האם צריך להרחיק עד וושינגטון כדי להיפגש ﬠם שכנים פלשתינאיים? אלא, שהם גם לשם לא הגיﬠו.

מי הגיע? יהודים ישראליים ויהודים אמריקאיים, שהודיﬠו על הסף, כי רצונם הוא שרצון הפלשתינאים ייעשה, וכי מבוקשם הוא שהישראלים והפלשתינאים יעמדו יחד מצד אחד של הבﬠייה. ואילו הפלשתינאים המﬠטים שהגיﬠו, מﬠטים ﬠד שאי־אפשר שרק מקרה הוא, הן פלשתינאים מן השטחים והן פלשתינאים אמריקאיים – לא גילו בפומבי, לפחות, אותה מידה של רצון משותף ולא לאותה מידה של התלהבות למחווה של חיפוש הדדי. הם באו, בﬠיקרם, כדי להביא את קובלנתם, הם באו כבﬠלי חוב; וכנושים קשוחים התובעים את המגיע להם.

שני מיני טﬠנות היו לפלשתינאים שבאו: מוסריות וחומריות. ישראל חטאה לﬠרבים, ומיסודה חיה על העוול שﬠוולה לﬠרבים: לאלה היושבים ﬠל אדמתם ולאלה שגלו מﬠל אדמתם, עוול שﬠוולה לעקורים, ולמורחקים, ולניפקדים, ולנילחצים, ולעשוקים, ולמתפרצים לחזור אל ביתם, ולכבושים בידי כובשיהם. ולא יייתכן שום שיּנוי מצב מהותי בטרם תודה ישׁראל בﬠוול שעוולה, בהתקײמה על אי־צדק בסיסי, ובטרם תהיה מוכנה לשאת במסקנות הודאה זו ובנתינת הדין על ﬠוולותיה.

גם הטﬠנה החומרית ידועה למדי: הקמת מדינה פלשתינינאית ﬠצמאית בריבונות מלאה, ולאלתר, לא כפרי הידברות והסכמים ופשרות הדדיות, אלא כאמור, כפרי ההכרה הישראלית בﬠוול ההיסטורי שﬠוללה לﬠרבים, ובנסיגה שלמה וחד צדדית מכל כיבושיהם – אז יימצא גם הבסיס הראשון להידברות ﬠל מה שצריכה ישראל לתת ﬠוד – בגבולות, בחזרה לבתים הקודמים, בפיצויים, וגם בﬠרבויות מספיקות לערבים מפני תוקפנות ישראלית לﬠתיד, הן לבטחון הישגיהם, והן לביטול כל המצוקות שניגרמו להם מאז נידחקה ישראל לתחומם.

יש כנסים שמראש ברור כי לא יהיה בהם שום סיכוי לשום דיאלוג. באים אליהם המשוכנעים בלבד, הקבועים בדﬠתם והנחושים במסקנותיהם. אלה אינם צריכים לﬠרﬠור ﬠל תפישתם או לספקות ברﬠיונותיהם, או לﬠימותים ﬠם גישות שונות – אלא רק לחיזוק ﬠצמי ולהתחפרות מעמיקה יותר בחד צדדיותם. לאלה, כﬠת, אין ﬠוד שאלות סבוכות מורכבות או מביכות, יש להם כבר תשובות גמורות ופשוטות: הם כבר מעבר לליבטי הספקות, להם הכל כבר ברור. לפיכך, כמו לכל כנס פוליטי גם לכנס זה באו בﬠיקר המסכימים; והקולות החריגים שקצת נשמﬠו בכנס, הוזמנו כבודדים לשמש עדות לרוחב דעתם של המזמינים, אבל לא כﬠדות לנכונותם להיפתח לשיקולים שונים משלהם. כאמור, השיקולים הם כבר מﬠבר מזה – וכﬠת שלב גיוס דﬠת־הקהל לפתרונות המוכנים והנחרצים שבידיהם.

*

ﬠד כדי כך, שקצת חברי מפ“ם שבאו לכנס מצאו עצמם כאילו הם הימין הקיצוני. וכל־כך, מפני שתבעו תיקונים בסﬠיפים הידוﬠים שבאמנה הפלשתינאית כתנאי להידברות ﬠם אשף. נזפו בהם על קטנות המוחין וﬠל צרות הﬠין שלהם. תביﬠה מוקדמת כזו היא בלתי מוסרית, אמרו להם, והיא בלתי מﬠשית וקודם כל היא בלתי פוליטית. זו תביﬠה קנטרנית המפסידה את הצד הפלשתינאי הנﬠלב, ובצדק. והכל ניקראים להיזהר בכבודם ולא להכביד ﬠליהם ולא לפגוש ﬠוד בהם ולהוסיף ﬠלבון. הגדיל אחד הישראלים שזכר כיצד היה הוא במדינה אירופית תחת הכיבוש הנאצי, וכיצד למד אז שאין לתבוע הצהרות מידי הניכבש בﬠודו כבוש, ומנסיונו הוא יכול להﬠיד כי יש לקבל את אש”ף מבלי לתבוﬠ ממנו דברים כל ﬠוד הוא כבוש בידי הכיבוש היהודי.

הרﬠיון שאפשר להציג לפלשתינאים, וביתר דיוק לאש“ף, תביﬠות או תנאים מוקדמים בטרם משא־ומתן, ניראה לרבים מן הנואמים בכנס כאבסורד. וכאמור: לא צודק לתבוﬠ כך, לא מﬠשי, ולא פוליטי. ולא עוד, אלא שגם אין בכך משום תבונה פסיכולוגית למצוקת הפלשתינאים. מכל צד מושיטים כאן הבנה לנפש הפלשתינאי, לסיבלו, לרוגזו, ואף להתפרצויותיו. מבלי משים הופך הכנס את הפלשתינאי לאח המפגר, שאסור להקניטו, שאסור לתבוﬠ ממנו תביﬠות, אלא צריך להשיג ממנו רק בטוב, ורק באורך רוח ורק בהבנה, ולהגיב חינוכית על כל רקיﬠות רגליו, יחס שככל המוזר מקורו כמובן דוקא פטרונלי מובהק: לשים חח של נוﬠם באף הפר המשתולל. הנה, אנחנו מבינים אותו יותר משהוא מﬠלה בדעתו. אנחנו הולכים לקראתו יותר מכפי שﬠולה בדﬠתו. הרבה יחד מכפי שהיה הוא עושה מצידו.

מתברר ללא צל של ספק כי היהודים חפצים במשא־ומתן הרבה יותר מכל הערבים, והם כבר צﬠדים רבים לפני כל הערבים בנכונות שלהם (לרבות נכונות המצרים; שאגב, פסחו עליהם, כמעט, ובמין התנשאות, באותו כנס) וביד המושטת לקראתם; אלא שזו יד מושטת אחת והיד שממולה בוששת לבוא, אינה נחפזת במיוחד, או מסוייגת בכל מיני־תנאים, כאילו הזמן אינו דוחק ﬠליהם, כאילו הזמן יﬠמוד לצידם, וכאילו יד היהודי לא תיבש בהיותה תלויה כך באוויר לריק. אין ﬠליהם שום לחץ ושום דחף מיוחד לבוא לקראת משא־ומתן. היהודים להוטים, קצרי רוח, מחפשים אחריהם, נימשכים אליהם, יוצרים פגישות, בסתר יותר מאשר בגלוי, כשמי שניפגש עם היהודים שוחרי הרצון הטוב מסתכן בנפשו, ובפועל, ולא ברור ﬠד כמה הוא מייצג ואת מי. והיהודים, הם יבואו לבסוף וישימו על גבולם את הנתבﬠ מידיהם ﬠל־פי הצדק, על־פי הפוליטיקה הריאלית, לרבות לחץ הﬠולם ואימת הנפט.

*

כמובן, היהודים להוטים לשלום. ומוכנים לשלם, ולוותר ולהשלים – לשם חיסול הסכסוך. ואילו הערבים להוטים להשיב את חפצם, והשלום בﬠינייהם אינו אלא תוצאה של התמלאות תביﬠותיהם הצודקות וﬠד האחרונה שבהן. השלום אינו מצב שבו רואים שני הצדדים את המציאות ראייה מפוכחת ולמודת נסיון, ונושאים ונותנים לשם הקטנת הפער ביניהם, עד להשגת שיווי־משקל אפשרי ויציב – אלא, השלום בﬠיניהם, הוא השבה ﬠל כנו של איזה סדר קודם שהופר, על־ידי ביטול הגורמים להפרתו, לאמור, ובכל לשון זהירה ומתונה, על־ידי קיפול ישראל והקטנתה עד לממדים ניסבלים: ישראל בלתי מפחידה, בלתי מחזיקה כלום משׂל הערבים, ובלתי מקניטה בחלומותיה – ועצם ההיﬠצרות הזו ﬠל הודאה בישראל המקופלת, ﬠצם הוויתור ﬠל התביעה לסילוקה השלם והגמור – זו תרומת המתונים, וזה גם הוויתור הגדול שיציעו בבוא העת.

ובינתיים מבינים לנפשו של האח המסכן. מבינים לצﬠרו, מבינים למניﬠיו, מבינים להתנהגותו, ומבינים גם למﬠשיו הבוטים – בלי לבקש שום איזון שגם הם מצידם יהיו אולי מבינים לטיעון היהודי, הישראלי, ובוודאי שלא הציוני, למניﬠיו, לפחדיו ולתקוותיו. נקודת המוצא של יהודים רבים שם היתה – הכרת אשמת היהודי. ממש נחיתות מוסרית. הודאה בﬠוול חד־צדדי שניגרם לﬠרבים מצד היהודים. הסבל היהודי, המצוקה היהודית, המניעים למעשה הציוני, תולדות מﬠשי ההתקרבות של יהודים לערבים אלה מאה שנות ההתיישבות – אלה וכיוצא באלה, ממה שהיהודים מנשאים נפשם להאמין כי היו צﬠדי התקרבות אל הﬠרבים – אינם עושים כאן שום כובד על הכף השנייה של המאזניים, כשﬠל הראשונה כל כובד הטיﬠון הערבי. המﬠשים הטובים נישכחים או מתפרשים כנורמה הכרחית מינימלית, אבל, המﬠשים הרעים של היהודים נירשמים אחד לאחד, מובלטים בהגדלה מקרוב, מופרדים מכל הקשר – מובאים כנורמה האמיתית שלפיה נוהגים היהודים בערבים. כל נסיון להסביר ניראה כנסיון מרגיז להתחמק מאחריות על פשﬠים. כל סיפור תולדות הסכסוך ניראה כהתﬠללות מרגיזה של החזק בחלש, של הכובשׁ המחזיק בטרפו בין צפרנייּו, ניראה כנימוקים של פאשיסט, של איּמפריאליסט, של ריאקציונר ועד נאצי, ולהלכי רוח כאלה, צדק גמור מצד אחד, לעומת אי־צדק גמור, בצד השני, או כמעט צדק שהולך ומיתדרדר לקראת אי־צדק גמור, אם לא יקבלו מייד את כל הטיﬠון הערבי – להלכי רוח כאלה יש דווקא סוג של קהל אמריקאי ﬠרוך ומוכן כאן: הם שבאים וממלאים אולמות של הכנסים־שבעד־הצדק, אנשים ונשים שעולים כפורחים באווירה של גדולה מוסרית, שנוסעים והולכים מחגיגת צדק אחת לחגיגת צדק אחרת, בכל מקום שהצדק פועה שם הם, ותמיד הם חונים על הצדק: באיכות הסביבה, בהרﬠלה האטומית, בקובה, בװייטנאם, במזרח התיכון – הם דגל הצדק.

*

מי היו הפלשתינאים שבאו? או למה לא באו כל הפלשתינאים שציפו לבואם? לדבריהם, המימשל הישראלי מנﬠ מהם, המימשל האמריקאי, אבל אחדים גם הזכירו את הצורך ב“אור ירוק” מביירות. המﬠטים מאוד שהגיﬠו, והפלשתינאים האמריקאים (מﬠין “יורדים” שלהם, אנשים במﬠמד אקדימאי מכובד, שלושים וארבﬠים שנה בארה"ב), המﬠטים, הקדימו לכל מילה שאמרוֹ הודﬠה כי אינם מייצגים איש ואין הם שלוחי איש, ולא נציגי כלום – ומה שהם אומרים נאמר כלא־מייצג, וכלא שליח, וכלא מודה בהכרח בתהליכי השלום או בקמפ דיוויד, ולא בשום מסקנות שכנס זה אולי יגיﬠ אליהן, ושלא יווצר רושם שיש כאילו איזו הידברות, או כאילו מגעים, או שהנה ניתן להראות כי ניתנים הדברים להתיישב במשא ומתן, או שניתן להשיג הישג כלשהו – וכמובן לא בלﬠדי אש"ף, בלעדי הסכמתו, בלﬠדי הכרה בו, הכרה מראש ובלא תנאים, ושגם זו אולי בלתי מספיקה וצריך יהיה אולי לﬠלות לרגל לביירות, ולהמתין שם ﬠל פיתחם ﬠד שיתקבלו, ולבקש מהם שיקבלו את ההכרה בהם המוגשת להם, לאחר מילוי כל מיני תנאים מוקדמים.

וﬠד אז, אין הידברות. אין דו צדדיות. אין אתם ﬠשיתם דברים אנחנו ﬠשינו דברים, לא אלה תכלית השלמות ולא אלה סוף פסוק ובואו נמצא דרך אפשרית לחיות יחד; אלא מצפים שיבואו הישראלים, ויודו בפה מלא בﬠוול המוסרי שﬠװלו לערבים, ויימלאו את ההודאה בתוכן מﬠשי שאינו אלא נסיגּה שלמה מן הכל ולאלתר, ורק אז יתהוו התנאים הראשונים להידברוּת, שתביא להחזרת דברים למקומם, ולהשלמת ההחזרה ככל שהצדק המקופח יתבע, ואז גם אולי תבוא שעת ההידברוות על השלום. אבל גם כל הצעדים ההכרחיים האלה – אינם ולא כלום אם אינם באים מטעם אש"ף. הוא הצד התובע, הוא הצד השופט, והוא הצד הפוסק.

וכאן אולי מקום להﬠיר כי כל הﬠרבים – אש׳׳ף. ואסור שתהיה אשלייה בלב איש. ולא ﬠוד, אלא שהם רואים בפוﬠל איך כוחו הולך ומתבסס בﬠולם. לא בגלל הצלחתו הצבאית, ולא בגלל גבורותיו, אלא בגלל הצלחתו הפוליטית, הסוחפת את דﬠת הקהל לצידו, בגלל כיבוש דעת הקהל,ְ לא בלי איום הנפט, ולא בלי פריטה ﬠל נימי הצדק והמוסר, לﬠתים זה ולﬠתים זה ולרוב זה וזה. מי שﬠיניו פקוחות יכול לראות היום בברור: אש"ף הוא הכוח המייצג את אזורנו, והולך והופך, יותר ויותר, לנציגו של כל מי שאינו ישראלי באזור. וראייה מפוכחת של תהליך מתממש זה – תובﬠת מסקנות.

ואילו הלהיטות המובנה של היהודים להגיﬠ לכלל מגﬠ של סיכוי ולהתקדם לקראת איזה הסדר של שלום – מגיﬠה כאן לﬠתים ﬠד לממדים של חיזור נירגש ורגיש, אף כי חד צדדי, ולקשב דק המקשיב לכל צליל ובן צליל, עד ששומעים גוני ביניים גם בדברים האטומים, ושומﬠים רמזים בהירים גם בנוסח הכהה, ותופשים דקויות גם בהרצאה הקשוחה, ורושמים מה לא נאמר בתור מה שכן נאמר, ומפרשים את הלא נאמר כאמירה לחיוב, ושומרים בליבם כל פסיחה הרת משמﬠות, זהיר זהיר ודק דק, ומחייכים ברצון לכל אות של רצון, ומוחאים כף לכל בן־טון רך – ומוכנים להתקרב, להבין, להראות, להוכיח, ושיידﬠו עד כמה אנחנו לקראתם.

ואילו “הם“, המעטים האלה שׁבאו, מישראל ומאמריקה, הם שמשתדלים ﬠמהם ולקראתם כל כך, שמייחלים לאיזו מחוות רצון מצידם, ולפחות, שלא יאכזבו את בﬠלי הרצון שלנו, הם בﬠלי הדבר – הם אינם אלא מצביﬠים ﬠל הכוח הרחוק, שאינו כאן, שהוא בﬠל הדבר, הוא בעל הדﬠה, הוא הנושא, הוא המשא־ומתן, הּוא שיאמר הןִ או יציג תנאים, או ייסרב – אש”ף, בבירות, והחיזור של האוהב אינו מגיﬠ אל מושאו, ורק מתפזר כעלי שושנים נובלות לשווא.

*

ועד כדי כך הם הדברים, שחלל האולם מתמלא כאן ﬠוד ועוד בﬠוול הציוני, בגדולת נפש ערבית, בקובלנתו של הכלב המוכה, במחאתו של הניכבש, של הנﬠשק, ודברי־יּמי־ההווה מצטיירים כאן כעולם מלא פליטים ﬠרביים, גולים ערביים, סבל ערבי, דיכוי, השפלה והתעמרות, והכרה שעולם כזה יתפוצץ בהקדם, חייב להתפוצץ, אם לא ייחלץ הניכבש מידי כובשו והגולה ישוב לביתו, והﬠשוק כוח ינוחם מידי ﬠושקיו.

ולא כאן המקום להשיב ﬠל הצגת דברים כזו. אבל יש להזכיר כי לפני 1947 לא היה בנימצא אף פליט פלשתינאי אחד, אף גולה בכפייה אחד, ואף מורחק באונס וֹלא ניכבש אחד בידי כובשו היהודי – כלום אז לא היתה איבה בין ערבים ליהודים, לא היתה עוינות, ולא עיונית אלא מעשית, במלחמה, ברבים כנגד מעטים, בפרעות, במהומות, בשנאה, בדם ובאש, ו1921, ו־1929, ו־1936 – 1939 לא היו תאריכים של כפות תמרים דווקא וﬠלי זית. והאם כל אותה הﬠת, למרות כל השנאה הגלויה והמﬠשית, כלום לא נימצאו ﬠוד אז שוחרי שלום ﬠם הערבים, ומושיטי יד לקראתם, בכל מיני רﬠינות של אחווה, שיתוף והדדיות, בכל שכבה ציבורית ובכל מﬠמד נימצאו תמיד יהודים רבים, רבים למדי, מושיטי יד לערבים – ולא נימצאו, לﬠתים ﬠד יּאושׁ, מושיטי יד ﬠרבים. אנחנו יודעים, למשל, על "ברית שלום“ יהודית; כלום היתה אי פעם “ברית שלום” ﬠרבית? היו מפלגות פוליטיות יהודיות שניסו וניסו הלכה למעשה להתקרב, למצוא לשון משותפת, – כלום היו גם תנוﬠות ערביות כאלה? לא בודדים, בחצי צל, לא אישים בלתי מייצגים כלום אלא נציגי ציבור, קטן או גדול, שניסו להתקרב, להתחיל חיי יחד? כלום יש היום “שלום עכשיו” לפלשתינאים? או "ניו־אוטלוק׳׳ ערבי? כלום סאדאת מקובל בין הﬠרבים?

*

הדברים הרבה יותר שרשיים. לא רק היות הערבי נכבש ביד היהודי הכובש הוא סיבת אי־הסימטריה בתאווה להסכם שלום. הסיבה, מסתבר, היא באי הכרה בסיסית של הﬠרבי בצידקת הרﬠיון הציוני, ובכל צורות הגשמתו. בדחיית הימצאותו של הציוני כאן, בדחיית ארץ ישראל. בסיסית, אין היהודי מתעכל בנקל כאזרח שווה מעמד באזור. וקל ומקובל יותר לראותו כזר, כפולש, כשודד, כמי שלמרות כל הצהרת כוונותיו הטובות – טוב יותר אילו לא היה כאן. היהודי מפחיד, מדאיג, מביך, פוגע, מצוייד בכוחות לא שקולים, ערמומי, בעל תושיה, כספים, לא ייחת מפני עבודה קשה, שממה או פורענויות, ולמרות כל הכחשותיו יום אחד יסתער על הכל ויירש את הערבי המיסכן, הנידהם.

עדיין לא הכירו הערבים, ביהודי כאזרח טבﬠי באזור, כה טבﬠי שפטור מהתנצל ומהצטדק ומהסביר את קיומו ואת טעמי קיומו. ובוודאי שאיש מן הערבים, וגם לא המצרים, לא הכירו בציוניותו של הישראלי. ובלעדי הציונות הזו אין טﬠם ואין ממש בישראליותו של הישראלי.

מסתבר גם כי כמה מונחי יסוד אין להם מובן אחד לכל הצדדים המשתמשים בהם. גם ה"שלום׳׳ אינו מונח שװה ערך לשני הצדדים. כל צד מבין בו משהו שונה. כל צד נותן תוקף אחר לשלום, מקצה לו מועד אחר, ומייחל מן השלום דבר אחר.

יש המסמיכים שלום למושגים כחיים־יחד, בשכנות טובה, ברווחה הדדית, בביטול איבה ושפך דם, בסיכוי לחיים טובים ופוריים יותר – ויש מסמיכים את השלום לענינים ככבוד, כגאווה, כפריעת־הדין ונצחון “הצדק”, בהחזרת הסדר הקודם וכו'. גם מידת הדחיפות שבשלום שונה. ומידת הסובלנות לשונה שבשני. והחלום שבשלום – שונה.

מה אפוא היה טוב בכנס ההוא?

שכל פגישה שהיא בין צדדים מרוחקים – מקרבת. אפילו לאט, אפילו אם בﬠקיפין, אפילו אם טיפה לטיפה. כל מגע וכל כנס שבו ניפגשים צדדים שונים מתוך הסימטריה והאי־סימטריה שבמצבם, בהתנהגותם ובהבנתם או בחלום העתיד שבליבם, כל פגישה ﬠושה דברים שמקהים לבסוף ניגודי סרק, ומעודדת הבנות משופרות יותר, אפילו אם אגב גילוײ התנגדויות, או סוחפי אינרציות של העבר.

כנסים כאלה מוטב להתחיל בהם לא מן ההיסטוריה, ולא בהפניות ראש אל העבר, ולא בשאלות מי סבל יותר ומי שילם יותר, וכו' אלא יש להתחיל בהם מכעת – והלאה. לדון בהזדמנות החדשה להתחיל טוב יותר. לטפח כל סיכוי של הבנה משותפת, כל אות של הכרה ושל הסכמה הדדית. ואפילו אם תארך הדרך.

אבל הצד החשוב מכל בהיוועדויות כאלה הוא, בעיני, צמצום המיתולוגיה שיש לכל צד על הצד השני. השתחררות מכל מיני אקסיומות לא מאווררות, ומכל מיני מיתוסים נלוזים, ילידי חשד ופחד, וממזרי הקנאות האגוצנטרית. ככל שיחסים תבוניים יתפשו יותר ויותר מקומם של יחסים מיתולוגיים – כן יתעצם הסיכוי להיפטר מיחסי כפייה ומגּישות נוורוטיות, המעמידות הזיות במקום מציאות ושומטות את המציאות מפני מדוחי אני ואפסי עוד, או רק לי לבדי ניתנה הארץ.

ליהודים ולערבים אין שום ברירה אלא רק ללמוד לחיות אלה עם אלה, אלה בצד אלה. השונה שבכל צד אינו עילה לאיום, ואינו סיבה לוויתור, אלא הוא הוא נושא החיים: להיות שונים אבל שווי ערך.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו חשון תש''ם 16.11.1979): 13; 16.