א. על פילים וממותתי פילים.

אם הבנת שיר צריכה לכל–כך הרבה אמצעים וטירחה, לעמל פרשנות ולארגזי דעת כבדים הנאספים מכל קצווי הזמן והמקומות – הרי יש כאן כנראה איזו טעות. נכון יותר, אחת משתי טעויות. אם שהּפרשנות הזאת היא טעות, ולפיכך כישלון; או שהשיר הזה הוא טעות, ולפיכך כישלון.

שיר לעולם אינו צריך לכל–כך הרבה פרשנות ולכל–כך הרבה עמל ותמיכה כדי שהקורא יוכל ליהנות ממנו. שיר עשוי כדי שיהיה יוצר קשר ממנו ובו, וכבר כליו עליו. אפילו אם פה ושם יצטרך לתוספת כלשהי של מלת הבהרה או שתיים. אבל אם אין השיר יכול ליצור קשר כזה גם לאחר כמה קריאות – או שאין הוא שיר או שהקורא אינו קורא.

אלא אם כן לא לשם השיר בא הפרשן, אלא כדי לעשות בו שימוש ותואנה לומר דברים שהיו לו ולהוכיח על גביו איזו “תיזה” מוכנה. כשהוא טוב, השיר כמו חליפה נילבש לאחר כמה מדידות. וגם אותם שירים סתומים, לעתים סתימותם היא מנפשם, וחלק מהבנתם היא קבלת סתימותם, או, לעיתים, הקורא לא היה מכוון היום לקריאתם אבל מחר יקרא ויבין.

לולא שסתימות השיר היא דווקא כתרועת קרן–הצייד למבקר, וכהזמנה להפשיל שרוולים וכעל הטרפז להפגין את שריריו ולנפח לפנינו את חזהו האדיר. אם לא כאוכף, שמעליו יוכיח הדוהר את אמנות הכנעת הסוס הממרה. אבל, אם כדי להפליא את הבריות “בטור–דה–פורס” אין צורך בשיר דווקא. והשיר – דווקא יפה לו אולי מידה של הנמכת קול ומידה של ענווה בפניו.

כשבאים איפוא להציע במקום השיר “הקשה” איזו פראפראזה ברורה, ובמקום הסוד – פתרון שפוי, מתכווניםִ בוודאי “להיטיב עם הקורא”, אלא שלא בלי מידה של פגיעה וואנדאלית בשיר. תאוות יישור הקו העקום, ייצר החזרת הסוטה למוטב, ובולמוס ביות הפרא המפחיד – הם כנראה, בין השאר, הגורמים להשתדלות הזו להציע את המובן־עד־הסוף תחת השיר האפל. כמו להאיר בפנס את הדיסקרטי, כמו לייבש את הלח בחמה. וכך, מעשה הנסת הצללים מן השיר הוא מעשה גבורה, אלא שמיותר ופוגע.

מיותרים מכל הם האמצעים המוצעים בידי המומחה איך לקרוא כל “X” אפל בשיר כאילו היה “Y׳׳ בהיר. שכל מקום שכתוב למשל “פילים” צריך לקרוא שם ֵ”הטבע הראשוני" וכל כיוצא באלה. מיד הופך השיר לאלגוריה, וזו למודעת פרסומת. והקוראים – לתינוקות הבולעים רק את המומס.

מוטב שלא לסחוב שיר בצמותיו אל פרשנותו. האדם אינו מוסבר עד הסוף והשיר שלו אינו מתפרש עד הסוף, ולא צריך ללחוץ עליו, אלא אם כן מבקשים להפסיד את השיר ולהרוויח “שטח מיושר”.

גם מידת הרשות שיש למבקר לגייס לו ידיעות שמחוץ לשיר שלפניו, כדי לסײע עמו בפירוש השיר – מוגבלת למדי; וחריגה מן הגבול הלא מסומן הזה, הופכת מהר את הידיעות התותבות לשיר – לרכילות, יותר מאשר להבנה. ידועות ההצדקות לסחיבה זו שמן החוץ ופנימה אך אין הן משנות את התוצאות: מחלישים את השיר עצמו – ב“סביבת הגידול” שלו, וממירים את המיוחד המופלא שבשיר – באיזה כללי ממועך, שזיבל כאילו שורשים סמויים, שאינם בהכרח מצמיחים שירים דווקא. פרשנות הּחוץ־שיר היא איפּוא החלפת פגישה אישית ניצחת – בכרטסת משמימה.

גם יותר ויותר פרשנים של שיר מתגדרים בחכמות אופנות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, כאילו היתה לפניהם תעודה ביאוגראפית ולא שיר. ויותר ויותר נהדף השיר להסתפק ולהיות כמיסמך של דור או של קבוצה – אף–כי מוסווה, מסוגנן או גם מטוקס – וכך, נגרר השיר אל קודם תחילתו. ובמקום לשאת עיניים אל גובה יפי מבטו – משפילים ומחטטים לו בשפיר ובשיליה.

אם למחקר, רשאי כל חוקר לחקור בלי לשאול פי איש כל מה שיעלה על דעתו וכפי שיעלה, מביצי כינים ועד קרני ראמים, כמובן. אבל, אם כדי “להיטיב עם הקורא”, הרי פרשנות של פילים מועכת תחתיה את השיר, את קוראו ואת תקוות שניהם.

ב. על השיר ועל חוצו של שיר

יש בין מבקרי השירים וחוקריהם שדבר לא מדאיג אותם אלא להציב נכון את השיר הזה במפת התקופה, ולשייכו אל “קבוצת ההתייחסות” הראוייה לו. קריאת שיר מעוררת אותם מייד למצוא לו מיון, תיוג ותיוק, ושלא יסתובב לו חופשי ברחובות. גם כאשר השיר אינו סובל שיוכים אלה, ונשאר כשהיה יחיד, רק הוא, חד־פעמי (אם הוא טוב), אולי כגץ זה שמעופף מעל המדורה – ואיננו כל המדורה, ולא נציגה המוסמך, ולא כל סימניה, ולא כל סיבותיה. וגם איננו כל כוונות מדליקי המדורה. הוא רק השיר הזה, גם כשניתן, לאחר מעשה, להסביר את הכרחיותו ואת השתלבו יפה בכל מה שקרה אותה שעה באותו מקום – אלא שאז כבר לא מדברים על השיר, אלא על החוץ־שיר.

מבקרים אלה, נראה שכל עניין עיסוקם בספרות הוא עשיית מגירות מגירות. אוספים את כל השירים וממינים־ממינים־ממינים אותם לפי המגירות המוכנות. ושיר, לפי זה, לעולם אינו שיר אלא תמיד הוא רק עוד פרט אחד בקבוצה, ורק עוד מקרה אחד במיכלול. יתר־על־כן, השיר והסיפור, הם והבנתם, הם וטיבם, הם וקריאתם – מוסברים אז לפי שם המגירה והתג שעליה לא מה השיר עצמו, או הסיפור עצמו. אלא תמיד למי הוא שייך, ולאן מחזירים אותו לאחר השימוש. וכך, “המבין בספרות”, הוא המבין בייחוס, בשושלות, ובשידוכים. וֵ“המומחה לספרות”, הוא המומחה במיונים ובסימני המיון, כגון, לפי "הדור”, לפי “הנושא”, לפי “הגיבור” לפי “הנוסח”, לפי "ההשפעה”, לפי “הנושא”, לפי “מדיניות האופנה”, כשם שלפי מארקס, ולפי פרויד ולפי לוי–שטראוס, ולפי כל גדול בחכמה ששמו ניזכר לאחרונה, שלא להשמיט את לפי סברת עצמו.

בכובד ראש גמור, ובסבלנות לא תילאה, יושבים איפוא חכמים ומתלבטים: איזה תג על מה. ויום אחד קופץ בר–מזל אחד מהם ומכריז על תגלית מהפכנית: כי מה ששמו עד היום על המדף ההוא, טעות. וצריך מעתה לשימו במדף הלא־ההוא. והכל משתאים, לא בלי קנאה, לעוז מבטו ללא–חת, ולעומק ראייתו המהפכנית. ומתחילה תקופה חדשה וספירה חדשה בספרות.

אלמלא שהשיר הטוב אינו שיר כמו כל שאר השירים ורק טוב יותר – אלא הוא שונה, מיוחד ויחיד. והחכמה לצרף אותו אל כל השאר אמנם היא חכמת הלבלר, חכמת בעל–הבית, איש המשק, חכמת ההיסטוריון אולי, הסוציולוג או חוקר־התרבות וכדומיהם – אבל אינה חכמת איש הספרות. איש הספרות רואה את החד פעמי שזינק מן הכללי, ולא את הכללי שבילעֵ את המיוחד. הוא משתאה אל מה שלא היה עוד כמוהו ואין סביבו כמוהו, אל מה שכל הסיבות אינו מספיקות כדי להסבירו, אילו היה צריך להסבירו, ולא דוחק בו בבהילות להיכנס אל השיכון הקרוב.

וכך, בכל פעם שמדברים על “סיפורי הדור” או על “שירי התקופה” לא מדברים על ספרות. מדברים אז על עסקי החברה, התרבות, האמונות והדיעות, הכתבים והדפוסים, או על הפחדים ועל התקוות – כולם דברים חשובים ללא ספק – אבל אינם ספרות. הספרות, היא זו שעושה מכל אלה משהו, ואינה כל אלה. היא זו שהופכת את החיים לשיר או לסיפור, ולא זו שממשיכה את החיים אל השיר ואל הסיפור. האם יוצא מכאן שאין לסיפורים ולשירים שייכות לתקופה, לדור, למקום, וכו'? – בוודאי שכן. שם התחילו. משם צמחו. אבל אחר־כך השתנו והפכו והיו לשירים ולסיפורים ותולדותיהם כשירים וכסיפורים מתחילים מן הרגע שחדלו להיות המציאות עצמה. אלמלא המבקרים הללו, שדוחקים בהם להחזירם דווקא אל לפני היותם שירים וסיפורים.

זו הסיבה שבכל מקום הולכים ומדברים על “החיים בראי הספרות”, ועל “שיקוף הדור”, ועל “בבואת התקופה” ועל "דמותנו בספרות”. ושבכל מקום אמנם מצפים כי סיפור יהיה “מעביר תכנים”, זועק “מחאות כנגד” או מריע ב”הפגנות למען”, וכל השאר – ומשחיתים את טעם היותם שירים וסיפורים, וכופים עליהם לחזור ולהיות קרקע גידולם לאחר שהם ִכבר פירות הצמיחה. אי אפשר לכפור בתפקיד המכריע של השרשים שבאדמה, אף על פי כן, הם אינם הפרחים והפירות, ועירבוב ההבנה הופך ודוחק להחזיר את צמרת העץ אל שרשיו, ולעיקום משחית זו קוראים: בקורת הספרות.

מה מרוויחים מעשייה זו של ייבוש השירים והסיפורים ומיונם לפי מגירות ותוויות? האם זו הנאה כהנאת עושה־הסדרים בערבוביה, והמחזק כך את בטחונו העצמי? או זה סיפוק מהכנעת הסיפורים והשירים לאיזו אידיאה רוממה מוֹכנה־מראש המצווה את מרוּתה? או שזו השמחה לאידו של כל יחיד ששאף חירות עד שוויתר והצטרף למפלגה הגּדולה? או שזה הביטוי ל"יצירתיותו׳׳ של המבקר, המשחק לפנינו ביצירות כבאבני–משחק ונהנה להפגין את יתרונו? או אולי, זו נדיבות הלב האבהתנית, הששה–להדריך למופת את הקוראים הניבערים בדרכי הספרות והאמנות?

אם כך או כך, עיסוקם הוא עיסוק רציני ביותר, אבל לקורא הסיפור או השיר, אינו משנה ולא כלום, לא מעלה ולא מוריד. וכל אותה למדנות גדולה, וכל אותם מיונים ה“מאוששים” בהערות ומראי מקומות, וכל ההקבצות והחלוקות שׁצירופים עם החריפות המזיעה מתחת נטל הֵ“אפראט” שלה, עם כל ההוכחות, הטענות והדיונים, עם שמות התואר המיושנים והמעודכנים – לקריאת הסיפור לשם הנאה ממנו – יוצאות לריק, ואינן אלא קש פורח, ותקווה שהקש יהדף ברוח ויישארו הסיפורים והשירים לבדם, כגרגרי החיטה הכבדים.

ורק צריך שקוראים תמימים לא יתפתו להאמין, ולא תחלש עליהם דעתם, למראה כל עיסקי הקשר האלה. כאילו זה שאינם מבינים הוא הספרות, וזה שהבינו – אינו.

כמובן, כלום לא ירתיע את המבקר שלנו מהוסיף גלגל בהרבה בקיאות בעוד ועוד סיפורים ושירים ומכבוש אותם בכוח, בחבילת הקש הקשורה שלו. מתחילה, ייגלה לנו, בא דור א‘, ולאחריו, יוסיף לגלות, בא דור ב’, ועוד מעט–קל וכבר מצפים לדור ג׳ – האם כבר בא? – הוא שמח והמיון שלו שמח, ומצפים שגם הקורא יהיה שמח: הנה הספרות שלפניו ממויינת היטב. והנה אוספים אנשים ל"חוגי ספרות”, והנה כותבים במוספי הספרות, ומראים בעליל את “הספרות בראי התקופה” ואת “התקופה בראי הספרות”, ואת "דורנו בבבואת השירה”, ואת “בעיותינו בבטויי הספרות” – ולא נעצרים כלל לראות כי השירים והסיפורים אינם הולכים אחריהם. כי דיונים וכתבים מעין אלה אינם שייכים כלל לסיפורים ולשירים, אלא הם עקיפתם, והורדתם לצד ‘הנמוך’ שבהם, התחילתי, הטרם–יצירתי, הרכילותי – כלומר, הורדתם לרמת דיווח, או תעודה, או מיסמך, ולכל היותר לעתונאות מעוטרת חגיגית, אבל אינם יצירת האמנות, שמחכה לשווא לפגישה המובטחת איתה.

הגיעו הדברים לידי כך, שרבים מאמינים כי הספרות באמת היא “בעיות החיים”, בלבוש לשוני מרתק. ושלקרוא ספרות זה להתמצא בסיבות כתיבתה, ובנסיבות מוצאה; ושלחקור ספרות זה להשכיב סיפורים ושירים במיטת סדום דוקטרינרית. או לחילופין על ספת האנאליטיקן; ושלהבין ספרות לעילא, זה לעייל פילים תיאורטיים בקופו של שיר מזדמן. ורק מעטים, מסתבר, זוכרים כי לקרוא שיר זה ליהנות ממנו. זה להתייחס אליו קודם כל, אליו עצמו, ולא אל שייכויותיו ולא אל התחברויותיו ולא אל התארגנויותיו ולא אל זכרונותיו ולא אל תיסמונת חולייו וחוליינו – אלא רק אליו, הוא כפי שהוא, בפגישה איתו לבדו, בפגישה של התוודעות שניים יחדיו, קורא מכאן ושיר מכאן, או סיפור. בלי שום "מועדון הקריאה”, בלי שום “אירוח ציבורי”, בלי שום אופנת הקריאה – אלא פשוט בתכלית הפשטות, פגישת שניים, התוועדות שניים. ואם אפשר ועד כמה שאפשר בפחות המולה מסביב. כבהתעלסות אוהבים, אולי.

מי שלא יכול למצוא הנאה בזה, לא ימצא. ועל פי רוב, הבלתי יכולים למצוא הנאה, כל דברי העצה והעידוד וההסברים, שמרעיפים עליהם לטובתם כדי “לקרב” וכדי “לפשט” וכדי “ליישר” לפניהם את הסיפור עד היראותו כ“סיפור מן החיים” טוב – אינם תורמים להם כלום, מלבד שנותנים להם את פלסתרו של הסיפור במקום הסיפור. נעזרים אז בכל מה שיכול לעזור, לרבות הביוגרפיה של המחבר (מחלותיו, ילדותו העשוקה אהבותיו הניכזבות, פרנסתו הקשה, ומה לא), לרבות הפסיכולוגיה והתסביכים, לרבות “הרקעים החברתיים”, ומוסיפים ומפרשים בברור מה רצה המחבר לומר, ופותרים את עקלקלות ביטוייו ומיישרים את מוזרותם. וכשמהכל יוצא לבסוף דבר מואר, וקל, וברור, ושטוח למהדרין, וגם מתובל ביותר תבליני־רגש מששם המחבר, ומזכיר לכל דברים שצריך לזכור ולא הוזכרו למדי – אז, לבסוף, צריכה להישמע פליטת האנחה המיוחלת, לאמור “אההה”! הגדול והמנוחם והמיוחל; ויתחילו להבין את הסיפור או את השיר – זה שכבר איננו.

האם צריך לחזור ולומר כי סיפורים גדולים ושירים גדולים הם כשיאי הרים: מתנשאים לבדם מעל פני סביבתם? וזה שהם מתחברים אל נוף נרחב, ויוצאים מנוף נרחב, הוא מובן–מאליו שלא צריך עוד להזכירו, ושאינו אומר הרבה על ייחוד טיבם. ואפילו המובן־מאליו עמוק האמת, כי לכל תוצאה יש סיבה, גם הוא אינו יכול לסייע הרבה בהבנת ייחודו המופלא של שיר או סיפור. ולא כדאי להתעקשׁ כדי להסביר את הנס ולהרוס מרוב מאמץ את הפלא. התעקשות זו והרס זה אינם רק בבחינת מבטלי המיתולוגיות, ומשליטי התבונה, אלא, לעתים, דלים הרבה יותר: קנאת הבינוניות העשוקה בכל חורג מז השיגרה, וכפיתת גוליבר בחוטי תפירה.

בעיני מבקרים רבים אין בין הספרות לבין הסוציולוגיה ולא כלום, זו חוקרת חיי אנשים במסגרת זמן־מקום נתון וזו מדווחת עליהם. מלבד, שהסוציולוגיה מדווחת על החײם ב“כלים מדעיים” ובביטויים שדיוקם ניתן להוכחה. והספרות משתמשת בכלים התרשמותיים מזדמנים ובֵ“רתוריקה משדלת”. וכך, אמינות הסיפור היא כאמינות רופא האליל: מרשים יותר אך מרפא פחות. ומכל מקום, המחקר והסיפור, כך סבורים, זה מזה עוסקים בחיים, במציאות, בעולם הנתון. כשבאמת, מדעי החברה אמנם חוקרים את החיים, אבל הסיפור אינו חוקר כלום. הסיפור משתמש במה שמוצא לפניו בעולם כדי לעשות ממנו דברים אחרים. ולפיכך, המחקר – מדווח והסיפור אינו מדווח. הוא בונה. בעיני המחקר – העולם הוא תוכן, בידי הסיפור העולם הוא חומר. חומר למה? חומר כדי לבנות ממנו משהו שיעמוד בצד עמידת העולם שבמציאות.

ג. על “קלאס” ועל “קלאסיפיקציה”

לקרוא שיר אינו מותנה, איפוא, לא בידיעת היסטוריה ולא בידיעת ביוגרפיה ולא בידיעת תולדות תרבות פלונית וזמנה. וכו' – לקרוא שיר זה לדעת מה עשו מכל אלה בפנים, בתוכו. מן ההיסטוריה ומן הביוגרפיה ומן התרבות ומן הזמן ומן ה־וכו' – מה עשו מכל אלה לאחר שנהפכו מתכנים – לחומרי בניין, שמהם מקים השיר לעינינו עולם לעצמו. עולם בלתי–קיים קודם. עולם חדש וחותר להישגים משלו, ומציאות חדשה שאינה בחוץ אלא בתוכו, בפנים. לקרוא שיר, זה לדעת איך התארגנו חומרי הבניין לסדר מיוחד, לסדר אסטתי, בעל משמעות שוות־ערך לתוכן, והפונה כעת אל הקורא להיענות להזמנתו “לבוא ולחולל איתו”, עם השיר.

השיר הוא שיר מן ההפיכה הזאת והלאה. מה שקדם לו אינו שיר, כמו שמה שקדם לילד אינו ילד. ומה שײשאל הקורא כשהוא קורא שיר, הוא על היווצרות הקשר בינו לבין השיר, על היווצרות הקשר בינו לבין הסדר החדש והמיוחד, על היווצרות הפגישה המיוחדת, מלאה ככל האפשר. כך שמיטב פניית השיר אמנם תיזכה במיטב היענותו לה, כדרך שמי שנהנה מכלי אינו חייב לאוץ לחקור את מקור המתכת ואת מקור העץ ואת מקום החרושת שהפכה את הגלם למוצר שימושי, כתנאי הכרחי לשימושו או להנאתו.

קוראים איפוא שיר ממנו והלאה, ולא ממנו ולאחוריו אל לפני היותו שיר. זה, אולי, מענינם של חוקרי המשורר, של חוקרי התרבות, של חוקרי סוד התהוות השיר – אבל, אינו תנאי לקריאת השיר. קרוב מזה, שתביעה כזו רק תסיח את דעת הקורא מן הפנייה המיוחדת של השיר הזה. אל הכללי הניגרש לו אין־קץ שם, מחוצה לו. לא שאין כל קשר בין השניים, בין השיר לבין מה שקדם לו, אלא שקשר זה אינו הראשון ולא העיקרי לשם ידיעת הקריאה, אלא הוא המאוחר והצדדי, וחבל להוציא את הקשב על החיצוני ולא על הפנימי.

מי שבא על־כן לקרוא שיר או סיפור כקרוא שיר או סיפור, לא ײפנה עוד אל הקשר התחילתי שבין השיר או הסיפור ובין המציאות שקדמה לו, אלא אל הקשר החדש שנוצר בתוכו של השיר או הסיפור, אל הקשר שבין חלקיו לבין חלקיו, ובין חלקיו לבין שלימותו, ואל הקשר שנוצר והולך בין הקורא לבין הנקרא, ואל הקשרים המיוחדים הניפעלים והמפעילים בין השניים, בתוך־כדי פגישתם.

בקריאת שיר לא ניפגשים עם העולם דרך השיר, אלא עם העולם שהוקם בתוך השיר. ולא עם כל העולם ובמונחים מופשטים או בסמלים, אלא בפגישת שניים זה־עם־זה, ובמונחים אישיים. נמשכים לדעת יותר מהו הקשר המיוחד הזה, מהי הזיקה שבין השניים, מה טיבו של המתחִ המיוחד הזה, אם הוא אנאלוגי ליחד אירוטי, או ליחד אינטלקטואלי, או ליחד של טעימת החושים, או כולם, או משהו, ואיך ניבנה עולם מלשון, שמחליפה את המציאות, ואיך קמה כך עוד מציאות נוספת, מציאות נישלטת סדר בצד המציאות הסתמית הגבובה שם בחוץ בין השמיים והארץ.

ממילא נדחות השאלות על המשורר, על דורו, על ההשפעות וכו' – לאחר־כך, אם בכלל. לאחר ההתוודעות, לאחר שנתעוררה הסקרנות לדעת יותר מסביב ליצירה, או איפה למצוא עוד דומות לה, כשכל הזמן, היצירה הזו היא באמצע, במרכז, במוקד. ומי שקיבל על עצמו להיות מבקר, כלומר לדבר בפומבי על השיר לפני הקוראים שכבר קראו ולפני הקוראים שעוד לא קראו – מצופה שידבר על היצירה הזו שלפניו מה יש בה, מה אין בה, איך היא ובמה היא עושה או לא עושה דברים. וכל השאר – ואל יסיע דעת שומעיו אל ענינים שאינם השיר הזה ואינם הקשר הזה שבין הקורא ובין השיר, אפילו אם דבריו נאמרים באותו ז’ארגון מכובד מאד, השאול מכל מיני מלומדויות שאינן ספרות.

לחפש את הקשרים שבין השיר ובין מה שמחוץ לו, זה לעסוק בכובד־ראש בלא־חשוב. החשוב שבשיר או בסיפור אינו כדי להתקשר עם כלום מחוץ לו, אלא כדי להתרחש כולו בפנימו. בתוך מסגרתו, כאירועים שבין מתחים שוני עוצמה וכשאיפה להשגת איזה סדר או מין איזון בין המתחים האלה. רמת הסדר ואיכות האיזון – הם נושא ההקשבה, ולא כל אותן מיני השייכויות ולא כל מיוני השייכויות. רק הענינים הסובבים את השיר מחוץ־לו רק הם משתייכים להשתיכויות, והם דומים לכל מיני דומים, או מזכירים כל מיני היזכרויות וכו' – בעוד שמה ִשמיוחד בשיר הזה, אם הוא טוב, אינו דומה לכלום ואינו מזכיר כלום, ואינו מוסבר בכלום שמחוץ לו. – אלא הוא סדר פנימי חד פעמי, מקרה בודד, המתברר על־פי עצמו. ואם אמנם השיר הוא שיא פסגה חדה המתנשאת לה מעל כל מיני מקרים מרובים שאירעו ומתארעים לרגלי בסיסו הרחב ובתחתיתו, הרי לעסוק בבסיסי הזה, בנמוך הזה, זה לעסוק בבאנאלי ובטריוויאלי, במיתקשר, במשתײך, ובכל יחסי הרכילות החוגגת, זה להחליף את השיר או את הסיפור במה שאינו לא שיר ולא סיפור, אלא, אולי, משהו שהוא עוד דיווח כתוב בין שאר אין־ספור דיווחים כתובים שהם, על איזה התרחשות שהיא ביחיד שהוא או בציבור שהוא, מתי שהוא. הרי זה כמי שמביט החוצה כשניקרא להביט פנימה. הרי זה כמי שהביא טלסקופ כשביקש לבדוק מה בתוך הגרעין. והרי זה גם כמי שלכד את הציפור שביקש לתאר את מעופה.

ביטול האישי שבשיר מכבה את החג שבו, מבריח את הניפלא שבו, מפרז את הקסם, והופך את הדיון בשיר לאיבוקי־אבק ואת העיסוק בו לעיסוקי־נייר. כיוצא בו מי שמדבר, ברצותו לדבר על שיר או על סיפור, ומדבר למשל על “דור המדינה”, או על למשל "דור בארץ״, או למשל על דור יחידה צבאית זו או אחרת, או על דור שנות הארבעים או דור שנות השמונים – הוא מדבר סוציולוגיה ולא ספרות. הוא מסתלק מן השיר אל מיון הרכילות. ספרות אינה דור אלא היא סיפור או שיר. הסיפור הזה או השיר הזה שאדם קורא כעת, כמו שאדם אינו האנושות, כמו שפגישה עם אדם אינה פגישה עם כל שארי משפחתו.

גם מי ששואל שאלות מן הטיפוס המצוי כ“על מה הסיפור?”, או כ“מה תוכן הסיפור?” וכל כיוצא בהן, אינו שואל על הסיפור אלא מתעלם ממנו ושואל, כאמור, על החומרים ועל התכנים שמהם נעשים סיפורים, וכידוע, יש בעולם אין–קץ ספרים. וביתר דיוק, רוב הספרים שבעולם, נשארים בלתי נהפכים לסיפורים או לשירים. הם מתפרסמים כסיפורים או כשירים אבל נשארים בתיקי הכנה לכתיבת שירים וסיפורים, ברמת דיווח ישיר על העולם, ובגדר עדויות שבכתב או תעודות כתובות. עם כל חשיבותן, הכזו או האחרת, על אנשים על מאורעות ועל מצבים, ותגובות על מעשים, מאורעות ומצבים, שבגלל חשיבותם מספרים עליהם – ושתוצאותם אינה לא סיפורים ולא שירים: הם לא התהפכו, הם לא עברו את ההפיכה ההכרחית מחומרים לסיפורים או לשירים, כמו חומרי–בניין שאינם הבניין.

"סיפורים׳׳ או "שירים׳׳ שלא התהפכו, נוהגים לקרוא להם בשם זה לפי מראיתם, בטעות ולפי השיגרה, ולא לפי מהותם. הם אינם שירים ואינם סיפורים. רק משנהפכים חומרי המציאות למיבנים מתוזמרים של יחסים, אפשר להתחיל לדבר על סיפור או על שיר, ועל, התהפכות התעודה שעל־המציאות – לסיפור או לשיר.

ביסוד התפישה כי הסיפור או השיר הם “חתיכת חיים” כתובה יפה, או “תמונת מציאות” מצולמת בכשרון – מונחת ההשקפה הכפולה והעתיקה, שכבר הפכה לאבן, כאילו הסיפור אינו אלא נער־שליח לשליחויות החברה־תרבות, וכאילו הסיפור אינו אלא אספקלריה שהחברה־תרבות משתקפת בה. ומייד מוסיפים ומציירים מפה של הדור ושל הזמן וגם מראים היכן בדיוק הסיפור יושב בה, ומוסיפים ותולים את הסיפור על הסיר הציבורי, וכל השכונה באה לראות ולזהות את מכריה הידועים. מציצים אליהם ומנפנפים שלום, מעירים להם ועליהם, מטילים כמה אמרות־כנף יפות שראוי לזכור אותן, ושחוזרות על עצמן אין־קץ מאז ומעולם, והנאה לכל.

ועוד מתגלה, כי לאחר דורות מרובים של הפצת מחקר וביקורת ולימור הספרות – עדיין קוראים אנשים, אלה מהם שקוראים, ממש כפי שקראו בלי כל זה, וכאילו לא היו לימודים ומחקרים מעולם, קוראים לפי נטיית הלב, ולפי משוגותיו, ולפי השמועות ששמעו, ובלתי רטובים כלום מכל מה שהזרימו עליהם בשיעורים ובפרסומים, וכמימות עולם עדיין מבקשים כי קריאתם לדעת מה היה מי היה למה היה מה קרה למי זה דומה ומה היה הסוף, וגם, אם התגלה לבסוף הצדק, וגם, מה אפשר ללמוד מזה, וגם, מה אומרים השכנים על זה. ועד כאן. באה אחריהם הבקורת, וקוראת ממש כמותם, באותה ראייה ובאותו עיוורון. קוראים סיפורים ממש כמי ששומעים סיפורי יום–יום, כסיפורי השכנה על השכנים שמלמעלה (מלבד שמן הסיפור הכתוב מצפים שיהיה חגיגי יותר). ושירים קוראים… אלא ששירים לא קוראים. מאות ולכל המרובה כמה אלפי קוראים, מכל העם.

מה יהא עליהן איפוא על המגירות המשוכללות שהכינו מבקרי הספרות עם כל תגיהן? ילדים מתווים במישחקם את קווי “הקלאס” הרופסים שלהם בנתרם מעליּהם בחן ואבן קטנה לפני רגלם, ואישֵ לא ישאל לשם מה. אבל חוקרים ומבקרים ומלומדים רציניים, לשם מה הם מתווים ביגיעה ובלא חן את קווי “הקלאס” השומם שלהם שאיש אינו מדלג בו? כל אותם שיבוצי השיר באירועי העולם, שאינם רק מלאכת שווא וזיעת חינם, אלא, וזה צריך לומר, הם השחתה. השחתת הסיפור או השיר כסיפור או כשיר, והתעסקות רצינית בחסר־חשיבות, אינה רק ההגדרה של השיעמום, אלא היא גם הטרדת הציבור וגם עיוות השיר, הפרדה קולנית מאד, פירסומאית מאד, מלאה נפיחות והתנפחות של חשיבות, ועיוות המניס מפניו את העיקר, את השיר ואת טעם קריאתו.

במה איפוא יכולה הביקורת להתערב? לא בהרבה. אולי בהכרות התפעלות על מציאת דברים שכדאי לקרוא. אולי, לעתים, בהדרכה זהירה, זהירי זהירה, להיפתח אל הסיפור ולא להימלט אל המעשיה־מן־החיים. להיטיב מבט אל מה שצריך הבטה טובה. ובעיקר אל אופני התארגנות הסיפור בתוכו ואל המטאמורפוזה של הלשון מלשון מתקשרת ללשון בונה ולמלים כאמצעי בניה ולהזמין את הקשב שלא יוסח אל קליפות ושייראה אל העיקר: אל ייחוד האירוע הניבנה בפנים (לא אל האירוע שהיה בחוץ, ושדינו כדין מיכרה מחצבי הסיפור). ואולי גם, אם אפשר, לעודד רגישויות וקשב מעודן אל ביעבוע האיזונים הנעשים בין המתחים המתמודדים בין צימדי ניגודים. או איך למשל מותווה בה ביצירה ההיא, קו–האפס (בחלל ובזמן) ואיך יוצאת העלילה וסוטה ממיפלס קו־האפס וחוזרת אליו חליפות, עד להשגת אותו איזון מבוקש – ושהוא כל תוכן היצירה, מעבר למעשיות החיצוניות המובאות “מן החיים”, והמשמשות כקליפות חומריות שמכילות בתוכן את חללי הזמן והמרחב, וכעצמים המוסטים אלה כנגד אלה, עד שיפיקו את האיזון המבוקש ההוא, עתיר המשמעות. הכל, כמובן, בזהירי זהירות, ובלא שום כפייה מבחוץ, ובהמתנה נדיבה עד שמאליו, אם קודם או אחר–כך, תתבהר ראיית הרואה, וישתחרר מבהילותו למצוא פתרון מהיר דמוי הפתרונות שבעולם, ומן הלהיטות ליפול על הפתרון שמביא סיפוק תועלת כלשהי (כגון, כתוספת מידע, כנחמה במצוקה, כהזדהות עם דומים או שונים, וכו׳), אלא להגיע לידי גילוי אותו סיפוק מיוחד שיודע רק זה שיודע לבצע יצירת־אמנות בקריאתו אותה, כשהוא מקים בקריאתו את שאיפתה להיות. הרי זו התנסות, שרק מי שנתנסה בה יודע. ויותר אין מה לדבר בה.

סיפור או שיר ובעניין זה כל יצירת־אמנות – תחילתם, כאמור, בכל מיני תנאי חוץ שונים ומשונים. אבל מה שעושה אותם ליצירת אמנות – הוא העודף על המציאות ולא השוויון איתה. ועודף זה נימצא בפנימיותה. בארגון כל מה שהובא מן החוץ ועבר בהם גלגול צורה, ובהשלטת אותו סדר מבוקש בין הכוחות המתמודדים במסגרת היצירה, ובתיזמור כוחות אלה עד לאיזון המספק של המתחים שביניהם – יצירה כזו, שוב אינה מותנה בתנאי סביבת החוץ לה, ואינה חזויה לפי קרקע בית־גידולה. וכל אלה גם נושרים כנשור הפסיגים מן הנבט שהתחזק לצמיחה עצמאית וכידוע, שפע תנאים הנחשבים כ“טובים” יכול להיות מידבר לצמיחת שיר, ושיר יכול לצמוח במידבר חסר־תנאים. ומתנאי סביבה דומים ומבית־גידול דומה ומגילגולי חיים דומים – אין שום חיוב לא שכן יצמח שיר ולא שלא יצמח. אין שום קשר הכרחי ולא שום קשר נסיבתי מוכח. ועל־כן, לפנות ובכל הכוח ולהתעניין בתולדות השיר והמשורר, או בקלסתר התקופה, או בקורות כל כתובי העת – הרי זה כאותו ר' אייזק שהלך מביתו לחפש את האוצר מתחת לגשר של פראג, כשהאוצר היה מתחת מיטתו בקראקא.

ליצירות כאלה, שעדיין אינן ספרות או שהן כמעט ספרות, להן דווקא הולמת הבקורת המצוייה מאין־כמוה – הן לא גבהו מעל טיט בית־גידולן, ולפיכך אפשר בלי לחטוא לדבר עליהן ועל סביבתן, עליהן ועל מה שקדם להן, בנשימה אתת ובמונחים דומים, ואילו סוד היהפכות כל כתיבה שהיא לסיפור או לשיר – הוא בפנימה. באותו אירגון מיוחד של הלשון למיבני־מתח ותיזמורם לסדר משמעותי.

יוצא, שבמקום להפוך גב אל הסיפור הנקרא ולחזור אל המציאות שממנה יצא – באופן הבנתן – צריך לקרוא להיפך: להפוך גב אל המציאות שממנה בא, ולהמשיך ולהרחיק מרגע קשר הנוכחות שנוצר והלאה, לפי הוראות היצירה, המפורשות והמשתמעות, ואת הקריאה מן היצירה ולאחור, להשאיר לחוקרים, לבודקים, למספידים ולשאר החטטנים ולקרובי המשפחה.

הקוראים לשם הנאתם, משוחררים מהתחייבויות מוקדמות ומגבילות, יגששו להם, ימצאו, יאבדו, יחזרו וימצאו, עד שאולי יזכו וייקרה להם דבר ויסחפו למסע פנימה, ויידעו אז להביא את מיטב היענותם שלהם למיטב פניית הסיפור, או השיר. ואם לא לוחצים על השיר להתכווץ ולהפיק תפוקות מיידיות שלטובת הציבור (מוסר–השכל, ערכי חינוך, ושליחויות לאומיות, חברתיות, פוליטיות, או כלשהן – שלא קשה להשיגם במחיר הפסד אותה איכות מיוחדת ורגישה המפלה, בין שיר ובין כל שאר כתיבות שבעולם) – ואם פגישת־היחד של השיר עם קוראו תהיה עולה יפה ודרך חירות – אפשר אז לצפות לתפוקה הראוייה האחת – שמי שנתנסה בה שוב לא יטעה ולא יחליפנה – והיא, חדוות הקריאה.

חדווה לשם מה, לשם מי? אבל זה לא עיסקו של איש וזו ממש חירותו של הקורא שקרא וקרה לו דבר כשקרא סיפור או שיר.

יזהר סמילנסקי

דבר (כא חשון תשמ"א 31.10.1980): 17.

[דבר המהדיר: זה מאמר נגד דן מירון]