רקע
ס. יזהר
תמול ומחרתיים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשכ"ד 1964

אם איני טועה, הרי הטעם לדרוש אל מה שכבר היה ועבר – הוא מה שעוד לא היה ושעתיד אולי להיות; אם ביצירה אנחנו סחים, ולא באיסוף דברים וחניטתם לשם זכרון. הפניית הראש לאחור – נימוקים רבים וטובים לה, כפעם בפעם. מלבד שדברים שכבר היו קל יותר לתת בהם סימנים: לסדרם ע"פ מתכון חריף זה או אחר, לייחס להם שיטה מאחדת אחת, המשווה לה סבר פשטות יציבה – ולקבל ככה סיפוק על שיש לפניך מיתאר יפה המגשים בו עקרון מובהק כלשהו באופן שכל הבא להוכיח נוסחתו, יכול לחזק דבריו בראיות מן העבר – מצביע לאחוריו כשמתכװן לפניו.

קלות זו למצוא מוסר־השכל בקורות העתים, לראות במהלך הדורות התקדמות מתמדת במסלול מסויים, כמין רצף הממשיך כסדר התחלה שהתחילו אי־פעם אם בכה או בכה – קלוּת זו מפתה תמיד ומחדש למצוא מציאוֹת באלה, וּלעולם הן גם נכוֹנוֹת למדי וגם לא כל־כך נכוֹנוֹת, גם דברים כהװייתם וגם להד"ם, ומכל מקום מעשי העבר הם הדבר המבוקש. ואילו לספרות המשקיפה אל העבר אין מכל אלה אלא כמעט רק זה: ביקוש זהות עצמך פה היום.

מי אינו מכיר מאז ילדוּתו תאווה זו לחטט באוצרות טמוּנים ולחשוף מהם שכיות־חמדה – בין אם להועיל: להיות מופרה ממה שכבר הוכח, ומן הכבד שנתמצה בעתיק עד ריכוזו; ובין אם להנאה, מדבר שנאמר עד דיוּקוֹ ונגאל, וממגע בכליל תמימות ובחכמה מזוקקה, או מתחוּשת שהייה עם מה שניצח ועבר גבולות שימושו, מעביר עליך משב־רוח ממה שמעבר לגבולין, או מספיג בך אותו שקט של מעגל שנשרו ממנו חיספוסי השעה שחלפה, ומאחז נכון במוצקיות שאינה ככל הקלים

הללו שבהם אנחנו פה. ואולי להוסיף כי רק דבר שכבר היה – ניתן להקיפו מכל צדדיו, כדרך שבוחנים פסל; ולא רק מצידו האחד הפונה אליך, כדרך שהתמונה נראית. ועוד אולי מותר להעיר על חמדת ההסתכלות בעבר, שיש בה פנים המזכירות אותה השתאות של אנשים אל קופים: כמעט כמונו ולא אנחנו; הכרח זהות האנחנו לאור השוני המוזר; שבקופים הוא הנלעג שבדומה, יסוד עם זה גם המהותי שבדומה, יסוד עולם הלא משתנה שבכולנו. כך גם מסיפורי העבר קורא אליך, מעבר לכל השונה, האנושי הנצחי, מרווח מרחק התבוננות הנותן לך להיות נוגע ולא נוגע, רואה בלתי מעורב, הבוחן ממרומיו גם את קטנות הדבר הרחוק, וגם את עקשנותו הבלתי נלאית להיות.

אנחנו מתהלכים כאן ותמיד פסוקים שכבר נאמרו מצלצלים באזנינו, לא תמיד לטוב, אך תמיד מחייך אדם למצוא מכר נושן בתוך כל זה החולף על פניו. וכ"כ יודעים מה כבר אמרו טובים ממנו על מישהו או על משהו עד שלעתים פטורים שבויי הפסוקים מראות מהו הדבר הזה לאמיתו.

(ואגב, כלום נכון הוא, כי על ארצות שפסוקים גמורים אינם מלווים אותנו בהן, פרושה מין שיתוקיות מתנכרת ואימת ישימון?). ויש משהו בנו הזוכר תמיד, גם כשאין יודע מניין לו שיזכור.

חוקרים שהתבוננו בחידת מסעי הציפורים, מצאוּ, כי הגוזלים שבגרו והגיעה שעת נדודיהם, גם בהם יש משהו היודע דרכם אפילו אם מעולם לא עברוּ בה, עד כדי כך, שגם ציפור בודדה תדע לעוף ולהגיע. ציפור־שיר פעוטה אחת, שנתגדלה בכלוּב, הגיעה שעתה והיתה מתלבטת בכלובה למעוף הגדול, הראו לה בכיפת מצפה־הכוכבים שבו גידלוּה תמונת שמים מלאכותית, וזו כיוונה עצמה, בודדה ויתומה, 15 גרם של נירגשות מכת־כנפיים, ובחרה לה בלא טעוּת את כוכביה הנכונים אשר מעולם לא ראתה, והיתה מתעופפת בכלובה ומוסיפה והולכת בכיװן אחד, מספר שעות מסויים, ונוטלת מבט בשמים המלאכותיים ונמלכת בהם ומשנה כיװּן, כדי מרחק זמן מסויים, וחוזרת ומיישירה דרכה ליעדה הסמוי, שלפי חשבונות שחישבו שוביה בעפרון על גבי המפּה, מצאו כי הנה עתה היא חוצה את הים, כאן היא כבר מעבר לו, ומכאן ולרוחב המדבר הגדול היא מגעת אל המקום הנכסף לה, הוא אשר אבותיה הלא־ידועים לה ואבות־אבותיה לפניהם היו טסים אליו מימות עולם. עד שלבסוף כשנרגעה הקטנה ממעופה ושלװה באה עליה, נמצאה אז ממש במקום שעל פי הזמן והכיװן שחישבו המחשבים, הוא באמת מחוז־חפצה המסומן אצלם במפות הצפרים לבני אותו מין ציפורים.

וכך התעופפה אל מחוז־חפצה הטמון בה, על־פי זכרון של דבר לא ידוּע לה, ושלא נאמר ולא יכול היה להיאמר לה, שחי בה והפעימה, עז יותר מרעב וצמא, והוליכה מישרים לאיזה מחוז־חפץ שהיה חפצה בלי שתדע כי הוא הוּא, בלי ששמעה עליו, בלי שהיה מי שישמיעה, מופעמת זכרון תמונת שמיים וכוכבים, נסערת זכר מידות זמן ודחפי החלפת כיװן, מנװטת עצמה בדקדוק מעלות האורך והרוחב.

מה באמת בנפשה הזוכרת של ציפור־שיר קשה לדעת. קשה אפילו לדעת מה היה בנפש צעיר אחד ששר “אל הצפור”, בחתרו אל משאת־נפש זכורה לו ולא ידועה, איזו “הארץ החמה היפה”, ש“האביב בה ינווה עולמים”, איזה “עמק השרון וגבעת הלבונה” מופשטים שהם, זכורים אך לא מוכּרים. שצליל המלים מפתה בהם, אך נטול פרצוף. רבים הזוכרים, רבים החוזרים לאחור. יש מחפש שם את אבידת מיטב ימיו ואת התפארת ששקעה, ויש שאינו אלא רק מואס כל מה שיש לפניו כעת; אחד מוקסם הבהירות שהיתה לדעתו לפנים, ואחר נתהבהב לו סוד בעומק הבאר וליבו אל אפילת הטמיר ונעלם; ואחר, פשוט נוח לו להרחיק עדותו ולומר ליבו בעד מסווה ימים רחוקים. וכן תמיד יש מישהו שזה לו ביקוּש תיקון לנשמתו היגעה, אם לא עשיית חסד־של־אמת לאיזו אבידה עולמית – ואשר אם כך או כך, הפנייה אל העבר תחילתה בך וסופה בך. ואתה הוא האיש המבוקש. עליך שואלים ואתה בלב החיפוש, ובלא נוכחותך שלך אין כל פאר העבר אלא תפאורה לשם משהו שלא בא, במה מפוארת וריקה למחזה שלא יוצג.

מה ענין לאיש ב“איך היו וחיו פעם”, אם הוא עצמו אינו שם? ולשוא יוכתר הסופר בתואר “מזכיר הקורות והעתים”, או “רושם דברי ימי הדורות” – כתר היאה אוּלי לראשו של היסטוריון אבל ריק מכלום ליוצר. הסופר, כל ההיסטוריה אינה אלא ככלי בידיו; להשתמש בה לצרכיו ובצורות שטבעה, להתיך מחדש דברים שכוּּסוּ אפר, או הוטלו לאשפה. וכל הכוונות שמברכים אותו עליהן, כגון שבא לתאר תקופה, או להזכיר נשכחות, או להציב יד לזכר – אין בהן אלא ברכה של תפאורה ריקה. שהרי אין יצירה בלי נוכחוּת, כשם שאין דיבור בלי נוכחות זו, נוכחות השניים – האומר והשומע: אולי שלושה – האומר, השומע, והדיבור שביניהם. וזה אולי כל הדבר כולו: הנוכחות, ובלעדיה גם היפה שבמעשי עבר אין לו כלום. וחבל על כל תקופות “תור הזהב”, שיש להן תמיד מעריצים כה נלהבים, שטורחים לקוממן לפנינו כמין אב־טיפוס לטוב ולמעוּלה – חבל שיתייבשו להן ויובישו בשממון בנאות־מדבר בבצורת, אם, נוסף לכל הטוב שהיה בהן, אנחנו את עצמנו לא נמצא בהן. כל מה שהיה־ועבר צריך שיהיה יודע לחזור ולהיות נוכח כאן אתך, כמין שוליים שכבר סומנו על פני דף אתמול אתה מגלה בין השאר גם ממש את אלה שביקשת לך לסמן על פני דף היום, לרבות אותה התחלה עצמה שנדמה היה לך לכאורה שאתה גילית ראשון. עד כי יורדת עליך לרגע חולשת הדעת אבל אחריה לעתים גם איזו רוממות: להיות שותף למאמץ רצוף ונמשך, כאותו נוטע החרוב שייטע כדי שיאכל נכדו כשם שהוא אוכל ממה שנטע סבו.

אבל זה, כמוּבן, נשמע קצת כאידיליה, משל, כאילו רק יום אחד יש בעולם תמיד, חוזר וחוזר על עצמו אין קץ, רץ ואינו נפטר כחותם קין של עצמו, ושכל הימים הרבים אינם אלא מהדורה חדשה של אותו יום אחד. לעולם מתאמץ אדם לנוס מפני כוחו של תמול, ומכל התמולים שנשתרגו עליו ועל צואריו לעייפה – ולעולם נמצא עוקף עקיפה כזו שמחזירה אותו שוּב אל אותם ימים: אל ילדותו שלו, ואל ראשית מעשי ראשונים שקדמו לו. וחוזר ובורא ככה אותה נוכחות חסרת־שעה, ואותו “הנני” שאין לו קץ, ויחוש אז, לעתים. במבוכת־מה, כי הכובד שמפניו נשתמט הוא דוקא כובד מרוב עושר, כשל גזע מוצק נטוע העמק, וכשװדאות כזו בגבך, כביכול, קל אז יותר לקום ולהצטרף אל אנשי קולומבוס היוצאים אל העולם החדש.

אגב, הלה לא יצא כלל לחפש עולם חדש. הוא יצא, ככל הידוע, למצוא עולם קיים, מוּכח על־פי ראיות חכמי תמול, ומתוך בטחון תמים כי זה שהוא מבקש, יימצא, עד כי גם כשמצא מה שמצא לא ידע מה מצא, ובודאי שלא ידע כי את יום מחר מצא. הפלג הפליג לו אל המשוער כאמת, מצוייד בסידרה של טעויות וצופה לפניו מעל תורן קליפת האגוז שלו בעיוורון רואה למרחוק. כל ידע ימי־הביניים כל קוצר־הדעת, וכל סירוס תמונת העולם, היו לימינו, מלבד הדמיון, ההקשבה למופלא, וכן גם הלהיטות לזכות בפרס.

כשם שכלל לא מרוב נטייה להרפתקה (מסופקגי כמה מלחים היה מלקט לו אילו דיבר אליהם על הרפתקה…), עד כדי כך שבבואו אל העולם החדש מיהר וכפה עליו את גלימות העולם הישן שהיו עמו, כאילו זו תכלית בואו, ועד שהתחילו הבריות תופשות מה כאן באמת, כבר היו עובדות יסוד אחדות כה קשויות וקבועות, ואחרות כה מעורבבות שאי־אפשר היה להשתחרר מהן עוד: ונשאר מכל זה לא קומדיה של טעויות אלא עולם בנוי ממה שבנו אותו, וככה זה.

אין צורך, כנראה שיהא משהו אמיתי, אלא מספיק שיהיו הבריות מאמינים שהוא אמיתי, כדי שיהיה שװה־ערך לאמת, ואפילו נוֹצֵחַ אותה מפניו. (אולי לפיכך באה היצירה, כדי לבעוט בכל כמעט אמת ולסכל דמוי־אמת כאלה, ולקרוא למציאות הנוכחת בשמה הנכון, לטוב ולרע, למרומם ולמשפיל, לולא שזה נסיון נכשל אין־קץ). שיטה באה ושיטה יוצאת אסכולה רודפת אסכולה, והמציאות נשארת בלתי ניצודה, והאפל שלא־נאמר מרובה תמיד על המוּאר שנאמר, ובעצם אי־אפשר כל עיקר לומר כלום על כלום שלפניך. קשה עד יאוש לומר מה שיש בכל הימים החולפים עלינו, קשה לא פחות לומר נכון אפילו יום, יום אחד מכל הימים. נבצר הוא כמעט מהיאחז. והחיים כולם לא יספיקו לאמור נכון שעה אחת. נשאר הלא־נאמר עשיר ומעניין מכל הנאמר עליו.

שתי דרכים הן, זו הנשבעת כי אין לאמיתו של דבר הרבה ימים בעולם ולא הרבה אנשים, אלא אך יום אחד ואיש אחד תמיד; ואשר בשינויים של מה־בכך, שבירכתי השוליים, הוא סובב סובב אין־קץ וחוזר על עצמו, בלי שיסגיר כל שפע אפשרויותיו ומשמעויותיו הטמונות בייחודו, משתמט מכל מיני המצודים שעורכים סביבו בהרבה כשרון ותחבולות, ונשאר לבסוף בתומו, יחיד בלתי נכבש, כבד מדי או חמקמק מדי מאחוז בו; ודרך אחרת יש כנגדה, הכופרת ביום אחד ובאדם אחד ואינה מודה אלא בריבוי: בשפע ימים, בשפע מקרים ובשפע צוּרות, ואשר רק בריבויים נמצא צף האחד ההוא, הבלתי קיים, האידיאלי. ריבוי אשר השונה בכל פרט מפרטיו מיוחס מכל הדומה, ואשר אף־על־פי שהם פרטים, הוטבע כל אחד מהם לשמו, כל אחד מהם נגעו בר ידי אלוהים לעצמו כשנברא, מצטיין בייחוד שלו, בחד פעמי, בבלתי מתערבב, בבלתי חוזר. באינו חופף. ואשר לעולם על־כן אין “האדם” אלא תמיד רק אדם ועוד אדם, בלא שום הא־הידיעה, כשם שבים אין לעולם אף גל שהוא “הגל” אלא לעולם רק גל וגל, גל אחר גל, כל גל כמו כל גל. ואף גל אינו כמו גל וגל, תמיד הוא גל ולעולם לא הגל. במשחק חזרה אין־קץ, בלתי שב על עצמו ועם זה חוזר על עצמו, ואשר חוק קיוּמו משנה פנים, אין־ספור חליפות ותמוּרות, ומוליד אין־קץ צורות לסיבת התגלותו: תמיד הוא האחד שהנה הוא ותמיד תוך כך כבר אינו זה, בשוּם נקודה אינו כל מה שהוא ובכל נקודה הוא הוא, ושום צילום של גל לא יוכל להיות אמת, אלא תמיד רק אפס־קצה ממנה, ובמעוות. ובסדרת ואריאציות על נושא סמוּי. או כחוק שלא נוסח ומקומו משוער רק על־פי ההליכה סביבו על־פי האמצע שאינו מושג, על־פי הריק שנשאר מעוקף – כך חיים הדברים על־פי מתכונת שלא הוגשמה עוד במלואה מעולם, שלא קפאה עוד מעולם תחתיה עד גיבושה. עד שתוכל לשמש מופתלכל השאר, ואף־על־פי־כן הכל גזור על פיה, אָמוד על־פי מידותיה ונשמע להן, כמין שאיפה בלתי כלה להגשים. כביכול, אב טיפוס בלתי־קיים. שאיפה נצחית להשיג, ולא שום השגה מוגשמת, ובוודאי שלא שום הגשמה אחת שמביאה לידי גמר; שלעולם היא רוגשת להיות ולעולם לא תגיע להיות. לפי שהיותה חולקה בין רבים, ורק על כתפי כולם ניתן לשאתה; שזהות היחיד לא תיזכר אלא בחוק שהרבים נושאים בו, עד כי רק באלף הגלים יחיה הגל הנבחר ההוא, הנכסף, השלם, אשר לעולם ינוּע ותמיד הוא שם, אשר לעולם יכלה ותמיד הוא חי, כמין מסע־חלום שהולך והולך ולא יכול להמיש רגליו ממקומו.

אינני יכול, איפוא, לראות את ממדי הזמן כאמות־מידה ליצירה, אלא היפוכו: את הדחף לומר – אמת־מידה לכל השאר: זמנים, מקומות וצורות. דחף אדם לומר את עצמו, דחף אדם לחפש את חברו ולומר לו, לפנות אליו נוכח אל מול נוכח, יהא תוכן האמירה אשר יהא, או סגגונה, או משליה או קרקעה – נוכחות שכזו, שהנוכחים בה יוצאים ונפרדים איש מרעהו שונים משהו מכפי שהיו ומחוברים משהו יותר משהיו.

ואם הכל עומד על האמירה הגואלת שעונים לה, הרי זו איננה ולא כלום אלא רק כל עוד עונים לה, כל עוד לא נס ליחה ולא נתדלדלה כפסיגים ריקנים. שכן מאום לא יציל אז, לא עבודה שקודה, לא יגיעה מרובה, ולא אלף מיני אמצאות דקות ומחוכמות מעשה אמן – חדלים משמוע לה. ומי שבוער בעצמותיו לומר דיבור נכון אין לו אז אלא לצאת לנדודים ולחפש את חיות האמירה הנכונה, לכאן ולכאן, ונסה וטעה, והתחל התחלות ונטוש, והתנפל אל צורות שנראו רעננות ומעוררות, לא ידועות, מהפכניות בגילוין החריף, והתפרץ לקראתן, חוגג כיבושן, ומתעורר עמן לתחייה חדשה, עד אשר גם מציאה זו תבוא עליה עיתה. והיא נתקעת לסימטת עצמה. תתחיל לחקות חכמות עצמה, כל הברקותיה תדהינה מרוב שימוש, תחזורנה על עצמן אבודות טעם, באין אונים נירגן, מאשים זולתו או משתכר להשכיח. ו“יוני הזכוּר שלחתין לעת בוקר שמימה / שבו אלי לעת ערב והנן עורבים מלומדי אשפתות” נזכרים אז גם באותה אמירה קודמת שנשארה קטועה במחציתה, ואולי באחת קודמת לה אי־שם, אלמנה שוממה, מימים רבים – וחוזרים ומוצאים בה טעם חדש. ולא עוד אלא שמתקבלת אז כמין רציפות, גם כשלא בכוונה תחילה, כמין משך מסורת שפסח והחליק על המרידות ועל המחאות ועל המהפכות של שעה, ונתמצע לו כבד וחוגג כמין דרך המלך, שרוחבה סופג הכל.

מתקבל, איפוא, שהצעד קדימה המחפש ביטוי חדש חוזר תמיד, מעשה סורגת, לענב לולאה חדשה באחורי הלולאה הקודמת, וחוק כל שלשלת לולאות שתהא אשה חובקת מותגי רעותה קודם שתצא לפתוח מלוא לולאת עצמה, ושזו שתבוא אחריה אף היא תחזור ותקיף את עובי קודמתה, קודם שתצא להיענב לפנים, ועוד מסתבר כי בנסיגה הקלה הזו אל תמול, שעל־מנת לצאת ולמשוך הלאה – טמון דבר מיוחד. שלא רק שאין בו מעשה כניעה או ויתור, אלא יש בו אולי משהו שבגדילה. שלא רק שאין פחיתות בהרכנת הראש, אלא שבלא ריכון כזה אין זריעה. שזו ענװת העובד, ההודאה בגדול ממנו, וקבלת־דין חוקי העולם העתיקים ביותר, אשר באפיקיהם, אם כה ואם כה, אנו הװים. אדם בצל אקליפטוס כביר שנטעוהו ראשונים יש וכך הוא חש. ועד לו העץ החסון הזה להתגברות על כל מה שהיה לחצר – ועד ביטחה טובה.

בראשית המאה הזאת, הגיע הציור הדמותי עד משבר, חדלה ממנו משמעות מחמת איזה חסר שלא ידעו להגיע בו אצבע, אז נתפרקה ההליכה הכללית ונעשתה לאלף מיני חיפושים, ועולם שלם נפתח עתה ונתגלה מעבר לעולם הדמותי השגור, גילוי זה הלך ונעשה מודע, ונפרץ מהר כמין משב רוח רעננה, וחשו ריװחת בוטוי לדברים לוחצים שהיו כל כך בלתי נאמרים, מחכים לכוח האמירה הנכונה, עד שהגיעו אל המופשט. ואל הציור כלעצמו. שאינו משמשו של ביטוי אחר, אלא נושא עצמו, האומר בקולו שלו, בקו, בכתם, ביחסי־קצב, את הדברים המייחלים להיאמר – והרחיקו בכך עד מקום שהאבסורד שבלהציץ מחדש וכאילו להד"ם. אבל ממש אז נתברר, כי הנה יש בידיהם כלים ודעת לבוא אל המקום שבו [נתקע] המהלך הקודם מחמת שהגיע אל אפיסת כוחו, בלתי יודע לצאת ובלתי מוצא נפשו – ומצויידים בהיװדעות שנודעת עליהם בינתיים. לאחר הפירוקים והחיבורים שלמדו לחבר, במכאובים שנתנסו בהם ובכיבושים שכבשו – חשו כי יש לאל ידם מעתה לשוב אל אותו מקום שנשתבש בו הדיבור, ולעשות שם כעת משהו, כדי שיהיה זה ניזוז. המעצורים, או מקצתם, הוסטו, האופק נתרחב, ושוב חוזר פה ושם הדמותי לתמונה, באחיזת משמעות חדשה, בלתי דומה עוד למה שהיה, אף כי לא בלתי קשוּר, כאותו עץ שחזר עליו לבלוב לאחר שלכת. חוק עתיק זה של הגלגל־החוזר, של בלוֹת והתחל, של כלות והתחדש, של תמוז המת החוזר וחי – נעשה מוכח מחדש. לא שהדרך החדשה נוצחה ונסוגים ממנה תמולה, ולא שחזרו אל הישנה בעלבון אמיתה, אלא שבגרו לראות, עד כדי לראות זה וזה, גם להסיט את התקוע ממדמנתו, וגם להוסיף וללכת נכון יותר בדרכם, לא בחינה נוצח או מנוצח, אלא בבגרות שיש עמה די כוח ודי רוחב־מבט לראות. אין לתקופה אחת רק דרך אמירה אחת, אלא לעולם באים בשבילים אחרים, שזה או זה מהם נעשה רחב יותר ומשמש את הרכיב כברת־דרך. אדרבא, אילו היה באמת כי אין אלא רק דרך אחת, היתה זו דרך אוכלת הולכיה.

חוששני, כי רבים מדי הם קרבנותיה של דרישה זו המקובלת כל־כך, שתהא היצירה רתומה לשרת רעיון כלשהו, איזו אידיאה נוצחת זו או אחרת – עולמית, דתית, מדינית או חברתית – או לו רק בתם היחידה של אנשי־שלומנו הטובים נרם־יאיר, המוכנים תמיד לנדב לך, בלי להתבקש, עצה מוכנה במה להאמין ולאיזה טוב לכתוב, לא כמתן בסתר ומפה לאוזן, אלא אדרבא, ברעם חצוצרות מלוא דף עתון של שבת, ובצדקנות רבת־ציטטין המוכתרה תארי חכמה ודעתנות יתרה; כל אותם הבאים בשם ובמלכות, כל מיני דמויי סאבונרולה-של-כיס, פטורים מאימת המוקד שלא יקדשו עליו שום שם, וענקי רוח מבית מדרשו של ר' גרונם־יקום־פורקן. עד כי בושה שלא לקחת לאלתר וללכת בעצתם הפשוטה והנחרצת: להאמין ולעשות, כשאין הידרדרות חמורה ומרסקת יותר לסיפור משעה ששומע להם, ובא לשאת בעול הטוב: לשרת את הרעיון המוצע, ןלעשות לו באמנותו אילוסטרציה או דימונסטרציה. ולצאת בשליחותו בברכת כוהנים גדולים, ולאבד ככה נפשו לדעת. סיפור לעולם אינו כדי לתאר, להציג, להדגים, להמחיש, להגשים, או לאמת לפני הרבים איזה רעיון טוב שהוא; סיפור אינו אלא כדי לספר: ביטוי אדם ולא ייצוג משהו – דיבור האומר, קול המבטא, מראה המעיד על אדם, על מצבו של אדם; וכל השאר לא מעלה ולא מוריד, להיפך: מוריד ומוריד. ויישאר לו פתוח לפני מי שיחפוץ לגלגל בו בטרקלין, באולם, בעתון, או בקרן־רחוב אצל גן־העיר. לא זה הדבר, הדבר אינו כי אם אמירה – אמירה ולא הפגנה. אף לא המחשה – לא איך חיו אבותינו, לא איך לחמו גיבורינו, אלא רק איך אתה ואני, ומהו שלוחש בנו, או מתריע, או חולם או כלום.

אבל רעיון השליחות, או נשיאת הדגל לפני המחנה אינו מרפה. למה לא לקחת, איפוא, את האיש הלז היודע לספר ולהוליך שבי בכח מלים ובקסמי דמיון – למה לא להשתמש בו, שיעודד, שייטיב, שיסייע, או שיכה ברעים: קח, איפוא כינור. סובה עיר ושירה לנו שיר! אתה תשיר ואנחנו נלחש לך, וכאותה גבירה שבאגדה שהיתה נמלכת כל בוקר עם אספקלריתה אם יש יפה ממנה, עד שהוקנטה בוקר אחד היטב־היטב – כך לא פעם מוכן ציבור לקרוע כדג, על מה שראה או על מה שלא ראה כדרך שביקש לראות וכדרך שמאמין כי ראוי לו: אמור לגו, אתה בעל־הסיפורים, כי אנחנו טובים, כי האחרים רעים, כי תמיד יש סיבה להצדיק חולשתנו, וכי למרות הכל הסוף יהיה טוב. לולא כל זה נראה איוולת, שחבל גם לכותשה במכתש בתוך הריפות, וסיפור לעולם אינו לא ראי ולא אורים־ותומים לערכים, היא דיבור, דיבורו של אדם על עצמו. היא “הנני”. אני כאן. היא מבטים שנפגשו.

כרעיון־ה“שליחות”, גם רעיון ה“אחר” מוסיף ומתעתע לבבות מאז ומעולם. שיש כביכול, בעולם איזה עמוד־התװך המבריח את כל המראות השונים לדבר אחד, לאיזה “הכל” המצמצם את הריבוי לאחד החלטי. תאווה היא ולא תרפה ממנו: למצוא בכל פיזור שהוא קווים מתלכדים לתבנית אחת. לכוללות חובקת כל. האל הטוב יודע מה טיבה, מה שמה, ואם יש, – היתה או תהיה כזו לעולם. לולא שקשה לבריות עד כאב להשלים עם כל תשובה שלילית, שתטיל ספק בהימצאות מופלא־ונפלא כזה הבונה עולם אחד על פי כוונה אחת. וכואב להם להתפרק מתשוקה משתוקקת כזו, שאדם אמון לה משנות חייו הרכות ביותר ואילך, ובלעדיה הרי זה פתאום להישאר נורא לבד, נורא “יחף”. ונורא יוצא אל ריק. ומה עוד מפחיד מריק זה. שאף־על־פי־כן הוא מעמדו המוכרח של אדם בן־חורין: שאין עליו סוכך, שרק הוא ואחריותו. שעומד כאן במשפטו שלו, בהכרעתו שלו, בהיאזרות שלו ובנפילתו שלו. ושהכואב הזה דווקא הוא אולי הנותן טעם.

אולי זה פשר הערגה אל סיפורי ימים עברו: לחדול מהיות זעיר־אנפין, גרגר בטל ובן־חלוף, ולבוא ולהיות שייך לגוף הגדול הקיים משכבר והמתקיים להבא. ולא יהיה אדם נידף כעלה, מורדף לתוהו. יש לו מעמד. חיבור לגזע, ולא יאבד: אתה של עם, אתה של היסטוריה, אתה של עתיד, לא בך נוסדה ארץ ולא אתך ימות עם. אתה קטע מואר מדרך ארוכה, שראשיתה כבר כוסתה חושך ואחריתה עוד לא נודעה. וכעץ בודד הפורה לעצמו בירכתי גן נטוש, כשמתגלה שכלל לא כך אלא פרט הוא מאביב כלל העצים שנפתחו לפרוח. בלי שהם נראים מכאן: וכי אביב כללי נתפעם בכל הכרמים ובכל השדות ובכל העולם, וכי נשימה גדולה אחת היא ומשהו מחוקי הנצח – כך אתה נעשה חלק מו הרציפות הגדולה. אפוף זרימת כוחות איתנים שאינם כנגדך אלא אתך, ואפילו אינך יודע – אתה כאן ואבותיך כאן ואבות אבותיך מתפקדים אתך כאחד, ועד אברהם יצחק ויעקב. הרגשה הוגנת היא להתייצב בטור אחד להתפקד עם דורות, לחוש משך רצוף המנצח את החולף, לטעום את משחק הלפיד הנמסר, מיד ליד דור אחר דור, את גאוות היחוס, את העצמה הגזעית (המגונה לעולם כשאצל אחרים), להתגדר בגינוני בני־הייחוד,נבחרים בני־סגולה, אותה התכנסות שנותנת אחוות ביטחה, המקנה יציבות ומעוררת רגישות לסוד אפל, קשב לאיזה “קול הדם” אם אמנם יש דבר כזה, המוּצא בדחילו לעיתות חירום מנרתיקו הגנוז, עם אותה יראת־כבוד לתהומות, ליצרי, ולתחושת השבט המתגעשת פתע, עם ההתנאות במסורת, בסמכות הראשונים, במורשת האבות, בלבושים כקדם, במנהגים העתיקים. בחיקוי סגנון קדומים, ביחד מיסתורי, בסמלים, בחגים, בניבים, ובסיפור תולדות משותף, מעין “כשהיינו קטנים” מעורר את הלב. אנחנו נעשים מרצון תינוקות חסויים שגם ראוי להם שישמעו סיפורים שליקחם עבה למדי, סיפורי־שכר ועונש טוב ורע, ובעיקר: כי כל מה שהיה – לטוב היה. כל אלה וכיוצא באלה נראים לעתים כה מכובדים והכרחיים שאנו נתבעים לעשות מהם סיפור. ולתתו לבני הנעורים שיהיו רואים ונוכחים עד כמה באמת הטוב הוא טוב והרע רע, ועד כמה כל מה שעשה הרחמן לטוב עשה, ולאשר בכך כי הסיפור ההיסטורי אינו אלא כמין שטר חלק אך חתום בחותם כבד הוד, שכל הרוצה בא וכותב רצונו בכתב־ידו. ויבוא בעל־החותם […] רענו, והנאה לעָבר הנאה להווה והעתיד יוצא נשכר.

זה מכאן. ובימות עולם יש כנגד זה תמיד גם “מכאן” אחר, קול דחוי שהוא המוסיף ומיילל לנפשו, בצד כל ההיסטוריה על מה “אשא בשרי בשיני ונפשי אשים בכפי” – קולו של נגוע אחד היושב בערימת האפר מול כל הנצחי הזה. מול כל הבריא הזה, מול כל החינוכי להלל הזה, מול כל ה“אל תירא עבדי” הזה, והכוללות הנכספת, זו תכנית האחר המולכת, אינה מדהימה את קולו האנושי לשאול, לכפור, לכאוב, ולמרות מרי – עד כדי שעניינו הפרטי של אנוש נדכא אחד, נחנק ב“ארץ, אל תכסי דמי”, נעשה פתאום שווה כובד לכל גודל שמים וארץ וחוקותיהם הרוממות – “ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז” מכאן וכל הגבוה העתיק והנצחי הזה מכאן.


דברים בפתיחת הסמינר על “הסופר והעבר” באוניברסיטה העברית בירושלים, 23.5.64. נדפס בדבר (כ“ה סיון תשכ”ד 5.6.1964): 6–7; (ב' תמוז תשכ"ד 12.6.1964): 6–7.

המלצות קוראים
תגיות