בין הסמטאות המעוקלות שמאחורי השכונה “מאה שערים”, במורד ההר, בין שיורי גדר מפורצה, יושבת חצר רחבה, הדומה לחלקת שדה עזוב. בחצר זו, שריחות של זפת חדשה, ושל צפיעי סוסים מפעפעים בה, עומדת עגלה אחת ישנה ופסולה, בלי אופני הפנים, ראש יצולה הפוך וקבור באדמה, ומסביבה צומח ועולה דור חדש של עשבי אביב, שרגל אדם לא דרכה עליהם – נראה כי זה כבר לא הפריעוה ממנוחתה השלמה. על פני כל הככר מסביב מפוזרים שברי כלים, חשוקי־אופנים, שהעלו חלודה, פסולי כלי־עץ ויתדות שבלו, ומקל של שוט נבקע מוטל באמצע. ממול לאורוה הפתוחה עומד בדד דיליז’נס ארוך, בעל־גג שחור, יצולו הזדקף ובחלל האויר ומסביב לו מורגשת ריקנות – המוט הגדול מצפה לסוסים שיכסו בגופותיהם על עירומו.

נח בעל־העגלה עם ילדיו מטפלים בדליז’נס הגדול, להתקינו לנסיעה. ניסקה, קטן בן תשע, שירש מאמו פנים עירניות ועינים שחורות, חומדות ומבריקות – הוא הראשון ראה את שני האנשים שבאו בפתח השער, ומחמת התרגשותו רקד רקוד קל על מקומו וקרא בקול רם:

– אבא! שמרקה מביא נוסע! ראה, אבא!…

נח היה באותו רגע מגביה קדמת העגלה, ויואל, בנו הבכור, שם את האופן על צירו, ולקריאתו של ניסקה נעשו פני נח מרוגזים. לא לפי כבודו של בעל־עגלה הגון להראות פנים שמחות יותר מדי לקראת נוסע, – הפחתת ערך יש בכך וגם הפסד של ממש יכול זה לגרום. ערפו המגושם של העגלון הביע בנטיתו תרעומת ועקשנות, ומבלי הבט לצד השנים, ההולכים ומתקרבים לדיליז’נס בשתיקה, גער בניסקה:

– אל תקפוץ… סוס!

פני ניסקה הסמיקו. מיד הבין שמעשה שטות עשה, וגם שטות זו מה היא, ומחמת בושה נחפזו רגליו ומללו ללא צרך, כשעיניו מבריקות לצד אביו; אך משראה את גבו הרחב והאטום של אבא הרגיש, שאין הוא זקוק עוד לכל הצדקה – שעת הסכנה עברה – ושוב נפנה בלב שקט לקראת הבאים. את האחד, את שמרקה הסרסור, ידע מכבר, ולא היה בו כל ענין לילד, – אותם הקמטים הקטנים והדקים על גב מצחו וסביב לעיניו הכסויות תמיד למחצה – הם נותנים לכל פניו הבעה של נזלת – פנים שאבא אומר עליהם: – מין פרצוף מלוחלח לו לשמרקה זה! – אך השני, הנוסע, חדש היה: בחור גבוה וחור, לבוש אדרת חורף מעל למעילו הקצר, ובידו סוכך מקופל, ומתחת לכובעו השחום והחם מתפתלים תלתלים ערמוניים דלולים ובהירים, – בו הסתכל ניסקה וביחוד בלחייו הרכות והעדינות כלחיי נערה. ועיני הבחור היו גדולות ומבוהלות – רצות הן לכאן ולכאן כאותם העכברים הקטנים שנלכדו במלכודת. עיני ניסקה רדפו אחרי עיניו של הבחור: את מי הן מחפשות העינים הבהולות הללו? מפני מי הן יראות? החצר הגדולה השתרעה במנוחה תחת רפידתם החמה של צפיעי סוסים מאובקים־יבשים ולא נתנה כל תשובה לשאלותיו האלמות של ניסקה.

– שלום לך, נח – אמר שמרקה הסרסור בקול של ידיד טוב, – זה עוד ימצא מקום בעגלתך?

– שלום! – השיב בקצרה גבו של נח – מה אתה טורח שם כל כך? – נהם לצד יואל בנו – מהר… מוכה־שחין!

יואל, נער כבן ארבע עשרה, דומה לאביו בגופו הקצר והחזק ובעצמות־לחייו הרחבות שעליהן התחילה כבר מתבלטת הגשמיות שבפני אביו – דחף בתנועה זועפת את האופן וכוננו על צירו; ונח התפטר מן העגלה כשהוא מנגב את הזיעה מעל פניו בשרוול מעילו המלוכלך:

– צריך להשקות את הסוסים – אמר לילדים.

נפנה יואל גם הוא מן העגלה והלך אל האורוה בצעדים כבדים ומיושבים של גדול, וניסקה הגיח ממקומו, כסיח זה שראה פתאום את אמו שהיא הולכת ומשאירה אותו לבדו, הזדרז והקדים את אחיו הגדול וקפץ הראשון לתוך האורוה – אל הסוסים.

מקום בעגלה נמצא. גם בדבר שכר הנסיעה השתוו. בתחילה, כשמסדר־האותיות מנחם שפירא, הבחור הנוסע, שמע כי נח מבקש שנים עשר פרנק זהב – הביעו פניו רגש של תוכחה ועיניו נעשו יותר מבוהלות. ובכל זאת לא עמד על המקח אלא במקצת ובלי תוקף, ועד מהרה ותר. שאלה אחרת, חשובה מזו, נקרה במוחו. וכיון שעמד ופקפק ולא מצא עז בנפשו לפתוח בבירור הדבר, פתח העגלון בעצמו ונכנס לתוך הענין פתאם, כמי שנדחף ביצולו בשער סגור, העומד להפתח:

– ורשיון לנסיעה יש לו?

בשאלה זו פנה נח לסרסור המתוך. הבחור החור והמבולבל היה רק מעביר את עיניו, לכל שאלה ותשובה, מאחד לשני ומניע את שפתיו כמכין את עצמו להגיד דבר, אבל כיון שלא אמר כלום הוסיפו שניהם לשאת ולתת עליו כאילו לא היה פה כלל עמם. הוא שמע דברי שמרקה הסרסור שענה ואמר בתוקף: “הוא הרי אוסטרי הנהו!”,

– טוב מאד, יביא איפוא חתימת־המשטרה.

בעיניו הבהולות של שפירא זרחה דמעה.

– אני מוכרח לנסוע היום. – אמר בקול רועד, כשעיניו מסתכלות ביאוש בסוכך שבידו. – והרי ידוע לו שחתימה אחת אינה מספקת… דרושות כשתים־עשרה חתימות, וזה עסק לשבוע ימים…

– ואני מה אעשה לו? – הפסיקו העגלון – כבר היו לי די צרות בעסקים האלה.

נפנו שפירא והסרסור והלכו להם. אך הליכתם היתה הליכה בלתי־מוחלטת, הליכת אנשים המחכים רק לקריא קלה כדי לחזור. אולם אותה קריאה לא יצאה מפיו של נח, אף כי מתחת לתקיפותו החיצונית רחשו פקפוקים: “ומה אם באמת אוסטרי הוא ולא לקח רשיון רק מפני רשלנותו, ודוקא מפני שהוא אוסטרי בוטח הוא: – ואם ילך עתה לבקש רשיון, שאין להשיגו לא ביום ולא ביומים, והרי הוא נח מאבד בידים נוסע כזה, שכבר גמר אתו באופן הטוב ביותר…” – אולם לבו אמר לו שעדיין אין זה אבוד. חושו העגלוני הבטיחו, ש“בר־נש” כזה לא ימהר לרוץ ל“סיר־קומיסר”. וכך הוה. לא עברו רגעים מועטים ושב שמרקה מאחורי השער ובא בדברים עם נח וחזר והלך והביא את הנוסע. הוסכם שהלז יוסיף עוד שני פרנקים זהב, ונח יקחהו על אחריותו. עתה ילך הנוסע ויביא את חפציו אל העגלה, ואחר יצא את העיר ברגל, כמטייל, וילך בדרך המובילה ליפו.

– ואיפה אעמוד ואחכה לו? – שאל שפירא.

– ילך עד שאשיגהו.

– אבל, עד איזה מקום אלך?

– כל המרחיק והולך הרי זה משובח – לגלג העגלון – ילך אפילו עד “מוצא”…

ברחוב־יפו, מול בית החולים העירוני של התורכים, נדחקה לתוך פנתה שומירת־שוטרים בודדה אשר לשכונת “מחנה יהודה”, מקום הבקורת לכל העגלות הנכנסות והיוצאות. שוטר בטל היה רגיל לישב על כסא בחוץ, אצל חלונות תחנת המשטרה המאובקים והמכוסים קורי־עכביש, ולצפות, מתוך עישון־סיגרה, עד שתגיע שעת מעשה – ליתן כבוד לקצין צבאי הרוכב ועובר ברחוב, או לילך בשליחותה של פקודה. משנראתה למנחם שפירא שומירה זו, מיד הרגיש את עצמו כחוטא ופושע גמור. לפי החוק והתקנה חייב הוא לבוא הנה יחד עם חפציו, המונחים עתה בעגלתו של נח, ולהראות את ניירותיו, כשהם חתומים בשתים עשרה חתימות, ובהן גם חתימתו של הפחה בכבודו ובעצמו – והוא, שפירא, הנייר הזה והחתימות הללו אין לו. ולא עוד אלא שבבקר זה הגיעה אליו השמועה, כי בשעה יפו הודבקה רשימת שמותיהם של הקרואים לעבודת־הצבא שלא באו בזמנם, ונוספה אליה הודעה, שכל המשתמט ובורח אחת דתו לתליה…

הוא, שפירא, לא העז בנפשו לילך לשער יפו לראות בעיניו אותה רשימה והודעה, ולא קמה בו רוח לשאול פי איש אם גם שמו נקוב בה. ברור לו, שהוא ברשימה, כי למה יפקד מקומו? אין הוא יכול לסלוח לעצמו שלא הקדים לצאת מירושלים לפני כמה שבועות, בעוד הסכנה אינה גדולה כל כך. זה כבר יכול היה לשבת באחת המושבות בגליל, או בטבריה, או באיזה מקום שהוא, ורק שיהיה רחוק מהעיר שבה הוא רשום ובה שלם בשנה שעברה את כפרו, כפר עבודת־הצבא; ושם, במקום אחר, היו חייו בטוחים לו – עד כמה שיש בכלל בטחון בזמן הזה, מדרך התורכים שיהיו מחפשים את האדם במקום מוצא פנקסו, ולמה זה נשאר והוסיף לשהות בעיר? הלא אין לך מקום שיהיו בו מלשינים רבים כמו בירושלים! לוּ היה עתה בטבריה, למשל, לא היה דואג כלל למודעות הדבוקות פה, בשער יפו.

תליה – מלה זו עוררה בנפשו של שפירא סדר חזיונות עגומים. לעת עתה “תולים” רשימות ומודעות, אך מחר מחרתים יתחילו לתלות אנשים חיים. ומי יודע על מי נגזר להיות הראשון. שפירא לא האמין שהוא יהיה הראשון. בכלל לא יכל להשלים עם הרעיון שהוא יהיה אחד המוקעים, אשר יוקעו עם זריחת השמש באחד משערי העיר העתיקים בפני קהל שוטרי הלילה, מנקי החוצות, פקידי הממשלה וסוחרי השוק שהקדימו לצאת לחנויותיהם. אולם, השכל מחייב… – ולמחשבה זו מתקשה צוארו וכמו קופא תחתיו… רגע אחד הוא מרגיש בחוש הרגשת אדם שצוארו נתון בעניבת החבל וזו מתחילה להתהדק – ומיד נחפזו רגליו הכושלות והטוהו מאליהן הצדה, ימינה, מרחוב יפו, אל הככר השמם שבמורד, בין בית־החולים התורכי ובין שכונת “אחוה”.

וכבר התחילה השמש שוקעת כשמנחם שפירא עבר על פני שני בניני העיר האחרונים, העומדים זה כנגד זה ומביטים זה אל זה והוגים בסופו של אדם מהו – על יד בית מושב הזקנים מעבר מזה ובית המשוגעים מעבר מזה… ומאידך גיסא – חשב הבחור כבהיסח־הדעת – הרי הם שניהם הראשונים לקדם פני כל איש חדש ולרמז לו על טיבו של מקום בואו זה. והעינים הבהולות תעו הנה והנה, בחפשן את הדיליז’נס. המחשבה שאולי כבר עבר ונסע לו לדרכו בשעה שהוא, שפירא, הלך עקלקלות, לא נתנה מנוח לנפשו. לכל ארך הדרך שעינו יכלה לתפוס, לא נראה לו אף רמז לעגלה. עבר רק פלח המחמר בחמורו, הטעון משא כבד, ובא לקראתו חיל תורכי, רובה על שכמו – ומיד נדמה לו לשפירא, שהחיל מביט אליו במבט בולש, וחרדת יאוש אחזתהו, עד שאבד לו באותו רגע כח הנשימה והוא כמעט התמוטט.

אחר בית המשוגעים פגע בשלשה צעירים ירושלמיים, לבושים אדרות־חרף טובות ומעורדלים ערדלים חדשים, שהלכו כבדרך טיול. לאחד מהם זקן קטן צהוב, ומתחתיו מזדקף צוארון מגוהץ, גבוה וקשה. בעיני שפירא “סימן תרבות” זה, הבא לכאורה, לכסות על “הירושלמיות” של בעליו, אינו אלא מגלה אותה ומבליטה – וכמו תמיד הרגיש מעין רגז עליהם, על הצעירים הירושלמיים, המהלכים בדרכי “העולם הזה” כביכול: “רוצים להראות כאירופים ממש, ואינם יכולים”. “אינם יכולים” – במלים אלו היה משהו מהנאת נקמה קטנה בלב מסדר האותיות “האירופי”, משהו מסם מרפא לרגשותיו הנעלבים… “ומה להם פה? – התפלא בעברו עליהם – האם לטיול־אביב יצאו?” – הלא ידוע לו, שבני ירושלים כאלה אינם נוהגים להרחיק לכת מחוץ לעיר. ומיד הבין כי גם הם נוסעים כמוהו וגם הם ודאי מצפים לעגלתו של נח, – ומכאן סימן שהדיליז’נס לא עבר עדיין. משנחה דעתו בנידון זה התחיל שוב להסתכל בשלשה בני אדם אלה: "למה עמדו פה, באמצע הדרך, ואינם זזים מן המקום? הרי כל עוור יכיר בהם כי הם מחכים לדיליז’נס וידע למה יצאו מחוץ לעיר לחכות לו. – ואין שפירא רואה בזה אלא קמצנות ופחדנות בלבד: “ראשית מפחדים הם ללכת ולהתרחק מן העיר, ושנית – אין הם רוצים להטריח את רגליהם, אחרי ששלמו שכר מקום בעגלה”.

הוא עבר עליהם בלי לעמוד ופניו מרוגזים.

שיחתם של האברכים נפסקה באמצע. שלשתם נתנו בו עיניהם. אחד, גבוה ושחור, צוארו עטוף מטפחת חמה, הסתכל בו במבט זועף וחושד. על־ידו עמד והצטחק בחור נמוך, לבוש מעיל־גשם שברדסוֹ המחודד מזדקף על ראשו – ובהצטחקו רקדו עיניו המהירות ומששו את פניו של שפירא. זה הלך והתקדם בדרכו. בגבו עבר זרם של הרגשה לא־נעימה – אותה הרגשה הרגילה אצלו בשעה שהוא יודע כי עינים זרות תלויות בערפו. עתה היה בטוח שהאברכים מבינים לו, כמו שהוא מבין להם, ובודאי הם אומרים בלבם שרק פחדנות וטפשות מרחיקות כל כך את רגליו מהעיר. דבר זה הרגיזו עוד על “בעלי הפאות” הללו עד שמשך בכתפיו והתאמץ לחשוב על ענין אחר.

מימינו, בעמק, כבר ירד הערב ועטף במכסה של אפל את בתי הכפר ליפתה. אף בנקיק אחד לא נראה אור. הכל ישן. בני הכפר, עם שקיעת השמש הם שוכבים. נפט ביוקר. שפירא בקש להרהר במה שאינו נוגע בו עתה, להעלות על זכרונו כל הידוע לו על הכפר ליפתה, והוברר לו שאין הוא יודע עליו אלא שהוא קרוב לעיר, יושביו משתכרים בעיר היטב ולכן עשיר כפר זה מכפרים אחרים. ועוד אומרים, שתאני־ליפתה קללה בהן – שיך אחד קללן – על כן הן חסרות־טעם, ואין קונים אותן בסביבה זו. מפני מה כעס עליהן אותו שיך? במה חטאו שהעניש אותן קשה כל כך? – אין תשובה עולה מעומק הגיא העמוק, משחור סדקי חגויו…

פעמים מספר עמד שפירא והקשיב: האין קול העגלה בא מאחריו? אך לעמוד ולשהות הרבה במקום אחד לא העז. הגיעו לאזניו פעמי־אדם קהות, שהלכו והתקרבו מרחוק – ולא יכול למצוא מאיזה צד הן באות ואם צעדים ממש הם או פרי דמיונו – והריהו ממהר להמשיך בדרכו, באמרו כי מוטב לו שלא לעמוד עד מוצא. אדם בהליכתו אינו חשוד כל כך בעיני הבריות – אחד ההולך לעסקיו הוא. ומתוך ההליכה היה רוצה לשפוך את כל מרירות־לבו על עגלוני ירושלים. וכי יקרה אותו אסון – מי יהיה אשם בנפשו, לא העגלון? בשעה זו נדמה לו שלוּ היה יושב בעגלה היה פחות בסכנה. והעגלה טרם באה. נח העגלון יש לו פנאי. למה, למשל, לא ישכב לנוח לפני הנסיעה ויצא לדרך אחר חצות, או לאור הבוקר? הרי מובטח לו שהנוסעים לא יברחו ממנו, ולמה יתחשב בהם – כולם הם בידו! ושפירא רואה באפלולית הערב, בדרך החשוך והשמם, את פניו המגושמים של בעל־העגלה ושומע את קולו העבה, שכלו בטחון עצמי, ולוטש אל חזון־לילה זה את עיניו הכחולות, עיני קצר־ראי, התועות באפלה, וברעד של שנאה הוא אומר וחוזר על דבריו:

– שור־בר שכזה!… פר בן בקר!

והרי כבר נפגש עם נח זה. בטוח הוא בכך. אבל, איפה ומתי?

ענין הפגישה צף מלמעלה, ורק קרום דק של ערפל מפריד בינו ובין הידיעה הברורה, והוא מרגיש שעוד מעט והדבר יצא ויתחור מאליו. הוא מזדרז לאחז בקצה הזכרון המטושטש ולהעלות בחזקת־יד את הנחבא הלזה ולהעמידו בשדה המוח המואר. אבל כל פעם שהוא מנסה לעשות זאת חומק ממנו אותו נשכח, המפרכס מתחת לקרום המעורפל, משתמט מבין אצבעות מחשבתו הבוחש, וטובע ואובד למטה, כיורד לתהומו של מרתף עמוק.

הדיליז’נס השיג את שפירא קרוב למוצא.

– למה ברח? – שאלו העגלון – הן לא יגיע ליפו לפני העגלה.

– הלא הוא עצמו אמר לי ללכת עד מוצא, – ענה שפירא בקול של תרעומת, כשהוא עולה למקומו על הספסל הקדום, מאחורי דוכנו של העגלון.

– ואילו אמרתי לו ללכת עד דמשק?… חה־חה! – נתן העגלון את קולו המגושם בצחוק רווי שביעת־רצון מגושמת, – בן־אדם מוזר זה!

בלבו נאלץ שפירא להסכים כי בעל העגלה צדק ממנו, שהרי שלש הדמויות הכהות שמאחור גבו, והן ודאי אותם שלשת הצעירים הירושלמיים שטיילו אחרי בית־המשוגעים – הם ידעו איך להתנהג. הם ישבו להם במנוחה בתוך העגלה, סחו ונמנמו, בעוד שהוא רץ ברוגז ובפחד ארבעה קילומטרים ברגל… ומתוך רגש העלבון התעקש שפירא והטיל את הטענה האחרונה בפני העגלון:

– כשבעל־העגלה אומר: “עד מוצא”, – הולכים עד מוצא… מאמינים לו…

במקום תשובה משך העגלון ברצועותיו בחזקה והתחיל מכה בשוטו את הסוס האמצעי וקוראו בשמות של גנאי: “לא יצלח”, “אוכל טרפות”, “מנוול” – שמות שנשמעו למסדר־האותיות כמכוונים אליו. גם נדמה היה לו כי הוא שומע, מתוך רעש האופנים, דברים משיחתם החרישית של היושבים אחריו, ומפי אחד מהם נפלטות מלים ברורות

– טפש, וגם בעל־גאוה…

ואולי לא נאמרו הדברים כלל, כי האופנים רועשים מאד ואין לקלוט את הנאמר על הספסלים האחוריים…

אחרי מוצא – עליה קשה. העגלון ירד מהעגלה ובקש מאת הנוסעים שיטריחו עצמם ויעשו גם הם כך. מיד ירד גם מנחם שפירא; אך הצעירים הירושלמיים התמהמהו, והתחילו מתוכחים עם הרכב שלא בהלצה גמורה: שכר נסיעה הרי לקח בעד כל הדרך – ולמה הוא רוצה להרויח מהליכתם ברגל? ריוח כזה אינו מן היושר!

ועד שלא נתבדחו על חשבון נח וקראו לעגלתו “תיבת נח” – לא הסכימה דעתם לירידה. ומשירדו פנו לילך במשעול צדדי שיקצר דרכם.

צועד נח ומהלך לפני העגלה, קצת מן הצד, כשהוא מחזיק בידו את הרצועות ומזרז את הסוסים בקולו ובשוטו, ושפירא אחריו. נתגלה ירח מלא ואדום – בן־שבועים. הוא צף ועולה מבין העננים השטוחים והדקים שלא נראו לעין לפני כן – וככל שהוא מגביה, מחוירים פניו ומתבהרים. מסתכל בו מנחם שפירא, רואה כמו תמיד בפני הירח תמונת־צל מוזרה, והיא כרשומה בעפרון. הקוים מלמטה – שדה, וצל אדם כפוף עומד שם, פניו לחציו הימני של הירח ובידו דגל־צללים. מוט הדגל תקוע בקרקע ומבעדו יוצאות ונפרשות שתי כנפות, וזקוף הדגל ומגיע בקצהו העליון עד לקצה מסגרת הירח… ציור קיים שאינו משתנה כציורי העננים. לעולם בהויתו יהיה…

ושפירא – כל פעם שהוא מביט אל הירח המלא הוא רואה אותו צל ניצב ואותו דגל בידו. ולפעמים נדמה לו כי דבר סתר בזה, ואין למצוא את פשרו…

העליה בהר נמשכת. הנוסעים חוזרים ממשעולם ונגררים אחרי העגלה, יגעים ומתרעמים, מסתכלים מפעם לפעם בדרך המוארה באור כהה, העולה ויורדת ומקיפה הקפות אין קץ – הם רוגזים בלבם ונושמים ברעש ומוסיפים לעלות דומם.

מכפר קסטל והלאה נוטה הדרך למטה כקשת זו שהגיעה למרום פסגתה. הנוסעים עלו למקומותיהם בעגלה ולאור הירח הכיר שפירא במציאותם של שתי נשים וילד, שנשארו בתוכה גם בשעת העליה. הם ישבו מאחורי שלשת האברכים והיו כנראה הנוסעים “הכשרים” היחידים בעגלה; אותם העביר נח בעיר בגלוי, לעין השוטרים.

קל מהרה מתגלגלים אופני הדיליז’נס ומתוך ענג הנסיעה, שכל אחד ואחד יושב שוב על מקומו, נתעוררה בלב הנוסעים התשוקה לשיחה. אחד מהם, שישב על הספסל הקדום, אצל שפירא, התחיל מסתכל בנחת בפני הבחור השותק והמרוגז הזה, שנח העגלון הוליכו ברגל עד מוצא. על פי המטפחת החמה שעל שכמו, על פי זקנו – זקן יתד שחור – הכיר בו מסדר האותיות את האברך הגבוה שלוהו במבט חשדני בצאתו מן העיר, ושוב עורר בו האיש רגש של אי־רצון.

הלה התחיל מקשר בזהירות שיחה על פוליטיקה, ושפירא חושש שהוא רוצה להוציא ממנו דברים, ובעצמו הוא נזהר מהגיד מאומה… להכעיסו משיב לו שפירא תשובות לא ברורות, למען לא יבין כלל לאן הוא, שפירא, נוטה בענינים האלה. ושכנו מקדיר פניו, ונכּר בו שהוא מתחרט על שנכנס בשיחה עם בחור זר ומוזר זה. אבל נח העגלון, שאזנו תפסה קצת מן השיחה, התחיל צוחק בקול רם ובבטול גמור לאדוני הארץ.

– התורכי!… גם כן בריה… כל התורכי כולו, על עורו ועל עצמותיו ועל קרבו, אינו שוה פרוטה אחת.

נזכר שפירא פתאום אותו דבר שזכרונו נתיגע בו כל כך בשעת הליכתו למוצא, ולא יכל לו! – פגישתו הקודמת עם נח עגלון זה. לפני שנה, כשגייסו בפעם הראשונה את העותומנים החדשים (אלה שהיו לפני כן נתינים זרים), כלאו אותם יחד. לילה שלם – ליל־אדר קר ולח – היו עצורים בתוך חצר־אחת צרה, תחת כפת השמים. כפושעים שנתפסו בעוונם החזיקום שם. ובבקר יצאה שמועה: גזירה שאין מקבלים עוד כופר עבודת הצבא – ונפלה אימה על הכלואים; ואז, בבקר שאחרי ליל העינויים, הבחין שפירא בין יתר האסירים, שפניהם נתחמצו ונתמצצו, יהודי אחד כבן ארבעים, בעל כתפים רחבות, שעל פניו המגושמים לא נתרשמו כלל יסורי הלילה, – ואותו יהודי פסע פסיעה גסה, הגביה רגלו האחת, הנעולה במגף גס וכבד, ואמר בבוז מוחלט:

– התורכי לא יקח כסף? מקצה נעלי יקחנו בנשיקה, בתחתית סוליתי ישק לי… התורכי הקדוש!

היה זה נח. גם עתה, רק נכנס בשיחה, התחיל שוטף בעגלה זרם של דבורים גלויים, כאלו פקע פקק שסתם פי חבית מלאה. כולם כאחד בטלו את “התורכי” בטול גמור. כל זכות לא למדו עליו, כל מעלה לא ראו בו; הוא כולו – אינו ולא כלום. ופלא הדבר שבריה כזו עדיין מתקימת בעולם.

האברך השחור לא השתתף בשיחה. כל רגע הסתכל בעינים חוקרות בשפירא, ופעמים אחדות הוציא מבין שפתיו “שא! שא!” מזהיר ונזהר כאחד, ולא בפה מלא, כאילו מתירא הוא מפני מבטו של שכנו החשוד… אך בני החבורה, המסיחים בהתלהבות, לא נתנו דעתם לאזהרותיו. חברו הנמוך, שהיה עטוף מעיל־גשם וראשו טמון בברדס, פתח פתאם בקול־נעורים דק ומצלצל, מתוך חדוה והנאה נכּרת.

– ואני בכל זאת לא הפסדתי אצל התורכי… חה־חה…

– אף אני לא, – הבטיח במתינות חברו הצהוב, זה שעטר את צוארו בצוארון קשה זקוף.

– גם היום שלחתי לדמשק משלוח לא קטן, – התפאר בעל מעיל־הגשם.

– כמה שלחת? – לא התאפק ושאל שכנו של שפירא, ופניו מחודדים.

– חה – חה… אלף ניירות (שטרי לירות).

– ובכמה?…

– לי עלתה הלירה בארבעים גרוש.

– שקר!

– בחיי, אני אומר לך… הנה פסח… גם הוא יעיד… תדבק לשוני לחכי, אם שלמתי יותר משלשה וארבעים וחצי או ארבע וארבעים! – וסיים בצחוק של הנאה: – חה – חה – חה…

– אם כן, תפסיד – אמר לו בפנים זועפים שכנו של שפירא – בשבוע הבא ירד מחיר הניירות בירושלים עד למטה מארבעים.

– ומה בכך? – ענה בשלוה בעל מעיל־הגשם – אזי אקנה בחמשה ושלשים.

– בהמה! גם עתה לא תקבל בדמשק יותר מחמשים.

– האמנם לא אקבל? – התפנק מהנאה בעל מעיל־הגשם – ומה תגיד, למשל, לשמונה וחמשים – לששים?

– מנין לך זה?

– היום הגיעה אלי הידיעה.

– אם כן, למה תספר?

בעל הזקן השחור דקר אותו בעינים וחכה לתשובתו, שלא האמין לה מראש.

– למה? הרי את שלי כבר שלחתי ובמה תוכל להזיק לי? – אינך מבין?… – ענה הלז בקול של נצחון.

התשובה היתה כל כך ברורה עד שהשחור קבלה נגד רצונו ופנה עורף לצהוב בתנועה כעוסה – והשיחה נפסקה.

שפירא הביט כל אותה שעה אל מחוץ לעגלה, השקיף על הסלעים הגבוהים, הנרדמים משני צדי הדרך, על העננים המעורפלים שצפים על פני השמים, המוארים אור כהה, אור ירח חיור – והרהר באנשים האלה, סוחרי־ניירות ערך, המורידים שער שטרות הממשלה ונבנים מחרבנו של הכלל. בנפשו, נפש בורח ומדוכה, המרגיש חבל התלין על צוארו, לא יכל להבין לרוחם העליזה של הללו – הלא גם הם בורחים כמוהו, וגם הם, בלי ספק, מאלה ששלמו לפני שנה כופר עבודת הצבא, ועתה מחפשים אותם בנרות, – ואף על פי כן הם בשלהם: רצים הנה והנה ועושים עסקים, וקשרים להם עם דמשק, וכאילו לא נשתנה דבר. אמץ לב כזה מניין להם, “לבני החלוקה” הללו? – נלאה מסדר־האותיות, עולה מרוסיה, מלמצוא לזה פתרון. וכאילו להקניטו נתגלגלה השיחה על הסכנות הכרוכות במלאכתם. נשמעו ספורים על מקרים מיוחדים – היאך פלוני או אלמוני נפל בפח והציל את נפשו על ידי המצאה מחוכמת. בני החבורה התענגו לשמוע מעשיות על תחבולות מוצלחות, שהגבורים הקרובים לרוחם רימו בהן “את התורכי”. שכנו של שפירא, בעל הזקן השחור, טלטל עצמו על מושבו, באין שקט בנפשו, ולבסוף הפסיק ספורי חבריו:

– הסו!… אין מסיחין בכך…

יותר לא העז לאמר, ורק מבטו העוין משש בלי הרף פני שכנו, שפירא הדומם והסתום. בעל מעיל הגשם פלט מפיו “חה” לועג, ובקולו נשמע אומץ של עושה־חיל, אומץ הנובע מתוך הכרת הצלחתו בעבר ואמונה במזלו הטוב להבא.

– שעת־כושר היא – אמר פתאם בהתעוררות רוח, – הכל בוער… צריך לסכן: או שתאבד את נפשך, או שתזכה… תרויח הרבה, הרבה… הזהב נשפך סביביך… זרם־הפקר… הוא מצלצל באזניך… מושך אותך… זהב! זהב!…

עיניו הבריקו:

– בזמן כזה חייב אדם לסכן… זמן לא־מצוי… שעת כושר!

“מיני טפוסים! כגונבי־גבול אצלנו ברוסיה”, – הרהר מסדר האותיות מתוך קנאה באומץ לבם החמסני. הוא – מה הוא בהשואה אליהם? בר־נש מבוהל, שעזב את מקום עבודתו בבית־הדפוס של חפץ, והנה הוא בורח בלי דעת לאן, בלי דעת מה יעשה, כולו תפוס במחשבה על הצלת נפשו, עד שאינו מסוגל לחשוב על כל ענין אחר.

והוא מיסר את עצמו במרירות: “מוח קטן לך – אין בו מקום אלא למחשבה אחת בלבד”.

סכומי הכסף הגדולים, שהספסרים שחקו בהם בקלות כזאת, כעושי מעשי להטים, עוררו בלבו של בעל העגלה רגש של כבוד אליהם. הוא בקש להשתתף בשיחה, שיהיה גם לו חלק בכבוד הזה – ופתח בסוסים. סוף סוף אין להתביש גם בעסקי הסוסים שלו, שהרי לפני המלחמה עלו לו הסוסים בהון רב.

– והיו שווים, באמת היו שווים את מחירם! – הבטיח נח את נוסעיו – הסוסים שהיו לי לפני המלחמה – שאלו את מי שתרצו – אריות ולא סוסים! אף אחד מבעלי העגלות לא היו לו סוסים כסוסי נח, אף אחד – לא בירושלים ולא ביפו! מוטקה – גם זה בעל עגלה! סוסיו, כביכול – נבלות! לך ומכור אותם לבורסי; והוא גופו הרי אינו יודע להחזיק את השוט כהלכה. הוא רק לשון יש לו – “מענה לשון”… אבל סוסים – כלום כדאי לו להחזיק סוסים טובים, בעל־סוסים שכמותו! הרי הוא רגיל למסור את בהמותיו לידים זרות שיטפלו בהן. עגלון שכיר – ויהא זה הנאמן בעגלונים – כלום טפולו דומה לטפול קונהו?

ומענין לענין התחיל נח מספר בסייח אחד שגדל עמו, סייח שלא עלה לו בהוצאות כלל ואף על פי כן, כשגדל ונעשה סוס – הרי היה זה סוס “כמו שנאמר”. נשר ממש! בכל הסביבה לא היה עוד כמוהו!… אך התורכי, ימח שמו, גם את זה גזל ממנו.

ב“באב־אל־ואד” עלו אל העגלה נוסעים חדשים – שני אנשי־צבא תורכים, שגם דרכם היתה ליפו. אחד מצא לו מקום על־יד העגלון, והשני, “שאויש”, נתישב בהרחבה, כאדון המכיר את ערכו, על יד שפירא, מקום שישב בו קודם לכן האברך הזועם, בעל הזקן השחור. הלז פנה בשתיקה של כניעה את מקומו וישב על הספסל האמצעי.

בלב רועד נדחק שפירא אל פינת המושב, עצם את עיניו, שיהא נראה כישן ולא יצטרך לבוא במגע־ומשא עם השאויש שלצדו… אך בגנבה, מבעד לסדק עינו, התבונן לפרקים אל שכנו החדש, ולאור הלבנה הבחין שהאיש בריא הוא, עצמותיו רחבות וסנטרו מגולח ושיבת־פלדה בשפמו המגודל, ששני קצותיו המחודדים יורדים למטה כחניתות – ובעל־גוף זה יכול בכל רגע לפנות אליו, אל שפירא, ולומר: “הראני נא, ידידי, את ניירותיך – מי אתה? ואם ברשות אתה נוסע ועובר דרך זו”?… ומי יודע, איך ובמה יהא הדבר נגמר? – כן, מוטב לשתוק ולהיות כמנמנם… ומהצד השני, שתיקה זו ותנומה מלאכותית זו, שסוף־סוף אין להמשיכן בלי קץ – אולי אין זו הדרך… טוב אולי לדבר, להרבות בדברים דוקא, לבלבל את ראשו של זה בזרם של מלים… טוב שהם, למשל, ידברו אתו… אבל, כלהכעיס, דוקא עתה, בשעת צורך כזה, נשתתקו כולם – גם השלשה שמאחוריו, וגם בעל־העגלה שלפניו. נשתתקו ואין פוצה פה…

הכל מחשים בעגלה כאילו נדרו שתיקה על עצמם. גם הרוח הקרה שנשבה בין ההרים בסביבות ירושלים, נדמה. הלילה המואר והמעורפל במקצת כולו דומיה, שקט וחמים הוא יותר מן הרגיל, ואין להאמין שחצי שבט עתה בעולם. והשאויש שבע־אוכל ושינה הוא, ושתיקה נזהרת זו של הנוסעים יחד עם שאון האופנים החדגוני בדרך החלקה שבבקעה, ושדות הלילה הדוממים, נסכו עליו רוח של עצב ושעמום. זזו בנפשו זכרונות־ילדות ישנים. מהרחק, ממעמקי אנאדול, עלה והגיע לאזניו ניגון של שיר עממי נשכח וכאילו מאליו התחיל מתנגן בקרבו ויוצא חציו מן הפה וחציו מן החוטם. הנגינה ממושכה, המלים זרות ומוזרות לכל היושבים בעגלה, ורק הפזמון החוזר הולך ונקלט באזניהם:

“אוּלן יילי, קיז יילי”.

– שומע אתה את ה“יעלוֹת”? – מלמל בקול נמוך אחד מן הנוסעים שבעומק העגלה.

– מה איכפת לך? יילל לו את “יעלותיו” כל הלילה ולא יחדל…

אך סוף סוף מאס גם השאויש ב“יעלות” שלו ודפק לעגלון על גבו:

– לעזאזל כולכם! משעממים אתם עלי. למה נאלמתם כולכם?

בערבית נאמרו הדברים, אולם מתוך הברתו הזרה של השאויש ומאבקו עם המלים נכּר היה שתורכי הוא.

– בני אדם, הנגררים כל הלילה בדרך, רוצים לישון ואינם להוטים אחרי פטפוטים, – השיבו נח דברים יבשים.

חרה לו, לנח, שהוא אנוס להוביל שני נוסעים חנם.

– בכלל רע אצלכם, – העיר השאויש – גם הארץ הזאת שוממת ומשעממת היא, אין פה חיים.

מפני דרכי שלום רצה נח לפייס קצת את השאויש ופנה אליו בנימוס ושאל:

– ואתה בעצמך – מנין?

– מרחוק… רחוק מאד… מיוזגד אני. לא שמעת את שם המקום הזה, בעל־העגלה? רחוק הוא מפה, הרחק הרחק במדינת אַנדול… הרים שם מסביב – לא כהריכם הרינו… אלה שלכם לקרסולי רגלם שלנו לא יגיעו… את ראש אַק־דה הגדול והשב רואים ממקומנו. והנהר שלנו, דליצ’ה־אירמק, כמו עֵז הבּר קופץ הוא ומשתובב בין ההרים והבקעות… את אשתי עזבתי שם, את ילדי – כל משפחתי… לפני שנים היה הדבר, אחא, לפני הרבה שנים…

– ומתגעגע אתה? – שאל העגלון, ובקולו נשמע נצוץ של השתתפות בצער בעל־שיחו.

שאלה זו נשאלה סתם, כי הלא היה צריך להגיד דבר מה. מאליו ידע נח, כי בן אדם שגלה ממולדתו ונקרע מבני ביתו, בן אדם המתגולל בנכר ימים על שנים, ונע ונד בלי מנוחה – אי־אפשר שלא יתגעגע ולא ירגיש את עצמו עלוב ואומלל. ונח עצמו, הלא כל פעם שהוא מתמהמה יום מיותר ביפו, מתחילה ירושלים מושכת אותו בכח עז, והמחשבה על ביתו וקנו אינה נותנת מרגוע לנפשו. וכמה מוזרה היתה לו תשובתו של השאויש.

– ועל מה זה אתגעגע? – אמר הלה בבוז ומתח והבליט כבן־חיל את חזהו הרחב. – הורים אין לי – מתו, אלהים ירחמם! – והאשה, – הוא קשקש בלשונו – סחורה זו אינה חסרה לי גם בצבא!

הוא פהק פהוק ממושך ורם; אחר כך ירק יריקה מדויקת לבין רגליו הפשוקות, אל תחתית העגלה, ובקול שצלצלה בו התעוררות של חדוה, פתח:

– כך, היו לי זמנים טובים… עמדנו פעם בקרזונד, – עירה כזאת יש… את השם טרבזונד שמעת? – אם כן, לפני טרבזונד טרבלוס יושבת, ולפני טרבלוס – קרזונד, ולפני קרזונד – אורדו; כולן על שפת הים הן… ובשנה שעברה היה המעשה, לאחר שגרשנו את הארמנים, וקרזונד כבר נקיה היתה מהם… אין ארמנים, כאילו במטאטא טאטאו כולם… והרי אני מהלך לי ברחובותיהם, מציץ לתוך בתיהם העזובים – אולי נשאר דבר מה, כלומר, איזה חפץ קל בן ערך… סמרטוטים ובלויי סחבות היו למדי בכל מקום… מהלך אני ומציץ, ולשוא כל עמלי, – השכנים המוסלמים, יקחם אפל, אותם ואת אבותיהם – הם קדמוני… ואני חוזר ומתהלך בזעף, נכנס ויוצא, וידי ריקות… והנה בבית אחד נתגלה לי ארמני זקן: זקנו ארוך, לבן ופניו לבנים, אף טפת דם אין בהם, – עומד הוא לפני וכולו רעדה… גם אני נבהלתי כשראיתיו פתאום כך… אמרתי, אולי ישנם פה עוד מאחיו שנחבאו – צריך להזהר… הסתכלתי, בכל מחבוא שבבית הצצתי – אין איש… נגשתי לזקן ותפסתיו בזקנו, וכך טלטלתיו עד ששרשי שניו הרקובים נתנו קול בתוך פיו, – ופתחתי בשאגה:

– איך העזת להשאר בעירנו, בן הכלב?

והנה הוא מוציא ומראה לי נייר, חתום בחותמו של הקימקם, ובנייר כתוב שלרגלי זקנתו וחולשתו של המוכ"ז הורשה לו להשאר בעיר בתנאי שלא יצא מפתח ביתו.

– נייר מזויף הוא! – נתתי עליו בקול רעם. – ועל זה בלבד אתה חייב מיתה!

ומוציא אני את סכיני ומכונו אל גרגרתו, מתחת לזקנו.

הזקן מתחלחל, שפתיו מלבינות.

– קח כסף… – אומר הוא אלי.

– תן!

הרפיתי מזקנו, והוא נותן בידי אחת ואחת – חמש עשרה לירות זהב.

– ועוד! – אומר אני, ומקריב שוב את הסכין לצוארו.

עומד הזקן רועד ושותק. רואה אני, שאין לו עוד.

– אשה יש לך? – שואל אני.

– אין – משיב הוא.

– ובת?

– אין… הכל הלכו מפה.

מחפש אני בבית, בכל מחבואיו, ואיני מוצא איש. נראה, אמת בפי הזקן. ופונה אני ואומר לו שוב:

– ומה אעשה לך, סבא? ופתקתך מזויפת היא…

אומר הוא:

– הובל אותי אל הקימקם.

– בוא!

אנו הולכים על שפת הים. הוא לפני, ואני אחריו, כמנהג שוטר המוביל את התפוס. ואין נפש חיה נפגשת בדרכנו, – בכונה בחרתי בדרך שוממה זו. והחוף – חוף־סלעים הוא, גבוה וזקוף כחומת־מבצר והים עמוק במקום ההוא – תהום!

הזקן שלי מזדרז ופוסע במהירות של התעוררות – מקוה לתשועת הקימקם… ודאי, אוהב בצע אותו אדון, ואולי גם ידידו הטוב של הזקן היה – וכשנבוא, תוחזרנה לזקן הלירות שלו, ואני אספוג מלקויות על כפות רגלי. אי, זקו – אומר אני בלבי – הלשוטה תחשבני? עלי־שאויש אינו שוטה. עלי־שאויש רואה את הנולד… עלי־שאויש יודע מה עליו לעשות…

– עמוד, סבא! – אומר אני אליו, ובדחיפת־אגרוף אחת בצדו – דררר… כמו אבן גלש מראש הצור אל המים, ירד ואיננו.

נח שהקשיב בהקשבה רבה לספורו של השאויש נרתע מעט על דוכנו, פניו אל המספר ובעיניו מבט של אי־הבנה:

– נו, ואחר כך? – שאל לבסוף.

– מה “אחר כך”? – ענה השאויש – צלל ותו לא. המים עמוקים, אמרתי לך, באותו מקום – תהום ממש…

הסוסים התנהלו לאטם. לכתחלה תמהו לאדוניהם הנותן להם להתרשל, אך בראותם שאין הוא מזרזם לדרך, הבינו שכך צריך להיות; פסיעותיהם נעשו מתונות יותר ויותר, עד שעמדו לגמרי עמידת המתנה… ונח פנה אליהם פתאם מלא חימה – השוט שבידו שורק ומצליף, הרצועה הדקה המתוחה באויר, פורטת על כל גב וגב, צורבת כשרף מעופף – והסוסים קופצים ומסתערים לפניהם ונסים, בהולים ומתרוצצים, כנמלטים מפני מלאך רע, ונדמה כי עוד מעט ותשובר ותמוגר ותתפורר “תבת־נח” הישנה! כל יושביה נבהלו, ובעל הזקן השחור זעק:

– לאט לך! לאט! עצור! יצאת מדעתך?…

נח עצר את הסוסים וחזרה הנסיעה לקדמותה – נוסעים והכל שותקים. כל אחד יושב בפינתו כמתנמנם ועלי שאויש מילל שוב את שירו, מפזם וחוזר על הפזמון “אולן יילי, קיז יילי”. ודמיונו של שפירא מתאר לו את שניהם – את השאויש הזה והארמני הזקן – על שפת הים, על ראש צור־סלעים גבוה. עומד זה מאחורי הזקן– דחיפה פתאומית והזקן מתהפך באויר, נופל וראשו למטה – ו“כמו אבן” במים אדירים צלל… וכזרם קלוש של קור עובר ומסמר את גבו של מסדר־האותיות… גזלן לצדו, ומאחוריו… גם כן גזלנים – “גזלנים יהודים”. אלה ידיהם לא נגאלו בדם – הם רק את עירם החריבו ואת בני עמם יכלו ברעב… גזלן נכרי, גזלן ממש, רוצח נפש… והאברכים הללו… מי מהם עדיף? ומצטחק שפירא במרירות ועונה לעצמו: כל אחד עושה לפי יכלתו…

איש־הצבא השני, שהיה נם במנוחה על־יד בעל העגלה מעת צאתם מ“באב־אל־ואד”, כשראשו נשען על מסגרת הברזל המקיפה את דוכנו של העגלון, התעורר משנתו רק בסוף ספורו של השאויש, ועתה הפסיק את השתיקה בשאלה:

– עלי־שאויש, ומה היה סופם של הארמנים?

– השמידו את כולם. – ענה לו זה בקצור; וכמו לפרש את דבריו, חזר עליהם גם בתורכית: – “ארמנלר הפ קסדילר”!…

הוא הרגיש ברושם שספורו עשה על הנוסעים, ונהנה מזה הנאה משונה.

– איך זה?…

– כך… שחטום… בני־עיר – היינו מוציאים אותם את כולם למגרשה של העיר… כעדרי צאן נהגנום, לאלפים, לרבבות… ומחוץ לעיר היינו מבדילים ביניהם: הגברים לחוד והנשים לחוד. את הגברים היינו ממיתים אחר כך ביריה, והנשים והעלמות – ידענו מה לעשות באלה… ובהמשך הדרך היינו מוכרים אותן לקורדים או בכפרי התורכים… אתה, ראש פלח ראשך – אינך יודע טיבם של הימים ההם. אי, זמן יפה היה זה לנו!

אולם איש־שיחו כבר הסיח דעתו מן הארמנים ופנה ואמר:

– עלי־שאויש, תן לי ללכת לביתי מרמלה – לאל חדיד, כפר קטן סמוך ללוד… רק לימים מעטים אני רוצה…

– אתה רוצה? – חזר שר־העשרה בלגלוג.

– עלי־שאויש, – עמד זה וטען את שלו – הלא הבטחת לי כי מרמלה תתן לי ללכת לביתי.

– כן, אם תביא איל – אבל איל גדול ושמן… ובלי איל מוטב לך שלא תשוב לגמרי.

– עלי־שאויש, מנין אקח לך איל? בית אבי דל הוא, אורותו ריקה, שדהו קטן קרקע זבורית, אין לנו לא צאן ולא בקר… פלחים מסכנים אנחנו…

– אם כן – לא תלך.

– אבל זה שנתים שלא ראיתי את אבי הזקן, את אחי, את כל משפחתי… והנה אני קרוב כל כך אליהם…

– אסון גדול! – הפסיקו השאויש בבוז – ואני לא ראיתי את בני ביתי זה שבע שנים, ומה הפסדתי? נדמה לי כי לא הפסדתי מאומה, – ובשביעת־רצון גמורה מתח והבליט שוב את חזהו הבריא, הרחב, המעוגל.

עם התקרבותם לרמלה – התקרבה שעת הבוקר וגדלה יראתו של מנחם שפירא מפני המשך הנסיעה עם שני אנשי־הצבא האלה. כי הלא בבואו ליפו יוכרח להשתמש שנית בכל אותם התכסיסים שהשתמש בהם בצאתו מירושלים – לרדת מהעגלה במרחק הגון מהעיר, ולהכנס העירה ברגל, בלי חפצים, כאחד מאנשי המקום ההולך לעסקיו. ואיך יעשה כל זה לעיני השאויש? ובכלל, עצם הישיבה – לשבת עוד כשעתים על ספסל אחד עם שאויש זה, והוא יסתכל בו לאור השמש – דומהו, כי מוטב לו להפרד בעוד זמן “מתיבתו של נח”, להסתלק ממנה ברמלה ולשים פעמיו לרחובות.

ברמלה, באכסניה, עמד שפירא להתיעץ עם בעל־העגלה. שכר־הנסיעה כבר היה מונח בכיסו של נח – לכן יכול לדון על הענין בלי משוא פנים, ובכל זאת היה כנעלב על שהנוסע רוצה לעזבו באמצע הדרך בעוד שהוא, נח, לקח אותו על אחריותו עד ליפו – לפיכך עשה את עצמו בראשונה כמבטל כל אותה דאגה:

– דבר גדול ראה, שר וגדול כשאויש, תיפח רוחו! אני צוחק לו ולראשו! – מה איכפת לך – אני מביא אותך ליפו.

שפירא לא יכול להחליט. בנפשו מכיר היה בחולשת אפיו, שכל אחד יש בידו לפתותו, והיה מחפש אחרי מבטו של בעל העגלה, לראות אם באמת סובר זה כך. אך הוא כאילו נמנע מלפגוש את עיניו, והסתבר לשפירא פתאם שהוא אמר מה שאמר רק כדי לצאת ידי חובתו כלפי נוסעו. אולם, אם באמת יארע דבר לא יהא ביכלתו של העגלון לעזור לו… ומהחדר הסמוך, מתוך בית האכסניא, נשמע קולו הרם של השאויש – נראה שהוא שוב מספר מעשי גבורתו. עמד נח והקשיב, ועל פניו המגושמים עלתה הבעה של שנאה עצורה, שנאת אין־אונים, ובפנותו לצד שפירא שהיה סוקרו ובוחנו בעיניו, פרש את ידיו כמי שאינו רוצה להתוכח עוד עם עקשן, ואמר:

– מילא, אם רצונך…

קרא לבעל האכסניה ושלחו להשיג חמור לנוסע הלז, ההולך לרחובות.

הדרך מרמלה – מסלת־חול ארכה, המתפתלת בין שתי שורות של פרדסים משורינים מכל עבר במשוכות גסות־דוקרניות של עצי צבר. השמש זרחה והאירה בעיני־בוקר את שכבת החול הקרירה והעמוקה שצעדו בה בכבדות, צעוד וטבוע, רגלי החמור הדקות, הנושא עליו את מסדר־האותיות – –

זרחה ונתנה מאורה גם על הערבי, בן רמלה, המהלך ומחמר אחריו, וגם על ראש איש הצבא, היושב על אבן, ליד הדרך, ומעשן סיגרית, – אותו החייל שישב בלילה על הדוכן אצל העגלון.

איש הצבא קם ממקומו והסתכל בפני הרוכב. בלילה נדמה לו שהלז אדון חשוב – סוחר גדול, ואולי גם רופא־חכים. אך עתה בראותו את פניו המקומטים של הרוכב ואת הבהילות הנשקפת מתוך עיניו העיפות, פנה ואמר לו בלגלוג קל:

– בוקר טוב, חוג’ה!

בקול רועד ומתקשה גמגם שפירא והשיב לברכתו – האם לא ארב לו זה לתפסו?…

נפנה איש־הצבא ממנו ונכנס בשיחה עם הנער המחמר, וסר פחדו של שפירא, וכעבור רגע קל זז על אוכפו ושאלו:

– וסוף סוף נתן לך ללכת, השאויש שלך? –

שניו של החיל הבריקו מתוך הצטדקות קלה:

– “בטבור” שלנו, – פתח בנחת – היה יהודי אחד, מוסה שמו… והוא זה זמן רב עבד בצבא, מתחלת המלחמה… פעם בא לשר פלוגתו ובקש חפשה לשבועים – ולפי ימי עבודתו רשאי היה לבקש זאת, והשר – כתב תורכי – השיב לו כרגיל: “מחר”. בא למחר – ושוב אומר לו: “מחר”. וכך בכל יום. יום אחד נכנס מוסה היהודי לאהל השר והוא איננו. השתחוה מוסה לפני יתד האהל ואמר: “הוי, אדוני! תן לי חפש לשנתים. די לי לעבוד!” שתקה היתד. הוסיף היהודי ושאל: “האלך?” – שתקה היתד. שוב השתחוה היהודי לפניה, הודה לה כחוק והלך מן “הטבור”. ומאז אומרים אצלנו: “טול רשות מן היתד ולא מן המפקד!”

– ועלי שאויש לא ירדוף אחריך? – שאל שפירא.

החייל גחך בערמומיות:

– על כן אמרתי לו כי מ“חדיד” אני – כפר אחד אצל לוד… ובאמת הרי בן זרנוקה אנכי – זרנוקה שאחרי רחובות…

נתקררה דעתו של מסדר־האותיות, ובנפש שקטה ובוטחת המשיך את דרכו לעבר רחובות.