רקע
ס. יזהר
אירלנד הצפונית ואנחנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר, 11.5.1981; 11.5.1981

ארץ עצובה היום אירלנד הצפונית. עצובה היום, עצובה אתמול וכנראה גם מחר. עצובה לא בגלל הטבע אלא בגלל בני־האדם. בני־האדם נתקעו שם למצב שאין לו מוצא גואל. או שצד זה מנצח וצד זה מוכה, או שצד זה מנצח וצד זה מתקפל. לחיות יחד זה בצד זה, לאחר כל הנסיונות, הפתרונות והפשרות שעלו על הדעת – הרי זה לחזור תמיד אל האלימות כמוצא יחיד, אל הדם ואש, אל רעב עד מוות ואל אטימות עד מוות. כלומר – אל אין־מוצא.

להיות אירלנד הצפונית, זה להיות נדון לאימה תמיד. זה גם לשמש כתמרור אזהרה לכל עם שעומד על פרשת דרכים, ושיכול עדיין לבחור אם להיות מדינה חד־לאומית או דו־לאומית.

אם ארץ־ישראל תהיה כפולת עם, וערבים ויהודים יהיו בה כעם בתוך עם, אם יהודה ושומרון, למשל, תהיה יהודית־ערבית ואפילו נחלק לכולם זכויות ואוטונומיה ככל שנחלק – הרי זה להגיע אל אירלנד הצפונית.

מסתבר, ובדרך ההוכחה הכואבת, שיש יצרים ויש עמדות ויש אקסיומות לאומיות שלעולם לא יוכלו להגיע לכלל פשרה, לכלל שיווי משקל מתמשך, אלא הם, וביחוד על רקע “מזג לאומי” קדחתני הנוטה להקצנה ולהיסטריה – תוססים תמיד, בסמוי ובגלוי, ותימשך תקופת ההתאפקות כמה שתימשך – לבסוף היא מתפוצצת ובכל הקיצוניות הקנאית. והדילמה חוזרת, ועקובה מדם: או אלה לבדם לגמרי, או אלה לבדם לגמרי – ולא אלה עם אלה ולא אלה בתוך אלה על פיסת קרקע אחת.

כאידיאל, כאוטופיה, כחזון לימות המשיח – בוודאי יפה יותר לדעת לחיות־יחד בשלום שונים עם שונים ולא רק שווים עם שווים. כשכל צד מכובד על־ידי כל צד ואף צד לא נירמס על־ידי אף צד, לא בזהותו האישית, לא באופיו המיוחד, ולא במסורתו ההיסטורית – שוב, אלמלא שטריטוריה אחת לא נושאה שניהם יחד.

עצוב לומר כך, אבל כמעט שמן הנימנע שלא לומר כך. אין כמעט דוגמה ידועה בהיסטוריה שמספרת משהו שיעודד לסתור חזות עגומה זאת. כמה יפה לחשוב כי שונים שיחיו לאורך זמן זה בצד זה, הקצוות יתקרבו, ולבסוף יחליפו שונות בדומות, וקיצוניות בפשרתיות. וכמה מפח־נפש הוא להיווכח שוב ושוב איר רק לדומים לי ורק לי ולאנשי שלומי יש זכויות שוות, ולשונים ממני לא נישאר אלא או לוותר על שונותם או להסתלק.

ומהרהורים מופשטים למציאות הממשית אצלנו. מעשי המתנחלים, מעשי לקיחת הקרקע, בכל מיני תואנות, במשפט ובעקיפתו, במקח־ומימכר ובהערמה, בהפקעה ישירה ובחסות כוח הזרוע – הולכים ויוצרים מיום ליום – שני עמים מתחככים אלה באלה, על חלקת אדמה קטנה אחת, וחיכוך זה לא יוכל אלא להוציא אש, והלחצים לא יוכלו להפיק אלא התפרצויות. פעם מקריות ופעם מתוכננות, פעם כמעשי יאוש ופעם כמלחמת עד חרמה – ויהודה ושומרון ייהפכו לאירלנד הצפונית.

שתי ברירות כאן ורק שתיים. או שצד אחד יעזוב את השטח או ששני הצדדים יתחככו זה בזה. התקװה ששני הצדדים יוכלו לשבת מעורבים ודחוקים אלה באלה בחיי שלווה והארמוניה – היא הפיכת עורף למציאות ולהוכחותיה. איפה בעולם קרה כך? לכמה זמן? ומה היה שם כעבור זמן?

אם היהודים אינם מסלקים את הערבים מאדמת יהודה ושומרון – נישאר להם רק לסלק את עצמם משם. כרועי אברהם ורועי לוט. או מוטב מזה, לעשות הכל שלא להגיע לידי כך. לא להידחק לשם. לא להיכנס כדי להגיע אחר־כך ובדרך המכאיבה אם לסילוק או להסתלקות. ואם סילוק הערבים הוא בלתי ניסבל, לא ע“י יהודים רבים, ולא ע”י העולם, ולא ע"י הערבים הקרובים והרחוקים, נישאר שאל ליהודים להוסיף להידחק לשם, כדי שלא יצטרכו כעבור זמן או לסלק עצמם או לסלק אותם – וזה כזה מעשה קשה מנשוא. לשבת יחד, מחככים כתף בכתף, לא יוכלו הצדדים לאורך זמן. בכל תהפוכות דברי הימים זה חזון שאין לו תמיכה במציאות.

מה נישאר אפוא? לפעול לפי הסיכוי המירבי, שלא להקים במו ידינו עוד אירלנד צפונית ביהודה ושומרון: עם צבא כיבוש לעולם, עם מהומות לעולם, עם בתי־סוהר לעולם, עם שביתות רעב עד מוות, ועם החלטות אוכלות־לב ומזעזעות אדם יום יום. אילו אנחנו במקומם – וכי היינו משלימים אי־פעם עם מה שאנו מייחלים שהם ישלימו? אירלנדים ואנגלים יכולים אולי לעמוד בנוראות מצב זה, אינני יודע. אני יודע שיהודים קשה יהיה להם לעמוד בזה, אפילו לגיבורים שמני־הלב שבתוכנו.

ולמה יהיה קשה? מפני שלהיות יהודי, דתי או חילוני, זה להיות קודם־כל נושא בתוכו את קול הצדק, במידה כלשהי, פעילה או סבילה.

בתקופת מלחמת יום־הכיפורים אפשר היה לראות תגים מרובים נפוצים, לאמור “ישראל בטח בה'” – ולא מעטים קראו את התג ונחרדו עד יאוש. בעיניהם, המהפכה היהודית החשובה ביותר בדורות האחרונים, היתה המהפכה שהחליפה תקוות משיחיות בעשיית מעשים. תמצית הציונות היתה בעיניהם: קח אחריות ועשה בעצמך, אל תצפה אל מעל לכולך. עשה במו ידיך. ואל תיבטח בכוחות שאינם בשליטת ידיך. ומה הוא הכוח העיקרי שצריך לבטוח בו, הכוח שבגובה בני־האדם, ולא שבגובה שמעל להם ושמעבר לכוחם לשנות – הוא כוח צידקתם. אני צודק ובכן אני חזק. שמציע, לא “ישראל בטח בה'”, אלא משהו מעין “ישראל בטח בצידקתך”. ולא כהפשטה בחלל העולם, אלא כחיוב הפשוט ביותר: לא לעשות לזולתך מה ששנוא עליך.

לא לדחוק בערבי במה שהיית שונא שידחקו בך. לא להתנכל לו במה שהיית שונא שיתנכלו לך. לא לעשות לערביי חברון מה שהיית מתקומם אילו עשו לך. לא להידחק לעצמותיהם. לא לפגוע באנושותם, בריבונותם על שלהם, בכבוד זכויותיהם. לעשות רק מה שתוכל להישמע, שאילו עשו כך לך לא היית התקומם.

זו תמצית ההיות־יהודי. צדק צדק תרדוף. וכי צריך לחזור על כך, על “במשפט ובצדקה”? צדק ושוב צדק. זו כל התורה, אלה הנביאים, אלה חז"ל. וזה בעצמותינו. לא כוחי הוא צידקי. לא לי לבדי הכל. לא “והושבתם לבדכם בקרב הארץ”. ולא “מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום”. באותה ציניות פרועה ויהירה. ארץ לא ניתנה לחוטפים. ולא למנשלים, ולא ללוקחים בכוח ובערמה. אלא צדק צדק. שלא תעשה לחברך מה ששנוא עליך. זה תמצית הכוח היהודי. וזה יסוד הבטחון היהודי. זה ולא שום אליל אחר: מדיני, לאומי, או שילטוני.

ושעל־כן, אסור ליצור כאן עוד ארץ בתוך ארץ. עם בתוך עם. תקווה מסכלת תקווה. ותפילת זה מבטלת את תפילת זה. אלא, הם לנפשם, ואנחנו לנפשנו. שאם לא כן בנפשנו הוא.

וראו את אירלנד הצפונית.


יזהר סמילנסקי, דבר, 11.5.1981

המלצות קוראים
תגיות