אֵם-חוֹרֶגֶת (סיפור) / אהרן לובושיצקי
א. 🔗
בספר הנולדים היא כתובה בשם “מרים”; אביה קורא לה “מִירֶלֶה”, אמה חורגתה – “מֶרֶה”, והחנוניות ותגרניות השוק מוסיפות עוד כנוי משלהן: “מִירֶלֶה הַחִוֶּרֶת”. כי היה היתה מירלה בעלת פנים חִורים מאד, בלי כל טפת דם, בלי כל רגש חיים, בלי כל אות התלהבות והתרגשות של בת-חוה. ובכל זאת היתה נערה יפהפיה, וחורתה הוסיפה לה איזו לוית-חן מיוחדת. קומתה היתה ממוצעת, שערותיה – שחורות ועבות נופלות על שכמה העגול והרחב; עיניה – שחרחרות, אך עצלות מאד וכאלו ישנות תמיד.
גם להתיפות ולהתקשט ככל חברותיה לא אהבה מירלה כלל; ובדבר הזה היתה לה לעזר לא-מעט גם אמה חורגתה – חייֶלֶה “אשת-חיל”, – אשר היתה מתאמצת בכל כחה ויכלתה למנוע ממירלה שמלות מיותרות ועדיים רבים, שאינם נחוצים כלל, ואוי אוי היה למירלה במצוא אותה האם מסתכלת במראָה יותר מדי או מסלסלת בשערותיה במדה נפרזה.
ולמירלה לא היה כמעט פנאי להתעסק הרבה בחיצוניותה: ביתם היה בית-משתה, כמעט הגדול בכל העיר. פרנסה – תודות לאל – לא תחסר; הדלת לא תסָּגר כל היום. זה יוצא וזה בא; מי לתת שלום לבַכְּחוס ומי לעשות שם מסחר וקנין, לדבר עם “רֵע טוב”, לגמור עסק מסוכסך, למכור לחיילה “מציאות”, ועוד כאלה… וכל העמל והטרח הרב הזה נפלו על שכם חיילה בתחלה, כי היה היה אישה רבי נחמן חלש בגופו, וכמעט קצת חולה מדי יום, “ואף זבוב קטן –לשון חיילה – היה לו למשא כבד”, בהיותו מפונק מאד עוד מימי ילדותו ככל “הבנים היחידים” אצל בעלי-הבתים הנכבדים.
חיילה נסתה אמנם להרגיל את אישה ל“פרנסה”, ולא פעם ולא שתים היה שומע רבי נחמן את קול חרפות “פלוניתו” וגדופותיה וקללותיה, והוא מצדו גם נוכח לדעת כי הצדק אתה ויחלט לתקן עותתו. ימים אחדים עמד אצל שלחן-המכירה וימד וימכר ויקח כסף וידם כעבד נאמן לפני אשתו. אך עשן הטַּבַּק, שהיה ממלא מן עלות השחר עד חצות הלילה, ולעתים קרובות גם כל הלילה, את כל פנות הבית, הפילו למשכב. והרבה הרבה רובלי-כסף הוציאה חיילה מכיסה לרופאים וסמי-הרפואות, והרבה הרבה טפות דם יצאו מגרונו של רבי נחמן.
ותוָּכח חיילה לדעת, כי אתה תלין משוגתה ולא להיות מוזג נוצר אישה, ותרף ממנו. היא היתה שמחה בחלקה, כי יקום מדי-יום לתיקון ויתהלך על משענתו אל בית המדרש ובין למודי ד' יחָשב שמו. "אנכי אתן לו עולם הזה – היתה מתנחמת חיילה – והוא יתן לי עולם הבא ".
אולם לעמת זאת החלה “להרגיל אל הפרנסה” את מירלה, בהיותה עוד כבת שבע, והיתה מעוררת אותה משנתה כעלות השחר והיתה מעמסת על שכמה הרך את כל הליכות הבית. ולאט-לאט היתה מירלה לשפחה פשוטה ותהי אנוסה לאפות, לבשל, לנקות ולפנות את כל החדרים; וחיילה היתה יושבת כל היום אצל שלחן-המכירה ותמלא את כל נפש רעבה וצמאה…
ומירלה לא ישרה עוד בעיני אמה-חורגתה וגם לא ידעה במה תוכל להפיק רצון ממנה. הן כל אשר תצונה היא עושָׂה בזריזות ובדַיקנות רבה, גם את המכות והמהלומות והמריטות היו לחייה מקבלות באיזה “צדוק-הדין”; והיא היתה עוד “בת נעות המרדות”, “נבלה סרוחה”, “פרת הבשן”, “חתיכת בשר” וכדומה! – היו ימים, וגם לילות, אשר מירלה לא השיבה את רוחה אליה, אשר לא נפשה מן הבקר עד חצות הלילה אף רגע מעבודתה הקשה; והיא – חיילה אשת-חיל – לא היתה מתעצלת עוד להטריח את כבודה ולקום מדי פעם ממושבה ולאחוז, בפני כל הצבור, בציצת ראש מירלה ולמרוט את לחייה בעד השגיאה היותר קלה וזעירה.
אבל ההפך מצאה מירלה באביה החולה והחלש. הוא אהב אותה מאד מאד. ובבואו מדי ערב מבית המדרש, היה מתגנב בחשאי אל המִּבשל והיה מנשק לבתו יחידתו מירלה בהתלהבות וחבה יתרה, ואם לא ראתה זאת חיילה – היה לוקח אותה על חיקו ומסלסל את שערותיה הפרועות זמן-רב, עד אשר צנחה פתאם מירלה מעל חיקו בהאזינה את הקול הצרוד והגס של “האם” הקוראה לה. וחיילה קנאה מאד את בתה חורגתה, בהיותה היא בעצמה עקרה ובדעתה כי “המנֻול” אהב את בת אשתו הראשונה הרבה יתר מאשר את אשתו השניה. והדבר הזה היה גורם למירלה צרות רבות ויסורי הנפש והגוף, שאמה חורגתה היתה משבעת אותה כל היום והיתה שולחת את חציה השנונים, חצי קנאות מהולים ברעל, אל לב בתה חורגתה, המתענה תחת עול עבודת הפרך והחרפות התדירות.
וכן עברו על מירלה חמש עשרה שנה, שנות עמל ומכאובים גופנים ורוחנים, מהלומות ומריטות לחי.
ב. 🔗
רוח ההשכלה “בת-השמים” חדר גם אל הרחובות המעופשים והמבואות המטונפים של העיר N, מקום מגורי מירלה. ובבקר בהיר אחד בצבץ לפתע פתאם מורה שפת עבר ורוסית ואשכנזית וצרפתית, הכל בחדא מחתא. מוכן הדבר, כי על “שעות” מורה צעיר לימים, בעל משקפים ושפם מסולסל, רבו הקופצים וירבו מאד במחירן. ועד מהרה נהרו מכל פנות העיר הקטנה נערים ונערות, בחורים ובתולות לקחת לקח מפי “המורה המינסקי”, ששמו הלך מסוף העיר ועד סופה.
חברות מירלה גם כן היו מן המאֻשרות, שזכו ליהנות מזיו “המורה המינסקי”, ובכל יום היתה רואה אותן רחוצות למשעי ולבושות מכלול הולכות עם אגודת ספריהם ופנקסיהם אל המורה. רוח הקנאה החל להתגנב אל לב מירלה. היא ראתה בבירור, כי חברותיה מתרחקות ממנה בשאט-נפש, ונפשה ירעה לה מאד מאד. “הה! למה יגרע חלקה, – היתה מתאוננת בלחש בעמדה בַמִּבשל ותעבוד כחמור – הן גם היא בת בעלת- הבית כמוהן, גם היא לא בת חַיטים הנה, ומדוע תבלה את מבחר שנותיה כשפחה חרופה, מקנת-כסף, כפרה בארוה? לפני שבועים מלאו לה חמש עשרה שנה, ומלבד ספורי שמ”ר לא תרשה לה “האם” לקרא, וגם זה – רק מדי שבת בשבתו שעה או שעתים… הה! לוּ היתה אמה חיה, כי עתה לא היתה כאִכרה גסה, הנותנת בכוס עינה עם בחורי הכפר!"…
וזכרון אמה המתה, שאבדה לה בהיותה עוד קטנה, קטנה מאד וכמעט שלא ידעה אותה כלל, – עולה מתוך הקבר, ואיזה לחץ טמיר לוחץ את חזה מירלה הרך, ודמעות חמות מתגלגלות על לחייה החִורות, ואנחות צרות ונחנקות מתפרצות מלבה הכואב, וגעגועים גדולים מאד מתעוררים בקרבה להיות “מלומדת” כיתר חברותיה.
והיא ידעה היטב, כי כבד הדבר, וכמעט אי-אפשר, שהיא מבקשת לה, כי אמה חורגתה לא תתן לה בשום אופן את הענג הזה… הה! מה רע להיות בלי אם!" –
פעם אחת האירה לה אמנם קרן-תקוה להשיג את בקשתה, אך הניצוץ הבודד הזה כבה בין-רגע ויגרם לה עוד עמל וכעס ומכאובים הרבה. הדבר היה ביום השני של חג הפסח. מירלה ישבה אצל החלון נוגה ושוממה ותשקף בעד החלון החוצה ותתבונן אל העוברים והעוברות הלבושים בגדי-חג ומטַילים שורות שורות. היא ראתה את חברותיה המקושטות הולכות שלובות זרוע, כמו משוכת ירק, ברחוב העיר; ויתחמץ לבה בקרבה מאד מאד… גם לשאף רוח צח איננה יכולה כחברותיה, כי בשמלתה הישנה והמטולאה היא מתבַּישת להרָאות בחוץ, ושמלה חדשה, כמובן, לא עשתה לה “האם”…
מירלה היתה שקועה במחשבות נוגות, עד כי לא שמעה כלל בהסוב הדלת על צירה ואביה נכנס החדרה ויגש אליה ויסתכל בה, כאלו לא הכירה.
– מדוע יושבת אַת, מירלה, ככה נוגה ואינך יצאת לטיל מעט? – שואל רבי נחמן בקול רך – הן חג היום לנו…צאי נא, צאי-נא, מירלה, לטיל מעט!
– איך אצא לשוח, אבי? ועם מי? חברותי מתבישות לטיל עם אכרה כמוני, ואל בנות החַיטים הן לא תאות אתה כי אתחבר… ענתה מירלה במרירות, ודמעות רבות התגלגלו על לחייה החורות.
רבי נחמן היה כנדהם. הוא, בלבו הנאמן והחם, בלב-האב, בן בין-רגע לכל המרירות החריפה שבמענה בתו, ומה מאד שבעה נפשה מכאובים ויסורים חרישיים עד אשר החליטה להוציא דברים כאלה מפיה.
הוא הושיבה על חיקו. רגעים אחדים הביט בה בדומית מבוכה, כאלו לא ידעה. מירלה הורידה את ראשה ותדם. אך רבי נחמן הפריע עד מהרה את הדומיה.
– אל תעצבי, מירלה, - נחם אותה בקול רך וענוג – הן גם את “בת בעל-הבית” כמוהן!
– אבל הן מלומדות, ואנכי – הדיוטה… התיפחה מירלה.
– הרגעי, הרגעי, פְּתַיָתִי! אחרי חג הפסח אשכר לך את המורה העברי – אמר רבי נחמן בסלסלו את שערותיה. ומירלה הרימה את ראשה ותבט אל אביה כמשתאה, כי לא האמינה למשמע אזנה.
– האמנם, אבי? – התרפקה עליו – ומה תאמר היא?…
– אין בכך כלום, מירלה! “נשים דעתן קלות”, היא תאות… והן אב אנכי לך…
ובזה הרגע התפרצה חיילה החדרה.
– “זוג נחמד! – עקמה את שפתיה, בראותה כי מירלה יושבת על חיק רבי נחמן. – יהודי כשר! תלמיד חכם שלי! העת לך להתעלס באהבים, זקן טפש?!”
ומירלה חשה כי שערותיה נאחזו כמו בסבך וכי גויתה צנחה מעל חיק אביה בחזקה ותָּשלך ארצה.
רבי נחמן ישב כנקפא ויבט אל תמונת היגון, אל מפלצת הקנאה המכוערה… אך פתאם התגבר כארי, כתלמיד חכם נלהב, ויקפץ מעל כסאו ויתנפל על חיילה ויאחז בגרונה…. “ארורה! – נהם כדוב – היא יקרה לי ממך אלף אלפי פעמים!… צאי מפה, ארורה, פן תהי פה קבורתך!”…
– אֶהֶה! – קראה חיילה בהחלצה מבין אצבעות רבי נחמן ותחזק בזקנו – הלהרגני אתה אומר, זקן מנאף? ––––
ג. 🔗
ומן היום ההוא והלאה החלו צרות מירלה להתרבות כפלים. מורה לא שכר לה אביה, מיראתו את חמת חיילה אשתו, וכמעט שהתחרט לגמרי על “המעשה” שהיה. הוא הוסיף לשהות כל היום והערב אחורי התנור בבית המדרש, וחיילה הוסיפה לעַנות תחת ידיה את מירלה באכזריות ועריצות של חיה טורפת; ומירלה הוסיפה לסבל את החרפות והגדופים, המהלומות והמריטות בהכנעה גמורה, מדעתה כי איש לא יעמד לימינה, לוּ גם חפצה להשיב דבר ל“האם” במלאת כבר סאת סבלנותה.
כן עברה עוד שנה, ומירלה התרגלה עם עבודת הפרך שלה ותאמין כי כן צריך להיות הכל. “כל האמות החורגות לא טובות הנה”, היתה אומרת לה המבשלת מדי פעם, וזאת היתה כל נחמת מירלה בצרתה.
אולם פתאם נהיתה איזו תמורה כבירה ובולטת בהתנהגות חיילה את בתה-חורגתה. היא חדלה מלחרפנה בפני כל ותקן לה לפעמים חתיכות בורית, וגם משרק וגם מראָה קטנה קנתה לה, וגם שמלה חדשה עשתה לה. התמורה המבהילה והפתאומית הזאת היתה לפלא גדול בעיני מירלה, ועוד יתר השתוממה פעם אחת באמור לה חיילה, כמעט בחבה: “מה יפיפית, מירלה, הנך כבר כלה נאה מאד!” – כל הדברים האלה, שנאמרו באיזו רַכוּת מיוחדת בכלל והמלה “מירלה”, אשר יצאה מפי חיילה בפעם הראשונה – בפרט, – הפחידו מאד את בת-החורגת הנכנעה והמעונה ותבט בה בהשתוממות גלויה. אך חיילה התנכרה, כאלו כל מה שקרה הוא בדרך-הטבע.
ואחרי ימים אחדים אמרה חיילה לבתה חורגתה, כי תחדל מעבוד במבשל ותחל לעזור לה על-יד שלחן-המכירה, כי “הפרנסה רבתה, תודות להשם יתברך”. כשמוע רבי נחמן את החדשה הזאת, התפלא אמנם במדה גדושה בתחלה, אך אחרי כן נהנה מאד מהתמורה הזאת ויודה לה‘, כי נתן בלבב אשתו רוח חדשה בהתנהגותה עם מירלה. “היא, בכל זאת, אשה ישרה” – חשב רבי נחמן בינו לבין עצמו – “ובראותה, כי מירלה גדלה ותהי ל”בתולה" שבה מדרכה הרעה ותהי לה כאם; יהי שם ה’ מבורך!"…
וחיילה הוסיפה להתנהג עם מירלה בנמוס ודרך-ארץ ולפעמים גם בחבה גלויה. מירלה התרגלה עם התמורה הטובה הזאת כמו שהתרגלה עם צרותיה בימים עברו. נבונה יותר מדי לא היתה בשביל לדעת ולהבין, כי סלסולי אמה חורגתה מרים ורעים לה הרבה יתר ממהלומותיה וקללותיה, כי תחת המַּחמאות החנפות נמצאת לשון אפעה וחמת עכשוב. ותחל מירלה גם לכבד את מעַנתהמ הקודמת…
ומה גדלה שמחתה באמור לה פעם “האם” , כי תשכור לה מורה את בן המורה הנוצרי, אשר היה מבקר תמידי בבית המשתה של חיילה. בן המורה הנוצרי היה עוד עלם צעיר, כבן עשרים, שגורש מהסמינַריון בעד עצלותו והנהגתו המגונה, ובשובו בבשת-פנים אל בית אביו החל להתעסק בשיעורים פרטיים ולהוציא את כל כסף משכרתו בבית חיילה.
מירלה התפלאה מעט, כי שכרה לה אמה חורגתה דוקא את המורה הנוצרי, ולא את המורה העברי; אבל חיילה הרגיעה אותה עד מהרה בדברים רכים: “את, מירלה, צריכה לדעת רק רוסית וחכמת החשבון, הנחוצות מאד ל”עסקנו“, ובדבר הזה מצטַין מורה נוצרי הרבה יתר מהמורים העברים, היודעים הכל רק על רגל אחת”.
גם לרבי נחמן השיבה כדברים האלה, וגם הוא הסכים על נקלה לדבריה. וכלם היו מרוצים , כנראה.
ומירלה עשתה חיל בלמודים, והמורה הנוצרי אמר כי לה “כשרונות מצוינים”. החברות החלו שנית להתרועע ולטיל אתה, והכל היה על הצד היותר טוב. וגם “גשמותה” של מירלה עלתה כפורחת: לחייה החלו להתאדם לפעמים; חזה התרומם; עיניה הנקפאות והישנות תמיד החלו לבער באיזו אש זרה. ותדע מירלה כי הוא בת-וֶנוס.
וחיילה הוסיפה לחבב את בתה חורגתה כאם טובה, ומירלה הוסיפה ללמוד אצל המורה. חברת המורה הצעיר היתה לה אמנם בתחלה לעגמת-נפש ותגרם לה מדי פעם מבוכה ומהומה אינסטינקטיבית, אבל לאט-לאט התרגלה אתו ותחל להרגיש גם איזו התקרבות אל ה“גבר” היפה הזה. היא כבר הסכינה להאזין, מדי עמדה על יד שלחן-המכירה, חלקות וחנופות ומחמאות מפיות “השותים הנכבדים”, ולכן לא השתוממה כלל ולא התאדמה הרבה באמור לה המורה פעם אחת, כי היא “עבריה יפה” מאד.
ופעם אחת בא המורה הנוצרי אל בית המשתה של חיילה ויודיע שם בשמחה רבה את כל המסובים, כי נתקבל לסופר בבית הדואר, ומסבה זו לא יהי ביכלתו להטיף לקח למירלה, שכבר ידעה את השפה הרוסית עד כדי להבין בעצמה את אשר היא קוראת, ואולם אם יש את נפשה, הוסיף בנמוס, יכולה היא לבוא אליו מדי פעם ונתן לה ספרי-מקרא מועילים. מירלה הודתה לו בעד טוב לבו ותבטיחהו, כי תתאמץ להשתמש בחסדו זה.
והיא היתה מבקרת אותו לפעמים, בהיותה בטוחה כי “מיחַאיל איבַנוב” הוא עלם בעל-נמוס, כי בכל השנה השלמה, שהיה מטיף לה לקח, לא העיר כל מעשה חשד בלבה, כי חברתו מזקת לעלמות צעירות.
ד. 🔗
ירחים אחדים עברו. הסתו פרש כנפיו השחורות על כל פני היקום. דלף טורד נטף ארצה ימים אחדים בלי חשך.
וחיי מירלה עפו במנוחה. גם בשבתה על יד שלחן המכירה היתה קוראת בעתות המרגוע בספרים, שהיתה לוקחת מאת מורָה הקודם, אשר החל ל“סובב” אותה כמעט ברצינות, וגם היא הרגישה כי חברתו נחוצה לה.
פעם אחת, בליל התקדש חג, הלכה מירלה אל בית מורה הקודם לקחת ממנו ספר לקריאה. הוא שמח מאד לקראתה, כדרכו תמיד, ויתנהג אתה בנעימות יתרה. גם ממתקים גם כוס יין נתן לה. את הממתקים אכלה לתאבון, אולם לשתות מן היין סרבה הרבה, אך הוא פצר בה מאד מאד: “לאות ידידותנו הישנה, גברתי, שתי-נא! גם אני אשתה לחייך, גברתי! – שתי נא, במטותא ממך!”…
ועוד רגעים אחדים של הפצרות ודברי-חלקות – ותעתר לו. הוא שתה לחייה, והיא גם היא שתתה. המשקה השתוי הרתיח מעט את דמה ולחייה התאדמו מאד, ותרגיש איזו חמימות טמירה בכל אבריה. והוא מלא את כוסה המורקה שנית… ועוד הפעם דברים רכים ונעימים, ועוד הפעם אמתלות וסרובים לרגעים אחדים – ותעתר לו שנית. הוא שתה לחייה עוד הפעם, וגם היא שתתה. ראשה בער כמו באש ותחש איזו לֵאות נעימה בכל גויתה… ואז היא רואה איך הוא מתקרב אליה ואוחז בשתי ידיה ולוחצן אל לבו באהבה רבה… היא מנסה להחלץ ממנו, אך הוא מחבק אותה ולוחצה אל לבו בכל כחו… חזה מתרומם בחזקה, והוא לוקח אותה בזרועותיו ומושיבנה על חיקו… היא חפצה להתנגד; אך הוא משביע אותה, מסלסלנה כילדה קטנה… היא מרגשת בפעם הראשונה לימי חייה הנאה משונה, טעם גם-עדן בכל הסלסולים החמים האלה– ונשארת על חיקו…
ועוד כוס יין… ועוד כוס יין… הוא שותה לחייה והיא שותה לחייו, והוא מנשק לה בהתלהבות עצומה –– והיא שותה בצמא את נשיקותיו ––––
רבי נחמן היה תמיד מבעלי הויתיקין הגומרים את תפלתם עד הנץ החמה, וההרגל הזה נעשה לו לטבע; ובבוא השעה הרביעית בלילה לא היה יכול כבר לתת תנומה לעפעפיו. בפעם הזאת השכים קום כדרכו תמיד. גם עיני חיילה קדמו אשמורות, כי מעת אשר מירלה החלה “להתפלסף” היתה היא, חיילה, בכל: במבשל, בשוק הדגים, אצל שלחן המכירה, בקצור: “ברגל אחת על עשרת ירידים”.
רבי נחמן נטל את ידיו ויגש אל השלחן, אשר עליו היה מוכן לו ספל תֵּה בחלב. חיילה גם כן ישבה אצלו ותשת תה. היא אהבה את נחמן אישה על פי דרכה, אף כי היתה מחרפת ומקללת אותו לפעמים. מקרה לא טהור כזה קרה רק ביום אשר השפחה שברה סיר או קערה, ואז שפכה חיילה את כל חמתה על “השליממזל שלה”. אבל בכלל אהבה אותה והתגאתה בו בפני החנוניות.
רבי נחמן כלה לשתות את הספל השלישיויתהלך רגעים אחדים בחדר הנה והנה. פתאם עלה זכרון מירלה על לבו ויקרב אל חדרה, מבלי-משים, כאלו כח טמיר משך אותו שמה. בגשתו אל מטת מירלה, ראה כי היא ריקה, וישב נבהל אל הטרקלין ויספר את דבר הפלא בבהלה מוחשת לחיילה. אך היא הרגיעה את רוחו ותאמר לו: “בודאי לנה היא בבית חנה’לה חברתה; כן כבר קרה פעמים אחדות”.
ויקח רבי נחמן את “הטלית-ותפלין” וילך אל בית המדרש.
ה. 🔗
ומירלה חלתה פתאם את חליה הקשה. מה לה? לא ידע כל איש. גם החובש גם הרופא העירוני לא יכלו להכיר את מהות מחלתה, כי החולה לא ענתה כמעט דבר על שאלותיהם. חברותיה באו לבקרה, אך היא לא שמה לב אליהן, באלו לא ידעתן. גם את אביה הנאמן לא ענתה מפורש: “מה יכאב לה”.
כן עברו כשלשה שבועות, ורבי נחמן נואש. פני מירלה הלכו הלך וחסר, עצמותיה שפו ועיניה נמקו בחוריהן. רבי נחמן החל מחדש להקיא דם מגרונו, ומירלה לא ענתה דבר.
אבל על פי המקרה עבר בעיר רופא הפלך. רבי נחמן לא חס על עשרים וחמשה רובל ויקרא לו. וגם לו לא השיבה תשובה נכונה. אך הוא מצא עד מהרה את ה“דיַגנוֹזה” ובדברים קשים הוכיח את רבי נחמן על פניו על מהרו לתתה לאיש…
ומירלה לא מתה; אסונה גבר גם על המות. ובחדר משכבה יושבת היא נוגה וגלמודה! שערותיה השחורות והעבות פרועות, לחייה שפו וכאלמת לא תפתח עוד את פיה. אך לעמת זאת היא מרגשת, כי שם, שם, בלבבה פנימה, רועשים והומים קולות רבים בשאון גלי ים זועף. היא יודעת את גורלה ואת העתיד המחכה לה בעירה הקטנה… אבל מה עשתה? מצטדקת היא לפעמים: – האם גזלה, גנבה או רצחה נפש אדם? האכלה הון זרים? ההטתה על איש שואה? הן עליה הדיחו רעה, את כבודה הן גזלו, אותה רצחו! ומדוע תהי היא לבוז ולקלס, למשל ולשנינה בכל העיר?
ומה היא חטאתה? – מוסיפה היא להצטדק בפני עצמה – האם באמת גדול עונה מנשוא כעון הרוצח, השודד, הגנב והגזלן? הה! כמה אנשי-און, בני-עולה, שודדים, נוכלים, חומסים, מלוי ברבית, רמאים ישנם בעירה… והמה הצדיקים! והם המה המרשיעים אותה, והם המה השופטים לה?! הם גונבים עשר פעמים בכל יום, מכחשים, משימים בכליהם, פושטים עור עניים, מרמים, נשבעים לשקר – ובכל זאת אנשים תמימים וישרים הנם, “יהודים כשרים?”
והאם באמת חטאה? ולמי חטאה? הן רק חרפה העטתה על עצמה… ומהי החרפה? לקחת רבית ונשך, להטות משפט יתומים ואלמנות, לתת איפת רזון, להונות הבריות – הנה כאשר אמה חורגתה עושָׂה – אין רע, זאת לא תעטה כל בושה?! והיא, רק היא, החוטאת השפלה, הבזויה, הרשעה?! והיא עוד היתה למלה בפי כל השודדים, החומסים, החנונים הרמאים האלה…
וקשיות ערפה איננה מניחה לה להרשיע את עצמה בשום אופן, והיא מתמרמרת מאד על הליכות החיים ומשפטי החברה המעוקלים.
ופתאם זוכרת היא את ימי ילדותה הרעים, עבדותה, סבלותה הקשה, אשר היתה נותנת עליה האם-החורגת; את חברותיה היא זוכרת ואת אביה, אביה הנעים… ולזכרונו רוחפות עצמותיה ממגור!… האם לא חטאה לו, לו? הן הוא חולה מסוכן עתה; שם בחדר הנשען הוא שוכב על ערש דוי, אשר בודאי לא ירד מעליו… והיא לא הלכה אליו לבקרו אף פעם אחת!… היא אמנם מתבישת ויראה להראות את פניו: הוא ימות בודאי בראותו אותה… אבל מי אשם בזה? הן היא, היא, היא, בת נעות המרדות, החטאה השפלה, חלאת המין האנושי… והיא עוד אמרה כי לא חטאה! והיא עוד הצטדקה, עוד נועזה להצטדק בפני עצמה לפני רגעים אחדים?!… הלא אם ימות אביה – והוא ימות בודאי – ואמרו כל אנשי העיר, כי היא, רק היא רצחה את נפשו, את נפש אביה היקר, שכל כך אהבה תמיד!…
ודמעות הנֹּחם החמות מתגלגלות ושוטפות על לחייה הצנומות והחִורות. היא חפצה מאד לכרוע ברך לפני אביה, לנשק את ידיו ולהתחנן אליו, כי לא יקח ממנה את אהבתו היחידה, אף כי אינה ראויה לה כלל.
ובברכים כושלות היאקמה מעל כסאה ומתנהלת בכבדות אל החדר הנשען. בהכנסה אליו לא היה איש אצלו; הוא ישן…היא הביטה על פניו המתים – ותתחלחל בכל בדי גויתה רגעים אחדים עמדה אצל מטתו כבול-עץ ולא נועזה גם לנשקו או לקחת את ידו הצנומה… היא נאנחה… רבי נחמן התעורר משנתו ויפקח את עיניו… – “מירלה”! דובבו שפתיו…
– אבי! – התיפחה ברעדה – סלח…
והוא אוחז בידה – ושניהם בוכים.
ו. 🔗
וכאשר החל שוטר העיר לבקר שלש פעמים ביום בבית המשתה של חיילה אשת-חיל, הבינו חנוניות העיר, כי כבר קרובה העת…היו גם אנשים אשר האשימו את חיילה בחשאי ויבינו כי היא הדיחה את הרעה על מירלה זעומת נפשה משכבר הימים, וינודו לָאמללה ולאביה מאד מאד; אבל את מכאוביהם לא הקלו בזה כלום.
ופעם אחת, באחד מלילות הסתו הראשונים, ראו החנוניות לאור הירח את המילדת באה ביתה חיילה בלוית השוטר, ותביננה כי…
ובלילה ההוא, בהשמיע בבית רבי נחמן יציר-יה חדש קול צפצוף ויללה בגיחו מרחם אמו הצעירה – השמיעו חובשי בית המדרש קול “תהלותיהם” בעד נשמת רבי נחמן הגוסס. אבל “התהלות” כנראה, לא הביאו את התועלת המבוקשה, ורבי נחמן מת בלילה ההוא.
מירלה לא ידעה ממות אביה עד אשר קמה ממטתה. הידיעה הזאת דכאה אמנם מאד מאד את רוחה, אבל נכחה, בעריסה, צפצף אז ילד קטן ויפה-עינים בקול-צפור דק! לה היה כבר יצור, שיכולה היא להקריב לו את אהבתה וחייה, והוא מלא לה במדה ידועה את אבדן אביה הנאמן.
והאם-החורגת החלה שנית להתנהג עם ה“משרכת דרכיה” בגסות עריצה, אך מירלה לא חפצה כלל להתענות תחת ידיה ולהשתעבד לה בפעם הזאת. ותחילנה מריבות וקטטות גסות ומגונות עד מאד, ותקץ מירלה בחיים כאלה ותחליט לברוח מבית עבדותה.
ופעם אחת, בערב חרף אחד, בא אליה הוא וינשק את ידה ואת מצחה, ויחבק לילד הנעים ויבך כילד קטן. ואז נדברו זמן-רב בחשאי… והוא נשקה, נשקה הרבה מאד, וישבע לה בכל הקדוש, כי אהב יאהבנה עד הקבר –
וביום המחרת המירה מירלה את דתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.