פרק ראשון: נוטי הקו    🔗

א. 1815–1831    🔗

כל פרק הזמן שמן הקונגרס הוינאי עד המהפכה של שנת 1848 – נמצאה איטליה תחת ידה הכבדה של “הברית-הקדושה”. כבאת כוחה של זו כלפי איטליה הופיעה אוסטריה. החיים המדיניים והתרבותיים היו נתונים בסד מפני חמת המושלים, אימת האפיפיור ונחת זרועם של החיילים האוסטריים. עקת המשטר היתה שונה לפי גלילות הארץ.הלחץ היה מורגש פחות בטוסקאנה: בפיימונט הפיגה את מרירותו פקידות ישרה ונבונה; בנפות אוסטריות המתיקוהו בתי-ספר מתוקנים למדי ודאגה לפיתוח המסחר והחרושת; המועקה גברה ביחוד בניאפול ובנפת האפיפיור. ואולם בכל הארץ לגלילותיה, באין פדות ביניהם, שררה צנזורה חמורה מאוד ביחס לעתונות, בין איטלקית, בין לועזית. מספר כתבי-העת היה דל מאוד (בשנת 1833 לא הגיע כדי 100 בכל הארץ) ולרובם – אופי מקצועי-טכני. אגודות ואספות מדיניות היו אסורות בהחלט, והאופוזיציה המדינית אנוסה היתה להתחפש בלבוש אגודות טכניות. שלטה בכפה משטרה פוליטית, זריזה ובקיאה, ורשתה היתה פרושה על כל החיים, בין פרטיים ובין צבוריים. בנפת האפיפיור היה השלטון המדיני מרוכז כולו בידי הכוהנים, ואמנם השפעתם של 150.000 הכהנים, הפזורים על פני כל הארץ, היתה רבה בכל מקום. הדת הקתולית היתה דת המדינה, שאר הדתות – היו נסבלות, ולעתים גם נרדפות. לכנסיה הקתולית העניקו בכל מקום זכויות יתרות. לה היו כפופים כל עניני נשואין והיתה בעלת סמכות רחבה בעניני ירושה. הכהנים לא היו כפופים לדין אזרחי. יהודים ופרוטסטאנטים לא היו רשאים להעיד בקתולים. על העתונות היתה שוּמה לא רק בקורת חילונית, אלא גם כוהנית. המוחרם מן הכנסיה היה פסול לכל תפקיד מדיני וצבורי. מוסדות נבחרים מרכזיים נעדרו בהחלט. על עניני הכספים והמסים לא חלה כל בקורת. ההנהלה העצמית המקומית, שלפנים באיטליה עלתה למדרגה גבוהה ביותר, שבה לקדמותה בימי הריסטאורציה רק במדה זעומה מאוד; היא חפשה מקום צנוע בנפות האוסטריות בלבד. שטת-חנוך נאותה במשהו היתה מצויה רק בלוֹמבארדיה וּפַּארמה. בית-משפט מכובד על הבריות היה רק בלומברדיה וטוסקאנה. בפּיימוֹנט, בנפת האפיפיור, במוֹדֵנה ובניאפוֹל נושנו החוקים ונסתבכו מאוד והמשפט הפך למספח. כמעט בשום מקום לא ביררו משפטים בפומבי ולנאשם לא הודיעו אפילו את תוכן החקירה המוקדמת. היהודים היו משוללים זכויות-אזרח, סגורים בתוך גיטו. בנפת האפיפיור נפרעו ממחללי הקודש בניקוב-לשונם, בתי- הדין ענשו את המקימים מנהגי הדת המושלמית, ענשו נשים נוצריות ששמשו מיניקות לילדים עבריים. פעמים אחדות הוחזרה האינקויזיציה על כַּנה. בפּימונט, ניאפּול וסיציליה שררו גם שרוֹר החוקים והמנהגים הפיאודליים, על דעת האצילים הקנאים והנבערים. התפתחות חיי העיר היתה קלושה מאוד, והיו רק שש ערים בנות 100.000 תושבים ומעלה. אוכלוסי שמונה הבירות גם יחד לא הגיעו למיליון אחד. לא פחות מכדי 60% של כל הישוב היו עסוקים בעבודת האדמה. עסקי-מסחר גדולים היו קיימים רק בגֵנוּאה, מלאן וליווֹרנו, ומפעלי חרושת – רק בלומבארדיה ובפּיימוֹנט. הפועלים החרשתיים, שרובם היו עסוקים בחרושת-בית, מספרם היה עוד מצער למדי, אם לא לצרף אליו את ההמון האוירי אשר בוֵנֵציה וניאפול, המחוסר כל משלח-יד מסוים – חטיבה שלילית בהחלט, בין במובן החברתי ובין במובן המדיני. מסחר החוץ לא היה רב. השיטה של מכסי הגנה, רבוי תחנות-המכס, חוסר שיטה מאוחדת במטבע ובמשקל ובמדה, תחבורה דלה, כפיפות הבנקים לממשלה – כל אלה עמדו למפגע להתפתחות חיי החרושת.

אמנם, אחרי הקונגרס הוינאי עברו עוד כשתי עשרות שנים עד אשר רָגעוּ הרוחות ושַכּוּ הגלים, אשר המהפכה והאימפריה הסעירו על פני מימי איטליה העומדים. הריסטורציה, אשר ירדה כרוכה במעשי טירור, דיכוי ואכזריות, קוממה כנגדה מערכות נפגעים מרי-נפש. עוד נותרו פזורים ברחבי הארץ קבוצים בודדים של ליברלים ויעקובינים. פה ושם התלקחה שלהבת זעירה, בלתי-נראית כמעט, לאהבת המולדת האיטלקית. עוד נשארה בלבבות הצלחת הַהֳפֵכוֹת למיניהן, ולזכרן החי התלקטו קבוצות קושרים, התאגדו אגודות חשאיות, ביניהן העיקרית – אגודת הקארבונארים. מקצתן של אגודות אלו נולדו על טהרת המאסוֹניוּת או לבשו צורה מאסוֹנית; לאחרות היה פרצוף דתי-קתולי והכוהנים מלאו בהן תפקיד רב, סימן - לא לחירותם הרוחנית של הכוהנים כי אם לזיקתה של התנועה הצבורית להשפעת הכַּהֳנוּת. הנוסחות המיסטיות, המנהגים הרזיים, אָפין הרומנטי-הנסתר של האגודות הללו – כל אלה לא יכלו לכסות על דלותן הרעיונית.

בניאפול התאחדו הקרבּוֹנארים עם הבוּרבוֹנים במלחמתם נגד הריפובליקה הניאפולית. יורש העצר הניאפולי, מי שהיה אחר כך המלך פרדיננד הראשון, כמוהו כיורש העצר הפּיימוֹנטי, קרלוֹ אלברטוֹ, היו חברים נכבדים לאגודה. הרוב הגדול של האגודות התלקט מבין פקידים, אישי-צבא מתקופת נפוליאון, כוהנים ואצילים. ברובן הטעימו האגודות את מסירותן לואטיקן ולנסיכים השולטים. מי מחברי האגודות רצה בקונסטיטוציה, ומי – בריפובליקה, ואחרים בפדרציה של כל גלילות איטליה ועליה לראש – האפיפיור. על איטליה מאוחדת לא דבר ולא חלם איש. בשנות 1821–1820 התלקחו, בהשפעת המהפכה הספרדית שחלה באותו זמן, שתי מרידות גדולות, העזות שבמרידות הנהוגות בידי הקרבונארים, האחת בניאפול והשניה – בפּיימונט. ספק הוא, אם ידעו המורדים עצמם מה חפצם. בניאפול אלצו המתקוממים את ההמון ואת אנשי הצבא להריע: “יחי האל, המלך והקונסטיטוציה”. וכלום הבין ההמון מה פירושה של קונסטיטוציה זו, אשר עליה לא ידעו דבר גם המנהיגים? בפיימונט אמרו להעמיד בראש ההתקוממות את יורש העצר קרלו אלברטו, אשר ברגע מכריע התכחש לתנועה. בסיציליה, אשר משם בעצם הֵקֵרָה תנועת ההתקוממות, היה לתנועה צביון בולט של התבדלות. תכנם המעורפל של הרעיונות המניעים, הפעולות הנפרדות ללא-התאם, נשיאת העין – מתוך בטחון שוא – אל המלכים והאפיפיור ותלישות גמורה מן העם – כל אלה הנחילו עד מהרה תבוסה טבעית למרידות-המהומה, הנראות לעינינו כמין תערובת צבאית-אצילית-קונסטיטוציונית ועם תבוסתן באה ריאקציה אכזרית עוד יותר. בדכוי מרידות אלה מלאה אוסטריה את התפקיד הראשי.

על עצם סִפָּה של התקופה החדשה בקורות התנועה האיטלקית וכעין חוליה סינתֵּטית לשגגות העבר ולגרעיני הבאות, מופיעה ההתקוממות של 1831–1830 במודינה, פארמה, רומַניה, אוּמבְּריה ומַרקי. לגמרי מחוץ לתנועה נשארו טוסקנה, לומבארדיה, פיימונט, ניאפול ווינציה. הפעם דגלה ההתקוממות בסיסמות לאומיות. אך למעשה, בהיותה מושפעת ממהפכת יולי 1830 בצרפת – רב היה גם בה החקוי. נעדרה כל תכנית מסוימת, נעדר רצון ברור המוצק ונעדרה הכרת אחדותה של איטליה ואחדות תנועתה הלאומית. בראש ההתקוממות עמדו - כמו בשנת 1821 – הקרבונארים, שבטחו גם הפעם בנסיך-שליט, פרנצ’סקוֹ ממוֹדינה, שעזבם לנפשם ואולי גם בגד בהם, כאשר עזבם או גם בגד בהם בשעתו קרלו אלברטו הפיימונטי. ושוב, כמו בשנת 1821, נישאו העינים לעזרת נכרים בהתערבותם. גבור המרד, צֵ’רוֹ מֵנוֹטי (menotti) שהומת ביריה, ציוה לדורות הבאים: “אל תבטחו בנכרים”. התנועה, שמנהיגיה ראוה כלאומית – היתה למעשה מפוררת לגלילותיה. המדנים שבין הגלילות השונים, מגמתו של כל אחד מהם לנהל את המלחמה ברוח עניניו הנפרדים ולהִכּוֹן כמדינה בפני עצמה, ואדישות העם – כל אלה הצמיחו עד מהרה את כוח התנועה והקלו לוינא את המלאכה: לדכאה. המרידות המחוזיות הללו של שנות 1831–1830 היו אחרונות, המסימות את תקופת החקוי בקורות ההתאחדות של איטליה ופותחות בתקופה לאומית ומהפכנית.

רפיון יד העם ושפל-רוחו ובשעבודו, רוחה הנסוגה של האצילות והכהנוּת, חולשת הבורגנות, שלטון המשטרה המקיף, שלטון בלי-מצרים - האפילו על איטליה עד לבלי הבחין כל זיק חיים חברתיים. ולרבים היתה איטליה נראית כנידונה לגסיסה ולהתנונות. לָמֶנֶּה (lamennais) הסופר הצרפתי הידוע בימים ההם, בבקרו את רומא בשנת 1835, מסר את רשמיו בלשון זו: “עצלות, שויון-נפש, בערות, חוסר-עבודה - אלה ידהימוך קודם כל. זה העם, הנולד, חי ומת תחת שבט הנוגש הזר, או בצל חסותם האבהית של מושלים מאחיו, זה העם, שאין לו מולדת אלא בעבר או בעתיד הנעלם, יצר לו מִשַּׁחַק ואויר, משמחות-חולין ותנומה, כעין מולדת אחרת, מולדת-קבר. כנפי-הזמן כמו קפאו על פני הארץ הזאת, בה הנשמות מתנועעות כעשבים ארוכים בבית-עלמין ומשמיעות רק צלילי-נכאים גוססים. הסתכלו בשמים מעל לשברי-אנוש אלה – רָאֹה לא תראו בהם אף קו אחד לבשורת שחר”. ולַמַרטִין (lamartin) גם הוא פיטן, סופר ועסקן מדיני צרפתי מפורסם, לא מצא לאיטליה שם אחר מאשר: “אדמת רפאים”. יאוש ומפח-נפש תקפו אותה סיעה קטנה – קטנה מאוד עדיין - בתוך האינטליגנציה האיטלקית, אשר רעמי המהפכה והאימפריה הצרפתית הקיצוה משנתה והיא צהלה לקראתם כאל שופר-גאולה, בדמוֹתה לראות את איטליה חוזרת לתפארתה הקדומה. עברה העת ההיא, כאשר בֶּקָּרִיָה, (1794–1735 ,beccaria) יוּריסטן איטלקי מצוין זה, שמלחמתו נגד משפט-המות העמיקה להשאיר את עקבותיה האצילות בקורות תקופת-ההשכלה, חזה בחלומו קץ של עבדות, ואלפיירי (1803–1749), הראשון במשוררי איטליה, אשר ניתק את מוסרות שירת-ה“חצר” החרופה, תאר במחזותיו את תכונות-הנפש הנעלות של חובבי המולדת ואת שפלות העריצים, ושר שירי-הלל לכבוש בסטיליה. הספרות של כל אותו פרק הזמן שלאחרי הריסטאורציה, הספרות המצוינת בשמותיהם של פוסקולו (1837–1778,foscollo) וליאופרדי (1837–1798 ,leopardi) ספוגה כולה יאוש מר עד מאוד. “המאורעות הכבירים מצאו את איטליה בלתי-מבוגרת ובלתי-מוכנה. ההכרה הלאומית טרם תבָּרא, טרם יקום האדם החדש. השמש אך זה האירה שִׂיאֶי הרים. נטולי-איניציאטיוה השליכו האיטלקים את יהבם תחילה על מושליהם ואחר-כך – על נכרים, נהפכו שלא בזכותם לריפובליקנים בני-חורין, ונספחו מרצונם על הפמליא של משחרריהם, למען מחוא כף כאספסוף בחצרות מלך נדיב. וכעבור ירח-הדבש, והשליט נדיב-הלב נהפך לכובש – בושו מתוחלתם”. כך מציין היסטוריון הספרות האיטלקית די-סנקטיס (de sanctis) את התקופה הזאת.

פוֹסקוֹלוֹ וליאוֹפארדי הביעו ביצירותיהם את אפס-התקוה של הדור, אשר רָפָה מהושיע בעצמו את איטליה ואשר גם חזון לימים באים נסתם ממנו. אבל הלך-נפש זה גופו הלך ורקם חיץ בין איטליה הישנה - זו ממשלת כוהנים ומשטרה ועם דך, עבד נסיכיו הליברליים או האוטוקרטיים – ובין איטליה החדשה. ליאופארדי ופוֹסקוֹלוֹ ביאושם הפטריוטי פתחו דף חדש בדברי ימי איטליה.

ב. 1832–1845    🔗

הדור החדש של איטליה, אשר על כתפיו הוא, בבריתו המִתְמַהְמַהַת עם הבורגנות הכובשת לה מתונות את מקומה, הוטל במאה הי"ט רוב הנטל של תנועת השחרור – דור זה גדל בעיקר על ברכי המהפכה הצרפתית והריאקציה שכנגדה, שהטביעה את חותמה על ראשית המאה.

אותן התנודות והתמורות, אשר ידעה איטליה בזמן המהפכה הצרפתית, לא היה להן שורש מעמיק באדמת איטליה. הן הובאו מן החוץ, בכוח הסייף והספר הצרפתי כאחד, ועל כן גרעיניהן לא גמלו פֶרי. אפס, רָשְמָן בארץ נחרת. אנשי-צבא איטלקים נלחמו בגרמניה, ספרד, רוסיה. איטליה המשכלת קרבה למגע-יֶתֶר עם עולם-הרוח האירופי. גדלו עירותה וכשרון-תפיסתה של ההכרה החברתית האיטלקית, רחבו האפקים. אהבת עצמם של האיטלקים לָקְתָה רבות ותכופות, ביחוד בתקופה הצרפתית, ואף זו היתה נְסִבָּה לעורר את הרגש הלאומי מטשטושו. משנפלו כסאות מלכים (ואם גם בחרב זרה) משבטל השלטון החילוני של האפיפיור (ואם גם בגזירת קיסר צרפתי) והשם “איטליה” הוֹגה במפורש (אמנם בשפתי נכרים) – נשבה סוף סוף רוח אחרת. החרם – פקעה אימתו. רעיונות לחופש מדיני ולזכויות אדם נגעו באיטליה וחדרו חדור והעמיק בהכרת השדרות התרבותיות והיו לעצם מעצמיה של ההתאבקות הלאומית.

אכן המאה הי"ח, זו המאה לשלטון השכל, המאה לתורת האינדיוידואליות והחמריות, לא היה בה כדי להפרות הפריה יתרה את מחשבת היעוד הלאומי האיטלקי, ועל כן אין מאה זו ממלאה אלא תפקיד מסייע בעצם הרכבת יסודותיה של התנועה הלאומית.

השכל של תקופת ההשכלה הוא שכל מופשט, קוסמופוליטי, נעלה מעל גורמים היסטוריים ולפיכך – בלתי לאומי. בפני השכל המופשט הזה – כל האומות, ככל האנשים, שוות הן ושוות-ערך. החוק השכלי – חוק אחד הוא, חל על הכל והולם את כולם. למבחן השכל צריכות לעמוד מסורת עם ועם וסגולותיו, המבדילות אותו מעל שאר העמים, וכל יתר – לפי ההגיון המופשט – צריך להנטל בלי רחם. ולפיכך אין כל ענין ואין כל חשיבות לעבר הלאומי ולתכונות הלאומיות. בכל סביבה ובכל תקופה ובכל תנאי-קיום שהם – יכול וצריך אלוהי-השכל לשפוך את שלטונו. אומה, בתור יחידה קבוצית, החיה ומתפתחת עלפי חוקיה היא, היונקת את לשד החיים מתוך שרשים דוֹרִיִים, שאת מהותם לא תמיד מוכשר השכל לתפוס – אומה בבחינה זו אינה קיימת כלל לגבי תקופת ההשכלה ולא לגבי המהפכה הצרפתית. את אשר המהפכה הזאת קוראת “עם” – זו אינה אלא יחידה טריטוריאלית, אך לא אומה.

אם זכתה המאה הי“ט ונעשתה ל”דור לאומים" – אין זה אלא משום שאותה ריאקציה מדינית – שגברה בשנת 1815 – באה לעולם, או הובאה לעולם, מתוך ניגוד ליסודות התפיסה הרוחנית ולזרמים הרוחניים העיקריים של דור ההשכלה והמהפכה. הַפֶשֶט הרעיוני החדש, אשר שמות הֶרדֶר, טִיק, בַירוֹן, מַנצוֹני, שַׁטוֹבְּריאן והוּגו יפארוהו בשדה הספרות; האחים שלֵגֶל, פִיכטֶה, הֵגֶל – בשדה הפילוסופיה; סֶן-סימוֹן, פוּריֶה, לֵרוֹ – במקצוע הסוציאלי; דֵי מֶסְטֶר, לָמֶנֶה – במקצוע הדת – פֶשֶׁט רעיוני זה נראה היה בראשיתו כמתנגד לכל אשר היה למהפכה הצרפתית למשאת נפש. אך עד מהרה הוברר, כי תחיה אידיאליסטית זו, בתחילת המאה הי“ט,. הבינה להתגבר על הזרמים הריאקציונים במובן הפוליטי. מה היתה זו במהותה? סיגול האידיאלים של המאה הי”ח למציאות ההיסטורית והפסיכולוגית, איכּוּל הרעיונות הנאצלים וספיגתם בדרך אורגנית. תחיה זו היא היא אשר פרנסה ממקורה את תנועות המאה הי“ט הלאומיות והחברתיות גם יחד. בעוד אשר המאה הי”ח קוממה, בשם השכל הנאצל, את היחיד נגד האלימות והעריצות של השדרות השולטות, אותה התקוממות הגלומה בתעודת “הכרזת זכויות האדם והאזרח”, – בקשה התנועה החדשה להשתחרר מן השכליות המופשטת, צִדְקָה את הדת והעריכה את חשיבותה, החזירה לרוח את ערכו לעומת השכל, תפסה את ההיסטוריה כתנועת התקדמות, קבעה בחשבון עולמה מקום לגורמים היסטוריים, לתנאי-עם ותקופה; כללו של דבר: תפיסתה לא היתה אינדיוידואלית, כי אם קבוצית, ולפיכך – לאומית, ואחר כך סוציאלית. בתורת תשובה על המטריאליות של המאה הקודמת - מפליגה ראשית המאה הי“ט לקצה האידיאליות והספיריטואליות ונוגעת עד גבול המיסטיות של ימי הבינים. במקום ההגיון המופשט בא המחקר הפילוסופי וההיסטורי. אמנם אף הוא מתגלגל ונוטה לפעמים לסברות פורחות אשר אין להן שחר. עינין מיוחד מעוררת ההיסטוריה, שכן זו משמעותה: חקר ההתפתחות, וההתפתחות הנה הרעיון היסודי אשר למאה הי”ט, הן במובן פילוסופי הן במובן חברתי-מדיני.

מעכשיו מוקדשות חקירות מרובות לעברו של עם ועם. מכנסים ודורשים אגדות עממיות, שירים, מנהגים. הוגים בעבר מתוך בקשת הלאומי-המקורי, חותרים ומגיעים עד ימי הבינים ומלמדים זכות עליהם. בתורת ריאקציה כנגד תקופת המהפכה הכופרת בעיקר – מעמיקים ויורדים עד לנצרות הקדומה ומצדקים את הדת, ובמקצת – גם את הכנסיה הנוצרית. ואולם, לא חבת ההשתקעות בימי הבינים ולא צידוק הנצרות אין להם אופי מדיני - ריאקציוני, מלבד פלגים קלים, ברוח תורתם של שלגֵל ודי-מסטר, שנוצחו על נקלה. איתה אידיאה דימוקרטית, אשר המאה הקודמת אמרה להגשימה באמצעים בלתי-מספיקים, נתקימה ונשארה משאת נפשה של המאה הי“ט. אלא שמשאת-נפש זו נעתקה עכשיו לשטח חדש, פנימי יותר ורחב יותר – לשטח הלאומי והדתי. את השמות “לאום” ו”אלוהים" נושא דור זה על שפתיו באותה התלהבות ממש, שבה נשא הדור ההוא את שם ה“חופש” וה“שכל”. הנוסחה הישנה: “אחוה, שויון וחופש” נתברכה בחוליה חדשה: “חרות לאומית ועצמאות”. תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הקבוץ, אשר ההיסטוריה יְצָקַתּוּ בצורת לאום, ודמות האנושיות שלעתיד לבוא אינה מצטיירת עוד כעדת יחידים נבדלים, שוי-ערך, שנצטרפו באקראי למנין-עולם, כי אם כמשפחת עמים בני-חורין. התעוררות ההכרה הדתית אינה מביאה לידי השלמה עם הכנסיה הרשמית, כי אם – לצורות חדשות של מלחמה בה. הקרב קוּדַּש לא בשם השכל, כי אם בשם האידיאליזם הדתי. ומתוך מזיגה רעיונית זו, מזיגת תנועת ההשכלה ומהפכה עם שוברה וסתירתה: התנועה הסוציאליסטית-הדתית, שחלה במחצית הראשונה של המאה הי"ט – קמו ונולדו כל אותן תנועות-הדור הלאומיות, וביחוד האיטלקית והגרמנית, וגם התנועה הסוציאליסטית בצורתה שלפני מרכס.

אותו פֶלֶג רעיוני, שבראשית המאה הי"ט היתה לו נטיה רוֹתַעַת – נכחד עד מהרה בזרם התנועה המתבגרת, ביחוד בקרב אותם העמים, אשר המהפכה לא עשתה בהם שמות והפרובלימה הלאומית ניצבה לפניהם בחריפות. בימי תחית אירופה

בגרמניה ובאיטליה נזעקו על דגל הפילוסופיה האידיאליסטית והרומנטיזם הספרותי כמעט כל כוחות העם החיוניים. באיטליה, מפני חמת המציק שהיתה שפוכה על כל פעולה ומחשבה מדינית. לבשה התנועה בתחלת בריאתה צורה ספרותית טהורה. בעצם שנת הקונגרס הוינאי יצאו לאור במילאן: ( Manzoni, (1873–1785 החשוב שביוצרי הפֶשֶט הספרותי החדש. שָלמָה תקופה אחת, ובסופה של זו כבר נעוצה תחילתה של אותה תקופה מכריעה בקורות הצבוריות האיטלקית, שנות 1846–1830, שבהן יוצקו היסודות הרעיוניים לתנועת ההתאחדות ונוצרה אותה אטמוספירה, שהכשירה את הגשמת הרעיונות האלה בתקופה הקרובה. מתחת לתגרת יד הברית הקדושה" מבינות לכל הסייגים והגדרים, למרות הכבוש הנכרי ורשעת המושלים מבני-העם, על אף האפיפיור וקנאתו הדוגמתית – נוכח כל אלה התחילו השאיפות החדשות לפלס להן נתיב.

הרומנטיזם, שפירושו גם: קִרבַת מגע בין המחשבה האיטלקית והאירופית, חגג את נצחונו המלא על הקלאסיציזם, שמשמעו, אגב, – הסתגרות איטליה ברשות היחיד שלה והתנכרותה לאירופה. פרחי סופרים מתקבצים סביב כתבי העת “conciliator” (המושלים) שאמנם לא האריך ימים, במילאן; “antologia” (אנוטולוגיה) בפלורנציה, “indicator livornese” (המדריך הליווֹרני) בליווֹרנו. לאט לאט התחילו נושאים מדיניים תופשים מקום בראש בספרות צעירה זו. ביחוד לאחר שחלק מן הסופרים היה אנוס לעזוב את איטליה, ובגולה (בשויץ ובאנגליה) סרו כבלי-עטו. באלפי העתקים בכתב יד התפשטו החבורים המוחרמים בקרב הארץ. התעורר ענין מיוחד בחקירת העבר האיטלקי ושורת מלומדים אנשי-שם התמכרו לעבודה זו: קרלו טרוֹיה ( (troia בניאפול, צֵ’זרי בּאלבּוֹ (balbo) בטורין וג’ינו קאפּוֹני (capponi) בפלורנציה. המחשבה ההיסטורית חזרה על הפילוסוף האיטלקי ויקו (1744–1668), אחד הראשונים סין הוגי-הדעות האירופיים, ואולי גם אבי הרעיון, שהיסטוריה אינה גבוב מאורעות בלבד עי אם פרוצס יליד-חוק (את אשר תקרא המאה הי"ט: “פרוגרס”), ואבי המסקנה, כי “גם העמים חיים את חייהם הם כמו יחיד”. תקופה זו הצטינה גם באיטליה, כמו באירופה כולה, בפריחת מדע דברי הימים, הטבוע בחותם פטריוטי, כמעט לאומי. נוסדו בתי-מדרש ואקדמיות היסטוריות, הוצאות ספרים לפרסום תעודות היסטוריות, התפשטה ספרות זכרונות, נעשו נסיונות אחדים לכתיבת: “תולדות איטליה”, ובשקידה מיוחדת נחקרו הקומוּנות – עקבות ראשונים בחצי האי האפניני למצעדי החטיבה הבורגנית האיטלקית, האפיפיורות - בעדן פריחתה בימי הבינים, בהיותה נראית כסמל איטליה כולה, והאימפריה – כוחה ותפארת גדולתה של איטליה. נתן לב לחקור ולפרש את גדולי המשוררים האיטלקים – דאנטי וּפֶּטרארקה וגילו בהם – ובמקצת שלא כהלכה – פני נביאי ההרגשה וההכרה הלאומית. הופיע בספרות הרומן ההיסטורי, אשר בכל פרט מפרטיו שהתיחסו לתיאורי העבר – ראו רמזים מכוונים להווה, והדבר לא היה קשה ביותר, הואיל ועליות זרים וכבושיהם היו מן המאורעות המצויים בתולדות איטליה. מגורלה זה, להתפרש כלבוש סמלי להווה, לא ניצלה גם היצירה המשובחת ביצירות התקופה, הרומן “הארוסים” של מאנצוֹני. המהולל בין כותבי הרומנים בימים ההם גויראצי ( (Guerazzi העיד על עצמו בהקדמתו לאחד מספוריו, כי “מבלתי יכולת לשלוף חרב למלחמה - הוא שולף את עטו”. עת פריחה יוצאת מן הכלל היתה העת הזאת לשירה. ולא חנם היה גריבּלדי רגיל לאמור אחר-כך: “הפיטנים - יש להם חלק ביצירת איטליה”. השירה החדשה - ראש נעימותיה היה הרגש הלאומי הגובר. קשה למצוא בתקופה זו משורר מופרש מן התנועה הלאומית ועומד מן הצד; זו סחפה בזרמה את כולם.

ואמנם הספרות והחיים הנם שלובים ודבוקים תכופות זו באלו. רבים מן המשוררים והרומניסטים הופיעו כאנשי המפעל המדיני. ההיסטוריון באלבוֹ הנזכר למעלה - היה בשנת 1848 מיניסטר בפיימונט, באותו זמן כהן קאפּוֹני מיניסטר בטוֹסקאנה, ובמקומו בא בשנת 1849 הרומניסטן גויראצי - מתחילה כאחד מממשל-השלושה, ואח"כ – כדיקטטור בריפובליקה הטוֹסקאנית. הפיטנים בֶּרְשֶה (Berchet) וג’וּסטי היו קרבוֹנארים שגלו לאחר מרד שנת 1821. הפיטנים פּוֹאֵרִיוֹ וּמַמֵלִי נפלו חללים בשנת 1848, הראשון בהגנת וינציה והשני – בהגנת רומא. מאציני התחיל לעלות בשלבי עבודתו הצבורית בתורת מבקר ספרותי. האחד מתוך ממשל-השנים שבוינציה בשנת 1848, טוֹמָזֵיאוֹ ׁ (TOMMASE) היה פיטן וסופר מדיני. המספר ד’אצֶליוֹ (d’Azeglio) היה אחד ממיסדי התורה הליברלית ומיניסטר בפיימונט במשך שנות 1852–1849. סילויוֹ פיליקוֹ, פיטן ודרמטורגן, השתתף בהתקוממות שנת 1821 והיה כלוא תשע שנים בבית הסוהר לאסירים מדיניים שבשפילברג. על רשימה זו אפשר להוסיף כהנה וכהנה, עדי כללה כמעט את כל עסקני תנועת ההתאחדות.

פשיטא, התנועה הספרותית לא היתה כולה “מעור אחד”. הקו המבריח את כולה - רגש דתי חזק, שחותמו היה טבוע, כאמור מקודם, על התקופה בכללותה. עם זה נפלגו נושאי דגל השיר, כנושאי דגל השיר, כנושאי דגל המדיניות, לשני מחנות ראשיים: המחנה האחד, שבראשו עמד מאנצוני “אדם שנואש מכל הבלי העולם הזה ועיניו נשואות אך לשמי-על”, קרוב ברוחו להלך-המחשבה הליברלי בעניני מדינה, ומדגיש את האופי הנוצרי, הפשרני, התרבותי בלבד, האיווֹלוּציוני של התנועה. תחית העם והארץ נכללה, לאין ספק, בתעודות הזרם הזה. ברם, הדרך לתחיה זו, הדרך היחידה שהיתה נראית להם ואין זולתה – היא: חינוך היחידים על פי רוח הנצרות הכנסיתית, היודעת להכנע ולהשלים עם שעבוד פוליטי, אי-צדק סוציאלי, לחץ לאומי. יש להשתדל, בהטפת דברי שלום אל רוזני-הארץ, להקל את המצוקה בעמק הבכא, אך אין נחמת אמת לעשוקים אלה צידוק הדין והגמול לעולם הבא. “נרכין ראש בפני הדיין העליון” - המימרא הזאת של מאנצוֹני - תמצית בינת חייו היא. “הכנעו, התפללו, השלימו עם הגורל. השמים – מולדתכם. עניני העולם הזה אינם ראויים לטפול יתיר, המדע - הבל הבלים, הצדק - אחיזת עינים, כל עוד תבקשוהו עלי אדמה”. כך סכם מבקר ספרותי רדיקלי בן אותה תקופה את ההלכה היסודית בבית-מדרשו של מאנצוֹני, כפי שבאה לידי בטוי ביצירות הספרות היפה ובספרי המוסר לעם, שהיו נפוצים מאוד בעת ההיא. מלבד מאנצוֹני עצמו היה בולט בקבוצה זו סילויוֹ פיליקוֹ, מחבר שירים רבים וחזיונות אחרים, שנתפרסם בעיקר בזכרונותיו מימי שבתו בבית הסוהר לפושעים מדיניים. הזכרונות האלה “le mie prigione” (בתי כלאי) עשו בצאתם לאור רושם כביר. תוכם רצוף רגש לאומי חם, מעולף ענותנות והכנעה נוצרית, ואף על פי כן קלל אותם מֶטֶרנִיך: “קשים אלה לאוסטריה מִקְרָב אבוד”.

הסיעה הספרותית, שבראשה עמדו גויראצי והפיטנים בֶּרשה וג’וּסטי, נטתה יותר לזרם הדימוקרטי-המהפכני. היא הטיפה בשפה ברורה ונמרצה יותר לאחדות איטליה ולהכרחותה של מלחמה אקטיוית בשליטים האיטלקים הריאקציוניים ובאוסטריה. דתיותה של סיעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הכנסיה הקתולית. במקום תוכחת-השלום לתיקון המדות באים השנינה והזעם, הקצף וההתמרמרות. ותוכחה זו מכוונה לא רק כלפי המושלים, כי אם גם כלפי העם גופו, על משכו בעול משעבדיו, בין אחים ובין זרים. בשירי בֶּרשֶה, ג’וּסְטִי, מַמֵלִי, פּוֹאֵרִיוֹ – שוּקפה כבר תנועת-השחרור הדימוקרטית, מלא מוטות כנפיה, ונִכְאֵי ליאוֹפארדי ופוֹסקוֹלוֹ – נאלם הֵדָם.

טבעי הדבר ומובן, כי ספרות זו אשר לרבע השני של המאה, הספרות שהיתה חדורה רגש מהפכני נאמן, לא נִקתה ממליצה והגזמה. תפארת העבר סִמְאָה את העין בזהרה - והחזרתה נראתה קרובה וקלה. בשלהי תקופה זו התחדד ביותר הרגש הלאומי; הכלים, אשר לתוכם הוצק הכוסף לחרות פוליטית, נסתימה צורתם; והיה בכל אלה כדי להשכיח את המציאות האיטלקית כמו שהיא ולנטוע אמונה, כי העם האיטלקי לא עוד יאריך רוחו בעבודתו; ובשם “עבדות” נתכונו כאן במפורש גם לשלטון העם הזר, גם לדיכוי החופש המדיני וגם לעריצות הרוחנית הקדושה, עריצות האפיפיור. במשפחת-סופרים זו, שהיתה דבוקה במשאת-הנפש האחת ואשר בה חוברו יחדיו בני ניאפוֹל וטוּרין, מילאן וגינוּאה, וינציה ופלוֹרנציה ¹ – הלכה והתגשמה בפועל אחדותה הרוחנית של איטליה, כאשר נתגשמה עוד ביתר שאת וביתר עוז, בדרך מקבילה, בתוך עצם מלחמות המרד והמהפכה. המחשבה, כי עתידה משפחה זו להתפשט בכל איטליה - היתה נהירה וטבעית, ונדמה היה, כי אין ההמונים חסרים אלא תואנה והוראת נתיב להתקוממות. שגיונות-דמיון אלה מסבירים את המליצה המהפכנית הדיקלמאטורית, אשר הפליגו בה אחדים מבאי כוח הזרם הספרותי הדימוקרטי.

אפס, לא על הלך-הנפש הפטריוטי לבדו חיתה הספרות של תקופה זו, ולא הוא בלבד מְשַוֶה לה את ערכה וחשיבותה. המהלך הספרותי הרומנטי, לכל גוניו וכווניו המדיניים, הוסיף לחרוש את הניר, אשר אלפיירי פתח בו וליאוֹפארדי ופוֹסקוֹלו המשיכוהו: המלחמה בַּתְּמוּטָה המוסרית, אשר עוללו 300 שנות עבדות; יצירת הטפוס האיטלקי החדש, עיצוב האדם החדש, אשר יחוש בערכו האנושי ויבין לאידיאל; הרחבת האופק הרוחני וקירוב בני הדור למגע עם מחשבת אירופה ועם המציאות האיטלקית. רק לספרות הרומנטית הזכות להקרא ספרות עממית ולאומית, במשמע רחב. בשחררה את הרומן והשירה מכבלי הקלאסיציזם – הרכינה ספרות זו את צמרותיה הרָמות לצד המוני העם, בשתי מגמות בבת אחת. רומני גויראצי וד’אצליו היו היצירות הספרותיות הראשונות שפלסו להן נתיב לחוג קוראים רחב, מחוץ לעוגת חצר המלך, המלון, אצילות משכלת למחצה ונוֹקדני-אמנות; ובספרות חדשה זו הופיע העם לראשונה כנפש פועלת. מבחינה זו, מבחינת ההשפעה על התפתחות הספרות החדשה, הִוּוּי היחס החדש מצד הקוראים אל הספרות ומצד הסופרים לתעודותיהם, מבחינת עִמוּם הספרות והפיכת פיטני-חצר לנושאי מפעל צבורי – מבחינה זו היתה למאנצוני וליצירתו “הארוסים”, אשר גבורה הראשי והיחידי כמעט הוא העם האיטלקי, יתרון ערך על כל חבריו, לרבות גם אותה סיעה, אשר במובן המדיני השמאילה ממנו.

כשם שהתנועה הספרותית הטהורה נחצתה לשנים – כך נפלגה – וביתר עוז – גם התנועה החברתית-המדינית שבפרק-זמן זה לשני זרמים עיקריים, שבכל אחד מהם יש להבחין מעין שני פְשָטים. פשטי הזרם הדימוקרטי הם: האחד, אשר בראשו עמד ג’וּזֶפּה מאציני (Mazzini), והשני, שראשיו הם קרלו קַטַנֵיאוֹ (Cattaneo), וג’וּזֶפּה פֵרארי (Ferrari), ומעין זה גם בזרם הליברלי: פִּשְטוֹ של וינצֶ’נצוֹ ג’וֹבֶּרטי ( (Gioberti, ופשטו של באלבוֹ, טומאזיאו, קאפוני, ד’אצליו, ריקאזולי (Recasoli). אין זו, כמובן, אלה חלוקה סכימתית. מלבד ארבעת פשטים אלה, שהם עיקר, היו עוד פלגי-חלוֹף אחדים, פלגים לשעתם, אם גם לא נביא במנין את הפלג השמרני, שאמר לשמר ולבצר את המשטר הקיים.