עלה בזכרוני הנוסח הנושן שבו היו פונים בתחילת המאה אנשים כא. ד. גורדון או י. ח. ברנר אל ציבורם, בכותרות כגון: “מכתב גלוי אל חברי הפועלים”; או, כגון: “אל אחי ברוח”; או: כגון: “אל חברי בעבודה ואחי בדעה”. – וכל כיוצא באלה.
ובלי שאשים עצמי כמותם, אני מתיר לעצמי פנייה בנוסח נושן זה:
אל חברי בדעה:
והמכתב כולו רק שני משפטים אלה:
הנה הולכות להיות בחירות. אסור שבגין ייזכה בהן.
זה הכל. זה היום תמצית הכל.
לחברי אינני צריך להסביר הרבה למה. הם יודעים כמוני מי הוא בגין, מהי “הפילוסופיה” שלו, מה היא הפרקטיקה של פילוסופיה זו, החל בשורת המעשים והמחדלים, וכלה בגינונים ובהתנהגויות. פטור אני מספר להם למה לא, ומהבא להם ראיות מפורטות מפני מה, ומהזכר להם מה כעת על כפות המאזניים, וכזה פירושו של הפסד. חלילה, ואיזו מין מדינה שונה בתכלית תהיה המדינה הזאת, אם חלילה ייזכה בגין בכהונה שנייה. הוא וכל מה שהוא מסמל.
מה שצריך לומר כעת, בכל הפשטות ובכל הכוח: האם אתם ואני עושים הכל, כל מה שבכוחנו לעשות כדי שזה לא ייקרה?
יותר מדי זמן היו אנשי העבודה עסוקים בהתלהבות שחורה באכילת זה את זה. בהכפשת זה את זה; בהשמצות גלויות ובלחישות ארסיות, ובלא לנוח עד שיידע העם כולו כי איש לא שווה כלום, וכי כולם מלוכלכים בכל לכלוך. יותר מדי זמן היו כולם מתגודדים כל אחד בדונם הפרטי של אנשי־שלומו, ונאבקים בצדקנות על ספק כבוד, ספק שמירת זכויות, ספק שמירה מסגרות מקודשות.
אבל, למלחמה, למלחמה האחת והיחידה, כדי שלא תיקרה עלינו פעם שנייה הרעה שפעם אחת כבר היתה יותר מדי – למלחמה הזאת עוד לא נתגייסו, או אולי מצאה המלחמה את כולם עייפים, לאי־רוח, ושיפלי ידיים. כי לא שומעים אתכם בשום מקום. ולא רואיס אתכם באף מקום. כאילו לא מלחמה היא. עדיין כולם איסטניסים כאלה, חצי נעלבים כאלה, רוטנים ורוגנים כאלה על עניני כיבוד וזכויות ועל מקום־של־כבוד. בעיני אלה לא מוצאות חן המודעות, בעיני אלה משפט אחד בנאום אחר לא ניראה להם כל־כך, בעיני אלה לא זה צריך להיאמר באספות, ויושבים להם על־כן בחצי ברוגז, בלתי מרוצים, מצוברחים ומדביקים את שכניהם במורך־רוח, ורק מחכים, עייפים ומשועממים, למישהו חדש, שיבוא אי־מזה, ויעשה משהו אגדי, משהו חדש וצבעוני, משהו של תנופה, שיהיה מבריק ומעניין ויפה וחכם, והם יימחאו לו כף, מן היציע.
אבל זה לא יהיה. אין אחרים במקומנו. אין אחרים מלבדך ומלבדי ומלבדו. אתה הקורא, אתה השומע, אין איש מלבדך, אין אבא אחר. אתה היום האבא. גדלת ועליך הדבר. ועליך האחריות. אם בגין יפול או יקום.
אינני מתכוון כאן לפעילות הממוסדת, במסגרת המפלגתית המוכנה, המארגנת אותך ומשבצת ב“סידור העבודה”. אני מתכוון ליזמה שלך, לפעילות שלך. להפעלת עצמך. במה שאתה יודע, ובמקום שאתה נימצא. בכל מקום ובכל שעה. בכתיבה, בדיבור, בתוכחה, בהוכחה, בוויכוח, ביצירת אווירה, בהשתקת ניכאי אתמול. ובקוצר־רוח אל נירגני הסאלונים בסגירת חשבונות יום־אתמול, אפילו צודקים עד השמיים, ובפנייה ובהתפנות מן הכל, אל מה שהולך להיות, ולהשפיע ככל יכולתך על מה שהולך להיות כאן, ורק מכאן ולהבא. ולא אל כלום אחרת. ולעשות בימים שנותרו כל מה שניתן לעשות, וכפליים ממה שניתן, כדי שזה לא ייקרה שנית, שלא עוד פעם בגין, לא הוא, לא השקפת עולמו, לא התנהגויותיו ולא סיגנונו ולא כל מה שכרוך בו.
לא להתחכם כעת בחכמות, ולא להתחשבן כעת בחשבונות, ולא לפרט לפירטי־פרטים את המחאה, ולא לשחוק את התנופה לאסימונים שחוקים, אלא רק זה: ליצור תנועה, ליצור תנופה, להשיב רוח. לשנות אקלים, עד שצמרות העצים ינועו והחצרות יזועו, והבתים והאנשים, עד שיהיה כתוב באותיות גדולות וברורות לכל, בראש כל חוצות, ובכל השווקים: תקום ממשלה אחרת.
צאו אפוא מן החורים. התגלו ועשו דברים. דברו, כתבו, הכו בתוף. לכו למקומות, תיפשו באנשים, דברו איתם. התווכחו איתם, הידפו אחור את הנירגנות, את הפינוק, ואת העמדת התנאים מראש, גירמו שתתעורר תנועה, אל תניחו לשאלות קנטרניות מן הסוג – ובמה תהיה הממשלה האחרת טובה יותר: אם לא ממשלה זו, כבר טוב יותר.
לתפוש בהם בכל הבוחרים ההולכים לבחור, בוותיקים למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה במזרח ובמערב – שיהיו יודעים על מה הבחירות הפעם, מהו הרווח הכללי ומהו ההפסד הכללי, הגדול, של כולם, להציג לפניהם את החשבון הגדול, את שאלות היסוד: איזו ארץ ישראל, איזו חברה בישראל, איזה ביטחון לישראל, איזה שלום ואיזו עבודה גדולה לפנינו. לא לתת לתביעות פרטיות ולחשבונות אתמול – לחזור כעת. לא לעסוק בכלום אלא בסכנה האחת, סכנת אבדן טעם היותה המלהיב של ישראל. ושאם לא תרד הממשלה הזו ואם לא תבוא אחרת במקומה, העיקר בעולמנו – מדינה יהודית שואפת גדולה אנושית – בספק.
לא להציג תנאים מוקדמים לפעילות. לא זו השעה. לא לתבוע פירעון חובות קודמים, לא כעת. לא לחכות למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה ואראה.
זו פנייה אל כל אחד מאיתנו לתת יותר ממה שאפשר לומר לו מבחוץ. שיקום ויעשה. שיקום וייפעל. בכל דבר שעושה דברים, בכל פעולה שמפעילה אנשים, בכל מה שגורם לעוד אדם ולעוד אדם לפקוח עיניים להכרה, להכרת המציאות וסיכוייה, בלי להניח לו לחמוק, ובלי לתת לו להיסוג, ובלי לערוק אל כל מיני תואנות וטענות – זו כעת החזית של היסטוריה, ולא פחות, וכעת מיבחן תיקוות ישראל: להוריד את בגין ולתת סיכוי לתנופת התחלה אחרת.
קודם להוריד ואחר־כך להתווכח. קודם לגמור את תקופתו ואת שיבושיה. ואז – לפתוח תקופה ותקוותיה.
יזהר סמילנסקי
דבר (יח אייר תשמ''א 22.5.1981): 15.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.