אין צורך להאריך כדי לשכנע, כי ממשלת בגין חייבת ללכת ומייד – השיכנוע מצוי בכל, ניתן למישוש. השאלה היא: האם תנועת העבודה ערוכה ומוכנה להחליפה? האם היא גוף ערוך אחד? האם הנהגתה מעוררת אמון? האם יש לה באמת תכנית טובה גם כדי לעצור את הנפילה למטה וגם כדי להתחיל לעלות למעלה? ובלא תרוצים: האם יש לה כוח נחוש לעשות דברים קשים ולא רק ליילל על המצב הקשה?

כי “מצב האומה” ברגע הזה אינו מן המרנינים ביותר. בכל מקום אתה מוצא ציבור מודאג, מתהלך בלא־נוח, שואל מה־יהיה, מקשיב לכל ניד בשורה ומתאכזב מהר, מתעסק ביום־יום בעצבנות, לעיתים מרגזנות ועל הרוב מתוך נירגנות אפורה, אנשים טרודים בעניינים אפורים, קמים אל עתונים מדכאים והולכים לישון עם טלוויזיה מדכדכת.

מצד אחד השלום הנהו מתדפּק על דלתנו. מצד שני קטנות אמונה והתעסקות לאומית נואשת ברדיפה אחר האינפלאציה הדוהרת. מצד אחד אכזבה מתפשטת מכל מעשי המימשל, ומצד שני אין די־אמון בשום אלטרנטיבה פוליטית; מכאן עיצומים מדי בוקר ונירגזוּת יומיומית כדי לקבל עוד ועוד, ומכאן הסתבכות ללא־מוצא בכסף האמריקאי ובהשתרגות שליטתו המכניעה. מכאן רצים מתנחלים קנאים ולוקחים את החוק לידיהם, ומכאן מתרוצצים בין הצללים שליחים להידבר עם הפלשתינאים ואפילו עם אש"ף; מכאן עלייה לארץ השואפת להיגמר, ומכאן בלימת הירידה מן הארץ בלתי ניבלמת, מצד זה נזיפות כל העולם על דמותה הנוקשה והמתקשחת של ישראל, ומצד זה השמצות וויכוחים פנימיים בלי להכריע – ובלבול, בלבול יסודי, בלבול המקיף את כל קצות העם – מדאיג ומעורר חרדות, כהדי תופים רחוקים.

ובתוך כל זה גדל הנוער, נושם דכדוך, מתהלך מוטרד, חי באפור, ניקרא בלי לדעת מה, ומבולבל בלי לדעת איך לצאת, נופל אל ציניות ונירתע אל אדישות, והטובים שבו, יפי העיניים – מחכים מאד לבשורה גדולה, שאיננה.

מה איפוא לעשות?

אין תשובות קלות ופשוטות. הצעד הראשון ההכרחי כתנאי לכל הבראה הוא כמובן סילוק בגין וממשלתו. אבל הצעדים הבאים אחרי זה מותנים בכושר ניתוח ובאיבחון אמיץ, בדיון אכזרי ובהכרעות קשות. בהשתחררוּת מהשתייכויות אוטומטיות, בהיחלצוּת ממושגים ריקים החלפתם במושגים קולעים יותר, ובנכונות להתנסות בצעדים מסקניים, הכרחיים, גם כשלא יהיו פופולאריים.

אני מבקש להצביע על ארבע נקודות שלפי הכרתי הכרח שיבוא בהן מיפנה:

א. על ההכרה בבסיס ארכימדי של ודאות. ב. על ההכרח בהכרת הצדק. ג. על הסכנה שבהתברגנוּת הדוהרת. ד. על מתח נמוך ואנשים כבויים.

א. חשיבותה של ודאות

מצב בלתי מוגדר המזדחל ומתמשך לו זמן רב – יוצר מישקע של אי־ודאות. והנה, שלושים ואחת שנה לאחר קום המדינה, לאחר כל המלחמות, לאחר כל הבנייה, הקליטה והיישוב, לאחר היפתח גישושי השלום – עדיין ישראל, ובעיני העולם, בוודאי – בחזקת אי־ודאות, עדיין עצם היותה, וגם בעיני “ידידים׳׳, אינו מעל כל ספק, עדיין הגבולות אינם עוּבדה גמורה, סופית ומוכרת, וה”אוטונומיה׳׳ יותר משהיא מבהירה היא רק דוחה ומטשטשת; עדיין, לאחר שלושים שנה, מעמדה של ירושלים עטור סימני שאלה, כן או לא מאוחדת, ובקעת־הירדן והגולן; עדיין יחסיה של ישראל עם הערבים שבתוכה, שבשליטתה, שמסביבה – אין בהם סימן של הסכמה גמורה או עוּבדה שלמה ועדיין כלום אינו מוחלט ולא מסויים ולא מובן מאליו, ולגבי לא־מעט בעולם לא רק גבולות 67 אינם סוף דבר, אלא אף גבולות 47; שלא להזכיר את חובותיה של ישראל לפליטים הערבים, למבקשים לחזור לבתיהם, ולכל הזכאים ובני הזכאים לפיצויים: שלא להזכיר את האיום הבלתי כלה באש מלחמה שתתלקח לפתע, מלבד המצור והחרם והנידויים ו"דעת הקהל׳׳, ומה לא – כל אלה עוממים כפי שהם ורועמים לעתים כפי שהם, אינם עוברים לבטלה, ואיזה מישקע זוחל של אי ודאות הולך ומצטבר, הולך ומכביד חרדה, עמומה וגם מוחשית, גלויה ואף מודחקת – וחרדה, כידוע, מביאה לידי דחייה, ודחייה להסתייגות, והסתייגות לביקורת, ולרתיעה, ולאי־נחת, ולציניות, ולקוצר־רוח, ולנהיה אחר מנהיג חזק, ולעיתים, אהה, גם לנדידה מכאן – החרדה, לא כגורם ראשון אבל כגורם מזדחל ומצטבר בעיצוב איזונו הנפשי או אי־איזונו של אדם צעיר. בני־אדם טיבם שהם צריכים, לאחר טלטולים והתנסויות, שתבוא עליהם ודאות: הנה, כך היא הארץ, הנה, אלה הם גבולותיה, גבולות השלום וההסכם, עד כאן היה מקום לפשרות, לגמישות ולוֹויתורים נדיבים – אבל, מכאן והלאה, בא איזה קו, שממנו ואילך – סוף: אין עוד תזוזה, ואי־אפשר. וזהו זה. מפה מצויירת מגובשת. פרטי הזיהוי של ישראל כתובים, סוף סוף, כבכל דרכון, בכתיבה של ודאות, וכמו כל דף של גיאוגרפיה: ישראל, גבולותיה, שיטחה, בירתה, וכו' – בדברים של קבע, מצבר לשום ספק, בוודאות ובטבעיות, ובלי שום שאלות פתוחות עוד, וסוף דבר.

קשה לעמוד לאורך זמן מתמשך אין־קץ בגיאוגרפיה של משא־ומתן. בגיאוגרפיה עצבנית, היסטרית לעתים, בגיאוגרפיה שהספק שבה אינו נגמר עולמית, בעולם הזה שבו כולם חיים אחרת. הציונות בין השאר, היתה התביעה שנפסיק להיות יהודים מצטדקים: מצטדקים על קיומנו, על מעשינו, מצטדקים על הדומה לכולם שבנו ומצטדקים על השונה מכולם שבנו. כשם שכל מדינה וכל עם פטורים מהצטדקות זו. המשך המצב הנזיל חסר הוודאות, הפתוח תמיד לעוד משא־ומתן, הניתבע תמיד לתת למישהו שחי משהו מגופה, הפתוח לחרדות, המזמין ספקות והצטדקויות – מזמין גם אי־בטחון עצמי ולפעמים עד יאוש.

אנשים, ובעיקר צעירים, צריכים לבריאותם מסגרת כלשהי, לאיזו ודאות שמעל ספק, בעניינים הבסיסיים ביותר, שתהא להם הישענות על נקודה ארכימדית אחת, לפחות, בעוד שפריכות המסגרת, רפיפותה, שבירותה, ותלישותה, עושים דברים לשיווי המשקל וליציבות הנפש.

ודאות, יציבות וסופיות המסגרת הם תנאי הכרחי למוראל הציבור. אינני מדבר על “שלמות הארץ”, אני מדבר על סופיות גבולותיה, על תבניתה הגמורה, על איזה “עד כאן” לאומי מגובש והחלטי כגביש, בלתי ניתן לספק, שאיתו היש הלאומי יש, ובלעדיו מתערער היש לאין.

ב. ההכרח בהכרת הצדק

הנקודה השנייה היא ההכרח בהכרת הצדק. זו נקודה בסיסית ביותר. אנשים צעירים המצטרפים לחברה הקיימת ולמאבקיה – צריכים לשיכנוע הכרתי: כי “הצד שלי צודק”. שיכנוע שיתקבל בטבע הדברים, כי אמנם, הצד שלי צודק.

שאומר, כי לא די בכך שהצדק שלי חזק יותר, שהצד שלי כבר תפש ויכול יותר, אלא שהצד שלי חייב להיות גם הצד הצודק. צודק, בשני המובנים, גם כשִאיפה להתקרב יותר לאידיאל דומם, ובלתי מושג וגם במסגרת ריאלית להתנהגות מעשית יום־יומית. צודק, גם כמניע לקרוא למאמץ יתר, ואפילו עד כדי הסתכנות; וצודק, גם בתיאור התוצאה שאליה שואפים המאמצים.

וזה בדיוק מטושטש כעת. זה כעת מבולבל. והבלבול נופל על קרקע מוכת “רעידת האדמה” הגדולה, כשנתערערה על העם סמכות הקבוצה המנווטת, כשכשלו לפניו מנהיגים פוליטיים ומצביאים גדולים בשדה הקרב, וניּבּעו סדקים באמונות, באמיתות, ובמושגים המקובלים. הזעזוע ההוא עוד לא נרפא. יתר־על־כן, עודנו עובד. בלבול זה אינו פוסח על אדם, על נושא או על ִתקווה – ולא רק בגלל כמה אירועים אומללים כגון אלה שאירעו בדרום לבנון, ושניסו להסותם בטישטושים אומללים עוד יותר – אלא בלבול הולך ומצטבר מלמטה גם בכל הנוגע לסיבות קום המדינה, לדרכיי הקמתה, וליעדיה הגדולים המובחרים. האם הציונות אשמה במשהו שעשתה? אם לא נעשתה טעות בתחילת כל ההתחלות? האם מה שכולם אומרים עלינו בכל העולם הוא לגמרי בלתי נכון? האם, בוויכוחים הפנימיים שבינינו לבין עצמנו לא נישמעה איזו הסכמה משותפת גדולה, וחיובית, שלא מכבר היתה כאילו מובנה מאליה לכולם?

אם כה ואם כה, בלבול מוליד פחדים ורגשי אשמה, וחיפוש איזה חיזוקים, או לפחות אשמים מבחוץ, ובינתיים משהו עכור שוקע בלבבות. מבוגרים מגיבים על חרדה לפי דרכם, אבל ילדים מוקרנים מחרדתם ומגיבים עליה לפי דרכם: בעקימות, בעצבנות, במתח, בהדחקה, ובגילויים שחלקם אלימים וחלקם ברחניים. לאורך זמן מצב כזה אינו יכול להימשך בלי להיות הרסני. למבוגרים אפשר להסביר, כי ככה הוא העולם: מלא הפכים, סתירות ועיוותים, וצריך לחיות בו עם כל זאת. לצעירים אסור שמוקדם מדי ייהפכו לזקנים, שמשלימים עם מציאות בלתי ניסבלת. אסור לגדל אותם בציניות, כגון, כי הצודק הוא רק החזק, כי הצודק הוא רק כינוי לתמים קודם שלמד לקח, כי צודק הוא רק תחליף רעוע למי שאין לו חוזק. הילד בנוי להיות מאוזן, בשיווי־משקל אפשרי, והצדק הוא מטיבעו של אדם מאוזן. וכשההכרה שהצד שלי צודק בריבו, במלחמתו, בשאיפותיו, ביעדיו, באמצעיו – אני נעשה שותף מלא ופעיל; ואילו כשההכרה שהצד שלי אינו צודק, או אינו צודק כל־כך – מתמוטטת הנפש הצעירה, ונימלטת לה אם לאלימות או להתגוננות, כלומר אם להישברות כמעט ואם לפשיעה כמעט, כדרך כל חיה נרדפת, וכדרך אפשרית לסבול עובדות בלתי ניסבלות.

שליטת עם אחד בעם אחר למרות רצונו – משחיתה את העם השליט; התעלמות מקיפוח זכויות, שאני לעצמי לא הייתי משלים עם קיפוחן, התעלמות אנוכיית מזכויות טבעיות של הזולת – שומטות את התביעה לכיבוד כל זכויות שהן.

העדפת שלי מעל הכל וכפירה בקיומו של האחר והאדרת המיתוס של האקסיומות המשיחיות שלי מעל הצגת אקסיומות הפוכות להן הם חולי, ממש כשם שהתבטלותי שלי מפני טענות זולתי ומפני תביעותיו – היא חולי. כשכל העיוותים האלה מתרחשים בתנאי תלות מוחלטת – ביטחונית, כלכלית ואף תרבותית – בבעל־הכספים הגדול שדעתו אינה בדעתי, ושעל־סמך דעתו אני חי וקיים כטפיל רעבתן. אין לכם משחית עם – מכסף זר, מעבודת זרים ומתלות בכספם ובעבודתם. פרדוקסים כאלה אינם תורמים לשום חיזוק פנימי, אלא ליתר ציניות וליתר התרפסות וכניעה מכאן, וזו כזו מערערים את המוראל הציבורי, מוסיפים לאותו בלבול לאומי, וחותרים תחת הביטחון ההכרחי, כי הצד שלי צודק.

אם תתחזק הרטינה בארץ כי הצד שלי אינו צודק דיו, ואם לחץ כל העולם יוסיף וײחזק בהאשימו את ישראל בסרבנות עיקשת להגיון, לשלום ולצדק – – לא קשה לתאר את מוראל הציבור בעוד זמן לא רחוק.

כי, כולנו עדים לכך איך הולך ומתגבש בעולם דימוי מסויים של ישראל. כאילו אשמה ישראל ביצירת כל העוולות וכל העושק וכל האומללות במזרח התיכון, וממילא גם בכל "הטרור ִהנגדי׳׳ – של הפלשתינאים המדוכאים. הודבק לנו דימוי של פולש גס אל נחלות לא לו, כשהוא מתעמר בזכויות ראשונות של עם נידכא; ולא עוד אלא שגם מתעלם מזכרונות הסבל שידע הוא עצמו לא מכבר. אינני צריך כאן להפריך סוג זה של טענות ושל עיוות ההיסטוריה של יחסי ישראל והערבים, ושל תולדות התהוות הפליטים הפלשתינאים – אך בדעת העולם הולך ומתגבש הדימוי של עוולת הפולש המקפח ודורס הגוויות, דימוי זה הולך והופך למין “הסכמה כללית”, שהולכת והופכת ללחץ מכל צד עד שאי־אפשר שלא יפעפע פנימה ייקלט במידה זו או אחרת.

אנחנו יודעים כי האמת אינה כלל כמין הדימוי הנלוז הזה. אנחנו יודעים שישראל, אע"פ שלא תמיד לא חטאה ולא תמיד לא נסתבכה בעוולות ושידיה אינן תמיד רקְ נקיות לחלוטין מכל מיני עשיות שקשה להתגאות בהן – שישראל, במבט גדול וכולל, סך הכל, כשהיוצאים מן הכלל רק מלמדים על הכלל – כי ישראל היא אחד המפעלים הטהורים ביותר והצודקים ביותר שידעה ההיסטוריה של המאה העשרים, ושׁמפּעלה של הציונות במאה השנים האחרונות היה אחד ההומאניים ביותר, המוסריים ביותר, עושים צדק ומרבים צדק בעולם, הן לעומת ארצות הגירה והן לעומת ארצות שהמתח המשטרי הפנימי שבהן השחית ובילע כל ניצן של מהפכה אנושית צודקת.

אבל אלה דברים שניטשטשו בתודעת העולם, וכעת גם הולכים ומיטשטשים בתודעת הציבור, ובקרב הבכירים שבו, קודם כל. דיבת הזרים הופכת לחלק מן ההכרה הפנימית. לעז זידוני ומתמיד הולך וזוחל לכבוש את תום ההכרה בזכות התחייה היהודית בארץ־ישראל. “אני שייך לצד הצודק” – הוא איפוא הנושא שלפנינו. הוא אינו מובן מאליו עוד. הוא מופגז מחוץ ומתכרסם מבפנים. ולא רק במושגים אלא קודם כל במעשים. זה היה הבסיס מוצק של כוחנו, היוצר, המתיישב, הבונה חברה והמגן על שלומה, וזה בדיוק הולך ונעשה עתה פרוץ ומסופק ומבולבל.

השכנוּע בצדקת הצד שלי – לא ייעשה על־ידי טיששוש מעשים רעים שעשינו או השתקתם בכוח, הוא ייעשה על־ידי אי־עשיית עוולות ועל־ידי הימנעות ממעשים שקשה להתגאות בהם.

שתי הכרות נידרשות איפוא כאן. הכרה אחת, כי זכותי שלי אינה מתממשת על־ידי שלילת זכותו של זולתי, ושזכותו של הצד השונה ממני – אינה מותנה בוויתורו על השונה המייחדו ממני. ושאין צורך שיקריב צד מן הצדדים את עיקרי שונותו כדי שישיג לו את שיוויון הזכויות. זכויות דומות לצדדים שונים – הם תקוות השלום. בלעדי הכרה זו מלחמה לא תיכלה לעולם.

והכרה שנייה, כי קיומו של היהודי כיהודי, אם כיהודי דתי ואם כיהודי לא־דתי, קיומו של היהודי לא ייתכן בעולם אלא בהגשמת הציונות. אין פתרון מעשי אחר להמשך קיימו של העם היהודי כעם יהודי; כעם ולא כציבור מגובב של יהודים, שאין עליהם אחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית הריבונית; הכרה זו היא בסיס שאסור שיהיה בו סדק או ספק או נדנוד ספק, זו האקסיומה היהודית של דורנו: שהמשך קיומו של היהודי כעם יהודי לא ייתכן כלל אלא, רק בהגשמת הציונות. אם בסים זה נחלש – ממשמשת ובאה על היהודי תקופת הקרח; הוא יילך ויתקרר ממעט־היותו וײתכווץ, פה ושם מתוך יסורים ופה ושם כבתוך בור־של־שומן.

ג. סכנת ההתברגנות

והנקודה השלישׁית שרציתי להצביע עליה היא המשכה של הקודמת.

הציונות אינה רק שלילת הגולה, תחלואיה ואימיה, אלא היא גם הגשמת הגאולה. לאמור, הציונות אינה רק מקלט בטוח לכל יהודי זקוק למיקלט, אלא היא גם רעיון על תיקון העם היהודי ועל תיקון החברה היהודית. בד בבד עם ההתײשבות ועם ההגנה העצמית ועם התחדשות התרבות העברית ותחיית הלשון העברית – התממשה, מתוך הרבה סבל ועוד יותר מתוך הרבה הוד, העבודה העברית העצמית, אותה נטילת האחריות האישית והעצמית לכל המעשה הנעשה בארץ: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה” – כך היתה הפרוגרמה של העלייה השנייה, ומקור כוחה והשראתה. עד היום אנו חיים מזה, מן הקרן הזו שייסדו והגשימו. היפה שעוד יש בארץ מתחיל שם. משמעות הגאולה היהודית נתפשת על־ידי הציונות כנטילת האחריות האישית והמעשית לכל מה שנוצר בארץ, לתהליך היצירה, לתוכן היצירה, אחריות להגשׂמתה הנכונה, הצודקת, האנושית, והזדהות עם המעשה היוצר במירב הרגש, השמחה וההתפעמוּת – כך ניראתה הגאולה היהודית. עבודה לא רק כיוצרת רכוש אלא עבודה כגאולת האדם וכהשבחתו.

ממש זה עתה בסכנה. לא שאין עוד מעשי יצירה ואנשי יצירה בארץ, ולא שעבודה אינה אלא רק זו שבדימוי הנוסטאלגי, של נושא־פטיש ואוחז־במעדר ובזיעת אפו אוכל לחם – אלא, שרוב העובדים הוותיקים בארץ – במלאכה, בחקלאות, בתעשיה, במדע, ובעסקי הרווחה – נתברגנו, ורוב העובדים החדשים מתקנאים בהם ושואפים לקצר את תהליכיּ ההתברגנות שלהם.

להתברגן, כלומר, להוות שכבת ביניים בכלכלה, בחברה ובתרבות, שכבה שמתחתיה יש שיכבת עובדים פשוטים יותר ומיסכנים, ומעליה יש שיכבת בני־מזל מצליחים יותר שכבר חטפו להם הרבה. בורגנות היא תרבות, היא סיגנון חיים, והיא סתימת החיים, היא סוף הדרך, היא זיקנה בטרם עת, היא מות הנשמה הרבה לפני מות הגוף. היא מוות בגיל צעיר, מוות האוטונומי שבאדם, היא סירוס ההרפתקני שבו, היא עיקוּר החפץ ליטול אחריוּת, לצאת אל הבלתי ידוע אל קסם הנועז, והיא זלילת העכשיּו בכל פה – ובלבד שיותר מן השני. כדי לקיים בורגנות כזו בישראל צריכים, בין השאר, לשני מקורות שופעים: לכספי האמריקאים ולעבודת הערבים.

מה מוצאים להם היום לנפשם כל לגיונות הלבלרים הצעירים בני העשרים היושבים מאחורי דלפק בבנקים ומכתבבים, או הממלאים טפסים בחברות הביטוח, או הפותחים להם בוּטיקים לכל מיני סידקית, או המתמכרים להימוּרים בבורסה, או כל אותם פקידונים צעירים מאד וכל מיני כתבנים צעירים ועסקנוֹנים צעירים, וכל אותם ה,,מסתובבים׳׳ למיניהם, על “פרנסות אוויר”, ועל “בטלה משתלמת” וכל מיני טפילוּיות ישירות ועקיפות, כאילו מעולם לא נשתנה דבר ו"המקצועות הגלותיים׳׳ שפעם ביקשנו להירפּא מהם, חזרו למלכותם בארץ התחייה. מה לצעיר ולבית הקברות? מה הם מוצאים להם לנפשם בכל העיסוקים האלה, לדמיונם, לכוח יצירתם, אחריותם – האמנם כל יצריהם כבר כבויים חוץ מיצר האגירה (שפירושו כמובן, אי־בטחון בעתיד), עד שכדי להיות שווים משהו, הם חייבים להצטייד בכושר קנײה של כל מה ששווה יותר?

בורגנות צריכה לממשלה הראויה לה, שתשמור להם על האינטרסים, לביורוקראטיה הראויה לה, לבילויים ולבידורים, ולכל סמלי היוקרה והדירות והרהיטים והגינונים המכובדים השײבים לדבר – אלא, שממש אלה, מעבר לאוקיינוס, מצויים בשפע עצום יותר, מאורגן יותר, מרופד יותר, ועשיר יותר – ועל כן?…

הבורגנות היא סופה של תנוּעה. היא סופה של התפתחות, סופה של מובּיליות – מעצם טיבעה היא היּעצרוּת, עמידה על מה שכבר יש – יש חומרי, יש תרבותי ויש נפשי – שעל הרוב הוא אין, אין המחכה לפיצוי דמוי יש, ושאותו קונים בשוק הבידור, הראווה, הצריכה, וכל כיוצא בהם – ואז צריך שיהיו העובדים שוקדים בכל מאדם על ה"עוד׳׳, תמיד תנו עוד, וקיום רמת־החיים הופך להיות מטרת החיים. במקום להיות עובדים יוזמי תנופה יוצרת, שותפים פעילים לה ונהנים מפירותיה – סובבים במעגל הקסמים: לנוּ לא פחות מאשר "להם׳׳, לנו יותר מאשר "להם׳׳, לנו קודם לכל “להם”, מעגל שתנופת סיחרורו אין לפניה אלא סיחרור מהיר יותר – ולאן כל זה מוכרח להוביל?

במקום לדחות את הקירקוע המוקדם של הנוער, במקום שיוסיפו הצעירים להיות צעירים גמישים ומחפשים, במקום שׂיהיו קלי־תנועה ומתוודעים למרחב התנסויות משתנה ומתחלף – במשק, במדע, בצבא, ברווחת החברה, ובמה לא – לוקחים אנשים צעירים וממיתים עצמם בגיל צעיר על נכסי־דלא־ניידי, על נכסי־צאן־וברזל, ומשעבדים מיטב חייהם למשהו שאפשר גם במקצתו, בחלקו, ובארעי, בדחיית הסיפוק כולו מייד, עד שיגיע זמנו. מאוחר יותר, בבוא הגיל להשתקע כבד, להכריס כרס, להקריח בכורסא, ולנוח לנוח.

ההתברגנות המוקדמת של החברה הישראלית אינה רק עניין של סיגנון, אינה רק תמיהה על זיקת ההתברגנות אל תנועת העבודה, או זיקתה אל שומרי מבוטחות נחלותיה – אלא היא שאלה של בחירה, בין נוחות של שקיעה ובין הבקעה של צמיחה.

ואין הכוונה לחזור אל הטוריה ואל הפירדה. אלא אדרבא, באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת ומתקדמת – להינצל מן הטפילות ולהתקדם אל אי־התלות, ואל הריבונות, ואל נטילת האחריות – ממש על־ידי יצירה עצמית מירבית, שרק היא המעניקה סיפוק אמת.

ד. אנשים כבויים

אבל, היום הסכנה הגדולה אורבת בנקודה הרביעית והאחרונה שביקשתי להצביע עליה לפניכם, והיא: אנשים כבויים. אנשים היושבים ורוטנים באהליהם ומחכים שמישהו אי־בזה יעשה את המוכרח להיעשׁות, לרבות סילוק ממשלת בגין ואז ינשמו לרווחה.

ואם אנשים כבויים הם החמצת העולם, מנהיגים כבויים – הם יאוש. אנשים שרובם וראשם עתה כמה שכבר היה, ולא במה שצריך לבוא ולהשתנות. איטיים כאלה, עצובים, פםימיים. אנשים שפרשות מן הביוגרפיות שלהם מקפיצות אותם יותר מענייני המחר.

מנהיג גדול וכאריזמאטי, דמוי אב גדול וחזק, אינו מחכה בקרן הרחוב, ורק צריך שנעודד אותו ונפנה לו דרך – יבוא. ואם אין כזה היום, יש אחרים, בגובה ובקומה וכאיכוּיות שבעבודת צוות ישלימו וה את זה. ובלבד שיהיו אנשים חברים, אנשים מוכשרים, אנשים מאמינים. די לנו במנהיגים מתקוטטים. די לנו בחבורות מתגודדות של אנשי־זה כנגד אנשי־זה. שכל מעיניהם להכשיל אלה את אלה. והשטן מחייך מעבר גב כולם. אמת, אסור לזלזל בקובלנת אדם המרשיע את חברו לפני הציבור. אלא שמה יעשה הציבור? כיצד יבדוק, כיצד יכריע, מה יידע לפסוק, חוץ מאשר לכעוס, ועל המרשיע ועל המורשע כאחד. ולפיכך, הביוגרפיות המפוארות יותר והמפוארות פחות יכולות לחכות. סיפורי החיבה וסיפורי הדיבה יכולים לחכות. ההכרה שנדע היום בדיוק את כל הרע שאפשר לדעת על מישהו מפי מישהו – יכול לחכות. ומה בדיוק קרה ביניהם אתמול – מעניין היום את זקנתי. מה יהיה מחר הוא כל העניין. להוריד את אסון־בגין מייד, ולהקים אפשרות לתקופה חדשה ומיוחלת בליבך – זה כל הדבר. רק זה. שעת קרב עתה, ולא שעת ברוגז שולם. להוריד את בגין ולהתחיל התחלה אחרת – זה כל הדבר.

אין עוד. אין חפץ בעת בבכיינים ולא בצדקנים ולא באנשים קרים ובעיקר לא בפחמים שרופים. והפסיקו לשאול זה את זה וכולם את כולם “של מי אתה”, ב“קליקה של מי אתה” כנגד מי, ותשאלו רק מה הדרך שבה הולכים, ואיך עושים שממשלה טובה תחליף מהר מאד את הממשלה הרעה הזאת. אני של אף אחד, אני לא שייך לאף אחד, אני כאן רק כדי לעודד את תנוּעת העבודה להיות תנועה מנצחת.

מה שדרוש כעת למדינת ישראל, לנוער הגדל בה, לציונות שנתקעה בסימטה, לשלום האפשרי, לתנועה שתתחיל לנוע ולנוע טוב – הוא: אנשים עם דגל, אנשים עם חצוצרה, אנשים עם רוח, עם לב חכם, אנשים שיודעים לקרוא אנשים, אנשים שהמחר איכפת להם מכל תמולי האתמולים. שאיכות המחר שיבוא יקרה להם מכל איבות אתמול, ומכל מקרי אתמול הטובים והרעים. אם יתרבו האנשים הבאים עס אנשים, יקום לבסוף גל מטהר שישטוף את המדמנה העכורה – וחובה עלינו להפסיק להאשים, להפסיק להצדיק, ולהפסיק להתגודד, ולהפסיק להטיח זה בזה, ולהפסיק להיות כיתות כיתות, ולהתחיל סוף סוף לעבוד כולנו כך, שכל יום שנחסיר מן השלילה המתמשכת הזו, יוכל לפתוח לפנינו מהר יותר תקופה שכולנו מחכים לה, ושבשלה שעתה לבוא, ושכולנו כבר רוצים להתגאות בה, סוף סוף.

בושה להשאיר עוד יום אחד מין מדינה כמו זו עתה. קראו לאנשים עם לפידים ויבואו.

יזהר סמילנסקי

דבר (ט תשרי תש''ם 30.9.1979): 16