רקע
ס. יזהר
גם הולנד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תש"ם 1980

ובכן גם הולנד. לא נוסיף כאן בדיעבד על כל מה שנאמר בענין “חוק ירושלים” ועל חכמת ה“דװקא לכם!” שניצנצה כאור מתעה והדיחה את רוב הכנסת. גם לא נישאל כעת אם לא היה הצעד ההולנדי מחושב זה כבר ורק הוגשה לו כעת ההזמנה עם עילה פורמאלית.

אבל נשאל על הולנד ועל ירושלים. על אירופה ועל ישראל. על העולם ועל יהודים.

וכאן: מעבר לכל אותם מעשי מדינאות ונפתולי פוליטיקות, מעבר לכל מיני תככים וחשבונות, מעבר לכל מיני פרגמטיות של כלכלה, נפט, עסקים ורווחים – מעבר לכל אלה – מתגלה כעת שאלה יסודית מכולן, מין שאלה כזו שאם שואלים אותה עד עומקה, היא נעשית מפחידה ועד תהומות. במשמעותה ההיסטורית ועוד יותר בעצם ייתכנותה.

מאה שנות ציונות, מאה שנות התממשות ציון וירושלים, שלושים ושתיים שנות ישראל, שלושים וחמש לאחר השואה ולאחר שיעבודה של אירופה – ועדיין חי הספק הנורא. אירופה בספק, העולם בספק.

אין זו רק ירושלים. או רק ירושלים המזרחית. זו המדינה הציונית, ממש כפי שמכנים אותה לגנאי כל הקולות המקללים בראש כל חוצות בכל העולם ובאו"ם. המדינה הציונית היא הנושא. האם זו כבר עובדה שמעבר כל ספק? האם היא מוכרת על־ידי הנאורות שבמדינות עולם, ולפחות על־ידי אלה שמבשרן חזו בשואה? האם יש לישראל מידה של ממשות ריאלית מוצקה ומוכרת על־ידי העולם, ומעבר כל ספק?

והנה, ירושלים, בעיני העולם, היא בירת מסופקת של מדינה שעוד לא הוכרע עתידה, וחמור מזה, שעוד לא הוכרה צידקתה להיות מדינה ריבונית. מדינה שעדיין מתדיינים עליה, לכאן ולכאן, לרבות כמה ידידים המבטיחים שלא יתנו ידם לחיסולה. מדינה בסימני שאלה. מדינה שעוד אפשר להזיז בה דברים, מבחוץ. לקחת ולהחזיר. להתווכח, לשחק בישותה, מדינה שעדיין צריכה להשכים כל בוקר ולהסביר, ולשכנע, ולהתנצל, ולשדל את אלה ולתקוף את אלה, ולהכין תמיד “לובי” מספיק להצדקתה. מדינה שיש, מסתבר, איזה כתם חשוך לא־מסולק, על עצם יתכנותה, על לב קיומה ועל ממשות היותה. מדינה שבנויה כולה על כמין ארעי מתמשך ומעצבן, ועל כמין שיפוע חלקלק לעבר הים. ועוד לא בטוח כלום. וכלום אינו סופי. ולא גמור כלום.

זו הנקודה. הולנד לא היתה מעיזה לעשות כך, אילו לא היה ספק כזה מקונן בה, בתוכה, בצל. לא היתה מעיזה אילו בתוכה, וכמוה בשאר ארצות אירופה, לא היה מודחק משהו אפל, שלא נקרא בשמו, המערער על העיקר. למרות כל הכחשותיה של ממשלת הולנד – קיים בה ספק כלפי היהודים. ספק בזכותם הטבעית, ספק באמת צדקתם (משום ארץ בעולם אין תובעים תעודת יושר על התנהגות טובה, כתנאי להכרה וכבסיס להדדיות) ספק במוסריות עמידתם של היהודים, ואפשר לומר גם, ספק בעצם עתיד קיומה. והמדהים הוא שהולנד, למרות כל דברי ההתחסדות, היא שהפכה כעת להיות הביטוי הגלוי של הספק התהומי הזה. ואם הולנד כך, הולנד זו שההיסטוריה שלה שלובה בדברי־ימי היהודים מאות שנים, וכי צריך להזכיר, משפינוזה ועד הנה, ומאנה פראנק ועד עתה, ומכור ההיתוך של אימים משותפים – והיא זו שצעדה כעת את צעד הנסיגה, ואת הבעת הספק. ואם היא כך, קל וחומר וגלוי תהיה צרפת, ומתקשה בתחילה אבל בפחות מעצורים תבוא גרמניה, שלא להזכיר את מזרח־אירופה, בביטויי הספק כלפי היהודים. הספק כלפי היהודים כעם, הספק כלפי מדינת היהודים בישראל. אם “ספק” אינו ניסוי קל מדי.

מסתבר, כי העולם עוד לא הכיר סופית בציוניותה של מדינת ישראל. ולא בהחלטיות קיומם החוקי של היהודים כעם בארצו. ועדיין תלויים כל מיני סימני שאלה, לאחר כל ההיסטוריה הארוכה והקרובה.

אסור גם ששגיאות ממשלת ישראל הזאת, וכסילות הקנאים המפעילים אותה, יאפילו על הידיעה העמוקה הזו, שבעיני העולם ישראל עוד לא נעשתה לעובדה שמעל כל ספק.

כשם שאסור שישראל תניח לממשלת הולנד זו, להתנער ולעבור לסדר היום, בקצת שפה רפה, ובחיוך צביעות: "ובכל זאת נישאר ידידים״, ממשלת הולנד זו, לא בירושלים פגעה, היא חשפה את אי־אמונתה ביהודים, ופגעה באמינות עצמה וביושרה.

צריך לומר לה להולנד בקול רם ובמפורש ובמסקנות מעשיות, כי ממשלתה בגדה. בגדה במורשת הכאב המשותף שחזתה בו מבשרה. בגדה באזהרה שהוזהר העולם בדם ואש לפני ארבעים שנה שלעולם ובשום־פנים לא להיכנע לסחטנות מדינית, שמי שמתחיל בה לעולם אינו יודע במה יסיים. בגדה בזכר לוחמי החירות שחירפו בה נפשם על אמונה בצדק. ואיש לא יאמין להם ולכל התירוצים הפורמאליים וההישענות על קש החלטות האו"ם. בפרגמטיות קיצרת־ראות. של ריווח מסחרי מיידי – חשפה הולנד כעת את חולשתה המוסרית. וכמעולם גם הפעם העניין היהודי הוא אינדיקטור רגיש לעוצמה המוסרית של מדינה. מתוך עצימת עיניים לטווח הרחוק ניכנעה ממשלה זו ואצה לזכות בשלל קרוב. ואין קל, כידוע, מאשר להקריב את היהודים כדי לשלם לסחטנים.

אבל, אם הולנד יכולה – מי לא יוכל? ואם הם יכולים מה אפוא עלינו כעת כאן להסיק ולהחליט ולעשות?

קודם כל לסלק את הספק, ואת שמץ הספק, ואת ייתכנות הספק – מתוכנו.

ולאחר שנוסיף ונסלק את ממשלת ישראל הנוכחית, שבין שאר אי־חכמה שלה חסרה את החכמה להימנע מהתגרויות המזמינות מהלומות מיותרות – יהיה עלינו להתנער, ולהחזיר לנו, ולילדינו, וליהודי העולם את עמידת הצור בפני הגל, ואת הידיעה השרשית לחיות כפי הראוי, פטורים מהתנצלויות על קיומנו, על ריבונותנו, ולעמוד איתן על אותו מקום עצמו שלכל מדינה ומדינה, כמו הולנד, כמו צרפת, כמו כולן, הוא מובן מאליו וטבעי ומוצק. לנו אין ספק לא בישראל ולא בירושלים בירתה. וגם חבלי השגת השלום בין ישראל והערבים, המתמשכים עלה ורדת, אינם שום סיבה להטיל ספק במה שהוא יסוד מוסד לנו.

לאחר הולנד יתרבו מן הסתם הקולות האלימים נגדנו. והמחלה הנגד־יהודית שבמרתפי כל העולם תציץ לראות. אבל, כאן, ליהודים, להם אין מנוס אלא להתאושש, ולעשות ככל צדקתו, מוסריותו, והכרחיותו של מעשה חישול קיומה הציוני של ישראל.


דבר (יז אלול תש"ם 29.8.1980): 13; 20.

המלצות קוראים
תגיות