רקע
ס. יזהר
התליינים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 31.8.1980

אינני יודע מה עשה אהרון אבו־חצירה ואם עשה. אני שומע שהמשטרה מעורבת בחקירה נמרצת וכי בקרוב תסיק מסקנותיה. אין לי שום יסוד לקבוע עמדה מראש לא לכאן ולא לכאן, ודומני שאין לאיש יסוד כזה. אבל, לפני כמה לילות ראיתי את שלושת תלייניו של אהרון אבו־חצירה עורכים לו משפט בלי משפט, חורצים דינו בלי דין, וגם תולים.

חמוּרי פנים ישבו השלושה, כראוי לשליחי הצדק, והצביעו עליו והאשימו אותו וחקרו וגם הרשיעו, בשעה שאפילו המשטרה החוקרת איננה יודעת עדיין אם יש בו אשמה ואם אין. אבל, השלושה, כבר יודעים. הם באו מוכנים ויודעים. ואותם לא יסדרו. אותנו כולנו, שניים או שלושה מיליון הצופים, הפכו לשופטים־מושבעים, ואת עצמם מינו לחוקרים, לעדים, ולגוזרי הדין וגם לתליינים. וכך, ראינו לפנינו את הנאשם מתלבט, מפרפר, מגמגם: “נראה שפוף, המלים לעו, לרגעים, בפיו, והמונולוג, (שנשא) היו בו צרימות רבות וקשות׳׳, עד שלבסוף היה מסתבך וכמו מתפתל ומצהיר שאינו זקוק להגנה” – כפי שרשמה ופירסמה אחת מן המושבעות.

ובכן הוכח שהנה, תפשנו נוכל. הראינו אותו לפני כולם. גלוי עמד למשפט העם. בכיכר העיר למשפט הרחוב. ונגזר דינו ללינץ' בטלוויזיה. שמועות, חשדות, דברים עמומים למחצה ונחקרים למחצה – הספיקו לגמרי כדי לחרוץ. מה גם, שהקהל שלנו כבר מנוסה, ויודע כי כבר היו דברים כאלה מעולם, וכי ממש כך עמדו לפניו אנשים מכובדים שייצאו לבסוף חייבים בדין ושטענו בתחילה כי הם חפים מכל עוון ושכל מה שמייחסים להם אינו אלא כזבים ועלילות־דם. ומכיוון שכך, הרי שכבר הוכח לגמרי שגם כעת כך: אם ראובן שנתגלה כנוכל טען לפנינו שאיננו נוכל, הרי שמעון שטוען שאינו נוכל הוא נוכל שבנוכלים.

בדרך זו, אם גם ייצא האיש זכאי במשפטו השני – במשפטו הראשון הוא כבר רצוּח. המשפט השני, בבית־דין לפני דיינים, ײעשה לאיש רצוּח, שלכל היותר, לאחר זיכויו, יוכל הנחשד היום, או שאריתו הרצוצה, לתבוע לדין את מעניו – והציבור אולי אף ינוד לו אז ולסבלותיו שיתגלו – אלמלא שהוא כבר פגר ציבורי.

אפשר היה, אולי, להצדיק הצגה זו בטענה שתפקידה להמריץ את החקירה, שלא תסתחב, שלא ישתיקו עובדות, שלא יטשטשו עקבות – אבל כאן דיברו הכל על החקירה שהיא בכל עוזה, ושכעבור זמן קצר כבר תדע המשטרה מה לפניה, ואפשר היה בלי שום קושי להמתין שבועיים שלושה ולהיווכח – ומדוע אפוא קפצו הללו לבצע מייד ועל המקום חקירה וגזר־דין? ואז, להיתמם ולהציע להמתין למסקנות המשטרה, לעצת היועץ המשפטי, ולדעת אם חומר הראיות מספיק כדי להפליל לכאורה – כשהאיש כבר מוכה ותלוי בצווארו ברחוב?

מה עומד מאחורי השלושה האלה? מה מעניק להם את הרשות ואת הסמכות לקחת אדם ולעשות לו דין ברבים? טובת הציבור? שװעת הצדק? הסנסציה? תפארת הפוזה הדרמטית “אני מאשים”? האם הם בבחינת מזרזי טחנות הצדק? האם הם בבחינת תברואני החברה המרחיקים מיפגעים מחליאים מעל המדרכות? האם הם בשליחות פוליטית? או, בשליחות עצמם על תקן נביאי אמת שלא יידעו מורך־לב ולא משוא־פנים?

או, שאין כאן אלא אטימות הלב, אטימות מחמת הרגל. אטימות־לב של קברנים וותיקים. מנײן נטלו להם מינוי שליח־ציבור כדי לעקוף את כללי המשפט התקין ולעשות חגיגת רחוב? ככל הולכי הרכיל היה נדמה גם להם שהם שומרי המוסר ומייצבי המצפון הקולקטיבי. ואילו אטימות־הלב של אלה שניתן בידיהם כוחו העצום של המדיום הטוטאלי – מעבירה אותם על דעתם, ונראה להם שיש סמכות בידיהם לשחק בו כמיטב עניות־חכמתם.

שהרי, לא מדובר כאן על תוכן ההאשמות ולא על מידת אמיתותן. איש אינו יודע עדיין דבר לאשורו. לא המשטרה, ובוודאי שלא קהל הצופים, שעל רגשותיו פורטים. מדובר כאן על עקיפת כללי המשחק האנושיים. על הזכות להרוג אדם בלי משפט. גם לא מדובר כאן על חופש העיתונות או על זכויות העיתונאים. מדובר כאן בדיני נפשות, ובתופעה המוזרה שאי־אפשר להרוג אדם פעמיים, לאחר שהרגוהו פעם אחת. מדובר על החופש שנוטלים להם חלק מן האזרחים להיות פטורים ממה שמחייב את כל האזרחים – שלא לעשות דין לעצמם, גם כשהם בטוחים למעלה מכל־ספק בצדקתם.

מדובר על רצח אדם לפני כל משפט, לפני כל העם, בידי תליינים חובבים שיש בידיהם מדיום גדול מכל כמות חכמתם להשתמש בו.

תסתיים פרשת אהרון אבו־חצירה כאשר תסתײם, לא היא נושא הדברים כאן. הנושא הוא פרשת תלייניו בכיכר השוק. שבחשדות, בשמועות, בניירות שליקטו מפחי־אשפה או מאנשים שדומים לפחי־אשפה, ובדמגוגיה צדקנית של שליחי המוסר – קמו והחשידו ואף הרשיעו אדם בתנאים שהם עצמם לא היו עומדים בהם, אילו היו יושבים הם במקומו ומתגוננים בטלוויזיה על האשמות וחשדות. הייתי רוצה לראות אותם יושבים לפני כל האומה ומתגוננים מפני האצבע המורה עליהם: הנה הנוכל, אותנו זה לא יונה. הייתי רוצה לראות את התנהגותם ואת “חופש העתונות” שלהם, כשיהיו יושבים מצד זה של החקירה, כשיהיה עליהם לשבת מוארים בכל הזרקורים, בלי הליכי־דין אלמנטריים, ולשכנע את הרחוב, שאין לו מושג במה מדובר ולא שום אופן כדי להבחין בין שמועות ובין הוכחות – כדי שיבינו, כי בדיני נפשות מי שעוקף את הסדר ההכרחי – עושה עצמו תליין, גם אם זוכה בפופולריות, גם אם היו כוונותיו הטובות שבכװנות.

יש מעשים שנעשים כביכול לשם הצדק ושאינם באמת אלא הרשע. וכשהרשע מתייפה בסממני הצדק – צריך להפעיל את צופרי החירום.


יזהר סמילנסקי, דבר, 31.8.1980

המלצות קוראים
תגיות