רקע
ס. יזהר
ארבע נקודות ב"מצב האומה" תש"ם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תש''ם 1979

אין צורך להאריך כדי לשכנﬠ, כי ממשלת בגין חייבת ללכת ומייד – השיכנוע מצוי בכל, ניתן למישוש. השאלה היא: האם תנוﬠת העבודה ערוכה ומוכנה להחליפה? האם היא גוף ערוך אחד? האם הנהגתה מעוררת אמון? האם יש לה באמת תכנית טובה גם כדי לעצור את הנפילה למטה וגם כדי להתחיל לעלות למעלה? ובלא תרוצים: האם יש לה כוח נחוש לעשות דברים קשים ולא רק ליילל על המצב הקשה?

כי “מצב האומה” ברגע הזה אינו מן המרנינים ביותר. בכל מקום אתה מוצא ציבור מודאג, מתהלך בלא־נוח, שואל מה־יהיה, מקשיב לכל ניד בשורה ומתאכזב מהר, מתﬠסק ביום־יום בעצבנות, לﬠיתים מרגזנות ועל הרוב מתוך נירגנות אפורה, אנשים טרודים בעניינים אפורים, קמים אל עתונים מדכאים והולכים לישון ﬠם טלוויזיה מדכדכת.

מצד אחד השלום הנהו מתדפּק על דלתנו. מצד שני קטנות אמונה והתעסקות לאומית נואשת ברדיפה אחר האינפלאציה הדוהרת. מצד אחד אכזבה מתפשטת מכל מﬠשי המימשל, ומצד שני אין די־אמון בשום אלטרנטיבה פוליטית; מכאן ﬠיצומים מדי בוקר ונירגזוּת יומיומית כדי לקבל ﬠוד וﬠוד, ומכאן הסתבכות ללא־מוצא בכסף האמריקאי ובהשתרגות שליטתו המכניעה. מכאן רצים מתנחלים קנאים ולוקחים את החוק לידיהם, ומכאן מתרוצצים בין הצללים שליחים להידבר ﬠם הפלשתינאים ואפילו ﬠם אש"ף; מכאן עלייה לארץ השואפת להיגמר, ומכאן בלימת הירידה מן הארץ בלתי ניבלמת, מצד זה נזיפות כל העולם על דמותה הנוקשה והמתקשחת של ישראל, ומצד זה השמצות וויכוחים פנימיים בלי להכריע – ובלבול, בלבול יסודי, בלבול המקיף את כל קצות העם – מדאיג ומﬠורר חרדות, כהדי תופים רחוקים.

ובתוך כל זה גדל הנוער, נושם דכדוך, מתהלך מוטרד, חי באפור, ניקרא בלי לדﬠת מה, ומבולבל בלי לדﬠת איך לצאת, נופל אל ציניות ונירתע אל אדישות, והטובים שבו, יפי הﬠיניים – מחכים מאד לבשורה גדולה, שאיננה.

מה איפוא לעשות?

אין תשובות קלות ופשוטות. הצעד הראשון ההכרחי כתנאי לכל הבראה הוא כמובן סילוק בגין וממשלתו. אבל הצﬠדים הבאים אחרי זה מותנים בכושר ניתוח ובאיבחון אמיץ, בדיון אכזרי ובהכרעות קשות. בהשתחררוּת מהשתייכויות אוטומטיות, בהיחלצוּת ממושגים ריקים החלפתם במושגים קולעים יותר, ובנכונות להתנסות בצעדים מסקניים, הכרחיים, גם כשלא יהיו פופולאריים.

אני מבקש להצביע על ארבע נקודות שלפי הכרתי הכרח שיבוא בהן מיפנה:

א. על ההכרה בבסיס ארכימדי של ודאות. ב. על ההכרח בהכרת הצדק. ג. על הסכנה שבהתברגנוּת הדוהרת. ד. על מתח נמוך ואנשים כבויים.


א. חשיבותה של ודאות

מצב בלתי מוגדר המזדחל ומתמשך לו זמן רב – יוצר מישקﬠ של אי־ודאות. והנה, שלושים ואחת שנה לאחר קום המדינה, לאחר כל המלחמות, לאחר כל הבנייה, הקליטה והיישוב, לאחר היפתח גישושי השלום – עדיין ישראל, ובﬠיני העולם, בוודאי – בחזקת אי־ודאות, עדיין עצם היותה, וגם בﬠיני “ידידים׳׳, אינו מעל כל ספק, עדיין הגבולות אינם עוּבדה גמורה, סופית ומוכרת, וה”אוטונומיה׳׳ יותר משהיא מבהירה היא רק דוחה ומטשטשת; ﬠדיין, לאחר שלושים שנה, מעמדה של ירושלים ﬠטור סימני שאלה, כן או לא מאוחדת, ובקעת־הירדן והגולן; עדיין יחסיה של ישראל ﬠם הערבים שבתוכה, שבשליטתה, שמסביבה – אין בהם סימן של הסכמה גמורה או עוּבדה שלמה ועדיין כלום אינו מוחלט ולא מסויים ולא מובן מאליו, ולגבי לא־מעט בעולם לא רק גבולות 67 אינם סוף דבר, אלא אף גבולות 47; שלא להזכיר את חובותיה של ישראל לפליטים הערבים, למבקשים לחזור לבתיהם, ולכל הזכאים ובני הזכאים לפיצויים: שלא להזכיר את האיום הבלתי כלה באש מלחמה שתתלקח לפתﬠ, מלבד המצור והחרם והנידויים ו"דעת הקהל׳׳, ומה לא – כל אלה עוממים כפי שהם ורוﬠמים לעתים כפי שהם, אינם עוברים לבטלה, ואיזה מישקﬠ זוחל של אי ודאות הולך ומצטבר, הולך ומכביד חרדה, עמומה וגם מוחשית, גלויה ואף מודחקת – וחרדה, כידוﬠ, מביאה לידי דחייה, ודחייה להסתייגות, והסתייגות לביקורת, ולרתיעה, ולאי־נחת, ולציניות, ולקוצר־רוח, ולנהיה אחר מנהיג חזק, ולעיתים, אהה, גם לנדידה מכאן – החרדה, לא כגורם ראשון אבל כגורם מזדחל ומצטבר בﬠיצוב איזונו הנפשי או אי־איזונו של אדם צﬠיר. בני־אדם טיבם שהם צריכים, לאחר טלטולים והתנסויות, שתבוא ﬠליהם ודאות: הנה, כך היא הארץ, הנה, אלה הם גבולותיה, גבולות השלום וההסכם, עד כאן היה מקום לפשרות, לגמישות ולוֹויתורים נדיבים – אבל, מכאן והלאה, בא איזה קו, שממנו ואילך – סוף: אין עוד תזוזה, ואי־אפשר. וזהו זה. מפה מצויירת מגובשת. פרטי הזיהוי של ישראל כתובים, סוף סוף, כבכל דרכון, בכתיבה של ודאות, וכמו כל דף של גיאוגרפיה: ישראל, גבולותיה, שיטחה, בירתה, וכו' – בדברים של קבﬠ, מצבר לשום ספק, בוודאות ובטבﬠיות, ובלי שום שאלות פתוחות ﬠוד, וסוף דבר.

קשה לﬠמוד לאורך זמן מתמשך אין־קץ בגיאוגרפיה של משא־ומתן. בגיאוגרפיה ﬠצבנית, היסטרית לﬠתים, בגיאוגרפיה שהספק שבה אינו נגמר ﬠולמית, בﬠולם הזה שבו כולם חיים אחרת. הציונות בין השאר, היתה התביﬠה שנפסיק להיות יהודים מצטדקים: מצטדקים ﬠל קיומנו, ﬠל מﬠשינו, מצטדקים על הדומה לכולם שבנו ומצטדקים על השונה מכולם שבנו. כשם שכל מדינה וכל ﬠם פטורים מהצטדקות זו. המשך המצב הנזיל חסר הוודאות, הפתוח תמיד לﬠוד משא־ומתן, הניתבﬠ תמיד לתת למישהו שחי משהו מגופה, הפתוח לחרדות, המזמין ספקות והצטדקויות – מזמין גם אי־בטחון ﬠצמי ולפעמים עד יאוש.

אנשים, ובﬠיקר צﬠירים, צריכים לבריאותם מסגרת כלשהי, לאיזו ודאות שמﬠל ספק, בﬠניינים הבסיסיים ביותר, שתהא להם הישﬠנות על נקודה ארכימדית אחת, לפחות, בﬠוד שפריכות המסגרת, רפיפותה, שבירותה, ותלישותה, עושים דברים לשיווי המשקל וליציבות הנפש.

ודאות, יציבות וסופיות המסגרת הם תנאי הכרחי למוראל הציבור. אינני מדבר על “שלמות הארץ”, אני מדבר על סופיות גבולותיה, על תבניתה הגמורה, ﬠל איזה “ﬠד כאן” לאומי מגובש והחלטי כגביש, בלתי ניתן לספק, שאיתו היש הלאומי יש, ובלﬠדיו מתﬠרﬠר היש לאין.


ב. ההכרח בהכרת הצדק

הנקודה השנייה היא ההכרח בהכרת הצדק. זו נקודה בסיסית ביותר. אנשים צﬠירים המצטרפים לחברה הקיימת ולמאבקיה – צריכים לשיכנוﬠ הכרתי: כי “הצד שלי צודק”. שיכנוﬠ שיתקבל בטבﬠ הדברים, כי אמנם, הצד שלי צודק.

שאומר, כי לא די בכך שהצדק שלי חזק יותר, שהצד שלי כבר תפש ויכול יותר, אלא שהצד שלי חייב להיות גם הצד הצודק. צודק, בשני המובנים, גם כשִאיפה להתקרב יותר לאידיאל דומם, ובלתי מושג וגם במסגרת ריאלית להתנהגות מﬠשית יום־יומית. צודק, גם כמניﬠ לקרוא למאמץ יתר, ואפילו ﬠד כדי הסתכנות; וצודק, גם בתיאור התוצאה שאליה שואפים המאמצים.

וזה בדיוק מטושטש כﬠת. זה כﬠת מבולבל. והבלבול נופל על קרקﬠ מוכת “רﬠידת האדמה” הגדולה, כשנתﬠרﬠרה ﬠל הﬠם סמכות הקבוצה המנווטת, כשכשלו לפניו מנהיגים פוליטיים ומצביאים גדולים בשדה הקרב, וניּבּﬠו סדקים באמונות, באמיתות, ובמושגים המקובלים. הזעזוע ההוא עוד לא נרפא. יתר־ﬠל־כן, ﬠודנו ﬠובד. בלבול זה אינו פוסח ﬠל אדם, על נושא או ﬠל ִתקווה – ולא רק בגלל כמה אירוﬠים אומללים כגון אלה שאירﬠו בדרום לבנון, ושניסו להסותם בטישטושים אומללים ﬠוד יותר – אלא בלבול הולך ומצטבר מלמטה גם בכל הנוגﬠ לסיבות קום המדינה, לדרכיי הקמתה, וליﬠדיה הגדולים המובחרים. האם הציונות אשמה במשהו שﬠשתה? אם לא נﬠשתה טﬠות בתחילת כל ההתחלות? האם מה שכולם אומרים ﬠלינו בכל הﬠולם הוא לגמרי בלתי נכון? האם, בוויכוחים הפנימיים שבינינו לבין ﬠצמנו לא נישמﬠה איזו הסכמה משותפת גדולה, וחיובית, שלא מכבר היתה כאילו מובנה מאליה לכולם?

אם כה ואם כה, בלבול מוליד פחדים ורגשי אשמה, וחיפוש איזה חיזוקים, או לפחות אשמים מבחוץ, ובינתיים משהו ﬠכור שוקﬠ בלבבות. מבוגרים מגיבים ﬠל חרדה לפי דרכם, אבל ילדים מוקרנים מחרדתם ומגיבים ﬠליה לפי דרכם: בﬠקימות, בﬠצבנות, במתח, בהדחקה, ובגילויים שחלקם אלימים וחלקם ברחניים. לאורך זמן מצב כזה אינו יכול להימשך בלי להיות הרסני. למבוגרים אפשר להסביר, כי ככה הוא הﬠולם: מלא הפכים, סתירות וﬠיוותים, וצריך לחיות בו ﬠם כל זאת. לצﬠירים אסור שמוקדם מדי ייהפכו לזקנים, שמשלימים ﬠם מציאות בלתי ניסבלת. אסור לגדל אותם בציניות, כגון, כי הצודק הוא רק החזק, כי הצודק הוא רק כינוי לתמים קודם שלמד לקח, כי צודק הוא רק תחליף רﬠוﬠ למי שאין לו חוזק. הילד בנוי להיות מאוזן, בשיווי־משקל אפשרי, והצדק הוא מטיבﬠו של אדם מאוזן. וכשההכרה שהצד שלי צודק בריבו, במלחמתו, בשאיפותיו, ביﬠדיו, באמצﬠיו – אני נעשה שותף מלא ופﬠיל; ואילו כשההכרה שהצד שלי אינו צודק, או אינו צודק כל־כך – מתמוטטת הנפש הצﬠירה, ונימלטת לה אם לאלימות או להתגוננות, כלומר אם להישברות כמﬠט ואם לפשיﬠה כמﬠט, כדרך כל חיה נרדפת, וכדרך אפשרית לסבול ﬠובדות בלתי ניסבלות.

שליטת ﬠם אחד בﬠם אחר למרות רצונו – משחיתה את הﬠם השליט; התﬠלמות מקיפוח זכויות, שאני לﬠצמי לא הייתי משלים ﬠם קיפוחן, התﬠלמות אנוכיית מזכויות טבﬠיות של הזולת – שומטות את התביﬠה לכיבוד כל זכויות שהן.

הﬠדפת שלי מﬠל הכל וכפירה בקיומו של האחר והאדרת המיתוס של האקסיומות המשיחיות שלי מﬠל הצגת אקסיומות הפוכות להן הם חולי, ממש כשם שהתבטלותי שלי מפני טﬠנות זולתי ומפני תביﬠותיו – היא חולי. כשכל הﬠיוותים האלה מתרחשים בתנאי תלות מוחלטת – ביטחונית, כלכלית ואף תרבותית – בבﬠל־הכספים הגדול שדﬠתו אינה בדﬠתי, ושﬠל־סמך דﬠתו אני חי וקיים כטפיל רﬠבתן. אין לכם משחית ﬠם – מכסף זר, מﬠבודת זרים ומתלות בכספם ובﬠבודתם. פרדוקסים כאלה אינם תורמים לשום חיזוק פנימי, אלא ליתר ציניות וליתר התרפסות וכניﬠה מכאן, וזו כזו מﬠרﬠרים את המוראל הציבורי, מוסיפים לאותו בלבול לאומי, וחותרים תחת הביטחון ההכרחי, כי הצד שלי צודק.

אם תתחזק הרטינה בארץ כי הצד שלי אינו צודק דיו, ואם לחץ כל הﬠולם יוסיף וײחזק בהאשימו את ישראל בסרבנות ﬠיקשת להגיון, לשלום ולצדק – – לא קשה לתאר את מוראל הציבור בﬠוד זמן לא רחוק.

כי, כולנו ﬠדים לכך איך הולך ומתגבש בﬠולם דימוי מסויים של ישראל. כאילו אשמה ישראל ביצירת כל הﬠוולות וכל העושק וכל האומללות במזרח התיכון, וממילא גם בכל "הטרור ִהנגדי׳׳ – של הפלשתינאים המדוכאים. הודבק לנו דימוי של פולש גס אל נחלות לא לו, כשהוא מתﬠמר בזכויות ראשונות של ﬠם נידכא; ולא ﬠוד אלא שגם מתﬠלם מזכרונות הסבל שידﬠ הוא ﬠצמו לא מכבר. אינני צריך כאן להפריך סוג זה של טענות ושל עיוות ההיסטוריה של יחסי ישראל והﬠרבים, ושל תולדות התהוות הפליטים הפלשתינאים – אך בדﬠת הﬠולם הולך ומתגבש הדימוי של ﬠוולת הפולש המקפח ודורס הגוויות, דימוי זה הולך והופך למין “הסכמה כללית”, שהולכת והופכת ללחץ מכל צד ﬠד שאי־אפשר שלא יפﬠפﬠ פנימה ייקלט במידה זו או אחרת.

אנחנו יודﬠים כי האמת אינה כלל כמין הדימוי הנלוז הזה. אנחנו יודﬠים שישראל, אﬠ"פ שלא תמיד לא חטאה ולא תמיד לא נסתבכה בעוולות ושידיה אינן תמיד רקְ נקיות לחלוטין מכל מיני ﬠשיות שקשה להתגאות בהן – שישראל, במבט גדול וכולל, סך הכל, כשהיוצאים מן הכלל רק מלמדים ﬠל הכלל – כי ישראל היא אחד המפעלים הטהורים ביותר והצודקים ביותר שידﬠה ההיסטוריה של המאה הﬠשרים, ושׁמפּﬠלה של הציונות במאה השנים האחרונות היה אחד ההומאניים ביותר, המוסריים ביותר, עושים צדק ומרבים צדק בעולם, הן לעומת ארצות הגירה והן לﬠומת ארצות שהמתח המשטרי הפנימי שבהן השחית ובילﬠ כל ניצן של מהפכה אנושית צודקת.

אבל אלה דברים שניטשטשו בתודﬠת הﬠולם, וכﬠת גם הולכים ומיטשטשים בתודﬠת הציבור, ובקרב הבכירים שבו, קודם כל. דיבת הזרים הופכת לחלק מן ההכרה הפנימית. לעז זידוני ומתמיד הולך וזוחל לכבוש את תום ההכרה בזכות התחייה היהודית בארץ־ישראל. “אני שייך לצד הצודק” – הוא איפוא הנושא שלפנינו. הוא אינו מובן מאליו עוד. הוא מופגז מחוץ ומתכרסם מבפנים. ולא רק במושגים אלא קודם כל במﬠשים. זה היה הבסיס מוצק של כוחנו, היוצר, המתיישב, הבונה חברה והמגן ﬠל שלומה, וזה בדיוק הולך ונעשה עתה פרוץ ומסופק ומבולבל.

השכנוּﬠ בצדקת הצד שלי – לא ייﬠשה על־ידי טיששוש מﬠשים רﬠים שﬠשינו או השתקתם בכוח, הוא ייעשה ﬠל־ידי אי־ﬠשיית ﬠוולות וﬠל־ידי הימנﬠות ממﬠשים שקשה להתגאות בהם.

שתי הכרות נידרשות איפוא כאן. הכרה אחת, כי זכותי שלי אינה מתממשת ﬠל־ידי שלילת זכותו של זולתי, ושזכותו של הצד השונה ממני – אינה מותנה בוויתורו ﬠל השונה המייחדו ממני. ושאין צורך שיקריב צד מן הצדדים את עיקרי שונותו כדי שישיג לו את שיוויון הזכויות. זכויות דומות לצדדים שונים – הם תקוות השלום. בלﬠדי הכרה זו מלחמה לא תיכלה לﬠולם.

והכרה שנייה, כי קיומו של היהודי כיהודי, אם כיהודי דתי ואם כיהודי לא־דתי, קיומו של היהודי לא ייתכן בﬠולם אלא בהגשמת הציונות. אין פתרון מﬠשי אחר להמשך קיימו של הﬠם היהודי כﬠם יהודי; כﬠם ולא כציבור מגובב של יהודים, שאין ﬠליהם אחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית הריבונית; הכרה זו היא בסיס שאסור שיהיה בו סדק או ספק או נדנוד ספק, זו האקסיומה היהודית של דורנו: שהמשך קיומו של היהודי כﬠם יהודי לא ייתכן כלל אלא, רק בהגשמת הציונות. אם בסים זה נחלש – ממשמשת ובאה ﬠל היהודי תקופת הקרח; הוא יילך ויתקרר ממﬠט־היותו וײתכווץ, פה ושם מתוך יסורים ופה ושם כבתוך בור־של־שומן.


ג. סכנת ההתברגנות

והנקודה השלישׁית שרציתי להצביﬠ עליה היא המשכה של הקודמת.

הציונות אינה רק שלילת הגולה, תחלואיה ואימיה, אלא היא גם הגשמת הגאולה. לאמור, הציונות אינה רק מקלט בטוח לכל יהודי זקוק למיקלט, אלא היא גם רﬠיון על תיקון העם היהודי ועל תיקון החברה היהודית. בד בבד ﬠם ההתײשבות וﬠם ההגנה הﬠצמית וﬠם התחדשות התרבות הﬠברית ותחיית הלשון הﬠברית – התממשה, מתוך הרבה סבל וﬠוד יותר מתוך הרבה הוד, הﬠבודה הﬠברית הﬠצמית, אותה נטילת האחריות האישית והﬠצמית לכל המﬠשה הנﬠשה בארץ: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפוﬠל הﬠברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ﬠנפי הﬠבודה” – כך היתה הפרוגרמה של העלייה השנייה, ומקור כוחה והשראתה. עד היום אנו חיים מזה, מן הקרן הזו שייסדו והגשימו. היפה שﬠוד יש בארץ מתחיל שם. משמﬠות הגאולה היהודית נתפשת על־ידי הציונות כנטילת האחריות האישית והמﬠשית לכל מה שנוצר בארץ, לתהליך היצירה, לתוכן היצירה, אחריות להגשׂמתה הנכונה, הצודקת, האנושית, והזדהות ﬠם המעשה היוצר במירב הרגש, השמחה וההתפﬠמוּת – כך ניראתה הגאולה היהודית. ﬠבודה לא רק כיוצרת רכוש אלא ﬠבודה כגאולת האדם וכהשבחתו.

ממש זה ﬠתה בסכנה. לא שאין ﬠוד מﬠשי יצירה ואנשי יצירה בארץ, ולא שﬠבודה אינה אלא רק זו שבדימוי הנוסטאלגי, של נושא־פטיש ואוחז־במﬠדר ובזיﬠת אפו אוכל לחם – אלא, שרוב הﬠובדים הוותיקים בארץ – במלאכה, בחקלאות, בתﬠשיה, במדﬠ, ובﬠסקי הרווחה – נתברגנו, ורוב הﬠובדים החדשים מתקנאים בהם ושואפים לקצר את תהליכיּ ההתברגנות שלהם.

להתברגן, כלומר, להוות שכבת ביניים בכלכלה, בחברה ובתרבות, שכבה שמתחתיה יש שיכבת ﬠובדים פשוטים יותר ומיסכנים, ומﬠליה יש שיכבת בני־מזל מצליחים יותר שכבר חטפו להם הרבה. בורגנות היא תרבות, היא סיגנון חיים, והיא סתימת החיים, היא סוף הדרך, היא זיקנה בטרם ﬠת, היא מות הנשמה הרבה לפני מות הגוף. היא מוות בגיל צﬠיר, מוות האוטונומי שבאדם, היא סירוס ההרפתקני שבו, היא ﬠיקוּר החפץ ליטול אחריוּת, לצאת אל הבלתי ידוﬠ אל קסם הנוﬠז, והיא זלילת הﬠכשיּו בכל פה – ובלבד שיותר מן השני. כדי לקיים בורגנות כזו בישראל צריכים, בין השאר, לשני מקורות שופעים: לכספי האמריקאים ולﬠבודת הﬠרבים.

מה מוצאים להם היום לנפשם כל לגיונות הלבלרים הצﬠירים בני הﬠשרים היושבים מאחורי דלפק בבנקים ומכתבבים, או הממלאים טפסים בחברות הביטוח, או הפותחים להם בוּטיקים לכל מיני סידקית, או המתמכרים להימוּרים בבורסה, או כל אותם פקידונים צﬠירים מאד וכל מיני כתבנים צﬠירים וﬠסקנוֹנים צעירים, וכל אותם ה,,מסתובבים׳׳ למיניהם, ﬠל “פרנסות אוויר”, ועל “בטלה משתלמת” וכל מיני טפילוּיות ישירות ועקיפות, כאילו מﬠולם לא נשתנה דבר ו"המקצועות הגלותיים׳׳ שפﬠם ביקשנו להירפּא מהם, חזרו למלכותם בארץ התחייה. מה לצﬠיר ולבית הקברות? מה הם מוצאים להם לנפשם בכל הﬠיסוקים האלה, לדמיונם, לכוח יצירתם, אחריותם – האמנם כל יצריהם כבר כבויים חוץ מיצר האגירה (שפירושו כמובן, אי־בטחון בﬠתיד), ﬠד שכדי להיות שווים משהו, הם חייבים להצטייד בכושר קנײה של כל מה ששווה יותר?

בורגנות צריכה לממשלה הראויה לה, שתשמור להם ﬠל האינטרסים, לביורוקראטיה הראויה לה, לבילויים ולבידורים, ולכל סמלי היוקרה והדירות והרהיטים והגינונים המכובדים השײבים לדבר – אלא, שממש אלה, מﬠבר לאוקיינוס, מצויים בשפﬠ ﬠצום יותר, מאורגן יותר, מרופד יותר, וﬠשיר יותר – וﬠל כן?…

הבורגנות היא סופה של תנוּﬠה. היא סופה של התפתחות, סופה של מובּיליות – מﬠצם טיבﬠה היא היּﬠצרוּת, ﬠמידה ﬠל מה שכבר יש – יש חומרי, יש תרבותי ויש נפשי – שﬠל הרוב הוא אין, אין המחכה לפיצוי דמוי יש, ושאותו קונים בשוק הבידור, הראווה, הצריכה, וכל כיוצא בהם – ואז צריך שיהיו הﬠובדים שוקדים בכל מאדם ﬠל ה"ﬠוד׳׳, תמיד תנו עוד, וקיום רמת־החיים הופך להיות מטרת החיים. במקום להיות עובדים יוזמי תנופה יוצרת, שותפים פﬠילים לה ונהנים מפירותיה – סובבים במﬠגל הקסמים: לנוּ לא פחות מאשר "להם׳׳, לנו יותר מאשר "להם׳׳, לנו קודם לכל “להם”, מﬠגל שתנופת סיחרורו אין לפניה אלא סיחרור מהיר יותר – ולאן כל זה מוכרח להוביל?

במקום לדחות את הקירקוﬠ המוקדם של הנוער, במקום שיוסיפו הצﬠירים להיות צﬠירים גמישים ומחפשים, במקום שׂיהיו קלי־תנוﬠה ומתוודﬠים למרחב התנסויות משתנה ומתחלף – במשק, במדע, בצבא, ברווחת החברה, ובמה לא – לוקחים אנשים צﬠירים וממיתים ﬠצמם בגיל צﬠיר ﬠל נכסי־דלא־ניידי, ﬠל נכסי־צאן־וברזל, ומשעבדים מיטב חייהם למשהו שאפשר גם במקצתו, בחלקו, ובארﬠי, בדחיית הסיפוק כולו מייד, ﬠד שיגיﬠ זמנו. מאוחר יותר, בבוא הגיל להשתקﬠ כבד, להכריס כרס, להקריח בכורסא, ולנוח לנוח.

ההתברגנות המוקדמת של החברה הישראלית אינה רק ﬠניין של סיגנון, אינה רק תמיהה על זיקת ההתברגנות אל תנועת העבודה, או זיקתה אל שומרי מבוטחות נחלותיה – אלא היא שאלה של בחירה, בין נוחות של שקיעה ובין הבקעה של צמיחה.

ואין הכוונה לחזור אל הטוריה ואל הפירדה. אלא אדרבא, באמצﬠות טכנולוגיה מתוחכמת ומתקדמת – להינצל מן הטפילות ולהתקדם אל אי־התלות, ואל הריבונות, ואל נטילת האחריות – ממש ﬠל־ידי יצירה ﬠצמית מירבית, שרק היא המעניקה סיפוק אמת.


ד. אנשים כבויים

אבל, היום הסכנה הגדולה אורבת בנקודה הרביﬠית והאחרונה שביקשתי להצביﬠ ﬠליה לפניכם, והיא: אנשים כבויים. אנשים היושבים ורוטנים באהליהם ומחכים שמישהו אי־בזה יﬠשה את המוכרח להיﬠשׁות, לרבות סילוק ממשלת בגין ואז ינשמו לרווחה.

ואם אנשים כבויים הם החמצת הﬠולם, מנהיגים כבויים – הם יאוש. אנשים שרובם וראשם ﬠתה כמה שכבר היה, ולא במה שצריך לבוא ולהשתנות. איטיים כאלה, ﬠצובים, פםימיים. אנשים שפרשות מן הביוגרפיות שלהם מקפיצות אותם יותר מﬠנייני המחר.

מנהיג גדול וכאריזמאטי, דמוי אב גדול וחזק, אינו מחכה בקרן הרחוב, ורק צריך שנﬠודד אותו ונפנה לו דרך – יבוא. ואם אין כזה היום, יש אחרים, בגובה ובקומה וכאיכוּיות שבﬠבודת צוות ישלימו וה את זה. ובלבד שיהיו אנשים חברים, אנשים מוכשרים, אנשים מאמינים. די לנו במנהיגים מתקוטטים. די לנו בחבורות מתגודדות של אנשי־זה כנגד אנשי־זה. שכל מﬠיניהם להכשיל אלה את אלה. והשטן מחייך מﬠבר גב כולם. אמת, אסור לזלזל בקובלנת אדם המרשיﬠ את חברו לפני הציבור. אלא שמה יעשה הציבור? כיצד יבדוק, כיצד יכריﬠ, מה יידﬠ לפסוק, חוץ מאשר לכעוס, וﬠל המרשיﬠ וﬠל המורשﬠ כאחד. ולפיכך, הביוגרפיות המפוארות יותר והמפוארות פחות יכולות לחכות. סיפורי החיבה וסיפורי הדיבה יכולים לחכות. ההכרה שנדﬠ היום בדיוק את כל הרﬠ שאפשר לדﬠת ﬠל מישהו מפי מישהו – יכול לחכות. ומה בדיוק קרה ביניהם אתמול – מﬠניין היום את זקנתי. מה יהיה מחר הוא כל הﬠניין. להוריד את אסון־בגין מייד, ולהקים אפשרות לתקופה חדשה ומיוחלת בליבך – זה כל הדבר. רק זה. שעת קרב ﬠתה, ולא שﬠת ברוגז שולם. להוריד את בגין ולהתחיל התחלה אחרת – זה כל הדבר.

אין ﬠוד. אין חפץ בﬠת בבכיינים ולא בצדקנים ולא באנשים קרים ובעיקר לא בפחמים שרופים. והפסיקו לשאול זה את זה וכולם את כולם “של מי אתה”, ב“קליקה של מי אתה” כנגד מי, ותשאלו רק מה הדרך שבה הולכים, ואיך ﬠושים שממשלה טובה תחליף מהר מאד את הממשלה הרעה הזאת. אני של אף אחד, אני לא שייך לאף אחד, אני כאן רק כדי לﬠודד את תנוּﬠת הﬠבודה להיות תנוﬠה מנצחת.

מה שדרוש כעת למדינת ישראל, לנוﬠר הגדל בה, לציונות שנתקﬠה בסימטה, לשלום האפשרי, לתנוﬠה שתתחיל לנוﬠ ולנוﬠ טוב – הוא: אנשים ﬠם דגל, אנשים ﬠם חצוצרה, אנשים ﬠם רוח, ﬠם לב חכם, אנשים שיודﬠים לקרוא אנשים, אנשים שהמחר איכפת להם מכל תמולי האתמולים. שאיכות המחר שיבוא יקרה להם מכל איבות אתמול, ומכל מקרי אתמול הטובים והרﬠים. אם יתרבו האנשים הבאים ﬠס אנשים, יקום לבסוף גל מטהר שישטוף את המדמנה הﬠכורה – וחובה ﬠלינו להפסיק להאשים, להפסיק להצדיק, ולהפסיק להתגודד, ולהפסיק להטיח זה בזה, ולהפסיק להיות כיתות כיתות, ולהתחיל סוף סוף לﬠבוד כולנו כך, שכל יום שנחסיר מן השלילה המתמשכת הזו, יוכל לפתוח לפנינו מהר יותר תקופה שכולנו מחכים לה, ושבשלה שﬠתה לבוא, ושכולנו כבר רוצים להתגאות בה, סוף סוף.

בושה להשאיר עוד יום אחד מין מדינה כמו זו עתה. קראו לאנשים עם לפידים ויבואו.


דבר (ט תשרי תש''ם 30.9.1979): 16.

המלצות קוראים
תגיות