את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול

ישע', לז, 23

למה גידף אל־תוהאמי?

פשוט, מפני שכעת אפשר. והאפשר מזמין. וגם מפני שבדיוק כך הוא חושב. או, מוטב: כך חשב תמיד וכעת מצא כי גם אפשר לומר בקול.

כל שני צדדים מתמודדים מודדים תמיד זה את זה, וכשממשש האחד את חולשת האחר מיד הוא מממש את יתרונו. כך בין יחידים, כך בין קבוצות וכך ביז עמים. שיווי המשקל שבין הצדדים אינו אלא גבול הלחץ שבין כוחות מתגוששים תמיד.

אל־תוהאמי לא היה פוצה פיו היום אילו כיבד את מעמד ישראל ואת כוחה לעמוד על מעמדה. ובין אם דיבר רק בשמו, ובין אם דיבר גם בשם רבים שחשבו כך אבל החרישו – נראה כי עתה כשאפשר לפרש את עמדת ישראל כעמדת התגוננות מתמדת בכל, במעשים, בדיבורים ובמחוות, פצה פיו לגדף.

שהרי גלוי וידוע מבית ומחוץ, כי ישראל אין לה היום עמדה ברורה בכלום, ולא דעה ברורה בכלום. ולא עצה מעשית ברורה בכלום, איש אינו ידוע ברור מה זו, למשל, האוטונומיה הזו שישראל נסתבכה בה, אם לא רק כדי להרוויח זמן: לא ברור לאיש מה לדעת ישראל יהיה ביהודה ובשומרון כעבור הזמן; לא ברור מה יהיה שם עד עבור הזמן; כשם שלא ברור מה זה באמת לחיות עם הערבים בבוא הזמן: ולא איך תהיה ואיך תיראה ישראל בין שכנותיה בעוד זמן: הכל רק

חיוור, רק חסר אמינות, רק חסר אחריות.

בממשלת ישראל אין סוף דיבורים אבל כלום לא נחשב שם עד הסוף. הכל הובטח ולא הובטח, נאמר ונסוג, הכל חסר אומץ. חסר הגיון, מתנפח רגע ומתרוקן מפחד ברגע הבא – ורק דבר אחד מתקיים תמיד כקו המנחה הראשי במדיניות: הדחייה. לדחות עוד קצת, לדחות לאחר־כך. לא להכריע כעת, להמתין, לחיות נמוך בין דחייה לדחייה – בכלכלה, בחברה ובמדיניות – להתקיים איכשהו. ואחר כך, אולי אחר כך.

האם פלא הוא אם קם היום אל־תוהאמי לגדף, ואם פצה פיו על מערכות ישראל, על עצם קיומה, ועל ערכה האמיתי בעיניו. ובלשון גאווה כזו? אל־תוהאמי אינו אלא מוצר עקיפין של מדיניות ישראל. הוא פונקציה של חולשתה המדינית. של נמיכות קומתה המעשית. הרוחנית והמוסרית.

לישראל איו עתה ראש. אין לה תבונה ואין לה מעשים שלפי התבונה. אין לה חזון חיים מעשי מלבד כמה פראזות ריקות, הכל רק עקיפות קטנות של מכשולים בלתי־צפויים, הכל רק תכסיסי התחמקויות מפני משהו, במקום הליכות מפורשות אל משהו.

הכל נעשה לפי הטופס האחד: “אמנם כן – אבל בינתיים לא”. (אמנם המורים צודקים – אבל בינתיים לא נשלם להם; או: אמנם חברון כן – אבל בינתיים לא. וכו' וכו'): הכל כמעט מעז למחצה ונרתע לגמרי מיד.

הגורל העניש את ישראל בשעה ההיסטורית הזו בממשלת קטנות לאומית. ולפיכך, כפועל יוצא, יכול אל-תוהאמי

לקום ולגדף. הוא לא היה מגדף את פי שמעורר כבוד.

ישראל מוצאת עצמה היום בעמדות התגוננות מדינית לאורך כל החזית. וכך נמצא שהצד השני, גם אם מלכתחילה לא התכוון, מוזמן עתה לתקוף. גידופי אל־תוהאמי אינם חדשים בתוכנם, וגם מצד רום מעמדו של אומרם אין חידוש; החידוש כולו הוא בהיתר לומר היום בפומבי את העובדה החדשה כי ישראל איבדה את היזמה המדינית, וכי אינה עוד אלא רק משיבה ומשיבה – ולא בכשרון רב – אל יזמות, ואין לה עוד לפניה כעת אלא רק להיחלץ ולחזור ולהיחלץ, ובעיקר על־ידי דחיות, מ“שח” אחר “שח!” ששואלים אותו מכל צד ובתוקפנות גוברת. גידופי אל־תוהאמי הם עוד התקפת “שח!” כזו – שלא זכור אם ענו עליה, מפני שגם אם ענו, גם הפעם הפטירו משהו בחצי קול ובטישטוש דיבור.

עם איבוד היזמה איבדה ישראל גם את קולה הטבעי, שיש בו הכרת ערך עצמה, ועמידה של זקיפות מתוך יושר – עד שאיש לא היה מעז לפגוע בה בלי להסתכן.

ולא בענינים של כבוד סרק או גאוות כסילים חיצונית. אלא בענינים שהם עצם קיומה וטעם קיומה. עניינים שנשתבשו עתה עד־דאגה, ושאותו מגדף בא עתה להזכירנו, כמד־לחץ במנוע, שהלחץ הפנימי ירד עד־חרדה.

אין לישראל כיוון. המלה המלהיבה “שלום” היא הכל והיא לא־כלום. קולה של ישראל אינו נשמע עתה אלא רק משני הקצוות הקטביים: מן הקצה הגדול הניצי־מאד ומן הקצה הקטן היוני־מאד. וגם אלה תוקפים את הממשלה ב“שח!” אחרי “שח!” ונענים בשפה רפה ובדחיית מועד הפרעון.

כך, שרעיונותיה הפומביים של ישראל היום הם בעיקר הרעיונות הפרימיטיביים של “גוש אמונים”, והמעשים היחידים של ישראל הם המעשים הלא מבוקשים של פאנאטיות אתנוצנטרית חסרת רסן ופרועת שיקולים, ושהממשלה נקרעת כדי לשלול אותם מעשית, ונקרעת כדי לחייב אותם אידיאולוגית. ובו בזמן, מן הצד השני, אף כי בחוגים שוליים מבודדים. לא חדל איזה לחש של כמה מתאבדים לאומיים: לתת הכל כדי לפייס את המאשימים אותנו.

אבל מה באמצע? מה רוב מניין ורוב בניין של האומה הזאת, כעת, כשההיסטוריה עומדת ומשחיזה כליה סביבנו ועל כל גבולותינו? מה רוצה האומה ברובה? מה בעיניה מרכז ומה תיפלות? במה רוב מעייניה כעת? גידופי אל־תוהאמי מטלטלים אותנו כעת לשאול שאלות כאלה: רוב האומה – מה הוא מבקש לו היום?

ולבסוף, כשישראלים וכשמצרים אומרים היום “שלום”, למה באמת הם מתכוונים והאם בהכרח מתכוונים הם לדבר אחד? מצד השלילה מרובה אולי הדומה: “לא עוד מלחמה” מובן אולי בדומה משני העברים: אבל מצד החיוב, מצד ה“מה כן” – התשובות מכאן והתשובות מכאן נראה שאינו דומות. וביתר דיוק: ה“מה כן” המצרי כוחו בפשטותו הטוטאלית והחלה־על־הכל, ואל־תוהאמי רק לא נזהר שלא להקצינה מדי, לאמור: מה ששלנו שלנו, והמרבה – משובח; כנגד ה“מה כן” הישראלי העמוס והמורכב, והנקלע תמיד בין אוטופיה אידיאלית, כמעט מעבר לשום תקדים היסטורי מוכר, ובין השלמה ריאליסטית עם ממדי האפשר, כמעט עד גבול יכולת התקיימותה.

אם כך או כך, בלי הנהגה חדשה, ומוקדם ככל האפשר, ואפילו מוקדם יותר מן האפשר, בלי ממשלה חדשה רבת דמיון, רבת אומץ ורבת אחריות, שתדע לעשות מן האמצע העצום של עמה של ישראל אומה בעלת ערך – יהיה קולו של אל־תוהאמי זה, רק קריאת עורב ראשונה.

יזהר סמילנסקי

דבר, כ“ו בשבט תש”ם 13.2.1980

הדואר נט, 15 (ה אדר תש"ם 22.2.1980): 230.

[דבר המהדיר: חסן אל־תוהמי היה סגן ראש ממשלת מצריים ואחד מאדריכלי השלום עם ישראל.

בראשית פברואר 80, אחרי חתימת ההסכמים, כששגריר ישראל מתכונן לצאת לקהיר, העניק ראיון לעיתון סעודי ובו חזה כי קיצה של מדינת ישראל קרוב.]