל זאת, נכון – אין זה נעים כשאיש בא בימים, כשרוג האב, בא ונדחק אל חברתם בדרך זו. לא נאה. טוב דבר בעתו. צריך כל אדם לכבד את מקומו.

ג.

אחרי חצי שעה יצא גם יחזקאל שרוג החוצה. הוא ירד לאטו במדרגות הרבות – דירתו היתה בקומה השלישית – ופנה ימינה, כמו הבחורים לפניו.

“כל הנחלים הולכים אל הים, –– צחק בלבו, – וכל הדרכים – אל רחוב אלנבי”.

תחילה חשב לסור אל שמעון גיסו, ודאי גם צביה שם. בערב ישובו יחד ויסעדו, אך כבר נלאה מן הבית, ובראותו את פינחס ברדש הולך אל הים שמח ונלוה אליו.

ברדש לא שמח ולא התעורר מקפאונו. בפניו המצומצמים, הבלים והקרים, חלפה הבעה לא־ברורה – ספק רצון, ספק אי־רצון אולם קולו היה שלו ודבריו בנמוס.

הרחוב הגדול המה מאדם רב. כל הבתים וכל המבואות פלטו אליו את יושביהם. אנשים ונשים וטף נהרו בזרם רחב אל שפת הים להנפש מחום היום, מהחמין והדגים אשר בבטנם, מהמטות וחדרי המשכב אשר הקדיחו את בשרם; ובתוך הזרם הרחב, היורד אל החוף, – זרם דק ומטריד, ההולך בקרי. ובעצם הדוחק צועדות בנחת אמהות ואַמהות, הנוהגות עגלות תינוקות, ויש שהן הולכות בשתים, זו בצד זו, ותופסות רוב המדרכה לרחבה, ושוחחות להנאתן, בלי הסב ראש אל העוברים ושבים, הנרתעים לצדדים מפחד פגיעה בתינוק. ובאמצע מערבולת, במקום צר, תוקעת עצמה חבורת מכירים, שמצאו כאן את שעת הכושר לשיחת־רעים קלה…

יחזקאל שרוג התאמץ לצעוד בצד ברדש, אך החבורות הנצבות כאבני נגף במיצר, והעגלות העולות בתנופה, הפרידו ביניהם כל רגע.

• היהודי אוהב את הדחק – והיהודים לא כל שכן – קרא באזני בן ללויתו. ברדש הניע את שפתיו הדקות – צל של חיוך:

• שעתן היא. ברכב ברזל כבשו את כל מעברות העיר.

ברדש זה בן עירו הוא וצעיר ממנו בארבע או בחמש שנים. אביו היה רב, והוא, יחזקאל, אביו היה חייט. הרב רצה שבנו יהיה רב, והחייט רצה שבנו ילמד בגימנסיה. לגימנסיה לא הגיע, אבל – אינו עם הארץ כרוב בני אומנותו: שנתים התכונן לבחינות (אמנם נכשל ועזב), וגם ספר עברי ידע לקרוא בנעוריו. אחר כך בא לאודסה והתחבר אל הסוציאל־דימוקרטים, גם נתפס והוחזק במאסר שני חדשים… אחר כך נשא את צביה ושב והתמחה בחייטות, והיה עוזר לחותנו בחנותו… ועתה הוא בעל בית מסחר לבגדים ובניו לומדים בגימנסיה פה בתל־אביב, ובן הרב – מלמד עברית בשני שילינגים השעה. אמנם, מלומד הוא, יודע ספר, אבל – אינו רב ולא דוקטור. שני שילינגים – אף אם יש לו, נאמר, חמשה שעורים ושש פעמים בשבוע – לא, חמש פעמים – לא יותר מחמש! – שרוג חישב במהירות שבהרגל וסיכם: אולי עשר לא“י בחודש… הוא התבונן אל לבושו הישן והזול ואל מראה גופו המדולדל – קומה קטנה, בפניו חורון לבן, ראשו שב, על אפו משקפים שחורים במסגרת־קרן פשוטה – אי, לאביו היו משקפי זהב, קפוטה מקטיפה יקרה, זקן נאה והדרת פנים! והבן – הנה הוא!… לא, יותר מעשר אין לו. והוא, יחזקאל, על הבית בלבד הוא מוציא כשלושים לא”י – ויש גם עודף. החוף היה מלא אדם, כמו הרחוב. אנשים ונשים רבצו בחול – ירכות וכרסות וגבות ערומים, שלל כתמים בהירים וכהים – לרגליהם זוחלים בשקידה תינוקות מרופשים ומעופרים, פניהם חמורים וצוהלים חליפות. אנשים ונשים שקעו בכסאות־בד, תחת מכסה־בד מצל, שכבו סרוחים בפשוק־רגלים, בקיבורות חשופות, מוצגות לשמש – בשר רב, מחומם, מזיע, מסורבל, בצקי וכחוש, עדין וענוג, רענן וגמיש, בלה ומתנון. הכסאות פזורים על פני רחבת החוף לרחבו ולארכו, רחוק לצד הירקון, אלפי כסאות ונדמה תחיה שכולם תפוסים, אין מקום לשבת. עם רב חונה על שפת הים, ומראהו כמראה המון שהתקהל באמפיתיאטרון או ביריד – לחזות במעשי מוקיונים או לשמוע נאמי נכבדים פרנסי הדור. בין קהל שוכני החול ובין המים – תהלוכה בלי קץ בלי התחלה: צערים וצעירות, זקנים וילדים, לבושים וערומים למחצה, וערומים לשלשת רבעים; בנות דקות ונחמדות לעין, דדיהן הקטנים מזדקפים ביהירות תחת הבד הלח והדבוק לבשרן, אבריהן כאברי נערים; נשים רחבות מתנים, עמוסות שדי ברכה; גברים מוצקים; עלמים שובבים ומשולהבים כסיחים; להקות ערבים, העוברים דומם – רק בעיניהם הם אוכלים בשר נשים, המוצג לראוה, ובולעים את רוקם. והלאה – ים גדול, אפל, ורקיע עמוק, המזהיר ברבוא גונים ובני גונים, המתחלפים מרגע לרגע. גופים צחים מנתרים בתוך המים העכורים, עולים ויורדים, מתכוצים וקופצים ונופלים, צועקים וצוחקים ומתגרים בגלים, הבאים ומעלים קצף – גל אחר גל, גל רודף גל, בלי הרף, והקהל הנפוץ על פני החול רובץ שרוי בזעתו, מנמנם ומביט אל התהלוכה ואל הים – אלה הם המחזות שהוכנו לו. שרוג רואה אשה שלבשה שמלה קלה, ועתה היא טורחת להתיר ולפשוט את כסות־הרחצה אשר לבשרה, ואין הדבר עולה בידה בנקל. היא אנוסה לשוב ולהפשיל את שמלתה. גברים עוברים ומתעכבים וזנים את עיניהם מקטעי בשרה המתגלים שלא כהלכה. האשה נחפזת, פניה אדומים ומרוכזים – – “כפני קטן שסרח”, – עולה על דעתו של שרוג השואה מבדחת, וחיוך רחב פותח סדק בין קצות שפמו ובין זקנו. הזרם גורפם. גבר שמן, קמל־פנים וכבד־מבט, עומד בדרכם: כתפיות מכנסיו הקצרים הותרו, המכנסים ירדו אל תחת הכרס הערומה, המתקמרת כנאד מלא, גלשו ונעצרו והיו כתלוים בשערה, ולמטה, בתחתיהם הסתמנו כמו קשורי חבל עבה, מקוצצים ועקומים. ברדש העיר בקול נמוך:

• מציג לראווה…

והוסיף כמדבר אל עצמו:

• ואולי יש טעם בעקור?…

אשה צעירה, חלקה, ורודת־גוף, ישבה על בטן חברתה, שהתפרקדה בכסא־בד, ראשה מורם, תסרקתה גבוהה – כתר פז נוצץ לאור השמש, שפתיה צבועות ארגמן, עיניה מבריקות ומקניטות, רגליה מעכסות ורוקעות בחול, צלעותיה מרתתות, והיא צוחקת לסרוגין בצחוק מגרה ותובע תשומת־לב. שני בחורים עמדו בריחוק־מקום ולא גרעו עין ממנה. פניהם חורו.

• התראה זו?…

• זונה! – זרק השני בעקימת־פה.

• האמנם?

• ואתה לא ידעת?

נער דוחף סירנית קלה מהחוף אל מול הגלים הבאים מן הים, הצובים בבואם ומתפוררים בשצף קצף הסירנית – לוח צר, רטוב וחלק, בלי דפנים, מקום מדרך לאיש אחד, ותחתיתה השקועה במים – קשת־עץ כבדה לשווי־משקל. הנער דוחפה בידו האחת ובשניה הוא אוחז משוט ארוך, בעל כפים. הוא מעביר את כליו בין המתרחצים, המתפלשים במי הרקק, קרוב לחוף. מתקדם בזריזות, נאבק עם הגלים ההולכים בקרי – וכבר עמקו המים, עד שכמו הגיעו. פתאום הגיח מן המערבולת ועלה על הסירנית בקפיצה אחת. זו הזדעזעה, היתה כמתהפכת וטובלת, והוא עומד על בטנה הלבנה, הנוזלת, רגליו בטוחות, גוו זוקף, המשוט סובב בידיו כמנוף, יורד ימינה ושמאלה; הסירנית הקלה מתחלחלת תחתיו ומכרכרת, תוקעת את חרטומה בקצף הגלים, מרימה את אחוריה וגולשת מטה, אל בין הבקעות, קמה ומתרוממת כסוס סורר, חוצה את ראשי הגלים, מחליקה ודוהרת – הלאה, הלאה, אל המרחק.

• קונדסים! – העיר שרוג. – ואין עליהם פחד. טוב שהעמידו מצילים… הלא גם זאב שלי מבלה פה בים כל ימיו. שחיין הוא – רוצה לזכות בפרס. אושר גדול! ואולי היה זה זאב, הא? האמנם הוא?… מה, באמת, נותנים להם להתרחק כל כך? המעט טובעים כל שנה?

הם טיילו לאורך החוף כחצי שעה, התהלכו בתוך הקהל הלוך ושוב, ולבו של שרוג האב אינו שקט. מפעם לפעם כוון את עיניו אל הים. לסוף ראה נקודה מתקרבת – והנה נער רוקד על רעמות הגלים; הוא עומד איתן, כפות רגליו דבוקות אל לוח הסירנית, כמ קבועות במסמרים, משוטו בידיו כקשת הכנר, והוא כמנגן, והים כעוגב. הנה בא ועובר בזהירות בין גופות המתרחצים.

• הלא זה זאב! – קרא שרוג באנחת הקלה ובגאווה אבהית מהולה בתרעומת. – לבי אמר לי כי הוא זה… זאב! בוא, בוא, הנה, תכשיט שלי! מה זה – השתגעת? לשוט רחוק כל כך על הקרש הזה? מי הרשה לך? עתה ראיתי את מעשיך בים…

• תיכף אבוא, אבא! – צעק הנער, ושב ודחף את הסירנית והובילה אל מקומה

אחר כך בא במרוצה ועמד לפניהם רטוב ומתנער, אגלי מים נוצצים על חזהו כפנינים.

• תן לי גרוש, אבא – אקנה כעכים!

• ברוך הבא! איני רוצה בתעלולים כאלה – אתה שומע? אני אוסר עליך לשוט על הקרש ולהתרחק… משחק מצא לו! מה אתה עומד כגולם? הנה ה' ברדש – אינך רואה? כל נמוס שכחו. יומם ולילה – בחול ובמים. החול מלא את מוחם.

הנער הסב את פניו הרחבים, הבריאים, השזופים בשמש וברוח, בחול ובים, הדומים מאוד בתבניתם לפני אביו, כיוונם אל ברדש זה, שפניו צנומים וסגורים ושפתיו הדקות הדוקות, ופלט באדישות, כאדם העושה דבר שאין בו טעם ותועלת, ואף על פי כן אינו פטור מזה:

• שלום, אדוני!

מיד הפך ראשו, עיניו מפיקות תשוקה, והוא חוזר לענינו:

• תן לי גרוש, אבא – אני רעב.

• רעב? לך הביתה ואכול.

• ושם אין איש.

• לך אל הדוד שמעון. אתה יודע כי אמא שם. ותלכו יחד הביתה.

• אני רוצה כעך.

האב יצא ידי חובתו בנהימה, ולאחר רגע של שהיה הושיט לו גרוש. זאב הביט כה וכה – חפץ לגמול לו טובה.

• אבא! – צעק בקול צלול ונרגש. – הנה שני כסאות פנויים! שם תשבו. ומיד זנק אל בין הקהל ונעלם.

• ככה הוא, – אמר שרוג בהשקיעו את אחוריו בחיק הכסא הדהה, שהזדעזע תחתיו ובדו נמתח. – אתה בגילו מלאו את ראשך בגמרא, והם – רק חול ורוח בראשם.

• היינו הך, – הפליט ברדש, ושפתיו היבשות נעו כמו בגחוך, – ואולי יבריאו קצת…

• בריאות אינו חסר, השקץ שלי, וחפצו להיות מלח – השמעת? חה־חה־חה!…

• ומה בכך?

• לך לא איכפת… והלא גם אניות אין לנו.

• אולי תהיינה…

• נחמתני. תענוג להיות מלח! ראיתי מלחים באודסה. ואתה, ברדש, לב קר לך. רווק זקן אתה, כך נולדת.

• גם אבי היה כך, אמר ברדש בשביב של משובה בעיניו, – לולא נשא לו אשה.

שרוג צחק והזכיר לו את המעשה בעקר שטען כי סבל ירושה הוא וכל משפחתו כך מכמה דורות. ברדש שתק. שרוג שב אל הרהוריו האבלים. הנה נוהר זרם בני אדם בריאים, רעננים, שזופים, והוא יושב מן הצד. ואף אם יתהלך בתוכם יהיה מחוץ להם. כי הם בחבורות מלוכדות, זכר ונקבה, כוח שאוב עובר ביניהם, בין נפש לנפש, בין בשר לבשר, בין השדים המפרפרים תחת כסותו הקלה ובין המתנים הקשים והמאומצים שכנגדם. והוא – מה לו פה ומי לו פה? הוא וברדש, מקומם בכסאות מן הצד – והזרם ילך לדרכו ויעבור על פניהם… הוא, שרוג, לפחות בית לו ואשה וילדים, וברדש גלמוד וערירי. וכך היה מאז. מסכן, איך יכול לחיות בבדידותו? והוא איש משכיל ורב מחשבות – פילוסוף הוא! המלה “פילוסוף” נגעה עד לבו. זכרונות נעורים היו כרוכים בה, הד עבר רחוק. כן, פילוסוף! עם איש זה יוכל לדבר – הוא יבין לרוחו. היום העריב. כדור השמש האדום מדם טבל בקצה הים. באפקי הרקיע להבת זהרורים. חלל העולם מלא רטט מתכת צרופה ונגהה הולך ומועם. פני העולם נשתנו בדמדומים, היו כמדומים – אור וחושך, מעמקי מרום אפלים ומרחבי ים שחורים, המון הולך – אין ראשית ואין אחרית, קול רגלים רוחשות בחול, קול אשה המרננת לעצמה – רינה רכה ונוגה, צחוק, לחשים והמיה – המית־עד.

• כיון שנפגשנו, – פתח שרוג בשפה רפה, – אומר לך, ידידי, כי אתה תבין… הנה יש לי אשה ובנים גדולים, לבד מהנער הזה, זאב, והלא אתה מכיר אותי מנעורי. מאז הייתי מעורב עם הבריות ואוהב שיחת רעים. ועתה מתמעטים האנשים סביבי. הישנים – מי מת, מי התרחק או נסע. העולם מתרוקן, והמקום אינו מתמלא עוד. בחנות אני עסוק כל יום, בני אדם באים והולכים, הכל כאשר היה. אחר כך אני בא הביתה. ובבית – מינה, בתי הגדולה, איננה, בירושלים היא, בית לה משלה, ובן־ציון בחור גדול, גמר את הגימנסיה, ולו חברים כמוהו, חוג שלם, חברה – ואני לבדי. אני מחוץ. מבין אתה?…

הוא הפסיק – לא ידע מה עוד יוכל להגיד. ואף זה שהגיד, לא ידע – למה? משקפי ברדש מששו את פניו בזכוכיותיהם האפלות.

• אני מבין, – הפליט חרש.

שרוג נאבק עם מבוכתו:

• אינני נטפל אליהם בטיוליהם ובעסקיהם. איני צעיר ואיני הולך בטל. אבל בחברה, בשיחה, בשעה שהם באים אל ביתי… המעשיות אשר בפיהם – כבר בימי חמיל ימח שמו צמח להן זקן. חדושים הם מחדשים? בן־ציון מספר – מתפקעים מצחוק. אני מספר – מביטים לצדדים ופניהם כאילו אכלו ביצה סרוחה…

ברדש לא התשתף בצערו. להפך, הוא רחש בוז גמור אל רגשותיו ואל סבלו. המכשולים הנפשיים שצפו לפני איש זה, בדרך הטבע, לעת זקנתו – נודעו לו, לברדש, משחר ילדותו, והם שקבעו את מהלך חייו. אביו היה רב נודע, עסקן ופסקן, “עוקר הרים” – על כן עזב הוא, הבן, את התורה והתרחק מן “התחום”, וישב עשרים שנה בקזן, לוטש זכוכיות ומוכר משקפים והוגה בבעיות נפש היחיד ונפש ההמון. לולא זדון הבולשביקים עוד היה יושב שם, בחנותו הקטנה, גם היום.

• לא היה זה ממנהגו להכנס בשיחה עיונית עם אדם כמו שרוג, שהוא אחר הכל אינו אלא חיט, אם גם טעם בנעוריו, בקצה המזלג, טעם של השכלה “אכסטרנית” והשכלה “פרולטרית”. צערו המאוחר עלוב הוא ומקורו דליל, אך התופעה, שכשהיא לעצמה, משתלבת בבעיה רבה – בעית הרציפות והחדוש. אמנם הוא יכול להרהר בה בפני עצמו, אך יש ובתוך שיחה אתה בא לידי יתר בהירות וקביעות בהגדרה.

ברדש הדליק סיגרית ואמר:

• כל דור ודור – העתקה מקודמו, אבל כל העתקה שונה מעט ממקורה. וברבות הדורות מצטרפים ההבדלים הקטנים לחשבון גדול. שנוי בתוך הרציפות – בלעדי כן אין מאומה… אך בכל דור ודור סמיכה הרציפות המורשה, קרושה וכבדה מאד, והחדושים – טפין טפין… בפרט התכונות הנפשיות…

• “לא זה! לא זה! – הפסיק את עצמו ברוגזה פנימית, – וגם אינו מבין מלה”.

• כנגד מה שאמרת, – המשיך ברדש מתוך קפיצה משונה במחשבותיו, – בבית שאני גר יש לי תלמידה אחת, שכנה, צעירה משרדית, קצרנית, אמריקאית, בשבת שעברה נכנסה אלי ושאלה את ספתי לשנים, שלשה ימים – ולי מטה לבד מהספה. למה לה ספה? בא אליה מכיר ואין לו מקום ללון. בתי המלון מלאים, וגם יקרים. כלתו ידידתה, גם היא תבוא בקרוב. בינתים ימצא דירה או חדר – יתהלך יומים בעיר וימצא. – “אם כן, לאן תקח את הספה?” – לחדרה. תמהתי בלבי: קאקא חיורא – ומה תאמר כלתו? ושוב הרהרתי: שעת הדחק. אינני אוהב שכן בחדרי, אולם, אם הוא איש שקט, ואם רק ליומיים – מילא. וכך אמרתי לה. אמרה: “למה נטריד את אדוני? הלה מכירי מאז, והיא חברתי. ילון אצלי יומיים – מה בכך?” אמרתי: “אם ניחא לה, ניחא גם לי. הנה הספה – קחוה”. – אחרי כן הלכתי לארוחת הצהרים. בשובי באה אלי שנית: “מר ברדש, אם לא איכפת לו – יישן הבחור אצלו”. “לא איכפת לי” – אמרתי ולא הוספתי לשאול שאלות. חשבתי: אולי הבחור חכם ממנה, ואולי הרהרה בדבר ונמלכה בדעתה, כי על כן גם לה כעין חתן או ידיד־חיק, והיא נערה טובה, עליזה, והעיקר – מרויחה את לחמה. ומה לי לכל אלה? והבחור אמנם היה מנומס ומבקש שלא להפריעני: בבוקר הלך ולא ראיתיו עד שעה מאוחרת בלילה, בבואו לשכב. וזה כל המעשה.

הוא שתק רגע והוסיף:

• אך למעשה יש זנב קטן ומחכים. וודאי תמצא גם אתה בו ענין. באתי למחרת לתלמידה אחרת,ליטאית גוצה, חרוצה ועבדנית, והיא חברתה־למשרד של הראשונה. כך היא דרך השעורים – חוליות הנוגעות אשה בחברתה, כי מנין לדעתך, באים שעורים? אחד ממליץ לשני והשני לשלישי, ויוצא כי תלמידי ותלמידותי מכירים זה את זה או זו את זו… פוגשת אותי הליטאית בחיוך ערמומי: – מה נפל אתמול בינו ובין פלורנס?" – פלורנס זו האמריקאית. – “מה נפל?” – שאלתי. – האם נפל דבר?" – “פלורנס ספרה לי בדבר הבחור – זה החדש?”… – “כן הוא לן אצלי, לפי שעה; מבקש חדר”. – הליטאית צחקה: – “פלורנס נבהלה מפניו”. – " מפני מי?" – “מפני אדוני. כשחפצה לקחת את הספה נתן בה מבט כזה…” – השתוממתי: – “איזה מבט?” – של בהלה – עד שנתיראה וחזרה בה… חה־חה־חה!" – “רק משום כך חזרה בה? ואני חשבתי כי יש לה נימוקים אחרים”. – “לא, רק משום כך. גם אמרה לי: לא עלה על דעתי שהוא שמרני כזה”.

• שמרני," חזר ברדש בלעג. – מדת התוכּיוֹת – כמה היא מושלת במוחות בני אדם, ובמוחות בנות חוה – על אחת כמה וכמה! ויש במלה זו בפי פלורנס, עוד צד, לבד התוכיות, והוא העיקר לנו בעניננו. כלל גדול הוא וראוי לזכרו: האיש שאתה מדבר אליו לעולם לא יקבל את דבריך – ויהיו ברורים כשמש – כפשוטם וככונתך. אלא יהפכם ויסלפם עד שיעשה מהם מטעמים כלבו, ובפרט אם אינו בן מינך או בן דורך. מה רצתה פלורנס זו? לפרוץ פרצה קטנה במוסר שירשה מאמה. המוסר המורש – זה כבר הוא צולע על ירכו, ואף על פי כן עוד שרשיו עמוקים בנפשה. השגות מושרשות והשגות קלוטות מאויר זמננו משמשות במוחה בערבוביה. ובעמדה לפני מעשה – מעשה שטות במסיבות האלה – נרתעה, ובהרתעה – התבישה בפני עצמה על “מורך־לבה”, ולא נעם לה הדבר מאוד. מה עשתה? עשתה מה שיעשה כל אדם במקומה, בפרט אדם שמחשבתו פשוטה, רחוקה מבקורת והולכת אחרי יצרו – עמדה “והפכה את היוצרות”: השכן, מורה זקן, נבהל מאוד, עוד מעט ואחזתו פלצות – משמר הוא, בן הדור הישן, – ותרא ותעש עמו את החסד הזה. מבין? חה־חה!… כך מתגדר כל דור בסלופיו העלובים וזוקף את טפשותו ואת חולשתו על זולתו. והדבר הכרחי לו בכל שכלו וסכלותו. מלחמת־מגן היא – מלחמת הקיום. העגל הדוהר על פני הככר, שכור מעוצם הכח הצעיר, התוסס במתניו – מה לו ולנסיון הפרות והשורים אשר קדמוהו? הוא מפלס נתיבות חדשים, הוא מחדש דרכי חיים. והשור הזקן מעלה זכרונות נוגים מימי עלומיו ואומר בביטול: “כבר היה לעולמים”. אך העגל דוחה את חכמתו הבלה במנוף זנבו: מה יודעים הזקנים הללו, הרובצים בצדי השדה? היסתערו על פני הערבה בזנב מורם? הראו כזאת בדורותיהם? ואנו דור חדש – דור מעפיל, חובק זרועות מרחב… וכולי וגומר.

הוא הדליק עוד סיגרית והוסיף:

• תאמר: האין חדש בעולם? יש חדש – התפרדות והתלכדות. צרופי צרופים עד בלי די. אבל בעלי החיים שהתגבשו למיניהם – לא ראיתי תמורות ניכרו בתכונותיהם הנפשיות היסודיות באלפי השנים המעטים, שהחקירה המדעית נגעה בהם במידת־מה…

ד.

זאב שב ואכל את כעכיו בתאבון רב. הוא ישב בחול, ליד כסא אביו, כרסם וטחן בשניו ולעס. מלאכת פיו מלאה את אזניו בשאון קהה, שהלך והתערב בקשקוש רגלי האנשים, המשוטטים בלי הרף ברצועת החוף אשר בינו ובין המים, בהמולת הים, המרבה קצף, כדרכו לעת ערב, בקולות משוחחים, ברחשים, בחריקת כסאות. ככלותו לאכול גחן על בטנו ושם את פניו על זרועו המקופלת, הנחה בחול. רוח טובה לטפה את גבו הערום עד המתניים ואת רגליו הערומות עד המפשעה; הרוח נכנסה בעד מכנסי הרחצה הדקים וצננה חום בשרו.

אין אבא שם לב אליו – ודאי גם לא ראה אותו בשובו ואינו יודע שהוא פה. הזקנים מפוזרים הם ושקועים בדבריהם. והם אוהבים לדבר הרבה. הם יושבים במקום אחד, אינם רצים ואינם קופצים לתוך המים בקפיצה גדולה, אינם נאבקים עם הגלים ואינם מתרחקים מן החוף – כמו ילדים קטנים! – וגם אין הם משחקים בים, ולא על שפת הים… חלשים הם, אבל חכמים וראו הכל. אבא ראה בעיניו את הקיסר ניקולי, שמלך ברוסיה לפנים, והבולשביקים הרגוהו – והוא, זאב, לא ראה מימיו קיסר – רק את הנציב ראה פעם אחת ברחוב – אבל הנציב אינו קיסר.

הוא קלט קטעי דברים משיחת אביו והרהר:

"בן־ציון חושב שהוא גדול… טפש הוא, וכל חבריו טפשים. רק להתמזמז עם הבנות הם יודעים. רק רואים בחורה – מתמוגגים כולם, והבחורות מתמוגגות. כל הבנות צרחניות הן, ופחדניות. לכדור־רגל לא תצלחנה, וגם בשחיה הן נרפות ומפגרות. בהתחרות הבאה אהיה הראשון. בן־ציון לא יהיה הראשון לעולם. בינוני הוא בתרגילים, זריז, אבל קלוש, ואני אהיה הראשון בשחיה ואזכה בפרס, וכשאגדל אהיה רב־חובל.

הוא ראה את עצמו לבוש מדים מזהירים, כפתורי זהב לו, בפיו מקטרת, הוא עומד על “הגשר” למעלה וצופה במשקפת, ושלישיו וכל המלחים עומדים ומצפים לפקודותיו. הוא מדבר ברם־קול, וקולו אדיר כשאגת הים. והים גואה, הים סוער. סערה נוראה. הכל רצים ומתרוצצים אובדי־עצות. האניה מוטלת על צדה. התורן נשבר, תחתיותיה כבר מלאו מים, היא הולכת ושוקעת. הוא מרעים: סירות ההצלה! הכל נדחקים אל הסירות. רק הוא עומד בלי נוע על גשרו. הוא לבדו. חובתו לטבוע יחד עם אניתו, כי על כן רב חובל הוא. לטבוע או רק להשאר האחרון בה? כנראה, האחרון. למה לו לטבוע? וכבר האניה צללה כולה, הגשר נשמט מתחת רגליו, והוא צף על פני המים. הים כמרקחה. הגלים – הרים. הסירות נעלמו – אולי נטרפו כולן? הוא לבדו בתוך הקלחת. אין דבר, הוא רגיל. כי על כן רב חובל ותיק הוא. עתה עליו לאמץ את כל כוחותיו ולשחות כמה שעות עד אשר יגיע לאי בודד…

בתוך כך שמע את קולו של ברדש. זה האריך ודבר לאט, ודבורו הילך תרדמה. זאב הקשיב ולא הקשיב: בחורה אמריקאית ובחור אחד, והוא לא חתנה, והיא רוצה שילון עמה יחד, וברדש כועס – ודאי, אין זה נאה שבחורה גדולה… וחברתה צוחקת לו… ובצדק. מה הוא מתערב? עסקו זה? הגדולים – בכל דבר הם מתערבים. מה להם ולבחורות? להם יש נשים. אבל ברדש אין לו אשה. רוק זקן הוא. אולי הוא מקנא לה? אבל היא לא טיפשה – רוצה בצעיר. הבנות ערומות כנחשים – אין להאמין להן. הפכפכניות הן.

ברדש מלומד מאד. הוא מלומד מאבא. אבל אבא חכם ממנו. אבא מספר דבר – הכל שמחים, הכל צוחקים – והוא מדבר רק מחשבות, כמו קורא מספר. איש לא יוכל לדבר כמוהו. אבא אומר שהוא פילוסוף, ואולי יש עוד פילוסופים. הוא זקן כמו אבא, אבל אבא כבר סבא, והוא גם לא אבא – רק רוק זקן. מה לו ולבחורות? הן צוחקות לו. אין זה עסק של זקנים.

זאב נלאה לשכב על בטנו והתהפך. בין הכסאות עבר בעצלתים נער דק וגבוה.

• מרדכי! – צעק זאב וקפץ על רגליו.

אביו הסב את פניו:

• אתה פה, שובב? אל תברח! הנה אנו הולכים הביתה.

• אני פה, אבא! זרק זאב תוך מרוצתו.

• מי שם עם אביך? – שאל מרדכי.

• ברדש. איש מלומד מאד. והוא בן רב ומדבר כמו מספר –השיב זאב בגאוה.

• ד"ר זעפרן, המורה שלנו, גם הוא בן רב, והוא יותר מלומד.

• לא, הוא יותר מלומד. הוא פילוסוף. גם אבא אומר כך.

• אבא! לעולם אתה סומך על אבא! צריך אדם לחשוב במוחו ולא במוח אבא.

זאב שתק מבויש. מרדכי גדול ממנו בשנתים וגבוה בחצי ראש. גם שפם כבר השחיר לו. זאב ראה את עצמו קטן לעומתו וקנא בו והתרעם עליו בלבו – לא כל כך על גדלו, כמו על התגדלותו, כי הרגיש בה מעשה שבכונה. הוא רצה להשתוות אליו ולא יכול, כי מרדכי היה כאיש רב־נסיון ובכל דבר ידע לפסוק הלכה במהירות ובודאות. רק בקולו מצא לו זאב מעט נחם – כי היה דק ומצייץ כקול ילדה. אחר הפסקה פתח בענין אחר:

• ברדש ספר על בחורה גדולה, ושם בא בחור שאין לו חדר, והיא הצתה שילון אצלה – –

• רצתה?

• אבל אחר כך חזרה בה – –

• פחדה שיהיה לה ילד…

• איזה ילד?

• טפש! וכי אותך עשו באצבע?

זאב התכעס:

• לא עסקך! אתה טפש! חמור!

הוא נטה את מצחו ואמץ את ערפו, ועמד כנגד חברו כלודר בזירה. הוא שאל את עצמו, אם להרביץ לו בימנית בחזה או בשמאלית – באוזן? ועל שנותיו הוא מצפצף. בן ארבע עשרה? בחור גדול? – אדרבא, יראו הכל, מי משניהם הגבור! מרדכי זז ונרתע צעד אחורנית ומלמל:

• אל תשתגע… ובכלל: לך לעזאזל!

בינתים נסוג עוד צעד, ופתאום חמק בתוך הקהל השוטף – ואיננו.

• פחדן! צייצן! קרא אחריו זאב.

הוא נפח את חזהו הרחב, אמץ שרירי ידיו והרגיש את עצמו חזק מאד.

• גדול הוא? – אמר בבוז. – ןמצייץ כתינוקת. שפם לו? – ולי אגרופים. וטוב אגרוף משפם!

• אבא, אני רעב!

• טוב, טוב, בני. בוא! אמנם כבר הגיע שעת הארוחה. שלום לך, ברדש! למה לא תסור אלינו לעתים קרובות? הלא בני עיר אחת אנו ומכירים מילדותנו – גם צביה שמחה תמיד לבואך. זאב, אמור שלום לה' ברדש!

• שלום, אדוני.

עתה ברכו ברצון, ובקולו נעימה של חסד: פילוסוף הוא, וכל דבריו כמו כתובים בספר; וגם הוא רוק זקן, בודד, צנום וחלש – ואם יקומו עליו עשרה כמרדכי יהיה הוא, זאב, למגן לו!

• תחלה נסור לדוד שמעון ונקח את אמא, – אמר שרוג.

האב והבן צעדו לאטם בתוך ההמון הצפוף, השב מהים העירה.