האם צריך להרחיק עד וושינגטון כדי להיפגש עם שכנים פלשתינאיים? אלא, שהם גם לשם לא הגיעו.

מי הגיע? יהודים ישראליים ויהודים אמריקאיים, שהודיעו על הסף, כי רצונם הוא שרצון הפלשתינאים ייעשה, וכי מבוקשם הוא שהישראלים והפלשתינאים יעמדו יחד מצד אחד של הבעייה. ואילו הפלשתינאים המעטים שהגיעו, מעטים עד שאי־אפשר שרק מקרה הוא, הן פלשתינאים מן השטחים והן פלשתינאים אמריקאיים – לא גילו בפומבי, לפחות, אותה מידה של רצון משותף ולא לאותה מידה של התלהבות למחווה של חיפוש הדדי. הם באו, בעיקרם, כדי להביא את קובלנתם, הם באו כבעלי חוב; וכנושים קשוחים התובעים את המגיע להם.

שני מיני טענות היו לפלשתינאים שבאו: מוסריות וחומריות. ישראל חטאה לערבים, ומיסודה חיה על העוול שעוולה לערבים: לאלה היושבים על אדמתם ולאלה שגלו מעל אדמתם, עוול שעוולה לעקורים, ולמורחקים, ולניפקדים, ולנילחצים, ולעשוקים, ולמתפרצים לחזור אל ביתם, ולכבושים בידי כובשיהם. ולא יייתכן שום שיּנוי מצב מהותי בטרם תודה ישׁראל בעוול שעוולה, בהתקײמה על אי־צדק בסיסי, ובטרם תהיה מוכנה לשאת במסקנות הודאה זו ובנתינת הדין על עוולותיה.

גם הטענה החומרית ידועה למדי: הקמת מדינה פלשתינינאית עצמאית בריבונות מלאה, ולאלתר, לא כפרי הידברות והסכמים ופשרות הדדיות, אלא כאמור, כפרי ההכרה הישראלית בעוול ההיסטורי שעוללה לערבים, ובנסיגה שלמה וחד צדדית מכל כיבושיהם – אז יימצא גם הבסיס הראשון להידברות על מה שצריכה ישראל לתת עוד – בגבולות, בחזרה לבתים הקודמים, בפיצויים, וגם בערבויות מספיקות לערבים מפני תוקפנות ישראלית לעתיד, הן לבטחון הישגיהם, והן לביטול כל המצוקות שניגרמו להם מאז נידחקה ישראל לתחומם.

יש כנסים שמראש ברור כי לא יהיה בהם שום סיכוי לשום דיאלוג. באים אליהם המשוכנעים בלבד, הקבועים בדעתם והנחושים במסקנותיהם. אלה אינם צריכים לערעור על תפישתם או לספקות ברעיונותיהם, או לעימותים עם גישות שונות – אלא רק לחיזוק עצמי ולהתחפרות מעמיקה יותר בחד צדדיותם. לאלה, כעת, אין עוד שאלות סבוכות מורכבות או מביכות, יש להם כבר תשובות גמורות ופשוטות: הם כבר מעבר לליבטי הספקות, להם הכל כבר ברור. לפיכך, כמו לכל כנס פוליטי גם לכנס זה באו בעיקר המסכימים; והקולות החריגים שקצת נשמעו בכנס, הוזמנו כבודדים לשמש עדות לרוחב דעתם של המזמינים, אבל לא כעדות לנכונותם להיפתח לשיקולים שונים משלהם. כאמור, השיקולים הם כבר מעבר מזה – וכעת שלב גיוס דעת־הקהל לפתרונות המוכנים והנחרצים שבידיהם.

*

עד כדי כך, שקצת חברי מפ“ם שבאו לכנס מצאו עצמם כאילו הם הימין הקיצוני. וכל־כך, מפני שתבעו תיקונים בסעיפים הידועים שבאמנה הפלשתינאית כתנאי להידברות עם אשף. נזפו בהם על קטנות המוחין ועל צרות העין שלהם. תביעה מוקדמת כזו היא בלתי מוסרית, אמרו להם, והיא בלתי מעשית וקודם כל היא בלתי פוליטית. זו תביעה קנטרנית המפסידה את הצד הפלשתינאי הנעלב, ובצדק. והכל ניקראים להיזהר בכבודם ולא להכביד עליהם ולא לפגוש עוד בהם ולהוסיף עלבון. הגדיל אחד הישראלים שזכר כיצד היה הוא במדינה אירופית תחת הכיבוש הנאצי, וכיצד למד אז שאין לתבוע הצהרות מידי הניכבש בעודו כבוש, ומנסיונו הוא יכול להעיד כי יש לקבל את אש”ף מבלי לתבוע ממנו דברים כל עוד הוא כבוש בידי הכיבוש היהודי.

הרעיון שאפשר להציג לפלשתינאים, וביתר דיוק לאש“ף, תביעות או תנאים מוקדמים בטרם משא־ומתן, ניראה לרבים מן הנואמים בכנס כאבסורד. וכאמור: לא צודק לתבוע כך, לא מעשי, ולא פוליטי. ולא עוד, אלא שגם אין בכך משום תבונה פסיכולוגית למצוקת הפלשתינאים. מכל צד מושיטים כאן הבנה לנפש הפלשתינאי, לסיבלו, לרוגזו, ואף להתפרצויותיו. מבלי משים הופך הכנס את הפלשתינאי לאח המפגר, שאסור להקניטו, שאסור לתבוע ממנו תביעות, אלא צריך להשיג ממנו רק בטוב, ורק באורך רוח ורק בהבנה, ולהגיב חינוכית על כל רקיעות רגליו, יחס שככל המוזר מקורו כמובן דוקא פטרונלי מובהק: לשים חח של נועם באף הפר המשתולל. הנה, אנחנו מבינים אותו יותר משהוא מעלה בדעתו. אנחנו הולכים לקראתו יותר מכפי שעולה בדעתו. הרבה יחד מכפי שהיה הוא עושה מצידו.

מתברר ללא צל של ספק כי היהודים חפצים במשא־ומתן הרבה יותר מכל הערבים, והם כבר צעדים רבים לפני כל הערבים בנכונות שלהם (לרבות נכונות המצרים; שאגב, פסחו עליהם, כמעט, ובמין התנשאות, באותו כנס) וביד המושטת לקראתם; אלא שזו יד מושטת אחת והיד שממולה בוששת לבוא, אינה נחפזת במיוחד, או מסוייגת בכל מיני־תנאים, כאילו הזמן אינו דוחק עליהם, כאילו הזמן יעמוד לצידם, וכאילו יד היהודי לא תיבש בהיותה תלויה כך באוויר לריק. אין עליהם שום לחץ ושום דחף מיוחד לבוא לקראת משא־ומתן. היהודים להוטים, קצרי רוח, מחפשים אחריהם, נימשכים אליהם, יוצרים פגישות, בסתר יותר מאשר בגלוי, כשמי שניפגש עם היהודים שוחרי הרצון הטוב מסתכן בנפשו, ובפועל, ולא ברור עד כמה הוא מייצג ואת מי. והיהודים, הם יבואו לבסוף וישימו על גבולם את הנתבע מידיהם על־פי הצדק, על־פי הפוליטיקה הריאלית, לרבות לחץ העולם ואימת הנפט.

*

כמובן, היהודים להוטים לשלום. ומוכנים לשלם, ולוותר ולהשלים – לשם חיסול הסכסוך. ואילו הערבים להוטים להשיב את חפצם, והשלום בעינייהם אינו אלא תוצאה של התמלאות תביעותיהם הצודקות ועד האחרונה שבהן. השלום אינו מצב שבו רואים שני הצדדים את המציאות ראייה מפוכחת ולמודת נסיון, ונושאים ונותנים לשם הקטנת הפער ביניהם, עד להשגת שיווי־משקל אפשרי ויציב – אלא, השלום בעיניהם, הוא השבה על כנו של איזה סדר קודם שהופר, על־ידי ביטול הגורמים להפרתו, לאמור, ובכל לשון זהירה ומתונה, על־ידי קיפול ישראל והקטנתה עד לממדים ניסבלים: ישראל בלתי מפחידה, בלתי מחזיקה כלום משׂל הערבים, ובלתי מקניטה בחלומותיה – ועצם ההיעצרות הזו על הודאה בישראל המקופלת, עצם הוויתור על התביעה לסילוקה השלם והגמור – זו תרומת המתונים, וזה גם הוויתור הגדול שיציעו בבוא העת.

ובינתיים מבינים לנפשו של האח המסכן. מבינים לצערו, מבינים למניעיו, מבינים להתנהגותו, ומבינים גם למעשיו הבוטים – בלי לבקש שום איזון שגם הם מצידם יהיו אולי מבינים לטיעון היהודי, הישראלי, ובוודאי שלא הציוני, למניעיו, לפחדיו ולתקוותיו. נקודת המוצא של יהודים רבים שם היתה – הכרת אשמת היהודי. ממש נחיתות מוסרית. הודאה בעוול חד־צדדי שניגרם לערבים מצד היהודים. הסבל היהודי, המצוקה היהודית, המניעים למעשה הציוני, תולדות מעשי ההתקרבות של יהודים לערבים אלה מאה שנות ההתיישבות – אלה וכיוצא באלה, ממה שהיהודים מנשאים נפשם להאמין כי היו צעדי התקרבות אל הערבים – אינם עושים כאן שום כובד על הכף השנייה של המאזניים, כשעל הראשונה כל כובד הטיעון הערבי. המעשים הטובים נישכחים או מתפרשים כנורמה הכרחית מינימלית, אבל, המעשים הרעים של היהודים נירשמים אחד לאחד, מובלטים בהגדלה מקרוב, מופרדים מכל הקשר – מובאים כנורמה האמיתית שלפיה נוהגים היהודים בערבים. כל נסיון להסביר ניראה כנסיון מרגיז להתחמק מאחריות על פשעים. כל סיפור תולדות הסכסוך ניראה כהתעללות מרגיזה של החזק בחלש, של הכובשׁ המחזיק בטרפו בין צפרנייּו, ניראה כנימוקים של פאשיסט, של איּמפריאליסט, של ריאקציונר ועד נאצי, ולהלכי רוח כאלה, צדק גמור מצד אחד, לעומת אי־צדק גמור, בצד השני, או כמעט צדק שהולך ומיתדרדר לקראת אי־צדק גמור, אם לא יקבלו מייד את כל הטיעון הערבי – להלכי רוח כאלה יש דווקא סוג של קהל אמריקאי ערוך ומוכן כאן: הם שבאים וממלאים אולמות של הכנסים־שבעד־הצדק, אנשים ונשים שעולים כפורחים באווירה של גדולה מוסרית, שנוסעים והולכים מחגיגת צדק אחת לחגיגת צדק אחרת, בכל מקום שהצדק פועה שם הם, ותמיד הם חונים על הצדק: באיכות הסביבה, בהרעלה האטומית, בקובה, בווייטנאם, במזרח התיכון – הם דגל הצדק.

*

מי היו הפלשתינאים שבאו? או למה לא באו כל הפלשתינאים שציפו לבואם? לדבריהם, המימשל הישראלי מנע מהם, המימשל האמריקאי, אבל אחדים גם הזכירו את הצורך ב“אור ירוק” מביירות. המעטים מאוד שהגיעו, והפלשתינאים האמריקאים (מעין “יורדים” שלהם, אנשים במעמד אקדימאי מכובד, שלושים וארבעים שנה בארה"ב), המעטים, הקדימו לכל מילה שאמרוֹ הודעה כי אינם מייצגים איש ואין הם שלוחי איש, ולא נציגי כלום – ומה שהם אומרים נאמר כלא־מייצג, וכלא שליח, וכלא מודה בהכרח בתהליכי השלום או בקמפ דיוויד, ולא בשום מסקנות שכנס זה אולי יגיע אליהן, ושלא יווצר רושם שיש כאילו איזו הידברות, או כאילו מגעים, או שהנה ניתן להראות כי ניתנים הדברים להתיישב במשא ומתן, או שניתן להשיג הישג כלשהו – וכמובן לא בלעדי אש"ף, בלעדי הסכמתו, בלעדי הכרה בו, הכרה מראש ובלא תנאים, ושגם זו אולי בלתי מספיקה וצריך יהיה אולי לעלות לרגל לביירות, ולהמתין שם על פיתחם עד שיתקבלו, ולבקש מהם שיקבלו את ההכרה בהם המוגשת להם, לאחר מילוי כל מיני תנאים מוקדמים.

ועד אז, אין הידברות. אין דו צדדיות. אין אתם עשיתם דברים אנחנו עשינו דברים, לא אלה תכלית השלמות ולא אלה סוף פסוק ובואו נמצא דרך אפשרית לחיות יחד; אלא מצפים שיבואו הישראלים, ויודו בפה מלא בעוול המוסרי שעוולו לערבים, ויימלאו את ההודאה בתוכן מעשי שאינו אלא נסיגּה שלמה מן הכל ולאלתר, ורק אז יתהוו התנאים הראשונים להידברוּת, שתביא להחזרת דברים למקומם, ולהשלמת ההחזרה ככל שהצדק המקופח יתבע, ואז גם אולי תבוא שעת ההידברוות על השלום. אבל גם כל הצעדים ההכרחיים האלה – אינם ולא כלום אם אינם באים מטעם אש"ף. הוא הצד התובע, הוא הצד השופט, והוא הצד הפוסק.

וכאן אולי מקום להעיר כי כל הערבים – אש׳׳ף. ואסור שתהיה אשלייה בלב איש. ולא עוד, אלא שהם רואים בפועל איך כוחו הולך ומתבסס בעולם. לא בגלל הצלחתו הצבאית, ולא בגלל גבורותיו, אלא בגלל הצלחתו הפוליטית, הסוחפת את דעת הקהל לצידו, בגלל כיבוש דעת הקהל,ְ לא בלי איום הנפט, ולא בלי פריטה על נימי הצדק והמוסר, לעתים זה ולעתים זה ולרוב זה וזה. מי שעיניו פקוחות יכול לראות היום בברור: אש"ף הוא הכוח המייצג את אזורנו, והולך והופך, יותר ויותר, לנציגו של כל מי שאינו ישראלי באזור. וראייה מפוכחת של תהליך מתממש זה – תובעת מסקנות.

ואילו הלהיטות המובנה של היהודים להגיע לכלל מגע של סיכוי ולהתקדם לקראת איזה הסדר של שלום – מגיעה כאן לעתים עד לממדים של חיזור נירגש ורגיש, אף כי חד צדדי, ולקשב דק המקשיב לכל צליל ובן צליל, עד ששומעים גוני ביניים גם בדברים האטומים, ושומעים רמזים בהירים גם בנוסח הכהה, ותופשים דקויות גם בהרצאה הקשוחה, ורושמים מה לא נאמר בתור מה שכן נאמר, ומפרשים את הלא נאמר כאמירה לחיוב, ושומרים בליבם כל פסיחה הרת משמעות, זהיר זהיר ודק דק, ומחייכים ברצון לכל אות של רצון, ומוחאים כף לכל בן־טון רך – ומוכנים להתקרב, להבין, להראות, להוכיח, ושיידעו עד כמה אנחנו לקראתם.

ואילו “הם“, המעטים האלה שׁבאו, מישראל ומאמריקה, הם שמשתדלים עמהם ולקראתם כל כך, שמייחלים לאיזו מחוות רצון מצידם, ולפחות, שלא יאכזבו את בעלי הרצון שלנו, הם בעלי הדבר – הם אינם אלא מצביעים על הכוח הרחוק, שאינו כאן, שהוא בעל הדבר, הוא בעל הדעה, הוא הנושא, הוא המשא־ומתן, הּוא שיאמר הןִ או יציג תנאים, או ייסרב – אש”ף, בבירות, והחיזור של האוהב אינו מגיע אל מושאו, ורק מתפזר כעלי שושנים נובלות לשווא.

*

ועד כדי כך הם הדברים, שחלל האולם מתמלא כאן עוד ועוד בעוול הציוני, בגדולת נפש ערבית, בקובלנתו של הכלב המוכה, במחאתו של הניכבש, של הנעשק, ודברי־יּמי־ההווה מצטיירים כאן כעולם מלא פליטים ערביים, גולים ערביים, סבל ערבי, דיכוי, השפלה והתעמרות, והכרה שעולם כזה יתפוצץ בהקדם, חייב להתפוצץ, אם לא ייחלץ הניכבש מידי כובשו והגולה ישוב לביתו, והעשוק כוח ינוחם מידי עושקיו.

ולא כאן המקום להשיב על הצגת דברים כזו. אבל יש להזכיר כי לפני 1947 לא היה בנימצא אף פליט פלשתינאי אחד, אף גולה בכפייה אחד, ואף מורחק באונס וֹלא ניכבש אחד בידי כובשו היהודי – כלום אז לא היתה איבה בין ערבים ליהודים, לא היתה עוינות, ולא עיונית אלא מעשית, במלחמה, ברבים כנגד מעטים, בפרעות, במהומות, בשנאה, בדם ובאש, ו1921, ו־1929, ו־1936 – 1939 לא היו תאריכים של כפות תמרים דווקא ועלי זית. והאם כל אותה העת, למרות כל השנאה הגלויה והמעשית, כלום לא נימצאו עוד אז שוחרי שלום עם הערבים, ומושיטי יד לקראתם, בכל מיני רעינות של אחווה, שיתוף והדדיות, בכל שכבה ציבורית ובכל מעמד נימצאו תמיד יהודים רבים, רבים למדי, מושיטי יד לערבים – ולא נימצאו, לעתים עד יּאושׁ, מושיטי יד ערבים. אנחנו יודעים, למשל, על "ברית שלום“ יהודית; כלום היתה אי פעם “ברית שלום” ערבית? היו מפלגות פוליטיות יהודיות שניסו וניסו הלכה למעשה להתקרב, למצוא לשון משותפת, – כלום היו גם תנועות ערביות כאלה? לא בודדים, בחצי צל, לא אישים בלתי מייצגים כלום אלא נציגי ציבור, קטן או גדול, שניסו להתקרב, להתחיל חיי יחד? כלום יש היום “שלום עכשיו” לפלשתינאים? או "ניו־אוטלוק׳׳ ערבי? כלום סאדאת מקובל בין הערבים?

*

הדברים הרבה יותר שרשיים. לא רק היות הערבי נכבש ביד היהודי הכובש הוא סיבת אי־הסימטריה בתאווה להסכם שלום. הסיבה, מסתבר, היא באי הכרה בסיסית של הערבי בצידקת הרעיון הציוני, ובכל צורות הגשמתו. בדחיית הימצאותו של הציוני כאן, בדחיית ארץ ישראל. בסיסית, אין היהודי מתעכל בנקל כאזרח שווה מעמד באזור. וקל ומקובל יותר לראותו כזר, כפולש, כשודד, כמי שלמרות כל הצהרת כוונותיו הטובות – טוב יותר אילו לא היה כאן. היהודי מפחיד, מדאיג, מביך, פוגע, מצוייד בכוחות לא שקולים, ערמומי, בעל תושיה, כספים, לא ייחת מפני עבודה קשה, שממה או פורענויות, ולמרות כל הכחשותיו יום אחד יסתער על הכל ויירש את הערבי המיסכן, הנידהם.

עדיין לא הכירו הערבים, ביהודי כאזרח טבעי באזור, כה טבעי שפטור מהתנצל ומהצטדק ומהסביר את קיומו ואת טעמי קיומו. ובוודאי שאיש מן הערבים, וגם לא המצרים, לא הכירו בציוניותו של הישראלי. ובלעדי הציונות הזו אין טעם ואין ממש בישראליותו של הישראלי.

מסתבר גם כי כמה מונחי יסוד אין להם מובן אחד לכל הצדדים המשתמשים בהם. גם ה"שלום׳׳ אינו מונח שווה ערך לשני הצדדים. כל צד מבין בו משהו שונה. כל צד נותן תוקף אחר לשלום, מקצה לו מועד אחר, ומייחל מן השלום דבר אחר.

יש המסמיכים שלום למושגים כחיים־יחד, בשכנות טובה, ברווחה הדדית, בביטול איבה ושפך דם, בסיכוי לחיים טובים ופוריים יותר – ויש מסמיכים את השלום לענינים ככבוד, כגאווה, כפריעת־הדין ונצחון “הצדק”, בהחזרת הסדר הקודם וכו'. גם מידת הדחיפות שבשלום שונה. ומידת הסובלנות לשונה שבשני. והחלום שבשלום – שונה.

מה אפוא היה טוב בכנס ההוא?

שכל פגישה שהיא בין צדדים מרוחקים – מקרבת. אפילו לאט, אפילו אם בעקיפין, אפילו אם טיפה לטיפה. כל מגע וכל כנס שבו ניפגשים צדדים שונים מתוך הסימטריה והאי־סימטריה שבמצבם, בהתנהגותם ובהבנתם או בחלום העתיד שבליבם, כל פגישה עושה דברים שמקהים לבסוף ניגודי סרק, ומעודדת הבנות משופרות יותר, אפילו אם אגב גילוײ התנגדויות, או סוחפי אינרציות של העבר.

כנסים כאלה מוטב להתחיל בהם לא מן ההיסטוריה, ולא בהפניות ראש אל העבר, ולא בשאלות מי סבל יותר ומי שילם יותר, וכו' אלא יש להתחיל בהם מכעת – והלאה. לדון בהזדמנות החדשה להתחיל טוב יותר. לטפח כל סיכוי של הבנה משותפת, כל אות של הכרה ושל הסכמה הדדית. ואפילו אם תארך הדרך.

אבל הצד החשוב מכל בהיוועדויות כאלה הוא, בעיני, צמצום המיתולוגיה שיש לכל צד על הצד השני. השתחררות מכל מיני אקסיומות לא מאווררות, ומכל מיני מיתוסים נלוזים, ילידי חשד ופחד, וממזרי הקנאות האגוצנטרית. ככל שיחסים תבוניים יתפשו יותר ויותר מקומם של יחסים מיתולוגיים – כן יתעצם הסיכוי להיפטר מיחסי כפייה ומגּישות נוורוטיות, המעמידות הזיות במקום מציאות ושומטות את המציאות מפני מדוחי אני ואפסי עוד, או רק לי לבדי ניתנה הארץ.

ליהודים ולערבים אין שום ברירה אלא רק ללמוד לחיות אלה עם אלה, אלה בצד אלה. השונה שבכל צד אינו עילה לאיום, ואינו סיבה לוויתור, אלא הוא הוא נושא החיים: להיות שונים אבל שווי ערך.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו חשון תש''ם 16.11.1979): 13; 16.