רקע
ס. יזהר
בטרם אחריש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות, תרבות ספרות אמנות; תשל"ח 1978

עד כה לא התערבתי בפולמוס סביב סרט אחד וסיפור אחד, עד שלא החליטה ועדת החינוך של הכנסת להתערב. לאחר שנימלכה הוועדה בדעתה והחליטה למשוך ידיה מטיפול ‘ביצירות אומנות’, וחזרה וקיימה בכך את סמכות הגוף המוסמך לכך (לא כאפשרות הטובה מכל אלא כאפשרות השקולה מכל, לאמור: כששיקולי הטווח הרחוק באים במקום שיקולי הטווח הקצר שהפוליטיקאים נטרדים בו) – צריך לחזור לשתיקה, ותדברנה היצירות, הנראות או הנקראות, בעד עצמן.

ורק עוד כמה דברים בטרם אחריש, שעיקרם תשובה ברשות הרבים להרבה פניות בעל־פה ובכתב אל רשות הפרט – רובן ככולן התנגדויות ומיעוט מיעוטן הסכמות, מהן כואבות ומכאיבות, ומהן פשוט איומים וגידופים, חג ללשון האלימה. לא אומר דבר כנגד איש, ולא אומר דבר בעד עצמי. אומר רק כמה הערות על טיבו של סיפור כשהוא סיפור, שוב, בידיעה שכל מילה שאומר הדעות חלוקות עליה, ושאיני טוען שדעתי עדיפה מדעתם, אלא זו בלבד, שהיא דעתי.


*

לפי תפישתי, אפוא, סיפור אינו שיקוף המציאות, ואינו תעודה על החיים, ואינו מסמך על שום מצב־עניינים ממשי. אלא, סיפור נוטל מן המציאות ומן החיים וממצב־עניינים נתון חומרים שונים לפי צרכיו כסיפור, ועושה מהם יצירה משלו. אין סיפור משרת את המציאות ויוצא בשליחותה; הוא אדון לחומרים ועושה בהם כתכניתו. ראשית, הוא הופך דברים שבממש לדברים שבלשון, ושנית הוא מארגן את הייצוגים הללו עד שישיגו סדר משמעותי שנתכוון אליו; מין סדר שבינו לבין המציאות יש קשר כאותו הקשר שבין מחצבת השיש ובין פסל השיש המוגמר. מי שמבקש לשפוט פסל, ישפוט אותו מן הפסל הגמור והלאה. ומי שישפוט אותו מן הפסל ולאחוריו, יגיע אל המחצבה, ושם אין עוד פסל אלא אבנים, טיוטות, כוונות ואמצעי חציבה לרוב.

כשבאים איפוא להאשים סופר כי חטא ולא שיקף היטב את המציאות המוכרת – דוחקים בו להיות מה שאיננו. אף־על־פי שיש קווי דמיון משותפים בין הסופר ובין ההיסטוריון, הסוציולוג, הפסיכולוג, העיתונאי וכיוצא בהם – הסופר אינו בהכרח אף אחד מאלה. כולם משתמשים בלשון כדי לתקשר, והוא משתמש בלשון כדי ליצור. הללו מדווחים על האנשים ועל מעשיהם כל אחד כפי התמחותו – והוא כלל אינו מדווח, אלא נוטל את המציאות המדווחת, כחומרים לעשיית דברים משלו, ומקים מהם מבנים ומעמידם ברשות הרבים: מבני לשון אלה הם הפניה שלו שמי שעומד לפניה בלב פתוח ורגיש – יוכל להיות נענה לה היענות מיוחדת, וזה הכל.

מצד אחד, הסיפור אינו חייב לשמש כשום דגם־מופת לחיים ולמציאות. מצד שני, הקוראים לוחצים עליו שדווקא יהיה כזה: דגם מופת ליפה בעיניהם. דעה רווחת היא וציפיה פופולרית שאכן הסיפור אינו אלא כזה: משקף את החיים. כמין ראי שהיחד והחברה נשקפים ממנו, כל ימות השנה, ועוד יותר בשעות מיוחדות וגורליות. על היצירה לגדול אז ולהיות כמין מחוות־כבוד למציאות רוממה, וכתמונת־פאר […] ולהיכנע בלי שתעוות את עצם מהותה, ותשלול את עצמה ואת טעם היותה ספרות. ו“בדרך־כלל” – כי לעתים, ככתב־מחאה וכזעקת־חירום – יוצאת הספרות מגדרה ומתגייסת להיות לפה – למצוקות השעה ולמצוקת הרגע.


*

לא כולם יסכימו לקביעות האלה. לא כל הקוראים ולא כל הסופרים יקבלו כי הספרות פטורה ממלא תפקיד כמנציחה עלילות, ומשמש כאנדרטת גבורות, ופה לאילמים חפים. בני אדם מצפים בתום־לב שכל סיפור יהיה מתעסק בהם ובמה שהם עוסקים או נטרדים בו, בדעת הקוראים קבוע גם איזה דימוי של מיתוס נעלה, שהיו רוצים שהסיפור יהיה לו לפה. ומיתוס, משמע עולם בלתי־קיים שמוצג כמופת, שלם בתכונותיו החיוביות, נקי מתכונות נפסדות, […] ונקי משום פסולת. ואילו הסיפור מאכזב. הוא בורר לצרכיו מן המציאות לא בדיוק מה שנאה מצידו לבחור, ואם יש בו בסיפור עולם של מיתוס, אינו דווקא המיתוס שבני־אדם היו מתאווים לו. לעתים הוא מיתוס תקוף שדים ורוחות, לפעמים הוא מיתוס של מ[…] וסטיות. ורק לעתים רחוקות ומטעמים עמוקים ופנימיים, יהיה זה מיתוס בהיר וברור כנושא לפיד גדול. המיתוס של הסיפור אינו זהה למיתוס של העולם. ואינו אלא המיתוס של הסיפור: הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הגיבורים ועלילותיהם הם עולם בדוי בפני עצמו, שממוקם בצד העולם הראלי ומחומריו. המיתולוגיה של עגנון אינה זהה להיסטוריה או לנוסטלגיה של זמן ושל מקום בגליציה או בארץ, היא רק נטלה את חומריה משם. או, המיתולוגיה של פוקנר, אם נרחיק מגבולנו, יש לה מפה ויש לה היסטוריה עצמאית – בלתי זהה עם מדינת מיסיסיפי ודברי ימיה, אף כי לקוחה כולה משם.

אבל הציבור, כאמור, מסרב לשמוע. ורוב צופי הטלוויזיה לא יבינו מה מבלבלים להם את המוח כאן. בשבילם כל סיפור הוא היסטוריה כתובה של אירועי המציאות: אפשר לספר על אירועים יפים ואפשר לספר על אירועים לא יפים, כפי רשעותו וזדון־ליבו של המספר. על הסופר לספר מה שרוצים לשמוע, לדבר על גבורות ולשתוק על בושות, ולהסביר ולפרט מה שקשה לשמוע, ולהראות את ההכרח־לא־יגונה שהיה בסיבת כמה מעשים, ולהדוף את האשמות שונאינו, ולהוכיח לעולם ולצעירים שבתוכנו כי הצד שלנו, למרות הכל, צודק יותר, צודק תמיד ורק צודק. לכך הוא סופר שלנו. ולערבים, כידוע, אין אף סופר שתיאר את אשמתם. בין כך ובין כך, המילה הכתובה היא כוח עצום מתיתה לעבור לה מבלי לשרת את מטרות ציבור קוראיה. ושום הסבר לא יזיז אותם מראות את הספרות כמיתולוגיה מובהקת של הנוסטלגיה הנרקיסיסטית. וכלום לא ישכנעם לנטות ולחפש את מבוקשם הזה בספרי הזיכרונות, בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות, ובכיוצא בהן: שהספרות היא התעודה הלאומית שלנו זו אקסיומה מוצקה, עד שעצם הנסיון לשאול עליה שאלה, כבר ניראה כהתגרות בקודשי האומה. ושהספרות, לאמיתו של דבר, כלל אינה חייבת להיות כזאת – לא יתקבל.

ובכל־זאת, הספרות כשהיא ספרות, יש לה משאת־נפש אחרת ומחוז־חפץ אחר. ואין עליה שום חובה להשתדל ולהשביע רצון אנשים לראות את עצמם ואת חייהם משתקפים בה. ושחובתה של הספרות, אם יש חובה עליה, אינה אלא רק לעצמה. לקחת את ענייני החיים ואת מיקרי המציאות ולעשות מהם דברים הנבראים בידיה לראשונה: יצירת אמנות.


*

דברים אלה ישמעו אולי כהתחמקות. או כהסתתרות אחרי מאחורי נימוקים פורמליים־אסתטיים קרים. ואנשים לא יזוזו מהאקסיומה שלהם על הסופר כמזכיר, או כלבלר המציאות, וכרושם רשימותיה ב’סגנון־יפה', או כבעל החצוצרה הציבורית לתרועת־שמחה, או, חלילה לתרועת־אבל. כיוצא בזה גם עניין הדומה והלא־דומה. מקובל על הכל שעל גיבורי הסיפור להיות קודם־כל דומים לאנשים מוכרים, ושאם לא – איזו פנים יש לסיפור הזה? קובלנה ישנה־נושנה היא, שהצריכה הרבה סיפורים לתלות מודעה בצוואריהם: כי כל המסופר דומה רק במקרה למקרים ידועים לציבור. ומעשה בצייר סזאן שתלה בתערוכה תמונת אשה; התעכבו אנשים אצל התמונה במנוד ראש: מי זו האישה? לא אשתו של הצייר היא? אלוהים, איזו אישה מכוערת נשא לו המסכן! וזו אחת התמונות היפיפיות של הצייר. אבל היפה הפופולרי אינו אלא הדומה: דיוקן כמו חי, חי יותר מחי! לא כך צריך לראות תמונה, ובמושגים כאלה, הרי זה או להשליך את התמונה או להשליך את הצופים. אבל בדיוק בזיהויים כאלה עוסקים כולם היום ובשצף־קצף: הקוראים, המבקרים, העיתונות, המכתבים למערכת: דומה או לא־דומה? ממש כך היה, או ממש כך לא היה? ואיך נמלטים מאיוולת זו?

אי־אפשר. הארץ שטופה בה כאילו היא אמת־המידה היחידה לסיפור: הנה אנחנו והנה הסיפור – האם אנחנו דומים למתואר בו? האם המקרים המתוארים בו דומים לאלה המוכרים לנו? וכי אין בסיפור הזה עיוות צורה שלנו והכפש פנים שלנו – ואיפה האיזון הטוב שבין המקרים הטובים והמקרים הלא טובים, וכו' וכו‘? ושוב נתפשת הספרות כעושת המצבות ההרואיות, כיוצרת האלבום ההרואי, וכמתעדת כרטיס ההישגים ההרואיים. לולא שלשם כך אין צורך בשום סיפור דווקא. ולכך כאמור פתוחים לפני הציבור כרכי ההיסטוריה, פרקי הזיכרונות, קטעי העיתונות ותמונות מאלבומי הניצחונות וכו’.

מה יוכל לשכנע רבים כי סיפור אינו חייב כלום לשום מאורע ולשום איש? ושאינו חייב להיות דומה לשום עובדות ולא מייצג שום אמת אובייקטיבית כלשהי, וגם אינו אובייקטיבי, ואינו מתיימר לשום דיוק שהוא, ולשום צמידות לעובדות שמסמל איזה כלל, ולא סיפור על אודות מעשה אחד שמייצג את כלל כל המעשים בתקופה פלונית, ומה שמוצאים בסיפור אחד אינו בהכרח דגם המופת של כל מה שקרה בהיסטוריה של עם אחד ושל ארץ אחת בזמן מן הזמנים. טענה זו שכל סיפור צריך להיקרא כמסמל, או כמייצג איזה כלל גדול שאירע אי־מתי, היא תביעה אבסורדית כל־כך ויש בה קביעה מעוותת עד כדי כך – שקשה לדעת במה להשיב עליה ואם אפשר להשיב עליה, ואם השואל והמשיב פונים ומשיבים זה לזה בשפה אחת.

– “למה לא כתבת על הל”ה?" – “למה לא כתבת על חברון?” – מה עונים על התקפות כאלה? לא עונים, אלא מניחים שבעלי טענות אלה חיים עדיין באגדה העממית על הסופר, שלפיה הוא אחד בעל־כושר־דיבור מעורר־קשב, ושהציבור הוא בעל נושא גדול שצריך לדבר אותו – ויבוא בעל הדיבור ויקח את הנושא הצריך דיבור וייצא סיפור לאומי גדול. הסופר הוא הדובר הלאומי, הוא הסניגור הלאומי, הוא הקטגור הלאומי, והוא מזכיר הנשכחות הלאומי, ומכל־מקום הוא פרקליט הציבור כשהציבור נלחץ לאיזו פינה קשה.

למרבה הצער, “כושר הדיבור” “יוצר הקשב” של הסופר בעייתי למדי. הוא כושר־דיבור לשאר כל העניינים, חשובים ככל שיהיו, הסופר הוא סופר כשהעניין שלפניו אוחז בו ומה אינו אוחז בו, עניין עמום הוא וסבוך, שאפילו לא הוא עצמו מחליט בו תמיד במודע, אלא לעיתים כאילו הוא עצמו מחליט בו תמיד במודע, אלא לעיתים כאילו אוחז בו איזה צו־קריאה, מתוכו או מעליו, ומחייבו לעשות.


*

ולמה ניטפלת אל מיקרה חריג אחד ולא סיפרת על המיקרים האחרים, או על המיקרים המאפיינים את התקופה, ועל דרך־המלך של המאורעות?" – “וכי החריג יהיה מייצג התקופה, המאמצים, המאבקים?” – ובכן, קודם־כל לא מייצג. סיפור אינו ולא חייב להיות מייצג. הוא חייב להיות הוא עצמו ולהידון במתכונת היותו העצמית. לא מפני שהוא תלוש מן המאורעות ומן הזמנים ומן המקומות, אלא, כאמור, מפני שהתחיל מהם וגדל מעליהם.

ושנית, כמה מעשי “פלגש בגבעה” צריך שיקרו כדי להצדיק את הכללתו של סיפור אחד בספר שופטים, ועד כדי שתתקהל שם “כל העדה כאיש אחד למדן ועד באר–שבע”? והאם בא הסיפור ההוא (עם כל ההבדלים הגדולים המבדילים להבדיל) בפרופורציה נאותה לכל שאר ארועי התקופה ההיא עד כדי שתצדק קובלנתו? או, האם בא לרפות את ידי העם הטוב ולקנטרו? וזה שהאמורי והכנעני והחיווי והגירגשי של אותה תקופה לא כללו סיפור כזה בכיתביהם – לא היה סיבה מספקת, ככל הנראה, שלא להכניסו לספר שופטים, עם כל ההבדלים המבדילים להבדיל.

אבל גם זה: סיפור אינו יכול לפתור בעיות שהמציאות עצמה עוד לא פתרה. ואם יעשה כן ייקרו שניים: אחד, שיווצר פתרון של נייר, מלאכותי, מזוייף, מדומה ומשלה בהרגעת־שווא. ושני, שיסתבך בהצעת פתרונות מעשיים אד־הוק, כאילו היה הסיפור בעל־עצות כשאין עליו אלא לספר – על טבע האדם, על היותו של האדם, על היקלעותו ללבטים מצפוניים ועל הסתבכויותיו במצוקות, ועל תפילותיו למצוא דרך טובה – ולעשות מזה סיפור.

שאלה תופשת תוכל אולי להיות זו: איזה מניע פנימי מחבר בסיפור את כל ארועיו ליצירה אחת? מניע מוסרי או לא־מוסרי (תועלתי, תעמולתי, דמגוגי, פוליטי קצר־טווח וכיו"ב), אינטרס אנושי או לא־אנושי, כואב את כאב האנשים או מתנשא מעליהם בהתחסדות צדקנית, אדיש למצוקותיהם או לא־אדיש, ובקצרה: כתוב ביושר־לב או בזדון־לב?

אלא שלסופר אין רשות להישען על טיעונים מעין אלה: הסיפור קיים ונדון רק מכוח מה שהוא כיצירה גמורה, בלי שום חשבונות, חישובים, זכויות, כוונות או התחשבויות. ואף־על־פי־כן, דברי אמת וטון של כאב־אמת, ניכרים או אינם ניכרים בדברי סיפור.


*

לולא, שכל זה, מתברר, לשווא. אנשים אינם ניכספים לראות בסיפור אלא את אגדת־חייהם הבהירה. הם מבקשים בסיפור מין מבט מרומם, שיידע להקיף את מה שהיה לאיזו שלמות מכלילה אחת, שלמות שלמעלה מן המציאות, מין כזו מציאות מגוהצת, שהפרטים השליליים והמצﬠרים שהיו בה יהיו ניפלטים ממנה ונידחים, הם וצﬠרם וסיבכיהם ורגשׁייּ האשם שבﬠיקביהם, בעוד שהמעשים החיוביים והמבטיחים גאווה יובלטו ויאורגנו לשׁלמות גדולה, טובה ומיטיבה. ותקום אז מצבת־זכרון לתיפארת. הנה היּא לפנינו יפה וחלקה ולבנה למופת. ופתאום מגיח מישהו ומעז ללכלך בשוליה, כשבידיו סיפור־מעשה כביכול, שולי ומרושׁﬠ כאחד. מיד הופך הלז להיות עוכר־ישראל, משמיץ מלחמות־היהודים, ותומך ברשעים שבשונאיהם. כמובן שאין סובלים לכלכן כזה והכל מוחים כנגדו וגם שולחים בו יד, כדין מיּ שמלכלך מצבת־ﬠבר לבנה.

אבל שמא טעות כאן? שמא הספרות אינה מצבה, ושמא סיפור על כאב אנושי אינו לכלוך? שמא טﬠות כאן בהבנת־יסוד, טעות בהבנת סיפור, וטעות בתביﬠה אל הספרות שתחדל מהיות פניה אל הכרה מיוחדת, ותתחיל להיות מונומנט של גאווה?


*

לא רבים יסכימו כי אכן טעות כאן, משהו ניפגע בליבם מן הסיפור. ואולי לא יראו בכל הדברים האלה, אלא כמין התחמקות מאחריות. ואולי גם על דעת רבים מבין אלה שדנים בציבור על ספרות ואמנות לא יהיו מקובלים, ורבים מכולם היו כנראה אלה שיתחזקו בדעתם כי סיפור מתבקש לתת לקוראיו חיזוק ולא להטרידם בסיפור מטריד שמגרד אי־נוחות. ויהיו גם אנשים שקיוו אולי כי הנה הפעם ישמעו התוודות וקבלת דין הקהל, חזרה בתשובה ולפחות הסברי הצטדקות. כגון מה קדם לסיפור, כגון מה גרם לו להיות כפי שהוא, ועל הסיבות והמניעים שהביאו לספר דווקא סיפור כזה ולא אלף סיפורים אחרים – אבל דווקא על אלה אין מה להוסיף. הסיפור מודפס, קיים ועומד, מושמץ כפי שהוא.

אין הוא סיפור כדי למצוא חן, ואין הוא סיפור כדי לא למצוא חן. ולא כדי להטיף מוסר ולא כדי להתנבא לצדק. אבל גם לא כדי לעשות מצבות זיכרון, ולא לתקן איזו היסטוריה ולפרכסה. הוא סיפור וזה הכל. וההטרדה שאנשים חשים שהם נטרדים ממנו אינה כולה מסיבות פוליטיות, בטחוניות, תעמולתיות, או בגלל אי־דיוק עובדתי. יש בו כנראה משהו פנימי מאלה. ומכל־מקום, סיפור, אם הוא סיפור, אינו בא אלא כדי לזכות בקשב – וזה הכל. בין אם קשב שמוליד הסכמה, ובין אם קשב שמעורר מחאה, או היזכרות, או התעגממות, או, שמא, גם הרהור קטן על אדם ועל מעשי אדם לאדם. ומכל מקום סיפור שפונה אל בני־אדם בעיניני בני־אדם. וידבר הסיפור ומחברו יחריש.


*

אבל, מחוץ לכל האמור, ובטרם יחריש המחבר הלז, צריך הוא עוד להודיע כאן ברבים, כי כל מה שסופר בסיפור אחד, שהירבו לדבר בו לאחרונה, שלא בטובתו, אלה שקראוהו ועוד יותר אלה שלא קראוהו, כל המסופר בו, למרבה הצער, היה במציאות, בעליל, בממש, והכל דווח בו בדייקנות, מתועד קו־לקו, החל מפקודת המיבצע בכך־וכך לחודש פלוני, ועד פרטי הפרטים של הביצוע ככל המסופר שם. לא כל העולם, לא כל הזמנים, אלא פינה אחת בעולמו של בורא־העולם היתה עצובה בלי פורקן לעוצבה. ומחכה, כמו כולנו, למצב חדש שאולי יבוא, ושלא יתבע עוד מבני־אדם להיזרק אלה באלה כדי להכאיב ולהרבות עצבות, ולא יגרור אותם להוסיף כאב על עצב – כשנצליח לעשות דברים ותסור מלחמה מן הארץ.


ידיעות אחרונות, תרבות ספרות אמנות (יז אדר א תשל"ח 24.2.1978): 1–2.

המלצות קוראים
תגיות