רקע
אהרן ראובני
איך נשתנה מזלו של הקפיטן לזלי וור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

הקפיטן לזלי ווֹר בא אל משרדו כרגיל באחור של חצי שעה. הרשות לאחר היתה אחד התחומים הקטנים שקמו והתיצבו מאליהם בינו – האנגלי, הפקיד ממדרגה א' – ובין קומץ הפקידים הנמוכים, יהודים וערבים – מתורגמנים, לבלרים ונערות הפורטות על מכונות־כתיבה – שעבדו תחת ידו.

היו תחומים דקים, דקים, אבל מסוימים. נעים היה לו להרגיש בהם ולעשות שגם אחרים ירגישו בהם.

השם בלבד – Whurr – אפילו לא כל אנגלי ידע איך לכתבו, את השם הזה. אך לכל אוזן אנגלית, שקלטה אותו, היה ברור מיד, כי מוצאו ממעמקי אנגליה ונושאו הוא בודאי אדם בריטי קרוץ מ“חמר עתיק”. לו גופו היה ידוע רק זה שמשפחתו יושבת בלונדון מכמה דורות, וכי וור הראשון, אשר זכרו חי עדיין בביתם, סבו של אביו, ביל וור, היה בורסי, בעל בית מלאכה ברחוב קילורן, לא רחוק ממידה־ויל.

בניו וניניו אחריו היו בורסים וכולם דבקים באותו מקום ומעשה אבותיהם בידיהם. רק אביו של הקפיטן, שגם שמו היה לזלי וור, נטה מהדרך הכבושה, התקרב לחברת משחקים בקלפים ומזייפי־שטרות והלך מחטא אל פשע עד שנתפס ונדון למאסר שנתים. בצאתו מבית הכלא ראה לפניו רק מוצא אחד: להתנדב לצבא אשר בהודו. לאחר זמן עבר מעבודת הצבא לעבודה במשטרה והצליח יותר מכל הבורסים הישרים לבית וור, אשר קדמו לו. גם נכסים השאיר אחריו – בית שערכו יותר מאלפים פונט, ושמכניס לו, ללזלי הבן, שכר־דירה הגון.

העבר נע ונד בראשו של הקפיטן וור כערפל בוקר דק, שט ברשות עצמו אנה ואנה, מילא את מוחו בקול אוושה קל ונעים – והשכל הפיכח, שכל־היום, שלא השגיח הרבה בצללי העבר, כבר התחיל לכון את עצמו לעבודתו המשרדית הרגילה. הקפיטן שקע מתוך הנאה בכסאו הרך, העגול, המצופה שעונית חומה־אדמדמה, והכסא קבלו אל חיקו ברצון, כדרכו, ומיד התקין עבורו גומה רחבה, גמישה, הדומה לקערה גדולה, בדיוק כזו שעשה לו אתמול ושלשום ולפני שנה – באותו מקום ובאותה מידה.

בשעה שהקפיטן וור הדליק את מקטרתו עברו עיניו בלטיפה על צרור הניירות שהוכנו לו על שולחנו – עתוני שלשום, עבריים וערביים, בצרוף תרגומי הקטעים שצוה להכינם למענו, ועתוני אתמול, בצרוף רשימת־תכנם הקצרה באנגלית.

הוא צלצל.

בא נער ערבי בן שתים־עשרה–שלוש־עשרה, לבוש בגדי חאקי, כחייל קטן, ומעילו מקושט בכפתורי־נחושת מתנוצצים.

– אמור למר ג’ורג' אבו־עיסא, שאני מחכה לו!

נכנס אדם צעיר בעל קומה גבוהה מעט מבינונית, דק, רזה, עיניו גדולות, שחורות, מזרחיות־עצובות; עניבת צוארו הירוקה מבהיקה; בלולאת מעילו, העשוי ממשי גלום בהיר, תחוב ורד קטן, חור. הצעיר השתחוה בגמישות, ברגש, והצטחק בשניו ובעיניו הצטחקות פקיד מסור, המברך את אדוניו ומשתוקק לשרתו.

הקפיטן וור עיין בעתונים הערביים אשר לפניו. לא קשה היה לו להבדיל ביניהם אפילו מרחוק – על פי צורת השם והגודל הכירם. וכיון שהיה לנגד עיניו קצור תכנם באנגלית, וגם השמות הערביים של המאמרים בכתב לטיני, לא יכול למנוע מעצמו את העונג לבטא מלים אחדות בערבית. הוא קרא אותן בקול – באותו קול משונה, מחונק, היוצא מפי אנגלי בשעה שהוא מדבר בשפה זרה, כאילו מלאו פיו בחצץ – אחר זה חזר עליהן באנגלית, בקולו הטבעי, במבטאו הלונדוני, מבטא־“קוקני”.

פניו הצנומים, קלי התנועה, של אבו־עיסא, שבביתו היה רגיל לקרוא לאדוניו בריא־הבשר “חנזיר שׁאַתי” (חזירי) או “אינגליזי חנזיר” ובדח את בני ביתו בחקוי מבטאו הערבי, הביעו עתה חיוך מתוק ופיו השמיע אותה מחמאה שהיה משמיעה בכל עת־כושר – פעמים או שלוש פעמים בשבוע:

– אה, הלוא הוא קורא יפה ערבית, אדוני!

– האמנם? – פלט הקפיטן וור בהטעמה שהיתה בה משום דו־משמעות: ספק לגלוג, ספק שביעות רצון.

דבר אחד הוברר מכבר לאבו־עיסא והוא שמחמאות כאלה אינן מזיקות לו – ועל כן לא נתן להטעות את עצמו על ידי גחוך מלגלג ותנועת שפתים מתעקמות.

הקפיטן וור הוסיף להסתכל בעתון הערבי. פניו היו מרוכזים, הוא התאמץ להבחין אותיות בודדות בתוך קליעת הקוים והעגולים והנקודות שבהתמזגותם נעשו למלה אחת. דבר זה לא היה מן הקלים אפילו לו, שקנה לו שם של יודע לשונות המזרח – מימי ילדותו נשתמרה במוחו ערבוביה של בטויים וגם משפטים שלמים בנגאליים ומאלאיים – אביו שמש בסינגפור במשטרה שלוש שנים. גם בערבית כבר למד הקפיטן להכיר את האותיות בשעה שהן מובדלות, כל אות לחוד, במו בספר האלף־בית שלו. אך בהתלכדן לגוש אחד, בהבלען זו בתוך זו, באופן שאין נשארים מהן כי אם זנבות קטנים, אי־אפשר היה לו להגיד בבירור למי זנבנב זה – לאות זו או לרעותה. ואליהן עוד נלוות נקודות, שהן אמנם כמו כל הנקודות בעולם, אלא שעומדות הן פעם מעל לגוש הקלוע ופעם מתחתיו, ואין כל יכולת להבין משהו בתוך הפקעת המשונה הזאת.

את הלשון העברית למד הקפיטן וור בפחות שקידה, אך בפרט אחד בכרה על הערבית: כל אות שמה פדות בינה לבין שכנתה, עומדת ברשות עצמה, ניכרת בנקל. עיניו היו נחות מדי הביטו אל הכתב העברי: קוים ישרים, ברורים, בטוחים; כל אות כאבן מסותתת היטב, מרובעת, נבדלת, ונתונה בתוך חומה מוצקה – ועם זה היא קשורה בקשר אמיץ אל שאר האבנים ומסוגלה לשאת משקל הבנין כולו. הן הזכירו לו את אבני הכותל המערבי, אבני היסוד של חומת העיר העתיקה, וגם בתי זמננו – תבות האבנים.

“ככה הם שני העמים, האין זאת?” – עבר במוחו רעיון בעלמא – הוא היה רגיל למשחק של השואות ולשון נופל על לשון.

הקפיטן לזלי ווֹר הצטיין בין חבריו האנגלים, פקידי ממשלה בינוניים, בנטיתו ל“רעיונות” – בהמצאות שכליות, שהפיקו ברק של הדוּר ולפעמים גם של מחשבה מקורית קטנה. ואף כי היו בה די שטחיות ותפלוּת – ביגיעת מוחו זו – בכל זאת החשיבוהו מאד בחוגי הפקידות בירושלים, וגם היו לו פטרונים גבוהים בלונדון אשר להם מסר באופן פרטי ידיעות מהנעשה בארץ. אך יותר מכולם החשיב את עצמו הוא גופו. מעולם לא נפל ברוחו. יום יום רקם רקמת תחבולות דקה וערומה, והכין כמה הזדמנויות להצטיין בעיני אלה שהיה תלוי בהם ולטפס עוד מדרגה אחת למעלה – ולאט לאט פנה לו דרך ועלה. לא מעט הועיל לו בזה גם מנהגו שלא לאמור את אשר עם לבו ואשר היה רוצה לאמור, אלא דוקא את ההיפך מזה.

כך עשה בהיותו ילד בלונדון – מפני העונג שהסב לו הדבר, ובהיותו פקיד בירושלים – מפני התועלת הרבה שמצא בזה.

על כן פלט גם עתה כבדרך אגב:

– הכתב הערבי יפה כוויניאטה אמנותית, והאותיות העבריות – ארגזים, תבות גסות, בלי טעם, ממש כבתים אשר היהודים בונים להם פה – ומשחיתים פני העיר הקדושה… גועל נפש להביט אליהם.

שניהם שחו על הנירות. ראש האחד סגלגל, פניו בעלי השפם הדק, השחור, מארכים מאוד וצרים מאוד, פנים צהבהבים־כהים וכבויים, בשעה שאין בהם תנועה; הם מספרים על קלקול גופה ונפשה של כתה קטנה ורמוסה, המתבשלת בחלבה זה דורות, הבוללת ובוחשת בלי הפסק את מעט הדם הישן, המושחת אשר לה – פניו הטיפוסיים של ערבי־נוצרי מבני ארץ־ישראל. הוא היה כבן שלושים. וסמוך לו, מתוך נגוד בולט, הזהיר ראשו האדום, הגדול והעגול, של האנגלי: שערות־אש קלויות; כתמי סגל על הלחיים הרחבות הבשרניות; אף גדול המטיל ברק כחלחל, אף דשן, תוקע; שפם עבה, מסתמר, קלוי אף הוא, אף כי כבר התחילה לזרוק בו שיבה. גם לעיניו העגולות, הבולטות קצת יותר מדי, ברק אדמדם.

נדפה ממנו – לעומת ראשו הסחוט של אבו־עיסה – רעננות של רוח השדה וריאות בריאות, של קיבה טובה ושנים נקיות, וגם צלילות של מוח פקח, ערום ועושה בחשבון.

– מה כתוב שם על דבר המכירה הפומבית? – שאל הקפיטן וור.

אבו־עיסא ביאר:

– מכתב אל המערכת, שכתב אחד… וחתם: “עובר אורח”.

– מסתיר את שמו?

– כן, בלי שם.

– וגם אתה אינך יודע מי הוא?

– איך אוכל לדעת?… כלומר, אני יכול להודע, ממני אין מסתירים – אני יכול להודע הכל. אם אדוני רוצה, אודיעהו מחר.

– אם אני רוצה? עלינו לדעת הכל. הלא זהו כל ה־raison d’etre שלנו! – הבהיק בשניו הקפיטן וור.

אבו־עיסא עיין בעתון ותרגם לאנגלית:

– הוא כותב כך: הלכתי ברחוב וראיתי בהתאסף המון אנשים, שמראיהם כמראה הבולשביקים, ואחד מהם, שהוא דומה ליהודי רוסי או פולני, עומד ומכריז על מכירה פומבית בקול ובהברה כאלה, שגם האנגלים וגם האזרחים לא היו מסוגלים לקלוט מלה מכל קריאותיו, ורק המון הזרים, שהתאספו סביביו הבינו אותו, כנראה, באופן מצוין, והשתתפו בשקידה בקניות. שאלתי: מי הוא זה? אמרו לי: זהו המכריז הרשמי, חיים מנדלסון! והנה אני שואל את הממשלה: האמנם אין למצוא בקרב התושבים אנשים המוכשרים להיות מכריזים ממשלתיים? האמנם הכרח הוא שכל המשרות הממשלתיות האחראיות תמסרנה לידי זרים, שאין איש יכול להבין את דבורם?

– כן, זה נכניס, – והקפיטן וור סמן את המקום בעתון.

תפקידו היה להשגיח על העתונות המקומית. הוא היה מוסר לתרגום את המאמרים שמצא בהם ענין, והיה שולח חומר זה לכל הפקידים הגבוהים במחלקות הממשלה, למען ידעו. ואולם בעבודת הברירה הזאת, הגלמית, המשרדית, שכל ענינה, לכאורה, ידיעות סתם, התוה הקפיטן וור תוָי משלו, שיטה גמורה, שמצאה חן רב בעיני הממונים עליו. השיטה היתה פשוטה מאוד: הוא היה מוציא מעתוני הערבים את הכתוב בהם נגד היהודים, או נגד השלטונות האנגלים המצדדים כביכול בזכות היהודים, והיה דולג על כל המכוון נגד האנגלים או נגד הנוצרים בכלל, וכמו כן, על הידיעות בדבר מריבות הערבים ביניהם לבין עצמם – מתוך חשש של החלשת הרושם. והרושם הרצוי לו ולפטרוניו היה, שהערבים כולם עומדים כקיר ברזל ומוחים על הכרזת בלפור בקול גדול יומם ולילה. התרגשותם אינה פוסקת אף לרגע, ובהרבה עמל וקושי, והעיקר בהרבה כסף, עולה לממשלה לעצרם מפרעות או גם ממרד.

הם גמרו לעיין בעתוני הערבים. אבו־עיסא לקח את צרור הניירות בידו וקם ללכת. הקפיטן וור בקש ממנו לשלוח אליו את זליקובסקי.

אל המשרד נכנס התורגמן העברי זליקובסקי, איש נמוך־קומה, בהיר־שער ולבן פנים, מגולח למשעי, על אפו הדק רכוב פנסנה של זהב. הלוכו אינו בטוח, אך מתוך עיניו מציצה עקשנות. בהתחלת דבריו הוא מגמגם:

– ב־בוקר טוב, אדוני!

– בוקר טוב, מר זליקובסקי! מה חדש לנו היום?

שניהם פנו אל העתונים העברים.

– קרן־קימת, – קרא הקפיטן וור בעברית, כמו שקרא לפני כן כותרת בערבית – זוהי הקופה הלאומית? אין זה חדש. ופה: עירית ירושלים – מה כתוב?

– כ־כי כי היהודים רוב מ־מוחלט בירושלים ואין להם ביאת־כוח נכונה… ולמה אין עורכים בחירות?

– טוב, ומה זה: “יד מי באמצע?”

– זה על אודות התעמולה בין הערבים – שהיא באה מבחוץ, ושהפקידות הבריטית בארץ מנרגנת וחותרת בסתר תחת עיקרי המנדט.

– טוב מאוד, – העיר הקפיטן וור בקרירות.

הוא סקר את היהודי בעינים בוחנות ולא יכול להחליט בנפשו, אם הלה אומר מה שאומר מתוך שמחה וחוצפה או מתוך תמימות, בלי הבנה ובלי כל יחס לענין. אולם פני זליקובסקי היו שלווים, שלו היה גם דיבורו – כובד הלשון סר ממנו לרגע – והשלוה הזאת נחה עליו כמסוה – אין להציץ בעדה ולרדת לסוף דעתו.

אבל הקפיטן וור בעל המצאות היה.

– ובמה מסיים המאמר?

– בהתקפה על הנציב, אמר המתרגם, על שהוא, שהרי הוא בעצמו יהודי, מרשה כל זאת, ועושה הכל כרצון הערבים, בדואגו רק לתועלתו הוא – לקריירה הפרטית שלו.

– הוא הדבר! – קרא הקפיטן בקורת רוח, – ידעתי כי בסוף ימצא משהו שיש בו ענין. את הסוף הזה יתרגם נא בטובו, כולו, והדברים הקודמים לזה – בקצור, שתי מלים מפני שכל זה ידוע וידוע… ואולי – מוטב שאעשה זאת בעצמי.

הוא לקח גליון ניר וכתב, בלי חשוב הרבה, בסגנונו הרגיל, הקר, המשרדי: “יד מי באמצע? מאמר אנטי־בריטי ביסודו, כתוב בטון של שנאה נכרת אל הפקידות הבריטית, מסתים בקטרוג חסר טעם על הפוליטיקה והאישיות של הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל” – ופה יבוא סוף המאמר בתרגום מלא ומדויק.

– אגב, מר זליקובסקי, – פנה אליו הקפיטן וור לפתע בשעה שזה עמד ללכת – הלא הוא בא מפולין, לא כך?

– כן.

– האם אינו קרוב לגנרל זליקובסקי, זה שכבש את וילנה?

מהשאלה הפתאומית הזאת הסמיקו פני זליקובסקי ולשונו כבדה משנה כובד:

– שמו כ־כ־כידוע ז’ליגובסקי והוא נ־נוצרי!

הוא ראה היטב, כי האנגלי הבריא והבשרי הזה לועג לו, וכרגיל במקרים כאלה לא מצא מיד דבר נכון להשיב לו ועמד נבוך – על כן הוטעם יותר קו העקשנות בפניו ואפו הדק נעשה דק יותר וארוך יותר עד שעורר דאגה לגורל פנסנה הזהב שלו – פן יגלוש פתאום ממקומו ויתלה באויר בקצה שרשרתו הדקיקה.

זליקובסקי השקיף על השולחן המכוסה ניירות ותיאר לעצמו את פני הקפיטן המזהירים מרוב נחת – ובטלו בלבו, באמרו שהוא אדם קטן־נפש וצבוע. אז, בשבתם בגן “בריסטול” למשחק השח־מת, והוא, זליקובסקי, ידו על העליונה, התחיל קפיטן וור להביט בשעונו ולומר שעליו ללכת מיד אל הקולונל ליקרס למסור לו ניירות נחוצים – עד שהוציא ממנו הסכמה, שהמשחק נגמר כביכול בתיקו… מוכן לכל הכזבים והערמומיות שבעולם ורק שלא יאמר עליו כי הפסיד. וכך בכל דבר.

הקפיטן וור דפק במקטרתו על קצה השולחן, נערה מהאפר, ושלח את זליקובסקי מעל פניו בצחוק של טוב־לב.

– זה הכל… ציינתי מה שעליו לתרגם.

הוא שמח למציאות אשר נזדמנו לו בימים האלה בעתוני היהודים: התקפה על מנהיגי הציונים, ריב בין אשכנזים ובין ספרדים, בין “אגודת ישראל” ובין אגודות אחרות של חרדים ולא חרדים. היתה התאמה שלמה וגמורה בין שני צדי המטבע, ונתקבל הרושם הדרוש.

זליקובסקי יצא. הקפיטן וור הוסיף והרהר בו רגעים מעטים. על צד האמת, אין לו דבר נגדו… וזה שהוא תמים קצת – קצת יותר מהמידה – מוטב! אחר היה, אולי, מחוכם יותר מדי, כמו, למשל, אותו יהודי, העובד תחת יד בן ליטל. וזה לא נעים כלל.

הקפיטן וור חייך: מה אמר ליטל? – הוא משער, כי זליקובסקי זה אולי גם מסור לו, על אף היותו יהודי – מתוך תמימות ומתוך מין מבוכה, המקננת בנפשו, מסור הוא ונאמן, לדעתו… רעיון, בכל זאת! חה־חה־חה…

על שולחנו התחיל מצלצל הטלפון. בלי חפזון קרב אל אזנו את האפרכסת. מתוך עומק גרון הגומי השחור, הדק, הגיעו אליו צלילי קול לחוץ ונחנק – קולו של הטלפון.

– הלאו! מי מדבר? – שאל בשלוה.

זה היה הרגע האחרון לשלותו באותו יום ובימים שאחריו. הוא קם על רגליו וישב עוד פעם על כסאו. כל דמו עלה לראשו. מתוך הטלפון דבר אליו ידידו ג’נקינס, קצין במשטרה. הוא קרא לו לבוא מיד הביתה. היתה התנפלות על אשתו, על אליס – התנפלות קשה.

– מי התנפל עליה? – שאל הקפיטן וור את פי השפופרת.

האפרכסת רעדה בידו ודפקה על אזנו באופן שקשה היה לשמוע ולהבין את הנאמר. לבסוף קלט מלים אחדות.

– ערבי… בשדה – היא יצאה לטייל…

– בחיים היא? – זעק הקפיטן וור.

– אה, אין סכנה לחייה! אלא שהיא במיטה. אמה אתה.

שלושה או ארבעה רגעים שישב באוטומוביל, בדרכו הביתה, לא יכול הקפיטן וור לברר דבר לעצמו.

התנפלות – מה פירוש התנפלות? מי? למה?

האם שדדוה? פצעוה?

האוטומוביל עמד. הוא מהר לקפוץ ממנו. אבל בראותו אנשים לפני הבית ושוטר ניצב בדלת, הזדקף מתוך הרגל, העמיד מבט קר, קופא, עבר בין הקהל בצעדים בטוחים, בלי הבט לצדדים, וכך נכנס לביתו. גם פה, באולם הכניסה, הסתובבו שוטרים ועוד אנשים לא־ידועים לו. כולם דברו ביניהם בשעה שפתח את הדלת וכולם השתתקו פתאום בהכנסו – כך נדמה לו. הוא לא היה פנוי כלל להרהר בזה, כי לפניו כבר עמד קצין המשטרה ג’נקינס. ג’נקינס תפס בזרועו וסחבו לזוית האולם.

הקפיטן וור הסב אליו עינים כבדות – מבט תועה ונדהם:

– ג’נקינס, רעי, הגד לי את האמת: מה פירוש כל זה?… העודנה בחיים?

– כבר נרגעה מעט. רק אל תרגיזנה עוד פעם. היא שם, בחדר השינה, עם אמה… היה אדם, לזלי! משול ברוחך!

– אבל, מה קרה, ג’נקינס? – אמר בקול נמוך, ובקש בעיני ידידו הכחשה לאשר כבר ידע ולא רצה לקבלו, והוסיף ותבע במבטו האלם מאת הקצין הגבוה, רחב־הגרם, שיבטיח לו, כי זה שידע שהיה, לא היה כלל.

אך מבטו של ג’נקינס הסתתר אחרי משקפיו החומים, הגדולים, העגולים, הדומים לעיני צפור־לילה מוזרת. פניו היו מרוכזים וחמורים.

– פראים!… חיות־טרף! – אמר זועף והכה בידית שוטו הקשה על אדן האבנים של החלון.

הקפיטן וור תקע עינים יוקדות בזגוגיות החומות של משקפי ידידו, בעדן לא יכול לראות, ושאל בקול חותך:

– מי הוא?

– ערבי… רועה צאן או פלח עובר דרך. מי יודע?

כאשר נכנס לחדר אליס הגיע אליו ממטתה ריח של מי־קולון ועוד מיני ריחות חריפים, המודיעים על תרופות כנגד כאב ראש. אליס היתה מכוסה בשמיכת קיץ קלה, ראשה עטוף במטפחת לבנה, פניה חורים, סגורים, יפים. אולם אך ראתה אותו נזדעזעה כולה, הפכה את פניה אל הקיר והתחילה מכה ראשה בכר מתוך חילה היסטרית. חותנתו רצה לקראתו ותפסה אותו בשתי ידיו:

– לזלי, בני, הנח לנו עתה… מוטב… תבוא אחר כך.

הוא שׁמע בקולה ויצא. באולם הכניסה עוד הסתובבו משום מה שוטרים ואנשים אחרים, והוא הרגיש שוב, וציין זאת בנפשו בלי כל ענין, כי השתתקו בשעה שהשגיחו בו. הוא עבר על פניהם בלי להתעכב, נכנס אל חדר עבודתו, שתה כוס ויסקי ושקע בכסא־ההסב הגדול והרך, בו היה נוהג לנום רבע שעה אחרי ארוחת הצהרים.

בשבוע שעבר ישב ב“בריסטול” עם בן ליטל. הם שתו בירי־ברנדי ובן ליטל ספר על מקרה כזה שקרה לעלמה יהודית לא רחוק מיפו. הערבי נתפס, אבל אחר כך, בדרך, ברח, כנהוג. שניהם צחקו דים, דברו שטויות… ועתה יהיה הוא לצחוק… אותו בן ליטל עצמו יצחק… וגם פרד קאופר, ומג’ור ברימסבי – כולם! והיהודים ילעגו לו – לאליס ולו ילעגו כעת, כמו שהוא ובן ליטל אז, בגן “בריסטול”… אה!

הוא תפס את ראשו בשתי ידיו – מצבו היה טוב כל כך, מזלו האיר לו, הוא הצליח בכל. הנה רק לפני שעה היה מאושר, ופתאום – אין מאומה. הכל נשבר לרסיסים… לעזאזל! לעזאזל!

איך נתחלחלה אליס בראותה אותו! איך הסבה את פניה אל הקיר! אליס המסכנה!

אך מיד התרגז עד כדי רתיחה: עליה לחמול, חה־חה־חה!…

לו אהבה אותו לא היתה עתה בחיים… ומטפחת של מי־קולון לראשה – כבשעת כאב־ראש רגיל…

גם לעת חתונתם לא אהבה אותו. הלא אמרו לו מראש, כי יש לה בחור – ההיה זה ארוס או אהוב? והוא לא שם לב כלל. השעה היתה שעתו – קצין ששב מהמלחמה ולו משרה טובה במושבה החדשה, שזה אך נכבשה. והיה לו עוד טעם אחד שלא להחמיץ את השעה – יותר מארבעים שנה עמדו אחרי כתפו.

וכך לקח אותה לו לאשה והביאה הלום… לאסונו!

באולם הכניסה דברו בקול רם. הקפיטן וור הציץ בעד סדק הדלת. הוא ראה פלח אחד עומד מול פתח חדר אשתו, במרחק שני צעדים מהדלת הפתוחה, – כפו של ג’נקינס על שכמו, שלושה שוטרים אחרי גבו, ומאפלולית חדר השינה עולה לחשה ההיסטרי של אליס:

– לא! לא!

מוציאים את זה, מכניסים ערבי שני. עוד פעם אותו הלחש הצווח:

– לא! לא!

הצווחה הדקה נקבה את ראשו, נכנסה אל קדקדו ונקרה את מוחו הערום. הוא נהם נהימה אלמת, שנחנקה בקנה גרונו, והכה באגרופו על מצחו מכת שגעון, שהתיזה זיקות מעיניו – והוסיף לעמוד על מקומו בלי תנועה, כשהוא אוכל במבטו הרעב את גבי המובלים. את פניהם לא ראה. לנגד עיניו עברו עבאיות מאובקות, שדמו לשקי אשפה, רגלים יחפות, שחורות מטיט, תרבוש אדום, עטוף במטפחת־ראש צהובה, קרקים עשויים מעור נוקשה, אדום, עקאלי־צמר עבים, כפיות לבנות1.

בסקרו אותם אמר בלבו, כי אכן אין הבדל מי מהם האשם. לו היה בידו להמית ביריה עשרה מנוולים כאלה – היה טוב!

מאביו שמע, כי בהודו היו עושים כך לפעמים. ועתה, לוּ רק נתנו לו לעשות כרצונו. אבל לא יתנו. זוהי הפוליטיקה שלהם – ושלו… – “לשדים ולרוחות הפוליטיקה!” – נהם לתוך קרבו, בלי קול.

ושם מכניסים ומוציאים ערבים תפוסים במקרה. כמה? חמישה, ששה או שבעה? לא ידע את מספרם. רק ידע בוודאות, כי לחנם כל הטרחה הזאת. האם כך מוצאים? צריך לשבור את עצמותיהם, לפשוט את עורם רצועות רצועות, את קרקפליהם – כמנהג האדומים באמריקה – אז יודע הכל. וככה – למה יגידו? כלום יצאו מדעתם?

באה הפסקה בחקירה ודרישה – ההפסקה אשר לפני הקץ. השוטרים הזיעו ופהקו. מחום הצהרים היו עיניהם כבדות וטעונות שינה. איש מהם לא האמין עוד בהצלחת חפושיהם. רק חרה להם על שמעכבים אותם פה שעה ארוכה כל כך ללא צורך.

לפתע קם בבית רחש של התענינות מחודשת. אחד הערבים, שהוכנס כבר פעם ונשלח לנפשו, הובא שנית. נשמע קולו של ג’נקינס שהתעודד:

– גברת וור, צויתי להביא עוד פעם את האיש הזה, אבקש מאוד להסתכל בו היטב, אם אפשר?

מתוך האפלולית, אשר מאחרי הדלת הפתוחה, נשמע פתאום “אה…” כבוש ומרוסק, מרוסק ונמוך מאוד, אך הדו – בתוך דממת האנשים העמוקה – היה כהד קול רם וצלול. ומיד – צוחה, קריאת כאב – ודלת חדר־השינה נסגרה ברעש.

הקפיטן וור הגיח מהקבינט שלו, והיה כיוצא מדעתו.

– אירה בו! – צוח בקול דק ומשונה.

השוטרים עמדו על דרכו. ג’נקינס דחפו אל חדרו.

– היה אדם! משול ברוחך! – דבר על לבו בעוד הוא הודפו לאט לאט אל כסא־ההסב, שבו ישב לפני כן. ווֹר שקע בעומק הכסא, הניד בראשו כסוס זמום, וחזר בעקשנות עורת:

– אירה בו! אירה בו!

– אי אפשר לך לעשות זאת עתה… כשהוא בידי החוק, – העיר בקרירות קצין המשטרה. – אבל הוא יקבל את ענשו – אל תדאג! ובעתונים לא יזכר הדבר כלל – זאת אוכל להבטיחך!

הקפיטן וור נשאר יושב במקומו. זמן רב היה כתפוס בשכחה. מבעד לשכחה זו צצו ועלו בהכרתו ונצבו לפניו ברורות ומחודשות מליו של ג’נקינס: “לא תוכל לירות בו עתה…” עתה – פירושו שצריך היה לעשות, מה שרצה לעשות, קודם לכן, תיכף ומיד… לא לצאת כאשה זקנה ולמלא את הרחוב כולו בקריאות: “אירה בו!”, כדי שיתפסוהו בידיו ולא יתנו לו להפיק זממו, כי אם לגשת ישר, בשקט, ולירות בו כבכלב… כזאת היה עליו לעשות… לזה התכון ג’נקינס!…

הוא קפץ ממקומו כחית יער משוסה, פניו כתם אדום אחד, להבת קצף מתפרצת מעיניו העגולות, חטף מדלפק־הלילה שלו את אקדחו הטעון ויצא בצעדים מהירים אל אולם הכניסה. הפעם היה מוכן לכל.

אך הבית היה ריק ועזוב, הכסאות והכורסאות הוזזו ממקומותיהם בלי סדר, הרצפה היתה מכוסה אבק ואפר של סיגרות – ואיש לא נראה בכל המקום סביב. הוא נגש אל החלון והציץ – שדרת עצים ארוכה, שדופה, רחוב שמם.

ירד אל חצרו, האקדח בידו, גרש בבעיטות רגל את הנגר הערבי, שתקן את הדלת באורותו, וגם את מוסטפה משרתו, ששרתו זה שנתים.

– לא עוד פראים בביתי! – אמר בנועלו את השער.

אחר כך חזר לפנים הבית, קרב אל המזנון ואכל בתאבון חתיכת בשר קר, שהיה עשוי לפי טעמו, קנח את סעודתו בגבינה הולנדית אדומה, שתה כוס ויסקי מלאה ושכב בחדרו על ספתו, ספת עור שחומה, מקררת.

למחרת אותו יום בא אל עבודתו בזמנו הרגיל, באחור של חצי שעה, ומראהו כתמול שלשום – שקט, שבע־אוכל ושינה. רק פניו לא הזהירו כבכל יום.

בעברו במסדרון על־יד חדר תורגמניו קלט את דברי זליקובסקי:

– אבל איך נודע הדבר כ־כי הוא זה.

ואבו עיסא צחק:

– פשוט מאד – וממנו גופא, מהחמור. הלא בראשונה לא הכירה אותו. שלחוהו, איפוא, לחפשי. והוא יצא החוצה וצוחק ואומר למישהו: “חסד כזה עשיתי עמה, והיא אף הכר לא הכירה אותי”. שמע זאת נוצרי אחד ומסר את דבריו לשוטרים.

הקפיטן וור נכנס למשרדו וישב אל שולחנו כמו בכל יום ויום. בדמיונו ראה דמות אדם שתרבוש גבוה ומלוכלך חבוש לראשו, עטוף מטפחת צהובה ומלוכלכת אף היא – אדם שראה אותו רק רגע אחד – אז, בשעה ששיוע כי יירה בו וג’נקינס דחפו לשוב אל חדרו; גבר למעלה מארבעים, לא פלח, לובש מכנסים, עירוני, מראהו כמראה אחד המשגיחים העומדים על גבי הפועלים המתקנים את הדרכים בעיר. האם פגשו פעם? איפה? אולי אז – בעת הפרעות… בן הכלבה! ממזר! ואבו־עיסא… עלוקות! קבצנים ארורים!

– מה שלומו, הקפיטן? – שמע פתאום מעל לראשו קול צלול, ידוע לו היטב.

הוא קפץ על רגליו והתמתח כחייל העומד בשורה.

– לא, לא, ישב לו הקפיטן! – דבר רכות הקולונל ליקרס, מנהל המחלקה. – מובן מאליו, שלנסיעתו לא תהיה כל מניעה.

– איזו נסיעה? – לא השיג בראשונה הקפיטן וור.

– לחוץ־לארץ, לנוח. אוכל גם להאריך לו את החופש ליותר משלשת החדשים הנהוגים… אוכל לתת לו ששה חדשים שלמים!

– אני מודה לו מאד, אדוני! – אמר הקפיטן וור בקול נמוך. – זה יותר משאני צריך. רק אלוה את הגברת וור הביתה…

ואמנם, כעבור שני חדשים שב בגפו. אליס ואמה נשארו באנגליה.

הוא חזר לעבודתו. העבודה היתה אותה עבודה, אבל הוא היה אחר, אף כי הוא עצמו לא ראה את השנוי שבו. גם האנשים אשר מסביב לו נשתנו – פתאום היו משתתקים בבואו. כך נדמה לו על כל פנים. דבר זה הרגיזהו, גרה את עצביו, קלקל את היחסים בינו ובין חבריו.

הוא נסה להתמסר כולו לעבודה. אך בזה מצא עוד פחות נחת. משהו שהיה טמון בקרקע נפשו הרס מאליו שלמות שיטתו הקודמת, הנכבדה על הכל. הוא עצמו לא הרגיש איך התגנבה לתוך “הידיעות” שלו נטיה מזיקה וחותרת תחת זו שקדמה לה, נטיה שעוררה עליו אי־רצון וחשד. הדברים הגיעו ליד כך שהקולונל ראה חובה לעצמו לנזוף בו נזיפה חמורה.

הקפיטן וור התגבר על חולשתו. טבעו עזר לו – זה הרגלו הישן, האומר שאדם צריך להיות זהיר ולא לגלות את אשר עם לבבו, כי אם את ההפך מזה – הרגל, שהיה בעוזריו עד אז, ועבודתו שבה אל הדרך הנכונה והיתה נמרצת כמו לפני כן.

ובכל זאת, לא כמו לפני כן. היא היתה נמרצת יותר מדי. סר ממנו חוש המידה. אותו הדבר שנדבק אל לבו, נכנס אל מוחו ואל דמו ובקש לו מוצא – את המוצא ההכרחי – ולא מצאו – הדבר שהביאו כפעם בפעם, נגד רצונו, לידי יציאת דופן – המה בקרבו בכוח פרא שאין לכבשו, ועבודתו למען שיטתו היתה כשרות אותו דוב שבקש להציל את ידידו המתבודד מהזבוב המציק לו.

אירעו דברים לא־נעימים, לא־רצויים כלל, והקפיטן וור הוזמן שנית לשיחה עם הקולונל ליקרס.

הקולונל אמר:

– הקפיטן וור! הוא עושה בגלוי יותר מדי. הוא עובר על המידה. זה מזיק לענין, ואינו מועיל כלל. אני מעריך מאד את מסירותו, אבל – צר לי מאד… עליו להתפטר… כן, אני מצטער מאד־מאד, אדוני… מובן מאליו, כתב־המלצה משובח יותן לו. לזה אדאג אנכי.

וככה, בגלל המקרה הרע הזה, נפסקה באמצע הקריירה המזהירה של הקפיטן לזלי וור־הבן.


  1. כפיה – מטפחת־ראש; עקאל – כרוך סביב הכפיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות